פרי צדיק, ספר קדושת שבת ו׳Peri Tzadik, Sefer Kedushat Shabbat 6

א׳סוד השבת שא' בזוהר (תרומה קלה ע"א) כגוונא כו' רזא דשבת דאתאחדת ברזא דאחד כו' יעוש"ב. הוא סוד יחודא עלאה ויחודא תתאה דשמע ובשכמל"ו שהוא רזא דה' אחד ושמו אחד האמור בזוהר שם דה' אחד הוא יחו"ע והוא היחוד דעד שלא נברא העולם. דהיינו קודם התגלות הבריאה בהתחלת האצילות. שכל המדות והספירות שנראים כחילוק מדות שונות כלולים ביחוד גמור במקורם שהוא המחשבה העליונה ששם הכל א' ביחוד גמור. ושמו אחד הוא מצד הנבראים. דקריאת שם לא שייך אלא כשיש דבר א' הנראה כנפרד וחוץ ממנו שהוא קוראו בשם. ואדה"ר קרא שמות לכל וא' דהקב"ה א"ל מה שמי כו' כי כפי התפיסה והשגת באדם ביחוס השם הוא שמו הראוי ליקרא בו. שע"ז הי' כלל הבריאה שיהי' נברא המשיג אלהותו ואדנותו. דגם אחר שנברא העולם באמת אין שום דבר נפרד וחוץ ממנו ח"ו וכמ"ש הרמב"ם ריש ה' יסודי התורה שאין כל המציאות אלא מאמיתות המצאו. ולא על תחלת הבריאה לבד רק גם מציאותם בהווה כל ימי עולם. דהוא ית' מחי' את כולם ומחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. וזהו יחודא תחאה דבשכמל"ו דכל הבריאה הוא לגלות מדת מלכותו דאין מלך בלא עם כידוע. וזה שכ' בזוהר שם כגוונא דאינון מתיחדין לעילא באחד אוף הכי איהי אתיחדת לתתא ברזא דאחד כו'. לעילא הם כל מדות העליונות שבהם הקב"ה מנהיג עולמו וזהו הנקרא קוב"ה דהוא ומדותיו חד כי הכל יחוד גמור כנודע. ואיהי היא שכינתו ית' בתחתונים ומדת מלכותו דבכל משלה. ומזה חיות ומציאות כל הנבראים וכל כחותיהם ופעולתיהם דאין עוד מלבדו ואתה מחי' את כולם. ודייק ואמר בזה ברזא דאחד ולעיל אמר באחד. כי יחו"ע שמצד עצמות הש"י והנהגתו הוא גלוי לכל הלבבות דבנ"י. וע"כ משה אמר רק זה וכתבו בתושב"כ דפני משה כפני חמה שהוא אור הגלוי ומאיר לכל. וכמ"ש בסוף שבת דמאן דבחמה רזוהי גליין וזהו התושב"כ דכתיבא ומנחא גלוי לכל. משא"כ התושבע"פ נקרא מסטורין שלו (תנחומא תשא סי' לד). כי דבר זה מה שנגלה ללבבות דבני ישראל מסוד ה' ליראיו ע"י שכינתו ית' בתוך לבם דצור לבבי וחלקי וגו'. והתחיל מיהושע דפני יהושע כפני לבנה המקבלת מהחמה ולזוהי כסיין שהוא השגה נעלמת וזהו מדת לילה דאמונתך בלילות. דאמת נקרא מה שגלוי ומאיר לעיני הלב וזהו תורה דכתוב בה אמת והוא מדת אמת ליעקב שמשה מלגאוו יעקב מלבר. היינו שמרע"ה הוא שורש הפנימיות של כל ישראל שהוא המאיר רק לעיני השכל והלב. אבל יעקב הוא שורש דכל ישראל גם בחיצוניותם. דע"כ א' בתענית מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים כו' כי הם והוא הכל אחד וחיותם הוא חיות דיעקב אע"ה כי מטתו שלימה דכולו זרע אמת גם חיצוניות. אף שבעוה"Z לא נתגלה זה עדיין. וזה באמרו לו בניו כשם שאין בלבך אלא א' כו' (פסחים נו.) כי הוא שורש להשגת היחוד הגמור דה' אחד. דע"כ הוא דמות אדם היושב על הכסא כנודע. ואמרו ע"ז (ב"ר פ' כז) גדול כחן של נביאים שמדמים צורה ליוצרה. ובאמת התורה אמר הכן בפירוש בצלמנו כדמותינו. ויעקב אע"ה הוא האדם השלם בצלם אלהים ממש כי הוא תיקון אדה"ר. אבל התורה א' על האדם שהוא בדמות עליון כי חלק ה' עמו ומאן דנפח מתוכו נפח. ונפשו כלולה ג"כ מכל הכוחות והמדות כולם אבל מ"מ אצל האדם הוא בפירוד:

