פרי צדיק, ספר קדושת שבת ז׳Peri Tzadik, Sefer Kedushat Shabbat 7

א׳עיקר קדושת השבת הוא המנוחה בו. כמו שתיקנו בתפלה רצה במנוחתינו וגו' יום מנוחה וקדושה לעמך נתת וגו' מנוחת אמת ואמונה וגו' מנוחה שלימה שאתה רוצה בה וגו'. ובב"ר מה הי' העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה. ובתענית (כו.) לענין יום ראשון שיוצאין ממנוחה ועונג ליגיעה וטורח. כי האדם לעמל יולד ולכך נוצר ולא לישב בטל ולגרות עצמו בשינה וגם אדה"ר קודם החטא ניתן בג"ע לעבדה ולשמרה. כי האדם נברא בצלם ובדמות ומכמ"ש דאדם בפני שכינה כקוף בפני אדם. כמו הקוף שעושה כל מה שהאדם עושה כך האדם בדוגמא שלעמלה. וכמו שהש"י עסק בו' ימי בראשית במעשה בריאה וכן בכל יום תמיד מחדש מעשה בראשית. ושבת נקרא ע"ש השביתה כי בו שבת מכל מלאכתו. כך האדם שזוכה נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כמ"ש (שבת קיט:) על האומר ויכולו וכן (שס י.) על הדן דין אמת לאמיתו ובוי"ר (פ' לו) ע"פ בוראך יעקב ויוצרך ישראל עולמי מי בראך יעקב כו' יעו"ש כמו"ש על הכסא דמות כמראה אדם וגו' וא' דגול כחן של נביאים שמדמיין צורה ליוצרה כו' מבואר דצורה הוא הדמות וכמ"ש צורתו של יעקב אע"ה חקוקה בכה"כ. ויוצרה הוא האדם שדימוה אליו כי נא' נעשה אדם בצלמנו כדמותינו. הרי שהוא כדמות העליון ושם קאי על האדם הגופני עם הנפש שמעולם העשיי' שהוא נעשה בצלם העליון שמעולם היצירה וכדמות שעל הכסא הוא הנשמה שמעולם הבריאה שהוא עולם הכסא. וזהו שורש נשמת יעקב אע"ה שהוא כולל כל מחצב הנשמות של זרע ישראל. ותורה קראתו דמותינו וצלמנו. כי באמת הכל חלק אלהי ממעל ואתה מחי' את כולם ואמר בלשון רבים וכן נעשה לשון רבים. כי רק באצילות איהו וחיוהי חד כו' כי הגם שהש"י אחד יחיד ומיוחד מצד עצמותו. מצד התגלות ההשגה לנבראים שהוא רק מצד פעולותיו בהנהגתו והשגחתו מלבד שיש חילוקים כפי ההשגות של בנ"א כ"א לפוס שיעורא דילי'. וגם באדם א' אין השגתו דומה תמיד מיום לחבירו ומשעה לחברתה הוא מתחלפת ג"כ מצד שינוים שבהנהגה המושג לבנ"א כעינן חלוקת המדות חסד דין ורחמים וכדומה. והשגת האדם הוא במוחו ולבו שהוא בחו"ב ששם משכן הנשמה ורוח. וזהו הצלם והדמות שזוכה האדם הזוכה לרוח ונשמה להיות כל מחשבות לבו ומוחו שקועים ודבוקים רק בהשגת ה' ותורתו שלכך נוצר. והנפש הוא כח הפעולה באברים במעשה המצות בפעל. וצורת יעקב אע"ה הוא תכלית שלימות השגת האדם בעוה"ז שלכך נוצר וא"א לו להשיג יות מצד ההשגה המורגשת בהתגלות מוחו ולבו. וזהו הדמות שעליה נאמר ביד הנביאים אדמה וישעי' אמר ואראה ואז"ל (יבמות מט:) באספקלריא שאינה מאירה. היינו כמו הראה שרואין א"ע ושכנגדו. וזהו הדמות שהוא רק כפי השגת האדם. אבל באספקלריא המאירה שהוא שרואין בה מה שמעבר הב' ע"ז נא' כי לא יראני האדם וחי. כי היא השגת עולם האצילות שהכל ביחוד גמור בלי שום פירוד מורגש ממשות וכיוצא כדרך השגת האדם בחיים בעוה"ז שא"א לו להשיג כלל דרך ראי' השגה זו בעוה"ז. וכוחן של נביאים הוא שמדמין הצורה ליוצרה. דע"כ אמר ישעי' על השגת הדמות שמשיגים הנביאים ואראה את ה' יושב על כסא שהם יכולין להשיג מתוך הצורה יוצרה עד שיוכל לומר עי"ז ואראה את וגו' שזה א"א ע"י השגת התורה מ"ה שהוא השגת משרע"ה שאמר לא יראני וגו' ודע"כ מנשה דייניה לנביא שקר בזה. שהרי הכתוב העיד לא קם נביא כמשה אשר ידעו פנים אל פנים. שהשגת נבואתו הי' מדריגת פא"פ שהוא מקום היחוד הגמור שאין שום מציאות פירוד כלל כידוע שהוא בסוד הדעת המחבר או"א תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין ומשה מלגאו יעקב מלבר שהוא הפנימיות של דמות אדם שעל הכסא שהוא השגת הנשמה לנשמה. והשגה זו הוא רק בידיעה ולא בראי' ופני לא יראו כתיב והראי' רק מצד אחוריים. וזהו ותמונת ה' יביט שאז"ל שהי' רואה את הדמות מיד דיביט לשון הווה ותמידות שזה הי' אצלו מיד בלא שום הכנה. שהשגה זו שהיא מדריגת נבואה לגבי נביאים והשגה גדולה. אצלו היתה מלתא זוטרתי ולא נחשב זה אצלו לראי' אלא להבטה שאז"ל גבי הבט השמים דאברהם אע"ה שהוא ממעלה למטה שהעלו מעל כפת הרקיע. וכן מדריגת משרע"ה הי' גבוהה ומדריגת ראיית הדמות שהיא מדריגה גדולה לשאר נביאים. אצלו הי' זה מדריגה נמוכה כלפי מדריגתו דנבואתו הי' פא"פ אדבר בו כשהשיג דבור הנבואה שהם כל דברי התושב"כ הי' השגת פא"פ. משא"כ שאר נביאים במראה וגו' בחלום אדבר בו חלום הוא דמיון נגד ההשגה של אדם בהקיץ. ונא' בשוב ה' וגו' היינו כחולמים. כי כל השגה דעוה"ז נגד השגה דלעתיד דלא ילמדו עוד איש רעהו והנכשל ביום ההוא כדוד. שמשיח שיהי' גדול ממשה רע"ה כמשז"ל ע"פ ירום ונשא ימשיך השפעת אור גבוה יותר עד שכ"א כפי מדריגתו שהגיע אליה בעוה"ז ישיג אז הרבה יותר עד שכל השגתו ומדריגתו בעוה"ז הי' רק כחלום ודמיון. כי גם השגת הנביאים בעוה"ז הוא רק מצד הדמות שעל הכסא כנ"ל וזהו דמיון וכמ"ש ביד הנביאים אדמה. וזהו ג"כ במראה אליו אתוודע שגם הידיעה שלהם שלא בדרך ראי' הוא רק במראה ולא כמראה דמרע"ה שנא' עליו ולא בחדות. כי הוא אספקלריא המאירה משא"כ מראה שלהם שהוא הדמות שהיא מראה שאין מאירה. והוא כחידה הרומזת על איזה דבר ואינו כפשוטו וכמו החלום שצריך לפתרון. והדמיון והדמות כן שאינו ממשות הדבר אלא דמיון בעלמא. אבל אע"ג שהיא השגה יותר פחותה יש בה מעלה שיוכל להשיג בהשגה כזו שאינה בהתגלות. דבר שא"א להשיג בהשגה הגבוהה שבהתגלות. וע"ד שאמרו (ב"ב יב.) חכם עדיף מנביא והוא השגת רוה"ק של חכמים שמהם לא ניטלה נבואה כדאי' שם וכמ"ש בחי' הרמב"ן. והיא מדריגה יותר קטנה הרבה מנבואה ועכ"ז היא עדיפא. והיינו שיכולים להשיג בה ועל ידה השגת גבוהות יותר וכמ"ש (במ"ר חקת) ע"פ וכל יקר ראתה עינו דדברים שלא נגלו למשרע"ה נגלו לרע"ק וחביריו. כי כל שהשגה קטנה באיכות היא גדולה יותר בכמות. וכי אשב בחשך דייקא אז ה' אור לי שיוכל להשיג אור ה' ממש מה שא"א להשיג מצד הבהירות והאור שבהתגלות הלב דא"א להשיגו דתוקף האור מכהה עיני הלב. אבל היושב בחושך הוא יכול לראות מה שבמקום האור מרחוק דאצלו אין האור חזק כ"כ:

ב׳והשגת הנביאים אף שהי' באספקלריא שאינה מאירה מ"מ מאחר שראו דרך אספקלריא דרואין הדמות בראי' ממש אף שהוא רק דמות ולא ממש נחשב ראיה כמ"ש ישעי' ראיתי וגו' וכן יחזקאל במרכבה אמר לשון ראי'. אבל החכמים שנכנסו לפרדס היו רק צופין במרכבה דרך צפייה שהיא מדריגה פחותה מראי' כי משמעות לשון צפייה שהוא מרחוק יותר שאין שם ראי' גמורה. ואמרו (מגילה כב:) הרבה צפו לדרוש במרכבה ולא ראו אותה מימיהם דרך באיבנתא דלבא תליא ע"ש. כי כל צפיית החכמים הי' רק בהבנת הלב שהוא מדריגת צפייה ולא בראי'. ודייק לדרוש כידוע דד' מדריגת פרד"ס שבתורה הם נגד ד' עולמות אבי"ע וחלק הדרוש נגד הבריאה שהוא עולם הכסא ששם ראיית הנביאים הדמות שעל הכסא ואצלם נקרא ראי'. אבל החכמים שמשיגים רק בהשגת החכמה ובינה שבמותם ולבם נקרא דרוש וצפייה שהם משיגים הדבר מכח עצמם בדרישתם וחקירתם. אף שבאמת הוא ג"כ רוה"ק מה שנמשך עליהם רוח חכמה מקודש העליון הקב"ה. דרק הוא יתן חכמה ומפיו דעת ותבונה והוא יהיב חכמתא לחכימין דייקא. ובלב כל חכם לב שכשיגע בחכמת לבו וכל כח השגתו להשיג. ע"ז אמרו יגעת ומצאת וידוע בפי' לשון מצאת דמיצאה הוא בהיסח הדעת. שהשגתו אח"כ דרך מציאה שמשיג מה שלא יגע עליה כלל. כי קודם ההשגה לא יכול לייגע עצמו על השגה כזו כלל רק למי שיגע בד"ת הש"י משפיע ונותן בו חכמה להשיג גם מה שלמעלה מחכמתו והשגתו כמ"ש (ב"ב יב.) תדע דאתאמרא הכלה למשה מסיני כותיה. וזהו השגת חכמת תושבע"פ שהתחיל מאנכה"ג משנסתלקה הנבואה מישראל שהוא המסטורין של הקב"ה כמ"ש (בשמו"ר ותנחומא פ' תשא). וסוד ה' ליראיו ולישרים סודו דהן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה. דזהו מה שה' שואלמעמך שהוא השתדלות האדם בישרות לבו ומעשיו ע"פ התורה. וזהו החכמה שבלב האדם שלאלו הש"י נותן חכמה ומגלה סודותיו וסתריו:

ג׳ואסתר סוף כל הנסים שניתנו לכתוב כי כל נביאים וכתובים הם בכלל דברים שבכתב שא"א רשאי לאומרם בע"פ. וכל מה שבכתב הוא ממה שמיד ה' עליהם השכיל. וגם מגלת אסתר ברוה"ק נאמרה לכתוב כי הוא מה שרוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם. ואז הי' זמן סוף כל הנביאים שהיו מהם ג"כ מכלל אנכה"ג ואסתר האחרונה לז' נביאות. שבשעת אותו נס הוא שלבשתה רוח הנבואה כמשז"ל ע"פ ותלבש מלכות. וידוע דמלכות היא המדה אחרונה מז' מדות תחתונות שבכל קומה שמסתמא נגדם הם ז' נביאות שהוא השגת הנבואה הנמשך לסט' דנוקבא שהוא בנין קומת המלכות שמים. ובה נשלם הקומה וזכתה למלכות ונבואתה ממדת המלכות שבמלכות שהוא סוף כל דרגין. וזהו סוף כל הניסים ג"כ אותם שבהתגלות לכל העולם כולו דע"כ ניתנו לכתוב. שהכתב הוא מה שבהתגלות לכל ואימתי ראו כל אפסי ארץ את ישועת וגו' בימי מרדכי ואסתר. שבסוף התגלות הקומה שהוא במדריגת התחתונות שהם ההתגלות בכל מדריגות הנמוכים ורחוקים מאד מהקדושה הנקרא אפסי ארץ. שהוא ג"כ סוף כל המדריגות התחתונות הנקרא ארץ. וכל דבר הוא בעולם שנה ונפש כמ"ש בס' יצירה. ובנפשות אסתר סוף מדריגת הנבואה. כי כל הנביאים שהיו אז מכבר שרתה עליהם הנבואה. ורק אסתר אז היא שנעשית נביאה וממנה והלאה לא נמצא עוד התחדשות נבואה לשום ברי'. כי מאז פסקה נבואה מישראל. ובכתיבת המגילה שהוא התגלות תוקפו של נס לכל הדורות שהוא נבואה הצריכה לדורות שנכתבה לפירסום ניסא. והתגלות הישועה בזכירה למעלה ועשייה בפעל למטה בכל שנה. היתה היא העיקר כמ"ש ותכתוב אסתר וגו' ומרדכי וגו' הוא טפל לה כי עיקר הנס והישועה על ידה. שזהו סוף מדריגת הניסים שלא הי' נס בשיגוד הטבע כניסי יציאת מצרים דמשרע"ה וכן דיהושע ואליהו ואלישע וכדומה. אבל בזה שהיא בקשה מהמלך ועשה רצונה. אף שבאמת נגלה לכל כי היתה ישועת אלהינו ולא בדרך הטבע אצל מלך הפכפך כזה שכבר הרג אשתו מפני אוהבו. מ"מ לא הי' בשידוד טבע ג"כ והוא סוף ניסים המגולים והתחלת ניסים הנסתרים שהש"י עושה בכל יום עמנו גם עתה ולא פסקו מעולם. וזהו מסט' דנוקבא שאינו ישועה שלימה דאכתי עבדי אחשורוש אנן וטסתר מן התורה מנין ואנכי הסתר אסתיר וגו' שמשם הי' שורש נפשה. שכל הנפשות הם מאותיות התורה כידוע. וההתגלות דאנכי שבהסתרת פנים זהו סוף וסיום אור הנבואה והשגה דתושב"כ. שמאז ואילך נסתמו הנפשות הנמשכות מאור התושב"כ והתחיל אור הנפשות דתושבע"פ שהם התגלות המסטורין שמתוך הסתרת פנים וסילוק הנבואה:

ד׳ובזמן ושנה הי' קביעות הנס באדר סוף כל החדשים. ונסמך לגאולה דניסן ראש כל החדשים וכל הניסים. שמשם זכו לקבלת התושב"כ. ובנס דאדר זכו לקבלת תושבע"פ דע"י שהדר וקבלוהו אז מאהבה וחשק גדול זכו דליהודים היתה אורה זו תורה. ותושב"כ נקרא אור לשון זכר ותושבע"פ אורה נובא. כידוע דתושב"כ ושבע"פ הם סוד זו"נ שזו מקבלת ונשפעת מזו ולית לה מגרמה כלום ונקייה באה רק מה שיונקת ומקבלת חכמה מתושב"כ שהוא חכמתו ית"ש דיהיב לחכימין שיחכמו עוד להוסיף חכמה. ומצד העיגולים שהוא סוד אור המקיף כידוע הוא נעוץ סופה בתחלתה דסמוכים יחד זה לזה וחוזרים חלילה דכשמגיע לסוף חוזר להתחלה. כי מצד השגת האור העליון בעצמו שלמעלה מהשגת אדם כשמגיע לסוף איזה מדריגה הוא בא משם לההתחלה שהוא השגת אור עליון העצום יותר. ורק מצד מדריגת קומת היושר שהוא השגת אור פנימי שבהתגלות לב האדם. ההשגה הוא מתמעטת והולכות דבציר לבא. ואמרו (יומא כא:) ע"פ ואכבדה חסר ה' שחסר בבית שני ה' דברים שהוא ה' אחרונה דשם הוי' שהוא גילוי שכינה שלא הי' אז שנסתלקה נבואה שזה גרם הסתלקות כל אותן ה' דברים ארון ואש ושכינה ורוה"ק דנביאים ואורים ותומים דחשיב שם. ולעומתן נוספה הה' באורה זו שהתחיל אז. שהגם שהה' היא סי' הנקיבה היא רומזת מיעוט האור מצ"ע כמו שהוא הנוק' לגבי דכורא ונשים דעתן קלה. מ"מ מצינו ג"כ שא' (בגדה מה:) ע"פ ויבן הצלע שנתן בה בינה יתירה שע"כ זמן דגלות שלה קודם. ונא' חכמת נשים בנתה ביתה והוא ע"ד שנתבאר בענין חכם עדיף מנביא שהגם שהאור בהסתר והעלם הוא משיג בבינה יתירה ועומק יותר. וע"כ אמרו (תנחומא נח) ע"פ העם ההולכים בחשך ראו אור גדול. הוא אור שנברא ביום א' שגנזו הקב"ה לעמלי תושבע"פ שהם בחשיכת. וכמ"ש (סנהדרין כד.) ע"פ במחשכים הושבני זה תלמודה של בבל שהוא כולל כל התושבע"פ שמשנחתם התלמוד עליו אין להוסיף ולא לגרוע. וכל מה שמחדשים אח"כ בהשגת תושבע"פ הוא מה שמוציאים מתוך התלמוד. והיגיעה בתושבע"פ הוא ישיבה בחשך שאין השגת האור מתגלה מיד אלא אחר היגיעה גדולה בצער גדול כמ"ש בתנחומא שם. ומתוך החושך זוכין לאור הגדול הגנוז לצדיקים לעת"ל דאז לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך דעין בעין יראו בשוב וגו' שלא יהי' עוד העלם כלל. אבל בעוה"ז האור הזה גנוז ונעלם ואינו מתגלה אלא ליושבים בחושך כנז"ל:

ה׳ובמתן תורה שהי' אז התגלות אותו אור הגדול בכל הלבבות דבנ"י. בגילוי אור האלהות דאנכי ה' אלהיך ההכרה לנוכח ששמעו מפי הגבורה ולא בהסתר. הי' רק לפי שעה כי לא נחקק עדיין במעמקי הלב לפי שהי' רק לפי שעה כי לא נחקק עדיין במעמקי הלב לפי שהי' רק במדריגת אירוסין שלא הי' ההתגלות מצד היחוד הגמור. כי אע"פ שאמרו נעשה ונשמע הוצרכו ג"כ לכפיית הר כגיגית. ואמרו בתנחומא (שם) שהוא על התושבע"פ שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו כו' זה תלמוד שצריך שינון כו' יעוש"ב. ודור המדבר שהם דורו של משרע"ה שהוא פני חמה הם שורש ועיקר מקבלי התושב"כ שהוא אור החמה שהלבנה מקבלת האורה ממנה. ופני יהושע כפני לבנה הוא ראש למקבלי תושב"פ. ודור באי הארץ אלמלי זכו להיות יגיעים ועמלים בתורה היתה אז ההתגלות דתושבע"פ לגמרי שהיו משיגים כל מה שאפשר להשיג בעוה"ז ולא היו צריכים לגלות כלל. אבל הם פנו כ"א לזיתו ולכרמו ואף בזקנים שאחריו כמשז"ל. לפי שקבלת תושבע"פ שלהם הי' רק בכפייה והכרח ולא מאהבה ושלא מאהבה א"א לייגע בה ולהשיג כלל. אבל בימי אחשורוש קבלוה מאהבה וכ"כ אמרו בפרקי היכלות (פ' כז) מיום שניתנה תורה לישראל ועד שנבנה בית אחרון תורה ניתנה אבל הדרה ויקרה כבודה וגדולתה כו' (ע"ש י"ז לשונות של שבת. כי יהי אור אז"ל זו תורה דכתיב תורה אור ונא' אח"כ וירא וגו' כי טוב וטוב הם י"ז מדריגות האלו של יקרות האור הזה שנתחדשו ע"י ראיית והסתכלות הש"י בו. ואור א' הוא תושב"כ שהוא במאמר ה'. וכי טוב הוא השגת התושבע"פ הנמשך מהאור דתושב"כ. ובראי' זו נעשה הבדלה בין החשך ואור כמ"ש (בשמו"ר) דע"י המסטורין דתושבע"פ ניכרין ישראל בין האומות שאין יכולין לומר אנו ישראל כי החשך יכסה ארץ וגו' ועליך יזרח וגו') לא ניתנו עד שנבנה הבית האחרון ולא שרתה בו שכינה. ושם (בר"פ כח) אני יודע מה אתם כו' מתאוים תורה מרובה אתם מבקשים והמון תלמיד ורוב שמועות כו' להגדיל תלמוד בחוצות ופלפול ברחובות להרבות הלכות כחול הים כו' יעוש"ב. מדוגל חשקם להתחכם ולחדש בתושבע"פ דזהו הקבלה מאהבה וחשק גדול שהדר קבלוהו. ושם (פ' כט סי' ב) רז יצא כו' להם גנוז כו' ולא עלתה על לבי ליתנו לכל הדורות הללו מימות משה ועד עכשיו לדור זה הי' שמור כו'. ושם (סי' ד) וגילה להם סודה של תורה כו' והופיע רוה"ק ממבוי ג' אשר בבית ה' כי לא ירדה ולא שרתה שכינה בבית קה"ק ע"י כסה"כ נסתלסל ועמד בין האולם ולמזבח כו' ועל אותה שעה הוא אומר גדול יהי' כבוד הבית האחרון כו' ע"ש. ורז וסוד ש"ת זה הוא המסטורין וסודות דתושבע"פ שהתחיל ונתחדש באותו דור ע"י חשקם ויגיעתם העצומה להשתדל בה. ושכינה בק"ק שנקרא חדר המטות משכן הכרובים כמער איש ולויות שהוא יחוד הגמור דקבה"ו שהש"י שוכן בתוך הלבבות דבנ"י ממש. דזה פי' יכוין את לבו כנגד בית קה"ק כידוע משם הי' השגת הנביאים. ואז נסתלק זה והתחיל הופעת רוה"ק שהוא ממבוי ג' דק"ק. א'. והיכל ואולם דחד קדושה הוא הב'. ובין אולם ולמזבח הוא הג'. וכמ"ש (פ"א דכלים) דהם הג' ראשונות מי' קדושות. וכל מספר י' הוא קומה שלימה וג' ראשונות הם חב"ד כידוע. וכל השגת חכמה הוא מג' קדושות ראשונות אלו. וק"ק והיכל ואולם הם נגד ג' חלקי התושב"כ שהם תורה נביאים וכתובים ונביאים וכתובים חד קדושה. אבל תורה קדשי קדשים ואינו בערך עמם:

ו׳וזהו התחלת התגלות היש מאין בחכמה העליונה שממנה המשכת הבריאה כולה וכמ"ש בריש בר"ר ודעת זה רוה"ק כמ"ש רש"י (פ' תשא) וזהו השגת החכמים בתושבע"פ שהיא מצד הקדושה הפנימיות מדריגה נמוכה מהראשונים. אבל ידוע כי מה שמונין חב"ד במנין הי' הוא מצד הפנימיות אבל מצד החיצוניות יבוא הכתר במקומה שהוא למעלה מחכמה והשגה שבמוח כי הוא הוא מקיף שא"א להשיגו בחכמה המשגת ורק בדעת שהוא חיבור חו"ב דהיינו שמתבונן לדעת ולהבין שרשי החכמה ומתייגע לעמוד על עמקוםולידע עיקרם שזהו הדעת. בזה הוא ממשיך רוה"ק להשיג מאור המקיף הנעלם מכח השגת אדם. וזהו גדול כבוד הבית האחרון שבא אחר החטא והגלות וסילוק נבואה שגרם חטאם שלא חזר עוד. כי מקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. כי לצדיקים גמורים מעלתם הגדולה גורמתן מיעוט השגה. לפי שאין הסתרת חטא מחיצה מפסקת ביניהם לאביהם שבמשמים ויכולים לראות אור בהיר בשחקים וע"כ לא יכולים להשיג אור המבהיק ביותר שמכהה העינים. כמו שלא יכולים להסתכל באור השמש בגבורתו אם לא ע"י מסך מבדיל. והבע"ת שהם העם היושבים בחושך מקודם מלאי עון. כששבים הם זוכים לראות אור גדול מתוך חושך העונות שהם מסך מבדיל שמתהפכים לזכיות עי"ז. שמתוך חשכותם המאפיל הבהירות המבהיק יכולים להשיג אור עליון וגבוה יותר שהוא המקום שא"א לצדיקים גמרוים לעמוד שם כלל מתוקף האור. ומשרע"ה אחר מעשה העגל והסליחה ע"ז. ביקש הראיני נא את כבודך ואורייתא וקוב"ה חד. והשגת התושבע"פ הוא עיקר הדרה וכבודה ותפארתה כנז'. וזהו השגת המקום דבע"ת שבא אחר החטא כמ"ש (נדרים כה:) ע"פ ברוב חכמה רוב כעס אלמלא חטאו לא ניתנו להם אלא ה' חומשי תורה וס' יהושע. וריבוי החכמה דתושבע"פ שמתחדש ומתרבה בכל דור ודור לאין שיעור הוא מצד ההעלם שאין הדבר גלוי אלא ע"י יגיעת השכל ועי"ז משיג יותר כנ"ל. וזה בא ע"י ריבוי החטאים שכל מה שהחשך מתגבר כן יתרון האור הבא מן החושך מתגבר ועולה וניתוסף כנגדו כי זלעו"ז עשה אלהים. וכל הגדול מחבירו יצרו גדול וכמ"ש בסוכה ובת"ח יותר מכולם. כי כן יסד הש"י בבריאה להיות ברישא חשוכא והדר נהורא ויתרון האור ישיגו מן החשך. ובלוחות ראשונות שניתן לצדיקים גמורים לא נא' בהם טוב כמ"ש (ב"ק נה.) וכמ"ש דהרגשת הטוב שבאור תורה הוא ההשגה דתושבע"פ ע"י החידושין דאורייתא טועמים נועם המתיקות ועריבת שבד"ת כשמתגלה להם ההשגות הנעלמות מהם מקודם. ועיקר הרגשת הנעימות הוא בהשגת הנעלם. שזהו יתרון האור מהחושך. ולוחות ראשונות הוא האור דתושב"כ וע"ז אמרו (ערכין יא.) דתורה לא איקרי טוב. וע"ש בתו' ד"ה משמחי הק' מקרא דלקח טוב נתתי. טוב לי תורת פיך. ותי' דלטובה הסמוך לשמחה לא. או טוב לב לא ע"ש. וב' התי' אמת והולך למקום א'. כי באמת א' (ברכות ה'.) אין טוב אלא תורה וכן א' ג"כ (מנחות נג:) יבוא טוב ויקבל טוב כו' ושורש הטוב שבבריאה הוא התורה. ומלת טוב הראשון שנא' בתורה ובתחלת הבריאה דמסתמא שם שורש ועיקר כל הטוב. הוא באור שהוא אור תורה אבל אותו אור נגנז ואינו נגלה בעוה"ז. דע"כ נא' בו ויהי שהוא לשון צרה וכמ"ש בב"ר וטובי' גנוז בגויה ואינו בהתגלות שהוא מצד התושב"כ שבהתגלות. רק מצד השגת המסטורין דתושבע"פ שהוא השגה שבהסתר והעלם. וע"כ לא נקרא טוב בלשון הכתוב בפירוש רק לקח דהיינו מצד הלוקח. אצלם הוא מקח טוב שהם יכולים להשיג הטוב דגניז בגויה ע"י יגיעתם בה כשיקבלוה מאהבה וחשק בכל לב. ודוד המע"ה א' טוב לי תורת פיך שאצלו הוא טוב כי הוא מדת המלכות פה תושבע"פ קרינן לה. דהוא שורש התושבע"פ והגבר שהוקם עולה של תושבה שהוא השגת האור מן החושך. שבזה הוא השגת הטוב והנועם שבו וזה נקרא טוב לב. שהוא הרגשת הטובה והאור בפנימיות הלב שממנו נמשכת השמחה. כמ"ש שמחה לאיש במענה פיו. שהוא השגת תושבע"פ שבפיו שיוכל לענות לשואלו דבר בעתו והוא מה טוב. וע"ש בתוס' דמ"ש ע"פ ויטב לבו שעסק בתורה הוא דרש ולא מפורש בכתוב ע"ש. והיינו דמצד הדרש והשגת התושבע"פ דהאי הוא נקרא טוב לב. שזהו עיקר הטוב שבעולם. אלא שאינו בהתגלות בפירוש בכתב. וע"כ בראשונות לא נא' לשון טובה כלל. ובאחרונות שקיבל ביוה"כ אחר אותה מעשה שהתחילו להיות למדין תורה ושוכחין שזה בא משבירת הלוחות כמשז"ל. וע"י שכחת הד"ת נתחדש הפלפול דתושבע"פ כמ"ש (תמורה טז.) בהלכות שנשתכחו שהחזירם עתניאל מפלפולו. וע"כ נא' דברות אחרונות במשנה תורה שא' משה מפי עצמו ומ"מ הוא מכלל תושב"כ. מלבד שגופי המצות קיבל כבר בהר סיני מפי ה' גם הדברים עצמם שיצאו מפי עצמו דלא נא' בהם וידבר ה' מקודם גם זה תושב"כ. שכל דבריו ג"כ הם תורה שלימה כמו שיחתן של אבות וכדומה מש"נ בתושב"כ. אבל מ"ש אלה הדברים וגו' שהם דברי עצמו מזה הוא השורש לתושבע"פ מה שחכמי ישראל אומרים מפי עצמם. ובאותן דברות נא' טוב אצל כיבוד או"א למען ייטב לך. ובוודאי הך ייטיב היינו השגת ד"ת שנקרא טוב שזוכין ע"י כיבוד או"א כמ"ש (קידושין לא:) באבימי דע"י מצות כיבוד אב אסתייעא מלתא ודרש מזמור לאסף. שהשיג הסוד מ"ש מזמור על החורבן שע"י החורבן והגלות וסילוק השכינה זכו להשגת האור כי טוב דתושב"פ שזהו מזמור ושירה כמ"ש (עירוכין יא.) איזהו עבודה שמשמחה וטוב לב זו שירה. וכן תושבע"פ נקרא שירה כמ"ש (ע"ז ג:) ע"פ ובלילה שירה עמי על העוסק בתורה. ובלילה היינו תושבע"פ כמ"ש בתרגום (שה"ש ובמד'). והיינו דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ. ובלילה שא"א לראות מתוך הכתב ע"כ עוסקים בתושבע"פ ונקרא שירה כמ"ש (סוף מגילה) השונה בלא זמרה כו' ומה דס"ד שם דע"ז נא' בל יחיו עי"ש. היינו דהחיות שבד"ת הוא כשהוא בשמחה ובטוב לב שאז הוא מרגיש חיות. ופריך משום דל"י לבסומי קלא כו' היינו משום דמ"מ אפשר שמרגיש החיות והשמחה בלב אף שלא יכול לבוא להתגלות בפה. וזהו למען ייטב שבא מכיבוד או"א דע"י הכבוד שמכבד למי שראוי לכבד הוא זוכה ג"כ לכבוד כמ"ש איזהו מכובד המכבד את הבריות. ואין כבוד אלא תורה דכבוד חכמים ינחלו והיינו ע"י חכמת תושבע"פ כמ"ש (שמו"ר פ' לח) דלא מצינו כבוד עד יעבץ שכ' בו ויהי נכבד ע"י שריבץ תורה. והוא עתניאל שלכד קרית ספר ראש למחדשים ומפלפלים בתושב"פ. ורש"י (תענית ד'.) כתב שהי' ע"י השראת רוה"ק. והיינו רוה"ק של החכמים לכוין האמת דהלכה למשה מסיני ע"י פלפולו. וע"כ בשכר כיבוד או"א זוכה להשגת חכמה דתושבע"פ שעי"ז יזכה גם הוא לכבוד:

ז׳ולפי שדברות הראשונות היו קודם החטא דאלמלא חטאו לא נתנה להם אלא תושב"כ. ע"כ לא נרמז שם השכר דהשגת תושבע"פ. ומ"ש (ב"ק שס) לפי שעתידין להשתבר היינו משום דבאמת א' (סוף חולין) למען ייטב לעולם שכולו טוב. ואז יתגלה האור כי טוב הגנוז לכל הנפשות דישראל בלא העלם כלל. וא"כ גם מצד בהירות והתגלות אור דתושב"כ שבראשונות היל"ל ג"כ למען ייטב אלעתיד. וע"כ א' משום שישתברו דשבירת הלוחות הוא ביטול התורה. וכמ"ש (מנחות צט.) משברי לוחות דמונחים בארון לנהוג כבוד בזקן ששכח תלמודו. ושם (ע"ב) דביטולה של תורה זהו יסודה מדא"ל יישר כחך ששיברת. כי ע"י שלמדין ושוכחין צריכים לעמל ולייגע ביותר לאוקמי גירסא ולהגביר כח יותר. וזהו בביטול של התגלות גוף התורה שע"י הגברת כח ביגיעה יותר יוכלו להחזירה וכ"ש ר"ח (כתובות קג:) אי ח"ו משתכחא תורה מישראל מהדרנא בפלפולי. וע"כ אלו הי' כתוב שם ייטב היינו שהי' שם מהתגלות הטוב שבתורה והי' השבירה גם לזה שיהי' ביטול גם להגברת הכח בהתחכמות. א"כ ח"ו פסקה טובה דבמה יוכלו להחזיר זה. דכל החזרה הוא ע"י ההתעוררות האור כי טוב שביקש ע"ז משרע"ה הראני כבודך כנז"ל כדי לקבל לוחות אחרונות ושיתגלה כל הכבוד והיקר והטוב שבד"ת. ומ"ש (ב"ק שם נה.) שא"ל שאלוני אם נא' בהן טוב אם לאו שא"י כו'. ודאי הדבר זר כפשטי' לומר שלא ידע האמורא לה"כ שבתורה ואפי' במשניות היו כולם בקיאים כש"כ בתורת משה כי הם חיינו. וצריך כל א' להשלים פרשיותיו עם הצבור ועיקר לימודם הי' בתושב"כ ודרשותי' ודקדוקי' כש"כ בעשרת הדברות. אבל שם הלשון נאמר טוב ול"א ייטב דמשמע דכבר יש טוב מורגש. וזהו ג"כ מ"ש מפני מה כו' ובדברות אחרונות נאמר טוב משמע דהקושיא על מה שבאחרונות נאמר. דאי הקושיא רק אראשונות דלא נאמר היל"ל רק מפני מה בראשונות לא נאמר. וכן מבואר ממ"ש לו עד שאתה שאלני למה נאמר בהן טוב הרי דהשאלה למה נא' באחרונות. והיינו דהתגלות הטוב מצד התושב"כ שהוא בהתגלות א"א בעוה"ז דנגנז לעת"ל וע"כ גם באחרונות הרי עכ"פ גם הם מכלל תושב"כ לא הול"ל לשון טוב דלא נמצא גבי תורה מצד התושב"כ עצמה כנ"ל. וע"ז אמר שפיר איני יודע אם נאמר טוב בהווה כלל דייטב כתיב ויש לפרשו לעולם שכולו טוב. ואין התגלות טוב בהווה אלא הבטחה על מה שיתגלה לעתיד. ובזה יש לשאול להיפך למה לא נאמר גם בראשונות וכך הי' לו לשאול ולא למה נא' באחרונות. ועל שאלה זו הוא התשובה דמפני השבירה כנ"ל:

ח׳ואחר שבירת הלוחות האישור כח דמשרע"ה הוא מה שנתחזק לשאול הראני וגו' משאר"כ קודם נאמר ויסתר וגו' כי ירא מהביט. ולחד מ"ד (ברכות ז.) א"ל כשרציתי לא רצית עכשיו כו' עיש"ב. דאז אלמלא הסתרתו שהוא לא רצה להסתכל במפולא ונעלם הי' יכול לראות ולהשיג גם מה שא"ל אח"כ שא"א לראות בחיים בעוה"ז. וע"כ דהי' משיג ההשגה דעוה"ב שהי' זוכה לחיי עולם. אבל מה שחשד לישראל והן לא יאמינו לי זהו מצד שהי"ל חסרון אמונה בעצמו שיהי' הוא כדאי והגון לכך. וע"כ הסתיר פניו שחשב שאינו ראוי להתגלות זה. ואף שראה שהש"י רוצה להתגלות לו חשב שזה לנסיון ושהוא לא יהרם כנדב ואביהו שאמר משרע"ה עליהם שגדולים ממנו ומאהרן ונתחייבו מאז על ויחזו את האלהים כמשאז"ל. וגמר עונשם הי' ג"כ במעשה דחשאי שבפנים בהשגת אור עליון שלמעלה מכח השגת אדם בחיים. ומשרע"V עניו מכל האדם ולא החשיב עצמו לכלום וידע להזהר מזה. וע"כ אמר עליו בכל ביתי נאמן הוא שלא היה צופה ומסתכל אלא במה שידע שהש"י רוצה וחפץ שיסתכל. ובאהל מועד ישב לו מן הצד עד ויקרא אל משה כמשאז"ל. אף שקיבל תורה ועלה למרום והריד שכינה בתחתונים וכל הגדולות. לא רמו עיניו לחשבו שהוא ראוי לקרוא אותו. דלפעמים הש"י פועל דגולות גם ע"י מי שאין ראוי לכך. ע"ד וחנותי אשר אחון אע"פ שאינו כדאי רק דלדידי' קיימא שעתא ועת לכל חפץ וכל נפש. וע"כ גם בשליחות דיציאת מצרים סירב וא' מי אנכי וגו' שלא נא ביד תשלח. ר"ל ביד מי שהוא ראוי לכך שתשלח על ידו. כי לא רצה ליגע במה שאינו מוכן לו. שזהו רק לשעה דקיימא לי' ולא לעלמי עד. מאחר שעצמותו אינו ראוי לכך. והוא לא רצה אלא במתנת חלקו השייך לו שזהו דבר הקיים לעד. ורשב"נ אמר שם בברכות בשכר ויסתר כו' מהביט זכה כו' דס"ל כי טוב עשה בזה. כי אותו התגלות הי' רק לפי שעה לצורך השליחות. כי עדיין הי' טירון לנבואה כמ"ש בשמו"ר ולכן נתיירא שחשב שאין שייך לו. והוא השגת אור שלמעלה ממדריגתו. ובשכר זה זכה לתמונת ה' יביט הינו בהווה ותמידית. וכמש"ל שע"ז א' רואה הדמוד מיד דהינו בלי הכנה קודם כדרך הנביאים. וכמ"ש במ"נ דזה ג"כ הבדל בין נבואות מרע"ה. דהוא הי' במדרגה זו בקביעות. וזכה ע"י שנתיירא ממדריגה דלפי שעה. ולדידי' הך התגלות לא הי' יותר ממה שזכה לה אח"כ. רק דאז ירא ואח"כ זכה ליקבע התגלות זה בקרב לבו. אבל לאידך מ"ש אותה התגלות הי' ממדריגה גדולה מעין עוה" ב שלא זכה לה אח"כ בעוה"ז כלל. כי בכל עת רצון הקב"ה רוצה להשפיע בתכלית השלימות ולהאיר לגמרי כמו שיהי' לעת קץ ולעתיד לזכות לאור הגנוז לצדיקים לעת"ל. ואלו זכו ישראל אז לא הי' משה מסתיר פניו באותו העת רצון והי' מקבל ההארה הגדולה הזו ומאיר בה לכל ישראל. אבל בשביל שאותו דור לא זכו בעיני מרע"ה וכמשז"ל שאמר באיזה זכות יצאו ולא האמין שיוכלו ישראל להגיע למדריגה כזו. וע"כ ירא גם הוא מהביט כי אין התגלות לראשי הדור אלא בשביל הדור וכמ"ש דכל זמן שהיו ישראל נזופים במדבר לא הי' הדבור למרע"ה. וא' בברכות ע"פ לך רד כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל. דמה שהאדם זוכה לעצמו ע"י השתדלותו ועבודתו אינו אלא דבר מועט. ועיקר הארת השגת הגדולות שהי' לגדולי הדורות שהשפיעו להם מ"ה. הכל הוא רק בשביל ישראל:

ט׳ומדריגת מרע"ה שנא' עליו בכל ביתי נאמן הוא כמו נאמן הבית שבעה"ב מאמינו על כל שלו. כי יודע שלא יקח שום דבר בלא רשות ורצון הבעלים. והלקיחה למעלה הוא ההסתכלות במופלע ממנו. ואע"פ שהש"י הביאו למרע"ה חדריו וגילה לו כל גנזיו. הוא הי' נאמן שלא נסתכל אלא במה שידע בבירור שהוא רצון הש"י בכך לתועלת הנהגתו והארתו לדורו ולכל הדורות עי"ז. וישראל שבאותו דור היו בתכלית השיקוע כמ"ש ע"פ גוי הללו כו' ולא נגאלו אלא בשביל האמונה. שזהו שורש כולל כל התורה כולה. כמ"ש בא חבקוק והעמידו על א' צדיק באמונתו יחי' שעי"ז לבד הוא דבוק בחי העולמים. ויחי' חיי עד אפי' שקוע במקום ששקוע. דאמונתך בלילות כתיב. גם כשהוא בתכלית החשך ושיקוע דעוה"ז הדומה ללילה שמחשיך ומעלים כל האורות. ע"י ההתחזקות באמונה זוכה להיות ה' אור לו. וע"ז אמרו ועמך כולם צדיקים. וישראל מאמינים בני מאמינים. ועי"כ יוכלו לבוא לכל מדריגת היותר גדולות שאפשר לאדם לבוא. כי זהו השער לה' אשר צדיקים יבואו בו. גוי צדיק שומר אמונים. תרעא לאעלא גו מהימנותא. כי אמונים נוצר ה' ועיניו בנאמני ארץ. וגם גאולה העתידה רק ע"י האמונה. ומרע"ה לא האמין באמונת ישראל כ"כ שא' והן לא יאמינו לי וגו'. וזה גרם לו היראה מהביט. רק אחר סליחת החטא שזכה למקום שבע"ת עומדין. חשב שכבר זכו למחילה גמורה. ושהוא עת רצון גמור כביציאת מצרים. ושיוכל להגיע עתה למדריגה זו דהראיני וגו' וא"ל כשרציתי כו' כי לא כל עת רצון שוה. וביציאת מצרים הי' עת רצון של גאולה לגמרי. אבל עתה אע"פ שהוא ג"כ עת רצון דסליחה. אינו עת רצון גמור דמחילה שלימה לגמרי שהרי א' ביום פקדי ופקדתי. והטיחו מ"מ להעביר כל טובי הוא טוב הגנוז המתגלה בעוה"ז בהשגת חכמים בתושבע"פ כנ"ל. וזהו על פניך. כי חכמת אדם תאיר פניו. וזהו היקרון אור (בעד עור) דפני משה. והוראת על פניו בכ"מ בלשון הכתוב ר"ל בחייו. ולפי שראי' גמורה א"ל אח"כ דא"א בחיים. אמר דזה יהי' בחיים. שהוא הטוב דרך העברה לבד ואינו התגלות בפעל אלא מצד ההארה בפנים לבד. וקראתי בשם ה' אז"ל על הי"ג מדות של רחמים. וידוע דהן הם הי"ג מדות שהתורה נדרשת. שהוא היסוד לתושבע"פ וחכמת חכמי ישראל. ואז גילה לו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כמשז"ל. וע"ז א"ל וחנותי את וגו' אף שאינו כדאי דראה מה שתלמידים קטנים עתידים לחדש דברים גדולים שנעלמו מגדולי הדורות שלפניהם. ומקום הניחו לכל א' וא' להתגדר בחלק חכמתו שחלק ליראיו. ודבר זה בתולדה שנגזר עליו חכם או' טפש. אף דצדיק ורשע לא אמר ותלוי בבחירה. וע"כ יש חכמים שהרשיעו מעשיהם כדואג ואחיתופל ואחר. ומ"מ אז"ל אין תורתו נמאסת. ולפי שהשפעת החכמה אינו מצד המעשה הנגלות רק כפי רצון העליון בלא טעם נגלה. ע"כ אמר ע"ז את אשר אחון לא שיהי' כדאי וזוכה לכך:

י׳וזהו המאמר הא' לתשובה על בקשתו הראיני וגו' שהוא מה שמוכן להשפיע לו כל טובו אבל רק דרך העברה. וג"פ ויאמר נא' שם שתשובתו ית' ע"ז נחלקו לג' מאמרות. כי ג' מדות ההשפעה יש. ובמוחין הם חב"ד. ובפועל חג"ת כנודע. ומאמר הא' הוא מצד החסד והשפעת החכמה שבמוח. דשם הוא השגת חכמת חכמ"י מה שאפשר להשיג בשכל אנושי בעוה"ז. ומאמר הב' הוא מצד מדת הגבורה והצמצום. והוא מכח הבינה שבלב דמתמן דינין נותערין. כי שם הוא משכן היצ"ר שבאדם שיושב על ב' מפתחי הלב כמ"ש בהרואה וכמ"ש כי יצר לב האדם וגו'. וכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. וזהו המסך מבדיל שלא יכול להיות התגלות גמור בעוה"ז. וע"כ אמר לו בזה לא תוכל לראות וגו'. ופי' האדם וחי הוא עד"ש באדה"ר פן ישלח וגו' וחי לעולם דמאחר שנעשה ערבוב טו"ס א"א להניחו. וכד"ש בב"ר גבי אברהם שלא רצה לברך ליצחק משל וכו' אם אני משקהו גם אילן של סם המות שותה כו'. ועשו ויעקב הם שורש כל הטו"ר שבעולם. ובמעשה ברישא חשיכא כו' ובמחשבה הוא להיפך. וישראל ראשית המחשבה וכמ"ש בב"ר דיעקב בכור ליצירה. והוא מצד עצמו תיקן הכל לגמרי דע"כ אמרו דלא מת. דאדה"ר גם אחר התשובה לא יכול לתקן לגמרי לבטל גזירת המיתה. שזהו בהפרדת הרע לגמרי מהטוב ולא יכול בחיים כפי גודל קלקולו וכח תשובתו שלא הי' כ"כ. וכלי חרס אין לו טהרה אלא בשבירה ושבירתן של כלים היא מיתתן והיא טהרתן. שאז נפסק זוהמת הנחש אחר שנעכל הבשר שנקלט בו ממשכא דחויא. שנעשה לו לכתנות עור תחת אור הראשון שנגנז. ויעקב אע"ה שזכה להיות אב אומה הישראלית שמטתו שלימה כולו זרע אמת לא ידח מהם נדח כלל ומכ"ש ע"פ ריח בגדיו ריח בוגדיו. דגם פושעי ישראל מלאים מצות כרמון. ואע"פ שחטא ישראל הוא. ויש לו דביקות בחיי עולם שנטע בתוכינו. הוא תיקן מצד עצמו כל החטא דאדה"ר שבפעל בתאות האכילה. שהשעיר נושא כל עונות תם. שהוא הפריד כל הרע ומסר לעשו שהוא חלק הרע שבא עמו מצד הערבוב דטו"ר הבא ע"י אכילת עה"ד שיש בכל הנפשות עירבוב דטו"ר. שהם אילנות דסם חיים וסם המות הדבוקים ומחוברים יחד שצריך להפרידם. דאל"כ יהי' קיום גם לסם המות. וע"ז אמרו (בחגיגה טו.) זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו כו'. נתחייב רשע נוטל כו'. כי כל צדיק יש לוח חבר רשע מצד הערבוב דטו"ר זה לעומת זה. וכשהצדיק זוכה הוא קולט כל הטוב גם מה שבחבירו. והרשע קולט כל חלק הרע. ובזה נפרדים זה מזה:

