פרי צדיק, לחנוכה ב׳Peri Tzadik, Chanukah 2
א׳בנוסח על הנסים בחנוכה מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים. וזהו תוקף הנס שהיה נגד הטבע. ואח"כ אומרים ג' לשונות וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך וזה אינו שייך לגדל הנס רק הכל ענין א' שמסר השי"ת היונים ביד ישראל. אך ענין הג' דברים שחשב הוא דשרשי הקליפה הם הקנאה והתאוה והכבוד שורש הקליפות דעשו וישמעאל שמהם נסתעף ל"ה מימנא ול"ה משמאלא כמ"ש האריז"ל. קליפת ישמעאל נקרא חמור דשני נעריו עמו בעקידה היו ישמעאל ואליעזר כמ"ש בפירש"י והוא במד"ר (אמור פ' כו) ולהם אמר אאע"ה שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור כמ"ש (יבמות סב.) והיינו קליפת התאוה כמ"שנ אשר בשר חמורים בשרם וגו'. ועשו קליפת שור דאי' (ברכות סא.) והא קא חזינן דמזקא ונשכא ובעטא והיינו שור נגח קליפת הקנאה ורציחה. ועמלק קליפת כלב כמ"ש (זח"ב סה א) נפק מתקיפותא דלהון דאיקרי כלב ודא חציפא מכולהו. והוא דאותיות אמצעות דשור וחמור ו' מ"ו גימט' כל"ב כמ"ש רח"ו והוא קליפת הגאוה והכבוד ועליו אה"כ זד יהיר לץ שמו וכמו שנדרש (מד"ר יתרו פ' כז) לץ תכה זה עמלק שהוא הלץ. והיינו דכל האומות שמעו עמים ירגזון מאחר שראו נסים נגלים ומפורשים ולא יכלו לכפור והוא ע"י לצנות דחה הכל וכפר. וזה בא מגאוה שלא יתכן בעיניו שיהיה דבר נעלם משכלו וגבוה מהשגתו וע"י זה נעשה לץ וכפר בכל ע"י לצנות. והוא ראשית גוים עמלק ראשית דקליפה דשורש הסתת הנחש היה והייתם כאלהים וזה סוף הגאוה וכמש"נ בנ"נ ובחירם וזהו שורש היצה"ר. והוא ע"י שבירת הכלים ומלכין קדמאין דמיתו שהיה ע"י גאוה דאנא אמלוך כידוע. וכמו שאמרנו שממה שנתלבש השי"ת בלבוש זה כמש"נ ה' מלך גאות לבש מזה נסתעף באדם הגאוה (וכמו שנת' וירא סוף מא' א). ומלכות יון איתא (בב"ר פ' ב) וחשך זה מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל כו' וכ' בסה"ק חש"ך ר"ת "חמור "שור "כלב ג' קליפות הנז'. דקליפות היונים היה מינות וזה שורש כל הקליפות שבא מהגאוה שגבה לבם שהם חכמים בעיניהם ומזה באו למינות. וע"י כן באו ג"כ לב' הקליפות שהם הקנאה והתאוה שחכמתם הוא היפך חכמת התורה דאיתא (קידושין ל:) בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין והיינו אור תורה דמצלת מג' קליפות אלו. דכנגד קליפת התאוה אמרו שם אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד כו' ומנוול נקרא יצה"ר של התאוה כמ"ש (שבת קנב.) אשה חמת מלא וכו' ובמדה"נ (זח"א קכח ב) לא מנוול כבראשונה כו' ע"ש. ואמר משכהו לבהמ"ד שימשוך חשק זה לד"ת כמו שיהיה לעתיד שיהיה לחמידו דאורייתא (כמש"ש קלח א). וכנגד קליפת הקנאה אי' בתיקונים (בהקדמה הנ"ל) וכד אתנטילת מגבורה אתקריאת תושבע"פ דהכי אוקמוה מארי מתני' תושבע"פ מפי הגבורה נתנה וכמ"ש (תענית ד'.) צו"מ דרתח אורייתא דקא מרתחא ליה שנא' הלא כה דברי כאש ורוגזא דרבנן טב איהו לכל סטרין. וכן עיקר הד"ת נקנה ע"י שפלות וע"י ד"ת קשורים בראשית המחשבה בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית והוא כנגד ראשית דקליפה ראשית גוים קליפת הגאוה. וחכמתם שהוא חשך היפך תורה אור מביא לידי קליפות התאוה והקנאה כחות היצה"ר. וז"ש וטמאים ביד טהורים נגד קליפת התאוה כי עיקר שם טומאה היא טומאה היוצאה מגופו של אדם והוא הזיבה שבא מכח תאוה כמ"ש (פ"ב דזבים) בז' דרכים בודקין את הזב כו' ובהרהור. והעכו"ם אין בהם שום טומאה אבל חכמים עשאום כזבים לכל דבריהם דגופם מלא מזוהמת טומאה זו שהיא זוהמת הנחש שהטיל בחוה שלא פסקה מהם. וע"כ אמרו (ב"ר פ' פ) הנבעלת לערל קשה לפרוש דשדי בה זוהמא זו דתאוה. והוא קליפת ישמעאל שהיא הפסולת של אאע"ה שהיה מדת אהבה בקדושה כי כל אהבתו וחמדתו היה רק להקב"ה. והכח קדושה לפרוש מתאוה נקרא טהרה וכמ"ש דהמע"ה באותו מזמור דכאשר בא וגו' שהוא על פגם התאות ביקש לב טהור ברא וגו' ואז"ל (סוכה נב.) מכלל דאיכא טמא. וז"ש ביד טהורים דכ' יראת ה' טהורה עומדת לעד וע"י היראה נפרשים מתאוה כמש"נ כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה וגו' וע"י זה הם מלאים מתאוה. ואאע"ה בנסיון הי' דעקידה א"ל עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה כי בירור שלימות אהבתו להשי"ת הוא כאשר בא כנגדו אהבה אחרת כמ"ש בנך וגו' אשר אהבת. ובנסיונות הקודמים היה רק כנגד חמדות עוה"ז שהיו כאין בעיני אאע"ה נגד אהבת השי"ת. אבל אהבתו ליצחק אע"ה שהיה בשביל קדושתו ושהובטח שיצא ממנו אומה קדושה בזה היה נסיון הי' שנתברר שהוא ירא ה' שהוא חושב הואיל והוא בנו אפשר שהוא מצד אהבת כל אב לבן. וזהו בירור שלימות האהבה דקדושה כאשר הוא ג"כ ירא ה' ולבבו טהור מאהבות זרות שמקליפת ישמעאל. וז"ש ביד טהורים כי ישראל הם האשה יראת ה' והם יראים וטהורים. ורשעים ביד צדיקים רשעים נגד קליפת עשו עפמ"ש במד"ר (ר"פ וישלח) פלטה נפשי מאותו הרשע שהוא חרבך שבו אתה רודה את עולמך. והיינו שהשי"ת ברא את החרב להיות שבט אפו לרדות עולמו. וכתיב יוחן רשע שדרשוהו (מגילה ו.) על עשו שאמר יצחק יוחן וכו'. וכתיב חרב פתחו רשעים וגו' וכתיב וקראו להם גבול רשעה. ומדת הגבורה דקדושה הוא להיות גבור הכובש את יצרו. ויוסף שטנו של עשו (כמ"ש ב"ר פ' עג) שיוסף היה ג"כ גבור הכובש יצרו ובזה נתייחד יותר מכל השבטים דע"כ נקרא בשם צדיק. וזה החילוק בין צדיק לטהור דטהור הוא שהלב טהור לגמרי ע"י שממולא באהבת דקדושה. וצדיק הוא שכובשו בגבורתו שמתגבר כנגדו והוא מרכבה למדת צדיק והוא בקדושה בכור שורו הדר לו וגו' בהם