ב׳אך רז"ל א' (ב"ר פ' כא) ע"פ הן האדם הי' כאחד ממנו מה אני יחיד בעליונים אף הוא יחיד בתחתונים. כי החלק הוא דוגמת הכל להיות הכל אחדות גמור והוא הכולל כל הבריאה ועל ידו מתייחד ג"כ כל הבריאה להיות גם למטה אין עוד מלבדו. וישראל גוי אחד בארץ חלקו ונחלתו ית' אבל מצד חטא אדה"ר הי' כאחד בכ' הדמיון לבד לדעת טו"ר. כי עי"ז גם הרע הי' חפץ להתאחד ע"ד שאמרו (שמו"ר ונתחומא פ' תשא) דהעכו"ם אומרים אנו ישראל. כי לעולם הרע גם הוא חפץ להתעלות ולהתאחד במקום ושיהי' לו קיום גמור כי באמת גם שם יש ע"כ איזה ניצוץ קדוש שמהם חיותם. והיינו מה שהי' רצון הש"י שיהי' מציאות זה. אבל הרצון הי' רק לענין נסיון האדם שהוא יתגבר נגדו ולא שיהי' לו מציאות באמת כלל. אבל ע"י הערבוב טו"ר בלב האדם בחטא אדה"ר. כאשר האדם ירצה להתכלל במקור החיים והוא עדיין שקוע ברע עי"ז יוכל ח"ו הרע להתגבר יותר. כענין למשמאילים בה סמא דמותא ולרשע א' אלהים מה לך לספר חוקי ואחר יצא לתרבות רעה ע"י שנכנס לפרדס ולא הי' נקי אגב אימי'. וכן בדורות אחרונים כהש"צ שם רשעים ירקב כידוע. ועז"נ פן וגו' ולקח גם מעה"ח וגו' וישלחהו וגו' כי דבר זה גורם תכלית הפירוד כאשר ירצה להתאחד בעודו דבוק ברע ולידבק בעה"ח ומקור החיים ית"ש ולבוא אל המלך חדריו להסתכל בגנזיא דמלכא. ואין לבוא אל שער המלך בלבוש שק וקליפה המלפפתו. וזהו הסתלקות השכינה מתחתונים שהי' ע"י חטא אדה"ר עד שבא מרע"ה והורידה לארץ במשכן שנצטוה אחר יוכ"פ שזכו לכפרה ותיקון החטא. אבל הם היו דור דעה בסוד הדעת שהוא היחוד הגמור דמוח ולב שהם חלקי הנפש דמרע"ה שהוא הכוללן כנודע. והוא עלה למרום להיות מרומם מכל עניני עוה"ז. וכן הם התגוררו במדבר שלא במקום ישוב כלל ואכלו לחם מן השמים. כי הם השיגו היחוד הגמור דעד שלא נברא העולם דגם עתה שנברא הוא הכל יחוד גמור כמו עד שלא נברא. וזהו השגת התושב"כ ותורה מן השמים שהורידה לארץ ונקרא ע"ש תורת משה שהוא שורש ומקור נפשו וחיותו כידוע דס"ר אותיות נגד ס"ר נשמות דישראל ונשמת מרע"ה הוא הכוללם:

ג׳ותחלת לוחות ראשונות היו בפרסום והתגלות גמור כי אז זכו להזדכך לגמרי להיות חירות ממה"מ ויצה"ר. אבל אח"כ אף שנמחל להם אותו עון מ"מ נא' ביום פקדי ופקדתי כי עדיין נשאר שורש ורושם הרע וע"כ ניתנו לוחות שניות בחשאי ובצנעא. והשרה השכינה באהל מועד בין בדי ארון אשר כ"א לא יבוא שם רק הכה"ג ביוה"כ שאז הוא מזוכך ונקי. וכל איש לא יבוא באהל מועד כי צריך להיות בחשאי כי שם הכרובים כמער איש ולויות שהוא דבר שבצנעא ומכבדיה הזילוה כי ראו ערותה כמשאז"ל דאצלם נחשב זה ערוה ושיקוע תאוה. כי הם אינם יודעים שיש מציאות קדושה בענין זה. וכמ"ש (נדה לא.) דעל דבר זה נסמית עינו של אותו רשע אמר מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדבר זה. ובאמת מי שהוא קדוש אצלו אין זה ערוה ודבר של גנאי ובושה כלל וכאדה"ר קודם החטא דהיו ערומים ולא יתבוששו כתיב. וע"י שמירתו מצות ה' היו נעשים לו כתנות אור הוא החלוקא דרבנן הידוע הנעשה ע"י התורה ומצות שאדם עושה בעוה"ז. ולפי שלא ידעו מצניעות שלטה בו עין רעה של הנחש שראייתו זה הי' אצלו כפי שורש הזוהמה שבו ראיית ערוה ונתאוה לה כמשאז"ל. וגרם מה שגרם בהטלת שורש זוהמת הרע