פרי צדיק, ספר קדושת שבת ד׳Peri Tzadik, Sefer Kedushat Shabbat 4
א׳ענין זכור ושמור בדבור א' שאין הפה יכולה כו' כמ"ש (ר"ה כז.) ובזוה"ק (בראשית מח ע"ב) ובתרומה (קלח ע"א) דהם יום ולילה דכר ונוקבא. וכן ברע"ה (יתרו צב א) זכור לדכורא שמור לנוק'. וכן בזוה"ק (פנחס רכד ע"א) ובפ' אמור (צב סע"ב) ע"ש ובתינוקים (תי' כא). כי שמירה הוא בשב ואל תעשה. כשביתה מפעולה שבזה מקבלים קדושה העליונה דכי בו שבת. וזהו מדת נוק' המקבלת. שהאדם מקבל הקדושה עי"ז מקדושת היום. דע"ז א' (בב"ר פ' יא) דאמר הקב"ה לשבת כנס"י יהי' בן זוגך (ואף שאמר ל' בן ידוע דכנס"י הוא נוק') דהוא הדכורא המשפעת קדושתה לכנס"י. וזכור בפה לקדשו הוא מה שישראל מקדשים וממשיכים הקדושה ליום השבת. והם הדכורא והיא נוק' כלה ומלכתא. וזהו בלילי שבת דלילה זמן שביתה גם בחול. דיצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערך כתיב. דהיום לבד הוא הזמן בחול למעשה אדם ובשבת שובת בו. ואע"פ שקדושת השבת קביעא מעצמה. מ"מ שתכנוס בלב אדם צריך לפעולת אדם ואתערתא דילי'. וביום ע"י השביתה ששובת ואין עושה מעשיו כבחול נעשה כלי קיבול להקודשה. ובלילה צריך לקדשו בפה להיות הוא המעורר ומכניס הקדושה בלב. ובזה האדם בדוגמא העליונה השה"י מקדש השבת ומשפיע קדושה בו. והוא ית' מלך והיא מלכה שהיא מקבלת שפע הקדושה מלמעלה ומשפעת בתחתונים:
1
ב׳וצורת אדם שבכה"כ הוא דמות יעקב אע"ה שורש ישראל. והוא קידש היום בבואו לשכם כמ"ש (בב"ר פ' ע"ט) ע"פ ויחן את פני העיר שנכנס בע"ש עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום. והיינו דע"כ חנה לפני העיר לקנות שביתה שם בתחלת ביה"ש בסוף אלפים מהעיר ולקבוע מקום החניי' שם כשירצו לילך חוץ לעיר בשבת יוכלו לילך עד שם ולחנות שם. ובזה התחיל המשכת הקדושה דשבת בחנייה הראשונה שלו בבואו לא"י שהוא קדושת המקום. ושכם מקום מוכן לפורעניות כמ"ש בפ' חלק ומוכן לג' ראשי העבירות. ע"ז כמ"ש הסירו אלהי הנכר וטמן תחת האלה אשר עם שכס. וג"ע עינו את דינה. וש"ד כמ"ש (מכותי.) דשם שכיחי רוצחים והוא בא שם שלם בגופו בממונו ובתורתו. כמ"ש (בשבת פ' במה מדליקין) ובב"ר. דלשלימות הגוף הוא בשמירת ברית בשר בג"ע. והיא רפואתו מצלעתו ששם הי' נגיעת ה"מ בכף ירכו שאז"ל ע"פ בעוון חוללתי מלא אפי' חסיד שבחסידים כו' ובירושלמי פ"א דכתובות אפי' חסיד שבחסידים אין ממנין אותו אפוטרופוס על עריות. וזהו מכח עטיו של נחש שמת בו ישי אבי דוד שעליו נא' הא דבעוון מלא. ויאע"ה לא מת כי מטתו שלימה בלי שום פסולת וכונה הנאה גופנית. וכמו שאמר הבה אשתי אפי' קל שבקלים כו' אלא להעמיד תולדות נתכוין. והוא כמו לעתיד כמ"ש (במדה"נ ח"א קלז ע"ב) ע"פ ונתתי לכם לב בשר לב להוציא בשר. ושלימות הממון הוא בתיקון שפיכת דמים כי כל שופכי דמים כוונתם רק לשלול ממונם וכמ"ש נארבה לדם וגו' נבלעם וגו' נמלא בתינו שלל וגו' וגם הממון נקרא דמים כי בו חיי נפש והגוזל כגוזל נשמתו כמ"ש (ב"ק קיט.) ויעקב באותו דורון הציל עצמו מש"ד דעשו ואין דינא בלא דינא וכמ"ש (שבת לב.) ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית כו' וכמ"ש (מכות ז:) זה שהרג במזיד נהרד כו' ובאבות על דאטפת אטפוך. ויעקב אע"ה הי' ירא שמא יגרום החטא כמ"ש (ברכות ה.) דחשב שיש בו איזה פגם וקלקול בש"ד. ולארץ לא יכופר כ"א בדם שופכו ועכ"פ בחסרו דמים וממון. עשיר בשורו ופירש"י (פסחים קיח.) מפסידו ממון ומכפר על גופו וע"כ הי' שלח הדורן. ואלו הי' באמת נחסר מממונו עי"ז. הי' מורה שהי' בו באמת איזה פגם והוצרך לתיקון. אבל הוא בא שלם בממונו שלא נחסר לו כלום עי"ז ושלח לו השייך לו. וממון של יעקב הי' בשלימות כי לא הי' שום חסרון ופגם של ש"ד בו שגורם חסרון בממון. או בממונו חשש גזל שהוא אביזרייהו דש"ד רק הכל בשלימות. ושלם בתורתו שלא נשכח ממנו הוא ע"י נקיות משמצא דשמצא דע"ז שהוא גורם שכחת התורה כמו במעשה העגל שבירת הלוחות שמזה בא שכחת הלימוד ודימוהו (ברכות ח:) לשברי לוחות. שהע"ז הוא החושך המאפיל אור התורה שנקרא אמת. וע"ז היא שקר וע"כ יעקב שמדתו אמת הוא הדבוק באלהים חיים וזכה לשלימות התורה להיות מורשה קהלת יעקב ולא עשה כן לכל גוי:
2