עמים ינגח והוא נגד קליפת עשו שהוא שור נגח וזה רשעים ביד צדיקים. וזדים כנגד קליפת הכבוד שהיא התנשאות וגסות רוח כמש"נ זד יהיר לץ שמו והוא מנגד לקדושת התורה שנקרא בקדושה כבוד כמ"ש (חולין קלג.) ואין כבוד אלא תורה שנא' כבוד חכמים ינחלו. וזכה לזה יעאע"ה שצורתו חקוקה בכסא הכבוד כי הוא יושב אהלים שר"ל אהלי תורה וקול קול יעקב בתורה וזהו מדת אמת ליעקב כמ"ש (בברכות ה:) אמת זו תורה שנא' אמת קנה. ובימי החשמונאים היה עיקר התפשטות התושבע"פ וזה לעומת זה עשה האלהים ומצד התרבות הד"ת היה התגברות חכמת יונית שהיא היפך חכמת תושבע"פ והיה אז ארסטו ראש חכמי היונים. ומצד חכמתם היה להם התנשאות וגסות רוח והתלוצצו מכל אמונות הקודמות ואף מע"ז וכישוף. ואמנם רצו לבטל גם התורה הקדושה ודבר נבואה כי אמרו אם היה מציאות נבואה בעולם שהשי"ת ידבר עם בנ"א היה הם משיגים זה. ומחמת שלא השיגו בחכמתם הד"ת לא האמינו בד"ת שאמרו שאין חכמה בעולם רק מה שהם משיגים וע"כ נקראים זדים. ויעאע"ה זכה לתורה ע"י שפלותו בעיניו כמ"ש קטונתי מכל וגו' ונאמר יעקב כי קטן הוא דד"ת מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך וסימן לגסות הרוח עניות דתורה (קידושין מט:) ואמרו אין ד"ת מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו (סוטה כא:). וזהו זדים שהוא קליפת הגאוה ובברכת המינים וכל הזדים וכו' ובחתימה ומכניע זדים שהוא שורש הכפירה שבא מגאוה. ביד עוסקי תורתך שישראל נקראו עוסקי תורתך שכן הלשון תמיד כל העוסק בתורה. וכן בברכת התורה הנוסח לעסוק בדברי תורה והיינו שיהי' לו עסק בתורה כי לעמל יולד והיינו שיהיה לו עסק ולא ילך בטל. ובאמת לעמל תורה נברא וטוביה לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא (כמ"ש סנהדרין צט:) ועכ"פ מי שנצרך להיות לעסוק גם בעמל דרך ארץ מ"מ יהיה יודע שנברא רק לשמש את קונו רק הרעותי את מעשי וכו' שאחר הקלקול נתקלל אדה"ר בזעת אפך תאכל לחם. ויהיה עיקר כונתו שיוכל לקבוע עתים לתורה ומי שאינו בר הכי יהיה המכוון שיוכל לגדל בניו לת"ת. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שע"י שיקיים בכל דרכיך דעהו שיהיה כל מעשיו לש"ש יהיה כל מעשיו מעשה המצוה כיון שתכלית המכוון לעבודת השי"ת וזהו עוסקי תורתך. וגם כל מעשה המצות הם בכלל עסק התורה וכמו שאמרנו במ"ש בגמ' (סוטה כא.) תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור כו' לומר לך מה נר אינו מאירה אלא לפי שעה כו' ומפרש בגמ' דנר מצוה הוא כמו נר שמן ופתילה כשהוא דולק ומאיר לפי שעה. ובזוה"ק (ח"ב קסו א) איתא דהמצוה היא נר היינו שרגא שהוא שמן ופתילה בלא שלהבת ושרגא בלא נהורא לאו כלום והתורה אור הוא הנהורא דאדליקת שרגא מניה עיי"ש. ולכאורה הם סותרין זא"ז ואמרנו