באדם ואז הרגיש כי אין לך יפה מן הצניעות. ואמר כי עירום אנכי ואז"ל מצוה א' הי' בידו ונתערטל כי נתערטל מכתנות האור מעתה והוצרך לכתנות עור לכסות בשר ערוה. ובמ"ת שפסקה זוהמתן זכו לחבה ראשונה מנשיקות פיהו בי' הדברות שהיו בפרסום כמ"ש בסוף זבחים דגם או"ה הרגישו איזה הרגש מזה וא"ל בלעם ה' עוז לעמו יתן. וכ"ש הערב רב אף שהיו חוץ לענן מ"מ שלט עין הרע שלהם והם שורש זוהמת הנחש שמהם לא פסק. כי גירותים לא הי' לש"ש. והם ברזא דאשת זנונים דמהלכא בתר אשת חיל להתדמות כקוף בפני אדם וגרמו מה שגרמו כנחש הקדמוני וכאדם עברו ברית לצחק בג"ע. וע"ז בא יוה"כ לכפר על מעשה עזא ועזאל. דע"כ קורין אז במנחה בפ' עריות. דרושם העטיו של נחש שנשאר אחר החטא בעגל שהוצרכו להיות כאדם תמוסין ולא להיות חירות ממה"מ אפי' מי שהוא צדיק גמור כאותן שמתו בעטיו של נחש הוא בענין שורש התאוה כמ"ש במקום אחר בישי שעליו דרשו ביחוד שנקרא נחש על שמת בעטיו של נחש. היינו שהי' בו רק השארת השימו מהזוהמא שפסקה שלא נמחקה לגמרי עדיין בלוחות אחרונות שהיו בצנעא ולא בפרסום היינו שרק קמי שמיא גליא דלבבות בנ"י דבוק באמת בהש"י ואין בהם שום נטוי' במעמקי לבם באמת לשום דבר אחר. ומה שבהתגלות הלב אינו כן. הוא רק ע"י היצר השוכן על מפתחי הלב וחוח הסובב לשושנה. וכמ"ש גלוי וידוע שרצונינו כו' ומי מעכב שאור כו' ויעקב אע"ה שמטתו שלימה הי' כאדה"ר קודם החטא דלא יתבושש שאמר הבה אשתי שאפי' קל שבקלים אין אומר כן אלא להעמיד תולדות נתכוין שלא הי' לו אלא לב להוציא בשר כלעתיד. ולא הי' לו שם הרגש תאוה וע"כ אמרו דלא מת. ובניו אמרו לו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו. דלב הנקי לגמרי מתאוות עוה"ז הוא מרגיש באמת היחוד הגמור דעד שלא נברא העולם. וגם בלבנו שאין מנוקים כ"כ הוא מרושם עטיו של נחש:

ד׳וכבר אמרו בשבת דביעקב פסקה זוהמא. והגם דשם אמרו דפליגי אמ"ד דבמ"ת פסק אלו ואלו דא"ח ובשבטים עצמם פסק. וכן בזרעם השלשלת הנמשך לדור המדבר. אבל לא נפסק עדיין לגמרי להיות כל זרעם כן לגמרי הרי רשעים שמתו בימי אפילה שלא זכו ליציאת מצרים ולקבלת התורה. משא"כ אחר מ"ת אע"פ שחטא ישראל הוא שכבר בחרן הש"י לעמו וא"א לו ליפרד כלל אפי' ע"י הגדלת עונות לא ינתק שם ישראל ממנו. והיינו ע"י שרש מעמקי הלב הדבוק בהש"י וכן אמרו שבטים על עצמן דגם בלבינו אף שאין אנו נקיים מיצ"ר לגמרי כמותך. מעמקי לבנו דבוק בה' אחד. וע"ז אמר בשכמל"ו שזהו יחודא תתאה. דאף בברואי מטה קרוצי חומר שעדיין אין לבם ברשותם לגמרי גם הם מיחדים שמו בכל יום תמיד באהבה. וזהו כבוד מלכותו דבכל משלה. וע"כ אמרו בחשאי ומשלו (בפסחים נו.) לציקי קדירה שהריחה בת מלך דיש לה גנאי. כי דבר זה גנאי לכנס"י כשאין לבם נקי לגמרי. אבל באמת יקר מחכמה וכבוד סכלות מעט כי שאור מיעוטו יפה. כי קילוסו וכבוד מלכותו עולה יותר כשיש עדיין יצר בלב ועכ"ז לבבו מכיר יחודו ית' ודאין עוד מלבדו. וע"ז א' טוב מאד זה יצה"ר ואע"פ שמצד הנשמה דטהורה היא בת מלך בעליונים הוא גנאי מצד חיבורה בגוף שהוא מתחתונים. יש לה הרגש ריח בציקי קדירה שהוא דבר הנעשה משאור בעיסה. וריח הוא דבר שהנשמה נהנית בו. וציקי קדירה הוא המתבל הקדירה ומסיר הזוהמא ממנה. ובטן האדם דומה לקדירה המבשלת המאכל וכמו"ש בהרואה עד דקדרא לתוח. ובפ' המוציא יין דשפיך כקידרא. דבזה הוא שורש התאוה הבא ע"י הנחש בחטא אדה"ר באכילה. וכן עריות נקרא בלשון אכילה אכלה ומחתה פיה כי הכל שורש תאוה א' והא בהא תליא דהנקי מזה נקי גם מזה וההיפוך בהיפך:

ה׳וממדבר סיני באו מיד לקברות התאוה כי אחר יוה"כ שנשאר עדיין איזה רושם היינו שורש התאוה דיצר שבלב מנעוריו שעדיין לא נתבטל לגמרי. ואף שנעקר לשעה בסיני בנסיעתם משם חזר. והאספסוף דע"ר התאוו תאוה כי הם שורש זוהמת התאוה שמהם לא פסק. והכניסו גם ללבבות בנ"י שבכו למשפחותם על עסקי עריות וגם על עסקי אכילה ממש. דהא והא הוי שהכל א' כנ"ל ושם קברו המתאוים ונשתבר כח התאוה שלא ימשול בם כ"כ. וקבלתי ממי שנגלה לו מסוד ה' ליראיו דשם מת נחשון ושע"ז נא' מכה רבה. ונראה דע"כ נקרא נחשון ג"כ ע"ש נחש כישי כי הי' בו רק הרושם דעטיו של נחש. ואותיות ו"ן הם בלה"ק להקטין כמו אישון כידוע כי הי' בו בתכלית הקטנות. כי תאותם בשר מסתמא הי' לש"ש לכבוד שבת. וכן מ"ש זכרנו את הדגה הוא מאכל שבת כמ"ש בשבת במה מענגו בדגים גדולים. וכן אפי' דבר מועט אמרו מאי ניהו כסא דהרסנא שהוא מאכל מדגים. וידוע מהאר"י ז"ל דבאכילת שבת אין פסולת אפי' מה שאוכל לתאוותו כולו בקדושה. והיינו כידוע דאכילת שבת הוא בקדושת המן שהוא לחם מן השמים שנבלע ברמ"ח אברים שאין בו שום פסולת כלל. אבל המן שהוא מן השמים אין בו ארציות וגשמיות והרגש תאוה גופנית כלל. ובשבת מצוה לענג הגוף שגם לו יש עלי' אז. וע"י עטיו של נחש בחטא אדה"ר בתאות אכילה שנשאר רשימו עדיין להיות הגוף נהנה ממאכל ובשר תאוה. עי"ז התאוו תאוה. ר"ל מאכל שיש בו תאוה גשמיות. וכוונת בנ"י הי' בזה להעלות ולתקן גם תאוה הגופנית. דבשבת הכל נכנס אל הקודש. וכל ימות עולם דעוה"ז רצון הש"י בכך להעלות גם דברים הגשמיים. אבל בדור המדבר שהיו התחלת בנין האומה הקדושה רצה הש"י לקבוע ד"ת בלבם ע"י הנהגה אחרת ושיאכלו רק לחם מ"ה המנוגב מכל תאוה גופנית. ועי"ז הי' אבריהם ומעמקי לבם מתקדש לה' עד שיוכלו אח"כ לאכול גם הלחם מהארץ בקדושה יתירה כרבי שאמר ע"ע בכתובות שלא נהנה מעוה"ז כלל אף שלא פסק מעל שלחנו כו' כמ"ש בע"ז. אבל לא הי' לו שום הנאה גופנית הגם שאכל כשלחן מלכים. כי הוא זכה לסילוק רושם הזוהמא לגמרי דע"כ לא מת כמ"ש שם דבא לביתו אח"כ. וכידוע מס' יין המשומר וזולתו דהי' נשמת יעקב וע"כ לא מת דוגמתו. וראוים היו דוהמ"ד להיות כולם כן ושינס משרע"ה עמהם לא"י והי' הוא משיח אלא שגרם החטא והוצרכו לגלגול כמה דורות עד עת קץ. וישי מזרע נחשון נקרא נחש שבו הי' עטיו של נחש מה שא' בעוון מלא אפי' חסיד שבחסידים כו' (ויק"ר תזריע פ' יד) שזה בא לאדה"ר אחר החטא בתאות אכילה שהריגש בושה באידך תאוה ע"י שהרגיש גם בזה תאוה גופנית שלא להוציא בשר לבד. והרושם נשאר גם בחסיד שבחסידים כל זמן שלא נבלע המות לנצח ע"י זביחת היצ"ר. ודוד מלך ישראל חי וקים שהרגו ליצה"ר בתענית כמ"ש ע"פ ולבי חלל בקרבי. הוכרח לתקן עדיין רשימו זה שהי' לו בתולדה שגרם לו אכילת פגה דבת שבע כדי להקים עי"ז עולה של תשובה שיוכל לתקן אחר החטא להיות כמי שלא חטא מעולם:

ו׳וזהו קדושת השבת בהשבהת כל הדברים למקורן. כי ז' הרועים נגד ז' ימי בראשית. ודו המע"ה הוא נגד יום השבת והוא רזא דשבת הסוד הנעלם שאין גלוי בפעל. והוא מתן שכרה דלא עבידא לגלויי בהתגלות רק בפנימיות הדעת מלגאו. כי אני ה' מקדש' בנשמה יתירה הנוספת לכל ישראל אז. וקיבוץ כל הנפשות דישראל הוא הנקרא כנס"י שהוא שרש מדת מלכותו ית' כידוע ושכינתו בקרב לבם. כי זהו שורש חיות הלב הישראלי בלב חכם לימינו וכמ"ש בשהש"ר ע"פ ולבי ער דהקב"ה לבן של ישראל כמ"ש צור לבבי. וצור הוא החוזק והתוקף שבלב היהודי שלא ינתן אפי' נוטלין את נפשו או יהודי או צלוב. וזה שאומרים אחר יחודא תתאה דבשכ"מלו ואהבת וגו' בכל לבבך ובכל נפשך דאז מתיחדים כל חלקי לבבו ונפשו להיות דבוקים רק באהבת הש"י. וע"ז א' בב"ר ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה. ובפ' במה מדליקין דעלך סני לחברך לא תעביד זהו כל התורה כולה ואידך פי'. ופירש"י דלחברך קאי אהקב"ה דכתיב רעך וריע אביך. ומ"מ יוצא מפשטי' ריעך ממש ג"כ והכל א' כי מי שאוהב הש"י בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו להתאחד שורש נפשו במקורה. היא מתאחדת ממילא ג"כ עם כל הנפשות דישראל שהוא שורש הכנס"י שהם קומה א' שלימה ברזא דהאדם הי' כאחד כיחודו של עולם יחיד בתחתונים. דקודם החטא הי' בו רק שורש הקדושה דנפשות הקדושות דכנס"י. רק אחר שעירבב טו"ר נכנס בו כוחות חיצונים שמהם נשתלשלו נפשות עכו"ם שיצאו ג"כ מזרעו:

ז׳ושמשון שחשב יעקב עליו שהוא משיח שיתקן חטא אדה"ר לגמרי אמר עליו דידין עמו כאחד ודרשו רז"ל כיחודו של עולם. ונקרא על שם של הקב"ה כמו משיח. וכן צדיקים לעתיד כמשחז"ל כי הי' ראוי לזכות לזה אלמלא האשה לקראתו שדלדלה כמו ולבו כחוה לאדם. ותיקונו הי' רק במה שהמית א"ע עם פלשתים דרבים שהמית במותו מבחייו. כי העלה אז כל הני"ק מהם וזה העלאת נפשו וכמו משיח בן יוסף שיבא קודם משיח בן דוד לפי שלא יגמר התיקון לגמרי צ"ל נהרג ובמותו יתקן מה שלא יכול לתקן בחייו. שעדיין לא זכה לזביחת היצר לגמרי היושב על ב' מפתחי הלב. בימין בתאות רעות ובאהבת זרות. ובמשמאל שורש הכעס והקנאה ונשאת חנם שע"ז הי' חורבן ב' וכל גלות זה הארוך ועדיין מרקד בינינו עד עת קץ. ובמ"ת נאמר ויחן כאיש א' בלב אחד שהוא יחוד כל הכנס"י דאתאחדת ברזא דאחד. ועי"ז זכו לקבלת התורה מ"ה שהוא למשרי עלה רזא דאחד מיחודא עלאה. ודכ"ע בשבת נתנה תורה כי יומא דקא דריס להתגלות קדושת הללו בלבבות בנ"י אז במ"ת דזרח משעיר למו שהוא קלפית הכעס והרציחה שקלט שורש הרע בזה שממנו הראשית גוים עמלק שהוא שורש הרע דעכו"ם. כידוע דמצורע נשתלח חוץ למחנה ישראל כי אינו ראוי להיות במחנה ישראל וכמו בני דן שפלטם הענן. כי ירדן ירד מדן (בכורות נה.) וא' (נדרים כב.) ונתן לך שם לב רגז אכתי לא עברי ירדנא. וקבלתי כי ירדן בעולם נגד כבד בנפש ושרמוז בל' הגמ' (בכורות שס) שהסמיכו לזכרותא דירדנא כו' זכרותא דדמא כבדא. ודן ידין עמו כאחד וגו' שיש דינין קדושים ורוגזא דרבנן דטב. ושאול נענש על שנעשה רחמן על האכזרים כי הוא איש ימיני מסט' דימין וחסד. דע"כ נדחה מהמלכות דמלך במשפט יעמיד ארץ. ודהמע"ה אדמוני אבל עם יפה עינים שאין עושה אלא מדעת סנהדרין וע"פ התורה כי הוא ממולא באהבת ישראל באמת ואין בלבו שנאה אלא לשונאי ה' כמו"ש משנאיך ה' אשנא. וע"כ נא' וכל ישראל ויהודה