פרי צדיק, קונטרס שביתת שבת ב׳Peri Tzadik, Kuntres Shvitat Shabbat 2
א׳וראיתי בס' יראים סי' צ"ז מנה מצוה לתת שמירת שבת על לבו דכתיב ושמרתם את וגו' וכתיב שמור את יום וגו' ושמירה הוא בלב כדכ' ואביו שמר וגו' כי תשמרם בבטנך. ואע"פ שפי' שמירה שמירת הלב למדנו ג"כ ממקרא זה שציוה לשמור מלעשות מלאכה ע"כ. והוא הולך בדרך בה"ג כמ"ש הר' חיד"א בשם הגדולים מס' יראים כתב יד. וזה קצת כעין מש"ל בכונת בה"ג ומצות שביתה לא מנה בפ"ע אפשר לפי שאינה אלא מ"ע על המלאכות הגמורות שהזכיר אח"כ בסי' ק"ב אזהרת הלאו בהן ואינו ציווי בפ"ע. אבל מצות שמירה מפרש לה למצוה בפ"ע על שמירת הלב. (אך שוב ראיתי שם סי' קי"ב שמנה מ"ע דשביתה בז' ימי המועדות אף שכ' בכולן לאוין על מלאכות כל אחד וצ"ל דהיה בגי' בבה"ג שבות ז' ימים ולא ח' וכן יתבאר לקמן גירסתו לענין קידוש וס"ל דשבתון ותשבות דשבת לאו עשה הוא). ומשמע דהיינו שישים זכרון השבת על לבו כל היום שיהיה שמור מעשיית מלאכה בשוגג ושכחה. והשוכח ועושה מלאכה שוגג ע"י שלא שם השמירה על לבו מלבד ששגג בלאו וכרת הר"ז עבר על מ"ע זו דשמירה וביטלה בקום ועשה ואם הסיח מלבו ומ"מ לא נכשל במעשה צריך ישוב אי גם בזה ביטל מיהת מ"ע בשוא"ת של שמירת הלב או דהואיל ובכלל המצוה שמירה מעשי' ג"כ י"ל גם שמירת הלב עיקרה ג"כ להיות שמור בזה מעשיה וכל שעלה בידו עיקר השמירה מעשיה אפשר דאין קפידא בביול שימת הלב. ונראה דאפ"ל בלא"ה מצות שימור בלב זו אינו בכל היום כולו רק הוא דוגמת מצות זכור דדברות ראשונות על הזכירה בפה לקדשו דדי בפ"א שמקדש היום בפה. ה"נ מצות שמור דדברות אחרונות וכן שאר מצות שמירה דשבת שעל שימור הלב ג"כ סגי בפ"א שמשים לבו לזכור שהיום שבת שיהא שמור במלאכה וא"צ לזכור בלב בכל רגע כמו שא"צ לזכור בפה בכל רגע והרי זה דומה למ"ש בזכירת עמלק (מגילה יח.) זכור יכול בלב ת"ל לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה הרי ג"כ מצוה על זכירה בפה ובלב ואינה בכל יום תמיד וסגי לה בפ"א בשנה שקורין פ' זכור וי"ל ה"נ סגי בפ"א בתחלת היום. אלא דלפ"ז אזדא לא מצות שימור דלב מלהיות מצוה בפ"ע שכבר הוא כלולה במצות זכור דפה שכשהזכירה בפיו הרי זכרה גם בלב ודוגמת זכירת עמלק שאין שם ב' מצות ולא תשכח בא לגלות על זכור שהוא בפה ודכותי' הכא שמור מגלה על זכור וא"כ לא הי"ל למנות מצות שימור דלב בפ"ע מאחר שע"כ להזכיר בפה ג"כ ויצא בו ע"מ שבלב:
1
