פרי צדיק, בשלח י״דPeri Tzadik, Beshalach 14
א׳נפשי ישובב ינחני במעגלי צדק לשון שובב מצינו וילך שובב בדרך לבו וכן שובו בנים שובבים ובגמ' (יומא פו.) דמעיקרא שובבים אתם ופירש"י כאלו נעשה על ידי נערות ושטות ושובבות ע"ש ואם נפרש כאן מלשון שובבות לכאורה לאו רישיה סופיה דכ' ינחני וגו' ועל כן מפרשים מלשון השבה או ישיבה ונייחא. ויש לומר על פי מ"ש בגמ' (שבת קלו:) א"ל רבינא לר"ש באורתא אמר רבא הכי לצפרא הדר ביה א"ל שריתוה יהא רעוא דתשרו תרבא. והנה בודאי האמת היה ששמעו מרבא בצפרא דמותרת בלא חליצה ורב שרביא גם כן לא חשדוהו למשקר. רק לא נראה לר"ש שיהיה הדר ביה רבא דדרכו של רבא כשחזר בו אוקים אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי כמו שמצינו (עירובין קד. ובב"ב ובנדה) או אמר בלשון לאו מלתא היא דאמרי (כמו יבמות כ : וש"מ) וכאן שאמר סתם בלילה לאיסור ולצפרא להיתר ס"ל לרב שרביא שהוא מסופק בדבר וכעין שמצינו (שבת קיג. וש"מ) אין ולאו ורפיא בידיה ומפני הספק פעם אמר כך ופעם אמר כך להודיע שהוא מסופק בדבר וכיון דמספקא ליה לרבא צריכין להחמיר מספק דחולצת ולא נראה לרב שרביא דהדר ביה רבא כדעת רבינא בדעתו. אבל מה שאמר יהא רעוא דתשרו תרבא קשה לומר שיקלל אותם שיטעו ח"ו להתיר חלב באכילה ולומר עוד בלשון יהא רעוא כמתפלל שיהי רצון מהשי"ת להכשילם בטעות כזה. ויתכן על פי מ"ש במשנה (דאבות פ' ד) הוי רץ כו' ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה ויש להבין בשלמא שכר מצוה מצוה היינו שיוסיף לעשות רצון השי"ת שמצוה גוררת מצוה וזה עיקר השכר שא"צ לעבוד לקבל פרס. אבל שכר עבירה עבירה שגוררת עבירה אוי לאותו שכר עונש מיבעי ליה למיתני. והתוספות יום טוב כתב דאינו דומה שבמצוה הבא לטהר מסייעין לו שגוררת מצוה אבל שכר עבירה רק שמניחו השי"ת ביד טבעו הרע אבל לא שיסייעוהו דהא בא לטמא פותחין לו ולא מסייעין ח"ו ע"ש. ויש להבין לפי"ז למה נשנה בלשון א' כיון שאין דומים כמפורש בגמ'. אך מצינו בפסוק גם כן שקילל דוד המלך ע"ה לשונאיו ואמר תנה עוון על עונם דמשמע שיסייעוהו לרע ואינו המדה דבא לטמא רק פותחין לו ולא מסייעין. אבל שונאי דוד היו ת"ח והיו סבורים שעושים כדין וצדיקים גמורים הם בזה שעושים. שהיצר הרע הטעה אותם כדרכו לומר לרע טוב ולשום חושך לאור ודוד המלך ע"ה רצה שישובו בתשובה ואיך יחזרו בתשובה והם צדיקים בעיניהם ועל כן ביקש מהשי"ת תנה עוון על עונם שיהיה עוון זה גורר עוון מפורש והיינו שיכשלו בדבר שידעו שהוא עוון ולא יוכל היצר הרע לסמא עיניהם להשים חשך לאור. ואל יבאו בצדקתך היינו שלא יסברו שהם צדיקים וזש"נ ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו שהם לפי