פרי צדיק, אמור ו׳Peri Tzadik, Emor 6
א׳בפ' זו כ' קודם פ' המועדות ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת וגו' ובפירש"י מה ענין שבת אצל מועדות ללמדך שכל המחלל וכו' וכל המקיים את המועדות וכו' כאלו קיים את כל השבתות, אף שבודאי אם לא שמר השבתות לא יועיל שמירת המועדות למה שחילל שבתות, רק הפי' שאף ששביתת שבת בסקילה ומועדות בלאו מ"מ יש קדושה בשמירת המועדות, כמו בשמירת שבתות, ושבת הוא תחלה למקראי קודש שהוזכר שבת אחר הכ' אלה מועדי ה' מקראי קודש ואחר כך נחשבו המועדות. וקדושת שבת קביעא מצד השי"ת מבריאת עולם אף שלא היה אז שומרי שבת, ואדרבה ב"נ נצטוו יום ולילה לא ישבותו וב"נ ששבת ח"מ (סנהדרין נח:) עד שבאו האבות ושמרו את השבת עד שלא נתנה, ואחר כך נתן מתנה זו לישראל (כמ"ש ביצה טז.) מתנה טובה וכו' ושבת שמה, אבל קדושת המועדות התחיל על ידי ישראל פסח ביציאת מצרים. ושבועות במתן תורה, ויום הכפורים על ידי שחטאו בעגל ונמחל להם ביום הכפורים, ואחר כך סוכות זמן שמחה על ידי זה כמש"נ ולקחתם וגו' ושמחתם וגו' ואיתא (במדרש רבה פ"ל) מאן דנסיב באיין בידי' אנן ידעין דהוא נצוחיא וכן הסוכה ע"ש כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו', ובזוהר הקדוש (פ' זו קג א') מאן דאיהו משרשא וגזעא דישראל ישבו בסוכות, וגם ר"ה נאמר בו כי חוק לישראל הוא משפט וגו' אף שכל באי עום עוברין לפניו כבני מרון (כמ"ש ר"ה טז.) מ"מ נאמר משפט לאלקי יעקב, דאחר שהכניס השי"ת קדושה לישראל כמש"נ כי אני ה' מקדשכם אז בכחם להכניס קדושה למועדות, ומ"מ גם השבת נכלל במקרא קודש שצריך הישראל להכניס קדושה ביום השבת כמ"ש (בפסיקתא ובמד"ר פ"י) במה מקדשו במאכל ובמשתה וכו' וכש"נ לעשות מ"מ השבת שצריך להכניס קדושה לשבת, והיינו דבדברות שניות אחר הקלקול כ' וזכרת כי עבד היית בא"מ וגו' ע"כ צוך ה"א לעשות את השבת, שאחר החטא צריך להכניס קדושה לשבת גם מצד ישראל עדמש"נ כי ברב חכמה רב כעס, ושבת כולל כל קדושת המועדות וכמ"ש ברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים, ברכתו מכל הימים דכל יום יש בו ברכה מיוחדת וכדאיתא (ברכות מ.) ברוך ה' יום יום כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו. מכלל דבכל יום יש ברכה מיוחדת לאותו יום, ושבת כלול מכלם כמ"ש (בזח"ב פח א) כל ברכאן וכו' ביומא שביעאה תלין, וכן איתא בזוהר הקדוש (פ' זו צד ב) כ' כי ששת ימים ולא כ' בששת והיינו שהשי"ת עשה ו' הימים היינו ו' המדות וכל א' יש בו קדושה מיוחדת. ושבת שהוא נגד מדה ז' ואיתא (בס' הבהיר) אבן מאסו הבונים, שמאסו אברהם ויצחק שבנו העולם היתה לראש פינה. שכל א' מהאבות בחר במדה שלו ודוד המלך ע"ה בחר במדת מלכות והיתה לראש פינה שכלול בה קדושת כלם, כ"ע איהו כתר מלכות:
1
ב׳וקדשתו מכל הזמנים. עפמ"ש בזוהר הקדוש פ' זו (שם סע"א) למלבא דהו"ל ברא יחידאה חבובא דנפשי' יהיב לי' שושבינן לנטרא לי' ולאתחברה בהו כו' קרי למועדים שושבינן ליום השבת, הש"א בסעודת ל"ש קריבו שושבינין וכו' והענין כמ"ש דכל יום כלול בקדושה מיוחדת מקדושת הזמנים, ושמעתי מרבינו הק' זצוק"ל דפסח ושבועות הם כנגד יום א' ויום ד'. ר"ה ויום הכפורים נגד ב' וה'. סוכות ושמיני עצרת נגד יום ג' ויום ו'. ולא פירש הטעם. ואנו רגילין לומר דיום הכפורים נגד קדושת השבת רק דישראל מקדשו לי', אך זה שייך כשחושבין הימים מהמועדות דאז נחשב חה"פ לשני ימים א' ו' דפסח. ואז יש ו' ימים במועדים ויום הכפורים נגד יום השבת. וכשחושבין המועדים, חג פסח א' דרק שמיני עצר הוא רגל בפ"ע ואז ו' מועדים עם יום הכפורים. וחשב פסח נגד יום א' שפסח נגד אברהם אבינו ע"ה ולו נאמר גלות מצרים ואחר כך יצאו ברכוש גדול, והוא נגד מדת חסד כמש"נ חסד לאברהם, וביום א' נברא האור הראשון ואיתא (ב"ר פ"ב) יהי אור זה אברהם (ובתיקו'ק ת' ל"ו יהי אור דא פסח). שבועות נגד יום ד' שהוא מדת נצח שמשה רבינו ע"ה מרכבה לה, ואז זמן מתן תורתינו שהורידה מן השמים, וביום ד' נתלו המאורות ועיקר האור היא התורה כמש"נ תורה אור. ואיתא (ב"ר פ"ג) ה"פ אורה וכו' נגד ה' חומשי תורה. ר"ה נגד יום ב' עפמ"ש בתיקו' (ת' מ"א) יום תנינא כו' איהו ר"ה כו' והוא יום הדין נגד מדת גבורה נגד יצחק אבינו ע"ה. ויום הכפורים נגד יום ה' שהיא גם כן יום הדין כמ"ש (שבת קכט:) בשני ובחמישי שב"ד של מעלה ושל מטה שוין, וניתן לאהרן לכפר על בני ישראל אחת בשנה, שהוא מרכבה למדת הוד, דאהרן שושבינא מטרניתא וכמ"ש (בזח"ג נ"ג סע"ב) וע"ד הוא קאים לדכאה לכל אינון דעאלין לבי מטרניתא והוא שורש תורה שבעל פה כמש"נ והוא יהיה לך לפה ונאמר ותורה יבקשו מפיהו והתורה שבעל פה בא לתקן הרב כעס כמ"ש בגמרא (נדרים כב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה כו' שנאמר כי ברב חכמה רב כעס, וז"ש וע"ד הוא קאים לדכאה, ויום הכפורים ניתן בו לוחות אחרונות (כמ"ש תענית ל:) ואיתא במדרש (שמות רבה פמ"ו) אל תצטער שבלוחות הראשונות לא היו אלא עשרת הדברות לבד ובלוחות אחרונות אני נותן לך שיהא בהם מדרש הלכות ואגדות הה"ד ויגד לך וגו' כי כפלים לתושי' והוא ניתן להם אז לתקן הרב כעס, ולכן נחשב יום הכפורים נגד יום ה' ומדת הוד שאהרן הכהן מרכבה לה, סוכות נחשב נגד יום ג' מדת ת"ת שיעקב אבינו ע"ה מרכבה למדה זו כמ"ש בזוהר הקדוש (פ' זו קג א') מאן דאיהו משורשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות כו' ויעקב נקרא שרשא וגזעא קדישא דישראל, ואף שגם אברהם ויצחק נקראו בשם ישראל (כמ"ש ב"ר ר"פ תולדות) היינו אחר שנולד יעקב ונקרא ישראל שאז נתברר כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק (כמ"ש נדרים לא.) דישמעאל ועזו לא נקראו זרעם אז גם הם נקראו בשם ישראל אבל לא קודם, ולכן סוכות נגד יעקב אבינו ע"ה מדת ת"ת שהוא מ' ג', ושמיני עצרת נגד יום ו' ומדת יסוד שהוא כנגד יוסף הצדיק והוא תשלומין דראשין ואיתא בזוהר הקדוש (ח"ג י"ב ב') והאמת והשלום אהבו דאמת ושלום קשור דא בדא. והוא מ' יעקב ויוסף, ומ"מ היא רגל בפ"ע (כמ"ש ר"ה ד:) והוא קליטת קדושת חג הסוכות כמ"ש האר"י הק' זצ"ל שעצרת הוא קליטה, ויום השבת כלול מקדושת כל המועדות, ופסח זמן חרותינו ושבת איתא בגמרא (שבת קיח:) אלמלא משמרין ישראל ב' שבתות מיד נגאלין. ובירושלמי (פ"א דתענית) איתא שבת א' ונדרש ממש"נ בשובה ונחת תושעון וכ"כ במדרשים (שמות רבה פכ"ה ותהלים צה) וזוהר הקדוש (זה"ח ד' לז. ותיקו' ת' כא) והכל אחד דשתי שבתות היינו גם כן שיהיה שבת א' כהלכתו (כמש"נ כ"פ). וכן שבועות זמן מתן תורתינו ודכו"ע בשבת נתנה תורה (כמ"ש שבת פו.) וסוכות ושמיני עצרת זמן שמחתינו ואיתא (בספרי בהעלותך) וביום שמחתכם אלו השבתות שנקראו שמחתכם כמש"נ ישמחו במלכותך וכו', ור"ה נקרא יום הזכרון וכאן כ' וביום שמחתכם שנדרש על שבתות וסיום הפ' והיה לכם לזכון, וכן כ' כי חק לישראל וגו' ודרשו מזה (ביצה טז.) שכל מזונותיו של אדם קצובין מר"ה ושבת גם כן איתא בזוהר הקדוש (ח"ב פח א) משום דההוא יומא וכו' וכל חד יהיב מזונא לתתא כל חד ביומי' מההוא ברכה דמתברכאן ביומא שביעאה כו' ויום הכפורים שהוא יום מחילה ובשבת כ' שומר שבת מחללו ונדרש בגמרא (שבת קיח:) מחול לו אפילו עוע"ז כדור אנוש מוחלין לו, ובו ניתן לוחות האחרונות שכוללין תורה שבעל פה, ושבת מ' מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה, ואיתא בזוהר הקדוש (ח"א מז ב) ביום השביעי דא תורה שבעל פה, ושמיני עצרת שהוא נגד מ' יסוד, ושבת ברזא דברית כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א נו א) שהוא מדת יסוד יוסף וזה וקדשתו מכל הזמנים שיום השבת כולל קדושת כל הזמנים. ועל ידי הקדושה שנתן השי"ת ליום השבת שכולל קדושת כל המועדים מזה היה כח לישראל להכניס קדושה לזמנים ומועדים, וזהו שהזכיר הכ' קדושת השבת קודם קדושת המועדים והוא תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים שאז זכו ישראל לקדושה ומזה מכניסין קדושה למועדות כמ"ש במדרש (שמות רבה פט"ו) כלי חול כשמתמלא מן הקודש מתקדשת עאכ"ו ישראל שהם קדושים ומקדשים את החודש וכו', וזה היה ביציאת מצרים שנצטוו ישראל החודש הזה לכם, לקדש את הר"ח והמועדות, וז"ש בזוהר הקדוש שושבינן לנטרא לי' ולאתחברא בהו, דשבת בת מתעטרא באבהן כמ"ש (זח"ב ר"ד א') קדושת ג' אבות, וכן מדת יוסף כמו שחשב בזוהר הקדוש (ח"ג בתוס' ס"ס ח') מוסף יום השבת נגד יוסף ונצח והוד שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה ושניהם בשבת כאמור, וזהו לאתחברא בהו ולנטרא לי' שהוא לשמור קדושת השבת שלא יתקלקל ח"ו. וזהו קריבו שושבינן הם קדושת המועדים שהו' אשפיזין מרכבה להם, עבידו תיקונין שכל א' יכניס קדושתו ליום השבת, לאפשא זינין דשבת נקרא מקרא קודש ואיתא במדרש (במדרש רבה פ"י) במה אתה מקדשו במאכל ובמשתה וכו' וזהו לאפשא זינין הרבה מינים כמ"ש בסה"ק כדי להשלים ק' ברכות כמ"ש (מנחות מג:) [ונר' דצריך ז' מיני מאכל וזהו לאפשא זינין] ונונין עם רחשין פי' דגים גדולים וקטנים, והענין הוא עדמ"ש (שבת שם) במה מענגו כו' ודגים גדולים ומי שאין סיפק בידו דבר מועט אר"פ כסא דהרסנא שהוא דגים קטנים, והוא כמו שאמרנו שעיקר עונג שבת בדגים משום שאין בהם שום איסור חלב וג"ה ובעופות יש עכ"פ איסור דם ונבילה מה שאין כן בדגים, מכלל דבדגים אין בהם ערבוב טו"ר שלכל בהמה וחי' ועופות האכילה חוה מעה"ד טו"ר (כמ"ש דב"ר פי"ט) ולדגים לא נאמר שהאכילה שהיו אז בג"ע (כמשנ"ת במ"א) והזכיר דגים גדולים וקטנים עפמ"ש האר"י הק' במ"ש בגמרא (שבת קא:) ואר"ח לא בעניתי כו' ולא בעתרותי אכלי ירקא שהפי' כשהי' עני בדעת וכן כשנעשה עשיר בדעת שאז היה יכול להוציא הנ"ק אף מבשר, וכן מי הוא עשיר מענגו בדגים גדולים שיכול להוציא הנ"ק מהם. וכשהוא עני בדעת שא"י להוציא הנ"ק מדגים גדולים עושה דבר מועט לכבוד שבת שהוא דגים קטנים וזהו ונונין עם רחשין:
2