ב׳ואיברא דבס' יראים אין מזכיר כלל מצות קיוד היום בפה וכבר נז"ל דבבה"ג מנה קדוש ח' ימים ומשמע דר"ל קידוש היום דשבת וז' ימי המועדות בהדי יו"כ דצריך קידוש בפה בתפלה וכמש"ל. ובס' יראים ראיתי בסי' קי"א זכר מצות מקרא קדש בז' ימי המועדים ומייתי מתו"כ במה מקדשו במאכל ומשתה וכסות כו' ע"ש ומשמע דמפרש דזהו מצות קידוש דבה"ג. וצ"ל דהי' בגי' ז' ימים דבשבת לא כתיב מקרא קודש וכמש"ל דגם במצות שביתה הי' בגי' כן ולא ח' כלפנינו אבל צ"ע דבבה"ג ריש ה' יו"ט אי' מחייבי' לקדושי' ליו"ט דכתיב כו' מקראי קודש ומחויבים לאדכורי קדושתא בצלותא ועל כסא כו' ע"ש. הרי מבואר דמפ' מצות מקרא קודש על קידוש היום בפה וא"כ מבואר דמפ' מצות מקרא קודש על קידוש היום בפה וא"כ מבואר דלזה כיוון במצות קידוש שמנה בהקדמה ושפיר גרסי' ח' ימים והוא בהדי שבת אף דל"כ בי' מקרא קודש קידושו דאורייתא מקרא דזכור לקדשו. ואפ"ת דבס' יראים נטה בזה מד' בה"ג מ"מ קשה אמאי לא מנה מצות קידוש היום דשבת דלד"ה הוא דאורייתא וצ"ע. ועכ"פ בזה לא נתיישב הא דחשיב שמור בלב כיון דהאמת דמחויבים בזכירה בפה. ובלאו ה"נ לשונו ל"מ דיהי' די בזכירה פ"א ומסברא נמי נראה דלא דמי ל' שמור ללשון זכור או לא תשכח דסגי בזכירה פ"א שאינו שוכחו לגמרי אבל שמירה משמע שימת לב על הדבר שיהיה שמור עי"ז וד"ז א"א אלא בשימת לב תדיר:
2
ג׳ויש לעיין קצת בשבת (יב ב) גבי ר' ישמעאל בן אלישע לכשיבנה בהמ"ק אביא חטאת שמינה לפמ"ש דלהס' יראים כל שוגג דשבת עבר אמ"ע דשימור א"כ היל"ל נמי שיביא עולה ג"כ לכפר אעשה ואף שאיתא (זבחים ז' סע"א) דחטאת מכפרת על חייבי עשה מק"ו הרי מסיק שם רע"ב דמקיבעא לא מכפרא אלא מקופיא ומשמע דאינו כפרה גמורה כ"כ ע"ש בתוס' ד"ה עולה ושם ו' א' תוס' ד"ה מקופיא וא"כ ודאי גם המביא חטאת לא נפטר מלהביא עולה שתכפר לו מקיבעא ולהסוברים דבמלאכת שבת יש עשה ול"ת ל"ק דעיקר הטעם דאינה מכפרת מקיבעא הואיל ועיקרא למלתא אחריתי כמ"ש תוס' שם סע"א ד"ה על וא"כ בזה שבאה לכפר על אותו חטא עצמו י"ל שפיר גם העשה שבו נתכפרה לגמרי מק"ו דכפרת הלאו כיון דשניהם על מעשה א' וחטא א' והרי אותו חטא נתכפר אבל עשה דשימור בלב שעבר דזו מלתא אחריתא היל"ל עולה נמי. ודחוק לומר דהא דבעי' עולה אעשה כיון דהוא רק דורן כדאי' שם ב' י"ל היינו במזיד ולא בשוגג ושוכח דלא משמע הכי כלל. ונראה דאפ"ת דצריך שימת לב כל היום היינו בעת שפנוי אבל כשעסוק בלימודו עוסק במצוה פטור מן המצוה ופשיט שלא הי' צריך ומחויב במצות שימור בלב ולבטל מלימודו דא"כ יצטרך לבטל מתורה ותפלה לגמרי דא"א שישים לב לזה ולזה יחד וע"כ בהאי דר' ישמעאל בן אלישע דבשעת לימודו היה לא עבר אעשה כלל:
3
