פרי צדיק, בהר ה׳Peri Tzadik, Behar 5
א׳בזה"ק (ר"פ בהר) ר"א פתח זאת תורת העולה וגו' האי קרא בכ"י אוקימנא דהיא סלקא ומתחברא במלכא קדישא בזווגא שלים כו' עש"ב. שייכות הפתיחה לפ' זו הוא מ"ש בסוף ושבתה הארץ נייחא ודאי שבת לה' שבת לה' ממש. והיינו דארץ מ' מלכות (כמ"ש בזח"ג רמ"ו ב' שכינתא אתקרי ארץ דקב"ה הה"ד והארץ הדום רגלי) שבת לה' ממש פי' רח"ו שבת מלכות לה' ת"ת והיינו זוויגא שלים דקשיא לי' מש"נ ושבתה הארץ שבת לה' דהוא מיותר. ואם על מצות שמיטה קאי הא בתר הכי מפרש לי' קרא וכאן לא נזכר עוד מצות שמיטה. וזה גם כן קשיא לי' להתו"כ המובא ברש"י ודרש שבת לה' לשם ה' היינו שהמכוון יהיה לש"ש (כמש"נ לעיל במ"ד) בהשביתה ולא לצורך עבודת הקרקע לטובת השדה ואח"ז מפרש שהנייחא תהיה בשנה השביעית, והזוהר הקדוש מפרש דקאי על ארץ עליונה ושבתה הארץ כנסת ישראל שבת לה' שיהיה זוויגא שלים וזהו המנוחה עדש"נ ומצאן מנוחה וגו' וכמו שהאריך, והיינו על ידי אכילה שהיא בקדושה כקרבנות שנקראו לחמי לאשי. ולא רק כשירי מנחות שנאכלין לכהנים רק כאכילת מנחות עצמן והיינו מזונא דחברייא אינון דמשתדלי באורייתא כו' מאתר עלאה יקירא על כולא, ואקרי חכמה כו' הה"ד החכמה תחיה בעליה. (זח"ב סא ב ובזוהר הקדוש פ' זו ק"י ע"א) ואית אחרנין דאורייתא דלהון כאכילת מנחות עצמן ולא שירי מנחות ואית אחרנין דאורייתא דלהון אכילת קדשים וכו' והיינו לכו לחמו בלחמי נהמא דאורייתא דבכתב וכו' (כמ"ש בזח"ג רע"א ב'). וכן אכילת שבת נקרא סעודתא דמלכא כאכילת מזבח כקרבנות עצמן (כמש"נ במ"א):
1
ב׳ואח"כ תו פתח ר"א כי תקנה ע"ע וגו' ומשמע שיש לפתיחה זו שייכת למ"ש למעלה, ואמר בגין דכל ב"נ דאתגזר כו' אית לי' נייחא בשמיטה כו' כמה דשבת כו' ה"נ שמיטה נייחא דכלא נייחא הוא דרוחא וגופא ת"ח ה' נייחא היא דעלאי ותתאי ה' עלאי ה' תתאי נייחא דעלאין נייחא דתתאין וכו' והיינו דלעולם הבא איתא במשנה כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ, ואיתא בזוהר הקדוש (וארא כ"ג א) וכל מאן דאתגזר איקרי צדיק והיינו שזוכה לעלמא דאתי שהיא יובל שבת עלאה. וזוכה לזה על ידי שבת תתאה שהיא מדת היראה. וכמ"ש בזוהר הקדוש (הק' ה' ע"ב) דאיהי יראה ושריא בה יראה, והוא מדת יוסף הצדיק שאמר את ה"א אני ירא ואמר דגם שמיטה היא מדת מלכות, שמקבל עליו מלכות שמים ושובת כל השנה. ועל ידי זה זוכה לשבת עלאה שהיא יובל. והנה מה שהאם נמכר לעבד היא על ידי פגם הברית כמו שמצינו (ב"ר פ' פ"ב) נלך ונתפס דרכו של עולם כנען שחטא לא לעבד נתקלל. והיינו דפגם חם היה בזה ששימש בתיבה באיסור ויצא כנען מפוחם וכמ"ש (ב"ר פל"ו ובגמרא סנהדרין קח:) וכן איתא למ"ד רבעו כמ"ש בגמרא (שם ע.) וסברו