פרי צדיק, קונטרס שביתת שבת א׳Peri Tzadik, Kuntres Shvitat Shabbat 1
א׳שביתת שבת מ"ע דוביום השביעי תשבות. ובספר החינוך כי זה בפרשת משפטים סי' פ"ה ע"ש וצ"ע דרש"י שם בפ' משפטים (כג יב) מייתי מהמכילתא דקאי אשמיטה שלא תעקר שבת בראשית ע"ש. ואי' נימא דהוא מ"ע נימא דשבת בשמיטה אינו אלא בעשה ולא בל"ת ובשאר שנים בל"ת לבד. אלא די"ל דכיון דרבי דנוהג בשמיטה אהדרי' לאיסורא קמא שיהי' בלאו ומיתה כשאר שבת. וע"ד שכ' תוס' (בכורות טו.) ד"ה ואהני ועוד בכמה דוכתי יעו"ש. ולפ"ז אין ללמוד מכאן עשה כלל לא בשאר שנים דלא קאי עלייהו ולא בשמיטה דלא בא למצוה רק ללמד דין להדוריה לדין כל השנים לומר שאזהרת השביתה האמורה במקום אחר נוהגת גם בשמיטה:
1
ב׳ואמנם במאת מצינו מקרא זה דוביום הז' תשבות כתוב עוד בפ' תשא (לד כא) והתם לא קאי בענין שמיטה ומייתר שפיר לעשה. ונראה דכונת הרמב"ם למקרא זה ולא הי"ל לס' החינוך לכתבו בפ' משפטים אלא בפ' תשא שם. ושוב מצאתי בס' המצות מ"ע קנ"ד כ' הרמב"ם דנכפל מצוה זו פעמיים ומשמע דכונתו להני תרתי קראי הנז' וחשיב גם הא דמשפטים. אבל בציון המוקף שם בסוף המצוה רשום כי תשא וא"י מי הי' המציין ועכ"פ נראה דהוא ספרא דוקנא ובדיוק נקט קרא דתשא המאוחר ולא דמשפטים ומיהו גם ע"ז יש לעיין דהרי שם מסיים בחריש ובקציר תשבות וא"כ נימא דהו"ל כלל ופרט דאין בכלל אלא מה שבפרט ואין העשה אלא במלאכת קציר וחריש בלבד ולא בשאר מלאכות. ואע"ג דת"ק דמתניתין פ"א דשביעית מ"ד מוקי סיפי' לשביעית אנן קי"ל כר' ישמעאל דשם דהא ר"ג ובית דינו דבטלו תוספות שביעית כר"י ס"ל כמ"ש במ"ק ד' א' וגם דלרע"ק דהיינו ת"ק דשם ל"ל קציר עומר דוחה שבת וכמ"ש הרא"מ בפ' תשא שם ד"ה יצא קציר וכ"כ תוס' מנחות ע"ב סע"א סוד"ה בשיטת ע"ש ואנן קיי"ל דדוחה שבת. ואפשר לומר דגם לר"י ע"כ בחריש וגו' לא אתי לעשה דהא דיליף מה חריש כו' משמע דמיתורא דקרא הוא דדריש ליה דאל"ה מה שיחטיה להזכיר זה שם בשביעית והיל"ל רק רי"א בשבת בראשית הכתוב מדבר. וע"כ משום דת"ק הוקשה לו אי אשבת קאי לאיזה צורך נאמר ונפרטו הני כלל וכבר כתוב לא תעשה כל מלאכה וע"כ מוקי ת"ק בשביעית ורי"א דאצטריך גם לשבת לדרשא דמה כו' וכ"ה בהר"ש שם לעולם בשבת כו' כפשטי' ואתי לאשמועי' כו' ע"ש וכ"נ בלשון רש"י מ"ק שם ד"ה אלא ובר"ה ט' א' ד"ה ר"י ובמכות ח' ב' ד"ה ר"י ע"ש. והשתא אי צריך לעשה בהני תרתי דוקא דאין בכלל אלא מה שבפרט נימא כפשטי' ודצריך לעשה באלו הב'. וע"כ הא דלא אמר כן משום דקיי"ל פסחים כ"ד רע"ב היכי דאיכא למדרש לא מוקמינן בלאוי יתירי וה"נ בעשה כשכבר יש לאו וע"כ דרשי' ת"ק אשביעית ור"י הוצרך לדרשא אחריתי והשתא דפרטא לא אתי לעשה רק לדרשא י"ל דבזה כללא דאתי לעשה לא קאי על מה שבפרט דהפרט אינו רפטו של כלל כלל ולענין אחר בא. ובכה"ג י"ל דלא אמרינן אין בכלל כו' ובתוס' נזיר ל"ה ב' ד"ה איכא דכל כלל ופרט הפרט הוא פי' הכלל ואצטריך כללא דלא נילוף איזה ד"א מן הפרט במה מצינו וכיוצא בו יעו"ש והכא דהפרט אינו לעשה כלל רק לדרשא אחרינא ואינו ענין להכלל ל"ש זה. ומ"מ לבי מגמגם בזה עדיין דנהי דדרשינן בדאיכא למדרש מ"מ מי לא שמעת מינה ממילא עשה בהני תרתי כיון דכתיב בהו תשבות ושב נימא גם בכללא דרישא אין בו אלא מה שבפרט וצריך ישוב בזה:
2
ג׳ובתוס' שבת ס"ט סע"א ד"ה דידע תימא לר"י נימא דידע בעשה וביום הז' תשבות וכתיב נמי ושמרתם את יום השבת ע"ש הניחו בתימא. וממה שהקדימו קרא דתשבות לקרא דושמרתם משמע דכיונו לקרא בפ' משפטים וכ"ה מצויין שם וזה צ"ע וכמ"ש. ומה שהוסיפו מושמרתם צל"ע הרי לשון שמירה ל"ת הוא ולא עשה וכמבואר בעירובין צ"ו א'. ואולי אע"ג דנקטי רישי' דקרא דושמרתם דסיים מחללי' וגו' דהוא השמר דל"ת. עיקר כונתם לסיפי' שם בפ' תשא קרא דושמרו וגו' לעשות וגו' דהוא השמר דעשה. ועי' ברמב"ן פ' יתרו כ' ח' כתב דשמור יום השבת לקדשו ל"ת שלא נחללהו ע"ש ובהרא"ם לשם השיב ע"ז דזה הוי השמר דעשה דלקדשו אף דר"ל שלא לחללו כיון דנכתב בצורת עשה הוי עשה יעו"ש. ובאמת ד"ז מחלוקת אמוראי במנחות ל"ו ב' ע"ש ובתוס' עירובין שם ד"ה השמר דלר"י נמי דהשמר דעשה לאו היינו כשפירושו לאו אלא שנכתב בלשון עשה כגון לשמור ולעשות ע"ש. ושפיר ד' הרמב"ן הם אליבא דהלכה דקיי"ל כר"י. ולדידי' ה"נ ושמרו כו' לעשות לאו הוא. והתוס' יומא פ"א א' ד"ה השמר כ' דלר"ל דהתם השמר דעשה עשה ולא ס"ל כר"י דמנחות ע"ש. וא"כ שפיר בשבת שם דקיימי תוס' ג"כ אליבא דר"ל קשה שפיר מושמרו לעשות דהוי עשה ואנן דקיי"ל כר"י וכמ"ש רמב"ם בפ"ד מתפילין סוף הי"א שפיר גם הך ושמרו לאו ולא עשה:
3
ד׳וראיתי בהקדמת בה"ג מונה ברמ"ח מ"ע שמור שבת ומדנקט לשון שמור מבואר דכיון לקרא דושמרו וס"ל דהוא עשה. ואפשר דהוא לא מפרש לה אשיבתה ממלאכה וי"ל דהך שימור הכונה למ"ש שבת י"ב א' חייב למשמש בבגדו כו' ונ"ל דמ"ש ר"י עלה הלכתא רבתא לשבתא ומאי רבותא דידה משחרי דכונתו דיש ללמוד מינה טובי וד' גדול הוא שידע האדם שמחויב לשמור שבת במעשה ג"כ לשמור עצמו שלא יבוא לידי חלול בשוגג ושכחה ותן לחכם ויחכם עוד לשמירות אחרות כה"ג. וי"ל דנפ"ל זה מהך קרא דושמרו וגו' לעשות שצריך לעשות שימור במעשה. ואע"ג דבגמ' לא נז' הך ילפותא דקרא ומשמע דהוא מדרבנן. י"ל אה"נ גם לבה"ג דרבנן דאסמכוה אמקרא זה והוא לטעמיה דמונה גם מצות דרבנן במנין ונקט לשון שמור דקרא דס"ל דאסמכוה אהא ואין כונתו בזה למ"ע על המלאכות דאורייתא מוספת על הל"ת כלל. וע"ש בבה"ג אח"כ חשיב קידוש ח' ימים שבות ח' ימים כו' וחשיב ז' ימי המועדים וע"כ הח' היינו שבת שהוא ידוע ולא הוצרך להזכירו רק להוסיף עליו ימי המועדים. וכן לא מנה שם קידוש הי ום דשבת בפ"ע ולפ"ז גם מצות שבות קאי אשבת ג"כ והרי מנה עוד מ"ע דשביתת שבת וזהו שביתה ממלאכה ומדרכיילי' בהדי יו"ט משמע דס"ל כי היכי דנפ"ל ביו"ט מ"ע מקרא דשבת שבתון בשבת כ"ה רע"א ע"ש ברש"י ד"ה עשה דמשמע שבות בו ה"נ בשבת כתיב שבתון (ועי' בהרא"מ פ' יתרון שם כ' ואפי' גבי שבתון שבות א' שהוא מ"ע מפני שהוא בצורת עשה כ"ש במלת לקדשו ע"כ משמע קצת דר"ל על שבתון דשבת דקאי בי' וע"ש בפ' משפטים כ"ג יג' שחזר ג"כ ע"ד אלו ושם מייתי מביום הז' תשבות שפי' חז"ל למ"ע לפי שהוא בצורת עשה ע"ש. ול"י אנה מצא בדרז"ל אקרא דתשבות דשבת שהוא מ"ע ואנכי ל"י מקום כעת אלא בד' רמב"ם ותוס' הנז' ורק בקרא דשבתון נמצא בדרז"ל ביו"ט כנז') ואפשר שגם התוס' הנז' אי נימא דכיונו לסיפי' כיונו לסיפא דוביום הז' שבת שבתון וגו' דכתיב מקמי ושמרו ולמדרש משבתון כיונו ולא מלשון שמירה. ושוב ראיתי בחי' הרשב"א לשבת שם ד"ה דידע כ' דהומ"ל דידע לשבת בעשה דשבתון ותשבות ע"כ וכ"ה בחי' הרמב"ן לשם ד"ה עד שישגוג כו' ולא מוקי דידע בעשה דשבתון ותשבות ע"ש הנה נקטי העשה משבתון וכמ"ש ולא הזכירו משמירה ואף דהיה לפניהם ד' התוס' והיינו כמ"ש:
4
ה׳אך רש"י ביומא ע"ד א' ד"ה שבתון כ' דשבתון האמור בשבת אסמכו בי' רבנן שאר מלאכות שלא היה במשכן ואינה מלאכה גמורה ע"כ. ובמכילתא ר"פ תשא דרשו כן אקרא דאת שבתותי תשמורו אין לי אלא ד' שהוא משום מלאכה משום שבות מנין ת"ל כו' ע"ש. והרמב"ם ר"פ כ"א משבת כ' כן אקרא דתשבות אפי' מדבר שאינן מלאכה כו' ואף דהוא מפ' קרא דתשבות למ"ע אל"ט מלאכות צ"ל דחכמים אסמכו לשבותין נמי אמקרא זה וע"ש בהה"מ ולח"מ ורש"י דנקט שבתון והוא בדוקא לענין הנמ' התס. וצ"ל דס"ל דאף דהוא אסמכתא לא אסמכוה אלא