ד׳ושוב ראיתי דדברי הס' יראים אף שכתבן סתם מדנפשיה אין זו תורה שלו רק לקח הד' מברייתא ערוכה בתו"כ ר"פ בחוקותי ר"ס ג' זכור וגו' יכול בלבך כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך ע"כ. ושם אח"כ אי' נמי כן על זכור ולא תשכח דעמלק והיינו ברייתא דמגילה הנז"ל (ומבואר כהגהת להרי"ב במגילה י"ח דצ"ל דתניא ע"ש והיינו ברייתא זו) ומשמעות מזה כמש"ל דשמור דלב הוא דוגמת זכור דפה ובא זה ולימד ע"ז שיהיה בפה ומשמע כמש"ל דבפ"א שמזכיר קה"י בפה והרי זוכרו אז בלב ג"כ יצא ידי שניהם. אבל ראיתי בפי' הראב"ד על תו"כ הנדפס מחדש שם פי' שונה בפיך הלכות שבת ולא על קה"י וכן פי' בזכור דעמלק ה' מגילה ובזכור דמרים (מ"ש שם לפרעה ולמצרים נ' דט"ס וצ"ל למרים) ה' נגעים ע"ש. ונראה דלשון שונה דייק דמשמע שינון משנה בדינים והלכות מדלא אמר שתהא זוכר או שתהא אומר בפיך וכ"ה גם בפי' תו"כ המיוחס להר"ש משאנץ (ואינו לו וכמדומה דהוא מרב' שמחה משפירא) הנדפס מחדש ע"ש ולקח הד' מפי' הראב"ד כדרכו כ"פ ושם סיים א"נ כגון ושננתם לבניך שתקבע זמנים להיות קורא בתורה בכל אלו הענינים ע"כ ופי' זה הוא כמו הקודם רק דאין מפ' על הלכות המשניות ותושבע"פ רק על קריאת הפ' בתושב"כ פ' זכור במחיית עמלק. וה"נ בשארי צריך לקרות הפ' באיזה זמן כדי לזכרן. וע"ש בהגהות שבשולי היריעה מביא מהדרך תמים והב"א לפרש על הלכות ודבזית רענן דחאה דמה נשתנה הכלות אלו משאר הלכות יעו"שב. והב"א וד"ת לקחו ד' מהראב"ד שהי' פי' למראה עיניהם והז"ר אלו ראוהו לא היה דוחהו בקש וקושייתו אינה קו' דודאי שאני ושאני כיון דהתורה צותה בהם זכור הרי התורה שינתה בהם לצוות לזכרם בפה ומפ' לה בשינון ההלכות ועל התורה לא שייך להקשות מה נשתנה שצותה זכירה בדברים אלו טפי מבשארי דתקשה לדידי' נמי. ועכ"פ למדנו מ"ש דהתו"כ אין מפ' זכור דשבת על קה"י רק על השינון דד"ת ממצות השבת בתושב"כ או שבע"פ וא"כ שפיר הוא כמו שמור דלב שעי"ז דשונה הלכות משים לב לישמר ממלאכות וברייתא דתלמודין (פסחים קו.) דדרשינן לקה"י פליג אברייתא דתו"כ וא"כ לתלמודין שפיר י"ל דאין ענין למצות שמור עם מצות זכור כלל. וגם לפ"ד הראב"ד בשינון הלכות אפשר אה"נ גמצותו כל היום בשמירת הלב וזכירת פה. וי"ל דתרווייהו צריכי והם ב' מצות ולפי שבשבת אין לעסוק כל היום בד"ת כמ"ש בירוש' ונז"ל. ע"כ כשאינו עוסק בהלכות בפה צריך לשמור בלב עכ"פ. אלא דלאידך פי' הנז' מבואר דסגי בקביעות זמן דוגמת זכור דעמלק ומד' משמע דסגי פ"א בשנה דוגמא דההיא ולא בכל שבת דוקא ג"כ וזה ודאי צל"ע:
4
ה׳ועיין במכילתא יתרו פ"ז ע"פ זכור את יום תהא זוכרו מא' בשבת שאם יתמנה לך מנה יפה כו' רי"א כו' תהא מונה לשם שבת ע"כ וזהו כשיטת ברייתא דתו"כ דלא קאי אקה"י אלא דהתם מפרש הזכירה בכל ימי השבוע דחול ג"כ ולענין זכירת הלב ורישא מפרש לענין לענגו. ודבר זה גם בתלמודין (ביצה טו רע"ב) דאמר קרא זכור כו' זכרהו כו' ע"ש. אלא שרש"י שם ד"ה מ"ט כתב דהוא אסמכתא בעלמא דקרא אתי