שהכל א' והוא שכל המצות המצוה עצמה המעשה גולמיית היא רק נר שמן ופתילה בלא אור כלל. רק שבכל מצוה יש תורה אור והוא המכוון בהמצוה לש"ש שלא תהיה כמצות אנשים מלומדה ויעשה כאשר צוני ה' אלהי זהו התורה אור שבמצוה והוא הנהורא לאדלקה שרגא מיניה שכ' בזוה"ק. ומצות התורה הלימוד בעצמו היא מצוה ככל המ"ע והיא ג"כ נר מצוה שרגא בלא נהורא והמכוון לש"ש בלימוד התורה היא התורה האור שבמצות התורה. וההבדל שבין מצוה לתורה הוא שהאור תורה שבמצוה היינו הקדושה והמכוון שבה לש"ש הוא מאיר לפי שעה משא"כ התורה אור שבמצות לימוד התורה הוא מאיר לעולם. וזה מ"ש בגמ' דמצוה מאיר לפי שעה כנר ותורה מאיר לעולם. וידוע שכל א' מישראל אף מי שאין לו שום עסק בתורה שאינו בר הכי כלל ואין לו בנים לגדלם לת"ת מ"מ עכ"פ עוסק במצות ויש במצות ג"כ אור תורה היינו המכוון והקדושה שבמצוה וכל עסק המצות הם תורה אור ונקראו כל ישראל עוסקי תורתך:
1
ב׳ואז זכו ישראל מש"נ אל ה' ויאר לנו שנגד מה שחשבו הזדים להשכיחם תורתך אדרבה השי"ת האיר לנו בתוספת אור תושבע"פ. ומפסוק זה נלמד בפסיקתא שצריך לומר הלל בחנוכה שע"י מצות נר חנוכה בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא (כמ"ש זח"ג צב סע"א ורע"ב). וע"י הדלקת הנרות אתער עובדא לעילא שהשי"ת מאיר לנו בתוספת אור תורה. דמצות נר חנוכה נקרא במדרש (תנחומא נשא כט) ובפסיקתא מצות זקנים והטעם דכל מצות דרבנן יש להם שורש בתורה כמו עירובין משמרת וסיג שלא יבאו לטלטל ברה"ר ודבר זה אסמכוה אקרא ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי כמ"ש (יבמות כ.) ומצות מגילה למדו מח"ו (מגילה יד.) ומה מעבדות לחירות כו' ממיתה לחיים לכ"ש והרי כתיב בתורה שהקב"ה קבע מועד בפסח לזכר נס יצ"מ מעבדות לחירות וק"ו ניתן לדרוש. משא"כ מצות נר חנוכה שאין לו שורש בתורה ורק מצות זקנים. וזה הטעם ששאלו בגמ' (שבת כג.) והיכן צונו כו' ולמה שאלו רק על מצות נר חנוכה ולא שאלו על שאר מצות דרבנן כמו מקרא מגילה ועירובין שמברכים ג"כ אק"ב וצונו היכן צונו. רק דשם יש להמצוה שורש ג"כ בתורה משא"כ מצות נר חנוכה שהיא רק מצות זקנים כאמור. וז"ש במדר"ת לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקנים הואיל ואינם מן התורה כו' אלא כל מה שגוזרים עליכם תהיו מקיימים כו' למה שאף על דבריהם אני מסכים כו'. ובפסיקתא הגירסא למה שאף עלי הן גוזרין שנ' ותגזור אומר ויקם לך כו'. והיינו שכל התורה דרכיו של הקב"ה וכמ"ש (בירושלמי פ"א דר"ה ה"ג) שהקב"ה גוזר גזירה ומקיימה תחלה כו' אני הוא ששמרתי מצותיה של תורה תחלה ונצטוו ישראל ללכת בדרכיו ית' ולקיים המצות. וז"ש שאף עלי הן גוזרין והיינו שגם הקב"ה מקיים מצות זקנים כמו שמקיים כל מצות התורה. והוא כיון שצונו מלא תסור או ממש"נ שאל אביך ויגדך לקיים מצות זקנים והם תקנו וצוו להדליק נר חנוכה גם השי"ת כביכול מדליק נר חנוכה שמקיים המצוה. וזה מש"נ אל ה' ויאר לנו שמאיר לנו בחנוכה בתוספת אורה באור תושבע"פ. וזה נ"ח שהשי"ת מקיים ג"כ תחלה שמשפיע בישראל תוספת אור תורה. וע"י אור התורה נצולים מג' קליפות היצה"ר שהם ר"ת חש"ך "חמור "שור "כלב שהם כלולים בקליפת הגאוה שהיה שורש קליפת יונים. וזה שקראום ימי חנוכה שהם חנוכה להאור שיאיר לנו. וע"י כן לב ישראל נעשה מדור לשכינה וכמ"ש במה"נ (זח"א קלח א) לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי הוא לבא דמדוריה דיצה"ר ביה. והר קדשי נקרא הבהמ"ק כמש"נ והביאותים אל הר קדשי ולמה נקרא הלב הר קדשי. ולפי האמור מובן שהבהמ"ק הוא משכן לשכינה וכשזוכים לעקור היצה"ר מהלב נעשה הלב משכן לשכינה ונקרא הר קדשי. ובימי חנוכה שזוכים אל ה' ויאר לנו שמאיר לנו בתוס' אור תורה וניצולים מחשך של היצה"ר שהוא הג' קליפות ר"ת חש"ך נעשה הלב משכן לשכינה שנקרא הר קדשי וע"ז עושין חנוכה:
2
ג׳והוא ענין מ"ש בתקו"ז (תיקון יג) תמינאה בהודאה כו' ודא הוד ודאי כו' וביה שבח משה אז ישיר משה בגין דאיהו הוד דיהיב למשה וכו' וכ"ה בזוה"ק בכ"מ. ואף דידוע דמשה ואהרן מרכבה למדת נצח והוד משה מרכבה למדת נצח והוד דרגא דאהרן וכאן אמר דנתן ההוד למשה. אך הענין דנצח מקו ימני והוד מקו שמאלי והוא תושב"כ מימינא ותושבע"פ משמאלא וכמ"ש בתיקו"ז (תיקון כא) מימינא אתיהיבת אורייתא דבכתב ומשמאלא אתיהיבת אורייתא דבע"פ. וכ"כ בהקדמת תיקו"ז תושב"כ מימינא דכ' מימינו אש דת למו ותושבע"פ מפי הגבורה נתנה וכ"ה בזוה"ק. ואי' (ב"ב יב.) אעפ"י שנטלה מן הנביאים מן החכמים לא נטלה ופי' הרמב"ן שהוא ע"י מדרגת רוה"ק שמכוונים להלמ"מ וכמ"ש בגמ' דמתאמרא משמיה דר"ע כוותיה כו' ומתאמרא הלכה למ"מ כוותיה. וכיון שאמרו בגמ' הלשון מן החכמים לא נטלה מבואר שבא ע"י נבואה. ונצח והוד תרי נביאי קשוט והיינו אספקלריא דנהרא ואספקלריא דלא נהרא כידוע וכן שם שכנגדם צבאות וכמ"ש (זח"ג יא ב) ועפמ"ש בגמ' (ברכות לא:) לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאות עד שבאתה חנה וקראתו צבאות כו' וממנה יצא שמואל ששקול כשני אנשים ומאן אינון משה ואהרן (כמש"ש) ושמואל רבן של נביאים. ולכן אהרן דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו ובדעת פירש"י תשא רוח הקודש כלומר רוח מההוא קודש דלעילא כמ"ש בזוה"ק (שם סא א) ואהרן שורש תושבע"פ הוא מרכבה למדת הוד. ומשה רבינו שהוא שורש תושב"כ שהוא מימינא הוא מרכבה למדת נצח שהוא מימין. אמנם מצינו בכ"מ הלכה למשה מסיני וכיון שנא' מסיני למה לא נכתב. ואמרנו שהוא תושבע"פ של משה רבינו שהופיע השי"ת בדעתו של משה וחידשם בפלפולו. ועז"א (נדרים לח.) אלא פילפולא בעלמא שזה מסר השי"ת רק למשה. ונקרא הלכה למשה מסיני שמשה רבינו ידע מפורש שהם מסיני כמו כל תושב"כ ומשה מסרן לישראל כהלכתא בלא טעמא. ועל טעמם לא יוכל אדם לעמוד בכח נבואה רק משה רבינו דכ' ולא קם נביא עוד וגו' רק ע"י בחינת רוה"ק לא נטלה מן החכמים שמחדש משכלו ומתאמרה הלכה למשה מסיני כוותיה. וז"ש בר"ע (מנחות כט:) ששאלוהו תלמידיו רבי מנין לך א"ל הלכה למשה מסיני ואף דאיתא במדרש (רבה ות' חוקת) וכל יקר ראתה עינו זה ר"ע וחבריו דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע וחבריו ובגמ' שם ג"כ א' שישב בסוף ח' שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. מכל מקום בטעם הלכה למשה מסיני לא השיג ר"ע שזה חלקו של משה רבינו. ועז"א בגמ' שנתיישבה דעתו של משה שמזה ראה שהדעת שלו למעלה וחלקו תושבע"פ שלא זכה לזה שום אדם. וחלק תושבע"פ של ר"ע וחבריו אינו שייך למשה מפני שלא קלקל מעולם ואינו נצרך להרב חכמה שער הנ' שנמסר לבעל תשובה לתקן הרב כעם:
3
ד׳והנה מלך בעשרה לבושים לבש כמו שחשב במד"ר (סו"פ ואתחנן) ובפסיקתא והיינו ע"ס שהאציל השי"ת לבריאת העולם. וחשב בפסיקתא (שוש אשיש) לבוש הראשון הוד והדר שנ' הוד והדר לבשת. ואח"כ כ' עוטה אור כשלמה דאיתא (ב"ר פ' ג) מהיכן נבראת האורה מלמד שנתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו וכו'. והנה בזוה"ק (ח"ג יא סע"ב) חשב מאמר ראשון מאמר יהי אור ובגמ' (ר"ה לב.) איתא בראשית נמי מאמר הוא. ואמרנו דאלו ואלו דא"ח שכפי המחשבה בראשית נמי מאמר הוא ולא כ' ביה ויאמר שאין בו תפיסה והוא נעלם מכל רעיון ואח"כ יהי אור מאמר הב' שבו התחיל הכרת החכמה ותפיסת השכל. ולאחר שנגנז אור הראשון אז מאמר יהי אור ג"כ נעלם מכל רעיון וע"כ חשבו בזוה"ק למאמר ראשון נגד כ"ע ומ"מ יש מאמר בראשית דנמי מאמר הוא וכמו"ש בגמ'. היינו דכ' ה' אלהי גדלת מאד וגדול אצל השי"ת בלא ש עור למעלה מתפיסת שכל האדם והוא כנגד כ"ע הנעלם מכל רעיון ועז"נ הוד והדר לבשת שלבוש הראשון הוד והדר. ואור הראשון נגנז לצדיקים וכמו"ש בגמ' ומדרשים וכ' אור זרוע לצדיק וצדיקים לאורה (תענית טו.) ויש שזוכים לאור הראשון ע"י בחינת הוד וזה תושבע"פ של משה רבינו ועז"א שניתן ההוד למשה והוא מטלא דעתיקא ע"י לבוש הוד. ויש שזוכין לאור הראשון ע"י בחינת הדר דאי' (זח"ב קפו ב) מאן איהו הדר דא צדיק שהוא בחינת יוסף הצדיק שנקרא יפה תואר ויפ"מ שיש לו גוף נקי ומהודר. והנה איתא במכילתא ומד"ר (בשלח) ובזכות האמונה שרתה עליהם רוה"ק ואמרו שירה שנא' ויאמינו וגו' אז ישיר משה. ומשה רבינו היה העיקר שזכה לומר שירה והשירה לא היה ככל הד"ת דכ' וידבר ה' אל משה רק משה אמר השירה ברוה"ק ועל ידו וממנו זכו גם ישראל לומר שירה וכמוש"נ משה ובני ישראל וכמו"ש במכילתא וזוה"ק (שם סד ב וש"מ) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וזה זכו ע"י רוה"ק. וזה שאמר בתיקונים וביה שבח משה אז בגין דאיהו הוד דיהיב למשה והיינו דהוד מדה ח' מע"ס ונחלק הח' לא' ז' עפמ"ש בזוה"ק (שם נד א) כד אתנהיר נהירו דעתי"ק כו' נהירו דאלף ומטו לזיין כו'. והוא דאלף מורה על פל"א עליון עתי"ק ומטו לזיין נהירו דעתיקא טלא דעתיקא שהוא תושבע"פ של משה רבינו שהוא ע"י בחינת הוד. וזה מ"ש ניתן ההוד למשה וההדר ליהושע והוא עפמ"ש בזוה"ק (שם קלז ב' בס"א) עמ"ש משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ואתערו על תושבע"פ דאלו תורה שבכתב הא כ' ויתנה אל הכהנים בני לוי. והוא דיהושע היה הראשון שכתב ספרו אחר חומשי תורה והוא מעין תושבע"פ וז"ש (נדרים כב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד שערכה של א"י היא כו'. והיינו שארץ ישראל נקרא נחלת ה' והיא שורש ארץ שהיא מדת מלכות פה תושבע"פ וס' יהושע הוא חלק תושבע"פ שיש לכל נפש מישראל בתורה שע"ז מורה חלקו בא"י. ויהושע שבא מיוסף לו ניתן ההדר שהוא התושבע"פ שזוכין ע"י מדת צדיק צדיקים לאורה והוא ג"כ מאור הראשון אור זרוע לצדיק והוא ע"י בחינת הדר דא צדיק:
4
ה׳ואמר אח"כ בתיקונים שם ואיהו הוד תמניא יומי דחנוכה וכו' והוא כמו שאמרנו שנקרא חנוכה ע"ש חנוכת האור שמאיר בלב ישראל ונקרא הלב הר קדשי. וכן אומרים בחנוכה ועל הנפלאות וכן בנוסח הנרות הללו ועל נפלאותיך נפלאות הם דברים הנעלמים ומכוסים דברים שכיסה עתיק יומין שזוכין בחנוכה להתגלות ע"י נרות חנוכה שמדליקין ואתער עובדא לעילא שהקב"ה ג"כ מדליק נרות כמש"נ אל ה' ויאר לנו. וזה ג"כ אז דאתנהיר נהירו דעתי"ק אל"ף אותיות פל"א ומטו לזיין כמו אז ישיר. וזה ענין מ"ש בזוה"ק (ח"ג רמג א) כל היום דוה הוד מסטרא דהוד אלף חמישאה אשתארת בי מקדשא חרבה. דו' אלפים הוו עלמא וחד חרוב אלף הז' יום שכולו שבת וב' אלפים תוהו כמו"ש (בע"ז ט.) ובאלף הג' היה המשכן ובסופו נבנה בהמ"ק ובאלף הד' היו מקדש ראשון ושני ובאלף הששי יבנה בית הג' ב"ב. אך באלף החמישי כל היום דו"ה וכמ"ש בזוה"ק (ח"א קטז ב) והיה מצות זקנים להדליק נרות חנוכה לעשות חנוכה למשכן השכינה בלב שנקרא הר קדשי ותקנו כל אלף החמישי שהוא הוד. וזה כמו שאמרנו במ"ש שע"י שמירת שבת כהלכתו מיד נגאלין שאף שהעולם נידון אחר רובו ואין בהמ"ק נבנה מ"מ כל נפש בפרט המשמר שבת כהלכתו הוא נגאל מכל וכל. ואף שלא נבנה בהמ"ק בימיו לבו נעשה משכן לשכינה והוא כבהמ"ק הר קדשי. וזה מ"ש (ברכות לג.) כל אדם שיש בו דעה כאלו נבנה בהמ"ק בימיו והוא שבהמ"ק היינו מקום המיוחד להשראת השכינה מי שיש בו דעה היינו שזכה למדת הדעת שהוא פנימית הכתר כידוע ומשיגים זה ע"י בחינת רוח הקודש ואז לבו נעשה