פרי צדיק, ספר קדושת שבת ה׳Peri Tzadik, Sefer Kedushat Shabbat 5
א׳מתנת קדושת השבת שניתן לישראל היינו שיהי' אותה קדושה קבוע וקיים בלבם וכמ"ש אות היא וגו' לדעת כי אני מקדשכם. ובשבת (י:) פי' זה על מתן שכרה דשבת דלא עבידא לגלויי שצריך להודיעה. ומזה דהקדושה שנכנס ללבות בנ"י ע"י שמירת השבת שהש"י מקדשם היא מלתא דלא עבידא לגלויי גם להאדם עצמו. ואע"פ שאין האדם מרגיש שום תוס' קדושה בעצמו ובקרב לבו אפי' ביום השבת עצמו וכ"מ בימי החול שאחריו. האמת כן הוא מה שהודיענו הש"י כי הוא מכניס קדושה בקרבנו עי"ז. אף שאין מורגש לנו ע"י העונות המבדילים בינינו לבינו ית' שהם המאפילים לאור קדושה זו שלא יהי' בהתגלות לבו. אבל אינם פועלים אלא העלם ע"י מחיצת הוצא וחוחים הסובבים להאסא והשושנה ולא שיכבו ח"ו האור לגמרי. ולעולם אור הקדושה דשבת שהוא שמא דקוב"ה ומעין עוה"ב תקוע וקבוע ביחוד גמור במעמקי הלבבות של כל זרע ישראל. וע"כ אמרו בב"ר שברכו באור פניו שאין גומה אור פניו בשבת לחול כי חכמת אדם תאיר פניו והקדושה שבלב פועלת הארה וזיו בפניו דע"כ א' דישראל בפניהם ניכרים כמ"ש הכרת פניהם ענתה בם. שהם בנים למקום ודומים לקונם בצלם ודמות ע"י קדושת השבת שהוא אות הברית בינו ובין בנ"י. כי אז זוכים להנשמה יתירה שהוא הנשמת רוח חיים שנפח באפי אדה"ר קודם החטא דמאן דנפח מתוכו נפח שעי"ז חלק ה' עמו כמו חלק ממנו ממש. וע"כ א' (שבת קיג.) וכבדתו שלא יהי' מלבושך של שבת כו' דר"י קרי למאני מכבודתא. והרי מה שהבגדים נקראים מכבודתא היינו שהם מכבדים לאדם הלובשם. וקרא דוכבדתו על השבת קאי ולא על האדם ומה כבוד הוא לשבת מה שהאדם מכבד א"ע בבגדים יפים. אבל עיקר קדושת השבת שניתן לישראל היינו מה שהש"י מכניס אז קדושה בלבבות דישראל כי כל פעולת מע"ב בשביל ישראל שנקראו ראשית שהם סוף המעשה שבמחשבה תחלה דכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה. והם עיקר תכלית המכוון של כל הבריאה דו' ימי בראשית להיות אדם בצלם ודמות העליונה הרודה בכל הבריאה ואתם קרויים אדם כו'. דזרע יעקב הם בצלם ודמות שצורתם בכסה"כ וזהו שהם חלק ה' והקב"ה לבן של ישראל וקוב"ה וישראל חד שהוא יחוד קוב"ה ושכינתי' שאשר הש"י שוכן בלבבות דבנ"י דאני ה' השוכן אתכם אפי' בתוך טומאותם ח"ו לא זזה שכינה מקרבנו. רק שהוא בגלות והעלם ע"י הקוצים שמסט' דיצה"ר וגנדא דילי המעלימים וע"כ נא' גם כל מעשינו פעלת לנו. ונא' ואתה הסבות את לבם וגו' וכן שמעתי על לה"כ ממרים הייתם עם ה' דגם ההמראה הי' עם ה' וכידוע ג"כ המשל ממלך שכסות ולשון שינה לפתות לאשתו לזנות. וזהו השורש דקדושת ישראל שא"א להיות ניתן מה שהם דבוקים באלהים חיים וזהו מתנת השבת כי בו שבת. וכן אנו שובתים והוא הנייחא מכל מעשה בראשית שהוא הכל בקדושה כרצון הש"י וזהו הקדושה דשבת מה שיש קדושה בלבבות דבנ"י. והוא מה שהש"י שוכן בתוכינו שזהו קדושת ישראל כמ"ש והתקדשתם וגו' כי קדוש אני. וכמו שישראל הם כלל הבריאה דעולם כן הם כלל הזמן שהוא ג"כ נברא והכל הוא כלול בעולם ושנה ונפש כידוע מס' יצירה והאדם עולם קטן וכמ"ש באדר"נ שיש בו דוגמת כל העולם כולו. וכן יש בו שס"ה גידים נגד שס"ה ימות השנה ובזוה"ק דגיד הנשה נגד ט' באב. וכן נגד כל יום יש גיד מיוחד והוא המשמש באותו יום דע"כ נאסר האכילה בט"ב. והגידין שנגד ימי השבתות הם השופעים קדושה בלב האדם והם המשמשי בימי השבתות. וזהו כל הקדושה דשבת שניתן לישראל לאות