אקרא דמיותר ואף דלא להכי אתי חכמים הסמיכו איזה דבר ע"ז. אבל קרא שהוצרך לגופי' לאיזה דבר ל"ש להסמיך עליו דבר אחר גם דרך אסמכתא. וא"כ י"ל הך תשבות דלעשה הרי צריך לעשה למלאכות גמורות ואין להסמיך עליו שבותים וקרא דשמירה דמכילתא וכן כולהו קראי דשמירה נראה דנדרשים לאסמכתא לגזירות חכמים עד"ש ביבמות כ"א א' על ושמרתם וגו' עשו משמרת כו' והיינו גזירה וסייג להדאורייתא שיהי' נשמר ע"י הסייג מגופו של איסור ונילוף מזה כל שבותין שבל"ט מלאכות עצמן היכי דגזרו זה אטו זה ושלא יבא למלאכה גמורה ומפני שהיא מעין אותה מלאכה ודומה לה ואתי למיחלף. וד' רש"י דיומא הוא במלאכות אחרות שאינם ענין לל"ט מלאכות ודוגמת עינוין דיוה"כ שם דאין להם שייכות לעינוי דאכילה ולא משום גזירה דאכילה אלא שהוסיפו עוד עינוים מלבד עינוי דאכילה ודכותי' בשבת הוסיפו עוד מלאכות לא מתורת גזירה אטו הני רק שאסרו גם אלו אף דאינן מלאכה גמורה וד"ז אין ללמוד מקראי דלשון שמירה רק מקרא דשבתון כ"נ בטעמו. ולפ"ז משמע דס"ל דשבתון לא אתי לעשה אמלאכות גמורות מדלא מייתי מתשבות. אם לא דנימא דס"ל דעשה דתשבות קאי רק אחריש וקציר כמש"ל. וע"כ ס"ל דלא שייך להסמיך מלאכות חדשות אדהתם רק אשבתון דכולל שביתת כל המלאכות ולעולם דגם פשטי' דשבתון י"ל לעשה לכל מלאכות הגמורות:
5
ו׳אבל נ"ל ממקום אחר לדקדק דרש"י לא ס"ל שבתון לעשה ממ"ש בשבת ע' א' ד"ה ועל כו' דהו"ל כלל בל"ת ופרט בעשה כו' ובתוס' ד"ה ועל הקשו דכללא נמי כתיב בעשה וביום הז' תשבות וכ"ה בחי' הרמב"ן לשם ובחי' המיוחסים להריטב"א (ואינם לו רק להר"ן) לשם והא דמייתי מקרא דתשבות וביותר הרמב"ן דבד' הקודמים הנז"ל הקדים קרא דשבתון היינו משום דהך כללא דתשבות הוא בת ביקתי' דפרטא דבחריש וגו' וכתוב בצידו ועדיפא להו לאתויי ממקרא דמקומו. אבל אה"נ גם מכללא דעשה הכתוב במקום אחר קשיא דלענין דבר שהי' בכלל ויצא מהכלל אין נ"מ אי מרוחקים זמ"ז. והנה קו' מתשבות לק"מ לפמש"ל די"ל דאין בכלל אלא מה שבפרט וגם הכלל קאי רק אחריש וקציר. ונראה דאפי' תימא כמש"ל לדחות זה אליבא דר"מ מ"מ לפוס ס"ד דהתם דבעי למימר דבחריש ובקציר לחלק ול"ל דרשא דר"י יעו"ש בתוס' שם סד"ה ועל ודאי די"ל כן. ומקרא דשמירה נמי י"ל כמש"ל דלאו הוא. אבל אכתי משבתון קשה וע"כ דס"ל דג"ז לאו עשה הוא גבי שבת. וטעמא רבא יש לחלק בזה בין שבת ויו"ט דגבי מועדות כתיב לכם ואפי' ביוה"כ כתיב בפ' אמור שבת שבתון הוא לכם ושפיר מפ' השביתה למ"ע לישראל אף דל"כ בלשון ציווי אבל גבי שבת דכתיב פ' יתרו בעשרת הדברות שבת לה' אלהיך ובפ' תשא שבת שבתון קודש לה' ובר"פ ויקהל שבת שבתון לה' ובפ' אמור שבת שבתון וגו' הוא לה'. אין ללמוד מיני' מ"ע לישראל כלל כיון דלא כתיב תשבתו דרך ציווי י"ל דהכוונה בכולהו רק להודיע קדושת השבת שהוא שבתון לה' כי בו שבת וגו'. ושוב ראיתיבמגיני שלמה לשם כ' ליישב ד' רש"י בד"א יעו"ש ותי' עמי הי' ולא נתחוור בעיני מאחר דחשבי' ליציאה מהכלל לחלק בעשה. אבל אחרי רואי דבעיני המג"ש הד' ישר אף שהרגיש בזה כמו שיעו"ש. דעתו רחבה מדעתי וא"כ אין מזה הכרע:
6
ז׳ונהירנא דשמעתי ממורי הקדוש ז"ל שא' בישוב תמיהת תוס' דשבת הנז"ל דלדעתו בשבת ליכא עשה ונתן טעם לד' דרך יו"ט דישראל מקדשי לי' שייך גבי' צייוי מ"ע על השביתה אבל שבת דקביעא וקיימא ל"ש גבי' צייוי מ"ע עכת"ד כפ"מ שיצאו מפיו הקדוש בקיצור נמרץ ולא ביאר יותר. וטעמו טעם לשבח לענין שבתון דנדרש למ"ע גבי יו"ט ולא גבי שבת ועל הדרך שכתבתי. אבל על קראי דמייתי תוס' לא ביאר אמאי לא חשיבי מ"ע כיון דבאו בלשון ציווי. וכפי הנראה דל"ח לה לפי שאין לנו לחדש מעצמינו לומר דבא למ"ע כל שלא נמצא כן בדרז"ל. ואפשר