לקה"י ע"ש. והיינו לשיטת ברייתא דתלמודין בפסחים אבל לתנא דמכילתא י"ל שפיר דדרשא גמורה הוא ולא אסמכתא אלא דלענין העונג הוא משנת ב"ש וב"ה פליגי ע"ז בביצה (ט"ז א). ואף דבמג"א סי' ר"נ מביא מא"ז דגם ב"ה מודו דהא דב"ש עדיף ע"ש. והוא בא"ז גדול הנדפס מחדש ח"ב ה' ע"ש סי' י"ח אות ג' ע"ש. מ"מ אי ס"ל פי' מצות זכור דאורייתא כן א"כ חיובא הוא בדוקא לכ"א ולא להעדיפו לבד. ורש"י שכ' בפי' החומש שם כ' ח' תנו לב לזכור כו' שאם נזדמן כו' נגרר אחר המכילתא כדרכו מפני שקרוב לפשטי' אף שאינו כפי ההלכה כמ"ש בעצמו בתלמודין הנז' דהוא אסמכתא וע"כ לא חש ג"כ לשנות כדברי ב"ש כיון דלד"ה הכי עדיף שפיר יש להסמיכו בלשון הכתוב כפי פשטי' ובמג"א שם כ' דדברי רש"י כהא"ז וכ"נ מ דברי ט"ז וב"ח בס"ס רמ"ב ע"ש ונראה כונתם כמ"ש דאי לא דסבירא לי' כהא"ז דעכ"פ הכי עדיף לא הי"ל להסמיכו על לה"כ כלל. אך מ"מ נראה דזהו רק לענין מצות עונג אבל סיפא דר' יצחק אומר כו' דמשמע דהוא לענין שלא יבוא לידי שכחת יום השבת שיוכל לבוא לידי חילולו דע"כ צריך למנות כל יום לשם שבת כדי לזכרו בכל ימות החול אימת יהיה שבת בזה י"ל דגם ב"ה מודו ושאני עונג משמירת חילולו דחמיר טובי בכרת ומיתת ב"ד ושקול כע"ז וככל התורה כולה. אלא דמ"מ דרשתם זה בקרא דזכור ע"כ אינו כפי תלמודין דקאי על קה"י. אבל מ"מ בקרא דשמור לפ"ד הס' יראים דהלכה כן לדרשו על שימת לב נראה דשפיר יש לפרש דלא על יום השבת לבד קאי רק גם בכל ימי השבוע ישים לב על השבת שלא ישכחהו כמו ע"י מנין הימים דבמיכלתא וכיוצא בו:
5
ו׳ושוב ראיתי ברמב"ן פ' יתרו שם אחר שדחה ד' רש"י דזו דברי ב"ש ואינו הלכה (ובמג"א שם בשם הד"מ כ' דברי רמב"ן לחולק על הא"ז הנז' ולא ידענא מנ"ל דפליג אהא דמודו דעדיפא. דמ"ש דהלכה כב"ה היינו רק במה דפליגי דלב"ש ס"ל הכי בדוקא לחיובא. ובזה גם א"ז מודה דהלכה כב"ה דאינו חיוב דוקא לעשות כב"ש וכמ"ש שם דגם מאן דעביד כב"ה לא הפסיד ע"ש. ורש"י שפי' הקרא כן וא"כ הוא חיוב מה"ת לכל אדם זהו כב"ש ודחאו. ואולי הבינו בדברי א"ז דס"ל ב"ז וב"ה ל"פ כלל רק כ"א תפס מנהגו וכמ"ש כן ב"ח ס"ס רמ"ב ע"ש. אבל אף די"ל כן בברייתא קמייתא דביצה שם דנזכר שם רק מנהג שמאי והלל אידך ברייתא דבש"א כו' ובה"א כו' משמע דפליגי לדינא וכ"נ גם מדברי א"ז כמ"ש ואין לאפושי פלוגתא בזה) הביא מכילתא אחרת שמאי אומר זכירה עד שלא תבוא שמירה משתבוא כו' (ומצאתי זה בפסיקתא רבתי פכ"ג והוא פ' תלתאה דעשרת הדברות סי' א' ושם אי' א"ר שמלאי כו' והוא אמורא ושנה משנתו כב"ש. ונראה גי' שמאי אומר שברמב"ן נכונה יותר וע"ש בפסיקתא מסיים א"ר אבהו אם נזדמן לך חפץ טוב אפי' מא' בשבת התבינהו (נ' דצ"ל התקינהו) לשבת. והנה