ג׳ובשלימותו בג' אלו בא לעיר שכם לתקן הג' קלקולים אלו דשם להחזירם אל הקדושה ע"י המשכת קדושת השבת מיד בבואו לתחום העיר שקדושתו כוללת תיקון לג' פגמים הנ"ל שכנגדם ג' עמודים דתורה ועבודה וגמ"ח. גמ"ח בממונו וזהו מדת אברהם אע"ה איש החסד שמפסולתו יצא ישמעאל המלא בתאות דג"ע דכתיב בהו חסד הוא שהוא פסולת החסד כידוע. והוא מלא מאהבת הבריות ולהטיב ולעשות חסד עם כל א' היפך ש"ד. ועבודה הוא בגופו דרגא דיצחק אע"ה שהקריב גופו לשמים והוא יושב בארץ הנגב מנוגב מכל התאות עוה"ז ששרשם ביסוד המים. והם המים הזדונים שהחריבו העולם בדור המבול ע"י שטף התאות דזנות וג"ע. ומפסולתו יצא עשו ששרשו רציחה וש"ד. ותורה הוא העמוד דיעקב אע"ה איש האמת שאין בו פסולת כלל כי הוא המובחר שבאבות חוט המשולש ששלם בשלשתן. וכנגדם הוא ג' סעודת דשבת סעודת שחרית דאברהם אע"ה שתיקן תפלת שחרית בהשכימו בבוקר שהוא מדתו כידוע הויא סעודתא דעתי"ק. כי אאע"ה נקרא סבא (שבת פט:) וכן בכתוב ואברהם זקן בא בימים וממנו התחיל הזקנה כמשאז"ל שהוא ליבון השערות שהוא גוון דידי' וזהו מדת עתיק יומין שלבושו כתלג ח יור ושער רישי' כעמר נקא. ואמרינן (חגיגה יד.) דאין נאה בישיבה אלא זקן ואאע"ה זקן ויושב בישיבה הי' למ"ש (יומא כח:). ואף שאמרי שם גם על יצחק ויעקב כן הוא הי' הראשון המתחיל בזה והם מצאו כבר הפילון פתוח והלכו במדתו ג"כ. ואמר ואנכי עפר ואפר זהו ג"כ ממדה זו להיות אין ואפס וכמ"ש בזוהר (בשלח ס"ד ע"ב) ע"פ היש ה' בקרבנו אם אין דבעי למינדע בין עתיקא סתימא דכל סתימין דאקרי ובין ז"א. והיינו כידוע דעתי"ק הוא התחלת שורש הנעלם של התגלות ההשגה וזה נקרא אין שעדיין אינו בגדר השגה מורגשת כלל. ואאע"ה הוא הי' המתחיל להעמיק בהשגת אלהות ועדיין לא הגיע להתגלות השגה בלב כיעקב אע"ה דהנה ה' נצב עליו. כי כבר מצא בארות חפורים שחפרו אבותיו והוא הוצרך רק לגולל האבן מפי הבאר המכסה ומעלים והוא לב האבן שבקרב האדם. ואע"ה התחיל בחפירות הבאר היינו שיגע ומצא שיש מציאות להשיג השגות אלהות בהשתדלות אדם ביגיעת נפש ובשר. ולא כאו"ה דקרו לי' אלהא דאלהא שחשבו שאין כבודו להשגיח בתחתונים וא"א לבו"ד להשיג אלהות כלל. ואאע"ה האיר אור זה שאע"ה שהוא שכל הנעלם מכל רעיון מ"מ מה שמשיגין שיש כאן אור נעלם הרי כבר הגענו לתכלית הידיעה שלא נדע. והוא התחלת ההשגה דאברהם אע"ה בהתחלת זריחת האור להשיג שיש מציאות נעלם והוא זכה לזה ע"י רוב השתדלותו יום ולילה לא ישבות. וכל ישראל זוכין להארה זו ביום השבת ע"י השביתה מהשתדלות ופעולת אדם רק מה שהש"י מאיר ללבם המוכן לקבל מצד שרשם מאברהם שנקבע כחו והאור שיגע ומצא בהשתדלותו. בכל זרעו אחריו מושרש בהם מלידה מבטן להיות מוכנים לקבל אור והשגה. כידוע דהאבות שנק' אבות כמ"ש (ברכות טז:) דרק עד הכי חשיבו. היינו שהם שרשים להבנים שזהו עיקר שם אב לדורות. היינו שהם בעבודתם פעלו השתנות בעצמותם שנתנו ויצאו מכלל הגוים וכמ"ש (חגיגה ג.) דאאע"ה תחלה לגרים וגר לקטן שנולד ונשתנה לברי' אחרת. וכמו שאדם מוליד אדם ובהמה מוליד בהמה כן אחר שנבדלו ישראל מכל העמים נעשו לברי' בפ"ע ועכו"ם לא יוליד אלא עכו"ם וישראל יוליד ישראל:
3
ד׳והשתנות זה נעשה בג' האבות שהם חוט המשולש להיות חבל נחלתו דאין נפקע בפחות מג' שכ"א פעל השתנות במדתו ובענין עבודתו עד שבצירוף שלשתם נעשה חבל המתקיים שלא ינתק עוד. וזהו קדושת השבת שניתן לישראל ברית ביני וביניכם שכבר הם שייכים לשמו ית' בלי שום צורך השתדלות עוד מצידם. וכמ"ש (קידושין ע:) דזהו החילוק בין ישראל לגרים דבישראל כא' והייתי להם לאלהים ואח"כ והמה יהי' לי לעם דהקב"ה משפיע אור אלהותו עליהם גם בלא אתעורתא שלהם משא"כ בגוים דא"א להם בלא השתדלות לזכות לשם ה' דגוי ששבת חייב כי אדם לעמל יולד דזהו הבריאה דימי המעשה דהיום לעשותם כתיב ולמחר לקבל שכרם. ושבת מעין העוה"ב הוא מעין קיבול שכר דעוה"ב שזוכים להשגת אור בלא השתדלות דידי'. וזהו השם ישראל שזכה לו יעקב אע"ה אחר תוקף ההשתדלות של אבותיו ושלו עד אותה מעשה שנצח לשרו של עשו דהי' ע"י שזכה לתוקף קדושה זו שא"צ עוד לשום השתדלות. דזהו שורש קדושתו קבועה בו בעצם ובשורש שא"א לינתק ממנה כלל. משא"כ עשו דנקרא ישראל מומר (קידושין יט.) שאף שנולד ג"כ מיצחק ורבקה ובבטן א' עם יעקב. ומצד ההשתדלות ה' פוסט טלפים ומראה עצמו משתדל ג"כ במצות עוד יותר מישראל. וכמ"ש (בב"ר פ' סה) דארשב"ג לא שמשתי א' מק' ששימש עשו אביו וזהו הפשיטות טלפיים דסי' טהרה דחזיר הוא בחיצוניות. אבל מעלה גרה שהוא סי' הפנימי הוא בו לטומאה כי פנימיותו רק לע. וע"כ אף שנוצר ונולד בכשרות מלידה מבטן כיעקב מ"מ כל זמן שלא נשלם עדיים החבל הנפקע מג' אפשר עדיין להמיר ולנתק אותה הקדושה שמב' אבות לבד. וע"ז נוצרו תחומים ויצא עשו תחלה וסרייתו עמו כשאז"ל. היינו כידוע שמחטא אדה"ר שנתערב טו"ר אין שום טוב וקדושה שלא יהי' בו ג"כ ערבוב מההיפוך. וכן בהיפך בכל תוקף רע יש ג"כ איזה ני"ק. וע"ז הוא כל עבודת אדם בעוה"ז לברר הטוב מרע ולהפריד כ"א בפני עצמו שע"ז א' (חגיגה טו.) כל א' וא' יש לו ב' חלקים כו' זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו כו'. היינו דאף דברא צדיק ורשע בכל א' יש ג"כ חלק ההיפך וזלע"ז עשה האלהים שנגד כל צדיק יש רשע א' כנגדו בחלק הרע. והצדיק צריך לברר עצמו ולהפריד הרע ממנו שישאר כולו לחלקו של רשע ולקלוט חלק הטוב שבאותו רשע שהוא שייך לו ובזה נשתלם הוא כולו בקדושה ונפרד הטוב מהרע שנשאר כולו רק והולך לאבדון:
4
ה׳וכך הוא יעקב ועשו זה לעומת זה וניצחו למלאכו הינו שכבר קלט כל חלק הטוב שבו ונתן לו איזה מעט ושמן רע שהיה בו ע"י הנגיעה בכף יריכו. היינו שאף שהוא היה שלם לגמרי מ"מ מצד זרעו שיש בזרע יעקב לדורותיו מה שהי' לשרו של עשו טענה ונגיעה בהם. אבל עכ"ז נצחו שאף שנשה הירך ממקומו לא ניתק לגמרי רק גרם צליעה לשעה וסוף נתרפא מצלעתו. ע"ד אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני וגו' וברחיצה קלה הולך לפי שאינו בשורש משא"כ בשפחה הכושית. ואז זכה לשם ישראל כי שרית וגו' שקלט כל הטוב וחלק ג"ע שהי' בלוע בכח עשו ושרו. והרע וחלק גיהנם שלו הוריש לעשו ע"י הדורן ששלח לו שהוא דוגמת השעיר עזאזל שישא עליו כל עונות בני ישראל לארץ גזירה. היינו לחלק עשו איש שדה לעזאזל המדברה שנפרד הרע מהטוב והולך למקום שהוא שייך. ואז אכ"כ כשבא שלם עיר שכם שנתרפא מצלעתו ולא חסר כלום מהדורן שלא נתן אלא השייך לעשו. ושהי ראוי ומוכרח שיצא ממנו כדי שישאר הוא שלם בשלימותו. אז קבע תחומין לקדושת השבת שלא יצא ממקומו וגבולו גבול הקדושה. שזהו קדושת השבת הקדושה שבשורש שהוא בשביתה ובלא השתדלות בזה א"א להיות יציאה ממקומו. שכל ימי העוה"ז שהוא זמן ההשתדלות האדם נקרא הולך שבכל רגע הולך ממקום למקום וממדריגה למדריגה ע"י מעשיו והשתדלותו. משא"כ שבת נקרא יום מנוחה כמו עוה"ב ולאחר מיתה נק' דנח נפשי שאין לו עוד עסק והשתדלות. וע"כ אמר משרע"ה ביום מותו לא אוכל עוד לצאת ולבוא וזהו האות בירת ביני וביניכם שזהו שורש קדושת ישראל שלא יוכל לצאת ממנה כלל רק לעולם הוא במקומו ובקדושתו קבוע וקיים מה שזכו לו אבותינו בהשתדלותם. ואברהם אע"ה הוא האיר התחלת זריחת הואר בלבבות דישראל. וזהו תפלת שחרית שתין דהוא ההכרה בהתחלת השתדלותו שיוצא אדם לפעלו ידע דהכל מהש"י. כי גם כל מעשינו פעלת לנו ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו. וגם ההשתדלות הוא מהש"י שהוא הנותן לך כח לעשות חיל ולהשתדל. וזהו התחלת היהדות שמכיר שאין לו משלו כלום וכמו שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר וכמ"ש כי לא מרובכם וגו' כי אתם המעט וגו' שאתם ממעטים עצמיכם דעכו"ם סובר שהוא פועל בהשתדלותו וכוחו. ועוצם ידו עשה לו וכשיתגדל הוא מצד רובו וגדלו. משא"כ ישראל יודעים דהש"י הוא המשפיע ואין להם משלהם כלום. וזהו הקדושה דיום השבת בשביתה שכיון שהכל משה"י גם כששובת מכל השתדלות ג"כ הש"י משפיע. וזהו מדת אאע"ה מצ"ע שעם כל תוקף השתדלותו ידע דלית לי' מגרמי' כלום וע"כ אמר במה אדע כי ארישנה באיזה זכות שהחשיב עצמו ללא כלום ושאין לו זכות. וע"כ נא' והאמין בה' ויחשבה לו צדקה דלגבי דידי' נחשב זה לצדקה מה שהאמין שה"י יטיב לו אף שהוא אינו כדאי ואין לו זכות כלל רק הכל מתנת חנם. או שאברהם החשיב זה להש"י לצדקה כדרך נותן צדקה לעני שאין מגיע לו כלל רק דרך צדקה וזהו הכל מצ"ע כלפי הש"י. ומצד מה שהאבות הן המרכבה שהוא נעשה מרכבה למדת החסד דרכו דגומל חסד דרדיף בתר דלים להשפיע. והוא המשפיע לכל ונא' בהבראם באברהם שהוא המשפיע לכלל הבריאה:
5
ו׳ובהיפך זה יצחק אע"ה שהוא מרכבה למדת הגבורה והוא מדת הצמצום לצמצם קבלת ההשפעה שמלמעלה הוא מדת הנוק' כידוע שלעולם הזכרים מהחסדים והנוק' מהגבורות ומצד עצמו הוא העיקר של השתדלות כח אדם מעצמו מצד כח הבחירה הניתן לו שאינו ביד"ש וכמ"ש (ברכות לג:) הכל ביד"ש חוץ מיר"ש דמה ה' שואל מעמך כ"א ליראה. דדבר זה שואל מהאדם שהוא יתעורר לזה מעצמו וכשזוכה לזה מכוחו עי"ז הוא נטתן עוז לאלהים ומוסף כח בפמליא של מעלה להיות הוא המשפיע. וזהו כל השתדלות יצחק אע"ה ביראת ה' כל היום. ותיקן תפלת המנחה לא כתפלת אאע"ה בבוקר קודם התחלת השתדלות כנ"ל. שהוא ה' לבבו בוער באהבת הש"י עד שהי' משכים ומוצא יחול לבבו להש"י בלי שום הכנה והשתדלות ע"י שהי' מכיר שגם כל השתדלותו מהש"י. ולא כל אדם זוכה לזה ואנן מזריזותי' דאברהם לא ניקו וניגמור כלשון הגמ' (יומא כח:) ואף דדחי זה שם דתנא גמר מאברהם. היינו לפי שאנו מזרעו וכבר נטוע בנו כחו בשורש. אבל זולת זה האדם מצ"ע א"א להגיע לזה דאחד הי' אברהם מיוחד מכל הנפשות להיותו שורש כל הבריאה כנ"ל. וע"כ אחר מותו סתמו פלשתים כל הבארות שחפר ומלאום עפר. היינו שנסתם כל האור של השגת אלהות שחפר ופירסם בעולם. שכל זמן שהוא הי' חי והי' מגייר גרים היו יכולים לקבל גם הם חיות והשפעת השגה על ידו. אף שהם מצ"ע אין להם שייכות לזה כי אהבת הש"י אינו אלא לזרע ישראל. כמ"ש ואוהב את יעקב וכמים הפנים לפנים וגו' א"א לשום אומה ליקבע בלבם אהבת השי"ת כלל. כי אין אהבה אלא בדומים. וצורת יעקב אע"ה חקוקה בכסה"כ והאבות הן המרכבה ואנו נקראין בנים לה' מצד הזה שאנו בני האבות שהן המרכבה ורחמי דאבא אברא. משא"כ העכו"ם שאין להם שייכות לזה רק מצד שהי' אאע"ה תחלה לגרים קודם שהוליד ליצחק וזכה לשם אזרח בישראל הי' לו שייכות עם הגרים והי' יכול להשפיע להם. אבל לא נתקיימו בגירותם אלא כל זמן שהי' חי וכמשאז"ל שאחר מותו חזרו כולם לסורם כי נתמלאו כל אותו בארות עפר ונעלמו כל אותן השגות. ויצחק שב וחפרם ע"י מדריגתו במדת היראה שזה א"א לעכו"ם לסתום דהש"י נותן פחדו ומוראו על כל הנבראים וייראוהו כל המעשים דגם האומות קלי לי' אלהא דאלהא ופוחדים מיראת עונש עכ"פ כמו כורש אחר שהחמיץ אמר להיות מצלאין לחיי מלכא ובנוהי. וזהו השער לה' אשר צדיקים יבואו בו ופתוח לכל הרוצה לכנוס כי זה כל האדם. ודבר זה הוא בא בהשתדלות אדם מצ"ע וגם אומות בכלל האדם כמו איוב שהי' מחסידי או"ה נא' בו ירא אלהים. ור' יוחנן בן זכאי דאמר לא עבד אלא מיראה כמ"ד מאו"ה הי' ומ"ד (בסוטה כז:) דעבד מאהבה הוא כמ"ד (בב"נ טו.) דהי' מישראל דלא שייך זה באומות כנ"ל. וידוע דהאדם בה' כולל גם אומות כמו"ש תוס' (יבמות סא.) וזהו את האלהים ירא וגו' זה כל האדם. רק דהאומות סבורים דהוא כחם ועוצם ידם במדת הגבורה שהוא היראה. וא"כ אם יראו שאין להם שכר תוהים על הראשונות כמ"ש בר"ה וכאיובשע"י היסורין חירף וגידף וכמ"ש בב"נ. אבל ישראל אף דתחלה עביד ג"כ אדעתא דנפשי' כמ"ש בפסחים. מ"מ בסוף מכיר דהכל מהש"י וע"כ בתחלה נקרא תורת ה' ואח"כ נקרא תורתו כמ"ש (בקידושין לב:) כי כל זמן שסבור שהוא עושה כלום הש"י אומר מי הקדימני וגו' דהכל שלו. משא"כ אח"כ כשמוסר הכל להש"י הש"י מוסר הכל לו. ועד שאמרו (ברכות לה.) דקודם ברכה לה' הארץ מולואה ואחר ברכה דמכיר דהכל מהש"י אז הארץ נתן לבני אדם:
6
ז׳וזהו תפלת המנחה שהוא מה שמוסר כ"מ שעבד מהשתדלותו הכל להש"י. וז"ש (ברכות ו:) דאלי' לא נענה אלא בתפלת המנחה כי הוא בא בטענה ואתה הסבות את לבם דהגם דבתחלה הבחירה ביד האדם מ"מ אחר שנעשה כבר מה שנעשה החטא. האמת דהכל מהש"י ועי"ז נעשים החטאים כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כמ"ש בפ' רע"ק. וע"כ יצחק אע"ה הוא הממליץ בעד החטאים וא' פלגא עלי ופלגא עלך כדאית' שם. ועלך היינו כטענת אלי' ואתה הסבות שהוא בתפלת המנחה שאחר הפעולה דכל היום. והיינו כידוע בסוד הידיעה והחירה דשניהם אמת. ובעו"הז משמש הבחירה וזהו קודם המעשה. אבל אח"כ דמה שעבר כבר איננו ואינו עוד בעוה"ז יוכל לתקן הקודם ע"י התגלות אור הידיעה שהוא למעלה מעוה"ז ששם אין מקום לבחירה ויתגלה דהכל מה'. וזהו הפלגא עלך שפעל בתפלת המנחה דתפלה עושה מחצה כי תפלה זו הוא להאיר על העבר שהכל מה'. ופלגא עלי היינו מצד שהם בניו ושרשם ממנו והוא כבר השתדל בכח הבחירה להיות מצ"ע בוחר בטוב וע"כ גם הם כן אף שלמראה עין אין כך. על האמת במעמקי הלב כל בחירתם רק לטוב וכמו"ש (ברכות יז.) גלוי וידוע שרצוננו לעשות כו' וכמו"ש הרמב"ם בהל' גירושין דע"כ מהני כופין עד שיאמר רוצה אני דמה שאומר דאינו רוצה הוא רק משפה ולחוץ שיצרו אנסו ולא מעומק לבו באמת וכשהוכה ותשש יצרו אומר האמת. וזהו מצד שאנו מזרע יצחק שזכה להיות גבור הכובש את יצרו. ועי"ז ביער וגירש כח היצר בשורש ועומק הלב רק עומד בחוץ וסביב רשעים יתהלכון כקוצים הסובבים את השושנה. וכמ"ש (סנהדרין מד.) אע"פ שחטא ישראל דאסא דקאי ביני הוצא אסא שמי' דהחטאים כהוצא שסביב החסא ולא בשורש. וזהו מצד שרשינו מיצחק וזהו הפלגא עלי דמצדו מבורר שאינו מעצם לבם. וכ"ת כולו עלי הא קריבת נפשי ר"ל דעי"ז נעשה ממרכבה ממש והרי הם בני אל חי ג"כ כנ"ל:
7
ח׳וזהו הסעודת ליל שבת דחקל תפוחין קדישין שהוא הריח שדה אשר ברכו ה' שהריח יצחק כשבא יעקב אליו שא' (תענית כב:) שדה של תפוחים וכ' תוס' שם דהיינו אתרוגים והוא עץ שאכל אדה"ר. וזהו ריח בגדיו דהם בגדי עשו החמודות שאז"ל דהם הבגדים דאדה"ר שלקח עשו מנמרוד שהוא מה שעשה לו הש"י אחר החטא כדי לכסות החטא מעיני בנ"א. ועי"ז נופל פחד על החיות כשלבשו כמשאז"ל כי נא' ומוראכם וחתכם וגו' ואין חי' שולטת על האדם אא"כ נדמה לו כבהמה כמ"ש בשבת. והיינו כשאובד צורת אדם וצלם אלהים בחטאו. וזהו כשהחטא ניכר וגלוי. ובגדים אלו נעשו לכסות ולהסתיר החטא ואין מכירים ונשאר המורא שנקבע בהם ביצירה. וזהו הפשיטות טלפיים דעשו שהי' ממעל להעלים טומאתו ולהראות עצמו צדיק שמכסה מומיו שבמעמקי לבו באמת ע"י צביעות ושקר השולט בעלמא דשיקרא שיכול להעלים האמת וע"כ נקרא איש שדה. כי שדה הוא קיום כל החיים שע"פ האדמה ומלך לשדה נעבד. אבל אית שדה ואית שדה דיש שדה אשר ברכו ה' והוא הג"ע שבו ניתן אדה"ר לעבדה ולשמרה (זח"א כז ע"א) ודרז"ל במ"ע ובמל"ת. היינו שכל עבודתו בו בקום ועשה הי' מ"ע וכל שמירתו בשב ואל תעשה מל"ת. וע"ז נוצר האדם להיות כל פעולותיו רק לעשות רצון ומצות הש"י דכל פעל ה' למענהו לקילוסו. וכל עסקיו הגופנים ועניני עוה"ז יהי' הכל רק לכבוד קונו דמה שמחי' גופו כדי שיהי' בריא וחזק לעבודת ה' וכדומה. וזהו דיצחק קראו שדה למקום בהמ"ק והשראת השכינה דיעקב קראו בית כי הוא יושב אהלים בלתי לה' לבדו דכולו זרע אמת שאין לו שייכות כלל להאי עלמא דשיקרא רק תורתו אומנהו כרשב"י. וע"כ כשא"ל בניך חטאו א"ל ימחו כו' כרשב"י (שבת לג:) כשיצא מהמערה דאמר מניחין חיי עולם שלא יכול לראות כלל מי שעוסק בעניני עוה"ז. וע"ז א' לא בדרדקי עצה שלא זו העצה להנהגת העולם כמ"ש (ברכות לה:) דהרבה עשו לרשב"י ולא עלתה בידם. ואברהם אע"ה קראו הר שהוא ג"כ מקום מסוים וניכר ונבדל בפ"ע ובגובה ורוממות משאר מקומות של בנ"א. וזהו ההשגה ואור דע"ק הנז"ל שהוא השגה דיש אור נעלם הנעלה ומרומם מבנ"א ומ"מ הוא ניכר ומסויים ונודע שיש לעולם מנהיג במשי מרומים. והמשכת שכינתו בתחתונים ג"כ בגדר הר שמרומם מכל עניני עוה"ז. וזולת זה א"א לאדם לזכות להשראת שכינה מצד מדריגתו בתוקף ההשתדלות לבטל כל כוחות הגופניים להש"י שע"ז נתנסה בי' נסיונות שהם בירור י' מדריגות וכוחות של קומת אדם שהם כולם רק לה' ולא שום נגיעה לתאוות עוה"ז. וע"כ גם הוא אמר ימחו כו' וא' לא בסבי טעמא שהוא הטעינה והרגש הטעם וראו כי טוב ה' וטעם זקנים יקח כמ"ש ברזילי אם אטעם וגו'. כי הרגש הטעם הוא בא מצד הרעבון והחשק וכמ"ש נפש שבעה תבוס נופת ונפש רעבה כל מר מתוק. ובזקנה פסק החשק ותאוות אכילה. ואברהם נקרא זקן בא בימים וא' ובזוה"ק לאפוקי בע"ת דבשעתא חדא וברגעא חדא. וידוע המשל מבן מלך שבא מהשביה שיש הרגש שמחה עצומה יותר מאותו שהי' בבית המלך תמיד. דע"כ מקום שבע"ת עומדין אין כו' וכן בהעלאת הני"ק מעניני עוה"ז בעוסקי בהם לש"ש שהוא במעלה מהשביה מעולמות התוהו והשבירה כידוע. וע"ז נא' אני ה' השוכן אתם בתוך טומאותם דייקא ועל דבר זה נסמית עינו של אותו רשע כשאמר ומספר את רובע ישראל מי שהוא קדוש כו' דלא ידע שיש קדושה דם בענינים גופניים:
8
ט׳ויצחק יצא לשוח בשדה שהוא מסר גם עניני השדה הכל לשה"י ולהיות גם בעניני השדה ועסקי עוה"ז מקום השראת שכינה וא"צ מקום מסויים בהתרוממות כהר או בהגדרה סביב כבית להיות מרומם או מוגדר ומבדל מכל. רק גם שינהג מדת ד"א חורש בשעת חרישה כו' וכל מעשיו לש"ש לקיים בכל דרכיך דעהו יהי' לבינו משכן להשם אבל זהו בשדה הידוע הוא אשר ברכו ה'. היינו שיהי' כמו שעשה אלהים את האדם ישר טרם צאתו מג"ע. וגם אחר שאכל מעה"ד וניתן בו יצה"ר לא ניתן בו אלא הידיעה דטו"ר ולא שיהי' מושרש בו עדיין רע בעצם רק שיהי' בו כח הידיעה וההרגש לבד. וזה הי' הסתת הנחש והייתם כאלהים וגו' שע"ז נוסף בו ג"כ ידיעת הטוב ג"כ. דע"כ נקרא עה"ד טוב ורע שהוא גורם ידיעת טוב ג"כ דהרע מבחץ את הטוב ויתרון האור מן החשך וכנ"ל. דהרגש המתיקות ע"י הרעבון. וזהו כענין מקום שבע"ת כו' הנז"ל וכמ"ש יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב. וכמ"ש (שבת קנא:) ע"פ שנים אשר אין בהם חפץ אלו ימות המשיח שאין בהם זכות וחובה. כי אז יבוער היצה"ר ורוח הטומאה ואין מקום לרע אין מקום גם להשגת מתיקות הטוב להיות חפץ וחושק בו. ואז הוא עולם שכולו שבת ומנוחה. ויפה שעה א' של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז שאז הוא זמן הנייחא והקורת רוח משא"כ עוה"ז זמן העבודה והשתדלות שהוא מסט' דעה"ד טוב ורע טמא וטהור כידוע. ושם אלהים שנז' במעשה בראשית שהוא כח הטבע המנהיג בריאה ממנו נשפע הידיעה בדבר והפכו וכח הבחירה בהיפך שע"ז הי' כל הבריאה כי הוא מורה בעל הכוחות כולם כמ"ש (באו"ח סי' ה). וע"כ גם ע"ז נק' בשם זה כידוע שיש לו המשכה מהאחוריים דע"כ נק' אלהים אחרים דואתה מחיה את כולם כתיב. דלולא כן לא הי' לו מציאות וזהו יהייתם כאלהים. שא"ל לא שיבחר ברע כלל רק שיהי בו הידיעה לבד וכאלהים בעל הכחות כולם. ואדרבה עי"ז יהי' משכן לשכינתו ית' ביתר שאת ובשמחה יתירה כשיעלה הני"ק ממקום הטומאה כנ"ל. וכך דרכו של יצה"ר בתחלה נקרא הלך ואח"כ אורח ובסוף איש שנשרש בלב ונעשה כבעה"ב בגוף. ואז הי' ההתחלה והי' דרך הטעאה והסתה שהוא באמת טוב ואף שהוזהר ממנו הי' טעם הסתתו עד"ש בב"ר בעקידה שא"ל שטן למחר אמרו לך שופך דמים את א"ל ע"מ כן. היינו שא"ל שאפי' יהי' כן שאח"כ ע"ז הוא מוסר עצמו להש"י ולא יעבור על דבריו. והשטן הסיתו דהנסיון הוא בהיפך שלא ישמע ולעבור על ש"ד. וכענין הנביא שיתן אות לעבוד ע"ז דציוותה תורה שלא לשמוע לו כי מנסה ה' אותך לדעת וגו' והי' הנבואה לנסיון שלא לשמוע. וכך א"ל הוא בנבואתו זו על ש"ד שהוזהרו עליו בני נח דהי' לנסות לדעת אשר בלבבו בשמירת מצות בני נח. והוא השיב ע"מ כן דמ"מ כוונתו לש"ש ועושה עבירה לשמה. ואפי' יהי' אמת שיענש אח"כ ע"ז. הוא רוצה רק לעשות כל מעשיו לש"ש ולא לקבלת שכר. ואפי' יענש ע"ז הוא מתכוין לעשות נח"ר לפניו משא"כ בהיפך כוונתו לאהבת בנו. ועל דרך זה הי' ההסתה כאן שא"ל שכוונת הציווי בהפחדת המיתה הוא לנסותו אם יבחר בטוב אף שימות עי"ז. ובאמת דאחר שיבחר לא ימות והי' חטא אדה"ר בטעות. וע"כ זכה תיכף אח"כ לשמיעת קול ה' אלהים מתהלך וגו' ודיבר ה' עמו שהוא השגת נבואה ולא יבוא אלא ע"י התדבקות כל כוחותיו בו ית'. וע"כ גם אחר החטא הי' עדיין כולו קדש לה' בכל מעמקי לבו ומוחו שלא הי' בו עדיין אלא הידיעה ברע בלבד. רק שכבר הי' בזה התחלה לכניסת היצ"ר שיהי' אח"כ איש ובעה"ב וא"א להפרידו ממנו אלא ע"י המיתה וע"כ הוצרך להתגרש מג"ע שלא ישלח ידו לעץ החיים וחי לעולם ולא יהי' לו תיקון לביעור הרע:
9
י׳ויצחק אע"ה בא לתקן זה לשוח בשדה היינו כל עסקי עוה"ז שהם מסט' דעה"ד טו"ר יהי' העסק בשדה הידועה מקל תפוחין קדישין. להיות גם התפוחין שהוא אילן האתרוג ועץ הדעת כולו קודש לה' שע"ז ניתן בו מצות החג להיות לקיחתו לקדושה לתקן הלקיחה שהוא התחלה לותאכל. ויצחק אע"ה חשב לתקן גם האכילה ע"י אותה אכילה שציוה לעשו להאכילו. כי שהי' סומא שחשוב כמת י"ל דכבר נתקיים בו בזה גזירת מות תמותון שעל חטא אדה"ר כיון שהוא כמת. והגזירה הי' שעי"ז יבוער אותו התחלת היצ"ר דידיעת רע וכבר נתבער אצלו עי"ז שנסתמא. וע"כ א' (תנחומא תולדות ז) דמטעם זה ייחד הקב"ה שמו עליו בחייו. דמה שאין מייחד משום הן בקדושיו לא יאמין ואל תאמין בעצמך עד כו'. אבל הוא שכבר נפרד ממנו גם התחלת שורש הרע דעטיו של נחש אין לירא עוד שמא יחטא. וע"כ הוא הי' יכול להעלות הני"ק מכל אכילת של תאוות גופניות הגם שנראה כאוכל לתאותו וכמ"ש ועשה לי מטעמים שנראה כמתכוין למלא תאותו. אבל הוא גם כל תאותיו בלתי לה' כי לא הי' בו שום נגיעה לרע כלל. ע"כ בזה דייקא הי' מתקן אכילה של תאוה דכי טוב למאכל של אדה"ד. וציוה זה לעשו שחשב שגם הוא עסקו בכך. דכתנות עור של אדה"ר שא' בב"ר דבתורתו של ר"מ כתיב אור בא'. היינו המשכת אור מקיף סביבותיו מתוך האור פנימי שבו מנשמת רוח חיים שבאפיו שנפח בו השי"ת מתוכו ופנימיותו שהוא אור פני מלך חיים להיות פנימיות רק טוב והרע רק מקיף בסביב. והמשיך לו לבוש אור מקיף למנוע גם הרע מהלבוש המקיף שיהי' עי"ז גם המעשה החיצוניות של הגוף שהוא עור ומשכא דחיויא מלא אור וקדושה. ועשו שהי' פושט טלפיו ומראה לו שמעשיו טובים ובבגדים החמודות דאדה"ר הי' משמש לאביו כמשאז"ל. היינו שהי' מראה לו שיש לו אותו אור מקיף להיות גם המקיף טוב. אבל באמת הוא הי' איש שדה שכל אישותו ומציאות חיותו הוא בשביל השדה ליהנות ולתענג מטוב עוה"ז. וזה כל עיקר מגמתו בעולמו ולא שיהי' השדה רק הכנה וכלי לצורך החיות ושיהי מכוון החיות ענין אחר. וע"כ אמר הלעיטני ואז"ל כמ"ש מלעיטין הנמל היינו כדרך אכילת הבהמה למילוי תאוה לבד ומאכלו מאכל בהמה כקללת אדה"ר ותכלת את עשב השדה. ושדה זו הוא השדה של קוץ ודרדר שנקרא שדה סתם שהוא סתם שדות האדמה שאחר קללת אדה"ר שנתאררה האדמה. ואלמלי אכל יצחק מצידו אז בכוונה הנ"ל שגם האכילה למילוי תאוה יש בה קדושה הי' נגרם ח"ו קלקול גם ליצחק מזה. כי באמת מאכילת תאוה דעשו אין שום צמיחת והעלאת קדושה כלל והי' יכול ח"ו עי"ז לבוא ג"כ לברך את עשו והי' מתגבר כח הנחש ח"ו עוד יותר ממה שהי'. אבל הש"י שומר נפשות חסידיו ולא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים מאחר שלא הי' לו שייכות לרע כלל ונבעו אז מצפוניו של עשו. כי כשהביא לו אותה סעודה לא לבש עוד בגדיו חמודות כדרכו תמיד בשימושו שהרי יעקב אך יצא יצא והי' עדיין לבוש בהם. וזהו לפי שאז נתברר ליצחק רמאותו ושאין לו כלל אותו אור מקיף כי אין אור מקיף בלא אור פנימי והוא לא הי' לו אור פנימי כלל. ואותו כיסוי והעלמת חטאיו הי' רק דרך רמאות ובמשכא דחויא ותוס' חטא על פשע לא לתקן החטא. אבל יעקב אע"ה כשלבשם הריח ריח בוגדים כמשאז"ל (סנהדרין לז.) החוטאים שבזרעו הבאים מכח חטאו של אדה"ר ושרשם באור פנימי מחלק אלהי ממעל. נתקנו ע"י הכתנות עור להיות בהם גם אור מקיף לקדושה וכולו טוב ובעלי ריח כאסא והדס שזכינו לריחו רק דקאי ביני הוצא והדס ריח ולא טעם שאז"ל נגד בעלי מצות ולא בעלי תורה היינו גם נגד פושעי ישראל שמלאים מצות כרמון. והוא הריחן כריח שדה מקל תפוחין קדישין שדם עה"ד בקדושה כנ"ל והוא כאתרוג שיש בו גם טעם ולא ריח בלבד. כי אחר התיקון וגם זדונות נעשו זכיות וכשלג ילבינו הרי כולו טוב:
10
י״אוזה הי' טעם סעודתו שטעם אז הסעודתא דחק"ת קדישין שהוא בא לתקן אכילת התפוח שיהי' נחשבת לאכילה בקדושה ועלתה בידו שבירך עי"ז ליעקב ויתן לך שדרז"ל בב"ר ויתן לך אלהותו. הכוונה כמי שדרשו ז"ל ע"פ ויקרא לו אל וגו' שהקב"ה קרא ליעקב כן והוא מברכת יצחק שיתן לו אלהות. והוא כמשז"ל (שהש"ר) ע"פ צור לבבי דהקב"ה לבן של ישראל וזה שורש הדביקות באלהים חיים שאין בו מיתה כלל דע"כ אמרו יעקב אבינו לא מת שהוא זכה לתיקון חטא אדה"ר לגמרי ע"י ברכת יצחק לו. דזה תיקן ג"כ החטא דהסתת נחש והייתם כאלהים שאז"ל בורא עולמות. וכבר אז"ל (מ"ר ויקרא פ' לו) ע"פ בוראך יעקב עולמי מי בראך יעקב שהוא הי' באמת כן וצורתו בכה"כ. וע"ז הי' בריאת אדה"ר להגיע למדריגה זו אלא שהנחש הסיתו אדרבא ע"י החטא בעה"ד יבוא לזה. ובאמת הי' בהיפך ועי"ז נתרחק לגמרי ממדריגה זו ולא יכול לבוא אלי' עוד רק אחר שיתוקן החטא הנ"ל. וזכה לה יעקב ע"י הסעודה שהכין ליצחק שבה תיקן האכילה ועי"ז המשיך לו בברכתו לבוא למדריגה זו שהוא תכלית שלימות הבריאה. וכמשאז"ל דהראה למלאכים יעקב וא"ל דזהו האדם שיברא ויצחק עצמו לא זכה עדיין לזה שלא מת. דאף דסומא כמת הוא רק בכ' הדמיון דבכ"מ אין דומה לגמרי וכמ"ש בגמ' ובמד' איכה ע"פ היתה כאלמנה ובזוהר. ובמיתה נקרא דנח נפשי' שהגיע למנוחה מהיצ"ר ולקורת רוח כנ"ל והגם דהוא זכה לזה כנ"ל מ"מ לא הי' עדיין ביטול גמור כבמיתה ממש שהרי אהב את עשו הרי הי' אפשר עדיין להטעותו כמו שהטעה נחש את חוה והי' ח"ו חוזהר לקלקול. והגם דהש"י שמרו זהו מצד השי"ת ולא מצידו מצ"ע הי' בו עדיין כח ההכנה למקום של טעות. וכמו אדה"ר קודם החטא דהי' בו כח הבחירה בזה שיוכל להיות ניסת ע"י הטעאת נחש. ואף שהוא לא חטא בפעל מ"מ לא נעקר עדיין אותו כח ההכנה כמו שיהי' לעתיד ואמר מיתה דנעקר גם זה:
11
י״בושבת שהוא יום הנייחא ומעין עוה"ב הוא ג"כ רק מעין דוגמא ומ"מ סעודת ליל שבת נקרא סעודת חת"ק שגם הוא בא לתקן אכילת עה"ד שהוא בקדושה. וכידוע מהאריז"ל שאכילת שבת אף שהוא לתאות נפשו ומילוי כרס אין בו פסולת ורע כלל כי הכל בקדושה גם אכילה דתאוה כאכילת עה"ד דאדה"ר. וזהו בלילה שאז האדם מקדש ומשפיע תוס' קדושה בפמליא של מעלה ע"י מעשיו בקדושה ואז הוא זמן המשכת הקדושה ע"י מעשיו. משא"כ ביום הקדושה ע"י השביתה ממעשה כמש"ל וזהו סעודת יצחק הנז"ל. ומקדושת ב' סעודת אלו נולד קדושה בסעודה ג' שהוא נגד יעקב אע"ה מדת ז"א כידוע והוא המחובר וכלול משניהם. והיינו זכור ושמור שנאמרו בדבור א' והוא שורש הדביקות ויחוד קבה"ו להיות חד ממש כידוע אורייתא וקוב"ה וישראל חד והתורה היא המאחדת לישראל וקוב"ה. כי היא חכמתו ורצונו ית' והוא וחכמתו ורצונו הכל א'. וישראל העוסקים בתורה ומצותי' הם מתאחדים בזה עמה שממנה שרשם מאותיות התורה כידוע. ורמ"ח איברים ושס"ה גידים נגד מצותי' מ"ע ול"ת והקב"ה אש אוכלה וכן התורה אש דת למו. וכן ישראל העוסקים בתורה כמ"ש בסוף חגיגה דכל גופם אש שנא' הלא כה דברי כאש. וגם פו"י שא' שם דמלאים מצות. בשעת עסקם במצות התורה הרי עוסקים אז בתורה ודבוקים בה ונעשים אש. דע"כ אין אור של גיהנם שולטת בהם ג"כ כמ"ש שם (ובשבת קה:) דאדם מישראל שמת כס"ת שנשרף עי"ש ברש"י דאפי' ריק שבישראל( וזהו ע"י הדיבוק שלהם בהשי"ת בכח העסק במצותיו ועי"ז גם כי אלך וגו' לא אירא רע כי אתה עמדי והוא אש אוכלת אש דגיהנם הבא מתבערת התאות רעות כמ"ש (בב"ר פ"ו) ע"פ רוחכם אש תאכלכם וזהו אש דעוה"ז עלמא דשיקרא ולשון שקר שהוא רק עד ארגיעה. וע"כ א' חיצי כלים והם אין כלים שדבוקים באמת דתכון לעד וע"כ קיימים לעולמי עד דחותם של הקב"ה אמת. והאדם נברא כצלמנו בחותמו ית' שזהו צורתו של יעקב אע"ה דתתן אמת ליעקב וכנא' כחותם על יד ימיני כי שרשם מאותיות התורה שנק' תורת אמת. ולשלימות הדיבוק הזה יזכו לעתיד שא' (ב"ב עה:) דעתידים צדיקי שיקראו בשמו של הקב"ה ועמך כולם צדיקים. ובשבת דמעין עוה"ב זוכים מעין זה בסעודה ג' אחר שקידש היום בברכת הקידוש וזכה לקדושת חת"ק ואח"כ בשביתה ביום לקדושת עתי"ק. אח"כ זוכה לקדושת ז"א היא צורת יעקב אע"ה החקוקה בכה"כ שהוא הצורת אדם שעל הכסא בהמשלת הנביאים הצורה ליוצרה מצד השגתם היחוד הגמור איך כולא חד. ולאדם שטוב מטעימין מפרי מעשיו בעוה"ז (קידושין מא.) לזכות לטעום מדביקות הגמור הזה בעת רצון דמנחת שבת אחר שכבר נתקדש בקדושת הלילה והיום. זוכה לחקיקת צורתו בצורת ז"א ומזה נשארה אותה קדושה דשבת קבועה וקיימת בו גם בימי החול שאע"פ הקדושה עצמה ניתקת הרשימו נשאר כידוע דבכ"מ שהי' קדושה הוא כן. כשהיא קדושה עצמיות שא"א לינתק לגמרי וכענין בבהמ"ק קדושתו אף שהן שוממין (מגילה כח.) וע"ד זה היא קדושת השבת אחר שנקבעה ביחוד הגמור בלב לפי שעה דשבת. אינה ניתקת עוד לגמרי גם בחול שהוא שומם הקדושה הגמורה. דעדיין הרשימו נשאר. וע"ז הוא סעודת מוצ"ש ללוות המלכה שהיא סעודתא דדוד מלכא הגבר שהקים עולה של תשובה להשיב הכל לשרשו אפי' הגדיל עונות עד אין חקר. דאפי' פושעי ישראל א"א להם לנתק עצמם מהשורש לגמרי שהיא קדושת השבת שניתן במתנה לאות ברית לכל זרע ישראל שנגדו היא מדת דוד המע"ה האחרון לז' אושפזין עילאין כידוע. וסעודת מלוה מלכא הוא ע"ד סעודת א"ח שהוא לאסור ולקשר קדושת החג להיות יחד עם שאר ימי השנה ובקשר אחד כדי שיהי' בהם שייכות לאותה קדושה שקלטו בחג. וכן השבת עם ימי המעשה. וע"כ צריך לזכרו בכל יום ומחד בשבא לשבא להרגיש גם בהם הרשימו דקדושת שבת. דע"י הרשימו הנשאר בו מקדושת שבת העבר הוא יכול לעשות הכנה בקרבו לקבל קדושת שבת הבאה ביתר שאת. וכן ע"ד זה להיות מוסיף והולך בכל ימי חייו ואשרי הזוכה לכך ולטעום בלב באמת ככל האמור:
12