שבאו לאיזה דרשא ולימוד איזה ענין וכהאי דשמיטה הנז"ל וכדומה ונחנו לא נדע. והתוס' כפי הנראה נגררו אחר בה"ג שדבריו דברי קבלה דמנה שימור שבת ושבות דשת מ"ע וע"כ מייתי הני תרתי קראי דשבות ושימור. ובאמת מבה"ג אין ראי' כיון דהוא מונה גם מילי דרבנן. וי"ל דה"נ כונתו לשבותין דשבת במלאכות אחרות דאסמכינהו אתשבות או שבתון ובשימור נמי כונתו לאסמכתא דמכילתא הנז' אשבותין שהם לשימור וגדר כמשנ"ת וגם התוס' כ' רק דרך תימא לקושיא ומשום דל"י למה אתי הני קראי אי לא למ"ע אבל לא משום קושיא נחליט כן. ואה"נ מגמ' דשם נידוק דליכא עשה והני קראי אתו לע"א לאיזה דרשא:
7
ח׳ונ"ל דיש לדקדק כן נמי מכולה סוגיא דיבמות ה' ב' ו' א' דבעי למילף דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ממילה פסח ותמיד דדוחה שבת ומכיבוד אב ואם ובנין בהמ"ק ומיתת ב"ד דהוצרך קראי דלא דחי שבת יעו"ש ואי ס"ד דשבת עשה ול"ת הול"ל מהתם נמי דעשה דוחה עשה ול"ת. והתוס' שם ו' רע"א ד"ה טעמא כ' דלס"ד דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ע"כ גרע מעשה ול"ת דא"א שידחה עשה לעשה ול"ת דמאי אולמא כו' ע"ש. ומאחר דבעי למילף דדוחה ל"ת שיש בו כרת משבת ע"כ דשבת ליכא עשה ול"ת אלא ל"ת לבד וע"ש בתוס' ד"ה ניגמר הקשו אלאו דמחמר דאיכא עשה ול"ת דלמען ינוח וגו' והאריכו בזה. ואלו על תחלת הסוגיא בכולהי מלאכות שיש בהם כרת לא הוקשה להם זה וכנ"ל ש"מ דפשיטא להו דשם ליכא עשה ורק במחמר ס"ל דאיכא עוש עשה מלמען ינוח ושם ליכא כרת וליכא חטאת. ולפ"ד יש למנות עשה במחמר. ושוב ראיתי בחי' הרמב"ן לשם ה' ב' ד"ה וכ"ת הרגיש בזה דהא שבת עשה ול"ת דכתיב וביום השביעי תשבות וכתב דעדיפא א' וכן אח"כ במיתת ב"ד הומ"ל ולטעמיך עשה ול"ת הוא יעוש"ב. והוא לטעמי' בחי' לשבת דפשיטא לי' נמי דאיכא עשה. וכן שתיקתו לרמב"ם בס' המצות כהודאה. והרשב"א בחי' שם ו' א' סד"ה ונגמור בשם מורו ליישב קו' דבמחמר דעשה דתשבות אינו אלא באבות מלאכות ע"ש. ונראה דהוא רבי' יונה דקרי לי' מורי סתם. ושוב ראיתי כן בריטב"א שם בשם ר' יונה וע"ש בריטב"א ג"כ פשיטא לי' דאיכא עשה ול"ת במלאכות שבת ודעדיפא א' ע"ש. וגם בחי' המיוחסים לריטב"א על מס' שבת ס"ט רע"א ד"ה ורשב"ל ובחי' המיוחסים להר"ן שם ד"ה עש שישגוג בשם הרא"ה פשיטא להו כן. וכל הני חכמי ספרדים וגרירי בזה אחר הרמב"ם ראש המדברים בד"ז דחשבי' לעשה אבל ד' התוס' דיבמות ורבותינו הצרפתים משמע דאינו כן. ושוב מצאתי בחי' מהר"ם לובלין שבת קל"ב סע"ב אתוס' ד"ה האי עשה כ' דצ"ל בד' תוס' שם דס"ל דבשבת ליכא עשה ודכ"מ ביבמות ה' אבל תימא דהא כתיב כמה מ"ע בשבת כגון זכור ושמור וצ"ל דלא למלאכה נאמר רק לקדש בשאר ד' עכ"ד ולא העיר מקרא דתשבות ושבתון גם נעלם ממנו ד' התוס' ד' ס"ט הנז"ל דלא מייתי להו דשם כ' בעצמם דיש עשה. ודתשבות ושמרתם ולא מזכור ושמור. ומ"מ ד' תוס' דאתי עלה ודאי משמע כן. וקושייתם שם הוא לפי מה דמשמע מכ"ד בגמ' דליכא עשה ואף דהם הניחו בדף ס"ט בתימא לכל קושיא יש תירץ ומ"מ מהגמ' משמע דליכא עשה וע"כ ל"כ הקושיא משבת רק מצרעת ועכ"פ אהניין מאד שמצאתי לי רב שכ' בהדיא כן בד' תוס' דהרגיש ממשמעות הג' דיבמות כמ"ש:
8