ר"א אמורא אך הוא לא קאי אדרשא דקרא ויהיה זה ראיה לדברי הא"ז דגם ב"ה מודו דהכי עדיף וכן שם אח"כ מדר' תנחומא ע"ש) וכ' דפשטי' דקרא לזכור תמיד בכל יום את השבת שלא ישכחהו ולא יתחלף בשאר ימים כו' וכדר"י דמכילתא הנז"ל ודזהו פי' זכור עד שלא תבא וגם הלל מודה בדרש זה ול"פ אלא במאכלים יעוש"ב. וזהו כמ"ש דגם ב"ה מודו לדר"י ודרק בזכירה שלענין העונג פליג אלא שהוא הסב טעם הזכירה לא מפני שכחת המלאכה רק שעי"ז יזכור בעקרי האמונה בחידוש ובהשגחה ובנבואה ודע"כ שקולה נגד כל התורה כולה יעוש"ב. ור"ל דע"כ גם ע"י הזכירה בשאר ימים יועיל להזכירו בעקרי האמונה. והרא"מ שם יישב ד' רש"י דל"פ ב"ה אלא בענין המאכלים שהם דברים המצויים תמיד ולא בשאר חפצים. ותמה אהרמב"ן שבעצמו כ' אח"כ דמודה למדרשו ופליג רק במאכלים משמע דיש לחלק בין מאכלים לחפצים ושפיר רישא דמכילתא וד' רש"י בחומש כהלכה יעוש"ב. ותמהני עליו שהבין מד' רמב"ן לחלק בין מאכל לחפץ. וליתא למעיין שם ברמב"ן והא דנקט מאכלים דבזה הוא הפלוגתא בביצה. ועיקר חילוקו בין הזכירה שלא ישכח שזכר למעלה ובין הנחת והכנת ד' לעונג שבת דבזה פליגי ואין נ"מ בין הכנת מאכל לחפץ כלל. וגם חילוקו אין בו טעם ומאי פסקא דמאכלות ובהמה נאה מצוי אח"כ ג"כ טפי משאר חפץ וכלי. ויותר היל"ל לפי שבענין המאכלות מצינו בכתוב והיה ביום הששי והכינו. אלא דב"ש אומרים דהתם על תיקון המאכלות קאמר ולא מיירי ממוצא נאה השתא ולא ידע אם יהיה אח"כ. ועכ"פ רמב"ן ודאי לא נחית לחלק בזה ולא כתב אלא דמותו לעיקר המדרש ועל הדרך שכ' הוא. אבל בחפץ וכלים הרי פליגי שמאי והלל בסיפא דההיא ברייתא שהעתיק רמב"ן שם ע"ש. וא"כ מבואר דלא בזה כיון שמודו. ומבואר ג"כ דלא עלה על לבו כלל שיש לחלק ביניהם וע"כ לא קפיד למנקט מאכלים כבגמ' ולא כלי וחפץ כבמכילתא. ובאמת דא ודא חדא הוא דהדבר מבואר דהך פלוגתא דשמאי והלל דמכילתא היינו הך עצמה דבתלמודין. ותימה על הרא"מ בזה ג"כ במ"ש דבההיא דכלי וחפץ הלכה כשמאי מ"ש ההיא מהא. ואולי דעתו דרק בפלוגתא דב"ש וב"ה הלכה כב"ה ולא בפלוגתת שמאי והלל עצמן. ושם בביצה מייתי תנ"ה פלוגתא דב"ש וב"ה אההיא דשמאי והלל הקודמים דקאי במאכלות אבל בחפץ וכלי ס"ל דל"פ ב"ש וב"ה אלא שמאי והלל עצמן דמכילתא. ובזה לא אתמר הלכה כמאן וי"ל דהלכה כשמאי. אבל כפי הנראה אדרבא רק בפלוגתא דב"ש וב"ה הוצרכו לבת קול דהלכה כב"ה משום דב"ש מחדדי טפי אבל שמאי והלל עצמן נראה ודאי דהלכה כהלל שהיה נשיא וגדול הדור טפי משמאי. ובאמת הדברים מראים דהכל חדא פלוגתא וכמ"ש. וגם בגור אריה לשם דחה ד' הרא"מ מכח אידך ברייתא הנז' אלא שהוא כ' סתם כאילו היתה בהעלם מהרא"ם. ובאמת הרא"מ עצמו מזכירה וכ' דבזה