פרי צדיק, עקבPeri Tzadik, Eikev
א׳והיה עקב תשמעון וגו' במד"ר פ' זו פתח הלכה אדם מישראל וכו' ואימתי אתה נותן לנו שכר המצות וכו' אמר להם הקב"ה מצות שאתם עושים וכו' אבל שכרו בעקב אני נותן לכם מנין ממה שקרינו בעניינו והי' עקב תשמעון. והנה כל היעודים שחשב אח"כ וברך פרי בטנך ופרי אדמתך וגו' לא שייך כלל לעוה"ב כמו שא' (ברכות י"ז.) העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי' ולא פו"ר. גם לשון הכתוב והי' עקב תשמעון משמע שתשמעו בעקב והמד' מפרש על השכר שיהי' בעקב. אך באמת אי' (פ"ד דאבות) שכר מצוה מצוה וזה יהי' השכר שתשמעון ועקב קאי על ימות המשיח דאי' (שבת קנ"א:) אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה וכו'. והיינו שאז יהי' נעקר יצה"ר מלבם כמו בשעת מ"ת רק שם הי' לפי שעה לבד ואז יהיה לעולם. וזה שפתח במד' בענין שמירת שבת דכיון שמצינו (שם קי"ח:) אלמלי משמרין ישראל ב' שבתות כהלכתן מיד נגאלין וכו' ובהרבה מקומות אי' שבת אחד מכלל שעד היום שלא נגאלו עוד לא שמרו ישראל עוד שבת אחד כהלכתו. וע"ז א' אימתי שמרו ישראל את השבת כשם שראוי לה תחלה כשנתנה להם באלוש מנין שנאמר וישבתו העם ביום השביעי מדכתיב עליהם בכתוב מפורש וישבתו העם מכלל ששמרו אז השבת כראוי. ועי"ז זכו באמת אז למתן תורה ונגאלו אך אח"כ חזר יצה"ר למקומו. וע"ז אמר במדרש ואת סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת כיון שהדבר רחוק כ"כ שישמרו השבת כראוי שהרי רואים שלא זכינו עוד לשמור כל ישראל שבת א' כהלכתו. ע"ז אמר לא נתתי לך אלא לטובתך שבאמת לענין עונש לא נחשב כן דכל שישראל רוצה באמת לשמור שבת ומשתדל לשמרו אף אם נכשל מה שלא מדעת שבדבר קל יוכל לבוא לידי חלול שבת אין הקב"ה בא בטרוניא ואמר כיצד את מקדש השבת במאכל ובמשתה וכו' ואני נותן לך שכר וכו' שאפי' ע"ז יהי' לך שכר. רק לענין שיהי' נקרא שמרו ישראל שבת אחת כהלכתה על כלל ישראל שעי"ז יהי' נגאלין זה הוא דבר גדול לזכות לזה. אמרו לו ישראל ואימתי את נותן לנו שכר וכו' אבל שכרו בעקב אני נותן לך וכו'. וזהו והי' עקב שמוסב על ימות המשיח תשמעון היינו שזה מכלל השכר מצוה שתשמעון כמו שנא' ועשיתי את אשר בחוקי תלכו וגו' וזה שנאמר אח"כ ושמר וגו' וברך וגו' מצד השי"ת וכל שיתן השי"ת מידו לא יבא מזה רעה ח"ו וקטרוג היצה"ר ויהיה האכילה בקדושה כענין לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. וימות המשיח הוא סמוך לעוה"ב שהוא יום שכולו שבת והוא כמו תוספות שבת ואז יהיה ההשתדלות מצד האדם ההכנה לקבל הקדושה בקביעות כמו הדלקת המנורה שמדליקין בתוספות שבת. ואח"כ יהי' ימים שאין בהם לא זכות ולא חובה. וכן מצינו בגמ' (בכורות מ"ד:) שנדרש הפ' שבפרשה זו לא יהי' בך עקר מן התלמידים ועקרה שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום והיינו קול תורה וקול תפלה. אימתי בזמן שאתה משים עצמך כבהמה והוא ע"ד שא' (חולין ה':) בני אדם שהם ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה פי' שמכירין שהכל מצד השי"ת ולא מהשתדלותו כלום. וכמו שאמר יעקב אע"ה האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה שהכיר שכל ההשתדלות אינו מצידו רק מצד השי"ת. ובשבת זוכה האדם להכיר זאת שהכל מהשי"ת ששבת הוא בחי' מהימנותא שלימתא וכמו שכ' בזוה"ק (ח"ב פ"ח א') דהא תליא מהימנותא דלעילא בעתי"ק וכו' בג' קדושות שבת. וכשמכירין את כח הנותן שהכל מהשי"ת אז יכולין לזכות לכל הברכות בני חיי ומזוני שהם מבחי' מזלא ועתיקא. וכשהוא מהשי"ת לא יירא עוד מקטרוג היצה"ר וכמו שא' (בר"ר ר"פ י"א) ברכת ה' היא תעשיר זו השבת ולא יוסיף עצב עמה היינו עצב היצה"ר. וכמו שיהי' לימות המשיח והי' עקב תשמעון שהשכר יהי' שתשמעון כנ"ל. ובשבת שזוכין ג"כ להכיר שהוא מהשי"ת לכן אומרים בכל הסעודות ה' רועי לא אחסר כיון שמכירין שה' הרועה אז אין פחד מהיצה"ר ולא אחסר. וכן נדרש בזוה"ק (ח"א מ"ח ב') הפ' ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך על יום השבת שאז יש להישראל נייחא מעצב היצה"ר שהוא על מה שעבר ומרגזך היינו מרוגז היצה"ר שעל להבא כמו שא' (ברכות ה'.) לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר כיון שמכירין שהכל מהשי"ת. ולכן כתיב ביום הניח ולא כתיב בהניח דקאי על יום השבת:
1
ב׳והיה עקב תשמעון בבעל הטורים פ' זו עק"ב תיבות יש ביוד דברות הראשונות וזהו בשמרם עקב רב אם תשמור עקב תזכה למה רב טובך וכו'. ולכאורה הלא פ' זו כתיב אחר דברות שניות. אך כאשר עמדתי למנין יש בדברות שניות י"ז תיבות יתרות על הראשונות והוא במספר טו"ב והוא ע"פ שאמ' (ב"ק נ"ה.) מפני מה בדברות ראשונות לא נא' בהם טוב ובדברות אחרונות נאמר בהם טוב. וטוב הוא המכוון על האור כי טוב שהוא האור הראשון שנגנז לעמלי תושבע"פ (מד"ת פ' נח) ואי' (שמו"ר פ' מ"ו) ובלוחות השניות אני נותן לך שיהי' בהם מדרש הלכות ואגדות היינו התושבע"פ שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס. וזה שא' בבעה"ט וזהו בשמרם עקב רב אם תשמור עק"ב היינו הקע"ב תיבות שבדברות ראשונות תזכה למה רב טובך אשר צפנת ליריאך שהוא האור הראשון שגנזו הקב"ה לצדיקים ונגלה לעמלי תושבע"פ ועליהם נאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול אור הראשון שנגנז (כמ"ש תנחו' שם) והיינו בחי' לוחות שניות שיש בהם גם התושבע"פ וזה שנא' והי' עקב תשמעון היינו הדברות ראשונות עק"ב תיבות. את המשפטים האלה זה קאי על התושבע"פ שנתוסף בלוחות שניות כפלים לתושיה. ונתוסף על המספר עק"ב תיבות שבדברות ראשונות נתוסף בדברות שניות טו"ב תיבות יתרות שמרמז על האור כי טוב. ולזה נקראו משפטים שמשפט מורה על דבר שהשכל מחייב אותן שאלו לא נאמרו היו כדאי לאומרן (כמ"ש פירש"י אחרי) והיינו טעמי תורה שאנו אומרים תמיד הפי' לטעום טעם בד"ת והיינו בחי' תושבע"פ. וזה שא' (פסחים קי"ט.) המגלה דברים שכיסה עתיק יומין ומאי ניהו טעמי תורה:
2
ג׳ובדיבור של מצות שבת יש באחרונות ט' תיבות יתרות על הראשונות. דבדיבור זכור שבראשונות יש בו נ"ה תיבות ובדבור שמור שבשניות יש בו ס"ד תיבות. והט' ג"כ מורה על אור כי טוב שבו פתח הכתוב לטובה תחלה שמבראשית עד וירא אלהים את האור כי טוב לא כתיב ט' (כמ"ש ב"ק שם) והוא אור הראשון שגנזו הקב"ה לצדיקים לעת"ל (כמו שא' חגיגה י"ב.) ונגלה לעמלי תושבע"פ. שעיקר ריבוי בתושבע"פ הוא בשבת כמו שא' (זח"א מ"ז ב') יום השביעי דא תושבע"פ דאיהו יום שביעי. וכמו דאי' בפתח אליהו מלכות פה תושבע"פ קרינן לה. ובדברות הראשונות כתיב הטעם זכרון למע"ב כי ששת ימים וגו' ע"כ ברך וגו' והיינו כמו שא' (תנחו' בראשית) נוחו בי' כי היכי דנתי ביה אנא. ובפסוק זה יש בו כ"ו תיבות כנגד שם הוי"ה שכולל כל המדות יוד מרמז לחכמה ה' ראשונה בחי' בינה ו' מרמז לת"ת שכולל שית ספיראן ה' אחרונה מלכות כמ"ש (זח"ג רנ"ח א') וקוצו דיוד דלעילא רמיזא לאין בחי' כ"ע כידוע. ובלוחות שניות כתיב הטעם וזכרת כי עבד היית וגו' שאחר הקלקול נצרך שמירה שלא יכנוס היצה"ר ללב ויקלקל להיות ח"ו מחללי'. ולא זכו עוד למדת זכור שהוא אתר דלית לי' שכחה ורק ע"י שמירת שבת יוכלו לזכות לבחי' לעשות את השבת כמו שנא' ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת. וזה שנא' בלוחות שניות ע"כ צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת וזהו הפי' תחלה למקראי קודש זכר ליצ"מ (כמו שנת' כ"פ). ובפסוק וזכרת יש רק כ"ג תיבות רק בפסוק הקודם ויום השביעי שבת וגו' יש בו כ"ו תיבות. והיינו שע"י בחי' שמור ג"כ יכולים לזכות לקדושה זו שבת לה' אלהיך דהיינו נוחו בי' כי היכי דנחי בי' אנא כמו בדברות הראשונות וכמו שנא' ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת. ובתיקונים (תי' מ"ח) תרין זמנין אדכר הכא שבת לקבל שכינתא עלאה ותתאה וכו' ואתפני מתמן יצה"ר וכו' והיינו שבת תתאה ושבת עלאה ולעשות את השבת המכוון על שבת עלאה. ובפ' ושמרו בפ' תשא כתיב ג"כ כי ששת ימים עשה ה' וגו' שזוכין ע"י ושמרו למדת זכור כמו בלוחות ראשונות:
3
ד׳וחודש אב נברא באות ט' (כמ"ש בס' יצירה) שמורה על אור כי טוב ובזוה"ק (ח"ב קנ"ב א') טית נהירו דחיין בכל אתר והוא כנגד קדושת יוסף הצדיק וכמו שחשב בזוה"ק (שם קל"ה א') ט"ו באב כנגד מדת צדיק יסו"ע. ומה שחשב האר"י הק' חודש אב כנגד שבט שמעון כסדר הדגלים הוא ע"ד מה שאמרנו במה שתפסו בש"ס בכל מקום למשל שני יוסף בן שמעון (ונת' ט"ו באב מא' ו'). והיינו שבחודש זה הזמן לתקן פגם הנחש כי בט' בו נולד רוחו של משיח שאז זמן התשובה לתקן הפגם. ואז יוריד השי"ת לעתיד הבהמ"ק בנוי ומשוכלל כמו שכ' רש"י (ר"ה ל' סע"א). ולכן קורין תמיד אחר ט' באב הדברות שניות שזוכין אז לרב טוב היינו האור כי טוב הרב חכמה לתקן הרב כעס. ואחר ט"ו באב קורין פ' והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה דבט"ו בחודש אז סיהרא באשלמותא היינו שלימות קדושת החודש הזה שהוא אות ט' נהירו דחיין בכל אתר שמורה על האור כי טוב ואז קורין והי' עקב תשמעון וגו' כמו שמרמז הבעה"ט הנ"ל בשמרם עקב היינו עק"ב תיבות שבלוחות ראשונות ותיבת המשפטים מרמז לטו"ב תיבות יותר שבדברות שניות שנאמר בהם טוב שהמכוון על הרב טובך אשר צפנת ליראיך אור שנגנז לעמלי תושבע"פ. ועי"ז ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך שתזכה לקדושת האבות שהם ענפים מג' ראשונות. וזוכין לשבת עלאה ואתפני יצה"ר מתמן ומיד נגאלין:
4
