פרי צדיק, לחנוכה ט״וPeri Tzadik, Chanukah 15
א׳לו' דחנוכה ור"ח טבת
1
ב׳בפסיקתא (פ' ד) ויקח אליהו וגו' ילמדנו רבינו ר"ח שחל להיות בחנוכה הואיל שאין תפלות המוספין בחנוכה כו' מהו שיהא צריך להזכיר של חנוכה כו' וצריך להבין למה לא שאל גם על מוסף שבת אם צריך להזכיר של חנוכה וכדאיבעי לי' בגמ' (שבת כד.) מהו להזכיר של חנוכה במוספין דקאי על שבת ור"ח שבחנוכה. וכמו שאמר אח"כ בפסיקתא בהתשובה אחר שאמר שבר"ח מזכיר אמר שבת שחלה וכו'. אך הענין כמו שאמרנו דהופעת נר חנוכה כמו שבת ומטעם זה נסדר בש"ס דיני נר חנוכה בפ' במה מדליקין בין דיני נר שבת ששניהם מאור הראשון שנגנז לצדיקים. והנה חנוכה כ' הר"ן וכן בטור או"ח שרומז חנו כ"ה. וכן הוא בתקו"ז (תי' יג) ואיהו הוד תמניא יומי דחנוכה לכ"ד יומין דאינון בשכמל"ו ומיד כו' שריא כ"ה על ישראל בכ"ה בכסלו ואלין אינון כ"ה אתוון דיחודא דאינון שמע ישראל וגו' ודא איהו חנוכה חנו כ"ה ע"ש. והיינו שבכ"ד ימים שבכסלו היה המלחמה והניצוח והוא נגד כ"ד אותיות יחודא תתאה בשכמל"ו שהיה ההארה ממדת מלכות בחי' כנס"י שמסרו נפשם ללחום מעטים כנגד רבים כדי לשמור מצות ה' שרצו להשכיחם תורתך. ואח"כ בכ"ה בכסלו חנו שזכו להנייחא ויכלו לעשות חנוכת המקדש ולהדליק נרות וקבעו החנוכה ביום החנייה ולא בימי המלחמה שהיה אז הנס מפני שעיקר קביעת הקדושה ביום החנייה וכמו שקבעו מועד פורים ג"כ כימים אשר נחו בהם וגו'. וחנו היינו הנייחא וכמו שדרשו חני' לשון נייחא (ב"ר פ' יא) יעקב שכ' בו שמירת שבת שנא' ויחן וגו' שימי המעשה הוא ההשתדלות ויהי בנסוע וגו' ובשבת נקרא ובנוחה וגו'. וזהו חנו כ"ה שבכ"ה היה להם נייחא וז"ש דאינון כ"ה אתוון דיחודא שמע ישראל. והוא עפמ"ש בגמ' (פסחים נ.) ביום ההוא יהיה ה' אחד אטו האידנא לאו אחד הוא כו' לעוה"ב כולו הטוב והמטיב. והיינו שכן מורה הוי"ה אחד שהכל לטובה שכן מורה שם זה על רחמים וחפץ רק להטיב. רק בעוה"ז אין זה בהתגלות שיכירו הטובה בההיפך ג"כ וזה יתגלה רק ביום ההוא. ואז בימי החשמונאים היה להם הנייחא בבחי' יחודא עלאה שהכירו הכל שהגזירה היה לטובתם שעל ידי זה נצחו את היונים ופרקו עולם. שמקודם היו משועבדים להם והוצרך שמעון הצדיק לצאת נגדו (כמ"ש יומא סט.) ולולא הגזירות בודאי לא היו קמים כנגדו. רק ע"י הגזירה שרצו להעבירם על דת מסרו עצמם למיתה להלחם נגדו ונעשה להם הנם ופרקו עולם מעל צואריהם וזהו רמז כ"ה אתוון שביחודא עלאה שכ' בתיקו"ז. וכן בשבת כ' ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה וגו' שנדרש (זח"א מח ב וש"מ). על יום השבת שהוא יום הניח. והיינו דיש בו התגלות מאור שנברא ביום ראשון דכ' וירא אלהים את האור כי טוב ואז זוכין להשיג שהכל לטובה. ואף כשהוא בתוך העבודה הקשה י"ל נייחא כיון שהוא לטובה. וכן אי' בזוה"ק (שם קלא א) כי יבא טוב דא תחיית המתים ויתנהיר ההוא נהורא דזמין כו' והיינו שבהתגלות מאור הראשון זוכין להשיג הטוב האמיתי. וזה זכו בחנוכה וכן זוכין בכל שבת וע"כ לא שאל בפסיק' אם מזכירין במוסף שבת של חנוכה דבודאי מזכירין שהם מעין קדושה א'. ושאל על מוסף ר"ח אם מזכירין של חנוכה ואמר דמזכירין והיינו דבמוסף ר"ח יש בו ג"כ הופעה מכ"ע וכמ"ש בזוה"ק (ח"ג עט ב) ואוף הכי בחדתותי סיהרא דהא נהיר כו' דנהירו דעתיקא ומה"ט כ' האריז"ל שאומרים קדושת כתר במוסף ר"ח. רק דכתב שההארה רק כל זמן מוסף. ובזה אינו דומה לשבת. וכן בחנוכה ההארה כל היום דזה שאומרים וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש הם שמורה שהופעת האור והקדושה כל ח' הימים ולא רק בשעת הדלקת נרות והוא כעין הופעת שבת רק אינו דומה בערך הקדושה דחנוכה מותר במלאכה. ומ"מ ענין הופעת הקדושה מענין א' מהופעת אור שנברא ביום ראשון. וע"ז הוא חנוכת הבית שיש בכל יום בימי חנוכה חינוך באור. וכן בשבת מפורש בס' הבהיר לקח שביעי ושם להם במקומו והשאר גנזו וכו' והיא ג"כ חנוכה חדשה באור וכמ"ש (תקו"ז תי' מח) לדרתם דעביד לון דירה בתרי בתי לבא והם מענין א' כאמור:
2
ג׳וחשב בפסיק' השיווי של משה ואליהו ע"ש. וא' משה כינס את ישראל להר סיני ואליהו כינסם להר הכרמל. והיינו שאליהו הופיע להם ההתגלות מעין התגלות הר סיני. שעל ידו אמרו ה' הוא האלהים ואז אמר אליהו הפ' ואתה הסיבות את לבם אחורנית ואמרו ע"ז (ברכות לא סע"ב) אליהו הטיח דברים כלפי מעלה כו' ואמרו שחזר הקב"ה והודה לו דכ' ואשר הרעותי ואי' שם אלמלא ג' מקראות הללו נתמוטטו רגליהם כו' והיינו שאז הופיע להם מאור הגנוז מעתיקא שהוא אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית כו' כשלג ילבינו (כמ"ש שבת פט:) והיינו שבמאמר בראשית כ' תוהו ובהו שמרמז למעשיהן של רשעים (כמ"ש בב"ר) וכשזוכין להתגלות מאור זה ע"י תשובה מאהבה כשלג ילבינו שנעשות זדונות לו כזכיות וכן אמר אליהו ואתה הסבות את לבם אחורנית. שהרי כיון שכינסם שבו כולם להשי"ת ואמרו היחוד ה' הוא האלהים ואור זה מעין אור של מ"ת. וכן במעשי חשמונאים בגזירת יון שנדרש עליהם וחושך שהחשיכה עיניהם של ישראל כו' והיינו שרצו לבטל מהם אור תושבע"פ. וזהו עיניהם של ישראל דהסנהדרין נקראו עיני העדה. והם רצו לפשט חכמתם והמינות שהיא בקליפה בזלעו"ז נגד קדושת תושבע"פ. ורצו להטיל בהם זוהמא ואחר שגברו עליהם ונצחום נתגלה להם מאור הראשון והוא מבחי' אורו של משיח וכמ"ש (ב"ר) ורוח אלהים זהו רוח של משיח ע"פ המים בזכות התשובה שנמשלה כמים כו' וכ' ונשא השעיר עליו את כל עונותם ונדרש (ב"ר פ' סה) עונות תם. ואף יון נקרא השעיר וכמ"ש בדניאל והצפיר השעיר מלך יון וגו' וכן אי' (שם) וירח את ריח בגדיו כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות כו' ומעשה יקום איש צרורות היה בגזירת יון שהיה ב"א של ר' יוסי בן יועזר שנהרג אז וע"י שהכניס בו אז הרהור תשובה קיים בעצמו ד' מיתות ואמר ר"י בן יועזר שקדמו לג"ע. ודרש ריח בגדיו כמו ריח בוגדיו (כמ"ש סנהדרין לז.) והיינו שעלה ריח שלהם ונתברר שמעשה בוגדיו רק מה שלבש בגדי ולבוש עשו שנקרא בתורה איש שעיר ויון נקרא בדניאל שעיר. וקליפת השעיר הוא החושך וכמ"ש (שבת עז:) מ"ט עיזי מסגן ברישא כו' כברייתו של עולם דברישא חשוכא כו' ופירש"י סתם עזים שחורות כו' והוא קליפת החושך שכן נקרא גוון שחור חושך וכמוש"נ חשך משחור תארם וכן נראה גוון החשך שחור. וחשב עוד בפסיקתא משה ביער עוע"ז שימו איש חרבו וגו' ואליהו ביער עוע"ז ותפש נביאי הבעל משה קנאי מי לה' אלי ואליהו קנאי וכו' וזה ענין מ"ש בסי"צ המליך אות ע' ברוגז כו' גדי בעולם וטבת בשנה וכבד בנפש כו' ואי' בגמ' (ברכות סא:) כבד כועס. וכן אי' ברע"מ (זח"ג רלד א) דכבד איהו דרגא דעשו כו' הוא כניש כל דמין וכו' ועל עשו כ' דם שנאת ואמרו (ב"ר פ' סג) שנאת דמו של אדם בגופו והיינו שהוא שורש קלי' הכעס והקנאה וכאן אמרו שנברא באבר זה קדושת החודש. אמנם באמת האלהים עשה את האדם ישר וברא רמ"ח איברים כנגד רמ"ח מ"ע. ואבר זה ברא הקב"ה נגד מ"ע דמחיית עמלק ששם ציוה השי"ת שלא לרחם כלל רק להוציא רוח כל הכעס עליהם ודלא כמו שדן שאול ק"ו אם אדם חטא בהמה מה חטאה (כמ"ש יומא כב:) ואמרו (ילקוט שמואל רמז קכא) עליו כל שהוא רחמן על אכזרי לסוף נעשה אכזר על הרחמנים וכו' וכתיב מלחמה לה' בעמלק שאף שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים כמ"ש (מגילה י:) מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה מ"מ כ' מלחמה לה' בעמלק וכמ"ש (מדר"ת תצא) אתם מזכירין שמו מלמטה ואני מוחק שמו מלמעלה. ועל זה ברא הקב"ה אבר הכבד והכעס לכעוס על עמלק שהוא שורש כל הקליפות ראשית דקליפה. והוא רוגזא דרבנן טב איהו לכל סטרין כמ"ש (זח"ב קפב ב). וזהו שמשה ביער עוע"ז ואליהו ביער עוע"ז אף שהיו בישראל. מ"מ רוגז זה טב איהו לכל סטרין שעל ידי זה שבו כל ישראל וקרבום למקום. ונשא השעיר עליו את כל עונותם עונות תם. שכ"ז שיש לקליפת עמלק הויה בעולם נצרך לרוגז וקנאה. וכן בפורים אחר שקיימו מחיית עמלק כתיב ליהודים היתה אורה ודרשו בגמ' (שם טז:) אורה זו תורה והיינו אור תושבע"פ (וכמו שנת' כ"פ) שהוא מאור הראשון וכמו כן החשמונאים אחר שכבשו היונים שהוא השעיר והחושך שהחשיכה עיניהם שכל גזירתם היה לבטל מהם התורה ואור תושבע"פ קבעו אח"כ נרות חנוכה שזוכין עי"כ להופיע בהם מאור הראשון ואור תושבע"פ. ותמיד ג' ימים האחרונים מחנוכה בחודש טבת שנברא ברוגז וכבד בנפש שהוא בחי' הכעס ורוגזא דרבנן על שורש הרע