ט׳ויש לעיין בד' הרמב"ן בס' המצות סוף שורש ו' שכתב דממה שכ' בתנחומא תצא דרמ"ח מ,ע נגד האברים דכל אבר אומר עשה בי מצוה משמע דאין למנות במ"ע אלא מה שהוא בקום ועשה ולא בשוא"ת ונגד מה שהשריש רמב"ם שם יעו"ש. דלפ"ד הי"ל להוציא גם מ"ע דשבת וכדומה לה מן המנין ואפי' שיהי' מ"ע כיון דהיא על שוא"ת. ורמב"ם לטעמי' כמ"ש שם בריש השורש גם שבת ע"ש ומ"ש בעל מגילת אסתר שם לייש זה לענין בדיקת סימני בע"ח דאתי עלה שם לא יועיל לענין שבת ודכותי' דהוא שוא"ת גמור וצריך ישוב ועי' עוד שם בד' הרמב"ן בסוף שורש א' דבה"ג אינו מונה עשה דעם לאו על ד"א והוא הסכים יעו"ש וגם זה נגד הנ"ל ונגד המבואר בבה"ג למנות מ"ע דשביתת שבת ויו"ט אף שמנאם בל"ת וכנז"ל. וראיתי בזוהר הרקיע לרשב"ן אות י"ט עמ"ש באזהרות שם מצוה ט"ו והשבת תשמור (והוא הולך בדרך בה"ג) דס"ל שביתה ממלאכה והביא ע"ז מגמ' יבמות ז' א' תהא רציחה דוחה שבת כו' אימר דאמרינן עשה דוחה ל"ת גרידא אבל עשה ול"ת לא דחי ע"כ. ולפי הנוסחא שהעתיק הד' מפורש בגמ' דשבת עשה ול"ת. אבל כפי הנראה נוסחא משובשת נזדמנה לפניו כי לא מצאתי לו כעת חבר בנוסחא זו בקדמונים ונוסחא שלפנינו ל"ת שיש בו כרת מי שמעת. והוא מבואר מענין הסוגיא שם דקאי הכל לענין מעלה שיש בו כרת וכ"ה ברש"י שם ד"ה אימור וכן נראה מדברי כל הראשונים. גם מ"ש עוד מפ"ב דב"מ בענין א"ל אביו חלל השבת דאין עשה דוחה עשה ול"ת ע"ש. המעיין שם בגמ' ל"ב א' לא קאי אשבת. ואף דברייתא מייתי מקרא דשבתותי מ"מ שם קאי באמר לו היטמא ואל תחזיר וכ"ה ברש"י שם ד"ה אבידה עשה ול"ת כו' דמפרש לה אאבידה אלא שהשיטה מקובצת לשם בשם הרא"ש כ' וי"מ דאשבת קאי דאיכא עשה וביום הז' תשבות ע"כ וכיון בזה לרמב"ן ורשב"א שהביא ד' בשיטה מקובצת שם ל' א' ד"ה ולא אתי דפוס ברלין דס"ח סע"ד שכ' ומסתברא דקו' אעיקר מילתא מני קאי כו' הא שבת עול"ת כו' ע"ש והם לשיטתם ולהיות הרשב"ן תלמיד תלמידי דתלמידיהם גריר אחריהם לפרש קו' הגמ' כן ומ"מ לא היל"ל כן משם הג' בסתם מאחר דרש"י אבי כל המפרשים לא פירש כן וכן שאר ראשונים וכ"מ מהתוס' יבמות ו' רע"א דמייתי הא דב"מ וכ' דהתם בעו"לת דקיל ולא בשיב"כ ע"ש הרי מבואר דלא מפ' לה אשבת אלא אטומאה או אפ"ת אשבת ובלאו דמחמר דס"ל דאיכא עשה ג"כ וכמש"ל וליכא כרת ולא אלאוי דשבת דאיכא כרת דבהו ליכא עשה וכמ"ש. וכ"נ עוד בהדיא שם ה' א' ד"ה ואכתי דהקו' אהטמא ואל תחזיר ולא אשבת כלל ע"ש ואף לפ"ד י"ל דאין ללמוד אמלאכות דשבת די"ל דהתם למסקנא דיבמות דל"ת שיב"כ בלא"ה לא דחי וכי אצטריך קרא ללאו דמחמר ובזה שפיר איכא עשה דלמען ינוח כמש"ל מהתוס':
9
י׳ומ"ש עוד מלשון הגמ' בפ' אלו קשרים ופב"מ ופי' כ"צ שבתון עשה הוא ע"ש בפב"מ ופ' כ"צ הוא גבי שבתון דיו"ט. ומשמע דהי' פשטו בעיניו לדמותם ודהוא הדין נמי לשבתון דשבת. ובאמת ל"ד להדדי ולשון הגמ' בפ' כ"צ פ"ד א' שבתון דיו"ט עשה הוא. יתור מלת דיו"ט הי' נראה דבדיוק משמע דדוקא דיו"ט הוא עשה אף דשבתון דשבת אינו עשה. ורק בסו פ' אלו קשרים (קיד:) אי' אשבתו דשבת אבל שם לשון הברייתא שבתון שבות אלא דליישב דברי ר' יוחנן קאמר שם לעולם אמלאכה ולעבוד בעול"ת ולמה דקיי"ל כר"ה דאסור שפיר ניתוקם לשבות ואף לר"י לפי המבואר מד' התוס' ד"ה לעולם דלפרש הברייתא בא. וכ"נ שם ברש"י ד"ה ולמאי וד"ה אילימא. ודאי דזה דוחק גדול במשמעות הברייתא דאפ"ת דיש בשבת עשה ול"ת לאיזה צורך מייתי הכא העשה כלל ודעדיפא הוצ"ל דאיכא ל"ת וכרת וסקילה ומה טעם להזכיר בענין זה רק משבתון דעשה ורק מתוך דוחק הקושיא מהברייתא הוכרחו לומר כן. וזהו מקמי דמייתי תניא כות' דר"י אבל לבתר דמייתי ברייתא דמסייע לי' תו א"צ לדחוק בברייתא הקודמת כלל ושפיר לד"ה הוא כפשטי' דשבתון לשבותים והוא פלוגתא דתנאי ור"י ס"ל כאידך ברייתא והן הם ד' רש"י דיומא הנז"ל דלקחו מההיא ברייתא דשבת אלא דשם כ' אסמכוה רבנן כו'. ובשבת שם ד"ה אלא כ' דמידי דלאו מלאכה קאי עלי' בעשה דשבתון שבות וכיון דמדאורייתא אסור כו' ע"ש. מבואר דמפרש לה עשה גמורה מדאורייתא בהני שבותין דמשום טורח שא"צ כדהתם. והתוס' ד"ה אלא בשם ר"י כ' דהוא אסמכתא וכן בחי' המיוחסים להר"ן שם בשם הרא"ה. ונראה ד' רש"י דס"ל דקיי"ל כר"י לגבי דר"ה כמ"ש תוס' (ברכות לט:) סד"ה מברך וס"ל כמ"ש דלמסקנא פליגי ברייתות אהדדי ובהא פליגי דמ"ס עשה גמורה הוא ואסור ומ"ס אסמכתא בעלמא וכותי' קיי"ל כר"י. וע"כ כתב ביומא אליבא דהלכתא. ומבואר כמ"ש דלמסקנא לד"ה אתי לשבותין לעשה או לאסמכתא:
10
י״אאך זהו לדעת רש"י ותוס' אבל בבעל המאור שם כ' דר"י לא חש לברייתא דאסור רק לפרש המקראות כו' יעו"ש מבואר דהוא מפרש הך לעולם כו' לא לפרש הברייתא רק הוא פליג אברייתא ומוקי במלאכה וכ"כ בחי' הרמב"ן שם בשם המפרשים ובחי' המיוחסים לריטב"א וכ"נ בחי' המיוחסים לר"ן בשם הרא"ה יעו"ש. ולפ"ד לר"י וברייתא דשרו קאי הכי דשבתון למלאכה גמורה לעשה ובעה"מ פסק שם כר"י וכ"נ מדברי רא"ה שבחי' הנז'. וא"כ נקטי' לפ"ד כן דאיכא עשה שבתון. ויש לדקדק מזה מיהת דתשבות לאו עשה הוא דאל"ה הא איכא בלאה"נ עול"ת. והרשב"ן שם הרגיש בזה שכ' ולשון התורה במצוה זו וביום הז' תשבות ולשון התלמוד כו' שבתון כו' אבל לא ביאר ישוב לזה. ומ"מ ד' רש"י ותוס' ורש"י דיומא מבואר כמ"ש דשבתון דשבת לאו לעשה ול"ת ורק לרש"י שבת שם אליבא דר"ה וברייתא דאסור. שבתון דשבת הוא עשה דאורייתא על שבותין דטרחא כקניבת ירק דלאו מלאכה. ואין נ"מ בזה דלפמ"ש רש"י ס"ל דקיי"ל כר"י והרמב"ם שפסק בפ"א משביתת עשור ה"ג כר"ה וע"ש בהה"מ ולח"מ בטעמו לדידי' פשוט דס"ל דקרא אסמכתא ואינו אלא משום שבות וכמ"ש הה"מ שם וכדברי הלח"מ בסוף ה"א בתירץ ב' (ומ"ש ועיין לעיל ט"ס וצ"ל ועי"ל והוא ר"ת ועוד יש לומר) ודלא כמ"ש שם תחלה ליישב ד' אליבא דרש"י וכ"כ בריש ה"ג דהוא מה"ת מיתורא דשבתון ע"ש. והוא תמוה דא"כ הו"ל לרמב"ם לכתוב חידוש דין זה במקומו בה' שבת דקניבת ירק אף שאינו מלאכה אשור מה"ת מקרא דשבתון. ועוד דמ"ש קניבת ירק משאר טרחים ומידי קניבת ירק כתיב רק דברייתא מיירי מקניבת ירק אבל ודאי דרשא דקרא הוא לכל טורח כה"ג והי"ל לרמב"ם לבאר בהל' שבת דיש שבותין האסורין מה"ת מקרא זה דשבתון ובר"פ כ"א משבת כ' נאמר בתורה תשבות אפי' מדבר שאינן מלאכה חייב לשבות מהן ודברים הרבה הן שאסרו חכמים כו' ע"ש. ופשט הלשון משמע דבתחילת דבריו בא לומר דיש חיוב שביתה מה"ת גם בדברים שאין מלאכה. אבל מ"מ הרי אמר מקרא דתשבות והיל"ל קרא דשבתון כדאי' בגמ'. ומיהו ע"ז י"ל דדרכו כמה פעמים לשנות הדרשות ולהביא מקרא הפשוט יותר שזה בא בלשון ציווי ועדיף לי' אף דבגמ' נקטי מקרא אחר כיון דאין בו נ"מ לדינא. אך הלח"מ עצמו שם לא כתב כן ונדחק גם לפי' א' דהה"מ שם לפרש דקאי אחצי שיעור כמו שיעו"ש. וכן בדבריו ברפ"א מה' שביתת עשור שם בה"ק כ' בישוב ד' רמב"ם דמשום דאמלאכות איכא מ"ע דתשבות ע"כ דרשי' שבתון לקניבת ירק ע"ש. וא"כ מבואר דמשבתון דוקא דרשי' לי' ותשבות למלאכות גמורות מה"ת והול"ל דבר זה בה' שבת וע"כ פשוט כמ"ש דס"ל דהוא אסמכתא ואף דהוא הסמיך כל שבותין אתשבות ולא אשבתון פשטו דבזה ודאי אין קפידא מאחר דהוא אסמכתא בעלמא:
11
י״בוראיתי להרמב"ן בפי' עה"ת ר"פ קדושים ע"פ קדושים בסופו כ' וכן בענין השבת אסר המלאכות בלאו והטרחים בעשה כללי שנא' תשבות ועוד אפרש זה בע"ה ע"כ. הנה מדבריו אלו מבואר דהוא חשב עשה תשבות על טרחים שאינו מלאכה. והיינו כגון קניבת ירק אלא שלא ידעתי למה לא אמר קרא דשבתון כדאי' בגמ' ובחי' הנז"ל לענין עשה דשבת נקט תרווייהו. אלא דשם אמלאכות קאי אבל לפמ"ש כאן משמע דלא קאי אמלאכות דמאחר דאיכא לאוקמי' לעשה מיוחדת על ענין בפ"ע ומפרש לי' הכי תו לא מוקמינן לי' לעשה יתירה כלל רק בא לצוות על הענין שנתייחד לו לבד. וידוע דפי' התורה חיבר בזקנותו ובסוף ימיו ומשמע דהדר בי' מקיימתא אלא שבמקומו בפ' משפטים ופ' תשא לא פי' כלום. ואולי