ה׳והיה עקב תשמעון. פתח בג' לשונות בלשון רבים תשמעון ושמרתם ועשיתם. ואח"כ כל הפרשה נאמר בלשון יחיד. גם לשון את המשפטים האלה שמורה כמו שמראה על הדבר. אך נראה שזה מוסב על פסוק האחרון של פרשה העברה דכתיב שם ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים וגו'. והנה בפרשה שלמעלה שם פתח כי יביאך וגו' כל הפרשה בלשון יחיד ואח"כ כתיב לא מרובכם וגו' ז' לשונות לשון רבים ואח"כ כתיב ויפדך וגו' עד סוף הפרשה לשון יחיד. והענין הוא שכל התורה נאמרה לכל אחד מישראל בפרט כמו שנאמרו עשרת הדברות בלשון יחיד. אך לזה לא זכו רק אחר שנעשה האומה הישראלית אז זכו הרבים להיות כל אחד ואחד מישראל זוכה להד"ת. וכן פתח למעלה כי יביאך ה' אלהיך זה ראשונה לידע ה' אלהיך שהשם הוי"ה הוא בעל הכוחות שלך. אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ולכאורה ה' תיבות אלו מיותרים דהול"ל אל הארץ ונשל וגו'. הענין הוא דעיקר קדושת א"י הוא התשעה קבין חכמה שנטלה א"י (קידושין מ"ט:) וכל זמן שהיתה א"י ביד האומות הי' זאת החיות שלהם מה שינקו מהט' קבין חכמה לההיפך. ואח"כ כשבאו ישראל וכבשום אז זכו ישראל לכל הט' קבין חכמה שזה בחי' הרוב חכמה. וע"ז אמרו (נדרים כ"ב:) אלמלא חטאו ישראל לא נתנה להם אלא ה' חומשי תורה וס' יהושע שערכה של א"י הוא שהוא הרב חכמה. ואז כבשו והוציאו מהם כל החיות כמו שנא' עליהם לא תחי' כל נשמה והט' קבין חכמה נשאר ביד ישראל. ואף שאח"כ גלו ישראל מארץ מ"מ הט' קבין חכמה נשאר ביד ישראל לעלמי עד. וזה שנאמר כי יביאך ה' אלהיך היינו שיזכה כל אחד מישראל שיתייחד שם הוי"ה עליו ויהי' בעל הכוחות שלו. אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה שיהיה כירושה שאין לה הפסק (כמ"ש ב"ב קכ"ט:) שהט' קבין חכמה ישארו בידך לעולמי עד אף לאחר שיגלו מן הארץ כאמור וזה לשון לרשתה. אז ונשל גוים רבים מפניך וגו' שבעה גוים רבים ועצומים ממך ובודאי אין הכתוב מדבר מכוחות הגבורה בגוף שיש להם לאו"ה שזה לא נחשב לכלום. רק כמו שבקדושה יש מדרגות לזכות לד"ת ללב חכם לימינו שיוכל לזכות למדרגה גבוה בלא שיעור שמתחלה נקרא רב וגדול בכח התורה. ואח"כ זוכין עוד שאף שהיצה"ר יכול לכנוס עוד ע"י כח התורה יכולים להתגבר עליו שלא יוכל לכנוס כלל ללב וזה נקרא מדרגת עצום. כן כל זמן שהי' האומות מושלים בא"י והי' הט' קבין חכמה תחת ממשלתם ינקו הם מבחי' החכמה להקליפה ג"כ בב' מדרגות אלו. וזה פי' הפסוק שבעה גוים רבים ועצומים שהם ינקו להקליפה מב' מדרגות אלו וזה שאמר ממך שזה לקחו מהט' קבין חכמה ומדרגות הקדושה ששייך באמת לישראל. ונתנם ה' אלהיך לפניך וגו' שכל אחד מישראל יזכה לכבוש כל כח הז' אומות ולזכות לכל הט' קבין חכמה השרויה בא"י לעולמי עד כאמור ואז לא תחיה מהם כל נשמה:
5
ו׳ואח"כ כתיב כי עם קדוש אתה לה' אלהיך וגו' והיינו שלא לבד כשיהיו ישראל במעלה העליונה יוכלו לזכות לזה שאז לאו כל אחד הי' יכול לזכות לזה. רק אף מי שהוא בבחי' עם שאינו במעלה כ"כ וכמ"ש האור זרוע שלשון עם הארץ מלשון גחלים עוממות. מ"מ עם קדוש אתה לה' אלהיך ששם הוי"ה בעל הכוחות שלך. בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה כמו ששמעתי באיזביצא בשם רבינו היהודי הקדוש זצ"ל על מה שנא' ישראל לסגולתו כסגולה שהוא רפואה בלא טעם טבעיי רק בדרך סגולה. כן ישראל אף שאין ראוים מ"מ בחר בהם מכל העמים וע"כ דיבר בלשון יחיד לכל אחד מישראל. ואח"כ נאמר ז' לשונות בלשון רבים שלזה זכו ישראל משנעשו אומה ישראלית בחי' כנס"י ובכל מקום מספר ז' הם כנגד ז' מדות שכנגדם הז' רועים. לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ב' לשונות לשון רבים רובכם בכם מרמז כנגד אברהם ויצחק. שבראשונה חשק ה' בא"א ע"ה ומדתו הי' ללמד ולהכניס הכרת מלכות שמים בכל באי עולם. ואף שכולם שגייר חזרו לסורם אחר מותו (כמ"ש בפרדר"א פ' כ"ט) מ"מ הועילה קדושתו ולימודו לאומה ישראלית שיצא ממנו. וזה זכה א"א אחר דאתכליל במדרגת יצחק אע"ה ג"כ שהוא מיא באשא וכמו שכ' בזוה"ק (ח"א קי"ט ב') ע"פ וה' ברך את אברהם בכל בת יהבה לאברהם בת הי' לאברהם אבינו ובכל שמה. ואח"כ כתיב ויבחר בכם לשון רבים נגד קדושת יעקב אע"ה דכתיב כי יעקב בחר לו יה וגו'. כי אתם המעט מכל העמים אתם לשון רבים נגד קדושת יוסף הצדיק שהוא מוציא הני"ק מכל האומות. ויהושע מזרעו כבש ז' אומות והוציא התשעה קבין חכמה שנטלה א"י שהיתה כבושה תחת ממשלתם. ואלמלי זכו הי' הוא משיח בן יוסף וכשלא זכו יהי' אח"כ משיח בן יוסף מזרעו שיקבץ את ישראל מכל האומות ששם נתפשט הקב העשירי מעשרה קבין חכמה שירדו לעולם. ומשיח בן יוסף יכבוש כל האומות ויוציא מהם כל החיות והני"ק ואז לא יהי' שריד וגו'. ואח"כ כתיב כי מאהבת ה' אתכם נגד משה רבע"ה שהוריד כל הד"ת שהוא ע"י אהבת ה' לישראל (כמו שאומרים אהבת עולם אהבתנו וכו' תורה ומצות וכו'). ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם נגד קדושת אהרן הכהן שהוא מכפר על ישראל ואף שאינן כדאין מ"מ זוכין מצד שבועת האבות. ואח"כ כתיב פעם ז' לשון רבים הוציא ה' אתכם ביד חזקה והוא נגד קדושת דוד המע"ה מ' מלכות כנס"י. ואח"כ חזר הכתוב בלשון יחיד שזכה כל אחד מישראל ויפדך מבית עבדים וגו' וידעת וגו' שומר הברית והחסד ברית כולל קדושת יצחק שהי' הראשון שנימול לח' (וכתיב ואת בריתי אקים את יצחק) וגם קדושת יעקב אע"ה שעמו נכרת ברית עולם לזרעו שמטתו שלימה (וכתיב ויעמידה ליעקב לחוק לישראל ברית עולם). והחסד קדושת א"א שמדתו חסד לאברהם. לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור אוהביו קדושת א"א שמדתו אהבה. שומרי מצותיו קדושת יצחק אע"ה שהוא שמירה מרע ע"י היראה. לאלף דור נגד קדושת יעקב אע"ה שהוא לעולמי עד שכן מספר אלף דור עד עוה"ב אלף הז'. ואח"כ כתיב ושמרת את המצוה נגד קדושת א"א שהי' הראשון שהוריד הד"ת וקיים כל התורה כולה קודם שנתנה (כמ"ש יומא כ"ח:). ואת החקים נגד קדושת יעקב אע"ה שנחקק הד"ת בלב לעולמי עד. ואת המשפטים נגד קדושת יצחק אע"ה פחד יצחק שבהתורה יש משפטים ג"כ כמו הב' תוכחות שבפ' בחקותי ופ' תבא. וכתיב בכל אחד תיבת את אלף מורה על ד"ת מהשורש אל"ף פל"א עליון עם תי"ו שהוא מעלמא דאתי כידוע. אשר אנכי מצוך היום לעשותם לעשות להד"ת ע"ד שנדרש (סנהד' צ"ט:) ועשיתם אותם ועשיתם אתם כאלו עשאו לד"ת וכמו שאמרנו הפי' במאמר נעשה ונשמע שע"י החשק והחמדה לד"ת בזה נעשה להד"ת:
6
ז׳ואח"כ מתחיל הפרשה והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה הם האמורים למעלה ואין והיה אלא לשון שמחה (בר"ר פ' מ"ב) שע"י שמיעת הב' פרשיות התוכחה שנאמרו בהם המשפטים על ידם יזכו לתשובה ולתקן הכל שלא יצטרכו כלל לשום עונשין. ואמר ג' לשונות לשון רבים שמיעה ושמירה ועשי' והם כנגד קדושת ג' האבות שישנם בכלל ישראל תשמעון נגד קדושת א"א ע"ה שהוריד הד"ת ורצה להורות לכל באי עולם ואף שלא הועיל לכל העולם הועיל לאומה הישראלית שיופיע בהם קדושת השמיעה. ושמרתם נגד קדושת יצחק אע"ה מדת היראה שעי"ז הוא שמירה ממצות ל"ת. ועשיתם אותם נגד קדושת יעקב אע"ה שיזכו להתשוקה והחשק לד"ת ועי"ז יזכו לעשות להד"ת כמו שנת' לעיל. ואח"כ מתחיל בלשון יחיד לכל אחד מישראל. ושמר ה' אלהיך ששם הוי"ה יהי' בעל הכוחות שלך לך את הברית ואת החסד שכולל קדושת ג' אבות ברית כולל קדושת יצחק ויעקב כנ"ל. החסד הוא קדושת אברהם אע"ה שמדתו חסד. וכאן כתיב את הברית ואת החסד היינו קדושת האבות מהשורש שע"ז מורה תיבת א"ת (כמו שנת' כ"פ) וזה שנא' אשר נשבע לאבותיך. ואח"כ כתיב ואהבך וברכך וגו' ויש בכאן עשר לשונות של ברכה ובכל מקום מספר עשר מרמזים להעשר מדות ואהבך משמע אהבה בלא טעם הוא כנגד כ"ע. וברכך הוא בד"ת כמו שנדרש ברכת ה' תעשיר על ד"ת ומרמז למדת חכמה. והרבך היינו רוב חכמה הוא נגד מ' בינה שמבין דבר מתוך דבר. וברך פרי בטנך נגד קדושת משרע"ה שכשנולד נתמלא הבית אור (סוטה י"ב.) והיינו שנולד מיד בקדושה מלא אור. ופרי אדמתך נגד קדושת אהרן הכהן שע"י הקרבנות נתעלה פרי האדמה. דגנך תירושך ויצהרך נגד קדושת האבות דגן היינו לכו לחמו בלחמי נהמא דאורייתא דבכתב והוא נגד קדושת אברהם אע"ה שמדתו חסד שהוא ענף מחכמה כידוע. תירושך נגד יצחק אע"ה שמדתו גבורה וגבורה נפקא מבינה שמרמז ליינא דאורייתא דבע"פ. ויצהריך נגד יעקב אע"ה שמן מורה לחכמה מהשורש שזה מורה השפעת תושבע"פ שע"ז אמרו (מ"ר תצוה ועוד) באו והאיר לי (ונת' כ"פ) שגר אלפיך נגד קדושת יוסף שהוא השפעת הטיפה למדת כנס"י ה' ד' הוות כידוע. ועשתרות צאניך כנגד מדת כנס"י שנמשלה לצאן צאן מרעיתי וזה שאמר על האדמה אשר נשבע לאבותיך שהוא א"י והוא ג"כ בחי' מדת מלכות. ואח"כ כתיב ברוך תהי' מכל העמים עיקר הברכה בד"ת שהוא השפעת תושבע"פ כמו שנדרש (בר"ר פ' י"א) ברכת ה' היא תעשיר זו השבת שאז זוכין לריבוי תושבע"פ. וע"ז נא' ברוך תהי' מכל העמים שיזכו להוציא הט' קבין חכמה מא"י שהי' כבושה תחת הז' עממין ואף להקב העשירי שנטלה כל העולם. וע"ז הוא כל הגליות להוציא הני"ק מכל העולם שזה יזכו לעתיד. ואם הי' זוכין הי' יהושע משיח בן יוסף והי' כובש כל האו"ה תיכף. וכשיוציאו מהם כל הני"ק עם הקב העשירי ג"כ יוציאו מהם כל החיות וזה הפי' ברוך תהיה מכל העמים. לא יהי' בך עקר היינו בד"ת שכל אחד מישראל יזכה לד"ת שיכנסו ללב אך מ"מ יוכל עוד היצה"ר לכנוס וצריך ע"ז תפלה הוא יפתח לבנו בתורתו וכו' והאר עינינו בתורתיך ע"ז נא' ועקרה שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום (כמ"ש בכורות מ"ד:) ובבהמתך היינו אף באנשים שעושין כמעשה בהמה וקלקלו (כעין שא' חולין ה'.) מ"מ לעתיד יזכו הכל לד"ת שיוקבע בלב לעלמי עד כמו שנא' ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ:
7
ח׳כל המצוה אשר אנכי מצוך היום מתחיל בלשון יחיד. ואח"כ כתיב ו' לשונות לשון רבים תשמרון תחיון ורביתם ובאתם וירשתם לאבותיכם. ואח"כ חוזר ומתחיל בלשון יחיד וזכרת וגו' כל הפרשה. הענין הוא שעיקר ד"ת נאמר לכל אחד מישראל כמו שנאמרו עשרת הדברות בלשון יחיד. רק זכו לזה אחר שהופיע בכל אומה ישראלית קדושת האבות והרועים. וזה שנא' כל המצוה אשר אנכי מצוך קאי על משה רבינו שהוא הופיע בישראל ממדרגתו שהוא בחי' אספקלריא המאירה ולזה יזכו העיקר לעתיד. וזה מרומז בתיבת היו"ם ה' מורה על ה' עלאה שה' עלאה מופיע היו"ד לה' תתאה בחי' כנס"י שמקודם ד' הוות ע"י ו' שהוא בריח התיכון. ואח"כ זוכין שיוסגר הקדושה בלב לעולמי עד ויהי' המ' פתוחה שמורה למ' מלכות למ"ם סתומה שמורה לה' עלאה לעוה"ב. ואח"כ נאמר ו' לשונות לשון רבים הכונה שיופיע קדושת ו' המדות לבחי' כנס"י שהוא רבים. וע"י כן יזכה כל אחד מישראל לד"ת שיופיע מהשרש שיהי' לעולמי עד. ונאמר למען תחיון מרמז נגד משיח בן יוסף שיכבוש כל האו"ה ויוציא מהם כל הי' קבין חכמה והחיות שבהם ע"ד שנא' ואתה מחי' את כולם וזה הפי' למען תחיון. ורביתם הוא נגד בחי' משיח בן דוד שיבא אח"כ שאז יזכו לרב חכמה בלא שיעור. ואם הי' ישראל זוכין הי' יהושע משיח בן יוסף והוא הי' כובש הכל ומשה רבינו הי' מופיע אז כל הד"ת כמו שיהי' לעתיד ע"ד שא' "מה "שהי' "הוא שיהי' ר"ת משה. ואח"כ כתיב וזכרת את כל הדרך וגו' במדבר למען ענותך וגו' היינו באכילת המן שהי' נחשב להם לעינוי וכמו שנא' ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו'. ואף שהרגישו בהמן טעם כל מיני מאכלים מ"מ נחשב להם לעינוי כמו שאמרו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. ובאמת הי' אכילת המן כדי שתהי' התורה מתישבת בגופן (כמ"ש תנחו' בשלח). וזה שנא' ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך. והוא ע"ד שפירשנו פי' הפ' ושמי ה' לא נודעתי להם שהוא סוד הדעת מדרגת משרע"ה שלזה לא זכו האבות אף שזכו ג"כ להתגלות שם הוי"ה אבל לא זכו לסוד הדעת (ונת' פ' וארא) והמן הי' חלק משה רבינו כמו שא' (תענית ט'.) המן בזכות משה. וזה שנא' למען הודיעך שכונת המן הי' להכניס בך הדעת. כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם היינו אף בד"ת שנקרא ג"כ לחם לכו לחמו בלחמי. גם ע"ז לבד לא יחי' האדם. ועיקר החיות הוא כשזוכין למוצא פי ה' שבד"ח. וכמו שכ' בזוה"ק (ח"ג ר"א ב') אתקדש יומא סליק פומא דשליט על כלא פי ה' ובודאי גם בער"ש דיבר השי"ת עם אדה"ר והי' מדה שנקרא פי ה'. רק קודם הקלקול אם הי' אדה"ר זוכה הי' טועם מעץ החיים אבל אחר הקלקול שנעשה הערבוב טוב ורע הוצרך לרב חכמה שידע לטעום רק מהטוב. וזה זכה ע"י קדושת השבת כמ"ש בזוה"ק הנ"ל. וזה שא' כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם האדם הידוע שהוא אדה"ר. ואמר שמלתך לא בלתה מעליך היינו שמ"מ אף מי שזכה רק ללבושי התורה ג"כ לא בלתה מעליך. ורגלך היינו אף מה שעובד רק בהרגל מחמת רגילות ג"כ לא בצקה זה ארבעים שנה. ואם הי' משה רבינו מכניסם לארץ היו זוכין תמיד למדרגת משה רבינו וקדושתו. אך כעת רצה שיהי' יהושע משיח בן יוסף מקודם ושיוכלו לזכות תיכף אח"כ לתיקון העתיד שישפיע בהם ממדרגתו וקדושתו שיזכה כל אחד מישראל למדרגתו בד"ת מהשורש:
8
ט׳שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן וגו'. זכר השם ישראל שע"י קדושת ישראל שנקראו ע"ש כי שרית עם אלהים ואנשים זוכים לבחי' את"ה היינו שיופיע מהשורש שהוא אל"ף פל"א עליון ותי"ו שהוא מעלמא דאתי לה' תתאה. וכן רומז תיבת היו"ם שיופיע מה' עלאה ע"י ו' שהוא הברית התיכון היו"ד לה' שהוא כנס"י ויעשה מ"ם סתומה (כמו שנת' במא' הקודם). לבא לרשת שיהי' כירושה שאין לה הפסק גוים גדולים ועצומים ממך. גדולים מורה על מדת אברהם אבינו מדת גדולה ועצומים על מדת יצחק אע"ה עצום להיות גבור הכובש את יצרו. ולעומת זה בקליפה כשהי' א"י תחת ממשלת ז' האומות ינקו הם מהט' קבין חכמה ג"כ מב' מדרגות אלו גדול ועצום. וזה שנא' ממך שזה זכו מהקדושה שבא"י הט' קבין חכמה ששייך לישראל. וכמו שאמרנו במה שנא' רבים ועצומים ממך וזהו בקדושת הנפש. וכן יש בקדושת המקום דערי מוקפי חומה יש להם קדושה יתירה והוא ג"כ בב' מדרגות אלו להכניס ד"ת וקדושה ללב חכם לימינו ולהתגבר על היצה"ר שלא יוכל לכנוס. וכשהי' אז תחת ממשלת או"ה ינקו הם בקליפה ג"כ בב' מדרגות אלו. וזה שנא' ערים גדולות ובצורות בשמים וזה בבחי' מקום נגד ב' המדרגות בקדושה חסד וגבורה וזהו כנגד קדושת אברהם ויצחק. עם גדול ורם בני ענקים נגד קדושת יעקב אבינו שהוא הבריח התיכון בחי' שמש וכתיב כי שמש ומגן ה'. וכנגד זה בקליפה הם בני ענק שמעניקים חמה בקומתן. וידעת היום שיכניס בך הדעת כי ה' אלהיך הוא העובר לפניך אש אוכלה הוא שאוכלת אש של היצה"ר והקליפה. הוא ישמידם היינו לתקן כל העבר שלא יוכלו להרע לך. והוא יכניעם לפניך מוסב על העתיד שלא יוכל היצה"ר לכנוס עוד. והורשתם נגד העבר לתקן הכל והאבדתם מהר שלא יוכל לכנוס היצה"ר בך לעתיד:
9
י׳ואח"כ אמר אל תאמר וגו' בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ שע"י שאנכי מתנהג בצדק וביושר זיכני ה' לרשת הארץ עם הט' קבין חכמה בירושה שאין לה הפסק. וע"ז אמר לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת וגו' כי עיקר ירושת קדושת א"י לעולמי עד הוא רק כשזוכין לישרות לב ואז ישרים לשמחה כמו שנא' לישרי לב שמחה (תענית ט"ו.) והאדם מצידו זוכה ע"י השתדלותו רק לאורה צדיקים לאורה (שם) ואח"כ אור צדיקים ישמח שמזכהו השי"ת לישרות לב. ועיקר ירושת הארץ זכו רק ע"י ברית אבות כמו שנא' ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' וגו' וידעת וגו' כי עם קשה עורף אתה היינו שנמצא בישראל אף מי שהחסרון שלו הוא בשורש שהוא נגד קדושת יעקב אבינו וכמו שנמנו במשנה שאין להם חלק לעוה"ב ומ"מ לעתיד ינחילם ה' בחסדו מעוה"ב כמו שדרשו דורשי רשומות שכולן כל שהם מזרע יעקב באין לעוה"ב (כמו"ש סנהד' ק"ד:) וכמו שאמרנו דמר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי שאנשי כנה"ג מנאום שאין להם חלק היינו בהווה. ומ"מ לעתיד יתן להם השי"ת בחסדו ובאין לעוה"ב. וזה שנא' ויאמר ה' אלי וגו' והנה עם קשה עורף הוא היינו שפגמו בשורש בחטא ע"ז בבחי' אמונה. וע"ז אמר ואמחה את שמם מתחת השמים היינו רק מתחת השמים אך למעלה מן השמים שם יושאר שם ישראל. ולמעלה יושאר קדושת האבות שנקרא ישראל ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו היינו שמשה רבינו יכלול קדושת אברהם ויצחק עצום קדושת יצחק אע"ה ורב הוא קדושת אאע"ה (כמו שנת' במ"א) וזה שנא' ממנו ומשה רבינו ישפיע בהם הד"ת. וזה שנא' ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי היינו במה שתפש הלוחות בשתי ידיו שהוא כלל קדושת אברהם ויצחק תרין דרועין ואשברם לעיניכם היינו להכניס בלב ישראל הרהור תשובה ע"ד שא' (ע"ז כ"ח:) דשוריינא דעינא באובנתא דלבא תלו וזה נרמז במה שנא' לעיניכ"ם שישפיע בלבם מהשורש שהוא כ' שמרמז לכ"ע ויוסגר לעולמי עד שע"ז מורה המ"ם סתומה. וכתיב אח"כ ואתפלל וגו' אל תשחת עמך היינו אף שנקראו עם מלשון גחלים עוממות שהאור כהה בהם. והזכיר זכות אבות אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו והוא כנגד קדושת ג' האבות קשי העם הזה היינו חטא ע"ז כמו שאמרנו במה שנא' כי עם קשה עורף הוא והיינו חטא בשורש והוא כנגד קדושת יעקב אע"ה ואל רשעו נגד קדושת אאע"ה שהוא הוריד ד"ת וקיים כל התורה כולה וכנגד זה בהיפך נקרא רשע כשעובר על ד"ת. ואל חטאתו נגד קדושת יצחק אע"ה שמופיע ע"י מ' פחד יצחק תשובה עלאה ואף כשעושה תשובה מיראה עכ"פ נעשים זדונות כשגגות וזה שנא' ואל חטאתו. והם עמך ונחלתיך נגד קדושת יע"א דכתיב יעקב חבל נחלתו אשר הוצאת בכחך הגדול נגד קדושת אאע"ה שמדתו בחי' גדולה והוא דרועא ימינא. ובזרועך הנטוי' נגד קדושת יצחק אע"ה דרועא שמאלא וכמו שא' (ברכות ו'.) ובזרוע עוזו אלו תפילין:
10
י״אבזוה"ק פ' זו (רע"ב ב') דשבתא איהי מלכתא ואיהי כלה ובגין דא הוו נפקי מארי מתניתן ע"ש לאקדמותי לאורתא והוו אמרי באי כלה באי כלה. ובגמ' (שבת קי"ט.) ר' חנינא וכו' אמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה. ובגמ' (ב"ק ל"ב:) הגי' בר' חנינא בואו ונצא לקראת כלה מלכתא ואמרי לה לקראת שבת כלה מלכתא ר' ינאי מתעטף וקאי ואמר בואי כלה באי כלה. הענין הוא ע"פ מ"ש בזוה"ק אח"כ יצר טוב מטרוניתא קדישא מלכות הקודש דנחתא בשבת וכו' והוא ע"ד שא' (ביצה ט"ז.) חוץ משבת שנתנה להם בצנעא שנא' ביני ובין בנ"י אות הוא לעולם וכו' מתן שכרה לא אודעינהו ואבע"א וכו' נשמה יתירה לא אודעינהו דארשב"ל וכו'. והוא שבשבת יש ב' ענינים אחד מתן שכרה וזהו לדעת כי אני ה' מקדשכם שהשי"ת נותן בשבת קדושה בהאדם וע"ז אמרו בגמ' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל וכו' שזהו הקדושה שנותן השי"ת ללב האדם ואז נקראו ישראל בבחי' מטרוניתא ומלכתא כמ"ש במד' (תנחומא פ' קדושים) הואיל ונקדשתם לשמי וכו' היו קדושים כשם שאני קדוש וכו' מלה"ד למלך וכו' הואיל ונתקדשת לשמי אני מלך ואת מלכה כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך וכו'. וזה נקרא שבת מלכתא ומטרוניתא ובזה נאמר כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם שהשי"ת מצידו נותן הקדושה. ולכן אמרו ע"ז במד' (שמו"ר סו"פ כ"ה) בן נח ששבת חייב מיתה משל למלך ומטרונה יושבת כנגדו העובר ביניהן חייב מיתה. וזהו שא' בגמ' מתן שכרה לא אודעינהו. והב' הוא הנשמה יתירה שיורדת לכל אחד מישראל בכל מעלי שבת היינו שכל אחד מישראל משיג בשבת חשק מחודש לעבודת השי"ת. וזהו הפי' בזוה"ק הנ"ל יצ"ט וכו' דנחתא בשבת דיצר פירושו חשק כמו שנא' שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך וגו'. שכאשר ראה דוד המע"ה אז איך שנדבו בנדבת לבב ובחשק גדול ביקש מהשי"ת שמרה זאת לעולם ליצר וגו' שהחשק שיש להם לישראל שיהי' זאת לעולם וזה נקרא נשמה יתירה דנשמה הוא הנר ה' נשמת אדם וכתיב נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. ובכל שבת משיג כל אחד חשק מחודש לעבודת השי"ת וזה נקרא בחי' כלה כמו שמצינו בגמ' (מו"ק כ"ה:) ככלה חדשה. וגם ע"ז נאמר ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם וגו' וינפש. וזה שא' בגמ' נשמה יתירה לא אודעינהו. וע"ז שייך מה שאמרו באי כלה באי כלה ב' פעמים שהוא נגד לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. דיצר טוב דנחתא בשבת שא' בזוה"ק משמע שיורד מן השמים חשק חדש ללב חכם לימינו חשק מחודש לתורה ועבודת השי"ת. וללב כסיל לשמאלו שירצה לתקן הלב כסיל שיהי' ג"כ טוב שהיצר יהי' רק לטוב. ולכן אומרים ב' פעמים באי כלה ופעם ג' אי' בפע"ח לומר באי כלה שבת מלכתא בלחש. ואי' בסה"ק שהב' פעמים הם כנגד חכמה ובינה ופעם ג' הוא נגד דעת ולכן אומרים בחשאי. דחכמה ובינה הוא ימינא ושמאלא חכמה כנגד לב חכם לימינו ובינה הוא כנגד הלב כסיל לשמאלו שע"ז נאמר ולבבו יבין ושב ורפא לו שהוא לתקן הלב כסיל ג"כ. ופעם ג' אומרים בחשאי שהוא נגד בחי' דעת שהוא חיבור חו"ב והוא פנימיות מכ"ע וזה בא בחשאי. ולכן אומרים אז שבת מלכתא דכ"ע איהו כתר מלכות וגם כנס"י נקרא בבחי' מלכתא שזהו מ"ש במד"ת הנ"ל כשם שאני מלך את מלכה שמורה שישראל קשורין בראשית המחשבה. ור' חנינא מתעטף וקאי וכו' אמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה ולמי אמר בואו וגם למה אמר בלשון רבים. והענין הוא שאמר בואו לב' המדריגות היצ"ט דנחתא בשבת ללב חכם וללב כסיל כנ"ל שיבאו הב' סייעתות אלו של הנשמה יתירה ונצא היינו שנצא לגמרי מעניני הגוף שהוא בחי' התפשטות הגשמיות שלא נרגיש כלל מעניני הגוף. וכמו שאיתא במכילתא ע"פ ועשית כל מלאכתך שיהי' כאלו כל מלאכתך עשויה דאף דאי' (שבת קי"ג:) דיבור אסור הרהור מותר מ"מ יותר טוב להסיח דעתו מכל עניני עוה"ז. דשבת אי' בזוה"ק שהוא יומא דנשמתין ולאו יומא דגופא כלל. וע"ז אמר בואו היינו לב' המדרגות כלה ב' הרצונות הנ"ל ונצא מכל עניני הגוף שהוא בחי' התפשטות הגשמיות לקראת שבת מלכתא היינו המתנה טובה שבא מצד השי"ת כמו שנא' לדעת כי אני ה' מקדשכם שהשי"ת נותן קדושה בהאדם כנ"ל. דאז נקראו ישראל ג"כ בבחי' מלכות שע"י שמקבלין עליהן עול מלכות שמים עי"ז ניכר מלכותו ית"ש דאין מלך בלא עם. ואז נקראים מטרוניתא ומלכתא כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך ומשל למלך ומטרונה יושבת כנגדו כנ"ל וזה מ"ש בזוה"ק הנ"ל דאיהי מלכתא ואיהי כלה שהם ב' הענינים שיש בשבת כמו שנתבאר:
11
י״בבזוה"ק (ח"ב פ"ח א') האי מאן דאשלים תלת סעודתי בשבתא קלא נפיק ומכרזא עלי' אז תתענג על ה' דא סעודתא חדא לקבל עתי"ק והרכבתיך על במתי ארץ דא סעודתי תניינא לקבל חק"ת קדישין וכו'. נראה שחשב סעודה ראשונה דעתי"ק ושני' דחקל תפוחין ואנו אומרים בלילה דא הוא סעודתא דחק"ת ובבוקר דא הוא סעודתא דעתי"ק וכן משמע בזוה"ק (שם ע"ב). הענין הוא ע"פ מה שאמרנו הפי' ברע"מ פ' זו (רע"ג א') שחשב בתוך העשר תיקוני סעודה תליתאי למיכל ג' סעודות בשבת והלא אין אוכלין בפעם אחת רק סעודה אחת ואיך נחשב זאת לאחד מתיקוני סעודה לאכול ג' סעודות. ואמרנו שבאמת בכל סעודת שבת יש בו מקדושת הג' סעודות (ונת' באורך במ"א). וזה הענין שמצד האדם ידוע שהעיקר הוא ההשתדלות ביראה כמו שנא' מה ה' אלהיך שואל מעמך כ"א ליראה. ובכניסת שבת שאז נופל הפחד על כל אחד מישראל כמו שאומרים לפניו נעבוד ביראה ופחד שנקראו אז כל ישראל יראי שמי ואימת שבת על ע"ה. אז הסעודה הוא דחקל תפוחין שהוא בחי' יראה כידוע. והוא כענין שנא' להאדם בתחלה סור מרע ואח"כ ועשה טוב. אבל מצד השי"ת נאמר בעשרת הדברות מקודם אנכי ואח"כ לא יהיה לך שמקודם נתקע ת"ת בלבם ואח"כ נעקר יצה"ר מלבם כמו דאי' במד'. וכן נפשות האבות הקדושים שברא השי"ת ברא מתחלה אברהם אע"ה שהוא מדת אהבה בחי' עשה טוב אח"כ יצחק אע"ה מדת היראה בחי' סור מרע ולכן האריז"ל שסידר הסעודת שבת שאוכל האדם סידר סעודת ליל שבת דיצחק אע"ה ובבוקר דאברהם אע"ה שמצד האדם הראשית הוא היראה להיות מקודם סור מרע ואח"כ זוכה לנהורא להיות ועשה טוב. אבל בזוה"ק הנ"ל שאמר קלא נפיק ומכרזא עליה היינו השכר שזוכה לכן בלילה כשמקבל ישראל על עצמו עול מ"ש ע"י היראה ואי' (שמו"ר פ' כ"ג) נכון כסאך מאז מאז ישיר. והוא ע"פ מ"ש בזוה"ק (ח"ב נ"ד.) ע"פ אז ישיר כד אתנהיר נהירו דעתיקא קדישא וכו' באז. שאז נעשה כביכול הקב"ה יושב על הכסא. ובמד' (ויק"ר פ' ב') הן שהמליכוני תחלה על הים וכו' ואז נעשה בחי' מלך יושב על הכסא. וכתיב מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדני כוננו ידיך ובמכילתא אי' שמקדש של מטה מכוון נגד כסא הכבוד. ואף שלא הי' עוד אז משכן ומקדש רק כיון שקבלו עול מלכותו והמליכוהו עליהם נעשה לב ישראל משכן לשכינה ונקרא מקדש אדני כוננו ידיך. ובגמ' (כתובות ה'.) שע"י מעשיהן של צדיקים נעשה מקדש ואז נעשה הקב"ה מלך יושב על כסא כמו שנא' מכון לשבתך פעלת ה' וכתיב השמים כסאי והארץ הדום רגלי והארץ היינו מקום המקדש וקודם שנבנה המקדש אז נקראו ישראל שקיבלו עול מלכותו בבחי' כנס"י שמכונה ג"כ בשם ארץ נקרא הלב ישראל הארץ הדום רגלי. וכתיב עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב ובגמ' (חגיגה י"ד.) אחד לכסא וא' לשרפרף השמים כסאי וגו'. וזהו רק כשיש התגלות עתיקא ועתיק יומין יתיב. וזה שאמר בזוה"ק הנ"ל דבסעודתא חדא מכרזא עליה אז תתענג על ה' לקבל עתי"ק היינו שאו מופיע מבחי' עתי"ק כיון שמקבל הישראל עליו עול מ"ש ע"י היראה וזוכה עי"ז לאור הראשון שנגנז לעמלי תושבע"פ שהוא בחי' עתיקא. ואח"כ בא השכר והרכבתיך על במתי ארץ לקבל חק"ת ופי' במתי ארץ היינו התאוות הגבוהות והם שרשי הקליפות. וזהו כמו אחר מאמר אנכי נאמר לא יהי' לך שאז נעקר יצה"ר מלבם. אבל מצד ישראל מתחלה סעודתא דחק"ת שמקבל עליו העול מ"ש והיראה ואז מצדו מתגבר על במתי ארץ. ואח"כ בבוקר הוא בבחי' ועשה טוב לקבל ד"ת ואז נהורי' ישרי בה. ובגמ' (שבת קי"ח.) דרש במתי ארץ על מלכיות דכתיב ואתה על במותימו תדרוך. והכל אחד ששרשי הקליפות הם קלי' עשו וישמעאל ומהם מסתעף ל"ה מימינא ול"ה משמאלא. וכיון שזוכה לוהרכבתיך על במתי ארץ על הקליפות ניצול ממילא משעבוד מלכיות שע"י השאור שבעיסה בא ש"מ (ונת' כ"פ). ואמר כאן הלשון אז תתענג על ה' ולא כתיב אענג אותך כמו שאמר הל' והרכבתיך והאכלתיך. אך אור עתיקא הוא האור הראשון שנקרא טל תורה בחי' תושבע"פ והוא נמשל כמו טל שאינו ניכר שיורד מן השמים כן התושבע"פ נראה כמחדש מעצמו לכן נא' הלשון אז תתענג מעצמו. משא"כ מה שנעקר יצה"ר מלב כתיב והרכבתיך שאלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו. וכן והאכלתיך נחלת יעקב אביך ג"כ בלשון והאכלתיך שהוא מהשי"ת שזה ג"כ מכיר הישראל שהוא מהשי"ת כיון שזוכה לנחלת יעקב. ויעקב אע"ה אמר האלהים הרועה אותי מעודי שהוא הכיר שהכל מהשי"ת וכן בתפלתו אמר ונתן לי לחם לאכול ובגר נאמר רק לחם ושמלה ולא כתיב לאכול. רק הפי' שהכיר שהשי"ת הוא גם המאכיל ולכן נאמר בזה ג"כ הל' והאכלתיך נחלת יעקב אביך:
12
י״גזכור את יום השבת לקדשו היינו ע"י קידוש היום (כמ"ש פסחים ק"ו.) והוא הברכה שמברכין על מצות השבת אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו וכו' כעל כל המצות שמברכין אקב"ו. ובזוה"ק ר"פ זו ואכלת ושבעת וברכת וגו' לברכא לי' לקוב"ה על כל מאי דאכיל ושתי ואתהני בהאי עלמא ואי לא בריך איקרי גזלן לגבי קוב"ה דכתיב גוזל אביו ואמו וכו'. וכן אי' בגמ' (ברכות ל"ה:) לענין ברכה ראשונה והיינו שגוזל לאביו להקב"ה שצוה לברך ולאמו לכנס"י הם החכמים אנכה"ג שתקנו נוסח הברכות. ואח"כ אי' בזוה"ק רזא דרזין וכו' למנדע רזא דברכאן בפקודי אורייתא ובכל הנאין וכיסופין דהאי עלמא לארקא ברכאן מעילא לתתא. והמכוון על ברכת הנהנין ברכה ראשונה שנלמד ג"כ מפסוק זה בק"ו כשהוא שבע מברך וכו'. גם מאשר נתן לך משנתן לך (כמ"ש ברכות מ"ח:) ומ"ש בפקודי אורייתא זה מוסב על ברכת התורה וברכת המצות שהוא נלמד ג"כ מפסוק זה בק"ו או מדכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך וכתיב ואתנה את לוחות האבן (כמש"ש בגמ'). ואמר בזוה"ק בגין דברכאן דבריך ב"נ לקוב"ה אתי לאמשכא חיין ממקורא דחיי לשמי' דקוב"ה קדישא וכו' ואתי לאמשכא מתמן לכל עלמא וכו' מאן אתר נחתי לבתר דנחתא מאתר דרישא דצדיק וכו' הה"ד ברכות לראש צדיק כיון דהאי דרגא אתמליא אריק להאי כלה וכו'. ובשבת אי' בזוה"ק (ח"ב פ"ח א') והאי יומא מליא רישי' דז"א מטלא דנחית מעתי"ק ואטיל לחק"ת. והוא דשבת זמן השפעה בתושבע"פ שהוא מטלא דעתיקא (כמ"ש תי"ז תי' י"ט) טל תורה מחייהו (ונת' כ"פ). וע"י ברכות מצות שבת שהוא קידוש היום כנ"ל ממשיכין הברכה מעתי"ק ואטיל לחק"ת וזה שנא' זכור את יום השבת לקדשו. ואי' ברקנטי על הפ' ארץ חטה וגו' שלא יתכן שנשתבחה א"י בזה בפשוטו שיש כמה ערים בחו"ל משובחין במינים ע"ש. ואף שבגמ' נראה ששבח א"י הוא בפשוטו דאי' (כתובות קי"ב.) אין לך מעולה בכל ארץ מצרים מצוען ואין לך טרשים בכל א"י יותר מחברון וכו' ואפ"ה חברון וכו'. אך מ"מ גם דברי הרקנטי אמת שז' מינים מרמזין לז' המדות וז' הרועים מרכבה לז' המדות כידוע. וחטה ושעורה מרמז נגד משה ואהרן חטה גימ' כ"ב כנגד כ"ב אותיות התורה הוא כנגד משה רבינו שהוריד התורה תושב"כ. ושעורה נגד בחי' אהרן הכהן שהי' בחי' שורש תושבע"פ כמו שנא' כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו מפיהו דייקא. ושעורה מאכל בהמה (כמ"ש פסחים ג':) והתושבע"פ שהוא הרב חכמה שבא לתקן הרב כעס היינו שמועיל לתקן אף מאכל בהמה ג"כ. וכ' שחטה כולל גם כוסמין ושעורה כוללת שבולת שועל ושיפון וג' אלו הם נגד ג' ראשונות ויש בס"ה עשר מינים כנגד הע"ס. ואף שאלו הג' מינים פחותין משעורה וחטה מ"מ מרמזין לג' ראשונות כיון שהשגה מהג"ר הוא בהעלם מאוד. והנה לפי"ז שעורה כולל כל ג' ראשונות שהרי כוסמין הוא מין שעורין ג"כ ומצטרף גם עם השעורין כמ"ש (חלה פ"ד מ"ב). והיינו דכוסמין הוא נגד בחי' כ"ע ולכן הוא ג"כ מין חטין שמרמז למשרע"ה היינו שזהו ההשגה שהשיג משה רבינו התושבע"פ שהי' כלול בתושב"כ (ותושבע"פ הוא מטלא דעתיקא בחי' כ"ע כמו שנת' במק"א) וכמו שיהיה לעתיד כמו שנא' ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' כי כולם ידעו אותי. וכן בגמ' (נדרים כ"ב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה וכו' והי' כל אחד משיג כל התושבע"פ מתושב"כ וכן ישיגו לעתיד כל אחד מישראל ולא יצטרכו ללמוד מאחרים. ושבולת שועל ושיפון הם מין שעורין מרמזים לחו"ב וגם הכוסמין הם מין שעורים ג"כ היינו שע"י תושבע"פ יכולים להשיג הדעת שהוא פנימיות מכ"ע והוא האור הראשון שנגנז לעמלי תושבע"פ (כמ"ש תנחו' נח) והיינו תגו של יוד שמרמז לכ"ע. וכן כתיב כי תבא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם היינו כשנכנס החכמה לעומק הלב בחי' בינה לבא עי"ז זוכין להדעת. ותושבע"פ הוא בחי' בינה שמבין דבר מתוך דבר. נמצא שעורה שהוא מרמז לתושבע"פ שהוא כנגד אהרן הכהן כנ"ל כולל הג' מינים כוסמין וש"ש ושיפון שהם נגד ג"ר. וכתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה וכתב הרקנטי שהוא כנגד יסוד שנקרא כל ונקרא לחם כמש"ש. והיינו דההשפעה מתושב"כ לתושבע"פ הוא ע"י מדת צדיק יסו"ע כתרגומו על כי כל בשמים ובארץ דאחיד בשמיא וארעא כלומר יסוד אחיד בת"ת דאיקרי שמים ובארץ דאיקרי כנס"י (כמ"ש זח"א ל"א א') ת"ת הוא בחי' תושב"כ קוב"ה תורה איקרי (זח"ב ס' א') וכן נדרש (ברכות נ"ח.) והתפארת זו מתן תורה. ארץ מדת מלכות פה תושבע"פ קרינן לה. ארץ אשר אבני' ברזל וגו' כתב הרקנטי שא"א לומר שנא' לשבח א"י שהרי כתיב בהתוכחה בהיפך. אך נראה דקאי על ד"ת כמ"ש (תענית ד'.) אשר אבני' ברזל אל תקרא אבני' אלא בוני' ות"ח נקראו בנאין (כמ"ש שבת קי"ד.) והיינו על תושבע"פ ואח"כ כתיב ואכלת ושבעת וברכת וגו' דקאי על ברכת התורה ג"כ שנדרש מק"ו או מגז"ש כמו שזכרנו ושבת הוא זמן השפעה בתושבע"פ אשר אבני' ברזל וכן אז ההשפעה מתושב"כ לתושבע"פ שמיא וארעא. וז"א עמודא דאמצעותא הבריח התיכון שמבריח מן הקצה שהוא כ"ע אל הקצה מ' מלכות וההשפעה הוא ע"י מדת יוסף צדיק יסו"ע. וזה שמברכין אקב"ו בקידוש היום שהוא ההשפעה לג' אבהן מעתיקא ממקורא עלאה ומשם לחק"ת כאמור:
13
י״דבגמ' (פסחים ק"ו.) ליקדש לן מר קידושא רבה וכו' קרו לברכת פרי הגפן דקידוש קדושא רבה וכן בזמירות דהאריז"ל בסעודת שחרית אומרים בקידושא רבה ובחמרא טבא אף שאין אומרים יותר רק ברכת הנהנין שמברכין גם בכל יום. אך נראה ע"פ מ"ש בזוה"ק (ר"פ זו) לברכא לי' לקוב"ה וכו' ואי לא בריך איקרי גזלן לגבי קוב"ה דכתיב גוזל אביו ואמו והא אוקמוה חבריא. והוא מה שא' (ברכות ל"ה:) על הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה וכנס"י שנא' גוזל אביו ואמו וגו' ואין אביו אלא הקב"ה וכו' ואין אמו אלא כנס"י וכו'. והיינו דגוזל להקב"ה שצוה לברך ולכנס"י הם אנשי כנסת הגדולה שתקנו נוסח הברכות. וא' בגמ' על סוף הפסוק חבר הוא לאיש משחית חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים. ולכאורה אינו מובן דירבעם הלא נמנה בר"פ חלק בין אלו שאין להם חלק לעוה"ב ומה שייך לומר על העובר על מ"ע לבד שהוא חבר לירבעם בן נבט. אך הענין ע"פ מ"ש בזוה"ק (שם) בגין דברכאן דבריך ב"נ לקוב"ה אתי לאמשכא חיין ממקורא דחיי לשמי' דקוב"ה וכו'. ואמר להלן והא אוקימנא דכתיב בכל מקום אשר אזכיר את שמי וגו' אזכיר כד"א יזכור כל מנחותיך וכו'. ואמרי ומכריזי דא איהו דורונא דשדר פלוני לקב"ה וכו' כיון דהאי דרגא אתמליא אריק להאי כלה וכו' והיינו שהברכות הם כמו מנחות שהוא דורון להקב"ה וזה שאמר גוזל אביו שגוזל להקב"ה הדורון. ומצינו בגמ' (ברכות ז'.) אמר ר' ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וכו' ונזכר שם השם של מ' כתר. והוא ע"פ מ"ש (זח"ב קכ"א א') והחכמה מאין תמצא והחכמה נפקת מאתר דאיקרי קודש הקדשים דאין נקרא קה"ק כמ"ש בזוה"ק בכ"מ עתיקא סתימאה דכל סתימין דאיקרי אין. ואמר לו ישמעאל בני ברכני וכו' היינו להמשיך הברכה וההשפעה כמו שכ' בזוה"ק הנ"ל לאמשכא חיין ממקורא דחיי לשמי' דקוב"ה וכו' ואתי לאמשכא מתמן לכל עלמא וכו'. וזה שא' שיכבשו רחמיך וכו' וברכה היינו המשכה והשפעה בריבוי דסתם ברכה ריבוי כמו הברכות ראשונות שבתורה שהוא ברכה דדגים ודאדם הם פרו ורבו. ומצינו דאף דבר קל כשהוא מרובה חשוב ברכה יותר כמו שמצינו (גיטין נ"ו.) ושבחו רבנן לדציבי וכו' אכלבא דחטי בעי שיתין אכלבי דציבי ואף שציבי דבר זול כנגד חיטי מ"מ הריבוי בהפלגה הוא ברכה. ואמר גוזל אביו ואמו ולפ"ד הזוה"ק נראה דקאי אמו על שכינתא וכמ"ש בזוה"ק ברכאן דלאו אינון בצלותא סלקין מתתא לעילא עד דמטו גו נהורא דלא נהיר וכו'. ולעיל מינה א' דההוא ברכתא סלקא ואנהיר בוצינא דלא נהיר ואתקיף לי' בתוקפא תקיפא לסלקא לעילא וכו'. בוצינא דלא נהיר היינו מדת לילה שהוא אספקלרי' דלא נהרא. לסלקא לעילא הוא ע"ד שאומרים בזמירות דהאריז"ל צרורא דלעילא דבי חיי כלא שהוא מדת מלכות ויתרבי חילא ותיסק עד רישא. ולפ"מ שא' בגמ' גוזל להקב"ה וכנס"י ופירש"י בברכות דקאי על כלל ישראל שמונע מהם הברכה ע"ש הוא ע"פ מ"ש בזוה"ק כיון דהאי דרגא אתמליא אריק להאי כלה ומתמן נגדין ואתמשכן לתתא והיינו לכלל ישראל וכשנהנה בלא ברכה אז גוזל לכלל ישראל הברכות וההמשכות:
14
ט״ווע"ז אמר חבר הוא לאיש משחית לירבעם בן נבט דכבר אמרנו דמה שחשבו במשנה דר"פ חלק ג' מלכים וד' הדיוטות שאין להם חלק לעוה"ב ובכל מקום מספר ז' מרמז נגד ז' מדות כמו שאמרנו בכונת שבעה אני יודע שבעה ימי שבתא שבכל מקום מספר שבע מרמז לז' ימי בראשית שהם ז' המדות וכנגדן הז' רועים כידוע. וחשבו במשנה ז' אנשים היינו שבכל מדה יש נפשות שפוגמים ח"ו כ"כ במדה זו עד שאין לו חלק לעוה"ב. ומשום זה נגד מדת מלכות לא מצאו עד שרצו לחשוב לשלמה ואחר שיצא הבת קול המעמך ישלמנה חשבו לבלעם להז' אף שאינו מזרע ישראל (כמ"ש סנהד' ק"ד:). ודורשי רשומות אמרו אף שמי שפוגם ח"ו כמו הו' שנחשבו כנגד ו' המדות יש לו ג"כ חלק לעוה"ב. ובמשנה חשבו ג' מלכים וד' הדיוטות נראה דהג' מלכים הם נגד קדושת ג' האבות שהם מרכבה להג' מ' חג"ת שכן האבות נקראו מלכים כמו שאמרו (ב"מ פ"ג.) אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן שהם בני אברהם יצחק ויעקב ובאברהם אבינו מצינו מפורש (בר"ר פ' מ"ג) עמק שוה ששם השוו כל העולם וכו' מלך אתה עלינו. והביאו ראי' מסעודתו על כל האבות שכולם התנהגו כמלכים ועל שמם נקראו כל ישראל בני מלכים. ונחשב הסדר במשנה ג' מלכים ירבעם וכו' נראה שירבעם הוא נגד וההיפך מקדושת אברהם אבינו שעסקו היה לגייר גרים היינו להמשיך כל העולם לקדושה ולהכירם שידעו את מי שאמר והי' העולם. ויצחק לפי מדתו שהי' בחי' צמצום לא גייר רק מתי מספר ונרמז ברמז מגורי אביו מגיורי אביו כמו"ש (בר"ר ר"פ וישב). וירבעם הי' בהיפך ממנו דכתיב וידח ירבעם בן נבט את ישראל וגו' שרצה להמשיך הכל להקליפה. וכן מצינו (סנהד' ק"ב:) קלות שעשה אחאב כחמורות שעשה ירבעם ותלה בירבעם מפני שהוא הי' תחלה לקלקלה. וזה כנגד ולהיפך מאברהם אע"ה שהי' תחלה לגרים (חגיגה ג'.) וזה שאמר גוזל אביו ואמו במה שאינו רוצה להמשיך ברכה לקוב"ה ולכנס"י בזה חבר הוא לאיש משחית לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל וכו' שע"י שאינו ממשיך הכנס"י לקדושה ימשיכם להיפך מקדושה ח"ו. ובשבת איתא (זח"ב פ"ח א') והאי יומא מליא רישי' דז"א מטלא דנחית מעתי"ק ואטיל לחק"ת וכו' שאז הזמן להמשכת הברכה ממקור החיים וכמ"ש בזוה"ק פ' זו ברוך דא רזא דמקורא עלאה מכלא לארקא וכו' אתה שירותא לאתגלייא לבר וכו' ורזא דא אתה כהן לעולם ודא איהו ימינא עלאה וכו'. הוי"ה רזא דאמצעותא וכו' אלהינו דא סטרא דשמאלא וכו' והיינו מדות חסד ימינא גבורה שמאלא ת"ת עמודא דאמצעותא. והוא המשכת הברכה מתגו של יוד שמורה לכ"ע ממקורא דחיי לשמי' דקוב"ה שהוא ו' עם ו' המילוי כמו שנא' ברכות לראש צדיק כיון דהאי דרגא אתמליא אריק להאי כלה וכמו"ש ואטיל לחק"ת ומתמן נגדין ואתמשכן לתתא לכלל ישראל. ואמר בזוה"ק דא הוא דורונא בקיומא כדקא יאות והיינו כשמכוין הברכה בכונה הרצויה שמפרש אח"כ. ומי שמוציא הרבים בברכת פרי הגפן ממשיך הברכה לכולם והוא נוטל חלק בראש וכמ"ש בזוה"ק ומאן דמברך לקוב"ה אתברך ונטיל חולקי' מאינון ברכאן בקדמיתא וכו' וזה שא' בגמ' הנ"ל ליקדש לן מר קידושא רבה להוציאם בברכת פה"ג ועי"ז ימשיך להם קדושה וברכה:
15
ט״זישדר לן שופרי' וכו' ענין שופריה דהשי"ת כביכול ע"פ מה שנא' חכמת אדם תאיר פניו ואי' (בר"ר פ' כ"ז) גדול כחן של נביאים שמדמים צורה ליוצרה וכו' דמות כמראה אדם מלמעלה והיינו שהמדות שהאציל השי"ת לבריאת העולם האציל בדמות אדם כמו שנחשב בפתח אליהו העשר ספירות על סדר קומת האדם. ומצינו (נדרים מ"ט:) מורה ורוי וכו' אלא חכמת אדם תאיר פניו וכן בירוש' (פ"ג דשקלים ה"ג) אפוי נהירין חדא מהני תלת מילי אית בך או דשתי חמרא את וכו' שג' אלה פניהם יפים וא"ל חכמת אדם תאיר פניו. כן בשבת כביכול בהשי"ת דאי' בזוה"ק יתרו והאי יומא מליא רישי' דז"א מטלא דנחית מעתי"ק וכו' וטלא דעתי"ק היינו בחי' אור תושבע"פ דכתיב תזל כטל אמרתי (כמו שנת' כ"פ) והוא ג"כ מה שא' בגמ' (כתובות קי"א:) אור תורה מחייהו והוא טל שעתיד להחיות בו מתים כמו שא' (שבת פ"ח:) וכשנכנס מטלא דעתיקא שהוא תגו של יוד לחכמה ובינה ומשם מופיע לז"א מזה נהירין אנפוהי דז"א וזהו ישדר לן שופרי'. ור' ישראל סרוק ז"ל בפירושו על הזמירות דהאריז"ל אמר על שופרי' שופר הגדול בינה ומביא אח"כ גי' שופר. וע"כ כונתו על שופר דבלשון הקודש שופר אינו מלשון יופי רק בתרגום ותרגומו שופרא בא' ומה שייכות שופר לכאן. אך הענין ע"פ דאי' בזוה"ק (ח"ג רס"א א') מאי ותמונה כד"א ותמונת ה' יביט ד"א ותמונת דא קול פנימאה וכו' ובג"כ ה' עלאה ה' תתאה ה' עלאה קול גדול ולא יסף וכו'. ובמתן תורה כתיב וכל העם רואים את הקולות ולפי מה שא' בגמ' (ברכות ו':) דאותן קולות דקודם מתן תורה הוי הי' צריך לכתוב ראו את הקולות בלשון עבר. אך מה שנכתב בלשון הווה הפי' שזה נשאר לעולם שהוא היראה וכמו שא' (נדרים כ'.) בעבור תהיה יראתו על פניכם זו הבושה וכו' ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני שזאת נשאר בישראל לעולם שהוא הבושה שמי שעושה שלא כהוגן הוא מלא בושה נגד השי"ת וזהו הפי' רואים את הקולות בהווה תמיד. ובמ"ת כתיב ויהי קול השופר חזק מאוד והיינו כעין שנא' והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור. והיינו שיבוא התעוררות בלב מהשי"ת שיתעוררו אף האובדים בארץ אשור שנטמעו בין האומות ג"כ יבואו. וזה היה אז גם בשעת מ"ת שהתעוררו אף שהיו משוקעים במצרים. ובזוה"ק (שם רס"ו ב') בשופר גדול מה לן בי' אי הוא רב או זעיר אלא האי שופרא עלאה וכו' והאי איהו יובלא וכו' וההוא איקרי שופר גדול. מבואר דבינה שהוא יובלא נקרא שופר גדול ומשמע בזוה"ק דכשיש ההתעוררת מבינה שהוא קול שופר בלב זה נקרא תמונת ה' יביט דכשנכנס למעמקי הלב שהוא בינה ליבא אז הוא כמו מפורש לעין וכמו שאמרנו ממה שדייק בגמ' (מגילה ט"ו:) מדכתיב וכל זה איננו שוה לי וגו' שכל גנזיו של אותו רשע חקוקין לו על לבו שאז יתכן לומר זה כמראה באצבע. וזה שמחתו של הקב"ה כמו שנא' ישמח ה' במעשיו ואי' (ויק"ר פ' כ') שמח ה' במעשיו אינו אומר אלא ישמח עתיד הקב"ה לשמוח וכו' וכתיב לב שמח יטיב גהה. וזה שאנו מבקשים ישדר לן שופרי' היינו השופר פי' שיהי' התעוררות משופר גדול שישלח השי"ת בלב כל אחד מישראל וממילא מזה יהי' השמחה להשי"ת ישמח ה' במעשיו ולב שמח יטיב גהה ויהיה שופרי' מלשון יופי ג"כ שזה תלוי בזה. ונחזי ביקרי' היקרות הוא כעין שנא' ולבי ראה הרבה חכמה. ויחזי לן סתרי' היינו בחי' חכמה ובינה כמו דאי' בפתח אליהו ועל אילין תרין כתיב הנסתרות לה' אלהינו ומבקשים עתה בסעודה השני' שיראה לנו השי"ת זאת:
16
י״זבזוה"ח (תולדות) חשב המוספים כנגד הז' רועים שהם כנגד הז' מדות וחשב מוסף שבת כנגד יוסף הצדיק מדת צדיק יסו"ע. דהתוספות קדושה דשבת הוא כנגד מ' היסוד דשבת ברזא דברית כדאי' בזוה"ק (בכ"ד). ובזוה"ק (סו"פ בלק) צדיק ששון איקרי וכו' ושאבתם מים בששון דא צדיק ממעיני הישועה אלין אבא ואימא. ובגמ' (מגילה ט"ז:) ששון זה מילה וכן הוא אומר שש אנכי וגו' וע"ז א' ושאבתם מים בששון מים המכוון על תורה שנמשלה למים בששון דא צדיק ממעיני הישועה חו"ב חכמה מרמז לתושב"כ ובינה לתושבע"פ שמבין דבר מתוך דבר. ובתוס' (סוכה נ': בשם הירוש') דריש ושאבתם מים בששון שמשם שואבים רוה"ק וכו' ורוה"ק הוא בחי' תושבע"פ כמו שכ' הרמב"ן (ב"ב י"ב:) דחכם עדיף מנביא היינו ע"י רוה"ק דאמר גברא רבה מלתא ומתאמרה הלכה למשה מסיני כותי' ומכוין לדבר ה' זו הלכה שהוא דברי אלהים חיים זה הוא רוה"ק. והוא בחי' דעת כמו שא' ברש"י (פ' תשא) ובדעת זה רוה"ק והוא פנימיות מכ"ע והוא ע"י חיבור חו"ב וזהו בששון ממעיני הישועה. וזה שנא' בסיום הפטורה פ' זו ששון ושמחה ימצא בה ואי' בזוה"ק (בלק שם) כי בשמחה תצאו וכו' שכינתא נפקא עמהון וכו'. וזה שאמר כי נחם ה' ציון נחם כל חרבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה' ופירש"י שערבה ג"כ לשון מדבר אלא שהערבה כבר היה בו ישוב והוחרבה. וכן נראה מלשון הכתוב בהפטורה העברה קול קורא במדבר פנו דרך ה' שבמדבר שהוא מקום חרוב לגמרי צריך לעשות דרך ה'. ישרו בערבה מסלה לאלהינו דערבה שהוא מקום שהיה בו ישוב ודרך רק שהוחרב וממילא יש בו מעלות ומורדות צריך רק ליישר העקומה וזהו ישרו בערבה. ומסילה היינו אורח כבושה כמו שא' (ויק"ר פ' י"ז) אשרי אדם עוז לו בך יכול לכל ת"ל מסילות בלבבם אלו. דשבילין דאורייתא כבישין בלבהון ובערבה שכבר הי' דרך חסר רק ליישרה ולעשות מסלה כבושה וזהו מסלה לאלהינו. וכתיב ערי קדשך היו מדבר ציון מדבר היתה ירושלים שממה שציון נחרב כ"כ שנדמה כמדבר שלא הי' מעולם ישוב. וע"ז נא' כי נחם ה' ציון נחם כל חרבותיה הם ירושלים וערי קדשך וישם מדברה שהוא כמו מקום חרב לעולם ישם כעדן ע"פ מ"ש (ברכות ל"ד:) עין לא ראתה זה עדן שלא שלטה בו עין כל ברי' ובזוה"ק קרא עדן בחי' שכל הנעלם מכל רעיון. והיינו שהשי"ת יברר שהיו קשורים בשורש בראשית המחשבה זהו מדברה כעדן. וערבתה כגן ה' כמו שנא' ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן שהוא נפשות כנס"י כמו שכ' בזוה"ק פ' זו בג' סעודות שבת שהן רזא דעונג ר"ת עדן נהר גן. ואמר ששון ושמחה ימצא בה ימצא מלשון מציאה ע"ד שא' (שבת ק"ל.) כגון מילה דכתיב שש אנכי על אמרתיך ומהיכן משמע דאמרתיך היינו מילה הוא כמו שאמרנו משום דכתיב כמוצא שלל רב ומצות מילה בשמיני שהתינוק אינו יודע עוד כלל רק נימול ע"י אבותיו ואעפ"כ כיון דאתגזר איקרי צדיק וכמו"ש בזוה"ק (ח"א צ"ג.) והוא בכלל ועמך כולם צדיקים הוא כמו מציאה. וע"ז נאמר תזל כטל אמרתי שהוא בחי' תושבע"פ שהוא כטל שאינו נראה כשיורד רק ממה שאנו רואין אח"כ שהארץ לחה ניכר שירד טל. וכן תושבע"פ נדמה להאדם שהוא מחדש הד"ת ובאמת הם דברי אלהים חיים מה שהשי"ת מופיע בו כמו שא' (שבת קל"ח:) דבר ה' זו הלכה. וכן מילה בשמיני שהוא שלא מדעת ולכן דרשו ששון זה מילה שנא' שש אנכי וגו' כמוצא שלל רב. וזהו ושאבתם מים היינו ד"ת בששון ע"י מ' צדיק ממעיני הישועה שהוא אבא ואמא חו"ב. וכן כפי דרש הירוש' הנ"ל שמשם שואבין רוה"ק היינו תושבע"פ כאמור שהוא בחי' דעת שבא ע"י חיבור חכמה ובינה ובגמ' (כתובות קי"א:) טל תורה מחייהו ובזוה"ק נקרא טלא דעתיקא וזהו ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. וזה שאמר הכ' חיים הם למוצאיהם דד"ת הם ג"כ כמו מוצא שלל רב שהשי"ת מופיע בו הד"ת והוא סובר שמחדש בעצמו בשכלו וזהו ששון ושמחה ימצא בה. תודה וקול זמרה ע"פ מ"ש בתוספתא (פ"ג דפאה הי"ג) מעשה באחד ששכח עומר וכו' ואמר לבנו צא והקריב עלי פר וכו' א"ל אבי מה ראית לשמוח בשמחת מצוה זו יותר מכל מצות א"ל כל מצות שבתורה נתן לנו הקב"ה לדעתינו זו שלא לדעתינו וכו'. וכן בא התודה בשביל דבר ששולח השי"ת לאדם שלא מדעת וזהו תודה וקול זמרה דכתיב מזמור לתודה וגו' באו לפניו ברננה. ובשבת אי' (ריש תנדב"א) שבת יעשה כולו תורה ודכו"ע בשבת נתנה תורה וגם שבת הוא ברזא דברית שמופיע השי"ת קדושה שלא מדעת כמו שנא' כי אני ה' מקדשכם. ולכן תוספות קדושת שבת נחשב בזוה"ק נגד מדת יוסף הצדיק וזוכין למציאות אלו וכן הוא אומר טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון:
17
י״חכבר אמרנו דז' הפטורת דנחמתא הם נגד ז' מדות התחתונות והפטורה זו השני' הוא כנגד מדה ב' גבורה שהוא מדה"ד. והנה נאמר וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם וגו' שזהו הדין הקשה העזיבה ח"ו וכן כתיב אח"כ הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה שהוא מפני שעזב ה' אותנו ח"ו. וכן אסף אמר למה אלהים זנחת לנצח וגו' היינו שבשם אלהים שהוא בחי' גבורה זנחת ח"ו לנצח. וכן מפורש בגמ' (סנהד' צ"ז:) שמא תאמר אנו מחכין והוא אינו מחכה ת"ל לכן יחכה ה' לחננכם וגו' וכי מאחר שאנו מחכים והוא מחכה מי מעכב מדת הדין מעכבת. וכן הוא מפורש בפסוק לכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם כי אלהי משפט ה'. וזה שאמר בנחמה זו ותאמר ציון עזבני הוי"ה שהשם של מדת רחמים עזבני ח"ו ואדנ"י היינו שם זה שמורה על דין דינא דמלכותא דינא (כמ"ש זח"ב קי"ח א'). אבל מדה זו נקראת ג"כ בחי' שכינה וא' (מגילה כ"ט.) שבכל מקום שגלו שכינה עמהן וכו' ולא עזב אותנו אך ע"ז אמר ואדנ"י שכחני ששכח אותנו ח"ו בגלות. וע"ז משיב הנביא התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה והוא כנגד שאמרו ואדני שכחני שהשכינה נקראה בשם אימא וכמו שמצינו בגמ' (קידושין ל"א:) כי הוה שמע קל כרעי' דאימי' אמר איקום מקמי שכינה דאתיא. וכן אי' (ברכות ל"ה.) ואין אביו אלא הקב"ה וכו' ואין אמו אלא כנס"י וכו' דכמו דמדות חכמה ובינה מכונים בזוה"ק אבא ואימא כן הקב"ה היינו מ' ת"ת מכונה בשם אב ומלכות בחי' אם זעיר ומלכות מכונים דכר ונוקבא. וע"ז אמר התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה שלא יצויר שכיחה בשכינה שהוא כעין אמו. גם אלה תשכחנה היינו אם יצוייר ח"ו שישכח גם אלה והוא ע"פ מה שא' בזוה"ק (ח"ג רצ"ח א') גם אלה תשכחנה דכתיב אלה תולדות השמים והארץ שאפילו אם יצויר שישכח כל הבריאה אבל ואנכי לא אשכחך והוא ע"פ מה שא' ברע"מ (זח"ג רנ"ו ב') אנכי מסט' דכתר דאיהו אין וכו' אנכי בי' כתר ובי' אין דאות כ' מרמז על כתר ונשאר אותיות אי"ן שהוא בחי' עתיקא (זח"ב ס"ד ב') והיינו כיון שישראל קשורים בשורש בראשית המחשבה כמו שא' במד' בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית לא יצויר עוד שכיחה ח"ו. וכמו שנא' לכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם ירום מורה על בחי' עתי"ק כמו שנת' כ"פ שלשון רם או גדול אצל השי"ת מורה שהוא מרומם למעלה מכל תפיסה וזה ואנכי לא אשכחך. והוא כנגד מה שאומר ציון עזבני הוי"ה ששם זה מורה על ט' המדות וקוצו מרמז על כ"ע (כמו"ש זח"ג ס"ה ב'). ובגמ' (ברכות ל"ב:) ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני והיינו שאמר השי"ת אז אנכי שהוא מורה שישראל קשורים בשורש בראשית המחשבה שכן מורה אנכי ה' אלהיך שכל אחד מישראל מאמין בה' ממילא מחמת שקשור בשורש. וזה מ"ש בזוה"ק (האזינו שם) אלא בשמי' אחידן כמה דקוב"ה לא אנשי שמי' דהא הוא כולא כך קוב"ה לא אנשי לון לישראל דהא אחידן בשמיה ממש. והוא ע"ד מ"ש בזוה"ק (ח"ג ס"א א') ובמה אחידו ישראל בשמא קדישא בגין דזכו באורייתא דכל מאן דזכי באורייתא זכי בי' בקוב"ה וזהו ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני. והכל אחד כיון שקשורים בשורש אחיד באורייתא ואחיד בקוב"ה וכמו שכ' בזוה"ק בכ"ד. ומסיק (בסנהד' שם) וכי מאחר שמדת הדין מעכבת אנו למה מחכין לקבל שכר שנא' אשרי כל חוכי לו. והיינו שע"י הקיווי והחיכוי זוכין שיכנוס ללב באמת הנייחא והנחמה וזהו השכר. ואומרים הפסוקי נחמות בשבת שבשבת יש התגלות בחי' עתיקא וכמ"ש בזוה"ק ובפרט בסעודה שני' שהוא סעודתא דעתיקא ועי"ז יוכל הישראל לזכות שיכנוס הנייחא זו ללב שהוא ואנכי לא אשכחך היינו ע"י בחי' אנכי שמורה שקשורים בשורש שהוא בחי' עתיקא כנ"ל. וכן נדרש בזוה"ק (ח"ב פ"ט א') ביום הניח וגו' ומן העבודה הקשה על יום השבת שבו נכנס נייחא בלב שאף שהוא עוד בתוך העבודה הקשה מ"מ יודע שהכל מהשי"ת והוא לטובה:
18
י״טבפסיקתא להפטורה זו ד' שאל ירמי' וכו' מאוסה געילה עזיבה ושכיחה וכו' לא מאסתים ולא געלתים הרי על שתים השיבו ועל שתים לא השיבו כיון שראתה ציון וכו' התחילה תובעת שתים ותאמר ציון עזבני ה' ואדני שכחני. ואח"ז א' שם אמר להם הקב"ה אתם שלטתם באצבעותיכם חייכם מה שלא השבתי לירמי' ולציון אני משיב אתכם וכו' שנא' אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני וכו'. ואח"כ הביא בפסיקתא די' לקורא וכו' השיב אחור ימינו וכו' אמר דוד לפני הקב"ה וכו' איני דוחק אלא בשביל ימינך וכו' למען יחלצון ידידך הושיעה ימינך וענני לפיכך וכו' א"ל הקב"ה וכו' ימיני ממושכנת בשבולך וכו' ואם שוכח אני אותך ימיני אני שוכח וכו'. הענין הוא ע"פ מה שא' בגמ' (ברכות ו'.) נשבע ה' בימינו וכו' זו תורה שנאמר מימינו אש דת למו וזה מורה על תושב"כ דאי' בתיקונים (תי' ל') יהי אור דא ימינא ויהי אור דא שמאלא וכ"כ בזוה"ק (ח"ב קס"ז א') יהי אור דא אור קדמאה דאיהו ימינא וכו' ויהי אור דמימינא נפיק שמאלא וכו' והיינו שמימינא בחי' תושב"כ נפיק שמאלא בחי' תושבע"פ שהתושבע"פ צריך להיות נכלל בימינא. וכן הוא בתיקו' (תי' כ') מימינא אתיהיבת אורייתא דבכתב ומשמאלא אתיהיבת אורייתא דבע"פ וכו'. וזה הפי' השיב אחור ימינו שעד הגלות הראשון הי' בחי' נבואה שהוא כמו תושב"כ שהוא מפורש שהוא דבר ה' וכמו שא' (יומא כ"ט.) על נס פורים נתנה לכתוב קאמרינן. והיינו דאסתר דכתיב בה ותלבש אסתר מלכות וא' (מגילה י"ד:) שלבשתה רוח הקודש זה ניתנה לכתוב היינו שהוא מפורש לעין אף על הלבוש שהוא דבר ה'. משא"כ תושבע"פ אף שבאמת הוא ג"כ דברי אלהים חיים אך אינו מפורש רק נראה שהחכם מחדש זאת מדעתו. דמטעם זה נמשל לטל כמו שנא' תזל כטל אמרתי כמו טל שאינו ניכר איך שיורד מן השמים. ובבבל התחיל העסק תושבע"פ ע"י אנשי כנה"ג כמו שאמרו והעמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה ורוב הגזירות מאנשי כנה"ג וכמו שא' (עירובין כ"א:) הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי. וזה נקרא בבחי' אחוריים שאינו מפורש שהוא דבר ה'. וזהו הפי' השיב אחור ימינו מפני אויב שעיקר התושבע"פ שהוא בבחי' אחור הוצרך כדי לתקן הרב כעס. וכמו שא' (נדרים כ"ב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה וכו' כי ברב חכמה רוב כעס. וזה מפני אויב מפני שיש שעבוד מלכיות וכל זמן שנמצא הרע באומות עי"ז נכנס גם בישראל השאור שבעיסה ונצרך ע"ז הרוב חכמה לתקן הרוב כעס. וכן היצה"ר נקרא ג"כ בלשון שונא כמ"ש (סוכה נ"ב.) ומשום זה קראו משה ערל שהוא בא מהם (ונת' כ"פ). וזהו השיב אחור ימינו מפני אויב שהתושבע"פ נקרא בבחי' אחוריים שאינו מפורש שהוא מהשי"ת. וכן כל סודות הזוה"ק נכתבו בלשון תרגום דלשון הקודש הוא מפורש שהוא דבר ה' וכמו שא' (ב"ר פ' י"ח) שנתנה התורה בלה"ק וכו' כך נברא העולם בלשון הקודש שמעת מימיך וכו' גברא גברתא אלא איש ואשה וכו'. ותרגום נקרא בחי' אחוריים ורבי אף שהי' אחר החורבן כיון שסידר הלכות בנגלות סדרן בלשון הקודש. והגמ' שנא' בהם בלשון תרגום אף שהוא בנגלות מפני שבבבל הי' לשונם כך. אבל סודות הזוה"ק לא נאמרו רק בלשון תרגום וזהו השיב אחור ימינו:
19
כ׳וזה שא' להם הקב"ה אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני שהוא התורה שנקרא ימין וזהו הושיעה ימינך וענני. והיינו שנאמר ותאמר ציון עזבני הוי"ה דשם הוי"ה מרמז על בחי' תושב"כ וכמו שלמדו (ברכות כ"א.) לברכת התורה לפניה מפ' כי שם הוי"ה אקרא הבו גודל וגו'. ואדנ"י שכחני והיינו שם זה שמרמז למ' מלכות ומלכות פה תושבע"פ קרינן לה. וע"ז השיב השי"ת שלא יוכל להיות שכיחה וכמו שכ' בזוה"ק (ח"ג רצ"ח א') כמה דקב"ה לא אנשי שמי' דהא הוא כולא כך קב"ה לא אנשי לון לישראל דאינון אחידן בשמי' ממש. וכעין שנא' אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני שהוא תורה שנקרא שם ה' כאמור. ואמר ואנכי לא אשכחך הוא ע"פ מה שא' בפסיקתא שאמר הקב"ה לירמי' וכי אני עזבתים תחלה הם עזבו אותי וכן לאסף הם זנחו אותי וכן לבני קרח הם הסתירו פנים תחלה וכן כשישראל לא ישכחו את השי"ת אז השי"ת לא ישכחם ג"כ. וזה שא' ואנכי לא אשכחך שנדרש (ברכות ל"ב:) זה מעשה סיני ואי' במדרש (שהש"ר פ' ישקני) בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלהיך נתקע ת"ת בלבם והיו למדים ולא היו משכחין וכו'. והיינו כיון שנעקר אז היצה"ר מלבם שכל עסקו הוא לשכח את האדם ממילא לא היו משכחין. אך לאחר שחזר יצה"ר למקומו חזרו להיות שוכחים. וכן כתיב בפ' זו אחר ואכלת ושבעת וברכת וגו' דלא כתיב בזה פן יפתה לבבכם כמו שכתוב בק"ש ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתה שהאכילה מביא לידי שליטת היצה"ר וכמו שכ' בספרי פ' זו ועוד בכ"ד. וכאן דכתיב וברכת שזה עצה שלא תביא האכילה לידי שליטת היצה"ר מ"מ כתיב אח"כ השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך דכיון שיש עוד שליטת היצה"ר יוכל עוד להשכיח את האדם. ואח"כ כתיב ורם לבבך ושכחת וגו' שתחלת הסתת הנחש שהוא היצה"ר הי' בגאות כמו שנא' והייתם כאלהים וגו' שמזה שהלביש השי"ת עצמו כביכול לצורך בריאת העולם בלבוש מלכות וגאות כמו שנא' ה' מלך גאות לבש מזה נסתעף בזה לעומת זה קליפת הגאוה שזה הוא ענין מלכין קדמאין שכל אחד אמר אני אמלוך (וכמו שנת' במ"א) וזה שנא' ורם לבבך ושכחת. וע"ז אמר ואנכי היינו מה שנתקע בשעת מ"ת בדיבור אנכי ת"ת בלבם שלא ישכח. כיון שיזכרו הם השי"ת ולא ישכחו אותו ממילא לא אשכחך. וזה תכלית הגליות שיוקבע ת"ת בלבם ע"י התושבע"פ שבא לתקן הרב כעס שהוא קלקול הנחש שרוצה רק לשכח האדם מהשי"ת וע"י התושבע"פ זוכין לאור הראשון שיוקבע ת"ת בלבם כמו במאמר אנכי. ובשבת בסעודה שני' זוכין לשבת עלאה שהוא בחי' זכור אתר דלית לי' שכחה ולא קיימא בי' שכחה כמ"ש (זח"ב צ"ב ב') וממילא זוכין להיות ואנכי לא אשכחך ומשום זה אומרים הנחמה זו:
20
כ״אותאמר ציון עזבני ה' ואדני שכחני. ציון נקרא מקום המקדש ושם הוא מקום התורה כמו שנא' כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושם הוא הופעת של בחי' תושבע"פ כמו שנא' כי יפלא ממך וגו' וקמת ועלית וגו'. ותורה נקרא שם ה' כמו שא' (ברכות כ"א.) מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנא' כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. ובזוה"ק אי' דאורייתא כולא שמא דקוב"ה. וכן נקרא בהמ"ק בית תפלתי וכמו שאמר שלמה המע"ה בתפלתו וגם אל הנכרי וגו' ובא והתפלל אל הבית הזה. וכן אמרו המתפלל צריך לכוין נגד בהמ"ק שנא' והתפללו אל הבית הזה וגו' וכמו שאמרו (ברכות ל'.) בנוי לתלפיות תל שכל פיות פונים בו. ובתפלה אומר בתחלה אדני שפתי תפתח דתפלה הוא ברזא דעבד ונא' הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם. וזה כל כח ישראל שאין כחם אלא בפיהם כמו שנא' אל תירא תולעת יעקב כמו שכ' במדרש והוא קול תורה וקול תפלה. וזהו ותאמר ציון עזבני ה' נזכר שם הוי"ה והוא נגד קול תורה ואדני שכחני הוא נגד קול תפלה. כי שניהם הם רק מכח השי"ת דבתפלה הוא אומר מקודם אדני שפתי תפתח היינו שהשי"ת שולח התפלה בפי האדם שיהי' פי ה'. כמו שאומרים בשם רבינו הרבי ר' אלימלך זצלה"ה על אם שגורה תפלתי בפי שגורה הוא לשון שליחות שהוא שלוחה מהשי"ת בפיו. ובתורה ג"כ מצינו שנא' בכל מקום אשר אזכיר את שמי ודרשו (ברכות ו'.) על אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו דשמי היינו תורה שנקרא שם ה' כנ"ל וכתיב אזכיר את שמי ולא כתיב תזכיר היינו שהשי"ת מופיע בלבו הד"ת. וע"ז אמר עזבני ה' ואדני שכחני על תורה ותפלה. ומה שאנו אומרים זה בז' הפטורת דנחמתא לחזק אותנו אף שאנו רואים שעברו יותר מן י"ח מאות שנה ועדיין לא נושענו. ע"ז אמר הנביא התשכח אשה עולה שזה תשובה על מה שאמר ואדני שכחני שם אדנ"י שהוא בחי' יראה כמו שנא' ואם אדונים אני איה מוראי והוא מרמז על קול תפלה כמו שדרשו (ברכות ט':) מפסוק ייראוך עם שמש על תפלה וכן (שם ו':) כל הרגיל לבוא לבהכנ"ס וכו' שנא' מי בכם ירא ה' וגו' וכן נדרש בזוה"ק (ח"ג קצ"ו א') פסוק זה על תפלה. והוא מדת מלכות בחי' שכינתא כמו שא' (קידושין ל"ב:) מלך שתהא אימתו עליך ושכינתא נקראת אמא כמו שא' (שם ל"א:) כי שמע קל כרעיה דאמיה אמר איקם מקמי שכינתא דאתיא ונשמת ישראל באים מזיווג אבא ואימא. וזה שאמר התשכח אשה עולה שאי אפשר שיהיה בזה שכיחה ח"ו. ואח"כ מסיים ההפטורה כי נחם ה' ציון וגו' ששון ושמחה ימצא בה ששון מרמז על תורה כמו שאמרנו דקאי על תושבע"פ (ונת' לעיל מא' י"א). ושמחה נגד תפלה דכתיב ושמחתים בבית תפלתי וכמו דאי' בשם רבינו הרבי ר' אלימלך זצלה"ה שסימן לאדם שתפלתו מקובלת ממה שבא לו שמחה בלב שהשי"ת שולח לו רצון ושמחה. ובשבת זוכין לתורה ותפלה. דשבת נגד מדה ז' מלכות פה תושבע"פ קרינן לה. ותפלה אי' (שבת קי"ח:) כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו וכו' הרי שמשיג מה שלבו שואל ע"ד שנא' והיה טרם יקראו ואני אענה רק רצון יראיו יעשה:
21
כ״בבגמ' (ברכות ל"ב:) ותאמר ציון עזבני ה' ואדני שכחני היינו עזובה היינו שכוחה אמר ריש לקיש אמרה כנס"י לפני הקב"ה רבש"ע אדם נושא אשה על אשתו זוכר מעשה ראשונה אתה עזבתני ושכחתני. וצריך להבין מה תירץ רי"ל בהמשל על הקושיא היינו עזיבה היינו שכיחה. גם הלשון זוכר מעשה ראשונה ולא אמר זוכר ראשונה. גם להלן דרש בגמ' על הפ' התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה אמר הקב"ה כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר נראה דדרש אשה עולה כמו קרבן אשה לעולה מרחם בן בטנה על פטרי רחמים. ולמה דוקא נקט קרבנות עולה ובכורות גם למה זכר שהקרבת במדבר והלא במדבר לא הקריבו רק מעט משא"כ בירושלים הקריב שלמה אלף עולות וכדומה. גם בכורות איכא למ"ד בכורות לא קדשו במדבר ולדידיה לא הקריבו פטרי רחמים במדבר דבהמת הלוים פטרו בכורי בהמה ומה שנולדו אח"כ לא קדשו. רק למ"ד קדשו בכורות במדבר איכא למימר דבכורות שנולדו במדבר הקריבו במדבר אך עכ"פ למה זכר דוקא מה שהקריבו במדבר. אך הענין דעיקר שאלת הגמ' על שינוי הלשון שבעזיבה נזכר שם הוי"ה ובשכיחה נזכר שם אדנ"י אבל על כפל לשון מצינו הרבה פסוקים כפל לשון במלות שונות. ע"ז אמר רי"ל דעיקר מה שאמרה ציון עזבני ה' היינו שבזמן שהי' בהמ"ק קיים הי' השם הוי"ה מפורש שהכהנים היו מזכירין השם ככתבו במקדש בכל יום לבד מה שכהן גדול מזכיר השם ככתבו ביוהכ"פ כמה פעמים. והיינו דשם הי' מפורש השם הוי"ה שמורה על היה הוה ויהיה שאתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם. ועתה אינו מפורש עוד בעוה"ז עד שאמרו בפרק חלק שההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעוה"ב שנראה שאינו מאמין כלל. וזה הפי' עזבני הוי"ה שזה נקרא עזיבה שעלה לשמים כנושא אשה על אשתו אף שלא בחר השי"ת ח"ו באומה אחרת מ"מ עלה לשמים כמו שנא' אשובה אל מקומי ונראה כמו שבחר בצבא מעלה. ואדני היינו אפי' שם זה שהוא אם אדונים אני אי' מוראי והוא בחי' אמונה שעכ"פ ע"י האמונה יכול האדם לצייר עצמו שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו אף גם זה אינו מפורש כ"כ וזהו שכחני. וזה שאמר רי"ל הלשון זוכר מעשה ראשונה ואתה שכחתני שאין זוכר מעשה ראשונה. שזה השם קראו ישראל להשי"ת כאשר קבלו עליהם עול מלכותו. דאף שאברהם ג"כ קראו אדון כמו שא' (ברכות ז':) לא הי' אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון וכו'. מ"מ הנפש אשר עשה בחרן עזבו בריתו אחר שמת אברהם. ועיקר שם זה נתגלה וניכר בשלימות אחר שבאו ישראל וקבלו עול מלכותו והי' אומה שלימה שמכירין אדנותו ומלכותו שזה הי' עיקר המכוון בבריאת העולם כמו שא' (שבת פ"ח.) אם מקבלין ישראל התורה אתם מתקיימין וזה הפי' מעשה ראשונה. וע"ז השיבה השי"ת התשכח אשה עולה ע"ד מ"ש זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה שלא שאלו מה יעשו במדבר כמו שא' במדרש (שמו"ר פ' ג' ועוד) כמה מעוברת יש בהן כמה תינוקת יש בהן כמה מיני ריכוכין התקנת למעוברת כמה מיני קליות ואגוזים התקנת לתינוקת וכו' רק האמינו במאמר משרע"ה והלכו וזה חסד נעוריך מה שננערו לילך המדבר. אף שאח"כ במדבר הי' כמה תרעומות אך האהבה הראשונה שננערו לילך אחרי במדבר זה א"א לשכוח. ולכן דרשו אשה עולה מלשון אשה ריח ניחוח ועולות שהקריבו ישראל במדבר. ובמצרים כתיב שלח את עמי ויחוגו לי במדבר ודרשו (חגיגה י':) שהוא על קרבנות וכן אמרו נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו. וע"ז הי' עיקר ההליכה ממצרים. ולמשה רבע"ה אמר השי"ת בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה ואף שקאי על מתן תורה מ"מ לשון תעבדון סתם היינו קרבנות. וע"ז אמר הקב"ה כלום אשכח עולות אלים שהקרבת לפני במדבר שאהבה זו אי אפשר לשכוח וזה הפי' מעשה ראשונה. מרחם בן בטנה דרשו על פטרי רחמים שזה מה שנתקדש הבכורות ביציאת מצרים כמו שנא' קדש לי כל בכור שישראל קרוין בני בכורי שקשורים בשורש בראשית המחשבה וקאי על עיקר קידוש בכורות שהי' ביציאת מצרים. ע"ז אמר שאי אפשר לשכוח מה שהמליכוני וקבלו אדנותי בצאתם ממצרים. ואח"כ מסיק ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני דעיקר אדנותו ומלכותו קבלו במתן תורה שקבלו עליהן עול מלכותו בשמירת כל התורה והמצות. ואז נקרא בשם אדון כמו שפתח אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארמ"צ תקבלו עול מלכותי. וע"ז אמר הן על כפים חקותיך ופירש"י (תענית ד'.) ויש לומר על כפים על השמים צורת אדם שהוא בכסא וכן נשא לבבינו אל כפים ע"ש. וקאי על צורת יעקב אע"ה שחקוקה בכסא הכבוד ואיך תאמר ציון עזבני ה'. ואף דאי' במד' (איכה ב' א') על הפ' השליך משמים ארץ תפארת ישראל כך אמר הקב"ה לישראל כלום אתם מקניטין אותי אלא בשביל איקונין של יעקב שחקוקה על כסאי הא לכון טרון באפיכון הוי השליך וגו' מ"מ בכתוב מסיים ולא זכר הדום רגליו ביום אפו שרק ביום אפו השליך משמים ארץ תפארת ישראל אבל כשעבר יום הכעס הוחזר עטרה ליושנה ודמות יעקב חקוקה עוד בכסה"כ וזה על כפים חקותיך. ואף כשעלה לשמים ג"כ עיקר ההסתכלות כביכול הוא בך. חומותיך נגדי תמיד ע"ד שא' (פסחים פ"ז.) אני חומה זו כנס"י ושדי כמגדלות אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. דכנס"י נקראה בלשון חומה ע"ד שא' (יומא ט':) ע"פ אם חומה הוא נבנה עליה טירת כסף ככסף שאין רקב שולט בו שיהי' קיים לעד. ואף משחרב בהמ"ק אין להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה בלבד כמו שא' (ברכות ח'.) ויש השראת שכינה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. והוא כנגד מה שאמרו ואדני שכחני שאינו זוכר מעשה ראשונה מה שקבלו אדנותו. וע"ז אמר חומותיך נגדי תמיד מה שישראל כחומה נגד או"ה בגלות. וכל מה שעבר עליהן מהצרות לא יועילו להזיזם מעבודת השי"ת כמו שנדרש במד' שה"ש אני חומה נגד אברהם כשירד לכבשן וזהו חומותיך נגדי תמיד שאף בזמן הזה עומד לנגד השי"ת מה שמקבלין ישראל עול אדנותו ומלכותו וזהו הנחמה:
22