השבטים שיוסף שאמר עליהם שנושאים עיניהם בבנות הארץ כמ"ש (בב"ר שם) והם ידעו שהם נקיים מזה, חשבו שיוסף פגום ח"ו בזה וכמ"ש (קידושין ע.) במומו פוסל ומכרוהו לעבד. וכן כל הגליות הם על פגם זה. והי' גלות ראשון במצרים ערות הארץ. ויוסף שהיה מרכבה למדת צדיק נתברר שם על ידי הנסיון. ויוסף גדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל הזכרים בזכותו (כמ"ש שיר השירים ד' א) ואמר אחר כך עבדים פטורים מעול מלכות שמים כיון שיש עליו עול בו"ד ואמר דעול מלכות שמים בקדמיתא היא דכלא. והיינו כמש"נ מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה, וזש"נ ראשית חכמה יראת ה' ודא מלכות שמים כאמור. בגין דבהאי עייל לשאר קדושה כו' בג"כ בזאת יבא אהרן אל הקדש כ', והיינו דחכמה קודש עלאה איקרי (כמ"ש זח"ג רצ"ז רע"א) וזאת היינו מדת מלכות (כמ"ש זח"ב ל"ז רע"ב) וז"ש בזאת יבא אהרן אל הקודש וזש"נ ראשית חכמה יראת ה'. ושמיטה גם כן זאת כאמור. ולכן הע"ע בשמיטה שלו שהוא שנה שביעית מקבל עליו עול מלכות שמים ויצא לחפשי, ואמר אחר כך שאם הוא משוקע ח"ו כ"כ עד שאמר אהבתי את אדוני וגו' והגישו אל האלקים לגבי אתר דפגום לי' דה"נ אלקים איקרי והיינו דינא דמלכותא דינא (כמ"ש זה"ק משפטים קי"ח א') חל הדלת או אל המזוזה דהאי אתר פתחא היא דלעילא והיא פתח האוהל (כמ"ש זח"ב לו א' ימ א צח ב) ומזוזה תיקרי ופי' רח"ו ז"ל מהרה גימ' שם א"ד וגימ' דינא בהיפוך אתוון (כמ"ש בזהר משפטים שם) וז"ש דהאי אתר פתחא היא דלעילא עדמש"נ פתחו לי שערי צדק. צדק מלכותא קדישא. ואחר כך אמר את אזנו אמאי הא אוקמוה. אבל שמיעה תלוי בהאי אחר עשייה לעילה. והק' רח"ו ז"ל דבכ"מ בזהר משמע דשמיעה בבינה ועשייה במלכות וכאן אמר שמיעה במלכות ועשייה לעילא. אך הענין עפמ"ש במ"ש בפירש"י משפטים ממכילתא אזן ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב תרצע כו' אזן ששמע על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים כו'. (וכ"ה בגמרא קידושין כב:) ואף שהשמיעה היה כהוגן, אך שמיעה היא שיכנס ללב כמש"נ שמעו ותחי נפשכם ואם היה השמיעה כהוגן לא היה עובר ע"ז שהיה מקבל עליו עול מלכות שמים כהוגן, ולא היה מקבל עול בו"ד (ונת' במ"א). וז"ש דשמיעה תלוי בהאי אתר במלכות:
2
ג׳ומ"ש עשייה לעילא, אף דבודאי עשיה מדת מלכות, שהוא עולם העשיה, אך כאן מדבר מענין נעשה שהקדימו ישראל, לנשמע, והנה בגמרא (שבת פח.) נמשלו ישראל לתפוח מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע, המשיל הנעשה לפרי, ונשמע לעלים, ואשכחן (חולין צב.) אשכולת שבה אלו ת"ח עלין שבה אלו ע"ה כו' ליבעי רחמי איתכליא על עליא כו' הרי דנעשה גדול מנשמע וכן בזוהר הקדוש (ח"ג צב ב) ושמרתם דא שמור ועשיתם דא זכור, וזכור גדול משמור כידוע (מזה"ק ח"ב צב ב) ושמרתם היינו נשמע (וכן נד' בתו"כ ושמרתם זה משנה) ומכ"ז מוכח שעשייה לעילא בבינה. והוא כמ"ש במ"ש בגמרא (ברכות לה:) דמוקי לקרא ואספת דגניך גו' באין עושין רצונו של מקום. והוא פלא שהרי הפר' מדבר והיה אם שמוע וגו' אל מצותי וגו' (וכמו שהק' במהרש"א) גם לעיל מינה מוקי בגמרא להאי קרא בעושין רש"מ וכמו שהק' בתוס', ואמרנו דכאן מדבר בעושין מצות ה' אחר השמיעה כמש"נ תשמעו אל מצותי והיינו כר' ישמעאל חורש בשעת חרישה כו' ובו כ' ואספת וגו' על ידי עצמן, ועושין רצונו של מקום היינו כדרשב"י שעשה רצונו של מקום אף שלא נצטוה כיון שכך היה הבריאה שיהיה רק לשמש את קונו, (ונת' במ"א) וזהו נשמע היינו כר"י, וכמש"נ והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונעשה היינו כרשב"י נעשה קודם לנשמע. רק מה שהוא רצון השי"ת, והוא בחי' המלאכים עושי דברו והדר לשמוע. ועשייה כזו נמשל לפריו, שהם ת"ח אשכולות שבה, והוא קודם לעליו ועשוי' כזו הוא בבינה. דכל ענין הקדמת נעשה לנשמע אמרנו שהמכוון היה שעל ידי החשק לד"ת נעשה הד"ת, כענין מ"ש (סנהדרין צט:) כאלו עשאו לד"ת ועשיתם אתם (ונת' ל"ג בעומר מ"ח). וחכמה היינו ד"ת וכמ"ש (בחז"ג פ"א רע"א) לאו חכמתא בלא אורייתא ולאו אורייתא בלא חכמתא וכלא חד. וכמ"ש (ב"ר פ"ג) ה"פ אורה שבמאמר יהי אור, שהוא כנגד מדת חכמה כנגד ה' חומשי תורה, הרי דתורה היא חכמה. ולהוריד הד"ת למטה היא בינה. וז"ש בזוהר הקדוש ובגין דישראל כו' והוו ברחימו דלבייהו לאתקרבא לקב"ה אקדימו עשייה לשמיעה, וע"ז קאי מ"ש עשייה לעילא דהא שמיעה בקדמיתא ולבתר עשייה. והיינו דראשית חכמה יראת ה' ומצד האדם מה ה"א שואל מעמך כ"א ליראה. וז"ש שמיעה בהאי שמיטה תליא שהיא קבלת מלכות שמים וכאמור:
3
ד׳ואמר אחר כך בזוהר הקדוש ועוד הוא פנים להאי שמיעה יתפגיס שמיעה דילי' וישתאר פגימו בי' וכו'. וכ' רח"ו ז"ל יש לתמוה מאד כי רציעת האזן אינו פגם בשמיעה שהיא בתנוך ואינו מזיק לשמיעה ולהזוהר הקדוש היה לנו לעשות לו סם שיפגום שמיעתו, ויתכן עפמ"ש (כתובות ה:) מפני מה אזן כולה קשה ואלי' רכה שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אלי' לתוכה, והנה בישראל לא נפגם השמיעה ח"ו. וכמ"ש (ברכות יז.) גלוי וידוע שרצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה והרי שומעין הטוב דבר ה'. (וכ"כ במדרש (דבר"ר פ' ג') שמע ישראל למהד"ד למלך וכו' אמר להם משה אבדתן נעשה שמרו נשמע כו'). והיינו דאף כשהם בשפל המדרגה מ"מ נקראו ארץ שהוא שכינתא דאתקרי ארץ דקוב"ה (כמ"ש בזח"ג רמ"ג ב') רק השאור שבעיסה מטעם את האדם לשמוע אף לרע של היצר הרע. וזה הפגם באליה ותנוך האזן שאינו סותם התנוך באלי' שלא לשמוע את הרע. וז"ש יתפגים במיעה דילי' היינו מה ששמע אף לרעה ולא סתם האזן בהאלי' כנ"ל, וענין השמיעה היינו שלא לשמוע לההיפוך ח"ו ובזה יתפגם באלי' דהיא השמיעה:
4
ה׳ואמר בזוהר הקדוש למעלה שמיטה נייחא הוא דרוחא וגופא. ולא אמר דנשמתא. דנשמה בבינה וכמ"ש רח"ו ז"ל ואמר נייחא דגופא בפשטות שנחין מעבודת הקרקע שזה היה עיקר עבודתן אז. ונייחא דרוחא עפמש"נ לנפש חי' ומתרגמינן לרוח ממללא והיינו בד"ת. והוא שכמו בשבת יש בו השפעה מד"ת ולא נתנו שבתות רק לעסוק בתורה (כמ"ש בירושלמי פט"ו דשבת) ושבת יעשה כולו תורה (כמ"ש ריש סא"ר) כן שנת השמיטה ניתן לישראל שיהיו פנוים כל השנה לעסוק בתורה וז"ש נייחא הוא דרוחא וכו' וזה מ"ש שבת לה' ממש, והיינו דבשבת משיג האדם היראה וכמו שנקראו ישראל בשבת יראי שמי כמ"ש (תענית ח:) והיינו שהוא מדת היראה עול מלכות וזוכה לד"ת שהוא ו' אות אמת (זה"ק ר"פ ויקרא) אמת זו תורה (כמ"ש ברכות ה:) וכן שמיטה משיג עול מלכות שמים וזוכה לד"ת נייחא דרוחא והיא זיווג קובה"ו ו"ק וזהו שבת לה' ממש ואמר ה' עלאה כו' ה' תתאה כו' דא שמיטה ודא יובל וכד מסתכלין מילי כלא חד, והיינו דכמו דשבת דמעל שבתא דאיהי יראה ושריא בה יראה והסעודתא דחק"ת קדישין, ומ"מ זוכה להמשכה מעתי"ק למדת מלכות ועדמ"ש (בזח"ב רכ"ג ב) א"ה בינא דרגא דילך ואמאי אוקמוה ונתן ההוד למשה כו ס"ל ה' סלקא לך אות יו"ד ה' זמנין עשר לחמשין הרעין דבינה כו' ואוף הכי כל"ה נטילת להו כלהו כו' ועל ידי השבת תתאה זוכין לשבת עלאה שהיא בינה, וכמו כן מצינו שמיטה שנדרש (מ"ר ר"פ ויקרא) גבורי כח עושי דברו בשומרי שביעית הכתוב מדבר כו' ושם כ' עושי דברו לשמוע בקול דברו מקדים עשיי' לשמיעה (כמשנ"ת למ"ג) והיינו שהשומר שמיטה זוכה על ידי היראה שהם גבורי להקדים עשייה לשמיעה לזכות לעשייה שהיא לעילא יובל, כמו שהקדימו ישראל נעשה לנשמע דכמו בשבת הישראל על ידי האמונה שמאמין בה' ומשליך עסקיו לכבוד שמים ושובת א' מז' מכל השנה על ידי זה זוכה לשבת עלאה ועתי"ק אתיא לסעדא בהדה, כן בשמיטה שהיא גבורי כח דחמי חקלי' ביירא על ידי זה זוכה לעשייה שהוא לעילא יובלא. וכן נדרש בזוהר הקדוש (פ' זו קי ע"ב) בטח בה' ועשה טוב על שנת השמיטה. ובגמרא (שבת קיח:) נדרש פ' זה על השבת דכ' והתענג על ה' וגו' ענג זה א"י מהו כו' זה ענג שבת. דשניהם באים על ידי הבטחון ואמונה. ויכולים לזכות להמשיך משבת עלאה עשייה לעילא וכאמור, וכן בשבת דאיתא במדרשים בשבת א' נגאלין ובגמרא שם שני שבתות. ואמרנו דהיינו שבת עלאה ושבת תתאה ושבת עלאה מיד נגאלין. ומי שזוכה לזה הוא בפרט נפשו מיד נגאל (ונת' כ"פ):
5