טעותם סבורים שהם צדיקים ונכתבים בספר חיים ועל ידי שיהיה העבירה גוררת עבירה מפורשת יתנו אל לבם שמה שרודפים לדוד גם כן חטא ועון ורק היצר הרע סימא עיניהם לומר לרע טוב ואז ישובו בתשובה. וז"ש ששכר עבירה עבירה שלפעמים היצר הרע מטעה לאדם שמלמדו להועיל כענין מ"ש (חולין צב.) כת"ח נדמה לו וטפלו לימינו כמו רבו המלמדו חכמה רק יעקב אבינו ע"ה שמדתו אמת הרגיש אחר כך כי מרמה ידבר אבל שאר בנ"א לפעמים היצר הרע מסמא עיניהם ואומר לרע טוב. וכענין מה שאמרנו במ"ש (ברכות סא.) יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב היינו דלפעמים היצר הרע נוטה ללב חכם לימינו ומסתיר עצמו כרב המלמדו להועיל והאדם עובר עבירה ונדמה לו שעושה מצוה. וכשיש לו זכות שיקבל שכר על העבירה והיינו שיעשה תשובה מאהבה ויהיה זדונות נעשות כזכיות ויקבל עליהם שכר כש"נ עליהם הוא יחיה (וכמ"ש יומא פו :) אז עבירה זו גוררת עבירה מפורשת לעין וישים אל לבו ששורשה הוא ממה שעבר עבירה בדומה לה ונדמה לו שעושה מצוה. ויעשה תשובה עליהם ויהיה נעשות כזכיות ויקבל עליהם שכר וז"ש ושכר עבירה עבירה שכר דייקא. ויש לומר שזה היה כונת ר"ש שחשד לרבינא שהתיר האיסור וסבור שכדין עשה מפני ששמע מרבא לצפרא שאמר להיתר וס"ל דהדר ביה רבא. ורב שרביא ס"ל דמספק"ל ליה לרבא ואמר לפעמים כך ולפעמים כך אין ולאו כמו שאמרנו. ע"ז א' שריתוה שלא כדין בטעות יהא רעוא דתשרו תרבא בטעות ואז תכירו הטעות וממילא תתנו לב שגם כאן היה הוראה בטעות ותעשו תשובה ע"ז ולזה נצרך רעוא ורצון מהשי"ת לסייע לטוב לעשות תשובה. ושבת כ' ביה טוב להודות לה' שכל מי שמודה על פשעיו ה' מרחמהו (כמ"ש פרדר"א פ' יט) והתשובה בב' פנים. לפעמים יאיר לו השי"ת ביראת ה' ועל ידי זה יעשה תשובה ויודה על פשעיו ויעזוב אותם עבירה בטעות וסבור דמצוה קא עביד שהיצר הרע סימא עיניו. אז השי"ת מזמין לו שנכשל וחטא זה גורר בשוגג עבירה מפורשת יותר וע"י זה ישים אל לבו שהראשונה גם כן היתה עבירה ולא מצוה ויש לומר שזה שנ' נפשי ישובב מלשון וילך שובב שעושה מעשה שובבות ונערות ועל ידי זה ינחני במעגלי צדק לשוב בתשובה על העבירה שעבר בטעות לעשות מצוה וכעת יעמוד על האמת וישוב בתשובה שלמה:
1
ב׳אחר הבדלה
2
ג׳בזוה"ק (ח"ב רח א) בההיא שעתא דקא מברכן על אשא וכו' והני אקרון מאורי האש ובגיני רזא דא מברכין בורא מאורי האש וכו' כגונא דא אינון דרגין עלאין דאקרון מאורי אור שלטין ביממא ונהרין מגו בוצינא עלאה וכו'. הענין דשבת יעשה כולו תורה (כמ"ש ריש סא"ר) ואפילו הפועלים שעוסקין במלאכה כל הימים בשבת קובע עצמו לדברי תורה וכן מוקי בפסיקתא רבתי (סו"פ כג) המחלוקת דמ"ד אל נתנו שבתות אלא לתענוג היינו לת"ח שהם יגעים