ברית שקדושה זו שורה בגופם. וע"ד שא' בקדושתו של המקום היכל ה' המה שבאדם עצמו יש קדושת היכל ובית ק"ק שע"ז א' יכוין את לבו נגד בית ק"ק שלב הישראלי הוא המתקדש בקדושת בית ק"ק. וכן הוא ג"כ בקדושת הזמנים שבלבבם קבוע אותה קדושה. וע"כ כשמכבד גופו בלבושים נאים לכבוד שבת קרינן בי' וכבדתו שהוא מכבד את השבת היינו קדושת השבת שבקרבו. וע"כ א' (שס ע"ב) ושמת שמלותיך אלו בגדים של שבת דדייקא משמלותיך שהבגדים אין להם שייכות לעצם האדם שיהי נקרא שמלותיך דמשמע שמיוחדים אלי' ושהם שלה ביחוד. ומה יחוד יש לבגדים עם אדם ומחר יוכל ללבשם אחר והוא ילבש בגדים אחרים. אבל בגדי שבת שהיא מה שלובש לכבוד הקדושה דשבת שבקרבו. וודאי יש להם שייכות להאדם הלובש ביחוד וכפי קדושת השבת הקבועה בו דודאי ג"כ אין דומה בכל אדם. וכמו בעוה"ב דלכל א' יש עולם בפ"ע ומדור לפי כבודו. כן בשבת שמעין עוה"C הקדושה שנקבע בלב בנ"י הוא בכל א' בפ"ע כפי הראוי לשורש נשמתו. וכמו שהקדושה מעין עוה"ב כן הלבושים שלובש לכבוד אותה קדושה הן מעין הלבושים דעוה"ב שידוע שגם אז יש לבושים לנשמות הנעשים מתורה ומצות שעושה להם ג"כ לכ"א כפי מה שהוא ואין לזר חלק בו. וכך הלבושים דשבת אף שמצד גשמיותם ודאי ג"כ אפשר שלמחר ילבשם אחר והוא ילבש אחרים. מ"מ מצד הקדושה שיש בהם מה שהוא מכבד עי"ז השבת מצד זה הם שייכים רק לו ביחוד:
1
ב׳וכפי הנראה מפני כן כ' ללבוש בגדי לבן בשבת לפי שהוא מעין לבושי עוה"ב ושם הצדיקים לובשים לבנים כמ"ש (שבת קי"ד.) לענין תכריכין (והם הלבושים שיקומו בהם לעת"ל כמ"ש (סנהדרין צ:) דיעמדו בלבושיהם) וכן כה"ג ביוה"כ שהוא סוד עוה"ב כידוע לובש לבנים. ושם בשבת יחסוהו ללבוש חתנים. וכבר א' דהקב"ה אמר לשבת כנס"י יהי' בן זוגך והיא כלה מלכתא והם חתן דומה למלך וכל ישראל בני מלכים ונקראו ממלכת כהנים ע"י שהם גוי קדוש מקדושת השבת שהוא מדת מלכות ומלכתא. וכהנים הוא כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כלי' שהכלה יש לה תכשוטי כלה שבהם ניכרת שהיא כלה. וע"כ נקרא כליה המיוחדים וכן החתן יש לו בגדי חתן שהם לו לפאר דוגמת כהן בבגדי כהונה שאין נקרא כהן בכיהונו זולתם שהם לבוש לאותה הקדושה שהכניס הש"י בכהנים מצד עבודתם. ולאותה קדושה זוכים ג"כ כל ישראל לטעום ביום השבת שאז הוא כחתן יכהן. ובגדי שבת הם דוגמת בגדי כהונה ובגדי הבד. וע"כ א' (שבת כה:) בר' יהודא בר אילעי אחר רחיצת פניו ידיו ורגליו בע"ש לכבוד שבת זכה לטעום הקדושה דשבת שמקדמת לבוא בזמן הראוי לסו' שבת ונתעטף כו' ודומה למלאך ה' צבאות. ובוודאי שנתעטף בבגדי שבת ולבש לבנים ונתעטף לבנים כמלאך מיכאל משרת בבגדי הבד וגם כהנים נמשלו למלאכים כמ"ש בב"ר מקרא דכי שפתי כהן וגו' כי מלאך וגו'. ובמלאכים א' (שס פט.) כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכים שבות בהם שובתים תמיד. וע"כ אין להם שייכות לקדושת השבת ואין להם הרגש בזה ע"ד כיתרון האור מן החושך. ומי שמשוקע בו' ימי המעשה הוא מרגיש יותר העונג בשבת כששובת כידוע וכן לענין הקדושה. ובשבת ששובת דומה למלאך ששובת תמיד אלא שאצלו אינו בבחירתו וע"כ לא שייך בו הרגש קדושה והש"י בראו להיות מלאך ה' והוא עומד במדריגה זו. והאדם נקרא הולך ומחול לשבת הוא מתעלה מקדושת אדם לקדושת מלאך. ובכל שבת הוא הולך ומתעלה יותר לקדושת מלאך יותר גדול כי גם במלאכים מדריגות אין מספר. ומצד הזה הוא ג"כ ענין בגדי שבת דוגמת מלאכים שיש להם ג"כ לבוש כמ"ש והאיש לבוש הבדים וגם בגדי אדה"ר והם כתנות עור שעשה לו הקב"ה אחר החטא שהי' סמוך לכניסת שבת הי"ל לבגדי שבת. וע"כ בתורתו של ר"מ (דשמא קא גרים שהי' מלא אור ומאיר ומנהיר עיני חכמים זכה להרגיש בכ"מ שיש רמז אור) כתיב אור בא' שעל ידם זכה להרגיש אור השבת אף שעדיין לא ניתנה לו. וע"כ הרגיש רק דרך הלבוש ואמר מזמור שיר ליום השבת כמשאז"ל שהרגיש דטוב להודות לה'. שאחר חטא גדול כזה שהחשיך פני כל הדורות בגזירת המיתה זכה לאור גדול כזה דיום השבת. דכך ברייתו של עולם ברישא משוכא והדר נהורא שעי"ז מרגיש אח"כ יתרון האור. וכן לא זכה אדה"ר לאותם כתנות אור אלא אחר החטא שראה שהי' ערום. וזהו המקום שבע"ת עומדין שאין צדיקים גמורים כו' כי הם מרגישים האור הבא מן החשך ע"י העונות הנהפכים לזכיות שהוא הרגש חזק יותר. דע"כ א' בב"ר טוב מאד זה יצה"ר דצדיק נקרא טוב סתם כמ"ש אמרו צדיק כי טוב ובע"ת זוכה לטוב מאד. וזה נא' סמוך לויהי ערב וגו' יום הששי ויכולו וגו' ולקדושת השבת שבא מיד אחר חטא אדה"ר בהכנסת יצה"ר בלב ובריאת מה"מ שהוא שטן כו' והוא תכלית תוקף הרע שבעולם ע"י אכילת עה"ד טו"ר שדעת לשון חיבור שבו חיבור טוב ורע. והטוב המחובר לרע כאשר הוא גובר על כח הרע ומנצחו הוא נעשה טוב מאד ומיד בא לקדושת השבת שהוא האור הבא מתוך החושך של ו' ימי המעשה. והוא טעימת האור כי טוב שנברא ביום א' שהוא התחלת הבריאה והסוף מעשה שבמחשבה תחלה להגיע לאותו אור הגנוז לצדיקים לעת"ל באלף הז' יום שכולו שבת שהוא בא בימי השבתות שבו' אלפים דשנות עוה"ז. ובעוה"ז האור גנוז ומשיגים האור מתוך הגנוזה כמשיג דבר דרך לבוש ומסך. וזהו הכתנות אור שהוא הרגשת האור כי טוב שחזר להיות טוב מאד מצד התגברות דטוב על הרע שהרגיש בו ר"מ שהי' מזרעא דעשיו מנירן קיסר וגבר על שורש הרע שבו מאבותיו. דעשו הוא שורש הרע שבעה"ד טוב ורע ויעקב שורש הטוב והגרים הבאים לידבק בישראל הם המהפכים שורש הרע לטוב. וע"ז הי' הגלות שיתוספו גרים לקלוט כל הני"ק ולאהפכא הכל לטוב מאד ור"מ דסתם משנה כותי' שהוא שורש תושבע"פ הוא שזכה לאור זה שמתוך החושך והרגיש האור שבכתנות עור הכתוב בהתגלות שמצד הערבוב דמטוב ורע בלשון עור והם בגדי עשו החמודות כמשאז"ל שבהם הי' משמש אביו. לפי שהם הכתנות עור שמצד הערבוב דטו"ר שהי' לו שייכות להם מצד הרע ומצד הערבוב יש בהם ג"כ טוב. וע"כ הי"ל כמו בגדי שבת לשמש ליצחק שבהם הי' יכול להטעותו שהי' מרגיש קצת טוב מצד הלבוש שזה כל ענין עשו להראות עצמו לטוב לפנים מצד הלבוש. וזהו הפשיטות טלפיים שנמשל לחזיר שיש לו סי' טהרה בהחיצוניות ולא בפנימיות. ויעקב לבשם כשקיבל הברכות שנתלבש בהלבוש דעשו ואז הריח בו יצחק ריח בגדיו ריח בוגדיו שהם מצד הערבוב דטו"ר. ואצלו להיפך הרע רק מצד החיצוניות והלבוש אבל הפנימיות טוב דאפי' הריקנין ופו"י מלאים מצות כרמון כמ"ש (סנהדרין לז.). והריח הוא דבר שהנשמה נהנית בו שהוא מהפנימיות וזהו הכתנות עור שמצד הקדושה ובגדי שבת של פו"י שומרי שבת שזוכין ג"כ לקדושת שבת דרך לבוש עור ממשכא דחויא והחטאים שהם מתהפכות ג"כ אח"כ לטוב מאד. ואור המאיר שזכה לו ר"מ וכן כ"א מישראל זוכה מעין אותו לבוש אור בכ"י שבת בלבישת בגדי שבת כפי השייך לו. כי אדה"ר הוא קומת אדם הכולל כל בנ"א שבכל הדורות כמש"כ בשמו"ר ע"פ איפא היית ביסדי ארץ ומסתמא הבגדים שעשה הש"י לו הם ג"כ לבושים כוללים קומת אדם שבכל הדורות. והיינו בנ"י דאתם קרוים אדם כ"א כפי שורש נפשו באיזה אבר מקומת אדה"ר. כן לבושיו מלבושי אדה"ר של אותו אבר ומהאור של אותו חלק שבכתנות האור דאדה"ר הוא התפשטות האור שמבגדי שבת שלו. וע"כ אותם בגדים נק' שמלותיך שמיוחדים לו וביחוד נא' זה בפירוש בכתוב גבי רות שנק' אמה של מלכות כמשז"ל (ב"ב צא:) ע"פ אם המלך גבי שהמע"ה. כי היא היתה השורש למדת מלכות וע"כ יצאה ממנה מלכות בית דוד שנמצא מצד הערבובו דטו"ר בסדום בבת לוט הבכירה (כמ"ש בב"ר פ' נ) וממנה נתגלגל עד רות שאצלה נתהפך הרע לטוב מאד וזכתה לקדושת שבת מלכתא להיות אמה של מלכות. וע"כ בא אצלה התגלות הזה של חלוף בגדים בשבת והתייחדם אל האדם ונקרא אצלה שמלותיך ביחוד כי הם מיוחדים לה ביחוד שהיא ממדת המלכות שהיא קדושת השבת. ולבשתם כשבאתה לבועז לבנות ממנו שלשלת זו של מלכים להראות לו דבר זה שבה יש שורש דבר זה. דמסתמא גם הוא הי' יודע להריח ריח בגדים שבבגדי שבת שהם מעין בגדי אדה"ר כנ"ל דודאי יש בהם ג"כ ריח בגדים להיודעים להריח ולהכיר בהם השורש אור של המלובש בו. שבגוף הוא אור וגנוז ונעלם בעוה"ז ומצד הלבוש המסתיר עצם האור ונגלה בו רק הריח אפשר להרגיש גם בעוה"ז מי שזוכה ליראת ה' שיש לו חוש הריח ברוחניות. דע"כ נאמר זה דריח בגדיו ביצחק שהרשת הריח הוא משרשו דרגא דיראה:
2
ג׳וכל השתדלות אדם בעוה"ז הוא להגיע לשלימות היראה כמ"ש מה ה' שואל וגו' כ"א ליראה ונא' את האלהים ירא וגו' זה כל האדם. וא' אין להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יר"ש. וזה כל עסק עוה"ז דהיום לעשותם עד ימות המשיח שא' בשבת דהם ימים שאין בהם לא זכות כו' דישלם כח הבחירה כשיגיעו לתכלית השלימות דיר"ש דמחוי להו יצחק הקב"ה בעיניהו (שבת פ"ט:) שהו דרגא דיצחק שהגיע לשלימות היראה ע"י ראיית הש"י נוכח עיניו. ומי שעומד לפני המלך ע"כ הפחד עליו וא"א שלא יתיירא כמ"ש בהג"ה דריש או"ח ובטל הבחירה ממנו וע"כ יחד הקב"ה שמו על יצחק בחייו. ומזה הי' ג"כ כהיון עיניו מחיזו דעוה"ז ע"י גילוי שכינה לעיניו כמ"ש ובמורא גדול זה גילוי שכינה ורואה דאין עוד מלבדו ואין רואה כלל שום דבר זולתו. אבל הוא הי' נקי לגמרי מכל חטא מימיו ולא כ"א זוכה דאין אדם צדיק בארץ וגו'. וע"ז א' ה' ה' אני הוא קודם שיחטא ואני ה' אחר שיחטא וישוב. ואור זה של בע"ת שאחר החטא ל"י יצחק להשיג מאחר שהוא הי' צדיק גמור ולא טעם זה מימיו ובמקום שבע"ת כו' כנ"ל וע"כ הי' טועה בעשו. שהי' חושב שיגיע למדריגת בע"ת. אבל כשבא עשו באותן בגדים לא הי' מריח בהם כלום מאחר שבו לא הי' שום ריח של קדושה. וכשבא יעקב לבוש בהם הריח ריח בגדיו דבו יש אור זה דלא ידח ממנו נדח. ואז אמר ראה ריח וגו' ולשון ראה כמדבר לאחר היינו להש"י שא"ל ראה שלא טעיתי שיש ריח טוב בהפנימיות גם בבוגדים ואחר החטא. אבל הוא טעה בזה שדימה שהוא עשו ודבר זה לא הי' אפשר לו לעמוד עליו בשלימות מאחר שאינו ממדריגתו והשגתו:
3
ד׳וכל עסק עוה"ז הוא להגיע לאור זה שלאחר החטא כשישוב. ודהמע"ה שהוא התחלת אור המשיח הוא הגבר שהקים עולה של תשובה ומשיח יהי' הסוף ותכלית השלימות שיתוקן כל העולם כולו על ידו. וע"כ הוא יזכה לשלימות הריח דמורא ודאין (סנהדרין צג:) ובעוה"ז אדם יוכל לזכות מעין זה בשבת וע"ז הוא המדאני אסא שא' בפ' ב"מ. א' נגד זכור וא' נגד שמור שבהם הריח מקדושת השבת הבא לאדם ע"י הזכירה והשמירה. כי הדסים נקראו הצדיקים כמ"ש (מגילה יג.) והיינו אותם שלא חטאו כמ"ש (עירובין כא:) הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא. כי מהחטא בא הסרחון והיפך ריח טוב כמ"ש (שבת פח:) וגם כששב כ"ז שלא נתהפכו להיות כשלג ילבינו וכזכיות ממש א"א להיות ריח טוב ודי שסר הסרחון. ורק על לעתיד דרשו בעירובין שם לפני זה קרא דהדודאים גם על רשעים גמורים דלא אבד סברם ואלו ואלו עתידים שיתנו ריח ולא פליגי רק מר דריש קרא אלעתיד ומר על ההוה בעוה"ז. וע"י קדושת שבת שמעין עוה"ב יכולים להרגיש מעין הריח דלעתיד והוא הריח בוגדים שבבגדי שבת הנ"ל. וזהו הכנסת הריח דהדס לגופו שהקולט הריח מאחר הוא קולט מעין אותו הריח בקרבו. וכן טעם שמריחים במוצ"ש לפני ברכת ההבדלה שעדיין יש מקדושת שבת להכניס הריח מאותה קדושה בקרבו גם על ימות החול ומה שהאדם מריח וקולט ריח טוב בגשמיי יש בו כונה ופעולה ממש ג"כ ברוחניות. כי כל עניני עוה"ז הם בדמות העליונים וענין הריח שבעוה"ז הוא לבוש גשמיי לריח טוב העולה מצדיקים וכנס"י הנמשלה מפני כן לשושנה. וזה בעולם ונפש וכן בשנה ימי המעשה דחול סובבים לקדושת יום השבת. וידוע טעם ה' צלך שהוא כמו הצל שעושה מה שהאדם עושה ובאתדל"ת אתער לעילא בכל הפעולות שהאדם עושה והכל הולך אחר כונת הלב כידוע. והש"י מריח ג"כ בליל שבת הריח טוב של כנס"י שומרי וזוכרי שבת העולה לפניו. וכן במוצ"ש קודם שנבדל קדושת השבת והתחלת ימי החול שיהי' נשאר רושם אותו ריח טוב גם בימי החול. כי בעוה"ז עיקר העלאת הריח טוב מהתחתונים הוא רק בשבת כמו שלמטה אז הוא הרגשת הריח. כי אז ג"כ הרגשת היראה הנופלת על האדם כמ"ש דאפי' ע"ה אימת שבת עליו. כי אז הש"י מסתכל בבריאה כמ"ש וירא אלהים את כל וגו' ויהי ערב וגו' שע"י הסתכלות הש"י בנבראי שב הכל להיות טוב מאוד והתחיל האור דשבת. וכשהש"י נכחו ומסתכל בו א"א שלא יפול היראה ואע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי. וראי' זו הוא הלבישה דבגדי שבת כביכול כלפי מעלה ית"ש. כי כל הבריאה כולה הם לבושים שבהם מתלבש הבוי"ת ותחלת הבריאה הנא' במע"ב הוא האור ונא' בו עוטה אור כשלמה. ואמרו (בב"ר רפ"ג) שנתעטף בו הקב"ה שזהו הלבוש הא' שברא הש"י היינו שיהי' מבוא לנבראים ושיוכלו להשיג אורו ית' דרך לבוש זה שהוא האור המושג לנבראים. והוא הקיבול שכר דלעוה"ב שגנזו לצדיקים לעת"ל שיושבין ונהנין מזיו השכינה. וזהו הלבוש של שבת שמשמש לעתיד ביום שכולו שבת וסף מעשה במחשבה תחלה ונעוץ סופו בתחלתו ע"כ הי' בו ההתחלה מה שהוא הסוף ותכלית המכוון שיהי תמיד כן ויום שכולו שבת. ונגנז מיד בימי המעשה שהם המשכת ו' אלפי שנה עוה"ז והחזירו בשבת כמ"ש (בב"ר פ' יא) ברכו באורה כיון ששקעה החמה בלילי שבת התחילה האורה משמשת. ור"ל אור הגנוז הנ"ל כדמייתי ע"ז קרא דואורו על כנפי הארץ דדריש לי' שם על אותו אור דיום א' שאדם צופה מסוף עולם ועד סופו. ר"ל שמשיג דאין עוד מלבדו ואין לפניו שום דבר חוצץ בפני הראי' דהכל רק אורו ית' ומלא כל הארץ כבודו:
4
ה׳ושם אח"כ א"ר לוי בש"ר זעירא ל"ו שעות שימשה אותה האורה כו' ומוסיף גם י"ב שעות דע"ש. וכבר קדמונים אחזו שער לדרוש שמות האומרים שהם שייכים לאותו המימרא. כאשר נהירנא דראיתי בפי' הנרבוני על המורה ובנתיבות עולם למהר"ל מפראג וזולתם ס' קמאי. ויציבא מילתא ע"ד האמת שאינו רמז בעלמא רק האמת כן. כי כל מה שאדם משיג בתורה הוא מה ששייך לשורש נשמתו ושם האדם ידוע דהוא שורש חיותו ונשמתו וא"כ ודאי שהד"ת שחידש כ"א יש לו שייכות לשמו. ונא' גם כאן דידוע מאן דאיהו זעיר איהו רב דענוה גדולה מכולן ומזה נמשך ובא לדביקות והוא הנלוה ונדבק להש"י כענין ואתם הדבקים וגו' וכענין הפעם ילוה אישי אלי דידוע דהוא יחוד קוב"ה ושכינתי'. ואותם שהם במדריגה זו הם משיגים אור זה גם בע"ש שאז הוא זמן ההכנה לשבת. ואדם הדבוק בהש"י מצד תוקף חשקו בעסק ההכנה להגיע לאור הזה הוא מתחיל להשיג אז התנוצצות מאור הזה ע"ד אור עמוד השחר דס"ל לרשב"י (ברכות ח':) דליליא הוא עי"ש ובתוס' ד"ה לא והיינו למשיגים אור הבהיר כרשב"י נחשב זה ללילה ומ"ש גם זה מאור היום עצמו. ולדידן להלכה יממא הוא דגם זה נחשב אור יום גמור. ובע"ש שהוא סוף חשכת ו' ימי המעשה הוא כמו סוף הלילה. וידוע שמי שעומד בהר הוא רואה אור עמוד השחר מקודם להעומד למטה כענין מוצ"ש בציפורי בשעת שקיעה ה"נ בשעת זריחה. וכן ברוחניות מי שעומד במעלה גבוהה ואף דלגבי' ג"כ הוא לילה עדין באור מועט כזה. מ"מ כבר הוא שימוש אותו האור עצמו ויש כח באדם להכניס בההכנה מקדושת המצוה עצמה. וזהו טעם דר"א דמכשירי מצוה דוחה שבת שהוא הרגיש כפי מדריגתו הגדולה קדושת המצוה במכשירי' ג"כ. וא' (בשבת קל.) מעיר שעשו כמותם מתו בזמנם ולא הי' שמד דמילה עליהם. הרי שהיא מעלה גדולה וע"ז אין ההלכה כן והוא אסור והעושה כן מחלל שבת. דההילוך להנהגת עולם אינו כן דלא כ"א זוכה למדריגה זו ואותה עיר מסתמא היו ראוים לכך במצות מילה ביחוד מיהת כפי תוקף חשקם להכנתה. וכן הרגשת קדושת שבת בזמן העסק במכשירין והכנה בע"ש:
5
ו׳ובבריאת עולם ג"כ כל מה שנברא בע"ש הוא ג"כ להכנה לקדושת השבת והוא בריאת האדם שהוא עיקר הכל הזוכה לאותה קדושה והם אומה הישראלית הקרוים אדם. ובהמות וחיות הם העכו"ם בנ"א הדומים לבהמה ועם הדומה לחמור שגם הם נבראו לצורך התכלית לעוה"ב ג"כ שיהי' מהם גרים גרורים. וכ"ח מאות עבדים לכ"א מישראל והם מחסידיהם שיש להם חלק לעוה"ב לשמש לבנ"י וענין ריבוים כ"כ כענין ריבוי הבהמות ובע"ח נגד בנ"T שהוא נברא יחיד ובהמות וחיות רבים וכן ישראל גוי א' וביעקב נא' נפש א' ובעשו נפשות רבות. כי כל מה שבמעלה עליונה להתדבק באחדות הש"י הוא באחדות. משא"כ אותם שמלמטה מעלמא דפירודא שע"י הפירוד א' להרבה חלקים הוא הריבוי. וגם הבהמות וחיות עצמם נבראו לתשמיש אדם כמ"ש הם נבראו לשמש אותי ואני לשמש את קוני והגם שבשבת אסור לשמש בבע"ח. בשבת שהוא תכלית הבריאה הוא זמן השביתה שהאדם א"צ לשמש כלום אבל הם מעצמם משמשים לו ומכינים לו הכל עוד מע"ש. ועכ"פ גם הבריאה דע"ש כולו הכנה וטורח לצורך השבת וגם למעלה בעליונים כן בעולם האצילות והנפשות שהם משם יש הרגש אור דשבת גם בע"ש והוא צורך לבריאת אדם שיוכל להשיג עי"ז בכח נשמתו הליונה שמאצילות לאותו האור. ומשם ולמטה שיש התחלה למציאות שורש רע הוא גנוז ונעלם וא"א להתגלות אלא בשבת. ומזה הוא ג"כ מ"ש דהגלות נגזר רק באלף הה' כל היום דוה. וכל אלף הו' הי' ראוי להיות ימות המשיח אלמלי זכו. היינו ע"י הרגשת האור גם בע"ש כר' לוי בש"ר זעירא הנ"ל למי שזוכה למדריגה זו דענוה ודביקות. ולפי שלא זכינו בעוה"ר יצא מה שיצא ונשאר רק הזמן של תוס' שבת שאדם יכול להוסיף שיהי' בו קדושת שבת עצמו. ודבר זה מה שהאדם מוסיף על הקדושה של הש"י. וזהו הקדושה דיה"מ שהוא באלף הו' שהוא קודם אלף הז' שהוא שבת מעצמו. אבל ימות המשיח הוא מה שזוכין בנ"א שהם יכולים להוסיף קדושה גם מקודם. ולזה ג"כ אין זמן קצוב כמה יוסיף רק הכל תלוי בבחירת האדם( ובסוף מעשה נסתכל הש"י איך הכל מכוון להמחשבה תחלה שהכל טוב מאד להשיג אותו האור שרצה שישיגו שנטעטף בו כשלמה ולבוש. וגם אחר החטא נתקן בכתנות אור שהם ג"כ כתנות אור לצורת אדם שבמרכבה שלא נעלם לגמרי האור גם אחר החטא והוא נראה עדיין דרך לבוש כמקודם. וזהו התחלת התנוצצות האור ומיד התחיל האורה משמשת בקדושת השבת. ומשיח שהוא יהי' שלימות הנפש דאדה"ר הוא יזכה לאותו כתנות אור בשלימות להיות אור תחת עור. שגם עור מבשר הגופנים והגשמיים יהי' מאור וזיו השכינה. וזהו הבגדי שבת שילבש אז בסתו' שבת שהוא הזמן דימות המשיח:
6
ז׳ובביאת רות לבועז שהי' התחלת להתנוצצות אור הזה וסף מעשה של כל דבר יש התגלות לשורש הדבר גם בהתחלה וכמ"ש באור דיום א'. וכן ודאי אז בבועז ורות ועכ"א תקפו של יוסף ענותנותו של בועז. כי זה לתוקף היראה שמזה בא העוז (דע"כ נקרא בועז) וגבורה בכבישת היצר. כמ"ש למען תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. וגם יוסף כבש יצרו מפני דרגא דיראה שהי' דבוק כמ"ש את האלהים אני ירא. וכמשאז"ל דע"כ הי' שטנו של עשו שכתוב בו ולא ירא אלהים ונבחר הוא מכל השבטים ע"כ הי' בו יותר כח דיר"א מכולם. ובועז הי' עוד בעוז יותר כי יוסף הוא השורש וההתחלה למשיח בן יוסף שעדיין לא יגיע לתכלית השלימות דלאהפכא רק לאכפייא וניצוחי לאומות בדרך מלחמה. וזה השלימות הוא מצד עץ הדעת טו"ר קודם שמגיע לע. החיים לאכול ממנו וחי לעולם שיזכה לו משיח בן דוד דחיים שאל ממך וגו' כשאז"ל שהוא ע"י לאהפכא. ובועז הוא השורש לו והתנוצץ בו היראה בתוקף כ"כ גם בההיתר והשייך לו. דביוסף אין רבותא כ"כ שהוא דבר האסור ולא הי' שייך לו. ומה"ט גם פלטי בן ליש אף שהגדילוהו בגמ' יותר הוא רק מצד תאות היצר הבוער גם לדבר איסור. אבל לענין קליטת הקדושה בגוף דבועז גדול יותר שהי' לקדש עצמו במותר לו שלא לאכול פגה. דע"כ הוצרך לישבע חי ה' ליצרו כי לא הי' לו במה לטעון נגדו לפרוש רק ע"י השבועה. וע"ז א"ל רות ופרשת כנפיך וגו' היא כנף דציצית שידוע שהוא הלבוש דיר"ש שעי"ז האדם ממשיך יראה ע"ט לזכור מצות ה' ושלא לעבור. ולפרוש מתאות כמעשה שאותו תלמיד (מנחות מד.) ע"י החוט של תכלת הדומה לרקיע הממשיך יר"ש ללב האדם. ולפי שזהו מעלת האשה כמ"ש אשה יראת ה' היא תתהלל והיא הרגישה בו תוקף היר"ש שעליו במדריגה גדולה שלא הי' לה. ע"כ ביקשה ופרשת וגו' שימשיך עלי' ג"כ מיר"ש שלו ע"י שידבק להוציא שורש הגואל לעולם. שע"ז א' כי גואל אתה שבו יש שורש הגאולה מכל מיני רע דעוה"ז ע"י תוקף היראה שבו דזה כל האדם כנ"ל. ורות באת להתגייר מצד האהבה והחשק שהי' לה לאומה הישראלית ולאלהי ישראל וכמ"ש ורות דבקה בה. והדביקות הוא מתוך האהבה וחפץ האדם וחשקו האמיץ לדבר זה וכמ"ש ד' לשונות אלו בשכם דביקה וחשיקה וחפיצה ואהבה כי כולם ענין א' נמשכים זה מזה. וכן ביאתה לבועז מצד תוקף החשק להעמיד גואל לנפש אישה בפרט כידוע בסוד היבוס דע"כ נקרא גואל. ולנפשות כל ישראל בכלל ע"י הגואל שיצא מזרעם שזה הי' השורש דדוד שנמצא בסדום בחשק שהי' בבנות לוט להעמיד תולדות לקיום העולם שחשבו שנחרב כל העולם כולו ודאגו על השחתת העולם ורצו בקיומו ותיקונו. ורק לזה הי' כונתם כמ"ש (נזיר כג.) הם שכיונו לדבר מצוה צדיקים ילכו בם וע"כ נקבותיהם מותרות מיד. וזהו השורש דדוד המע"ה שהקים עולה של תשובה לתקן העולם שלא יחרב. ושורש משיח שיתקן לגמרי וזה כל עסקם וגם רות כל כונתה ע"ז וזה בא מצד תוקף האהבה לבריות ולשמים:
7
ח׳ושלימות האדם הוא שיהי' כלול בשניהם אהבה ויראה כמו שהיו אבות העולם אברהם ויצחק שהם המדות דאהבה ויראה בפירוד כ"א לבדו יצא עדיין פסולת. ואח"כ נולד יעקב שהיא שלימות הצורת אדם שבמרכבה הכלול משניהם והי' מטתו שלימה והוא הי' השלימות שקודם החטא. ודו ומשיח הם השלימות דבע"ת שאחר החטא וגם הם כלולים משניהם רק אצל דוד הי' האהבה גוברת מכח רות שנקראת על שמו כמ"ש (ברכות ז:) שיצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות. וריוי זה בא ע"י תוקף האהבה שמתעורר הלב לשורר ולשבח. ובמשיח נא' והריחו ביראת ה' שיהי' היראה גוברת שעי"ז יזכה לביעור הרע לגמרי מהעולם בזביחת היצר. ומהיראה יבוא לתוקף האהבה בתענוגים שהוא קדושת היום שכולו שבת שבו נא' אז תתענג על ה' שהוא הדביקות הגמור באור העליון הנעלם מכל רעיון. דע"כ אמר על ה' שהוא למעלה מאורות השם הוי' שהוא השגת האור המושג מהתחלת ההתגלות ואצילות האור מאין ליש שהוא מחכמה ולמטה כנודע. היינו מה שהאדם יכול להשיג מצד החכמה שבמותו וההרגשה שבפעל ובפעל באיברי המעשה והדבור. והעונג הוא למעלה מהכל כמ"ש בס' יצירה אין בטובה למעלה מעונג. כי העונג נמשך באדם מצד השורש שבנשמה שלמעלה מהשגת אדם שהוא אור הנעלם הבלתי מושג בעוה"ז כלל. וזה הנחלה בלי מצרים שאז"ל בשבת שנותנין להתענג את השבת. ודייקו ג"כ את השבת אף שהתענוג הוא לאדם. רק שהאדם עצמו קדושת השבת הוא בקרבו כמש"ל. והוא בהשגת אור הגנוז שלמעלה מהשגת אדם שמזה בא העונג לשבת ר"ל לקדושת שבת כשמתדבק באור הגנוז. וכל השגת אדם הוא בגבול שהאדם הוא בעל גבול משא"כ כשזוכה להאור שלמעלה שהוא בלא גבול כלל. וזהו נחלת יעקב שכלול מאהבה ויראה יחד יוכל לזכות לזה כי באהבה לבד צריך הגדרה שלא יבוא לאהבת רעות כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ולא נקרא זרעו כי הוא כולו בקדושה ומ"מ יצא ממנו לפי שהוא הי' דבוק באהבה לבד ומזה נמשך מציאות פסולת שצריך לגדרו. וכן ביראה לבד יש פסולת יראת רעות שמזה נמשך מרה שחורה וכעס ומזה הפסולת דעשו ברציחה כידוע. וע"כ צריך ג"כ לגדרים וגבול עד פה תבא. משא"כ ליעקב נא' ופרצת וגו' שהוא קו האמצעי שמושך בלא גבול וא"צ לגדרים דאין בו עוד פסולת ע"י יחוד אהבה ויראה ביחד א"א לבוא עוד לשום פסולת:
8
ט׳וכן בשבת זכור ושמור שנאמרו בדבור א' היינו ששניהם מתאחדים בו. ושבת ששקול נגד כל התורה כולה היינו שקדושה שבא לאדם מכל רמ"ח מ"ע שהם נותנים קדושה בלב האדם כמ"ש אשר קדשנו במצותיו וצונו. שקולה קדושת השבת שהוא המ"ע דזכור לקדשו נגד כולם. שכל הקדושות הפרטיות של כל מצוה ומצוה היא נמשכת מקודשת השבת שהוא שורש הקדושה שקבע הש"י בעולם. וכן השמירה במצות ל"ת דשבת היא שקולה נגד כל השס"ה שבתורה שכולם ג"כ מכניסים קדושה שמצד הפרישות מההיפוך. ונמשך מהקדושה דשבת שמצד השביתה והפרישות ממלאכות הגופניות דעוה"ז. וידוע דאהבה ויראה הם השורש למ"ע ומל"ת. וע"כ בדיבור א' דזכור ושמור הוא התאחדות האהבה ויראה ומזה בא להעונג ונחלת יעקב בלא מצרים ובגדי לבן דשבת. וידוע דגוון לבן מורה על מדת החסד והאהבה. זה מורה דהאור הנרגש מצד הלבוש הוא מצד האהבה שזהו עיקר הבהקת האור דשבת המאיר גם דרך הלבוש. וזה הי' עצת נעמי לרות בלבישת בגדי שבת הי' התנוצצות האור דיום שכולו שבת מצד האהבה ומאיר דרך הלבוש. וירגיש בועז שהיא שייך לו ושיצא מהם נפש המאיר לעולם כולו בהתגלות אור זה בפעל בכל הלבבות דישראל במהרה בימינו אמן:
9