כ״גסיום הפטורה דפ' זו בפסוק כי נחם ה' ציון נחם כל חרבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה' ופירש"י וערבתה אף הוא לשון מדבר אלא שהערבה כבר הי' בה ישוב והוחרבה. והענין ע"פ מה שנא' והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וגו'. שופר גדול מרמז למ' בינה כמ"ש בזה"ק (ח"ב מ"ו ב' וש"מ). והיינו דשופר מורה על יראה כמו שנא' אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו ויראה נקרא לב כמו שא' (יומא ע"ב:) על פסוק ולב אין שאין בהם יראת שמים. והוא כמו שכתוב (בהגה"ה דריש או"ח) כשישים האדם אל לבו שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו מיד יגיע אליו היראה וכו'. ובינה ג"כ נקרא לב כמו דאי' (בפתח אליהו) בינה לבא והוא כשנכנס היראה למעמקי הלב כמו שנא' אז תבין יראת ה' וגו' וזה נקרא שופר גדול. וע"ז נאמר ובאו האובדים בארץ אשור הם אשר נטמעו לגמרי בין האומות ואינם יודעים כלל שרשם שהוא מישראל אעפ"כ אז גם בהם יעורר השופר גדול יראה ועי"ז ישובו לה'. והנדחים בארץ מצרים היינו שיודעים שורשם שהם מישראל רק ע"י שאור שבעיסה הם נדחים מהקדושה ומוקפים בקליפה כעובר בבטן אמו כמו שהיו במצרים. וזה שנא' כי נחם ה' ציון נחם כל חרבותיה הב' מיני חרבות האובדים והנדחים וזה שאמר וישם מדברה נגד האובדים בארץ אשור שנטמעו בין האומות לגמרי והם מכונים בשם מדבר שלא הי' ישוב מעולם ישם אותה כעדן הוא עדן עלאה בחי' כ"ע כמו שא' (תי"ז תי' נ"ה) ולית עדן אלא כ"ע. והיינו שהם צריכים להתעוררות התשובה מבחי' כ"ע ע"ד שא' (שבת פ"ט:) אם יהי' חטאיכם כשנים הללו שדורות ובאות מששת ימי בראשית וכו'. שבמאמר ראשון בראשית שהוא כנגד כ"ע שם הוזכר תוהו ובהו שמרמז למעשיהן של רשעים. ורוח אלהים מרחפת ע"פ המים זה רוחו של משיח בזכות התשובה שנמשלה למים (כמ"ש ב"ר פ"ב) ואותם יברר השי"ת שהם כשנים הללו שסדורות וכו' וכשלג ילבינו. וערבתה מרמז על הנדחים בארץ מצרים שהם כערבה שהי' מקודם ישוב ונחרב והם נצרכים לגן ה' היינו בילה תשובה עלאה וכמו שנא' ולבבו יבין ושב. ונקרא גן ה' ע"ד שא' (זח"ג קפ"ב ב') האי עדן תתאה אקרי גן לעדן דלעילא וכו' עדן תתאה הוא בחי' בינה כמו שא' (זח"א כ"ו א') מעדן דא אימא עלאה להשקות את הגן דא שכינתא תתאה וכמו שא' (זח"ג שם) והאי גן איקרי עדן לגן דלתתא גן דלתתא הוא בחי' חקל תפוחין קדישין שנקראו כן ישראל וע"י אתעדל"ת שהוא יראה תתאה יזכו לשופר גדול יראה גדולה ותשובה עלאה. ונא' אח"ז ששון ושמחה ימצא בה לשון מציאה שבא בהיסח הדעת היינו שזוכין מצד השי"ת ע"י שבת תתאה שהוא שבת דמע"ש דאיהי יראה וכו' היינו ע"י אתעדל"ת זוכין לשבת עלאה שהוא השופר גדול. וכשזוכין לשבת עלאה ולמעבד לון דירה בתרי בתי לבא אז אתפני יצה"ר מן תמן (כמ"ש תי"ז תי' מ"ח) וזוכין ליישר הלב ועי"ז באים לשמחה כמו שנא' ולישרי לב שמחה וכמו שא' ישרים לשמחה וזה בא במציאה מהשי"ת. תודה וקול זמרה ע"פ מה שא' (בר"ר פ' ע"א) הפעם אודה וגו' זה נותן לי משלו לפיכך אני מחזיק לו טובה וכו' וכיון שילדה לאה בן רביעי אמרה הפעם אודה וכו' והוא כשנותנין יותר מהחיוב בא הודאה. וכן כאן כשבא במציאה בהיסח הדעת בא הודאה. ובמזמור לתודה נאמר עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה כשזוכין לשמחה שהוא לישרי לב שמחה שזה בא מצד השי"ת כשזוכין לשבת עלאה שהוא כמציאה כנ"ל אז באו לפניו ברננה. וזה שנא' תודה וקול זמרה. ובמזמור דיום השבת כתיב טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון עליון מורה על מ' עתיקא והיינו שבשבת זוכין להתגלות עתיקא כידוע וכשזוכין לשבת עלאה ואתפני יצה"ר מן תמן בא תודה וקול זמרה. ואז זוכין לתקן בשורש שיבורר אם יהי' חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית אז כשלג ילבינו שנעשה הכל כזכיות שכן עלה במחשבה לפניו בברייתו של עולם במאמר בראשית שיהי' ברישא חשוכא והדר נהורא (כמ"ש שבת ע"ז:) דהא לית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא ולית טבא אלא ההוא דנפיק מגו בישא (זח"ב קפ"ד א') ונעשה מהכל טוב מאוד:
23
כ״דותאמר ציון עזבני ה' ואדני שכחני ואמרנו (ונת' לעיל מא' י"ד) שהוא כנגד קול תורה וקול תפלה. ונאמר אח"כ מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו ומזה נדרש בגמ' (ברכות ו':) כל הרגיל לבוא לבהכנ"ס וכו' דיראה נדרש תמיד על תפלה (ונת' כ"פ). ובזוה"ק (ח"ג קצ"ו.) הקשה מאי שומע בקול עבדו במאן אי תימא בנביאה או גבר אחרא מאן יהיב נביאה או גבר אחרא לצלותא דבגין דצלי צלותי' שומע בקול נביאה או דגבר בעלמא אלא ההוא דצלי צלותין בכל יומא איהו שומע בהאי קול דקרי לי' קוב"ה ומשתבח בי' דאיהו עבדו וכו'. והוא דתפלה הוא בבחי' עבד כמו שא' (ברכות ל"ד:) אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני כשר לפני המלך. והיינו דריב"ז היה כוחו בתורה ודומה כשר לפני המלך ורחב"ד הי' כוחו בתפלה שהוא כמו עבד לפני המלך כעיני עבדים אל אדוניהם. וזהו הפי' מי בכם ירא ה' שהוא כח התפלה שומע בקול עבדו ששומע שהשי"ת קורא לו עבדו שהוא בבחי' עבד. ומאין שומע זאת רק ע"פ מה שאומרים בשם רבינו ר' אלימלך זצלה"ה על מה דא' במשנה (שם) אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל שגורה הוא לשון שליחות שהשי"ת שולח התפלה בפיו ומשתבח בי' דאיהו עבדו כנ"ל עי"ז יודע אני שהוא מקובל. ואמר אשר הלך חשכים ואין נוגה לו שאח"ז רואה שהוא הולך עוד חשכים שעדיין לא נושע ואינו רואה עוד מפורש הישועה וזה ואין נוגה לו שאינו רואה שום הארה מתועלת התפלה. וע"ז אמר יבטח בשם ה' וישען באלהיו שם אלהים מורה שהוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם כמ"ש (טוש"ע או"ח סי' ה') והיינו שבזה ישען שיאמין שכל הנעשה הוא רק מכח ה' הצופה לטובה ואל יתייאש מן הרחמים שבטח תפלתו עושה פירות. וע"ז א' אח"כ שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה' ואי' בזוה"ק (ח"ג ר"מ א') רודפי צדק אינון דאזלין בתר מהימנותא. והיינו דצדק הוא בחי' מלכות צדק מלכותא קדישא ואי' בזוה"ק איהו אמת ואיהי אמונה והוא כנגד שם אדנ"י כידוע. וזה כנגד שאמר ציון ואדנ"י שכחני ע"ז אמר רודפי צדק. ומבקשי ה' הוא כנגד שאמר עזבני ה' והיינו שהעיקר שאתם תהיו רודפי צדק ומבקשי ה' שוב אין לכם להתייאש ואף כי יתמהמה וכבר עברו עידן ועדנים ועדיין לא נושענו מ"מ אל תתייאשו רק הביטו אל צור חוצבתם וגו' ע"ד מה שא' (יבמות ס"ד.) אברהם ושרה טומטמין היו וכו' ולא הי' להם שום תקוה להוושע ע"פ טבע מ"מ פקד אותם השי"ת כשבא המועד. כן תבטחו ותשענו בשם ה' כי נחם ה' ציון וגו' ששון ושמחה ימצא בה זה נגד תורה ותפלה (כמו שנת' לעיל) ששניהם יבאו בדרך מציאה וכמו שנא' בעשותך נוראות לא נקוה:
24
כ״המזמור לדוד ה' רועי לא אחסר וגו' שבטך ומשענתך המה ינחמוני. בפסיקתא להפטורה זו ותאמר ציון עזבני מתרעמים בני מתרעמים שאף ביעקב אע"ה כתיב למה תאמר יעקב וגו' אני עסוק להמליך בנו במצרים והוא אומר נסתרה דרכי מה' וכו' כך אני עסוק להאביד האומות מפניכם כבר האבדתי בבל כך אני עתיד להאביד אדום ואתה אומר עזבני ה'. הוא הענין שאומרים זה בז' הפטורת דנחמתא אף שנזכר בו נחמות התשכח אשה עולה וכדומה מ"מ מה זה נחמה ללבות נשברים שאנו רואים שכבר עברו יותר מי"ח מאות שנה ועדיין לא נושענו וכבר עברו דורות ראשונים שהי' בהם גדולים חקרי לב ולא הביאו הגאולה ומה יהי' בדור יתום הזה ההולך ומדלדל. אך הענין כמו שיעקב אע"ה ראה אח"כ שכל מה שסבל הי' רק לטובה שבלעדי זה לא הי' יוסף מלך ועי"ז היה להם לפליטה גדולה להחיותם ברעב וכדומה. וראוי היה לירד למצרים בשלשלאות של ברזל וכו' (כמ"ש שבת פ"ט:) כן כל גלות ישראל הוא רק להוציא הני"ק מכל הע' אומות וע"ז נאמר ברוך תהיה מכל העמים וכמו שנאמר וזרעתי' לי בארץ ודרשו (פסחים פ"ז:) כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין. ואין הפי' שיתוספו עליהם גרים דוקא אלא להוציא מהם כל הקדושה כעין מ"ש האריז"ל ע"מ שנא' בעשו כי ציד בפיו היינו שהי' בו נשמת ר"מ דנפיק מנירון קיסר כמו שא' (גיטין נ"ו.) ומן הסתם הי' הוא מאדום כיון ששלחו מלך אדום. וכן נראה ממאי דקרי לי' ינוקא ונתתי נקמתי באדום וזה לקח יעקב מעשו. ובגלות זה נשבע שהוא משעבדנו בע' אומות והשי"ת משיבן שאחד גולה לברבריא ואחד גולה לסמטריא דומה כמו שגליתם כולכם וכו'. וכל מה שמשתהה הגלות הוא מה שנצרך עוד להוציא מהן הקדושה. ואז נראה שהכל הי' לטובת ישראל וזהו שבטך ומשענתך המה ינחמוני שהשבט הוא משענת לטובה וזה המה ינחמוני:
25
כ״וגם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי. הענין ע"פ מה שא' (ברכות ס"ג.) ע"פ בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך אמר רבא אפי' לדבר עבירה וגירסת ע"י א"ר פפא היינו דאמרי אינשי גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי. והיינו אף שעובר עבירה מפורשת שעובר על לאו דלא תגנובו מ"מ כיון שאינו שוכח את השי"ת ומאמין בה' בשעת מעשה דקרי רחמנא ע"ז נא' והוא יישר ארחותיך שהשי"ת יישר ארחותיו ולא ידח ממנו נדח ויהי' לו תיקון. דלפעמים משכח היצה"ר הכל ששוכח בה' וכמו שא' (נדרים ל"ב:) דבשעת יצה"ר לית דמדכר ליה ליצ"ט. משא"כ כשזוכר בה' רק נעלם ממנו שהוא עבירה והי' סבור שעושה טוב אז השי"ת יישר ארחותיו. וכן נראה מפי' הרמב"ם ז"ל סוף ברכות שכתב לפרש בשני יצרך ביצ"ט וביצה"ר וכו' ואפילו בשעת העבירה והכעס והאף שכל זה הוא יצה"ר כמו שאמר בכל דרכיך דעהו ואפילו בדבר עבירה. משמע שמפרש שעכ"פ בשעת עבירה ישים אל לבו להאמין בה' וכעין גירסת ע"י גנבא וכו'. וזה הענין בפ' זו שמה שנאמר פעם אחת מקציפים הייתם את ה' זה מובן שהביאו קצף כביכול להשי"ת. אבל כתיב בפ' זו ב' פעמים ממרים הייתם עם ה' זה אינו מובן דהי' צריך לומר ממרים הייתם סתם או ממרים הייתם לנגד ה'. אך הפי' הוא שזה לא אמר לחסרון רק אמר זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר למן היום אשר יצאת מארץ מצרים וגו' דשם במצרים הי' חטאם ששכחו בה' לגמרי שהיו משוקעים כעובר בבטן אמו. משא"כ אחר שיצאו ממצרים זכו שאף שעשו חטאים מ"מ ממרים הייתם עם ה' היינו שהשי"ת לא נשכח מאתם לגמרי אפי' בשעת העבירה ע"ד מש"נ בכל דרכיך דעהו אפי' לדבר עבירה. וכן אמר אח"כ ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם היינו מפני שהוא משרע"ה היה המורה והרב שלהם והוא היה שורש בחי' הדעת והכניס בהם ג"כ בחי' הדעת ולכן נקרא דור המדבר דור דעה וזה הפי' מיום דעתי אתכם. והועיל עכ"פ שאף כשהייתם ממרים הי' עם ה' שלא נשכח ה' מהם. וכן הוא הענין שנזכר עליו ולא האמנתם לו היינו מה שאמרו הננו ועלינו שהיו ממרים שהרי משה אמר להם אל תעלו כי אין ה' בקרבכם וגו'. אך לפי דעתם הי' סוברין שכיון שעושים תשובה ורוצים לעלות יתרצה להם השי"ת ויהי' עמהם. וזהו מה שאמר ממרים הייתם עם ה'. וכן דוד המע"ה בשעה שעשה אותו מעשה דבת שבע לא עלה על לבו כלל שהוא חטא וכמו שאמרו (סנהדרין ק"ז.) ראוי' היתה ב"ש לדוד וכו' אלא שאכלה פגה. ואף שאמר בחנני ה' ונסני וגילה לו השי"ת שיהי' ענין הנסיון בזה לא עלה על לבו שזה נסיון. ואף שאח"כ ששמע מהנביא אתה האיש וכן אפס כי נאץ נאצת את אויבי ה' וגו' וידע שהוא חטא אמר גם כי אלך וגו' לא אירא רע כי אתה עמדי שבשעת החטא ג"כ לא נסתר השי"ת מנגד עיני והי' עם ה' ובטוח הוא שיהי' והוא יישר ארחותיך שהשי"ת יתקן דרכיו ואף אחר שנא' לו קבל עליך יסורין כמו שא' בגמ' (שם) אמר שבטך ומשענתך המה ינחמוני שמהשבט יהיה לו משענת שיזכה אח"כ למשענת וזה המה ינחמוני:
26