משכן לשכינה ונקרא הר קדשי וכאלו נבנה בהמ"ק בימיו. וזה שכ' האריז"ל שהחשמונאים תקנו מדת הוד והיינו שתקנו כל אלף החמישי שנהפך הודי למשחית וכל היום דו"ה שאין בהמ"ק והם תקנו החנוכה לחנך המשכן לשכינה בלבא דבר נש. ונחלקו בגמ' בש"א כו' פוחת והולך וב"ה אומרים כו' מוסיף והולך כו' וח"א טעמא דב"ש כנגד פרי החג וטעמא דב"ה דמעלין בקודש. וטעם ב"ה מובן שהנרות נקראו קודש כמ"ש הנרות הללו קודש הם והוא כמו שאמרנו שהנרות הם להיות אתער לעילא אל ה' ויאר לנו שיאיר לנו אור התורה ע"י רוח מההוא קודש דלעילא ומעלין בקודש. אבל טעם ב"ש יש להבין מה ענין נ"ח לפרי החג. אכן פרי החג הם ע' כנגד ע' אומות והוא עפמ"ש בס' על מ"ש (פסחים פז:) לא הגלה הקב"ה את ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שאין המכוון שיתגיירו מהם בפעל רק כדי שיוציאו ישראל הני"ק שהם בגלות שם. וע"ז היה גלות מצרים דכ' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול שהוא מש"נ וינצלו את מצרים שאמרו (ברכות ט:) שעשאוה כמצודה שאין בה דגן כמצולה שאין בה דגים. והיינו דגים מורה על שורש החיים שבדגים נזכר שם חיה בראשונה ודגן הוא קיום החיים והיינו הני"ק בסוד ואתה מחיה את כולם. וע"ז הקריבו ע' פרי החג כנגדם שהחיות והני"ק שבהם אנו מקריבין להשי"ת ולזה פוחתין והולכין שבכל פעם מוציאים מהם יותר. וכן ענין נרות חנוכה להוציא האור והחיות שהוא בגלות וכמו שמצינו במכות מצרים נגוף ורפוא נגוף למצרים ורפוא לישראל (ע"ד מה שנדרש זח"ב לו א) שבכל מכה יצאו ישראל ממדה א' שבעשר מדות שבקליפה זה לעו"ז ונכנסו למדה שכנגדה בקדושה. וכ' במכת חשך שהיה מכה ט' ולכל בני ישראל היה אור במושבותם שכיון שהיה נגוף למצרים מכה ט' החשך עי"ז היה רפוא לישראל שזכו לאור. והוא כמו"ש בגמ' צדיקים לאורה דכ' אור זרוע לצדיק וצדיק מדה ט' וכן מתתא לעילא מדה ט' חכמה שכנגדה מאמר יהי אור. וכן אי' בגמ' (סנהדרין צט א) אימת אתי משיח א"ל לכי חפו להו חשוכא כו' קרא כתיב כי הנה החושך יכסה ארץ וגו' ועליך יזרח ה' וגו'. וכן ענין הדלקת נ"ח להוציא מהם הני"ק והאור ועי"ז יזכו ועליך יזרח ה' שנזכה להאור כש"נ אל ה' ויאר לנו. והיינו באור הראשון שנגנז לצדיקים אור כי טוב וזוכין לו ע"י תורה אור שזוכין ישראל להיות עוסקי תורתך שכל א' מישראל י"ל עסק בתורה. וכן להיות צדיקים וצדיקים לאורה דכ' אור זרוע לצדיק. ולהיות טהורים דכ' יראת ה' טהורה עומדת לעד וכ' הן יראת אד' היא חכמה וגו' ומי שעוסק בתורה ואין בו יראת שמים אמרו עליו (יומא ע"ב:) למה זה מחיר ביד כסיל וגו' שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים. והוא שורש החנוכה שעושין על האור הראשון שישראל זוכין שהשי"ת מאיר לישראל כש"נ אל ה' ויאר לנו וע"ז עושין חנוכה:
5