י״אושורש זה הי' ביעקב ועשו שנוצרו תאומים שזכו יצחק ורבקה שיתברר על ידם. ובהם עדיין הי' קצת ערבוב אבל בצאתם מהמעים יפרדו. וביום שמת אאע"ה ששלט גם באותו צדיק מדה"ד. שעדיין לא נתברר בהם הטוב מהרע לגמרי בחיים. ורק ע"י המיתה נפרד והוא אב העולם. ובפירוד דטוב מהרע לגמרי שע"י פטירתו. גרם יציאת עשו לתרבות רעה דנתפקר אז וכמשז"ל שא' גם באותו זקן כו' לית דין כו' שיעקב אע"ה קלט אז כל הטוב בפ"ע וכל הרע קלט עשו שנתפקר לגמרי. ובא עיף מג' עבירות חמורות שעשה שהם ההיפך מג' קדושות של ג' האבות כידוע. ואמר ליעקב הלעיטני וגו' היינו שימסור לו כל שורש חלק הרע הבא מאכילת אדה"ר. דמזה הי' התחלת הרע בתאוה ואח"כ נמשך לקין ברציחה. וזהו מן האדום האדום ואדמוני הוא שופך דמים. והוא דרגא דעשו ביחוד על חרבך תחי'. וביקש ליקח גם השורש מזה שהוא בהלעטה ואכילה. וכשראה יעקב שהוא רוצה לקלוט כל חלק הרע הבין שהוא מוכן לקלוט כל הטוב ע"כ אמר מכרה כיום בכורתך. כי כל הערבוב הוא מצד העוה"ז הדומה ללילה שמצד החשך א"א להכיר ולברר. משא"כ עוה"ב שדומה ליום המאיר מצד האורה ניכר לכל הטוב מהרע ונתברר זה מזה ואינם בערבוב. ואז יהי' הבירור שיבוער הרע מהעולם לגמרי ואהפוך אל עמים וגו'. כי מאחר שניכר וגלוי שזה רע מי יבחר ברע. אבל אז ההתגלות הי' רק ליעקב. ועשו נשאר בתוקף החושך יותר כי אמר לרע טוב ושם חושך לאור. ואצל עשו הי' ג"כ זה נחשב לו לאור. מה שעמד לדעת דלית דין ולית דיין ולמה לו בכורה. ואין טוב כ"א אכול ושתה בתענוגים והנאות מורגשות גשמיות בפעל בעוה"ז. וכדרך אפקורסי זמנינו שבפורקם עול תורה ומצות מצוארם יתפארו שהגיעו לאור. וע"כ אמר כיום בכ' הדמיון וכמו שהוא היום בירור גמור. שאצל עשו הי' נחשב בקשת יעקב בכורה שמתעה עצמו בדמיונות לקנות דבר שאין בו ממש. כי לא האמין בקדושה שיש בבכור שאינו מורגש. והוא מקבל דבר ממשיי מאכל ומשתה. וע"כ אמרו בב"ר שאסף כת של פריצים וא' כו' ניחוך עליו הה"ד ויבז וגו' שהי' אצלו זה לחוכא. ובאמת לא שייך מכירה בקשות בכורה. אבל כפ"מ שהי' באותו יום הבירור שלקח עשו כל הרע. הי' הוא יכול ליקח תמורתו כל הטוב. שממילא הי' נפרד מעשו ונשאר יעקב כולו טוב. וזה כולו רע והוא כעין מכירה וזהו כיום. ובפ' חלק דרשו ע"פ וישליכם וגו' כיום מה היום מאפיל ומאיר כו' וגם כאן הי' מאפיל לעשו ומאיר ליעקב. ועשו חשב להיפך ולא רצה להונות את יעקב לומר שנותן לו דבר חשוב. כי הוא הי' פושט טלפיים לומר טהור אני. והיינו בעניני עוה"ז ובמה שבין אדם לחבירו מראה עצמו לאיש נאמן וטוב. ובדרך כל המתפקרים בני ערב רב הבאים מסט' דידי'. ואמר לו האמת שאצלו. כי הולך למות ואין בשאול תענוג ומה הנאת עוה"ז יש מהבכורה. ולפי שיעקב עכ"ז נתרצה לתת לו המאכל תמירתו. מכר לו והי' לשחוק בעיניו. ובחוכא זו נגמר הדבר שחתם הקב"ה ע"ז כמ"ש בב"ר. היינו שנתקיים והוחלט הבירור דעל עשו א' בב"ר הא שוא שבראתי בעולמי. כי לקח לחלקו שהוא שורש כל השקר בשיקוע בעוה"ז עלמא דשקרא. וכמ"ש בב"ר דכולו שקרים. והאמת ליעקב. ושקר אין לו רגלים וקיום. וכן הוראת כזב דבר הפוסק. וכל עניני עוה"ז אין להם קיום רק לשעה. וסוף לכלות הכל. ועשו כפר בתח:ה כי גם הוא אין לו עוד שורש הקיום לעד. ובמותו יאבד הכל ולא ישאר ממנו שורש וענף. דלשון שקר הוא רק עד ארגיעה. משא"כ שפת אמת דתכון לעד. והוא דבר הקיים לעלמי עד. וע"כ לא שייך מיתה ביעקב אע"ה כלל. רק למראית העין בעוה"ז חנטו וקברו וספדו. אבל באמת מה זרעו בחיים אף הוא. כי שורש נפשו עצמה היא המתפשטת בזרעו בכל דור ודור. וע"כ הקב"ה שומר עמו ישראל לעד. כי הוא שומר אמת לעולם. ונקודת האמת שיש בכל זרע יעקב היא נשמרת וקיימת לעד שאין לה ביטול לעולם כלל. וע"כ א' בשבת דאצל יעקב פסקה זוהמא ואידך מ"ד א' במ"ת ושניהם אמת. ויעקב בירר בפעל וזהו מלבר ומצד עצמו כבר נסתלק ממנו זוהמת נחש לגמרי דע"כ לא מת. ומשה מלגאו בירר הפנימיות ועי"ז נזדככו ג"כ הפנימיות דכל הנפשות מישראל וזכו לקבלת התורה שהוסרה הזוהמא מכולם לגמרי להיות חירות מיצה"ר וממה"מ. אלא שאח"כ גרם החטא עוד טרם ירד מרע"ה ממ' יום דקבלת התורה דככלותו לדבר נתן לו הלוחות שהוא הגמר דמ"ת. ואלו זכו שיהי' נגמר לטוב הי' הכל בשלימות כי חקיקת הלוחות שהי' מעשה אלהים ומכתב אלהים הי' חקוקה על לוח לבם כמ"ש אלעתיד. והי' נקבע בלב לגמרי בביטול היצ"ר שלא יכול להשתנות עוד. אבל באותו רגע עצמה שהי' הקב"ה עוסק לחקוק להם חוקי חיים הי' ההתגברות דזה לעומת זה שגרם הביטול ושבירת הלוחות וחזר הקלקול וגזירת כאדם תמותין. ואחר שזכו ללוחות אחרונות ביוה"כ שהי' מחילת החטא. וחשב דכבר נתקן לגמרי שהוא דוגמת תחה"מ. כי לוחות ראשונות מעשה אלהים דוגמת אדה"ר יציר כפיו. שגרם החטא ונגזר עליו מיתה. כי הגם שהאלהים עשה האדם ישר ונשמה שנתן טהורה. מאחר שהבחירה לאדם יוכל לקלקל. וע"ז אמרו במד' הראה לו חטים וגלוסקאות דמעשה בנ"א חשוב יותר לענין המילה. שמצד הבריאה יש באדם ערלה והוא משכא דחויא החופה על בשר קודש ואות הברית. וצריך להסירה בהשתדלות אדם. וע"ז אמרינן בכתובות גדולים מעשה צדיקים שהוא קדושת המקדש שהשכינו שכינה בתחתונים ע"י מעשיהם הטובים. ממעשה שמים וארץ מה שהש"י השכין שכינתו למטה בתחלת הבריאה ויצירת אדה"ר. וכן לוחות אחרונות א"ל פסל לך שיהי' מעשה שלו ביגיעתו והשתדלותו. והוא השורש לתושבע"פ שזוכים עמילי תורה ביגיעתם. ודוגמת תחה"מ שא' העוסק בתורה טל תורה מחייהו. שהוא באה לו ע"י השתדלותו בעוה"ז. וא' בפסחים עתידים צדיקים שיחיו המתים שנא' ואיש משענתו וגו' שתחה"מ הוא מעשה צדיקים היינו מה שהש"י עושה ע"י מעשיהם של צדיקים ולא מעצמו כתחלת הבריאה. שעדיין אדם אין שיזכה לזה ע"י מעשיו: וקדושת שבת דקביעא וקיימא מצד הש"י שמוצא נייחא בעולמו שברא. הוא מה שהש"י נותן קדושה בלב איש הישראלי מעצמו שלא בהשתדלותו. וזהו המתנה טובה שאז"ל על השבת שיש לו בבית גנזיו שזהו בגנזי מלכא. קדושה גנוזה ונעלמה בעוה"ז שאין אדם יכול להגיע לה מעצמו כלל. ועכו"ם ששבת חייב. כי אדם לעמל יולד והם נבראו לעבוד האדמה דלשבת יצרה ולעסוק בכל ל"ט מלאכות ולהיות איכרים וכורמים לישראל כמו שיהי' לעתיד. וישראל נבראו לעמל פה בתורה. וזהו תושבע"פ שבעמל ויגיעה כנ"ל. משא"כ תושב"כ דכתיבא ומנחא ודכ"ע בשבת ניתנה תורה כי זהו מה שהש"י נותן חכמה מפיו שלא ביגיעת אדם. ודבר זה ג"כ מתנה לישראל לבד ומורשה קהלת יעקב. ועכו"ם העוסק בתורה חייב. דלא יהיב חכמה אלא לחכימין. ובלב כל חכם לב שבהם הראשית חכמה שהוא יראת ה' כמ"ש (במ"ר פ' ברכה) דכל שיש בו יר"ש כל התורה והחכמה נתון בלבו. דהן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה. וא' (בסנהדרין כ.) שקר החן זה דורו של משה ויהושע כו' אשה יראת ה' וגו' זה דור של ריב"א כו' כי משה ויהושע הם דור מקבלי תושב"כ מה שהש"י השפיע להם חכמה בלא השתדלותם. וזהו דרך מציאת חן. ושקר הוא דבר הפוסק כי מה שבא לאדם בקל ולא ביגיעה אינו דבר המתקיים וכמ"ש (עירובין נד.) אם ערוכה ברמ"ח אבריו היא שמירה כו' והעיקר הוא מה שהאדם זוכה בהשתדלותו ויגיעתו. דזהו מה שה' שואל כ"א ליראה. וזהו דורו ש"ר יהודה בר' אילעאי שהם זכו להמסטורין דתושבע"פ ונקרא ע"ש ריב"א כי הוא ראש המדברים בכ"מ. הגם שהי' זה בגזירת קיסר מאותה מעשה דפ' ב"מ (שבת לג:) הכל גזירת שמים מפי עליון דלב מלכים ביד ה'. ונבחר מה' לראש המדברים בתושבע"פ ע"י יגיעתו הגדולה בהרבצת תורה בישראל יותר מכולם. וידוע דכלל ישראל כל הכנס"י נקרא אשת חיל ואשה יראת ה'. כי כולם זרע אמת וחלק ה' עמו ושורש נפשותם דבוק בשורש התושב"כ ושבע"פ. ויש בכל א' מישראל השורש מחכמת לב דיראת ה' שבלב. שעי"ז זכו כולם לקבלת תורה מ"ה שנתן לישראל שהם חכימין מחכמי לב שהחכמה מתקיימת בלבם. משא"כ בטפשים כמ"ש במד'. כי מצד השפעת החכמה מה' לבד זהו דבר שאפשר לפסוק ולהתבטל. אבל ישראל מצד יראת ה' שבלבם חוזרים ומתקנים עד שביטולה זהו יסודה דמהקלקול נעשה תיקון וזכו ללוחות האחרונות ביוה"כ. שהוא שבת שבתון שזכו להמשיך קדושת שבת על יום חול ע"י מעשיהם. ודייקא ע"י הקלקול והחטא כששבו אח"כ וזכו למחילה נעשה מזה קדושת יוה"כ לדורות יום מחילה וסליחה לשבי פשע ביעקב. שהוא דוגמת קדושת שבת דקבועא וקיימא מצד הש"י המשחה והנייחא שיש לו מעולמו שברא. שכולו טוב מאד שאז"ל מאוד זה יצה"ר שתכלית הבריאה בשביל ישראל קדושים זרע יעקב שאין בו פסולת. שאף הרע שבהם יתוקן הכל וישוב להיות טוב מאוד:

י״בוזהו קדושת יוה"כ שע"ז רמזו בר"ה ע"פ ה' ה' אני ה' אחר שיחטא וישוב. ובתדבא"ר פ"א ימים יוצרו ולו א' בהם זה יום השבת ד"א זה יוה"כ ע"ש. וימים יוצרו זהו כל מע"ב כידוע מ"ש ששת ימים עשה ה' ולא בששת דכל הבריאה הוא הימים עצמם שהם הזמן. והכל הוא בעולם שנה ונפש כמ"ש בס' יצירה. ובריאת הזמן דו' ימי בראשית הוא כל הבריאה שבהם ובכחם נברא הכל. בכל יום כפי כח פעולת אותו יום. והנייחא של הש"י בכל הבריאה הוא יום השבת. שהוא אחר ההסתכלות בכל הבריאה שטוב מאד. דכל פעל למענהו לקילוסו. וכשם שקילוסו מהצדיקים כך קילוסו מהרשעים. וסוף הכל דידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל וכו' ויאמר וכו'. וימי השנה הוא התפשטות כל הנבראים מעצמם ופעולתם אחר הבריאה. ואותם הזמנים דהתפשטות הבריאה ישראל מקדשי להו. שקדושתם הוא מעשה הצדיקים בהם ולו ית' א' בהם הוא יוה"כ שבו הוא הנייחא הגדולה שהגם שחטאו עכ"ז הכל נתלבן ושבו להיות נקיים כמה"ש בלא אכילה ושתיה. וקדושת שבת הוא אדרבה להתענג במאכל ומשתה. כי האדם נברא שלא יוכל להיות בלא אכילה ושתי' ומזה מקבל החיות. ואדה"ר נצטוה מכל עץ הגן אכל תאכל הוא מ"ע. שזהו תיקון כולם ע"י אכילת אדם אותם כידוע. ואכילת פירות ג"ע שנטעם ה' הוא דוגמת אכילת המן במדבר לחם מ"ה שעי"ז נבלע התורה במעיהם כמשז"ל. וכן אילנות דג"ע מאחר שהש"י נטעם. הוא מה שהש"י נותן מ"ה. אבל אחר החטא באכילת עה"ד שהוא אכילה בתאוה גשמיות מצד היצ"ר. גירש מג"ע ולא זכה עוד לאכילה הרוחניות בפירות ג"ע. עד שזכו ישראל וניתן להם יום השבת. דאכילת שבת ידוע דכולה בקדושה. והיא כאכילת מן ופירות ג"ע. וזהו מקדושה דזיהרא עילאה דאדה"ר שהי' לו קודם החטא. מה שיכולים להגיע אלי' גם אחר החטא ע"י התשובה. כי שבת בראשית הי' אחר החטא שעשה תשובה ואמר מזמור שיר ליום השבת כמשז"ל. וזהו הקדושה מעין עוה"ב דאז יבוקש עון ישראל ואיננו.וכאלו לא חטא מעולם:

י״גויוה"כ ג"כ דוגמת עוה"ב דהיא שלימות הבינה שבלב. דלבבו יבין ושב. ועוה"ב אין בו אכילה כו' רק כו' ונהנים מזיו השכינה. והוא הלחם שמה"ש אוכלין. וכענין ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו שא' בזוה"ק אכילה ודאי כידוע. ורע"ק אמר בפ' יוה"כ דגם המן לחם שמה"ש אוכלין. כי רע"ק הוא הי' שורש דתושבע"פ כידוע. ומצד מדריגתו השיג דגם באכילת מן הי' אותה קדושה עצמה דהנאת דמה"ש. ומתסמא כן הרגיש גם באכילת שבת שלו. כי גם באכילה ממשיית שבעוה"ז יוכלו להשיג אותה קדושה. כפי היקר שראתה עינו. ור"י אמר טעית וכי מה"ש אוכלין לחם כו' דאף דנקרא אכילה ושתי' אין נקרא לחם. אף דמצינו לכו לחמו בלחמי על השגת התורה אין זה למה"ש דלא ניתנה תורה למה"ש. והשגת אור שע"י השגת התורה שהשיג רע"ק אין זה השגת המ"ש. וביוה"כ שאין בו אכילה ושתי' הוא השגת זיו השכינה כמה"ש. וע"כ קבעו רז"ל דרשות דפ' המן בפ' יוה"כ ואליבא דרע"ק שהוא לחם שמה"ש אוכלין. דהשגת זיו השכינה הוא אור הגנוז דתושבע"פ. דתושב"כ היא הנמשלת ללחם ויין לחמי ומסכתי. וא' (ע"ז לה.) ע"פ טובים דודיך מיין. חביבים דברי סופרים מיינה של תורה. כי הם זוכים להחביבות דדודיך שהיא אהבה וחיבה דתושבע"פ. שבא רק ע"י תוקף האהבה וחשק כנז"ל כמים הפנים לפנים וגו' הוא ג"כ התגברות אהבת הש"י והתורה. שמזה המשכת הרגשת הטוב שבד"ת כנ"ל. וע"כ אמר טובים דודיך שהוא מה שזוכים לגלות להם חכמה שמפיו. כמשז"ל מהפוצטלין שבתוך פיו. והוא עד"ש בפי' הראב"ע דדודיך נקרא הריר שבפה הנמשך מהנשיקין הבא מתוקף האהבה והחביבות. וזהו התושבע"פ שנתגלה ע"י הפה. והוא זיו השכינה דמלכות פה מה שכנס"י מקבלין מנשיקות פיהו. וע"ז נאמר כי ימות באהל שאז"ל שאין ד"ת מתקיימין אלא מי שממית עצמו עליה. והוא כענין שא' ע"פ לא יראני וגו' הא במיתתן רואין. במיתת נשיקה יכולים להשיג מה שא"א להשיג בחיים. וכן הת"ח הממיתים עצמן על ד"ת בגודל יגיעתם העצומה. כי עזה כמות אהבתם לד"ת. וישגו תמיד באהבתה של"י מחייהם כלל. הם זוכין להמציאה הגדולה דכי מוצאי מצא חיים. וכמ"ש בתמיד מה יעשה אדם ויחי' ימות א"ע. וידוע דנשמת מלאכים מהנשיקין עי' בלק"ת פ' וירא וזו"ז. וע"כ השגתם הוא מזיו ואור זה שנמשך מנשיקות פיהו. וחכמי ישראל מייסדי תושבע"פ הגם שלא זכו לנבואה. זכו להתגלות מלאכים כידוע בתלמיד בכמה דוכתי ובזוה"ק. ואמרו (בחגיגה יד:) שהיו מתקבצים מה"ש כשדרשו במעשה מרכבה. ונענה מלאך מהאש הן הן מעשה מרכבה. כי זהו ממה שיוכלו הם להשיג ג"כ. שהוא החכמה שלא נתגלית בפעל בעוה"ז אלא בהעלם. משא"כ תושב"כ דכתיבא ומנחא גלוי לכל. בא משה והורידה בארץ ולא בשמים הוא. דמה"ש אין אוכלין מלחמה רק נהנין מזיו השכינה כנ"ל. ורע"ק הי' דורש על כל קוץ תילי תילין של הלכות היינו שהי' מוצא כל תושבע"פ רמוז בתושבע"כ כידוע. ע"כ אמר הוא שגם המן שהוא הלחם דתושב"כ. הוא שמה"ש אוכלין. כי שם מושג גם זיווה והדרה של התורה שבתושבע"פ. וזהו ההשגה דיוה"כ בלוחות אחרונות שאחר החטא שהם עצמם תושב"כ. אבל בהם יש שורש להתגלות דתושבע"פ שזכו אחר תיקון החטא כנ"ל. וע"כ בראשונות נאמר בשבת זכור וגו' ומסיים כי ששת וגו' וע"כ ברך ה' וגו' ויקדשהו. ובלוחות אחרונות נא' שמור וגו' ומסיים וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך וגו' כ"כ צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת. וזכור ושמור הם דו"נ שהם תושב"כ ושבע"פ זה משפיע וזה מקבלת. וקדושת השבת שמצד הש"י הוא מה שנח בו בימ"ב ומה שהוא בירכו וקידשו. ואין לאדם בזה אלא מה שהוא יזכור לקדשו. היינו שיהי' רק הוא מוכן לקבל הקדושה. וע"ז אמרו דברכו וקדשו במן כי הוא הלחם מ"ה הנמשך מתושב"כ שא"ל לחמו בלחמי. ובאכילתו נכנס קדושת התושב"כ בלבבות דבנ"י להיות ד"ת נבלעים בקרבן כמשז"ל (מד"ת ר"פ בשלח). דע"כ סיבבן במדבר מ' שנה שיאכלו מן. וכמ"ש (בע"ז ה:) דלא קאים אדעתא דרבי' עד סוף מ' שנה. ומרע"ה עמד בהר סיני מ' יום לקבלת התורה שאצלו הי' יום לשנה. כידוע דסיבוב החמה ביום א' כבשנה א'. רק שבשנה הוא מצד עצמו בגלגולו. וביום מצד גלגל היומי המסבבו. ועד"ז ו' ימי בראשית ושבת. דוגמת ו' שנים ושמיטה שהארץ שבת לה'. רק זה מצד הש"י וזה מצד הארץ והאדם. וכיו"ב במרע"ה וישראל. ומספר מ' כי אמרו שהי' מרע"ה לומד ושוכח עד שניתנה לו מתנה. וזהו קדושת השבת דישמח משה במתנת חלקו. שאז זמן עליית העולמות והבלעת הקדושה שטרח בו' ימי המעשה ליקלט בלב:

י״דועמל דימי המעשה הם ל"ט מלאכות שכוללים כל עמל אדם בעולמו שנברא לעמל ולא לילך בטל וגם בעמלה של תורה מסתמא יש ל"ט מדריגות האלו. שכנגדם הוא ל"ט מלקות לעובר על ד"ת. ונא' שם במספר ארבעים וגו' ואתו רבנן ובצרי חדא שאמרו שהוא מנין הסוכם מ'. היינו דמ' הוא מספר הבא אחר הל"ט וסוכם כולם. והוא קדושת השבת הבא אחר העמל דל"ט מלאכות. להיות סוכם כולם שכל הקדושה שבהם יהי' נבלע במעמקי לבבו במנוחה ועונג בלא עמל ויגיעה. וידוע מ"ש בזוה"ק פ' צו דת"ח הם שבתות וימים טובים וע"ה יומין דחול. כי ת"ח הוא אותו שכבר נקלט ונקבע ד"ת בלבו. והם המשיגים המספר מ' הסוכם כל הל"ט. וע"כ רבנן בצרי חדא. שמדריגה זו אין בה מקום חטא עוד. כי כולה קודש שכבר נקבע בלב. והחטאים מצד מדריגות הקודמת כשהוא עדיין צריך לעסוק בעמל ויגיעת נפש ובשר. ומי שלא הגיע לשלימות המדריגה לא יכול להשיג זה שיש מדריגה זו שיוכל להשיג קדושה כזו בלא שום עמל ויגיעה. וגם קדושת התושב"כ נאמר כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו. שאף שצריך עמל פה ולב ומעשה שהם כוללים שלימות האדם במחשבה דיבור ומעשה. מ"מ הוא קרוב אליו. שמצד מה שעשה אלהים האדם ישר. כל התורה והמצוה דבר קל הוא כמ"ש במד"ר (פ' ברכה) וכמ"ש מה ה' וגו' כ"א ליראה וגו' דלגבי מרע"ה מלתא זוטרתי הוא ודבר קל. וכן ניזונו במדבר במן שהי' צריך רק טורח מועט לילך וללקוט ולבשל ולהכין המאכל. ובזה הי' כל העמל דו' ימי המעשה שלהם. וקדושה וברכה דיום השבת ניכר דבו לא ירד. שהוא הקדושה מה שמובדל ומופרש משאר ימים. שזהו הקדושה הנקבע בלב בלא יגיעה כלל. ואף דמ"מ צריך לזה עמל מקודם בימי המעשה. שאין הקדושה באה מעצמה. ומי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת. ולא יגעת ומצאת אל תאמין. אבל מ"מ אחר היגיעה הוא רק מציאה שלא על זה יגע כנז"ל. וכמ"ש בב"ר ברכת ה' תעשיר זה יום השבת. שהעשירות שבו שיושב בעונג ומנוחה היא רק מברכת ה'. ונגלה זה במן שמה שהכינו ביום ו' לא טרחו בשביל יום השבת כלל. דכל א' לקט כדרך לקיטתו בכל יום. רק אח"כ כשמדדו מצאו לחם יומים מברכת ה'. והי' זה מציאה מברכת ה' שלא טרחו ע"ז כלל. אלא שלולא טרחתם לצורך יום הו' עכ"פ. לא הי"ל מציאה. והברכה באה רק על העשייה שלהם. והעשיי' הי' ליום ו' ולשבת הי' הברכה לבד. כי א"ל לשום השתדלות מאומה כלל. אבל בחטא אדה"ר נא' בזעת אפיך תאכל לחם שקיפח פרנסתו והוצרך לעמל ויגיעה רבה. וכן במזון הנפש בתושבע"פ צריך עמל ויגיעה כנז"ל שהוצרכו לזה אחר החטא. וידוע מ"ש ברע"מ (ח"ג קנ"ג ע"א) על עבודת מצרים בחומר דא ק"ו ובלבינים ליבון הלכתא. כי יגיעת תושבע"פ עבודה כבידה לנפש דוגמת שעבוד מצרים לגוף. וטובי לדזכי והוי דרופתקי דאורייתא. והם זכו לזה ע"י עבדות ועינוי מצרים דג' מתנות כו' ע"י יסורין. ומ"ת ע"י יסורי מצרים וקושי השעבוד שהתחיל משנולדה מרים שממנה יצאה דהמע"ש שורש תושבע"פ (וממנו המשיח שהוא יגלה כל אור הגנוז לכל הלבבות דבנ"י שלא יצטרכו עוד לשום יגיעה כי עין בעין יראו וגו' כי יזכו אז על ידו להעולם שכולו שבת ומנוחה שהיא הנייחא שאחר היגיעה דו' אלפי שני עוה"ז בתורה ועבודה) הכנה להתגלות האור דתושבע"פ שישיגו בחכמתם ויגיעתם. והם פ"ו שנה בגימ' אלהים. ששם זה הוא שורש לתושבע"פ וחכמי ישראל. ואלהים נצב בעדת אל. ועדה הם הסנהדרין חכמ"י. ועל מחלוקת חכמ"י אמרו אלו ואלו דא"ח. שמשם זה שהוא לשון רבים כי הוא בעל הכחות כולם כמ"ש באו"ח סי' ה'. מזה נמשך חלוקת הדיעות שכולם אמת ודא"ח שכל א' וא' הי' אומר דעתו כפי כח חכמתו והשגתו שמצד שורש נפשו כידוע. ודברות ראשונות שנאמרו בפומבי לכל ישראל ומסתמא לא היו כולם שוים בהשגתם דבוריו ית' וכמשז"ל אפי' בדיבוריו של מרע"ה. לאנשים כפי כחן ונשים כו' וכן כל א' וא' כפי מדריגתו וכח השגתו. מתחיל וידבר אלהים את וגו' וכן בסופה ויאמרו וגו' ואל ידבר עמנו אלהים וגו' ויאמר וגו' בא האלהים וגו' ויעמוד וגו' אשר שם האלהים. הכל בשם אלהים. לפי שהיה ההתגלות לכללות הנפשות דכנס"י. שמספר ס"ר שהיו בדו"המד הם כלל שרשי הנפשות שמהם התפשטות פרטי הנפשות שבכל הדורות כולם שמצאצאיהם. ואז כ"א קיבל חלקו בפרט בתושבע"פ שכל מה שתלמוד ותיק עתיד לחדש הכל קבלו מסיני ואז הי' התגלות גמור מאור הגנוז השייך לכל א' וא' בפרט. מה שקבל מפי הש"י עצמו דמפיו דעת ותבונה בנשיקות פיהו שהוא הדביקות רוחא ברוחא. דע"כ בכל דבור יצאה נפשם בנשיקה. וחזר ע"י טל של תח"ה הוא טל תורה המחי':

ט״וותח"ה מתחיל אתה גבור כי הוא מגבורותיו ית' מצד מדת הגבורה והצמצום להיות נשפע חיות לכל א' לפי כחו ולא יתבטל ע"י ריבוי האור להתכלל במקור כשישיג מה שלמעלה מכחו וגדר הכלי קיבול שלו. וכן התורה מפי הגבורה שמענו הוא שם הנ"ל שממדה זו בא ההשפעה בגבול וצמצום כפי הראוי לכל א' וא'. ועי"ז יוכלו להתגבר במלחמתה ש"ת שבע"פ וכמ"ש במגילה ע"פ ולגבורה משיבי מלחמה שערה. וע"פ כולם גבורי חיל בסנהד' וכדומה. ואחר החטא שניטל עדים והכתרים שכנגד נעשה ונשמע שהוא האור מקיף שממנו היו יכולים להשיג האור הגנוז דטל אורות טליך שהוא האחורים דשם הוי' שבגימ' טל כידוע. והוא השגת אחורים דראית את אחורי. ואז"ל. קשר של תפילין דמארי עלמא שכתוב בהם מי כעמך ישראל דה' האמירך. וקשור נגד המוח שדבוקים ויונקים מחכמתו ית' שהוא יהיב חכמה להם. וכשהתנצלו עדים ע"י החטא נשכח ונעלם מהם הכל. וחזר בלוחות אחרונות שניתנה בצנעא והעלם. דכולם זכה מרע"ה ונטלם. וע"כ באותם לוחות נא' פסל לך ואח"כ שם א' כתב לך וגו' ודרשו מזה (נדרים לח.) דלא נתנו אלא למשה וזרעו והוא נהג טובת עין ונתנה לכל ישראל. ומסיק דהיינו לפלפולא ופירש"י להבין דבר מתוך דבר והיינו תושבע"פ וכדמסיים הפסוק כי ע"פ הדברים וגו' ודרשו מזה (בתמורה יד:) על דברים שבע"פ א"א רשאי לאומרם בכתב. כי הם דברים שא"א שיבואו בהתגלות בכתב דעליהם הוא אומר כתבם על לוח לבך שהוא ההשגה שבלב כל א' וא'. וכמורגל בלשון חכמים אליבא דר"פ שכל דבריהם הי' כפי השגת לב כל א' ומה שבלב א"א לכתוב כלל. וכמ"ש בסנהד' דאע"ג דכתבי מה דבפומא. מה דבלבא אינשי. כי גם כשיכתוב האדם עצמו דבר לא יכול לכתוב אלא מה שבהתגלות לבו מה שיוכל להוציא בפעל בפה. אבל העומק שבלב א"א לדבר ולא לכתוב כלל ורק ה' יראה לבב. והתושב"כ שהוא מה' שם גנוז כל התושבע"פ דע"כ פתח כתב לך וגו' דליכא מידי דלא רמיזא באורייתא ותושב"כ. רק שם הוא ברמז והעלם גדול המתגלה רק מסוד ה' ליראיו לחכמ"י שחלק מחכמתו ליראיו. ושמעתי פי' כתב לך היינו כתוב את עצמך שתכתוב אותך. דהתורה נקרא על שמו תורת משה. כי כולה שורש נפש מרע"ה. וכידוע דס"ר אותיות בתורה שהם שורש לס"ר נפשות דדוהמ"ד דור דעה. שנפשותם הם נפשות הת"ח שבכל הדורות ונפש מרע"ה הוא נפש הכולל כולם כידוע. והוא שורש נפשות כל גדולי הדור שבכל דור ודור. וכידוע מל' רז"ל משה שפיר קאמרת. שקראו מפני כן לכל גדולי הדור משה. וזה פי' דלמשה ולזרעו כידוע מסה"ק דגלגולים של כל נפש נקרא זרע וצאצאים לשורשם הראשון שהי' בעולם. וזהו שניתנו בצנעא וחשאי שהי' ההתגלות רק לו לבד. וע"כ בדברות אחרונות בפ' ואתחנן פתח אנכי עומד בין ה' וגו' את דבר ה' וגו' ואח"כ הדברים האלה דבר ה' וגו' ותאמרו הן הראנו ה' וגו' לשמוע את קול ה' וגו' אשר יאמר ה' וגו' אשר ידבר ה' וגו' הכל בשם לוי' שהוא השגה הנעלמת דזה שמי לעלם כתיב והוא המשפיע לשם אלהים וע"כ אמר אנכי ה' אלהיך וכן בכל מקום ה' אלהינו. כי דרך הצמצומים וההעלם דשם האלהים שהוא השגת כ"א כפוס דרגא ושיעורא דילי' הם משיגים השורש דשם הוי' שהוא שורש התורה שנקרא תורת ה'. וכאשר חזר מרע"ה לספר ההתגלות ההוא אחר השגתו בדברות האחרונות שהם מצד ההעלם. שבזה השיג העומק הנעלם שלא יכול להתגלות בפומבי גמור בעוה"ז. גילה להם דכל ההתגלות הי' משם הוי' הנעלם. ולפי שכל ההשגה והכתרים נשארו עתה אצלו. והוא הגיד עתה כפי השגתו ביחוד. ובטובת עין שלו נתנה לכל ישראל. כי באמת שייך לכולם. ועתיד הקב"ה להחזיר אותם הכתרים לנו כמ"ש בפ' רע"ק. ולא ניטלו אלא לשעה בעוה"ז שנגנז אותו אור עתה ע"י החטא. ובמתנת מרע"ה יוכלו כ"א להשיג מזה בעוה"ז ע"י היגיעה בתורה ועבודה כ"א כפי כחו. והם במדריגת הנוק' המקבלים מהדכורא שהוא משרע"ה. והוא שורש התושב"כ שנקרא על שמו כנ"ל. ומה שקיבל כל הכתרים שהם השגת תושבע"פ של כל א' וא' כנ"ל הוא מצד שהכל כלול בתושב"כ וכנ"ל דהוא נפש הכולל והם הפרטים. וזהו זכור ושמור דבדבור א' נאמרו. כי גם בתחלת ההתגלות כללות ופרטות נאמרו ביסני היינו ההתגלות דתושב"כ. והשגת משרע"ה הכוללת וההתגלות בפרטות כפי השגת כ"א. והוא ההתגלות דתושבע"פ. ובראשונה שהי' ההתגלות הגדול בפומבי והשיגו כ"א ההתגלות שלו מצד התכללותו במקור וכנז"ל ע"כ נכלל הכל בהדכורא. ונא' זכור לבד דבאמת הכל א'. ובשניות נא' שמור לבד. כי ההתגלות אז לכל ישראל הי' בהעלם אחר סילוק הכתרים. וע"כ מסיים וזכרת כי עבד וגו' שצריכים ליגיעה גדולה כעבודת מצרים הרומזת ליגיעת תושבע"פ כנ"ל. ומסיים ע"כ ציוך לעשות שיש עליהם ציווי לעשות בפעולה ועבודה שלהם את יום השבת ואינו בא מעצמו כמ"ש בראשונה ע"כ בירך וגו' ויקדשהו. שזהו מצד הש"י כפ"מ שעשה האדם ישר כנ"ל. אבל אחר החטא הוצרכו לגלות מצרים ושעבודם להיות הכנה לקבל עי"ז אח"כ ע"ע עול תורה להיות עבדי ה' ולפרוק עול שעבוד וד"א להיות עמלים בעמלה ש"ת שלמעלה מהשמש שהוא אור יום. והיום למלאכה דיצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב:

ט״זוכל עמל עוה"ז הוא תחת השמש שהוא נמשך מהזמן כי ו' ימי בראשית שהוא הזמן הוא שורש כל הנבראים. שבהם הוא כל עמל האדם. אבל עמלה של תורה שהוא למעלה מהזמן שהזמן נמשך ממנה כמ"ש דנסתכל בה הקב"ה וברא העולם. ולעמל זה יש יתרון. דעי"ז הם עושים את יום השבת לזכות ליום שכולו שבת ומנוחה שהוא שלימות כל הזמן. ומצד המקור הכולל הוא יום השבת. ומצד התפשטות הפרטים הוא יוה"כ שהוא יום השבת של ו' ימי הזמנים דישראל מקדשי שהם א' וז' דפסח ושבועות ור"ה וסוכות ושמע"צ. שהוא מה שישראל בהשתדלותם ועבודתם מקדשים גם ו' ימי המעשה בקדושת השבת. ופסח הוא ראש התגלות האור לישראל. דע"כ התחלת מס' פסחים בתיבת אור גם על הלילה ללישנא מעליא דמי שזוכה לפה סח ולישנא מעליא שהוא הוצאת הדבור מהגלות דזהו יציאת מצרים כידוע. גם לילה כיום יאיר. וזהו הקדושה דים א' מימי בראשית שהוא התחלת התגלות האורה בעולם במאמר יהי אור. והוא קדושת אאע"ה שהתחיל להאיר לפניו ית' מתוך החשך שיכסה ארץ עד שבא הוא וגילה האור. וקי"ס להיות מבדיל בין מים למים הוא מסט' דגבורה. וכמ"ש בשירה ימינך ה' נאדרי בכח שגם הימין נאזר בגבורה. וע"כ אמרו קשין מזונותיו כקי"ס וקשה לזווגן כקי"ס. שייחסוהו לדבר קשה כי מה שבא בכח וגבורה נקרא דבר קשה. וע"כ אמרו ראתה שפחה על היום כו' שזהו מסט' דיצחק דמחוי להו הקב"ה בעיניהו כמ"ש בפ' רע"ק. כי הוא הראשון הנימול לח' שזכה לקדושת הברית בשלימות. שמזה זכה להיות גבור הכובש יצרו והוא יושב בארץ הנגב מנוגב מכל תאוות וחמדות עוה"ז המחשיכות העינים. ועינא ולבא תרין סרסורי עבירה. ואי' את יהיב עינא ולבא לי את דילי. כשאין מסתכל ולא מתאוה לשום עניני עוה"ז. זוכה לראיית הרוחניות וצפיית הלב במראות אלהים. ומצרים ערות הארץ בתכלית השיקוע בתאות. וע"כ נידונו במים שהוא שורש התאוות. וכדור המבול שנידונו ג"כ במים. וכן הסטוה במים המרים והמאררים. ולפני בני ישראל הגדורים בעריות ותאות זרע יצחק. נבקע וראה וינוס. ואז"ל ארונו של יוסף ראה שכתוב בו האלהים אני ירא. כי הוא ג"כ גדר עצמו מתאות בהיותו בתוקף חומו. ובזכותו וכחו נגדרו כל ישראל במצרים. כמ"ש (בשהש"ר). וע"כ ז' של פסח הוא מהקדושה דיום הב' דימי בראשית. ושבועות דיהיב לן אוריין תליתאי כו' ביום תליתאי. הוא קדושת יום הג'. ותורה דכתוב בה אמת הוא מדת האמת ליעקב. וכן אמרו בהרואה. והתפארת זה מ"ת. וביום ג' הכין תבל לעדתו ונתגלית היבשה שהוא הכנת המקום לנבראים. כי קדושת הזמן בפסח דהחודש הזה ראש חדשים ראשון לחדשי השנה שממנו התחלת קדושת הזמן. ושבועות קדושת הנפשות דישראל שהם מאותיות התורה. ועי"ז נעשה הכנה להמקום. כי נפשות הנבראים צריכים למקום המחזיקם. וקדושת המקום הוא בסוכות שיושבים בצלא דמהימנותא במקום מקודש. ויעקב זכה לקדושת המקום כמ"ש ויפגע במקום. וע"כ נסע סכותה וזכה לנחלה בלא מצרים ופרצת ימה וגו'. שהוא מצד התפשטות קדושת המקום בשלימות שזכה לו. וזהו קדושת יום הד' שבו נתלו המאורות להאיר לעולם כולו. שביום ג' רק הוכן הלהיות התגלות מקום ועדיין לא הי' ראוי לישיבת נבראים בעלי נפש חי' עד שתלה בו פנסין ומאורות. וזהו מדת הנצח שא' בהרואה זו ירושלים שהוא קדושת המקום דמחנה ישראל שהתחיל ע"י משרע"ה שהוריד השכינה למטה וקבע ג' מחנות וענני כבוד מקיפים אותם שמזה זכו לסוכות. ומקריבים אז ע' פרים נגד ע' אומות הממלאים כל העולם כולו וסובבים למחנה ישראל. והם קולטים כל מעט הטוב שבהם הפוחת והולך ועי"ז הם הולכים ונופלים. וישראל זוכים לנחול כל העולם כולו שיתקדש הכל בקדושת א"י ומחנה ישראל. וז"ש בהרואה שם דנצח הוא ג"כ מפלתא של מלכות הרשעה ואז אח"כ ה' בדד ינחנו. והוא שמע"צ פר א' נגד אומה יחידה שע"ז הי' תכלית הבריאה בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתה. שהם הנבחר מכל הבריאה להיות קודש לה' דכל פעל למענהו לקילוסו. שיהי' נבראים המכירים בשבח פעולתיו לקלסו עליהם. וזהו קדושת יום הה' שהתחיל בריאת בע"ח לשבח לשמו כמ"ש (בר"ה לא.) דע"כ שיר דיומו הרנינו ע"ש ברש"י דאדם משבח על מינים המשונים. וזה שייך גם אצומח דיש ג"כ מינים משונים. ואפ"ל דעיקר הקילוס על היתרון שבו. והרגשת היתרון הוא נגד הבע"ח שגם להם נפש חי' כמותו ושוי' לו פו"ר אוכלין ושותין ומוציאין רעי. ועכ"ז אין ערוך להם אליו. וע"י התבוננות ביתרונו מתלהב הלב לשבח ולקלס ליוצרו. וזהו שלימות מדת ההוד שא' בהרואה זה בהמ"ק שהוא תלפיות תל שכל פיות פונין לו. דכל ההודיות והקילוסין אינם עולים אלא דרך המקדש. וזו מדת אהרן הכהן שהוא העומד שם בעבודת הקרבנות שהוא כדורן שמביאים למלך אחר הקילוס. וכן התפלה במקום הקרבנות ברכות והודאות לשמו. ואם כל הקרבנות בטילין קרבן תודה אינו בטל שזהו עיקר הקרבנות להודות לו ית'. שזהו הקרבן הראוי גם כשיהי' האדם בשלימות כרצון הש"י שלכך נוצר ולא יצטרך לקרבן על חטא שבא ע"י שקלקלו מעשיהם. רק על ההודאה והקילוס על ריבוי חסדיו וטובותיו בכל יום עמנו. שע"ז הוא מכוון כל הבריאה. וזהו כשישראל נעשין גוי א' בארץ שאין עוד שטן ופגע רע שאור שבעיסה ושעבוד המעכב. והכהן בעבודתו הוא המכפר הכל. וע"כ אהרן שושבינא דמטרוניתא ליחד כנס"י עם דודה. וזהו קדושת שמע"צ דנשמח אני ואתה ביחוד. וזהו ההכנה דהרנינו וגו' שאו זמרה וגו' דישמח ה' במעשיו וישמח ישראל בעושיו. דזהו שמחת המלך שמקלסין אותו בביתו כך. שע"ז הי' בריאת העולם. ושמחת הבנים כשזוכים לקלס לאביהם שבשמים. וכידוע פי' ועל הכל אנחנו מודים לך דעל כל הטובות. זה עולה על כולם מה שזכינו להיות מודים לך:

י״זוקדושת ר"ה שאומרים מלכיות להמליכו עלינו. וכן המלך הקדוש והמלך המשפט לפי שאז מראה מלכותו כמ"ש רש"י (ברכות יב רע"ב) זהו קדושת יום הו' שבו גמר מעשיו ומלך עליהם. דע"כ שירו ה' מלך כמ"ש (בר"ש לא.). ואומרים זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כמ"ש שם (כ"ז סע"א) והיינו יום הו' שנברא אדם. וקדש חודש תשרי במולד וי"ד דהי' אז ר"ה. ואתם קרוים אדם דעמך כולם צדיקים בקדושת היסוד ברית קודש דגם ערלי ישראל נקראו מולים שאין הערלה נקראו אלא ע"ש עכו"ם. וע"כ אין עליהם שם אדם. שהוא הנעשה בצלם אלהים כבן הדומה בצורתו לאביו דבנים אתם לה' אלהיכם. וזהו בנפיחת הנשמת חיים באפיו להיות חלק ה' עמו וצור לבבינו דמעמקי לבבם דבוק לעולם בהש"י אף שנשקע במה שנשקע. הכל הוא מצד ההוצי וחוחים הסובבים להאסא ושושנה שמאפילים ומרדימים הנקודה הטובה שבעומק הלב שלא תתעורר. ולעתיד כשיתקע בשופר גדול לומר עורו ישנים מתרדמתכם. אז יבואו גם כל האובדים ונדחים שבישראל דלא ידח מהם נדח. דאע"פ שחטא ישראל הוא. ויש בו איזה נקודה קטנה עכ"פ שהוא מחלק ה'. רק שהוא בבחי' שינה ובגלות ע"י המלך זקן וכסיל שבנה עלי' מצודים וחרמים. אבל אע"פ שאני ישנה. לבי ער דא' ע"ר (בשהש"ר) דהקב:ה לבם של ישראל שנא' צור לבבי וחלקי. והוא הער בעומק לבו ובדפיקת קול דודי מיד מתעורר. וזהו זביחת היצ"ר אז שהוא כעין כריתת הערלה במילה. ואדה"ר נוצר מהול כי האלהים עשהו ישר. אבל שם הבחירה בידו. וע"ז אז"ל שהי' משוך בערלתו דאחר החטא והטלת הזוהמא נעשה ערל. כי הוא הי' דבר זה בידו לעשות עצמו ממהול ערל. וישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתם. וע"כ אפי' הערל בהם נקרא מהול. כי שורשם בקודש ובשרם בשר קודש בעצם כאדה"ר קודם החטא. רק שהוא קלט אח"כ הזוהמא. ומזה יצאו עכו"ם שהם שורש הזוהמא וערלים בעצם אפי' נמולו. כי אין בידם לכרות ולהסיר זוהמא זו מאחר שזהו שרשם. וכל אומה מושרשת ברע מיוחד של אותה הזוהמא דנחש הקדמוני. דע"כ לא רצו לקבל התורה. ועשו וישמעאל הם ראשי גוים ולאומים. ושרשם ב' היצרים רעים הנמשכים מזוהמת הנחש. חטא אדה"ר בתאוה וחטא קין ברציחה. וע"כ כששאל ישמעאל מה כתיב בה א"ל תנאף. ולעשו לא תרצח. והם עצמותם היפך ב' דברים אלו ע"כ לא רצו לקבל.ולכן כל העמים יהיו משרפות סיד לא ישאר מהם שורש וענף כשיבוער הרע מהעולם שיוכרת הערלה לגמרי והי' ה' למלך על כל הארץ שיושלם המכוון בבריאה. וזהו קדושת ר"ה והעלאת הזכרון לטובה ע"י קול השופר המתעורר הנקודה הטובה שבלב. וע"כ בהיל ואמר השתא אתי משיחא שיהי' התעוררות גדול לכלה עון ולהתם פשע לגמרי. ורמז יש בכל קול שופר דר"ה לקול שופר גדול דלעתיד. שישראל בעוה"ז אף אותם המשוקעים ביותר הם רק דוגמת הישן שצריך לעוררו. ומי שנשתקע בתרדימה ביותר צריך קול גדול ביותר לעוררו. ומקול גדול מיהת עכ"פ מתעורר. וקול שופר דר"ה אינו גדול כ"כ ומעורר רק אותם שאין משוקעים בשינה כ"כ שמתעוררים בקול קל. ומ"מ מועיל לטובה לכל ישראל ג"כ שנזכר זה למעלה שהם רק כישינים שאפשר לעוררם עכ"פ. משא"כ עכו"ם כמתים שלא יתעוררו גם לקול היותר גדול מאחר שאין בהם חיות להתעורר כלל. וזהו קדושת יום הו' בבריאת אדם דהי' בשעה שנשלם הכסא כמ"ש בזוה"ק (תזריע מח סע"א) כי אז הוא שלימות מלכותו וכסאו. להיות מלך יושב על כסא רם ונשא. והוא הכנה ליוה"כ שהוא קדושת יום השבת דישראל מקדשי ע"י קדושת הזמנים. דע"י דלבבו יבין ושב זוכים לעולם הבינה שהוא עלמא דאתי יום שכולו שבת. דגם ו' ימי המעשה נתקדשו בקדושת השבת. וזהו שלימות כל ימות השנה דלו א' בהם שהוא תכלית קדושת הזמן. ובית ק"ק תכלית שלימות קדושת המקום. וכה"ג תכלית שלימות קדושת הנפש. וע"כ עבודת יוהכ"פ הוא בכה"ג ובבית ק"ק כי אז נשלם הכל:

י״חואחר קבלת לוחות אחרונות ביוה"כ נצטוו על מלאכת המשכן למצוא מקום לה' משכנות לאביר יעקב. שהוא השורש למצוא קדושת המקום כנז"ל. והוא קראו בית כשפגע במקום. לא כאברהם שקראו הר ויצחק שדה. שעדיין לא היתה המטה שלימה להיות חוט המשולש שלא ינתק בשום אופן עוד. דגם אחר כל החטאים יחזורו לקדושה הראשונה. ועוד בתוקף יותר למקום שבע"ת עומדין. וע"כ קדושתן גם כשהם שוממין שאין הקדושה ניתקת גם בזמן השוממות כיון שסופה לחזור. ונבחר אהרן לכהונה. וקרח טען כל העדה כולם קדושים וגו' ומדוע תתנשאו וגו' ודבר שקר והבל לא נכתבו בתורה. אבל האמת כן שכבר א"ל קודם מ"ת ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וכל ישראל קדושים. וזהו מדריגת הכהונה. אבל החטא שגרם חזרת היצ"ר עי"ז אין הקדושה בהתגלות. וע"כ נבחר אהרן שהוא הי' עיקר העושה בעגל. אבל הוא הי' כל כונתו לשמים ולהצילם מהחטא ע"י שישתהה בעשייתו כמשאז"ל. וכן מ"ש חג לה' מחר שקיוה לביאת משה שיחזירם למוטב וכל כונתו לטובה. וע"כ נבחר הוא להיות המכפר ומקנח הצואה וטומאת בנ"י לכל חטאתם. ונא' וקדשתו שישראל הם המקדשים אותו. כי באמת קדושתו נמשך מקדושתם וכמ"ש (חולין נו:) ע"פ ממנו יתד וגו' ממנו כהניו ממנו מלכיו ממנו נביאיו. היינו שכל קדושתם מכם וכמ"ש נביא מקרבך וגו' דייקא וכמשז"ל במשרע"ה שכל זמן שהיו ישראל נזופין לא נתייחד הדבור. ומקדושת פרטי נפשות הדור נמשך קדושה לנפשות הכוללות. שהם בכלל ג' מדריגות נגד מחשבה דבור ומעשה. נביא שהוא מלשון ניב שפתים הוא קדושת הדבור. ומלך הוא מצד קדושת המעשה של כל ישראל. וגם בו נא' מקרב אחיך תקים וגו'. כי מכח קדושה שבהם נבחר הוא. והם המקיימים אותו. ואז"ל כל ישראל ראוים למלכות. כי קדושת המעשה יש בכל ישראל וגם פושעי ישראל מלאים מצות כרמון. ומצד בחירתם נעשה זה מלך להיות נכלל בו קדושת כולם. וע"כ יש לכולם חלק בו וכמו שאמרו השבטים לשבט יהודה עשה ידות לי במלך וגם בדוד. ובימי ירבעם כשמרדו במלכות ב"ד אמרו אין לנו חלק בדוד. וכהן הוא מצד קדושת המחשבה שבזה תלוי עיקר עבודת הקרבנות. וכל ישראל קדושים דישראל עלו במחשבה בקדושת המחשבה. שזהו עיקר הקדושה להיות המחשבה דבוקה בהש"י כי קדוש אני ה'. ואהרן נבדל להקישו קודש קדשים שהוא הקודש הנכלל מכל הקדשים. וע"כ אמרו מדוע תתנשאו וגו' כי ראו שאין בו התנשאות. רק הוא מכלל הקדושה שלהם. וממנו הוא כהניו כנ"ל. וכן שמעתי דע"כ אין מעלות מעזרת ישראל לעזרת כהנים לת"ק דראב"י במדות דמה שנבחרו בכהונה אינו מצד מעלה יתירה שבהם על ישראל. וכן דמטעם זה אין הכהן מברוך שעשאני כהן. וע"כ השיב משרע"ה ונחנו מה ואהרן מה הוא שבאמת אין לנו שום התנשאות. אבל מה שהם רצו מפני כן להיות כולם עובדים עבודה. ע"ז א"ל כי אשר יבחר ה' הוא הקדוש בה' הידועה. דהיינו התגלות הקדושה בנפש פרטית להיות עובד בפועל זהו באותו אשר יבחר ולא בכל ישראל אף שכולם קדושים באמת. ובמה הי' גם זר כשר. אבל אחר החטא שנבחר מקום מיוחד נבחר ג"כ נפש מיוחד. וביהמ"ק נקרא בסתם מקום כמ"ש כי ירחק ממך המקום. אל המקום אשר יבחר. ויפגע במקום. וכן הקב"ה נקרא מקום שהוא מקומו של עולם כמ"ש (בב"ר פ' סח) והוא ג"כ כמ"ש (בשמו"ר ס"פ מ"ה) ע"פ הנה מקום אתי אתרי טפילה לי כו'. והיינו דהגם שעצמותו כביכול א"ם. מ"מ מצד הבריאה אנו מייחסים לנו מקום לומר האלהים בשמים ושוכן מרום ומכה"כ וכדומה. אבל לא שנתפס במקום. רק לומר שאין עוד מלבדו. דגם המקום אינו דבר נבדל ממנו. וזהו המקום אתי לא שהוא במקום רק שגם המקום היא אתו ית' שאין שום דבר נפרד גם בעולם הנפרדים שהוא ית' ממכ"ע ואתה הוא משנברא העולם ועד שלא נברא העולם הכל יחוד גמור בשוה כידוע. והמקום של עולם הוא ג"כ כביכול הוא ית' וכידוע בוס הצמצום למציאות המקום. כי מה שנגלה מציאות מקום מוגבל הוא רק מצד צמצום והעלם האור. אבל באמת עדיין הוא שם כמקודם רק שהוא בהעלם עצום והעלם לפנים מהעלם כפי מדריגת השתלשלות העולמות זה למטה מזה שעולם שלמטה הוא מה ששם ההעלם יותר:

י״טוכבר דרשו רז"ל (בקה"ר) ע"פ גם את העולם לשון העלם. כי מציאות העולם שהוא המקום הוא רק ע"י עצמות אור א"ס ומשתלשל מהעלם להעלם עד ארץ התחתונה הלזו שהוא תוקף ההעלם שאין למטה ממנו. עד שיש מציאות למורדים ומכעיסים על פניו ית' ועכ"ז גם שם מכה"כ שהכל ברא לכבודו. ואף מרשעים עולה קילוסו למי שרואה אחריתם. ואחרית עכו"ם ציה ושוממה. כמו בתחלת הבריאה והארץ היתה תהו שע:ז הי' כונת הבריאה שיהי' מקום תוהו ובוהו. וגם שם יהי' מציאות אור במאמר ה' יהי אור למי שזוכה לראות האור כי טוב כי נגנז מפני רשעים. אבל מ"מ הוא נמצא בגניזה והעלם. וזהו הזיו יקרי' דמכה"כ. וכבוד ה' מלא את המשכן דשם הי' ההתגלות יותר. ובבית קה,ק שבביהמ"ק עוד יותר. כי הוא שורש בריאת המקום. דאבן שתיה דמשם הושתת כהע"כ. דע"כ נקרא מקום סתם שהוא מקומו של עולם דכל העולם נכלל באותו מקום ונברא ממנו ויונק אח"כ ג"כ ע"י הגידים היוצאים משם. כמ"ש (בקה"ר) והיינו דתחלת הבריאה הי' רק מקום זה ואח"כ היה מתפשט והולך וע"כ יוכל לחזור ולהתקבץ ולהתצמצם באותו מקום. כמ"ש גבי יעקב כשלן באותו מקום דקיפל כל ארץ ישראלתחתיו כי לא הי' כ"כ התגלות שכינה באותו מקו בעוה"ז כמו אז כשהי' יעקב שם. וכמ"ש והנה ה' נצב עליו והשיג שזה בית אלהים ושער השמים שזהו המקום שרצה הש"י בבריאת העולם שיהי' שם התגלות כבודו ויקרו. ומעין דוגמא הי' ג"כ בכל שנה כשנכנס הכה"ג לשם ביוה"כ ומשם חפר אוכל למו שהמשיך השפעה לכל ישראל במזון הגוף והנפש לכל השנה. דלא תוהו בראה לשבת יצרה. שהש"י רצה שיהי' עולם מיושב. דע"כ אמרו בב"ר כשבא א"א לא"י וראה חורשים בשעת חרישה כו' דעוסקים בישובו של עולם אמר יהא חלקי עמהם. ולאומות הועיל קדושת א"י שאותם שהיו שם עסקו בישובה דלכך נוצרו להיות עבדים לישראל ליישב הארץ כלעתיד בני נכר אכריכם וכורמיכם. רק שאז יכירו שהם עושים רק בעבור ישראל כעבדים לאדוניהם. ובעוה"ז הכנענים בא"י ג"כ אז"ל שלא היו נהנים כלום רק כעבדים המשמרים הכל לאדוניהם. אבל הם לא ידעו מזה ולא עשו לכונה זו רק מצד הכילות והצמצום שנתן הש"י בלבם לקמץ ולא לפזר אפי' ש"פ להיות צפון לצדיקים חיל רשעים. ומ"מ סוף סוף הרי עסקו מה שהוא צורך לישובו של עולם שהם ישראל זרע אברהם מקבלי התורה מיישבי העולם. דאאע"ה הכיר וראה שתכלית עסקיהם באמת הוא לצורך ישוב ישראל שם אח"כ שמצאוה מיושבת בערים בנויות ומליאות כל טוב. וכן האומות לעתיד יאמרו הרבה כרכים כבשנו גשרים גשרנו ומרחצאות וכדומה. הכל בשביל ישראל שיעסקו בתורה כמ"ש בריש ע"ז היינו דאז יכירו האמת דכל מעשיהם הי' רק לצורך ישראל. אלא שהם לא כיוונו אלא להנאת עצמם והקב"ה ידונם כפי מחשבתם. ומ"מ מצד המעשה מה שיש בדבר תועלת לישראל ע"ז כבר קבלו שכרם בעוה"ז. ואברהם אע"ה שדרשו עליו אהבת צדק לצדק הבריות אמר יה"ר שיהא חלקי עמהם. ר"ל שעי"ז יהי' כל מעשיהם לתכלית טוב בשביל אברהם וזרעו. וכמו שהי' באמת. וכל אדם לעמל יולד והאומות נבראו לעמול בשביל ישראל כדי שיוכלו לעסוק בתורה כמ"ש בברכות אם אדם חורש בשעת כו' תורה מה תהא עליה. אלא כשעושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים. והם עמלם בתורה. דכל עמל האדם לפיהו פשטי' הוא להמציא מזון וטרף לנפשו שע"ז הוא עמל כ"א מעמא דארעא לבל יחסר לחמו ומזונו. ורז"ל פי' עמל פה בד"ת הוא מזון הנפש והוא העיקר. אבל מ"מ הא בלא הא לא סגי דאלמלא עליא לא אתקיימן אתכליא כמ"ש בפ' ג"ה. דאם אין קמח אין תורה. וע"ז נבראת האשה עזר כנגדו שהיא אינה מצווה בת"ת ונוצרה רק לעזר להאיש שיוכל לעסוק בתורה דאשת חיל עטרת בעלה ממרחק תביא לחמה ותתן טרף לביתה שהיא נבראת להכין לו מזונו. וזה הי' טעות אדה"ר מ"ש האשה אשר נתת וגו' ואוכל. כי מאחר שהש"י נתנה לו לכך. ע"כ כשהיא נתנה לו לאכול אכל. כי לכך נוצרה להיות מאכלו על ידה. וחשב שאין צריך לדקדק אחרי' כלל גם אם הוא איסור או היתר. וע"ז נענש בקללת בזעת אפך וגו' שהוחזר עמל המזו לו במלאכת חרישה וזריעה שאינו מלאכת הנשים. משא"כ קודם החטא הי' צריכים רק לתלישת הפרי:

כ׳ובבריאת איש ואשה נגמר היצירה לשבת בישוב העולם בשלימות הגופות והנפשות לגלות כבוד מלכותו שידע כל פעול כי אתה פעלתו וגו' ואחר תיקון החטא ביוה"כ שהוא יום הי' דימי תשובה המתחילים מר"ה שאז התחלת הבריאה וצריך לתקן חטא אדה"ר שממנו נמשך חטאי כל הדורות. וידוע די' הוא מספר שלם כי כן הי' הבריאה במספר זה ששלימות כל דבר הוא במספר י' וגם מדריגת התשובה כן. וביום הי' מגיעים לשלימות התשובה שבלב להיות נטהרים לפני ה' מכל החטאים והוא המטהר וכדתנן סוף יומא כי בהגיעם למדריגה הי' מתדבקים במקור ובזה נטהרים כהשקת המים למעין. והוא בביאת כה"ג לבית קה"ק שהוא מקור המקום להעולם כולו. דזה שער השמים לקבל השפע דגילוי שכינה ללבבות בנ"י שהוא יחוד קוב"ה ושכינתי' כנז"ל. דע"כ נקרא חדר המטות. וע"ז רומזים הכרובים כמער איש ולויות. וע"כ כל אדם לא יהי' באהל מועד. ואז"ל אפי' אותם שדמות פניהם פני אדם. וזהו אחר החטא שצריך להיות בצנעא וכענין לוחות אחרונות שניתנו בחשאי. אבל קודם החטא נא' ולא יתבוששו דהבושה רק מצד היצה"ר כמ"ש (בב"ב נח.) לר' בנאה ליעול מידע ידע דיצה"ר בה"ע ליכא. וכל זמן שיצה"ר בעולם גם למעלה כל ההשפעות צריך להיות בהצנע והסתר מפני המקטרגים. וזהו שאין השם שלם ואין הכסא שלם. כי ב' אותיות ראשונות דשם הם הנסתרות ויחוד הנעלם שאינו בהתגלות כטעם ללבי גליתי לאברי לא גליתי דהם רומזים למוחא ולבא כנודע. וזה שמי לעלם כתיב דבעוה"ז כל זמן שזרע עמלק שהוא שורש הרע שבעולם קיים ונמצא. א"א להיות דביקות כנס"י לאביהם שבשמים בהתגלות דהוא מוצא לעולם טענות וקטרוג. ואין הכסא שלם דהא' אלופו של עולם גנוז ונעלם והוא האור הגנוז שנתגלה בתחלת המאמרות דבריאת העולם דנברא בי' מאמרות. ובראשית נמי מאמר הוא. אבל אין שם אמירה בפעל בהתגלות. כי הוא התחלת השורש להתגלות הבריאה. ומדת הכתבר שהוא האין ושורש הנעלם שלא יכילם כל רעיון שהיה רק התגלות אור המקיף. וזהו תוהו שא' בחגיגה שהוא קו ירוק שמקיף כל העולם. והוא גוון תכלת הדומה לרקיע שמורה יראה. כי אהבה הוא מצד האור פנימי והוא רק בישראל שהם בנים לה'. והאומות מצד עולם התוהו שאין בהם השגת שום אור פנימי כלל. ורק יראה יש גם בהם כמ"ש באבימלך ובנינוה וכדומה. וגדול שמי בגוים דקרו לי' אלהא דאלהא שהם מאמינים שיש אור עליון המקיף הכל. אבל אין מאמינים באו"פ היינו שהוא המנהיג הכל ושאפס זולתו. וע"כ בתחלת הבריאה דברישא חשוכא דישת חושך סתרו לא היה מאמר בהתגלות. וע"כ הארץ היתה תוהו. ולא זה המכוון בבריאה דלא תוהו בראה דמזה לא יהיה התגלות כבודו. והתחלת התגלות יש מאין הוא התגלות החכמה דמאין תמצא כידוע ובחכמה יבנה וסיד ארץ שבזה נעשה לה יסוד שלא יהי' עוד תוהו ובוהו. וזהו המאמר דיהי אור שהוא אור החכמה דחכמת אדם תאיר פניו. והתחלת האור מתוך החושך צריך להיות בתוקף וכידוע דזהו ענין אין חוזק כחסידות בתחלתו. ואח"כ מתעלם וצריך להגיע לזה ביגיעה מתוך ההעלם. ושבע יפול צדיק וקם עד שיגיע לקומה שלימה בשלימות כל המדריגות. ואז ישיב להתגלות לו אור הראשון להיות נקבע בלב בקנין שלא יכנף ויעלם עוד. ודוגמת זה הי' ביציאת מצרים שבהיותם בתוקף החשך בהשתקעות במצרים כמ"ש ע"פ גוי מקרב גוי. ובליל פסח האיר להם הש"י בתוקף האור ואח"כ חזר ונעלם כידוע בכהאר"י. ושמעתי דעיקר ההתגלות הי' בקי"ס שאמרו דראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל. רק שהי' בראי' לבד ולא בקנין קבוע בלב. והס"ד דבראי' בעלמא קני כמ"ש בריש ב"מ היינו שבדעת בנ"א כשמשיג הדבר בראי' חושב שכבר השיגו ושהוא בקנין והאמת אינו כן דאח"כ באו לרפידים לרפיון ידם מד"ת. ומיד בא עמלק המקטרג. וע"ז הם ימי הספירה כידוע לטהר עצמנו מכל זוהמא כדי לזכות לקבלת תורה בשבועות. ואז במ"ת זכו לקביעת אותו אור בקנין קבוע בלב. ובאמת גם אז אף שכלפי אור דקי"ס נחשב לקנין. דאותו אור שהשיגו ביציאת מצרים באמונה השלימה שאח"כ נתרפו ממנו לשאול היש ה' בקרבנו היינו מדריגת היש שהוא אור פנימי. אם אין שהוא האור מקיף לבד וכאמונת הגוים כנ"ל. ובמ"ת נקבע זה בלבם. דע"כ פתח אנכי שלא בלשון ציווי. כאלו זה דבר ידוע דה' שם דה' שם הוי' המהווה הכל דבזה גם עכו"ם מודים רק דקרי לי' כו' שאינם מאמינים שהוא המנהיג הכל דע"כ אמר לא ידעתי את ה'. היינו שלא ידע שזה השם מנהיג העולם וישגיח בהוצאת ישראל אבל אצל בנ"י זהו ראשית האמונה הקבועה בלב דשם הוי' הוא אלהיך מנהיגם אשר הוצאתיך וגו'. והוא דוגמת בראשית שאין בו מאמר כנ"ל כן בדבור זה אין בו ציווי בפירוש שהוא דוגמת הוא מקיף לכל האורות הפנימיים כי אמונתך בלילות כתיב שהאמונה היא מתוך החושך וההעלם. דכשהאור בהתגלות א"צ לאמונה שאף פרעה הוכרח בסוף להודות כשראה אותם נסים (אלא שאצלו היתה ההודאה משפה ולחוץ לבד) וכש"כ הזוכה לראיית אור פנימי בהשגת הלב. ואמונה היא מדריגה האחרונה כידוע שהיא מדריגת האשת חיל דכנס"י מאמינים בה' ונעשית עטרה לבעלה בסוד הכתר. דנעוץ סופן בתחלתן כי כשמגיע לסוף חוזה להתחלה. כי בכל דבר יש מדריגות עד אין קץ. ואחר השגת אורות כפי מדריגתו כשרוצה להשיג יותר הרי אותו אור הוא נעלם ממנו עדיין וצריך לבחי' אמונה שמצד ההעלם של אותו אור. ואז מזה ממשיך מהאור מקיף של אותה מדריגה להגיע להתגלות היש והאו"פ. ובתחלה הוא הראי' וצריך לעבור כל המדריגות עד שיוקבע בו בקנין. ואז יחזור להאמונה מתוך החושך באור עליון יותר הנעלם עדיין ממנו:

כ״אוביציאת מצרים וקי"ס יצאו ממ"ט שערי טומאה שנשקעו כמ"ש הללו עוע"ז והללו כו' כי נשקעו בחכמת הטומאה של מצרים. ובראי' דים שהיומראים באצבע זה אלי וגו'. הבטיחם דלא תוספיו לראותם עד עולם. כי מה שרדפו אחריהם מסתמא הי' להם עדיין קצת שייכות עמהם. דאחר שנעלם מהם הוא דליל פסח נבכה אותו ההתגלות. ומזה בא ההתעוררות דשר של מצרים לחזור ולקטרג ולרדוף. והם נתייראו מהם. כי בליל פסח הי' רק מצד הנס דגם המצריים הודו אלא שהם היו בע"כ. ולא שחזרו להאמין באמת בה'. רק חשבו דלפי שעה הוא ושאר ג' ימים ישובו והם יחזרו לתוקפם. כי דימו שעדיין ידם רמה בכח ע"ז שלהם וכלבם אז כן עתה. דשורש לבם שהוא מסט' דרע וזוהמת נחש א"א שישתנה ורק למראות עין מצד הכרת המכות הי' נראים כמודים משא"כ ישראל הרגישו אז או"פ בלב בהשגת אלהות באמת עד שכפי דעתם חשבו שכבר נקבע בלבם לעולם כן ושלא יטעו עוד. אבל באמת הי' זה רק דרך ראי' בעלמא לעוררם להשיג אור זה אח"כ בקנין. והראי' בלב ג"כ אינו אלא למי שיוכל לזכות זה אח"כ בקנין ותיכף ביצאמ"צ נתעלם מהם. רק נשאר הרשימו לעוררם להשתדל להשיג זה בקנין בלב. שזהו שורש ההבדל שבין ישראל לעמים בנקודת מעמקי הלב. ודבר זה נגלה רק להש"י הבוחן לבות ולא לשום מלאך ושרף וכל הקטרוגים מצד מעשים בפעל הנגליים. וכל זמן שלא נקבע בלבם השורש דהוצאת הזוהמא של מצרים שהוא ערות הארץ ותוקף הזוהמא שבכל קומת הזוהמא דנחש. שבכל דבר בין בקדושה בין בהיפך יש מדריגות הכוללים בה' פרציפים ארוך או"א זו"נ כנודע. ומצד אלו הה' בבקלי' הם ה' למכיות המושלות שישראל היו כבושים תחת ידם. ובד' מלכיות הם רק בגלות לבד. אבל הם עם מיוחד ובגוים לא יתחשב. אבל במצרים היו עבדים שהחשיבום לקנוים להם כעבד לאדון. כי עדיין לא נבחרו לעם מיוחד ולא קבלו תורה. וכפי מעלת ישראל כן מעלת האומה שהם תחת ידם. כי הכל זלעו"ז. וע"כ אמרו (בוי"ר) על ד' מלכיות נגד ד' חיות גמל כו' שיש להם סי' א' דטהרה. אבל מצרים שמשילום לשועלים כמ"ש ע"פ אחזו לנו שועלים וגו' הוא מין הטמא לגמרי בלי שום סי' טהרה והוא הפקח שבחיות כמ"ש בהרואה. וכן חכמת מצרים שנז' בכ"מ בכתוב. כי הם היו הפקחים שבאומות מצד החכמה דסט"א שהוא בכשפים שהי' רק במצרים. כי הם נגד הנוק' בקלי' שהיא שורש הזוהמא. והוא החכמה תתאה בסוד חכמת שלמה בקדושה שנא' בו שהי' גדול מכל חכמת מצרים שהם זלעו"ז. כי חכמתם הי' היפך ממש לחכמת האמת שהוא להכיר האמת. והם כל חכמתם להיות שקועים בשקר וזוהמת עלמא דשקרא. וזרע יעקב שהוא שורש האמת שבעולם דמארץ תצמח היו מובלעים בקרבם. כמ"ש ע"פ גוי מקרב גוי כעובר בבטן אמו. שאותה זוהמא היתה מקיפתם עד שלא הי' להם מציאות נגלה בפ"ע. וחיל בלע ויקיאנו ביצי"מ שאז נבחרו לעם מיוחד בהסרת חושך זוהמת מצרים המקיפתם להיות ענן ה' עליהם יומם ואורו מקיפנו. שעי"ז זכו גם לאור פנימי שהוא מצד דחלק ה' עמו ולא עשה כן לכל גוי. והם האורות פנימים ומקיפים שנגלו להם בפתאום בליל פסח ובנ"י יוצאים ביד רמה מהזוהמא המקיפתם והכינו עצמם להיות עבדי ה' קנויים לו ית' ע"י הזיכוך והזיקוק שבעתים בימי הספירה שהתחילו מיד ממחרת הפסח. ושבוע א' הוא זיכוך מדת החסד לאברהם שמצידו הי' גלות מצרים שנגזר עליו ידוע תדע וגו' שהוא הבירור בתאות כידוע סוד תאות אדם חסדו. וישראל היו גדורים שם מעריות ע"י יוסף שגדר עצמו שם מהערוה. כי הוא היסוד שבקדושה שהוא קדושת הברית דישראל היפך מצרים זרמת סוסים זרמתם. דע"כ משם מוצא הסוסים האוהבים הזימה כמ"ש (פסחים קיג:) כי הם הערוה דקלי'. ושעבודם בבנ"י שהם היו דוגמת הערלה החופפת ומכסה את הברית קודש. וביציאתם נימולו שבזה נעשה כריתת הערלה. וע"כ נא' כי מולים היו כל היוצאים ממצרים:

כ״בוכל אותן ימים שהיו צריכין עדיין זיכוך בזה היה קטרוג מצד מצרים. והיראה בלב בנ"י מהם כי עדיין לא נתבררה טהרתם בלב לגמרי עד ז' של פסח שהוא היסוד שבחסד ששם עיקר בירור קדושה זו. ומדת היסוד שבכל מדה הוא שורש ויסוד הקדושה של המדה. ואז השיגום חונים על הים שהוא רומז מדה האחרונה ים החכמה בחכמה תתאה ששם נשקעו מצרים בחכמתם הרעה שהביאתם לזה לאבדון. אבל ישראל נכנסו ויצאו בשלום. ושם נגמר יסוד בירור מדת החסד שהם לא נשקעו באותן חכמת מצרים מצד התאוה כמותם. שכל חכמתם הי' כדי למלאות תאותם בכל חמודות עוה"ז. כמו שהם כל חכמת הגוים. והגם שישראל נשקעו למראה עין. אינו באמת בלב. וע"כ הי' הקטרוג מצד הנגלה לעין. כשהגיעו לים שם השיגום בקטרוגם שהי' בשאלת מה נשתנו אלו מאלו. והוא ע"ד שאלת תינוק מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. ואין שואלין זה על שאר מצות שעושים בזמנים מיוחדים כישיבת סוכה ונטילת לולב וכדומה. אבל כל המצות הם מצות התורה שקבלוה בה"ס ונצטוו אז בתרי"ג מצות ואין לשאול ע"ז. אבל מצות הלילה ההוא הי' עוד קודם מ"ת. ובלא הכנתם וקבלתם באמירת נעשה ונשמה. והם מצות שבלילה שהיו עדיין שקועים בחושך מצרים עד שנגלה עליהם ממ"ה באורו הגדול וגאלם באתערותא דלעילא לבד. וע"ז שאלת מה נשתנה כיון שאינו מצד אתערותא דידהו. והם תחת הזמן. ובזמן שהם מגיעים לאותה אתערותא והשגה ניתן להם. אבל מה שהש"י נותן מצידו למה לא נתן להם מקודם או שלא הביאם כלל לכך. ומ"ש לילה זה דוקא. וזהו כל עיקר מצות סיפור וזכירת יצימ"צ מה שעשה עמנו בחסדו לבד ולא כמעשה ידינו. וע"ז ג"כ קטרוגם מה נשתנו כו' דמאחר שהללו כו' רק שהש"י האיר להם והוציאם מאותו שיקוע. הם טוענים שגם אם הי' מאיר להם הי' גם הם כן כיון שאינו מצידם. וע"כ אז לא עשה הש"י הנס מיד רק א"ל דבר ויסעו ונכנסו עד צוואריהם בים. והראו אמונתם בשה"ש שלא מצד התגלות הנס כבליל א'. רק בתוקף האמונה לשמוע בדבר ה' גם ליכנס לתוך ים וליטבע. כי הם לא ידעו מה יעשה להם הש"י. רק אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם. ואז ע"י אמונה זו נקבע בהם אותו אור דליל א' בקנין. ונתברר שלא בחנם עשה הש"י עמם דהוא יהיב חכמתא רק לחכימין. ולמי שראוים שיוקבע בהם זה אח"כ בקנין. ועי"ז זכו לקי"ם ונתבשרו דלא יוסיפו עוד לראותם שכבר הוסרה ונכרתה הערלה הסובבתם. ואין עליהם עוד שם ערלים רק כל העכו"ם ערלים. וכמו באברהם אע"ה אחר המילה נא' וירא אליו ה'. כן הם זכו אז לראי' דזה אלי ואנוהו. וזה הי' אז התגלות אור מלמעלה בלא השתדלותם בדרך ראי' לבד. הכנה לקבלת אור התורה. דאז במ"ת נקבע בהם אור זה שהשיגו בקי"ס והוא תוקף נקודת האמונה שבמעמקי הלב שבכל איש ישראל. שא"א להזיזה ולהסירה כלל. דע"כ אע"פ שחטא עדיין ישראל הוא לכל דבר. כי הכל רק מצד השאור שבעיסה. ולא מצד אמיתות נקודת הלב. וכידוע ד' רמב"ם פ"ב מה"ג בטעם כופין עד שיאמר רוצה אני שהוא גם במומר להכעיס לכל התורה כולה. וזה מצד שורש קדושת היהדות שנקבע בקנין בלב כל ישראל במ"ת. וזהו התגלות האור דראי' בקי"ס. אבל האור תורה עצמו אז"ל דהי' רק אירוסין. והוא ג"כ רק דרך ראיה ולא נקבע בלב עד לעתיד שנא' על לבם אכתבנה. דאז יוקבע כל התורה כולה בלב שלא יעברו עוד על שום דבר מה"ת ולעשות איזה דבר נגד רצון הש"י. וכמ"ש ועשיתי אשר בחוקי תלכו. ונא' יבוקש עון ישראל ואיננו שיכלה השאור שבעיסה וזרע עמלק. ויהי' השם שלם להיות נקרא כמו שנכתב בהתגלות אורו הממכ"ע וסובב כ"ע:

כ״גוכה"ג ביוה"כ מזכיר ג"כ השם ככתיבתו. כי אז לית רשות לאשטוני. ומצד הש"י הרואה ללבב. נקודת הלב גם עתה נקי' דנשמה שנתת בי טהירה והוא חלק אלוה. ורק השאור מחמיץ ומקלקל. וע"כ נשא השעיר הוא שורש השאור. את כל עונותם עליו ולהם נמחל הכל ע"י שהמשפט אז להש"י לבד ואין מקטרג. ועי"ז זוכים להיות כמלאכים ולהשיג מעין האור דלעתיד שהוא התגלות האור דשם הוי' שהוא אור הגנוז לצדיקים לעת"ל. וכמו ששבת מעין עוה"ב וא' מס' בו כמ"ש בהרואה. והוא עד"ש בפסחים (צד.) עולם א' מס' בגן והגן הוא המקום שהכין הש"י לפני אדה"ר קודם החטא. ואחר שחטא נתגרש משם לעוה"ז שהוא א' מס' באותו מקום. וטעם הדבר בשיעור א' מס' נראה דר"ל שיעור מורגש היותר פחות דביטול האויסורים בס' כשיש ס' פעמים כמותו והוא א' מס"א אין נרגש עוד אבל א' מס' עדיין נרגש וכשאמרו א' מס' ר"ל כפמ"ש. לא מס' בד' האחר כמובן בפשטי' שהאחר ס' פעמים כמוהו (וכמו שהבין בתו"ח ב"ב ע"ג א' והעיר ג"כ מביטול איסורין ומפ' היפך מ"ש ודר"ל שבטל לגמרי נגד האחר וכמי שאינ ע"ש ולדעתי נראה ע"ד הרמז כמ"ש) רק שא' מס' בעצמותו יש בו מדבר האחר. ובעולם יש א' מס' בו מקדושת הגן ונ"ט חלקים חול לומר שיש בו קצת הרגש קדושה. ועד"ז גן א' מס' בו מקדושת העדן. ועדן א' מס' בגיהנם כידוע שהוא בסוד הבינה דמתמן דינין מתערין ויש שם הרגש מה מדיני הגיהנם. ועד"ז אפ"ל ג"כ מ"ש דמצרים א' מס' בכוש וכן כוש א' מס' בעולם. שכוש הוא גרוע מכל העולם דע"כ לקה בעורו ונא' הלא כבני כושים אתם לי וגו'. ושמעתי דפ' זו נאמרה על פגם הברית. והמ"י דכל פסוקי אותה פרשה מענין זה. וכמו ששמעתי ביאור קצתם ואכ"מ. וע"כ היא הפטרת פ' קדושים שהוא לגדר ערוה דשם אתה מוצא קדושה. ובכל מקום יפה תואר הוא על ההגדרה בעריות וכמ"ש על יוסף. והשחרות על ההיפך. והערלה נקרא ע"ש עכו"ם דהחושך יכסה ארץ וערפך לאומים ועליך יזרח ה' שזהו שורש זוהמת הנחש בביאתו על חוה ועי"ז פירוש ממנה אדה"ר והוליד רושו"ל כמ"ש (בעירובין יח:) אחר שנתגרש מגן דשם לא יתבוששו שלא ידעו מרע וזוהמא כלל. ובעוה"ז יש הרגש מועט מאותה קדושה לישראל קודשים. וגם במקומות היותר פחותים יש איזה ני"ק המחי' דלולא כן לא הי"ל מציאות כידוע. ובכוש יש הרגש מועט א' מס' מאותה מעט הקדושה המתפשטת בכהע"כ להחיות האומות. ובמצרים שהיא ערות הארץ וגרועה עוד יותר הוא רק א' מס' בכוש דהני"ק מועט ביותר. והגם דבגמ' הביאו זה לענין מדת הארץ הא בהא תליא. דכפי התרחבות הני"ק כן הוא התפשטות מדת הארץ. וכן בשבת א' מס' ר"ל הרגש מועט מקדושת עוה"ב. ושבת קדושתו הוא מתנה טובה שנתן הש"י מצידו בלא השתדלות אדם. ויוה"כ הוא קדושת השבת שהאדם זוכה ע"י השתדלותו. והוא קביעות אותה קדושה בלב. דמה שמצד הש"י לבד הוא רק דרך ראי' ולעורר האדם אל מה שמוכן לקנותו בהשתדלותו אח"כ להיות נקבע בלב. וע"כ בשבת אותו הרגש רק בראי'. וביוה"כ הוא בקנין. ולכן אז אין אכילה ושתי' דוגמת עוה"ב שאין בו כמ"ש בברכות שהאדם עושה בפעל גופו הרגש מקדושת עוה"ב. כי הוא נקבע בקרבו בהשתדלותו. וע"כ בלוחות האחרונות שניתנו בו ביום. נז' ג"כ אח"כ שם ההוי' כנז"ל כי שם גנוז אור הגנוז לצדיקים שהוא התושבע"פ המתגלה לצדיקי הדורות עד ימות המשיח שהוא יגלה הכל. וכמ"ש (קה"ר פ' יא) תורה של עוה"ז הבל הוא בפני תורתו של משיח. כי א יתגלה כל האור שהוא התגלות שם ההוי' שהוא אורו ית' המתפשט בכל עלמין דקוצו של י' הוא רומז לאריך וכתר עליון שהוא האור מקיף וד' אותיות השם הם כל האורות הפנימיות מתחלת ההתגלות בחכמה שבמוח עד סוף התפשטות אצילות אורו ית'. ובעוה"ז הוא רק התגלות ההבל כמו הבל הפה או הבל הקדירה העולה מתוך הרתיחה והחימום שהוא בפנים נעלם. ואינו יוצא לחוץ עיקר החימום אלא הבל ממנו. והוא ע"ד ראיית הדבר שהוא משיג רק בראי' שהוא תמונת הדבר וציורו הנכנס לעין וחוש הראות שאינו עצם. ועיקר הדבר רק כמו הבל העולה ממנו. אבל כשמשיג בקנין הוא שעצם גוף הדבר בידו. וע"כ נאמר בלוחות האחרונות טובה שהוא רק בעולם שכולו טוב. דבעוה"ז מעורב טו"ר ואין שם טוב גמור. אלא כשיבוער הרע מהעולם וישאר הטוב לבד:

כ״דובמצות השבת דשם נא' שמור ולעשות שתלה בהשתדלות אדם כנז"ל היינו שיוקבע בקנין. והוא קדושת יוה"כ שבו ניתנו לוח"א שבהם רמוז להאור שעתיד להתגלות בקנין כנ"ש. משא"כ הראשונות שהוא רק דרך ראי' שהוא מצד הש"י לבד. ומרע"ה חשב שכבר זכו כל ישראל להתגלות אותו אור לגמרי ולהיות בקנין ע"י שיזכה הוא מקודם לראיית הכבוד. והיינו כי אצלו כבר הי' כל התורה בקנין. וכמ"ש (שמו"ר פ' מא) דהי' לומד תורה ושוכח עד שנתנה לו במתנה ונקרא על שמו. וזה הי' בסוף מ' יום. וכשזוכה לאותה מדריגה בקנין אז מתחיל לכנוס למדריגה עליונה יותר בראי' כנז"ל. אלא שאז באותה רגע שנחקקו לוחות וניתן לו בקנין אז גרם החטא לשבירתם ושא"ל לך רק כלום נתתי לך גדולה כו' שירד גם מאותה מדריגה שהי' לו ולא יכול לבקש גדולות. אבל אחר התיקון מיד חזר לבקש הראני בראיית אור הנעלם בעוה"ז. ובימות המשיח יתגלה דרך ראי' שיזכו בו אח"כ בעוה"ב בקנין. שאז יהי' תכלית השגת כבודות ית' כפי מה שאפשר לנבראים. שע"ז הי' כל הבריאה לכבודו שיהי' נבראים המשיגים כבודו. שכל המלאכים שואלים אי' מקום כבודו. כי עולם הכסא ששם משכן כבודו הוא למעלה מעולם המלאכים ומחצב הנשמות דישראל משם. וע"כ אמרו דמחיצתן של צדיקים לפנים ממה"ש ועתידים לשאלם מה פעל אל. שזהו התגלות הכבוד בהשגת פעולותיו ית' דכל פעל לקילוסו. וע"כ הם אומרים מכה"כ כי א"א להשיג אלא ע"י התורה שאמרו בב"ר שהיא כלי אומנתו ית' שבה פעל ופועל הכל. וכבר בא משה והורידה לארץ ועז"א מכה"כ. וכמ"ש בשבת דבכל דבור נתמלא כל העולם כולו בשמים כמ"ש (בזבחים קטז.) דהקול הלך מסוף עולם ועד סופו. וגם מלכי עכו"ם שמעו ורעדו ואמרו שירה שנא' בהיכלו אומר כבוד. שגם הם השיגו שמץ מהתפשטות הכבוד ע"ד קילוסן של רשעים העולה מהגיהנם שהם אחזתם רעדה ושאלו אם בא להחריב העולם. כי כן הי' מ"ת להם כמ"ש בשבת הר חורב שירד חורבה לעכו"ם עליו. ובלעם גילה להם שאין המכוון החורבה להם דאין הש"י חפץ בהשחתת בריותיו. רק המכוון הנתינת עוז לעמו כי התורה היא עוז שהש"י נתן לעמו וכן הם נותנים לאלהים בקיומה. דע"ז אמרו (ברכות ו.) בזרוע עוזו אלו תפילין דכתיב בהו מי כעמך ישראל וגו' דזהו כל העוז לאלהים כשנשלם כונת הבריאה להיות נבראים המשיגים ומכירים כבודו. וזהו עצמו ג"כ העוז לישראל. וכמו המזון שמזין הגוף ועי"ז הוא מוסיף כח ועוז ולולא זה יחלש. כן השגת הכבוד ית' למזון כמ"ש ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. שזה הי' להם אכילה ושתי' לנפש. וא' ויחזו שהוא תרגום של ראי' כידוע דתרגום הוא בסוד אחוריים. דבבל ולשון ארמי הוא אחוריים לא"י ולה"ק. דשם גוף הקדושה בהתגלות. דראיית הפנים הוא ההתגלות ובאחורים הוא כשאינו בהתגלות וההשגה בהעלם:

כ״הובבל נולד אברהם אע"ה ושם התחיל להכיר את בוראו. יע"כ אמרו בפסחים (פז:) דגלו לבית אמן שמשם שרשם ומקורם. וכמ"ש בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם. וא' ע"ז (בזוה"ק אמור) מאתר רחיקא קריב לון. כי שם הי' תוקף ההתרחקות שעמד נמרוד להמריד כל העולם כולו בדור הפלגה לבנות עיר ומגדל שהוא מצד הס"א דוגמת ירושלים ובהמ"ק שהוא המקום לה'. מחנה שכינה ולוי' וישראל גוי א' והם רצו ג"כ להיות עם א' אבל לא לה' רק למלאות תאותם להיות איש אחיו יעזורו בהשתקעות בחמודות עוה"ז. שזה כל עסק הגוים וחשקם והשתדלותם כל יום. וחשבו לעשות להם ג"כ קביעות מקום שלא יתפרדו עוד. ושיהי' הקשר אמיץ כדי שלא יחסר להם למילוי תשוקתם ע"י הכינוס לרשעים. אבל הם שרו בחבורא וסיום בפירודא דיתפרדו כל פועלי עון. וא"א שיתקיימו בחבור ואחדות דלא יבצר מהם וגו' ויחרבו העולם. והתחלת ההתעוררות להיות בחבור ועם א' הי' ע"י שאז נתעורר התגלות האור דאברהם אע"ה ובנין האומה גוי א' עם ה' וזה לעומת זה הי' ג"כ ההתעוררות שלהם. דהם כקוף בפני אדם שהוא רוצה להתדמות ועושה כל מה שהאדם עושה. והשגת אאע"ה התחיל מתוך גודל הריחוק שלהם. שעי"ז נתעורר לחקור בשכלו אחר האמת עד שזכה להכיר את בוראו. וזהו ההתקרבות דמאתר רחיקא דמתחלה עוע"ז היו' כו' ועכשיו קרבנו המקום כו' שנעשה המקום קרוב לנו. ואצל אאע"ה נאמר וירא את המקום מרחוק שהשגתו הי' בריחוק. וזה נקרא השגת אחוריים.וקודם שנימול הי' במחזה שהוא השגה שבסוד אחוריים שמצד קוצר המשיג. ואחר שנימול נא' וירא אליו ה' שזכה לראי' מצידו. אבל יש גם בראי' מראה אחוריים שמצד עומק המושג אינו יכול להשיג בהתגלות גמור. וראייתו המקום שהוא התגלות הקדושה וכבודו ית' שהוא מקומו של עולם הי' בהתרחקות עדיין. כי אברהם קראו הר. ורק יעקב קראו בית שלו נתגלה הקדושה שיהי' בבנין ביהמ"ק דהיו הכרובים פב"פ כשעושין רצונו של מקום וכשנחרב בהמ"ק חזרו למטעתן לבבל שמשם התחלת הנטיעה ושם נתייסד התלמוד בבלי סוד התושבע"פ במחשכים ג"כ מצד ההשגה שבהעלם. ובקבלת התושב"כ הי' בהתגלות מצד הש"י אבל מצד המקבלים וקוצר המשיג נא' ויחזו שלא היתה השגתם בהתגלות הפנים. וזהו דוגמת מזון שהוא קיום החיים. אבל התגלות פנים בפנים הוא עצם החיים כמ"ש ואתם הדבקים וגו' חיים וגו' כי הוא האלהים חיים ודבוק במקור החיים. ומילוי בשמים הוא ג"כ רומז למזון הנפש כמ"ש (בברכות מג:) דריח דבר שהנשמה נהנית בו כי זהו מזון הרוחני. וכמ"ש בקרבנות שנקרא לחם אלהיך נא' בהם ריח ניחוח. ונא' וירא את ריח בגדיו ודרז"ל (סנהדרין לז.) ריח בוגדיו שהם מצות ומע"ט שריקני ישראל מליאים מהם כנז"ל שהם נותנים ריח. וכמ"ש (בעירובין כא:) ע"פ הדודאים נתנו ריח עתידין בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא ליתן ריח טוב. וזהו ג"כ ריח ג"ע שאמרו בב"ר שנכנס עם יעקב אע"ה. כי ריח ג"ע הוא ריח המצות ומע"ט שהם בג"ע דשכר מצוה מצוה. וכן הבשמים שמהדברות דא' (שם) דהעבירן פירש"י לג"ע והיינו דמשם באו. ורק ראשון ראשון העביר אבל האחרון נשאר להיות מכה"כ וכל הארץ. היינו אפי' ישתקע למקום שישתקע ולהיות ח"ו נטמע בין העמים. גם משם יוכל להשיג כבודו כמ"ש ובקשתם משם וגו'. ומצאת כי ע"י אור התורה יוכל להיות מטפס ועולה גם מבטן שאול ואבדון. שהיא מאירה בכל מקום וכד"ש במד' איכה הלואי כו' המאור שבה מחזירם למוטב. וזהו המילוי בשמים להעביר הסרחון של תאות עוה"ז המטמטמים הלב. וע"כ לא ניתנו תורה למה"ש שא"ל יצה"ר יש ביניכם. כי התורה תבלין ליצה"ר שישוב להיות טוב מאד כשימשכהו לביהמ"ד. כי יצר הוא החשק וההשתוקקות שיש בלב שאין לו שביעה משום דבר דע"ש יש לו מנה רוצה כו'. ובחמדות העולם כך דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ומחר כו' עד כו' כי התאוה והחשק הולך וגובר בכל יום עד למעלה. וכשמושך החשק לד"ת אין לו ג"כ שביעה. ובכל יום חושק יותר. ואוהב מצות לא ישבע מצות. ועי"ז יעלה בכל יום מעלה מעלה עד לאין שיעור. אבל מה"ש נקראו עומדין שכפי מדריגתם שנבראו כן הם לעולם. ואין יכולים לעלות למעלה גבוה יותר ולא לירד ג"כ. ורק האדם נברא בעל בחירה ולזה הי' תכלית בריאתו וגם בעוה"ב כמ"ש בסוך מ"ק ע"פ ילכו מחיל אל חיל עד אשר יראה אל אלהים בציון ששם הוא מקום כבודו כידוע דמקום הוא גימ' שם הוי' בהכאה וכופל כל אות בעצמו. דד' אותיות השם מהם המשכת ד' עולמות אבי"ע. וכל עולם הוא מקום להתגלות הכבוד איך הוא ממכ"ע והוא מקומו של עולם. וכופל האות הוא ההתפשטות והתרחבות אבל לא עד אין קץ רק בגבול כפי המדה שקצב לאותו העולם והמקום. ובעוה"ז זה שמי לעלם שאין נגלה דבר זה לעין שהש"י מלא באמת כה"כ שאפי' הנביאים כל השגתם דרך אספקלריא שא"מ. דע"כ יהושע ראה מלאך ונפל ע"פ כי בכ"מ שהמלאך נראה שם השכינה נראית כמ"ש בב"ר. וע"כ כולם עושים באימה וביראה כמ"ש ובמורא גדול זה גילוי שכינה. וזהו התגלות השם אד' שהוא אדנותו על הכל ומושל בכל. והשגה זו נקרא השגת אספקלריא שא"מ כידוע. כי בעוה"ז הדומה ללילה כמ"ש בריש פסחים א"א להשיג יותר. ומצד השגה כזו השגת המלאכים גדולה ביותר דרק על לעתיד אמרו כעת יאמר וגו' מה וגו' שיהי' עת כזה ופשטי' דכעת דמשמע גם על העת הזאת. הוא ע"ד כל הראוי לבילה כו' כי כבר הם מוכנים ויש בהם בכח להגיע למעלה זו אלא שברייתו של עולם כך ברישא חשוכא והדר נהורא דעוה"ב הדומה ליון. דאז יהי' הראי' עין בעין והתגלות הפנים בשוב ה' ציון שיתגלה שם הוי' איך הוא מקומו של עולם ויהי' שם נקרא ככתיבתו. ואז היינו כחולמים שכל ההשגה דעוה"ז יהי' נחשב כחלום לגבי ההשגה דעוה"ב. וכאשר יחלום שאוכל והקיץ וריקה נפשו. כי בעוה"ז נחשב אותה השגה לאכילה ושתי' כנ"ל. ואז יראה דעדיין הנפש ריק וצריך להתמלאות. כי עדיין לא נתגלה מילוי הכבוד באמת. וכמ"ש אם יהי' נביאכם וגו' בחלום וגו' דגם כל השגת הנביאים הוא רק מראה וחלום ולא השגת האמיתות. ואף יעקב אע"ה שורש קדושת כל הנשמות דישראל ומקור מחצבם שכולם צאצאיו וכלולים בו. והשגתו משם הוי' וזכה לראיית ה' נצב עליו ומלאכים עולים ויורדים בו שהי' להם עליי' וירידה בו ועל ידו שהוא המושל בהם וכמ"ש וישר אל מלאך ויוכל. כי הוא זכה לפגוע במקום בהיותו בקביעות בית ששם הי' התגלות דשם הוי' כמ"ש בסוטה דכהנים במקדש א' השם ככתבו. וכן כה"ג ביוה"כ בבית ק"ק שא' בירוש' דיומא ע"פ וכל אדם לא יהי' דגם המלאכים לא היו שם דהם שואלים אי' מקום כבודו שאין משיגים התגלות הזה שכבודו מלא עולם ושהוא מקומו של עולם. רק אומרים ברוך כבוד ה' ממקומו המושג לו. דהם אינם משיגים רק דרך השגה ע"י גילוי שכינה שהוא אספקלריא שא"מ ולא ראי' גמורה. אבל יעאע"ה ראה והנה שם הוי' נצב עליו ממש. וזהו ההתגלות הגמור איך הוא ממקומו של עולם. שמציאות המקום הוא להכיל הנבראים שעיקרם צורת האדם דיעקב אע"ה הכוללם. דכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה ולצוות לזה. שבו יהיה התגלות הכבוד שמים. כי הוא נעשה מרכבה לשם להיות כל ההתגלות עליו. אבל כל התגלות זה הי"ל בחלום וכשהקיץ אמר אכן יש ה' במקום הזה. שהאמת שיש התגלות שם הוי' באותו מקום דק"ק. אבל אנכי לא ידעתי בידיעה והכרה גמורה גם בהקיץ כמו בחלום. וכמ"ש ג"כ בר"פ וארא ושמי ה' לא נודעתי להם שהשגת האבות דרך ראי' הי' רק באותו השם שאמר לעולם די שצמצם ההתגלות כפי הראוי לעוה"ז. אבל שמו הוי' שהוא התפשטות למעלה מעלה מסוף כל דרגין עד ריש כל דרגין. אף דיעקב אע"ה זכה לנחלה בלא מצרים ופרצת וגו' כמדתו ואחיזתו בשם הוי' שהוא הסרת הגבול המגביל ואומר לעולם די. רק שיוכל להתרחב ולהתפשט יותר כפ"מ שיתעלה בכל פעם במעלה יותר. מ"מ לא הי' זה בהתגלות הידיעה וההכרה בעוה"ז כמ"ש במרע"ה אשר ידעו ה' פנים אל פנים. וידיעה הוא לשון הכרה שהוא ע"י הראי' פב"פ וגם לשון התחברות ודביקות כמו וידע דאדה"ר. וע"פ אף דבאמת יעקב אע"ה לא מת. כי המיתה מצד עלמא דשקרא שהוא דבר הכוזב ופוסק. אבל הוא שורש מדת האמת שאין בו מיתה כמ"ש באתרי' דמשי' קושטא (סנהדרין צז.) כי הכרת האמת לאמיתו הוא הידיעה הברירה דאין עוד מלבדו וכמ"ש דאיהו אמת ואיהי אמונה דאמונתך בלילות כתיב. דבעוה"ז שהשגה בהעלם הוא דרך אמונה לבד שישראל מאמינים בני מאמינים דבאאע"ה כתיב והאמין בה' אבל יעקב לא הוצרך לכתוב בו אמונה כי כבר הי' מבורר לו. ואין בלבו אלא אחד ביחוד גמור ודבוק באלהים חיים בדיבוק גמור באמת. וע"י התחברות הא' המורה לאלופו של עולם למלת מת נעשה אמת שהוא סילוק וביטול המיתה ע"י הכרה דה' אחד ביחוד גמור דאפס זולתו כלל. אין מציאות למיתה דשייך רק בנברא הנפרש מהבורא להיות דבר בפ"ע. אבל דבר זה לא הי' בהתגלות בעוה"ז ומצד העוה"ז קברו קברייא. ולעתיד יתגלה דזה הכל הי' רק כחלום ודמיון שנדמה שמת וקברו וחנטו וספדו. והאמת דלא מת אבל עכ"פ הרי בעוה"ז לא נתגלה מדריגה זו. משא"כ מרע"ה דזכה לאספקלריא המאירה ועלה למרום ולחם לא אכל ונזדכך גופו כמה"ש והי' ראוי שלא ימות כלל רק להיות עומד ומשמש במרום בגופו ממש. אבל כל גדולתו ומעלתו והשגתו הי' רק בשביל ישראל. והם היו ראוים ג"כ להיות חירות ממה"ש אלא שגרם החטא. וא"ל ג"כ לך רד. ואחר שנשתטח ברבוי תפלות וזכה שנמחל עונם. לא הי' לגמרי כד"ש לעתיד דיבוקש עון ישראל ואיננו וכשלג ילבינו. אבל אז א"ל וביום פקדי ופקדתי. כי עדיין לא זכו לסליחה גמורה שהוא רק ע"י תשובה שלימה שיזכו לביעור הרע מן העולם לגמרי וביטול יצה"ר כלעתיד וכדוד המע"ה שהקים עולה של תשובה שא' ולבי חלל בקרבי שהרגו ליצ"ר. וע"כ אמרו דוד מלך ישראל חי וקיים. דהמיתה הי' אצלו רק ע"ד כיסוי אור הלבנה בסוף חודש שאינו סילוק האור ממנה בעצם רק כיסוי לעיני הרואים במקום זה ונגלה במקום אחר וכן כסא דוד כירח יכון עולם. דע"כ א' (בר"ה כה.) שלח לי סימנא דוד כו' וכמו דחטאו הי' רק לעיני הרואים שחשבו לחטא. אבל באמת א' כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה. כן מיתתו רק למראה עיני בנ"א בעוה"ז וע"ד שאמרו ביעקב אע"ה. רק אצלו מצד שלא חטא מעולם. ואצל דוד המע"ה מצד התשובה אחר החטא. כי משיח הוא דוד בעצמו שיעורר תשובה לכל ישראל עד שיזכו לזביחת היצר. דזהו מדריגתו שקרא עצמו הגבר הוקם על כמשז"ל. ומרע"ה שהוא הפנימיות של יעאע"ה שלא חטא לא הי' יכול להביאם למדריגת תשובה זו. ואע"פ שהוא לא חטא כיון שהי' רועה ישראל הוצרך לישראל שם עמם כמשז"ל שיבואו עמו. ומ"מ הוא חזר למדריגתו שהי' למעלה ממה"ש. וע"כ כשבא מלאך דחפו כשא"ל אחר אותה מעשה שישלח מלאך לפניו וע"ז אמר אם אין פניך הולכים וגו' כי מצאתי כן בעיניך אני ועמך וגו' בהיות אני פרנסם ודור לפי פרנס וחשב שגם הם במדריגה זו. והש"י הבטיחו ע"ז וא"ל כי מצאת חן בעיני ולא אמר אתה והעם כי הוא לבדו הגיע למדריגה הזו. וא' ואדעך בשם וידוע דהשם הוא שורש הנפש ומקור חיות וא"ל שהוא דבוק בשרשו באלהים חיים ואז מלאו לבו לבקש הראני וגו'. ובמאמר הג' לו ע"ז שהוא השלמת הדבר ע"י חיבור ב' מאמרות הקודמים בהגדת ההשפעה והצמצום. א"ל הנה מקום אתי הראה לו איך הוא מקומו של עולם ומכה"כ. ונצבת על הצור הוא מקום מחצב שורש הנשמות וכמ"ש הביטו אל צור חצבתם ונא' צור לבבי וחלקי שהוא שורש הנפש חלק אלוה ממעל ששם הוא דביתו הגמור במקור החיים. ובעבור כבודי והתגלות אותו האור הגדול הי' נכלל ונדבק במקורו ומסתלק מן העולם. דזהו מיתת הצדיקים בנשיקה שאז"ל בשעת מיתתן רואים. ונשיקה הוא התדבקות רוח ברוח ונכלל במקור. וע"כ הוצרך להחביאו במערה היא נקרת הצור שנעלם ממנו ראש הצור. וזהו מקבת בור נוקרתם שר"ל בור האמהות וצור האבות כמו שסיים הכתוב שם אאברהם ושרה. כי הי' אז כעובר בבטן אמו. וידוע או"א הם חו"ב מוחא ולבא. ובהשגת החכמה יכולים להשיג גם האור העליון. כי הוא השגה דרך העלם ולא בהתגלות. והוא השגת החכמים דעדיפי מנביא. אבל בלב הוא בהרגשה והתגלות. וע"ז ביקש מרע"ה הראני בהתגלות:

כ״וותחלת ההתגלות דיש מאין הוא בחכמה שבמוח והוא מצד ההשגה. וע"כ כשגילה לו שהוא מקומו של עולם. שהוא התגלות השגה שמכה"כ בהשגת חכמה לא דרך ראי'. נצב על הצור. ואח"כ כשהגיע להרגשת הלב דרך ראי' כענין ולבי ראה וגו' שהוא בעבור הכבוד בהתגלות. הוצרך הוא להתעלם מן העין לגמרי כמ"ש (במגילה יט:) שאלמלי נשאר מלא נקב מחט סדקית באותה מערה לא יכול לעמוד בפני האורה ורש"י שם מביא קרא דושכותי את כפי שעי"ז נסתמה והוקשה לי' למהרש"א בח"א דבאליהו לא נז' סתומה ע"ש. ולדעתי פשטן של דבר כן הוא ושמתיך בנקרת שהש"י הוצרך לשומו שם ולא יכול לכנוס מעצמו משמע שהמערה היתה סתומה בעצמה מכל צד. רק באמצע הצור היתה כרוי' אותה נקרת. וא"א לאדם ליכנס לתוכה כלל אם לא בדרך נס והש"י הכניסו. ואחר שנפתח דבר זה למרע"ה ע"י הש"י הי' נקל אח"כ לאלי' לבוא לתוכה מעצמו ג"כ. כידוע דכל שער נס שנפתח פ"א יוכלו אח"כ כל צדיקים לבוא בו. וענין ההטמנה במערה זו הוא חזרת האדם בסוד העיבור כאלו הוא סגור בבטן אמו שלא יצא לאויר העולם ושם נר דלוק על ראשו שצופה בו מסוף עולם ועד סופו כנ"ל וכמ"ש (בנדה ל:) מקרא דבהלו נרו וגו'. והוא נר ה' נשמת אדם שהוא חלק מאור הגנוז לצדיקים שצופין בו מסוף העולם ועד סופו כנ"ל. וכמ"ש (פסחים ח.) דצדיקים בפני שכינה כנר בפני האבוקה. דעל אור האבוקה דשכינתו ית' נא' לא יראני האדם וחי. רק בשעת מיתה בנשיקה שנתדבק ונתחבר הנר אל האבוקה. והנשמה תוכל להשיג ולא כשמלובשת בגוף החומרי. וטרם שיצא לעולם עדיין אין התלבשות גמור ליכנס בפנימיות הגוף. רק עומדת באור מקיף על ראשו. וע"כ יוכל לצפות ולהשיג בו מעין עוה"ב. וע"ז א' (נדה שס) דאין ימים ששרוי בטובה כאותן ימים. ועי' בס' יצירה אין בטובה למעלה מעונג. והוא עונג שבת שמעין עוה"ב שהוא יום שכולו שבת ששובת מיגיעה רק מתענג על ה'. וזהו האור כי טוב המתגלה אז בהשגה דכולם ידעו אותי ולא ילמדו איש וגו'. וכן בבטן אמו מלמדין אותו כהת"כ. והוא ג"כ ע"י צפיית אותו נר. והוא השגת חלקו בהר סיני שכל הנפשות היו שם כמ"ש (בשבת קמו.). ואחר שנתלבש בגוף נשכח ממנו הכל. וצריך להשיג ולבוא לזה בהשתדלותו ויגיעתו אחר שיגיע לכלל דעת והבנה והשגה. ובמעי אמו ההשגה הוא מצד האור מקיף שאין לו עדיין דעת ומוחין כלל. וע"כ א' שם על הצפי' מסוף עולם ועד סופו אל תתמה שאדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא. שהוא דוגמת החלום שבשינה והסתלקות הדעת. והוא השגת הנביאים דבחלום אדבר בו. וישעי' אמר ואראה באספקלריא שא"מ וזהו מדריגת במראה אתוודע. ויש ג"כ מדריגה בחלום אדבר. ומזה הוא הנבואה הניתנה לשוטים ולתינוקת שאין בהם דעת והשגתם כבחלום. וכן צפיית העובר (וכן כל השגת העוה"ז לגבי העוה"ב כמ"ש בשוב וגו' היינו כחולמים) והגם דלא יראני האדם וחי. בחלום יוכל לראות כמ"ש ביעקב אע"ה שראה בחלום והנה ה' נצב עליו. וידוע שגם בנשמות טרם כניסתם לגוף הם בסוד עיבור אחר צאתם ממקור מחצבתם מקור החיים ית"ש ממושב יקרו ושכינת עוזו. הם שוהים שם חדשי עיבור עד שתבוא לגמר שלימותה בצלמנו כדמותנו שתהי' ראוי' לכנוס בגוף האדם. וזה סוד כניסת מרע"ה מראש הצור לנקרת הצור דשם יוכל לראות בשעת ההעברה כבחלום וצפיית העובר וע"ד ראיית ישעי' באפסקלריא שא"מ שרומז לשכינת עוזו כנודע. אבל ישעי' ראה כצופה דרך אספקלריא למה שהוא מרחוק. וכמ"ש דהוא א' שמעו שמים והאזיני ארץ ומרע"ה א' להיפך. דהאזנה הוא בקרוב והי' רחוק ממנו כרחוק שמים מארץ וע"כ שראוהו יושב על כסא רם ונשא. שהי' מרומם ומנושא למעלה מעלה ממקום מדריגת השגתו וראייתו. אבל במרע"ה נא' אעביר על פניך וכן באלי' נאמר צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עובר וגו' שעבר לפניו והוא נכנס מיד בתחלה אל אותה המערה וצוהו ה' לצאת משם ולעמוד בהר ונא' שם אח"כ וילט פניו באדרתו ויצא ויעמוד פתח המערה. ופתחה הוא לתוך ההר עצמו שדרך שם הכניס הש"י למרע"ה שאף שסתומה מכל צד. ע"כ יש דרך כניסה שמכונה בשם פתח. ומרע"ה הדביק עצמו תחלה למקורו ושרשו. ומזה יוכל לימשך ההשגה אח"כ (וכמו השגת העובר וכל חיותו הוא רק מכח אותו טיפה זרעית של האב שנקלט ברחם) ולאלי' ציוה לצאת עכ"פ מפנימיות ולא אמר לעלות להר. דזהו יציאה מהמערה לגמרי וזה א"א שהרי אפי' רק במלא נקב מחט לא יכול לסבול. רק א"ל שיעמוד בהר ר"ל בתוך ההר עצמו ולא במערה ונקרת בו. רק בגופו של הר עצמו בעוביו השוה למערה שצריך רק יציאה ולא בראשו שצריך עליי' ולא אמר ועלית להר. וההר הוא הצור שממנו מחצב הנשמות דכל ישראל ששרשם מאותיות התורה כידוע. וזה הר האלהים שעליו ניתנה תורה. ושם אלהים שהוא בעל הכוחות כולם הוא הכולל כח כל הנפשות. שכל נפש הוא כח מיוחד. ועכ"א באליהו שבא להר האלהים חורבה. ושם חורב דרשו בשבת שירדה חורבה לאו"ה עליו. והיינו כידוע דקודם מ"ת היו נפשות או"ה ובני ישראל כולם ממקום א'. כי הי' מעורב טו"ר וזוהמת נחש. ובמ"ת שפסקה זוהמא מישראל ונבחרו לעם מיוחד נפרדו ג"כ בשורש נפשותם וכמ"ש התוס' (ע"ז ה.) דאינם ממקום א'. וזהו אחר מ"ת שנפרדה הטוב מהרע. וכל הטוב נעשה שורש ומקום בפ"ע לנפשות מישראל. וכל הרע נפרד לשורש לנפשות האומות שכולם מחלק הרע והסט"א וזהו החורבה שבא להם שנחרבו ונעשו כמדבר שמם ע"י פירוד ויציאת כל הטוב מהם. וכל השגת האדם הוא ע"י העלאת נשמתו לשרשה כידוע:

כ״זומרע"ה זכה מה שלא זכה אדם בעולם בקבלת התורה מידו של הקב"ה. שהוא ההשגה בדבקו שורש הנשמות כולם למקור הכל ית"ש דחלק ה' עמו וזהו ראש הצור. אבל אליהו נכנס רק בצור עצמו שזהו פתח המערה. שהמערה הוא מקום העיבור כרחם האם ששם מצטיירת ונשלמת כל נפש הנחצבת מהצור לשם להיות קומה שלימה. ושם ג"כ הוצרך להליט באדרתו. וכן מרע"ה הוצרך גם במערה להשכת כפיו. ופי' בס' צרור המור פ' תשא דר"ל ענני כבוד כמו על כפים כסה אור (וכן פי' בפסיקתא זוטרתי דר' טובי' שם) וכל התגלות שכינה למרע"ה הי' בהתגלות עמוד הענן דישת חושך סתרו כתיב אבל בכל מקום נא' בפירוש ענן וכאן קראו כפי. דרק לגבי ראיית הפנים הי' בזה הסתר כענן. כי הצור עצמו שמקיף המערה גורם רק העלמת ההשגה דגדלות בדעת שלימה כמו שהנפש היא בהתפשטותה בקומה שלימה רק השגה דקטנות כהשגת העובר שנתקפל תלת גו תלת וג"ר והמוחין גנוזין ואינם בהתגלות. והשגה כזו ג"כ א"א דרך ראיה כ"ז שהוא בגוף. ואדרת אליהו הוא הלבוש הגופני שלו וע"כ כשעלה למרום נפלה האדרת ממנו. ובזה הלבוש הליט פניו ששם צלם אלהים שבו ההסתכלות וההשגה הגמורה לעתיד דעין בעין יראו ולא יכנף עור מוריך שלא יהי' כיסוי והעלם. ואצל אלי' היתה ההעלמה ביותר ע"י הגופניות המעלים. ואצל מרע"ה שנזדכך אז ביותר הי' ההעלם מצד החושף סתרו. והוסר מיד שיזכה למראה אחורים ואז"ל שהראהו קשר של תפילין. ומצד הפנים הם התפילין עצמן. ותפילין דמארי עלמא כתיב בהו מי כעמך ישראל כו' וכמ"ש (ברכות ו.) שהוא מתפאר בישראל שהם גוי אחד לשמו ית'. כי הוא נקרא אלהי ישראל. שכל האצילות ובריאת כל העולמות להראות כבודו וגילוי אלהותו הוא רק על ישראל. וכמו תפילין דידן הוא יחוד שמו ית' שנקרא עלינו. וכמ"ש וראו וגו' כי שם ה' נקרא עליך וגו' אלו תפילין שבראש. כן תפילין דמארי עלמא הוא קריאת שמו על ישראל שהם מיוחדים לשמו. ולעתיד יהי' ההתגלות הזה בפ"פ כמו"ש (בשבת פ ט:) מחוי להו יצחק הקב"ה בעיניהו וכמ"ש והיו עיניך רואות את מוריך. ובעוה"ז א"א זה רק משרע"ה זכה לראות האחוריים שהוא קשר של תפילין שהוא ג"כ גילוי התקשרות זה של ישראל עם אביהם שבשמים. אבל לא בהתגלות גוף הקריאת שם רק הגילוי לעין שיש קריאת שם כזה מצד הפנים דע"י הקשר של תפילין יודע שיש תפילין. ולפע שכל השגת מרע"ה הי' דרך ראי'. ע"כ א"ל ופני לא יראו כלל. רק לאחוריים זכה דרך ראיה:

כ״חאבל השגת רע"ק דרך חכמה רמזו בפ' וכל יקר ראתה וגו' ויקר הוא תרגום של כבוד. ובתורה לא נמצא רק מלת כבוד ות"א יקרא. אבל בנביאים וכתובים נמצא מלת יקר. ופעם הראשון הוא בתחלת נבואת שמוחל על השגת הנביאים נא' דבר ה' היה יקר וגו'. וכל מלה במקום שהוא נזכר ראשונה שם הוא גילוי שורש ענינה. וכמדומה שקבלתי כן. ומלת יקר בנביאים היא לקוחה מארמי וכמ"ש (במגילה ט.) מלשון ארמי דבאסתר פ' יתנו יקר. ונא' (בסנהדרין לח:) אדה"ר לשון ארמי סיפר ממ"ש ולי מה יקרו וגו' וידוע דלשון ארמי ותרגום הוא האחוריים דלשון הקודש. וזהו השגת הנביאים באספקלריא שא"מ השגת הכבוד אצלם בלשון יקר. וע"כ אמר ישעי' ואראה וגו' שיכול להשיג גם ראיית הפנים בהשגה כזו דראיית הכבוד בהעלם נקרא השגת יקר. ואצל רע"ק נאמר כל יקר. כי השגת החכמים היא עוד בהעלם יותר ויכולים להשיג יותר. והוא השגת כל היקר כולו שהוא כלל השגת הכבוד לנבראים שהכל ברא לכבודו. (ובמגילה טז:) אמרו יקר אלו תפילין כמ"ש וראו וגו' אלו תפילין שבראש שהם היקר לישראל. וכן למעלה זהו כל התגלות הכבוד דפב"פ. וזכה רע"ק לראיית התפילין דמארי עלמא עצמן ולא כראיית מרע"ה שהיא ראי' גמורה שנקרא ראיית הכבוד. אבל הוא ראה היקר שהוא כמו לשון ארמי נגד לה"ק שהוא מתורגם אותה המלה שאין מובנת למי שאין מכיר לה:ק ללשון המובן לו. ולשון הקודש הוא השגת הקדושה בעצם כמות שהיא ממש ולשון ארמי הוא המפרש ומתרגם למי שאינו יכול להשיג הקדושה ממש. אבל משיגה בלשון שהוא מבין. והוא אותה הדבר והענין עצמו. רק שאינו ממשותן של דיבורים כמו שיצאה מפה המדבר. וע"כ השיג הוא מה שלא ראתה עינו של מרע"ה שהוא מראה הפנים ותפילין שבראש עצמן. וזה סוד שחיבר ס' הזוה"ק בלשון ארמי אף שכל דברי התנאים בתושבע"פ משניות ובריי' כולם בלה"ק. כי התגלות הסודות הנעלמות שהוא כל היקר שנתגלה לרע"ק וחביריו ותלמודיו. א"א לגלות בעוה"ז רק בלשון ארמי. ויחזקאל שגילה מעשה מרכבה בלה"ק. שם באמת הוא בתכלית ההעלם. ואין ההתגלות אלא למי שזוכים להיות צופים במרכבה. ולהשיג כל יקר כרע"ק שנכנס בשלום ויצא בשלום שהוא הכלי מחזיק ברכה. ובו חותמין כל התפלות והברכות כמשז"ל. וכן חתימת המשניות שהוא התושבע"פ בו שתחלתו מס' ברכות וסופו בשלום וכלי מחזיק ברכה לישראל. כי בריאת העולם בב' שהוא ל' ברכה כמ"ש (בב"ר פ"א) דג' התחיל ההתגלות דנפש חי'. שע"ז הי' תכלית מכוון כל הבריאה להיות נפש חי' בעוה"ז הגופני שיהי' בו חיות מחי העולמים שהוא מקור החיים להכיר את בוראו. והתחיל התגלות החיות בדגים שבים וביסוד המים דעולם חסד יבנה. ומצד החסד הוא התפשטות החיות גם למי שאין בו דעת עדיין להכיר את בוראו. וזהו נגד אברהם אע"ה שהוא התחלת בנין העולם דע"כ א' בהבראם באברהם. ונקרא אב המון גוים ואב לכל העולם כולו כי הוא חפץ להצדיק כל הבריות כמ"ש (בב"ר פ' מט) ע"פ אהבת צדק על אאע"ה ששונא לחייב גם הרשעים כסדומיים כי הכל בריותו ית'. וקילוסו עולה גם מן הרשעים בגיהנם כמשז"ל. ואז"ל (בחגיגה טו.) (וסוטה כב.) (וב"ב טז.) בראת צדיקים ובראת רשעים שגם הם מכלל הבריאה. ויש בו צורך להיות יתרון האור מן החושך. דע"כ ברייתו של עולם ברישא חשוכא. ולעתיד יהי' לכל א' מישראל כ"ח מאות עבדים כמ"ש (בשבת לב:) שיהי' ריבוי כזה באותם הנשארים להיות גרים גרורים ועבדים לישראל. ע"ד הרבוי שיש בבע"ח נגד בנ"א. וכן בצומח נגד בע"ח. שכל הגדול במדריגה אין בו ריבוי כ"כ. וכישראל נגד העכו"ם דאתם המעט מכל מכל העמים. וכן שבט לוי נגד ישראל. והרבוי הזה דעכו"ם הוא נמשך מהברכה דדגים פרו ורבו ומלאו וגו'. דזהו שורש הברכה שיהי ריבוי בהחיות. ולבני ישראל הדבקים באלהים חיים ובתורה שנא' בה כי הוא חייכם. הריבוי הוא בחכמה והשגת אלהות שהוא שורש החיות:

כ״טוברכה דאדם שהוא לישראל דאתם קרוים אדם הוא ג"כ פרו ורבו. אבל סיים וכבשוה ורדו בדגת וגו'. שע"ז הוא עיקר ברכת הריבוי שלהם שיכבשו כל הארציות והגשמיות דעוה"ז. ועי"ז ירדו בכל הבע"ח שחיותם הוא רק בגשמיות ולכך נברא. כמ"ש אם למדת תורה הרבה וכו' שלכך נוצרת. והתורה היא דפוס כל מע"ב ומאן מלכי רבנן (גיטין סב.) דע"י השגתם בתורה הם מושלים בכל הבריאה כולה. ובריאת הבע"ח וכן העכו"ם עם הדומה לחמור ונמשל כבהמות. הם לצורך האדם מה שצריך לשימוש גופניותו וכמ"ש (ברכות לה:) בזמן שעושין רצונו של מקום עמדו זרים ורעו וגו'. והאלהים עשה האדם ישר שיהי' כולו לה'. וצרכי גופו בעוה"ז הי' נעשה ע"י הבע"ח. ושמש הגדול בהם הי' הנחש כמ"ש (בסנהדרין נט:) חבל על שמש גדול שאיבד מן העולם כו'. וב' נחשים טובים שמשגר לצפון ודרום. הוא ע"י כבישת היצרים דתאוה ורציחה שע"ז א' (בע"ז ה:) ע"פ אשריכם זורעי וגו' כשעוסקים בתורה וגמ"ח יצרם מסור בידם. גמ"ח היא מדת חסד לאברהם באהבת הבריות שהוא מסט' דדרום. ומשם הי' מביא הנחש מרגליות טובים. כמ"ש (ב"ב טז:) מרגליות טובה היתה תלוי' בצוארו של אברהם אע"ה כו' דחידושי תורה נקרא מרגליות כמ"ש (בחגיגה ג.) מרגליות טובה היתה בידכם. ובכמה מקומות (יבמות לב: וש"נ) אי לאו כו' משכחת מרגניתא (וביבמות צד.) הו"ל למידרש מרגניתא. ומאברהם אע"ה התחיל ב' אלפים תורה וב' כליותיו היו כב' מעיינות ונובעות תורה (כמ"ש ב"ר פ' סא) וזהו אכילה הרוחניות שנא' לכו לחמו בלחמי וגו' שע"ז א' (מס' סופרים פ' כא ה"ט) שהי' אוכל נגד ע"ד אנשים. כידוע מה שמפ' זה על משה ואהרן נדב ואביהו וע' זקנים. שכ' בהם ויחזו וגו'. ויאכלו וגו' (בי' בריש ס' פני ארי) וז"ש שתלוי בצוארו ששם תולין תכשיטין דאבנים טובות ומרגליות כמ"ש וענקים לגרגרותיך. וגרגרת הוא מקום בית הבליעה דע"כ הרעבתן נקרא גרגרן והוא הצואר. וע"כ א' (מגילה טז:) ע"פ על צוארי בנימין ועל צואריו. דרומז לב' מקדשים ומשכן שילה. דשם המזבח שאוכל כל הקרבנות. דע"כ אמרו (זבחים נג:) דהוא בחלקו של טורף וזה הצואר דקדושה:

ל׳והשלחן הדומה למזבח שכאמר עליו ד"ת שמתחדש לו אכילה רוחניות ע"י אכילה הגופנית שבקדושה. וכאכילת אליהו שהלך בכחה מ' יום. שהוא הזמן דקבלת תורה. ולהר האלהים להשגת אור העליון הגנוז בתורה. והוא השגת החכמים בתושבע"פ הנא' בשבח האשת חיל פיה פתחה בחכמה. היא חכמת שלמה דמלכות פה תושבע"פ. ותורת חסד על לשונה כי מרפא לשון עץ חיים. ולה"ר הוא לישנא תליתאי ההורג ג'. דשורש יצ"ר דכעס ורציחה שמארס נחש הקדמוני ע"י הזוהמא שהטיל בחוה וקלטה קין ונהרג ע"י ג"כ כ'. הבל והוא ותובל קין שתבל אומנתו. והוא שורש כח הרע של נחש שהביא מיתה לעולם והביאה גם ע"ע. כי הוא אש השורף ושיצי כולא. ואז הוא ג"כ נכלה ואיננו. כי לעתיד יבולע המות לנצח ויהי' שחיטת היצ"ר ומה"מ שהוא הנחש. ואז גר זאב עם כבש כי אותו שורש רע דרציחה יכלה לגמרי שלא ישאר שורש וענף. דזהו שורש עמלק שצריך למחותו מהעולם לגמרי. וע"כ לאותו רשע אין רפואה לקללת עפר לחמו על שהוריד הבריות לעפר דרקב עצמות קנאה. שהרע מכלה א"ע עד שנעשה עפר שחוזר לשורשו ואז חוזר להיות אדם כבתחלת הבריאה מחדש. ואז ה' בדד ינחנו ואין וגו' דלא יהי' שריד לבית עשו. והוא פסולת הגבורות דתושב"כ הוא מסט' דגבורה כמ"ש בזוה"ק (ח"ג פ' סע"ב) וכמ"ש אש דת למו והיא שורפת תאות רעות שע"ז נאמר בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין. שיצה"ר שבבריאה הוא בתאוה שע"ז הוזהר אדה"ר באכילת עה"ד שהיא תאוה לעינים. ודבר זה צורך בעולם דגם לעתיד ישאר כמ"ש במדה"נ (זח"א קלז ב) לבן דאתלבן. כי לא יהי' רק לב להוציא בשר כיעקב אע"ה דלא מת. אבל לבטל לגמרי א"א כי הוא צורך העולם כמ"ש (ביומא סט:). רק שיהי' ניטל ממנו כח הנחש בהסתרו שהכניס תבערת אש בתאוה. והתורה אש אוכלה אש. ונכלה אותו אש דתאוה הנמשך מזוהמת הנחש ומשכא דחויא. וזהו התבלין שמתבל האוכל ועושהו טוב ונעשה חסדים טובים. ומזה נמשך תורת חסד שהוא מה שהש"י בחסדו משפיע בלב חכמ"י. והוא הנמשך למים שיורד רק למקום נמוך. ומאן דאיהו זעיר איהו רב. וזהו מדריגת דוד הוא הקטן שהי' מקטין א"ע שהוא המאור הקטן כירח יכון עולם שאין לה אור מעצמה רק שמקבלת מהחמה שהוא אור העליון דתושב"כ. והוא הי' התחלת התגלות תושבע"פ והוא לשון חכמים מרפא לדורו שהיו בעלי דלטוריא ולה"ר שהוא בא מפסולת הגבורות הנמשך ומשתלשל עד מדה אחרונה דרע שהוא הפה דובר נבלה ול"ר ששקול נגד ג' עבירות החמורות כמ"ש (בערכין טז:) כי שם המות ביד לשון המדברת גדולות ופוס ממלל רברבן של מלכות הרביעית שחיות שלהם מן החרב כמ"ש ועל חרבך תחי' ולהביא מיתה לעולם. וסופם חרבם תבוא בלבם ואז יבולע המות. כי תורה היא עץ חיים שהאוכלה חי לעולם. רק שיש להט החרב המתהפכת לשמור דרך עה"ח. וזהו חרבא דעשו הרשע וזרע עמלק שהוא הנלחם ברפידים לרפותידיהם מד"ת אז בהתחלת קבלת התושב"כ והמן נתעורר נגדם בהתחלת התפשטות התושבע"פ שהתחיל אז בדור אנכה"ג שחזרו וקיבלו מאהבה:

ל״אושורש הנפשות דישראל היא מהתורה וס' רבוא דדור המדבר שהם שורש לכל הדורות. שרשם מס"ר אותיות דתושב"כ. ושאר נפשות של כל הדורות הם מהתפשטות התושבע"פ שבכל דור וכפי ריבוי התחדשות חכמת תושבע"פ של חכמי הדור כן הוא הריבוי בהנפשות מישראל שבאותו דור. וכנגדו המחי' מזרע עמלק שכזה קם זה נופל. ומחייתם הוא ע"י הברכה דדגים שהוא ריבוי שפע החיות היפך שרשם מסט' דמותא ואל אחר אסתרם ולא עביד פירין. וע"כ מפלתם בחדש אדר שהוא מזל דגים. וכן ביד זרעא דיוסף שברכתם וידגו לרוב. והריבוי דישראל הוא ע"י הברכה דאדם פרו ורבו וגו' שברכה זו הוא על הריבוי בהתפשטות התושבע"פ כנ"ל. וברכה ג' דיום השבת שהוא מעין עוה"ב הוא התחדשות אור התורה שיהי' בימות המשיח דלא ילמדו וגו' כי כולם ידעו וגו' שיהי' קבוע בלב כמ"ש ונתתי לכם לב בשר. שלב כל ישראל מעצמם יהי' נובע מקור חכמה. כי אז יתפתחו תרעי דחכמתא דלעילא. שהתורה היא נובלות ממנה כמ"ש בב"ר (פ' יז). והוא האור הגנוז לצדיקים לעת"ל ותורה אור. וע"כ אמרו (קה"ר פ' יא) דתורה דעוה"ז הבל הוא נגד תורתו של משיח. ר"ל כמו הבל היוצא מהקדירה. וכן הבלא דגרמי שהוא הבל הנשמה הנשאר בעוה"ז בקבר עד תחה"מ. וכן ז' הבלים שא' קהלת על כל עניני עוה"ז דבז' ימי הבנין נבנה העוה"ז. והוא עמודיה ז' שהעולם עומד. והם ז' ספר תורות שא' (בשבת קיו.) דויהי בנסוע ס' בפני עצמו והוא הקטן שבהם. שהיא רק פ"ה אותיות נגד מלכות פה שהוא השראת השכינה בתחתונים ובתוך בני ישראל ע"י הארון והתורה שהיא לנו שיור גם במסעות ובגלות דעי"ז הכבשה מתקיימת בין הזאבים. דינוסו משנאיו מפניו. וזהו נגד יום השבת שבו המנוחה והייחא בעוה"ז. והוא הבל נגד המנוחה דיום שכולו שבת וכמ"ש דהוא א' מס' בו ופי' בתו"ח בב"ב דר"ל דבטל בו. כי אז יהי' המנוחה שלימה שהש"י רוצה בה והוא אור הגנוז לצדיקים:

ל״בוב' ברכות ראשונות הם בפרו ורבו שהוא הברכה דעוה"ז דלכך נברא להיות מסובלים בעמל תורה ומצות דלשבת יצרה. ות"ח נקראים בוניך ובנאים שהם העוסקים בישיבו של עולם להתחדש בכל יום תמיד מע"ב כמו תחלת הבריאה דהי' ע"י התורה שהוא כלי האומנות לב"ע כמ"ש בריש ב"ר. והתחדשות מעשה בראשית שבכל יום הוא כפי עמל בנ"י בתורה ועול מצות. אבל ברכה דשבת הוא במנוחה שהוא השפעת השגה הגדולה שלא בעמל ויגיעה כלל. רק ע"י יגיעתו הקודמת בו' ימי המעשה כפי השתדלות הכנתו כן הוא השגתו בקדושה דיום השבת. וכן כפי היגיעה בעוה"ז ההשגה דעוה"ב. דמי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת. ולא יגעת ומצאת אל תאמין. רק אחר היגיעה יבוא המציאה שהיא בא בהיסח הדעת וכנז"ל דלא ע"י יגע כלל שהוא למעלה מהשגת ידיעתו. וזהו המנוחה שלימה שהקב"ה רוצה בה. ובה יש ז' מדריגות שחשב שם מקודם והם. אהבה ונדבה אמת ואמונה שלום והשקט ובטח. וג' פעמים מנוחת נאמר בהם שם. וזה נגד ג' ראשונות כי כל דבר חלוק לי' כידוע וכשהיא בתכלית השלימות שהש"י רוצה הוא כשזוכה שיטעימוהו מעין עוה"ב כמ"ש (בברכות יז.) עולמך תראה בחייך דדרך ראי' אפשר להשיג גם בעוה"ז למי שזוכה לה במנחה דשבת שהוא עת רצון ורעוא דרעוין שאז נסתלקו ג' צדיקים משה יוסף דוד כי הסתלקות הצדיקים נק' דנח נפשי' שהגיעו מיד לשלימות המנוחה הגמורה דעוה"ב. ומ"ש צדיקים א"ל מנוחה כו' בעוה"ב שנא' ילכו מחיל אל חיל וגו' זהו מצד התעלות מדריגות הנשמה שמתעלית ממדריגה למדריגה. אבל הנפש והרוח שבהם הוא עיקר היגיעה והשתדלות אדם בעוה"ז שיולד לעמל דכבישת היצר השוכן בדם הוא הנפש שבכבד וברוח שבלב כמ"ש יצר לב האדם רע וגו' יצר לבו רק רע וגו' ונא' לב כסיל לשמאלו. (ובברכות סא.) דיושב על ב' מפתחי הלב. ובמתים חפשי ונח נפשי' ורוחי' ממלחמת היצר ולעתיד שיבוער היצר והרע יהי' יום שכולו שבת ומנוחה מהעמל דעוה"ז. אבל הנשמה שבמוח דטהורה שזוכין לה הת"ח דמשכן החכמה במוח ויהבין לה למי שזכה יתיר שכבר נצח (דזהו פי' לשון זכה כמ"ש עמ"ש בספ"ק דברכות ולא זכיתי דר"ל לא נצחתי להחולקים) ליצ"ר שבלב ע"י שמשכו לביהמ"ד. והשגת החכמה הוא דבר שאין לו שיעור וכמ"ש לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד דארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים. וכל השגה דעוה"ז אינו כלום לגבי השגה דעוה"ב. דעיקר החכמה הוא מה שחלק מחכמתו ית' להאציל להיות מושג לבנ"א וכמו שמברכין על חכמי ישראל שחלק מחכמתו ליראיו. ועל העכו"ם שנתן כו' דגם בהם יש חכמה כמ"ש (במגילה טז.) דאפי' באו"ה נקרא חכמם. והיינו כשמכיר האמת כהאי דהתם בחכמיו דהמן אם מזרע וגו'. ובלעם ראש חכמי או"ה חכמתו הוא בהשגת האמת דמעלת ישראל שגילה בפרשתו. אבל הם אין משיגים רק מה שהש"י מגלה להם לצורך ישראל. וע"כ אומרים שנתן כי אין משיגים אלא מה שניתן להם לבד. אבל לחכמי ישראל חלק כמ"ש חלק ה' עמו. שנשמת בני ישראל הוא חלק אלוה ממעל וכמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים מאן דנפח מתוכו נפח והוא חלק הנשמה שהוא החכמה שבמוח דחכם עדיף מנביא כמ"ש (בב"ב יב.) ע"ש ברמב"ן דהוא רוה"ק. וידוע דר"ל רוח מקדש עילאה שהוא המשכה מחכמה העליונה וע"כ א' (בעירובין יג:) אלו ואלו דא"ח (ובחגיגה ג:) כולם ניתנו כו' מפי אדון כל המעשים ב"ה דכתיב וידבר אלהים וגו' ר"ל דשם אלהים ר"ל בעל הכוחות כולם כמ"ש באו"ח (סי' ה') וזהו אדון כל המעשים. וכ"א יש לו חלק מיוחד כפי שורש נשמתו. ויניקתו מחכמה עילאה כפי השייך לחלקו. ולחכמתו ית' אין סוף. וכן להשגת חכמי' וע"ז נא' ונתתי לך מהלכים בין העומדים דהמלאכים עומדים על מדריגה א' כ"א כמו שנברא ואין יכול להשיג יותר מהניתן לו ביצירתו. אבל האדם גם בהיות נשמתו בשמי מרום בין העומדים הוא מהלך מחיל אל חיל. ובכל שעה משיג יותר. וזהו המנוחה שלימה שהש"י רוצה בה שהוא רק שביתה מהעמל דו' ימי המעשה. שהוא שבת אז מכל מלאכתו. ומלאכת הש"י היה ע"י עשרה מאמרות וכמ"ש (בשבת קי"ט:) דהדבור כמעשה דבדבר ה' שמים נעשו ור"ל דע"כ צריך לשבות גם מדבור שלא יהי' דיבורך של שבת כו' (שבת קיט רע"ב) דאמר ר' זירא לזוגי דרבנן לא תחלוני' שצריך לשבות גם מעמל פה דתורה ומ"ש (בירוש' פ' טו דשבת) לא נתנו שבתות אלא לעסוק בתורה היינו עסק בלב דאז עיקר הזמן דהשפעת ד"ת בלב. ובפסיקתא (ס"פ כג) פליגי בזה רחב"א אמר לא נתנו שבתות אלא לתענוג ורשב"נ א' לת"ת וא' דלא פליגי דמ"ש רשב"נ לפועלים ורחב"א לרבנן ע"ש ור"ל דרשב"נ היה בעל אגדה כמ"ש בכ"ד ואגדות היו אומרים לפני ההמון וע"כ א' (במ"ק יז.) דכמה שני דלא אתי לבהמ"ד ע"ש. והשקועים בכל ימי המעשה בעסקי עולם. עונג שלהם בשבת לעסוק בתורה. אבל רחב"א עסקו במשמעתא וכמ"ש (בסוטה מ.) דע"כ שבקוהו כ"ע ע"ש כי המון חפצים באגדה וע"ש (מט.) ברש"י. וע"כ א' לרבנן שעמהם עסקו בביהמ"ד. ולהם העיקר לתענוג. ואין ר"ל באכילה ושתי' ועונג גופו. (דשבת קיח סע"א ורע"ב) א' המענג את השבת כו' ולא א' המתענג בשבת. ובזוה"ק (יתרו פח) כ' בשבתא יהבין ליה לב"נ נשמתא כו' דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי. ובג"כ אקרי שבת מהו שבת שמא דקוב"ה שמא דאיהו שלים מכל סטרוי ע"ש. ר"ל דהקב"ה נקרא ע"ש פעולותיו. וכל שם יש לו הוראה מיוחדת ושם הוי' הוא עיקר כידוע דע"כ אינו נהגה בעוה"ז כי מורה הי' הוה ויהי' דם ע"מ שקודם בריאת עוה"ז ואחרי ככלות כל עוה"ז. אבל מ"מ גם הוא עדיין אינו מורה שלימות כל האצילות כידוע די' מורה חכמה ה' בינה כו' ומתחיל מחכמה שהוא תחלת ההתגלות יש מאין דשם יש השגת אדם בחכמה שבמוח ובינה שבלב אף שאינו נגלה בדבור ופעל. אבל כ"ע שהוא נקרא אין כמ"ש בזוהר בשלח (סד ב') שכל הנעלם מכל רעיון אינו נכלל באותיות שם זה. ועליו רומז שם אהי' דר"ל שיהי' לעתיד. דאז יתגלה אור זה הנעלם בעוה"ז. ורק בשבת שהוא מעין עוה"ב א' בזוהר שם דבסעודה ב' נא' תתענג על ה' על ה' ודאי דההוא שעתא אתגליא ע"ק כו' וע"ש ושם (פג רע"א) על ה' אתר כו' דכתיב מאין כו' יעו"ש והיינו למעלה משום הוי' שמתחיל מחכמה כנ"ל:

ל״גסליק ספר קדושת שבת מכתי"ק