הלכה כשמאי. וע"ש הוא כ' דלא פליגי ב"ה אלא במה שצריך לחול דעז"א ברוך ה' יום יום אבל מה שלא צריך מודו דיתקנו לשבת יעי"ש. וד"ז נכון ומ"מ כל זה לענין דרשת מקרא דזכור וכבר נתבאר דלתלמודין הכל אסמכתא ועיקרו לקידוש היום. אלא שהרמב"ן שם כתב אח"כ דקה"י מלקדשו הוא דילפי' אבל זכור מצוה (בפ"ע) לזכרו תמיד בכל יום אלא שכל מצות הזכירה במנין א' בחשבון רמ"ח ע"כ ויעוש"ב אבל דבריו צל"ע לפ"ד דהם ב' מצות שונות אמאי יהיה בחשבון א'. ועוד דלשון הברייתא דפסחים דמייתי בעצמו שם איתא זכור כו' זכרהו כו' מבואר דמזכור קדריש. והמכילתא דדריש מלקדשו לשיטתי' דדריש מזכור ד"א. וגם דברי רש"י ביצה הנז"ל כן ועכ"פ לרש"י עצמו ע"כ חזינן דבפי' החומש שם לא נחית לפרש עפ"י תלמודין ולהלכה. ומיהו מ"מ יש לקיים מצוה זו דלהרמב"ן בכל יום תמיד בכלל מצות שמור לפ"ד הס' יראים. ואף דבברייתא הנז"ל א' שמירה משתבוא זהו למאי דמפרש שם דזכור עד שלא תבא. אבל לדידן דזכור לקידוש היום וה"נ לתנא דתו"כ דזכור בפה ושמור בלב שפיר י"ל שמור עד שלא תבא. ולישנא דשמור א"א לפרש על הכנת חפצים וכיוצא רק על השמירה שלא ישכח וכמו שנתבאר:
6
ז׳ובזה היה אפשר לומר לשון הגמ' ברכות (כ' ב) נשים בקה"י ד"ת כו' אמר קרא זכור ושמור כל שישנו בשמירה כו' ע"ש ברש"י דשמירה ר"ל ל"ת כל מלאכה דבל"ת חייבין וזהו כדברי הרמב"ן שם הנז"ל דמפרש שמור לל"ת ע"ש דנסתייע מגמ' זו. אך לפ"ד הרא"מ הנז"ל דהוא השמר דעשה גם לענין מלאכה קשה מגמ' זו דהרי מבואר בתוס' קידושין (לד א) סד"ה מעקה בעשה ול"ת דיו"ט דבנשים ליכא רק ל"ת ולא העשה כיון דהזמן גרמא ע"ש. וא"כ ה"נ בשבת אף דמוזהרין בלאו דל"ת מלאכה על העשה דשמור לפ"ד שהוא עשה אין מוזהרין והרי הקישא דזכור ושמור הוא משום דבדבור א' נאמרו וכמבואר בשבועות (כ' ב') וא"כ מאי ישנו בשמירה דקאמר הרי גם במ"ע דשמור ליתנהו ובהו ליכא הך עשה אלאל לאו דל"ת מלאכה לבד. ולפמ"ש י"ל דאין הכונה על שמירה ממלאכה אלא על השימור בלב. וזהו מצוה תמידות גם בימות החול והוא מ"ע שאין זמ,ג ושפיר גם נשים מצוות בה והיינו איתנהו בשמירה דקאמר. אך דברי הס' יראים עצמו משמע דבשבת דוקא קאמר מדכייל בהדה נמי השמירה ממלאכה משמע דכמו שזה בשבת עצמו ה"נ ההיא. דבלשון א' נכללו שניהם ועוד דעיקר דבריו אלו שכתב דאתי גם למלאכות נראה ודאי דלקח מגמ' דברכות הנז'. ומשום דלפ"ד נימא דגם בשמור אין מצוון דהז"ג ע"כ אמר דאתי גם לשמירה ממלאכות וא"כ לא ס"ל כמ"ש ומדכיילינהו יחד משמע דס"ל גם אמלאכות הוא עשה וכדברי הרא"מ. וצ"ל דלא ס"ל כתוס' קידושין הנ"ל. וי"ל כמ"ש התוס' שם לענין דחי' דגם הלאו לבדו אלים יעו"ש. ה"נ י"ל לענין חיוב נשים בהיפך דגם העשה אלים כיון דיש עמה לאו לחייבן אף דהזמ"ג וד"ז חשבתיו מסברא ואח"כ מצאתי כן בשאג"א סי' פ"ב אלא שהוא כתב זה בפשיטות ולמדו מדברי תוס' הנזכר. ותימא דהרי דק תוס' דמייתי מבוארים להיפך דס"ל דמהעשה פטורים ודליכא גבייהו עשה ול"ת רק דהלאו אלים. וראיתי בס' בשמים ראש ס"ס ר"ו הביא באמת בשם התוס' התירוף להיפך וכדברי השאג"א. אבל ידוע שאותו ס' מזויף ואין לבנות יסוד עליו. ואפשר לקח דברי השאג"א שלמד כן מתוס' ושם הדבר בפי קדמון ע"ש התוס' כדרכו בס' ההוא. ושוב מצאתי בשעה"מ פי"ב מע"ז ה"ג שדבר זה במחלוקת תוס' הנזכר וס' החינוך ויעוש"ב. ולפמ"ש מצאנו לו חבר לס' החינוך. ושוב ראיתי דגם הר"ן חולק בזה ע"ד התוס' בפ"ק דקידושין דף רכ"ב ע"א ריש ד"ה ואיזו וכתב דהא ודאי ליתא וע"ש סיום דבריו כתב דכ"ה בתוס'. משמע דגם תחלת לשונו הנזכר דשם מהתוס' שלפניו ע"ש וכ"ה בחידושי הרמב"ן קידושין ל"ד סע"א ע"ש. ואף דבס' יראים סי' ט"ז הביא פלוגתא דר"א ור"י במנחות בהנשמר אי עשה או לאו ומסתמא דהלכה כר"י לגבי ר"א תלמודו והוא לאו. שאני הכא דעיקרו עשה לד"א דשימת הלב ודאי מ"ע הוא גם שמירה דשוא"ת שנכלל בו ע"כ להחשיבו לעשה דא"א שיהיה מלת שמור משמשת עשה ול"ת. וע"ש בשאג"א שם הוסיף דכשמקצת העשה יש לאו בהדה והנשים חייבות בה גם במקצת שאין לאו עמה נמי חייבות אף דהזמ"ג דכיון שחייבין בקצתה חייבין בכולה ע"ש. ולפ"ז כאן נמי לפ"ד ס' יראים דבמ"ע זו כלולים ב' דברים מאחר דבשימור מלאכה שיש לאו ג"כ ס"ל הנשים מצוות ה"נ גם בשימור דשימת לב ג"כ. והוא פשוט מסברא דודאי מה שכלולים במלה א' יותר יש להקיש זה לזה מהקישא דזכור ושמור לפי שנאמרו בדבור א' ק"ו בזה שהיא מלה א' ממש. אך מדברי התוס' שמביא הר"ן בקידושין שם ל"מ כן שמדבריהן משמע דס"ל נמי בהשבת אבידה ומעקה ושילוח הקן היכי דאיכא עשה ול"ת הנשים חייבים גם בעשה ולא כמ"ש הר"ן אח"כ שם מדנפשי' ואפ"ה במקום שיש העשה לבד ולא הלאו אי הזמ"ג היו פטורים יעו"ש וזהו נגד מ"ש. ונראה דס"ל דלא דרשינן בזה היקשא מנפשינו וכ"מ מד' הרמב"ן שם בשם התוס' שהביא בתחלת דבריו ע"ש. אלא דאעיקרא יש לעיין מנ"ל למדרש תרווייהו ומאחר דאצטריך שמור לציווי בפ"ע מהיכי תיתי לומר דאתי נמי לעשה יתירה אמלאכות. ומיהו ע"ז י"ל מאחר דהא דבדבור א' נאמרו הוא לצורך היקש זה כדאי' בשבועות שם א"כ ע"כ דאתי נמי למלאכות דאי רק לשימת לב גם זה מ"ע שהזמ"ג בלא לאו בהדה וליכא לאקושי מידי ולמה נאמרו בדבור א'. אבל אכתי קשה איפכא כיון דשמעינן דאמלאכות קאי מנ"ל להעמידו עוד לענין שימת לב ובפרט דאיכא עוד ציוים דשמירה ושמרתם וגו' ושמרו וגו' הנז"ל ונימא דהני לשימת לב אתי וההיא למלאכות לב. ובס' יראים עצמו מביא תחלה קרא דושמרתם כנז"ל. והגם דדבריו בפי' שמור לקח מברייתא דתו"כ אברייתא גופה קשה. והי' אפשר לומר דאה"נ ההיא ברייתא פליגא אברייתא דבדבור א' נאמרו והיקשא דתלמודין הוא אליבא דברייתא דבדבור א' ולא קיי"ל כההוא דתו"כ. אך בסק יראים שקבעו להלכה ודמשמע תרווייהו ולא ס"ל לעשות פלוגתא בזה קשה. ואולי משמע להו דמסתמא גוף המצוה שבדברות הראשונות ואחרונות הוא בענין א' ועד"ש הרא"מ שם בפ' יתרו לענין פי' מלת לקדשו דראוי לפרש תרווייהו בענין א' ע"ש וה"נ בזכור ושמור אף דע"כ חלוקים זה מזה מ"מ יש לפרש שבאו לענין א'. וע"כ אמרו בתו"כ דזה בפה וזה בלב וגם לתלמודין דהוא לקידוש היום זהו הזכירה דבפה ולענין בפה סגי בפ"א ולענין בלב נאמר בלשון שמירה דמשמע שימת לב ביותר שיהיה שמור והיינו כל היום ומ"מ הרי ענינם א' על הזכירה דשבת ומזה למדו לפרשו אשימת הלב כדי להשוותו למצות זכור. וממ"ש בדבור א' שמעינן דכולל בו נמי שמירה ממלאכה כפשטי' ושפיר ילפינן תרווייהו. ולפ"ז י"ל לברייתא דבמכילתא דזכור לזכירת כל יום תמיד ושמור משתבוא והוי נמי בדומה לזכור אלא שזה בזכירה בעלמא ומצותו בכל יום תמיד ובשבת נמי יוצא בה בקה"י וכיוצא. ושמור הוא בשימת הלב יותר כל היום כולו והוא רק בשבת ומ"מ ענינם א'. ולפ"ד זכור הוא מ"ע שאין זמן גרמא ושמור הוא מ"ע שהזמ"ג ולפ"ז י"ל דאין אנו צריכין להעמיד שמור אמלאכות והא דבדבור א' נאמרו י"ל איפכא להקיש שמירה לזכירה לחייב הנשים במ"ע דשמור אף דהזמ"ג וראב"א בתלמודין קאי לשיטת ברייתא דתלמודין דזכור לקה"י ועכ"א ההיקש זכור לשמור וע"כ להעמיד שמור אמלאכות נמי וי"ל עפי"ז ד' תוס' קידושין הנזכר דלפ"ד עכצ"ל דס"ל כרמב"ן הנז"ל דשמור דשבת לאו הוא וע"כ מצווים ולפמש"ל דזה תליא בפלוגתא דאמוראי א"כ להני דס"ל דהוא עשה תקשה ברייתא דבדבור א' נאמרו לאיזה צורך. ועוררני לזה בעל שעה"מ שבעיוני בו עתה מצאתי שם בפ"ד מתפילין הי"א ד"ה וראיתי מביא מס' זהב שבא (והוא בחי' לשבועות שם) הרגיש על ד' הרא"מ כמ"של דלר"י השמר דעשה לאו (אלא דלא מייתי ד' תוס' דעירובין הנז"ל) והוא תמה ע"ז דהרי החולקים אמוראי נינהו ר"ל ור"א וכי הם פליגי אברייתא דבדבור א' נאמרו ע"ש. והנה תמיהתו בחוזק כ"כ הוא רק על לשון הס' זהב שבא שכ' דהברייתא כר"י. ובאמת בברייתא לא נזכר ההיקש והם ד' ר' אדא בר אהבה האמורא רק הגמ' מפרש טעמא דבדבור א' כדר' אדא בר אהבה. וי"ל דהגמ' מפרש אליבא דהלכתא כראב"א ור"י ולאינך אה"נ דלא משו"ה נאמר בדבור א' ואצטריך לאיזה דרשא אחריתא ואפי' ל"י מה דרשינן ביה אין בזה קושיא. ובכה"ג כ' תוס' בכמה דוכתי דאצטריך לאיזה דרשא ואף דלא נתגלית לנו. ואולם לפי מה שנתבאר אשכחנא פתרי לדרשתם די"ל דהם ס"ל כברייתא דמכילתא וההיקש להיפך וכמ"ש:
7