קליפת עמלק. והנה ב"ש וב"ה נחלקו בגמ' דב"ש אומרים דפוחת והולך כנגד פרי החג וב"ה אומרים דמוסיף והולך דמעלין בקודש (כמ"ש שבת כא.) וכבר אמרנו דאלו ואלו דא"ח ועדמש"נ כי הנה החושך יכסה ארץ וגו' ועליך יזרח ה' דכשפוחת והולך נגד פרי החג שרומז על הני"ק שמוציאין. ממילא על ידי זה בישראל האור מוסיף והולך דמעלין בקודש שנתוסף בכל יום קדושה בישראל וכן להיפך. וכמ"ש בזוה"ק (ח"ג רע"ב ב) לענין שבת כגוונא דצריך לקבלא גבירתא בכמה נהורין בשבת ובכמה ענוגין ולבושין שפירין כו' גרמין דאשתארו שפחה בישא בחשוכא ברעבון בבכיה בהספד בלבושין אוכמין כארמלתא כו' (ושורש מחלקותם נת' מ"ב ומ"ח) ותמיד ג' ימים האחרונים מחנוכה בחודש טבת. וביום ו' שהמקריב בו נשיא לבני גד ואי' (ב"ר פ' עא) בא גד בא מי שעתיד לגדד משתיתן כו' ומנו אליהו. אז חל ר"ח טבת שהוא ראש של החודש וכמו שאמרנו שמה"ט נקרא ראש חודש ולא תחלת חודש או ראשון של חודש. מפני שמורה שהוא הראש מעסק קדושת החודש דבתר רישא גופא אזיל (עירובין מא.) וכל החודש נברא ברוגז וכבד בנפש. ור"ח ראש הקדושה ושייך לזה נשיא גד שממנו אליהו שעתיד לגדד משתיתן כו' ואח"כ יום ז' ויום ח' הקריבו הנשיא לבני אפרים והנשיא לבני מנשה ואי' (ב"ר פ' עג) שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל דיוסף שטנו. דיוסף מדת הגבורה דקדושה כמו שאמר את האלהים אני ירא וזהו ע"י הגבורה גבור הכובש את יצרו. ועמלק נופל ביד זרעו דייקא רק בר"ח יום ו' שייך נשיא גד שעתיד לגדד משתיתן שזה יהיה ע"י אליהו שהוא בזה מזרעו של גד ועיקר כלי' זרע עמלק יהיה ע"י משיח בן יוסף. ואז ועליך יזרח ה' וגו' שיהיה האור והקדושה מוסיף והולך וכמ"ש בפסיקתא (פר' ח) ושנים זתים עליה אלו שני המשיחים כו' וכאמור שעל ידם יהיה האור והקדושה מוסיף והולך. והנה לעתיד אף דכ' ולא יהיה שריד לבית עשו ואז לא יהיה שום השארה למדת הכעם. ואף היצה"ר יתבטל בימות המשיח (כמ"ש שבת קנא:) ולא יוצרכו להרוגז להרגיז היצה"ר ולהתגבר עליו. מ"מ זה האבר הכבד שכנגדו לא יתבטל שמ"מ יהיה נצרך אש וגבורה דקדושה וכמו שאמרנו שגם באהבה נמצא בחי' אש כמש"נ שלהבת י"ה. וכמו שמצינו באאע"ה שאחר נסיון העקידה כתיב עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. אף שזה המעשה מתייחס לכאורה יותר למדת אהבת השי"ת שעל ידה נדחה אהבת בנו. וכעין מש"נ ואהבת וגו' ובכל נפשך ובכל מאדך. וכן קיים מקודם בכל נפשך בנסיון הכבשן ואח"כ נסיון העקידה נקרא ובכל מאדך שמורה אף דבר שחביב עליו מאד יותר מנפשו. ומ"מ שבחו השי"ת בבחי' ירא אלהים מפני שאז עשה מצות האהבה בכח וגבורה שבער בו האהבה בשלהבת י"ה. וכן מצות הדלקת הנרות שתהא שלהבת עולה כמ"ש בגמ'. ורומז שיבער בו אהבת ה' כענין מש"נ רשפי אש שלהבת י"ה וזהו שלימות האהבה:
3