בתורה כל ימי השבוע ובשבת הם מתענגים והיינו ע"ד מה שנאמר והתענג על ה' שבכל הימים הם עמלים בעמל תורה כמו הפועלים בשבת וז"ש בזוהר הקדוש (ח"ג כט ב) דת"ח אתקריאו שבתות דלהם ימות החול כשבת ויו"ט לפועלים. ובשבת זוכין הת"ח להתענג על ה' להשיג דברי תורה שלא בעמל ויגיעה רק מצד השי"ת (ונת' כ"פ) ומ"ד לא ניתנה השבת אלא לת"ת מוקי לפועלים שעוסקין במלאכה בחול ובשבת עוסקים בתורה. וכתיב נר מצוה ותורה אור המשיל התורה באור שהוא מאור והמצוה בנר יחידי. ודרגין עלאין דאקרון מאורי אור היינו אור התורה שזוכה הת"ח בשבת שהוא והתענג על ה' ועל זה אמר יוצר אור שהאור תורה מצד השי"ת מה שאין כן בחול אצל הת"ח הוא גם כן מאורי האש שהוא מאיר מצד האדם שבורא האש בעמלו ויגיעו ומאיר (ונת' חנוכה מא' ד) והפועלים שכל ימות השנה עוסקין במלאכה והוא מעשה המצות ע"ד מ"ש הרמב"ם (בח' פרקים) שאין דבר רשות רק כשמכוין לשם שמים גם מעשה עולם הזה מצוה וכשעוסק במלאכה והמכוון שלו לקבוע עתים לתלמוד תורה ולגדל בניו לתלמוד תורה ולעשות גמ"ח בממונו נעשה מלאכתו עסק מצוה וכמו שאנו מפרשים מ"ש (סנהדרין צט :) איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה שהוא מלאכת מעשה מצות שבודאי לא נסתפקו אם נברא האדם לעמל מלאכת עולם הזה (ונת' ריש קדושת שבת) וכשמכוין לשם שמים מלאכתו מלאכת ומעשה מצוה אור ובמוצאישבת מברכין בורא מאורי האש שאף הת"ח שזוכין למאור על ידי אור תורה אינו מאורי אור כשבת שהאור מצד השי"ת רק מאורי האש שזוכין למאור התורה על ידי עמלם ויגיעם בבריאת האש להאיר וכאמור. והפועלים זוכין בחול לנר מצוה גם כן מאור האש שנעשה על ידי פעולת האדם. וז"ש (פסחים קג :) אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר והיינו שיהיה ימי המעשה מאורי האש כת"ח שזוכין בחול גם כן למאור דתורה אור שמוציאים מעמלם ויגיעה. ועל כל פנים צריך נר מצוה שיהיו מלאכת ימי המעשה לשם שמים שיהיה מעשה המצוה ויאיר על כל פנים כנר יחידי דמצוה מצד האדם. והנה בשבת כל מיני אש שכל ג' הקליפות נקראו אש דיצר הרע (כמו שנת' כ"פ ובפ' וירא סו' מא' א) וכן אש דגיהנם שהוא גם כן אש דיצר הרע כולם בטלים בשבת וכמ"ש בזוהר הקדוש (שם רע"א) דכל אשין אחרנין אתטמרו ואתגניזו ביומא דשבתא בר וכו' ובמוצאי שבת שחוזר יצר הרע למקומו מברכין בורא מאורי האש על אש דתורה שהוא אש אוכלה דיצר הרע ולית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא כמ"ש (זח"א רב א) ולכן אבוקה מצוה מן המובחר להיות בימי השבוע תורה אור מאורי האש על ידי עמל האדם בתורה ומכל מקום על ידי עסק מעשה המצות גם כן יכול להנצל מעט מהיצר הרע לפי שעה (ע' סוטה כא. ותוס' שם ד"ה מצוה ובמ"א נת'):
3