נתחדש לו זה אח"כ. ומ"ש ועוד אפרש נראה דכיון למ"ש בפ' אמור (כ"ג כ"ד) על שבתון דגבי ר"ה שהביא דרז"ל דשבתון עשה מדיו"ט עול"ת ודברי המכילתא בשבתון דיו"ט שבות והאריך בפי' שם דלאו אסמכתא הוא אלא מצוה מה"ת לנוח מן הטרחים שאינם מלאכה יעו"ש באורך שהעלה כן ביסום דבריום גם אשבת דהטרחים בשוי"ט אסור מה"ת בעשה דשבתון וע"ש דבענין העשה דשבת שכ' שם לשון בעשה הזה משמע דר"ל ג"כ עשה דשבתון והיינו שבתון דכתיב גבי שבת. ויש לעיין הא דלא מייתי מברייתא דתלמודין בס"פ אלו קשרים הנז'. אך לפ"ד עצמו בחי' שם הנז"ל ההיא ברייתא אדחיי' מהלכה לפ"ד ר"י שם אם לא דנימא דאזיל בשיטת רמב"ם לפסוק כר"ה ומ"מ הול"ל סוגיא דהתם. ונראה דהוא לא אמר אלא בטרחים גדולים שביאר שם יעוש"ב אבל קניבת ירק טורח מועט וה"ה ככל שבותים והוא אסמכתא ואף דהרבמ"ן שם סיים וממנו אמר הנביא מעשות וגו' ודבר דבר. ובשבת (קיג סע"א ורע"ב) ילפי' משם גם טרחים מועטים י"ל אה"נ זהו תוס' מדברי קבלה דאסמכוה אעשה דשבתון דאורייתא והנביא לא בא לאהדורי אורייתא רק להוסיף ולחדש איסורין מד"ק בדומה לד"ת וסמיך אמ"ע זו:
12
י״גאך קשה הא דל"א בגמ' שם לר"י דקרא נטרחים גדולים לפ"ד הרמב"ן עצמו שם בשם המפרשים הנז"ל דהם דברי ר"י לעצמו בישוב הכתוב אם לא דנימא דהכא קאי בשיטת רש"י ותוס' שם דלפרש הברייתא קאי ובקניבת ירק ל"ש טורח גדול אלא או מלאכה גמורה ממחובר או רק טורח בעלמא. ונראה די"ל דבאמת תשבות אתי להכי כמ"ש בפ' קדושים ומשום דקאי הכא בשבתון קאמר דעשה זה איכא נמי בשבת ויהי' ב' עשין לטרחים גדולים. ומאחר דגם לטורח גדול ל"צ אם לא לעשה יתירה ניחא לגמ' למינקט למלאכה גמורה דמשכחת לה גם בקניבת ירק ולעשה ול"ת. ואפשר נמי דעשה ול"ת עדיף מב' עשה. ואמנם מה דמסיק להחליט גם ביו"ט כן לכאורה צ"ע דמסיק כברייתא חיצוניות נגד תלמודין דקאמר לעול"ת במלאכה. ואף דבתלמודין הוא פלוגתא דאמוראי ועי' בתוס' שבת (כ"ה רע"א) ד"ה ולא ובתוס' ישנים ד"ה הו"ל. מ"מ אנן קיי"ל כר"א דבתרא דהוא עול"ת וכמ"ש תוס' שם ואי אתי לשבות דטרחה הוא עשה מיוחדת לע"א וכמ"ש וצ"ל דס"ל אף דקרא לטרחים אתו מ"מ לאו ממילא שמעת מינה דכ"ש מלאכה גמורה דקאי בעשה זו ורק אזהרת לאו ועונש קיי"ל דאין עונשין מן הדין ואין מזהירין מה"ד אבל עשה ילפי' שפיר מק"ו ועי' בהה"מ ולח"מ בספ"כ משבת ה' י"ד ע"ש ולכן שפיר אמר דאיכא עול"ת במלאכות גמורות ביו"ט וה"נ בשבת אף דתשבות ושבתון הם עשין לטרחים ילפי' נמי מיני' עשה למלאכה גמורה ג"כ מק"ו וא"צ למ"ש דהדר בי' ממ"ש בחי'. אלא דמ"מ לבי מגמגם אי זה ק"ו גמור דאף דמלאכה דהוי במשכן חשיבא חשוב להיות מלאכה גמורה לחיוב כרת ומיתה וקרבן. מ"מ לענין השביתה והמנוחה כפי הנראה אין לדונו מק"ו דהרבה עמל וביטול מנוחה יש באותן טרחים דרמב"ן שם מבמלאכות הרבה מהם במעשה קל וטורח מועט. וגם בעיקר הדבר שבא הרמב"ן לחדש הלכה ומצוה בפי' המקרא מדנפשי' מה שלא נמצא לו שורש בדרז"ל צל"ע זו מנ"ל. ואם באנו לפרש המקראות בסברת הלב יבואו לנו הרבה הלכות מחודשות וכ"א יפרש כרצונו. וזהו שיבושן של הקראים ואנו אין לנו אלא מה שפי' לנו רז"ל בקבלה מפי השמועה. ואף שבנה יסודו ע"ד המכילתא הנה לשון המכילתא סתם ד' שהן משום שבות ולא נזכר טרחים גדולים ומשמע דבכל שבותין דרבנן קאמר. והוא עצמו בפ' בא (י"ב טז) סד"ה כל מלאכה כ' בפשיטות דהיא אסמכתא. אלא שאח"כ כ' ויש לי בזה פי' נכון עוד אדבר עליו בע"ה ע"כ וכיון למ"ש בפ' אמור הנ"ל. וכפי הנראה נתחדש לו זה אח"כ בהגיעו לשם וחזר והוסיף בפ' בא לשון הנז'. ומ"מ גם שם לא החליט כי הביא אח"כ לשון מכילתא אחרת דיליף שבותין אחריני דלאו טרחים גדולים נמי מקרא דשבתון. וההוא ע"כ אסמכתא וכ' ואע"פ כו' שמא לד"א נתכונו כו' ומ"מ בין שיהי' כו' אבל פי' שבתון כו' הגון וטוב מאד ע"ש. מבואר דהוא בעצמו חזר להסתפק אי כונת המכילתא כן ורק שמ"מ גוף הפי' בלשון הכתוב הוטב בעיניו והדבר קשה בעיני לבנות ע"ז יסוד בהלכה ולחדש מ"ע דאורייתא ע"פ משמעות בפשט לה"כ בלא יסוד מקבלת רז"ל. והיה נ"ל דגם הוא לא לפסוק הלכות הוא בא בבורו זה שיסודו לפרש הכתובים ע"ד הפשט והרי גם רש"י בפי' התורה שכולו בנוי עפ"י דרז"ל עכ"ז בכמה דוכתי תפס לו ד' מ"ד שאינו כהלכה כל שהוא קרוב לפשט יותר וכמ"ש הרא"מ ושאר מפרשים בכ"ד דלא נחית לפסוק הלכות רק לפרש פשוטו של מקרא. וכ"ש הרמב"ן שהוא בא לפרש יותר ע"ד הפשוט מרש"י כל שאין לזה סתירה מבוארת בדרז"ל להדיא לא חש לדקדק אם יהי' ראוי לתקוע בזה יתד קבוע להלכה: אך מצאתי בס' ארעא דרבנן במהדו"ב סי' רכ"ד מביא מפתקא כתב יד בשם הריטב"א דבכלל מ"ע שבות של תורה לשבות ממלאכה יש לשבות מכל שבות דרך כלל שלא כדרך שעושה בחול ואינו בדין לאסור הוצאה כגרוגרת ולהתיר העמל הגדול בחניות ואוצרות כו' ורק פרטי השבותין דרבנן ונמצא יש לשבותין עיקר מה"ת יעוש"ב שסיים וזו מרגליתא שבידינו מרה"ג הרמב"ן. וכונתו לדבריו בפי' התורה הנז'. והנה העתיקו להלכה ובנה עליו יסוד אלא ששינה קצת דאף שהזכיר (בתחילת דבריו) הטרחים ומה שהוא עמל גדול. בסיום ד' כלל כל שבותים וחילק בין דרך כלל לפרטים וע"ש בארעא דרבנן כ' דלזה נוטה גם ד' רמב"ם פ' כ"ד מהל' שבת הי"ב ע"כ. והוא תמוה דהרי לשון הרמב"ם שם אסרו חכמים לטלטל כו' כדי שלא יהי' כיום חול כו'. הרי ביאר דהוא גזירת חכמים לבד ואף שסיים שם ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנא' בתורה למען ינוח. מ"מ הרי מבואר בדבריו דרק חכמים אסרוהו והם חשו שינוח לגמרי אבל התורה ל"ח רק שינוח מל"ט מלאכות. ויותר היל"ל מדבריו בר"פ כ"א הנז"ל דפשט ד' משמע כן דמה"ת ג"כ חייבים לשבות גם במה שאינו מלאכה וכן מפרש דבריו הה"מ שם בפי' א' וכ' וכ"כ הרמב"ן בפי' התורה ומבואר דכונתו לד' הנז"ל. והלח"מ שם רצה לומר תחלה כונת הה"מ דהכתוב מסר לחכמים ודחאו ומפ' אח"כ דקאי על ח"ש דאסור מה"ת ע"ש. ולפ"ד שמענו חדשות דח"ש אסור מה"ת בשבת ממ"ע דתשבות. ותמיהני מאחר שראה דהה"מ מייתי דכ"כ הרמב"ן מדוע לא נחית לעיין בד' הרמב"ן שמתוכו הי' עומד על כונת הה"מ הפשוטה ומבוארת דאינו כפי הבנתו בב' הדרכים ושפתי הה"מ ברור מללו ועדיין כו' עמל כו' כל היום כו' דמבואר דר"ל כמ"ש הרמב"ן דהוא מ"ע לנוח מהטרחים הדגולים ושלא לעמול כל היום בד' המותרים ג"כ וחכמים הוסיפו לאסור פרטי שבותים הגם שאינם טרחים גדולים וזה פשוט מאד בכונתו. ושוב ראיתי בס' מרכבת המשנה לשם שפי' ד' כן אלא שגם הוא לא מייתי מד' רמב"ן וכפי הנראה לא מצאן לפי שאינן כתובים במקומן ועכ"פ מזינן גם הה"מ תפס הד' להלכה כן וצל"ע בזה:
13
י״דועיין שבת (קיט רע"ב) במטותא מינייכו לא תחללוני' פירש"י משום ביטול עונג. וצ"ל דמיירי קודם סעודה דוקא. ולשון חילול דחוק קצת על ביטול עונג ובירוש' פט"ו דשבת ה"ג מבואר שצריך לשבות גם מדבור כמו ששבת הש"י ממאמר ויעוש"ב. ול"פ רמב"ן י"ל דזה בכלל מ"ע תשבות שהוא השביתה מן העמל גם מה שאינו מלאכה ועמל פה נקרא עמל בין עמל שיחה בין עמל תורה כמבואר בסנהד' (צט:). ורש"י שלא פי' כן י"ל משום דמבואר בירוש' שם דבד"ת התירו ולחד מ"ד ילפי' מקרא דשבת לה' ע"ש. אבל שאר דיבורים הרבה י"ל שפיר דאסור מדאורייתא ממ"ע דתשבות. וי"ל זהו טעם רש"י שם קי"ג רע"ב ד"ה שלא שלא פי' כהתוס' שם בד"ה שלא ע"ש דס"ל ההוא מדאוריי' לשבות מעמל שיחה ורבוי דברים וא"צ לקרא דדברי קבלה וע"כ מפרש לי' גם אדבורים מועטים רק כשל חול לא:
14