אוהב את דוד כמים הפנים לפנים. וא' אוהב לשון יחיד כי הוא המאחד כל הנפשות דכנס"י להיות כאיש א' בלב א' דע"כ זכה למלכות עולמים. ועשו הוא אדום קלט הסריות והזוהמא להיות שונא ה' ושונא ישראל כמ"ש דם שנאת דמו של אדם בגופו (ב"ר ר"פ תולדות) ורצה להרוג יעקב שורש קדושת ישראל כי הוא נקרא ישראל מומר (קידושין יח.) כי אף שנולד מלידה מבטן בקדושת או"א דיצחק ורבקה שהי' כל כונתם בקדושה ולהוליד נפשות קדושות. אבל עדיין לא נפקע החבל מג' שיהי' חוט המשולש שלא יוכל לינתק ועדיין לא נסתלקה זוהמת הנחש לגמרי עד ג' דורות. ומצד כונתם הקדושה נשאר עליו שם ישראל מומר כי ציד בפיו. וידוע מהאריז"ל שהוא מצד נשמת רע"ה ור"מ יסודי תושבע"פ. דע"כ רישיה בעטפיה דיצחק (תרגום יונתן ויחי) שבהשגת המוח שבראשו הי' שואל השאלות בד"ת שהי' שואל מיצחק. אלא שהי' רק מהשפה ולחוץ ולא ממעמקי הלב כי לבו מלא רע והוא ברשות לבו לימשך אחר שרירות הלב נגד עצת השכל. ועקר עצמו ממעט שורש קדושה הנעלם שהי' במוחו ובפיו ונשתמד להיות נעקר וניטל משורש ישראל לגמרי לא כזרע יעקב החוטאים. ונעשה לראש גוים שהוא שורש הרע לבריות ושנאת ישראל הנטוע בכל העמים. וללגלג על דברי חכמים בתושבע"פ שהוא שורש הכנס"י דע"כ נמשל לחזיר המתלכלך בצואה כי כן דין המלגלג. ותעשה קבים נגעים נטלו חזירים כי גם המדבר רק משפה ולחוץ איזה לה"ר על ישראל דינו בצרעת. וכ"ש מי שכל מחשבות לבו רק רע דכולו כן. וזהו הט' קבים שהם הט' מדות שבכל קומה מראשית המחשבה עד סוף ההתגלות לפעל במעשה. וזה הי' נעלם כי הי' פושט טלפיים ומראה עצמו בפעל לא כן. וע"כ הם רק ט' קבים. והקב הי' הוא ההתגלות נתפשט בכל העולם כולו וכל הגוים הנמשכים ממנו שבהם יצא לפעל:

ח׳וישראל במצרים לא היו בעלי לה"ר כמשאז"ל. ועי"ז זכו ליבנות קומת הכנס"י להיות אומה שלימה וגוי א' בלב אחד. וזהו דזרח משעיר למו דיתרון האור מן החשך. ואחר שהחזיר התורה עליהם ולא קבלוה מצד שרשם ברע דרציחה. נתגלה אור קדישת ישראל בזה וזכו לאור תורה בזריחה בהתגלות גמור דלוחות ראשונות בפרסום. ולשעה זכו גם לחרות דיצה"ר בתאוה שע"ז קטרג עמלק במה שחתך מילותיהם ואמר טול מה שבחרת לומר שגם אלו אין נקיים כי זב אין משתלח חוץ ממחנה ישראל. ודוד המע"ה שהי' שורש קדושת כנס"י ואויביו היו ג"כ שונאי ה' ושונאי ישראל דע"כ כרתן ברוה"ק (עירוכין טו:) הם היו בעלי לה"ר ועליו קטרגו במעשה דבת שבע לומר שמשוקע ח"ו בתאות ואף שהוא הי' מצ"ע נקי לגמרי דלבו חלל להיותו מלך ישראל ושורש לכל ישראל. הי' לו לזכך לבו כ"כ עד שיזדככו גם כל הלבבות דכל ישראל. כי מלך בעולם כלב בגוף שממנו תוצאות חיים לכל האיברים וע"ז נזדמן לו אותו מעשה. וע"י תוקף התשובה יעורר הרהורי תשובה בכל הנפשות דישראל. ויחיד ששב מוחלין לו ולכל העולם כולו. ואלו זכו אותו דור הי' אז עת קץ בזביחת היצר לגמרי. והגם דזה שלא זכו לא הי' מצידו רק מפני שהיו בעלי לה"ר שזה נמשך להם מכח אויביו שהיו בעלי ג"כ מראשי ישראל כדואג ואחיתופל. סוף סוף לא נתגלה זיכוכו לגמרי. וע"כ א"ל בחייך איני מודיע רק בחיי שלמה בניך שא' זכרה לחסדי דוד ונענה (שבת ל.) כי נתגלה אז שהי' דבוק בחסדים הקדושים שהיא אהבת הקב"ה וישראל. ולא באהבת רעות הנמשך מחסדים דקליפה כי חסד היא. ואז השחירו פני שונאיו כשולי קדירה. כידוע דהיופי הוא בהגדרת התאות כמ"A הבל היופי זה בועז ולא נמצא בתורה שבח יופי באיש רק ביוסף הצדיק שהי' מוגדר בתאות כי הוא שורש קדושת היסוד שנתגלה בעולם. וע"כ הוא שטנו של עשו ובו נא' האלהים אני ירא. כי היראה שורפת אהבות רעות. אבל הוא היפך מדוד דאותו שנאו אחיו שהם שבטי יה וכלל ישראל. והוא מצד דבה רעה ולה"ר דמשפטו להשתלח ממחנה ישראל וע"כ לעבד נמכר למצרים ערות הארץ מקום הזימה. ששם יתגלה יתרון האור מהחושך וקדושה עוררת קדושה שאח"כ הכיר את אחיו באחוה. וכל מה שעשה נגדם הי' רק מצד תוקף האהבה כדי לנקותם מתוקף חטא המכירה וצער אביהם ולא משנאה כלל. ומ"מ זכה להיות רק מלך על גוים. וכן משיח בן יוסף יהי' רק לכבוש כל הגוים במלחמה ובית יוסף להבה לשרוף את עשו כי מדתו הוא לאכפייא. אבל משיח ב"ד נא' ונהרו אליו כל הגויים ואז אהפיך אל עמים שפה ברורה כי מדתו הוא לאהפחא. דגם לעתיד לא יתבטל החשק והתאוה לגמרי כמ"ש במדה"נ דלא ישתכח חמידו דאורייתא. רק נקרא לבן דאתלבן. כי דוד המע"ה נשתבח ביפה עינים וכלה שעיניה יפות אין כולה צריכה בדיקה. וכן באמת גם הוא היה בתכלית היופי וההגדרה מכל זוהמת תאות עוה"ז המאפילות ומשחירות להיות כבני כושים. רק ההתגלות הי' בעינים כי עינא ולבא תרין סרסורי עבירה ואין את יהיב עינא ולבא לי אנא ידע דאת דילי (ירוש' ברכות פ"א ה"ה) והלב הוא נעלם מכל והי' יראה ללבב והאדם יראה לעינים שהוא בהתגלות. ובמ"ת נא' לבבתני בא' מעיניך ואצלו בב' עינים וכמו"ש (שהש"ר) לכשתעשי בב' עיניך והוא הי' נקי באמת גם במעשה בפעל דהאומר דוד חטא טועה. רק אויביו יאמרו רע לו דאמרו שנתגלה דיופי רק למראה עינים והלב לא כן. וכל הפוסל במומו פסול וע"כ כשנתגלו חסדי דוד הנאמנים השחירו פניהם דנתגלה שהשחרות היה בהם אף שלמראה עינים מסתמא היו לא כן. וכן עמלק שזרק כו' ומסתמא חשב הוא עצמו מוגדר בזה יותר מישראל המולים. וע"ז נא' אני חשפתי עשו גיליתי את מסתריו וגו' כי מצפוני הלב אינו כן דמאחר שהוא שורש רע הוא מלא מכל מיני רע אף שלמראה עין הם ב' הפכים. ובלעם ועמלק שרשם בקליפה א' כידוע והוא הי' נביא או"ה וגם הוא על דבר זה נסמית עינו אמר מי שהוא קדוש כו' ומסתמא הי' הוא מוגדר בזה ביותר. וסופו פרץ גדר עריות כי מעמקי לבבו באמת לא כן. ואצל ישראל בהיפך מעמקי הלב דבוק בה' אף שלמראית העין לא כן בעוה"ז. וזהו ההופעה מהר פארן מישמעאל השקועים בתאות. יתרון האור ישראל הי' הופעה שאינה זריחה גלוי' רק כמדריגת רוה"ק נגד נבואה שהוא דבר ה' בהתגלות וזהו השגת תושב"כ. ורוה"ק הוא נבואת החכמים בהשגה דתורה שבע"פ דיכולים להשיג יותר כמ"ש ראתה עינו של רע"ק מה כו' כן (במנחות כט:) נגד משרע"ה. אבל הוא השגה בהעלם כד"ש (סנהדרין כד.) במחשכים זה תלמודה של בבל. כי האדם א"י בעצמו שזה רוה"ק והתגלות מהש"י רק שמייגע בשכלו ומשיג. ואלו לא חטאו ונתקיימו לוחות ראשונות לא ניתנו להם אלא התורה וס' יהושע בלבד כמ"ש (נדרים כב:) כי היו משיגים הכל מתושב"כ וכמו לעתיד דלא ילמדו עוד איש את רעהו וכולם ידעו וגו' שיהי' הכל גלוי ופתוח לפניהם. ולתושבע"פ הי' די להם בס' יהושע בערכה של א"י ששם התגלות כבוד מלכותו שהוא מלך הארץ ונקרא אלהי הארץ. וע"כ התגלות זה לא הי' אפשר ע"י משרע"ה שהוא הי' מלך. רק בהתאסף ראשי עם יחד וגו' בהיותם במדבר בקיבוץ א' בלב אחד והיו מנוגבים שם מכל טובות ותאות וחמודות עוה"ז. אבל יהושע היה מלך הארץ להאיר לישראל כי לה' הארץ ומלואה דגם כל חמודות עוה"ז יוכלו להעלותם למקורם:

ט׳ומשרע"ה הוריד תורה מ"ה לארץ. ויהושע בא ללמד ערכה של א"י שיכולים להעלות כל עניני הארץ לשמים ולה'. וע"י החטא דשבירת לוחות והוצרכו לוחות אחרונות בצנעא שנעלם זריחת האור בהתגלות ונקבעו במשנה תורה שאמר משה מפי עצמו. שמזה היסוד לתושבע"פ שביגיעה בשר יוכלו להשיג הנעלם. וכמו שקדושתם נגד זוהמת ישמעאל הוא בהעלם בעוה"ז כן השגת אור הנשפע להם הוא דרך הופעה בהעלם לא בזריחה. והאלהים חשבה לטובה כי בזה יכולים להשיג הרבה יותר כנ"ל. וע"ז נא' העם ההולכים בחשך ראו אור גדול שהאור עי"ז דגול הרבה יותר כשבא מתוך החושך וההעלם. וזהו המקום שבע"ת עומדין שאין יכולים צדיקים גמורים לעמוד. כי מתוך מרירות התשובה זוכים לאור הגנוז לצדיקים לעת"ל שלא נגלה להם בעוה"ז. כי א"א להתגלות בעוה"ז אלא מתוך חושך הקודם דייקא כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא. וכן ו' ימי המעשה ואח"כ יום השבת. שאז התגלות האור. ובפעל הם ו' אלפי שני דעוה"ז ואח"כ יום שכולו שבת ומנוחה וקדושה. כי לא יהי' עוד שום מציאות רע. וזהו הסעודה דלויתן ושור הבר שהוא מזביחת ב' היצרים דתאוה כמער איש ולויות דדגים פריצי כמ"ש בפ' הספינה. ודכעס ונשאה וקנאה זהו מדת שור נגח וכמ"ש בפ' הרואה שגם בהמה אית לה יצרא דנשכא ובעטא. ונגד זה הם ג"כ סעודת שבת שמצוה ג"כ בבשר ודגים כי הוא מעין עוה"ב וא' מס' בו. דרומז לתוקף ההעלם שאין בו שום התגלות גמור בפעל. וכמו"ש בתו"ח דא' מס' הוא שיעור ביטול שהוא כמי שאינו לגבי הקדושה דאז בהתגלות. אבל מ"מ הוא מעין זה. וסעודתא דחק"ת קדישין הוא ריח השדה של תפוחים שנכנס עם יעקב אע"ה שהריח עי"ז יצחק ריח בוגדיו שגם הם נותנים ריח טוב ומלאים קדושה ומצות כרמון. וזהו ע"י העלאת כל הנפשות למקורן בשבת ומתגלה יחודא תתאה דלה' הארץ ומלואה. וסעודתא דעתי"ק וז"א הוא מצד יחודא עלאה ואור תוס' הנשמה היורד מלמעלה. ואף שהוא ג"כ בהעלם ורזא ולא בהתגלות. מ"מ הוא אור המאיר יותר בלבבות ולמאיר ובא קרא יום. אף שלא נתגלה תוקף האור דגם מעמוד השחר עד נץ החמה וכן אחר שקיעת החמה עד צאת הכוכבים ג"כ נקרא יום. וזהו התגלות בקדושה דיממא דשבת שא"צ עוד לקידוש מה שהאדם מקדש א"ע רק דאני ה' מקדשם. וע"כ קידוש היום נקרא קידושא רבה שזה דגול יותר. וזה למשרי עלה ברזא דאחד. שאומרים ע"ז בתפלת המנחה שהוא סוף השבת שאז התגלות רצון העליון ביותר כטעם קשה עלי פרידתכם בשמע"צ שהוא סוף החג ע"כ אומרים אז אתה א' ושמך א' ומי כעמך גוי אחד שהוא יחו"ע והתאחדות ישראל בעצמם זה עם זה. והם הג' יחודים בשבת דאתאחדא. והוא ג' נקודין דאורייתא הקב"ה והתורה וישראל. והתורה היא המאחדת קוב"ה וישראל וחוזרים להיות הכל כלולים באחד יחיד ומיוחד. ושבת שמא דקוב"ה ובו ניתנה תורה וכנס"י בת זוגו והוא אות הברית בינו ובין בני ישראל ועכו"ם ששבת חייב. וזהו קדושת השבת שמביא בלב אהבת הש"י ואהבת התורה ואהבת ישראל לכ"א כמוך ממש. וזהו היחוד הגמור שמעין עוה"ב ואשרי הזוכה להרגיש זה בהתגלות לבו: