פרי צדיק, ספר קדושת שבת ג׳Peri Tzadik, Sefer Kedushat Shabbat 3
א׳ענין הברכה דשבת דכתיב במע"ב ובירך וגו' ויקדש. וגם בדברות ראשונות ע"כ בירך וגו' ויקדשהו. ומה טעם להזכיר הברכה בענין ציווי השביתה. בפשוטו י"ל עד"ש רש"י פ' בראשית גבי ברכה דדגיס. לפי שמחסרין וצדין מהם הוצרכו לברכה. והאומות מונין את ישראל על שמירת השבתות שאין עושין בו כלום. וכ"מ שיגיעים בימי חול אוכלים בשבת ע"כ הם עניים כמ"ש במד' איכה ע"פ שחוק. ומצינו גם בכתוב בפ' בהר במצות שמיטה וכי תאמרו מה נאכל וגו' וציויתי את ברכתי לכם וגו'. וה"נ בשביל כן ברכו שאע"פ ששובתין בו ממלאכה ועוד מענגין אותו במאכל ומשתה עכ"ז לא יחסר לחמו. כי כל מזונותיו של אדם קצובין חוץ מהוצאות שבתות וכו' (כמ"ש ביצה טז רע"א) (שוב מצאתי כן בב"ר פי"א דברכו מפני היציאה ע"ש) וציווי הברכה דשמיטה הוא בשנה הששית ועשת וגו' כי בשביעית שובתין ואין על מה לחול הברכה. ועיקר הברכה חלה על המעשה וכמ"ש יכול ישב בטל ת"ל וברכתיך בכל אשר תעשה. וזה כלל גדול בין בגשמיות בין ברוחניות בשביתה אין על מה לחול ברכת ה'. כי כאשר האדם עושה עכ"פ איזה דבר אפי' מעט וכחודה של מחט הוא נעשה כלי קיבול לקבל ברכת ה' עליו שתשרה במעשה ידיו. וגם ברכת השבת אי' (בב"ר פי"א) ברכו במן שהי' בששי לחם יומים וזו הברכה ביום ו'. אבל אי הברכה בו מצד עצמו רק מצד מה שצ"ז בו הכנה ליו השבת. וברכת השבת הוא מתפשטת ומתגלית ויוצאה לפעל בו. ושבת נקרא מקור הברכות כי כל ברכה בעצמותה הוא בלא שום מעשה כלל. וכמו הברכה דמן שנמצא ביום ו' לחם יומים הם לא לקטו יותר ממה שלקטו בכל יום. ואף נפילת המן מן השמים לא הי' יותר מבכל יום רק שבמדידת הלקיטה מצאו יותר ונמצא בעצמות הברכה לא הי' שום פעולה ומעשה אלא שלענין חלות והשראת הברכה א"א בריקניא. רק צריך איזה דבר בפעל ופעולה כ"ש דאדם שע"ז תחול הברכה. שהש"י רוצה שיהי' הכל ע"י האדם העשוי בדוגמא העליונה. וכמו קדושת השבת דקביעא וקיימא שמצד השי"ת לקוח מהפעולה שבשימ"ב בפשט לשון הכ' וכמ"ש באות א'.. ולולא המעשה דששת ימים לא הי' מקום לשביתה דיום הז'. וכך בענין הברכה הנמשכת ממקור הברכות דיום הז' אינה שורה ונמשכת אלא ע"י הפעולה דו"י. וזהו החילוק ביניהם שהקדושה הוא מה שהשבת מקבל מו"י המעשה והברכה הוא מה שמשפיע בהם. וכפי סדר הראוי לכאורה הקדושה קודמות שמקבלת מו"י המעשה שלפני'. ומשפעת אח"כ בזה ברכה לו"י שלאחרי'. אבל ראינו בכתובים הנז' הקדימו הברכה להקדושה. דבאמת ברכת השבת הוא בימים שלפניו וכברכת המן. והענין כי כל פעולה היוצאה לפעל במעשה היא מקודם במחשבה שמצייר במחשבתו ובמוחו וחכמתו כל מה שהוא רוצה לעשות. וכל פעולה הוא לאיזה מכוון וכשנגמרה הפעולה ונתמלא מבוקשו וכונתו בפעולה זו בא לו השמחה והנייחא והעונגד שרצה שיהי' לו ע"י פעולה זו. וזהו דוגמת השבת שאחר ימי המעשה בבריאת העולם ומלואו שפעל הש,י למנהו ולקילוסו וראה שהכל טוב מאד וערב לו. אז שבת ונח ביו הז' וישמח במעשיו ומתענג בהם. וכן הוא במחשבה הקודמת אחר שצייר הכל בחכמה שבמוחו מרכיש אח"כ השמחה בבינה שבלבו מה שיהי' לו כשיצא הדבר לפעל כרצונו בציורו שבחכמתו. וע"י השמחה והחשק שבלבו לזה הוא מוציא אח"כ הפעולה בשלימות. וכמצא ו' ימי המעשה מקבלים משבת שבמחשבה ובלב הקודם ומשפיעים לשבת שבפעל הבא אחריהם. וזה סוד בינה ומלכות כידוע והו"ק דז"א ביניהם:
1
ב׳וכשנברא אדה"ר נכנס ליום השבת מיד שאצלו הי' זה השבת שבלב שלפי ימי המעשה. כי הוא עדיין לא זכה לזה בפעולתו רק מצד קדושת הש"י דקביעא וקיימא. וזה ענין שבת מעין העוה"ב שהוא יום שכולו שבת שאין בו אכילה ושתי' רק נהנין מזיו השכינה. ודוגמתו הוא יוה"כ בעוה"ז שנקרא מפני כן שבת שבתון שיונק משבת העליון בינה שבלב דלבבו יבין ושב וגו' שהוא תרעא דחירו נגד יובל הגדול כנודע. דע"כ תוקעין ביובל ביוה"כ שאז הוא זמן הדרור. ואלמלא חטא אדה"ר הי' זוכה שאותו שבת הי' בקדושת שבת שבתון. ומ"מ גם אחר שחטא זכה לשום ביום השבת מחטאו ולטעו בו קלת מעין עוה"ב. וזהו מצד שורש ישראל הגנוז בו שהקב"ה לבן של ישראל כמשאז"ל ע"פ צור לבבי וגו' ועי"ז הי' יכול להרגיש בלבו קדושת הש"י דקביעא וקיימא ביום השבת שאי לו שייכות אלא לישראל כמ"ש ברית עולם ביני ובין בנ"י וגו' ונא' אות היא ביני וביניכם ולדעת כי אני ה' מקדשכם. כי כל הקדושה שהש"י מכניס בקרב הלבבות דבנ"י היא ע"י קדושת יום השבת שאז"ל דא"ז הקב"ה לשבת כנס"י יהי' בן זוגך (ואף שאמר לשון בן בכל מקום כנס"י ינוק'). ונראה דהיינו שהוא ישפיע קדושתו בהם ולא עשה כן לכל גוי דעכו"ם ששבת חייב. ונח הוזהר ע"ז דיום ולילה לא ישבותו. כי מי מכניס כסותו בין לביא ולביאה כשנזקקים זל"ז כמשאז"ל. ונח הוא התחלת התפשטות האומות שנק' כולם על שמו בני נח דאע"פ שיהי' צדיק תמים הוא רק בדורותיו. ואף להדורשים לשבח כש"כ בימי אברהם אע"ה היינו רק שהי' מתעלה בצדקתו יותר ע"י מה שהי' מקבל מאאע"ה אלו הי' בדורו. אבל מ"מ ע"כ מזה שאין לו ערך עם אאע"ה שהוא האב לאומה שיראלית והוא האב לב"נ. אע"פ שיש גם בהם צדיקים וחסידי או"ה והוא האב לכולם וגדול שבהם שכל חסידי או"ה עיקרם ושרשם ממנו. אין לזה ערך אחד עם ישראל זרע יעקב שמטתו שלימה שאפי' הגרוע שבהם מעולה רבה מהמובחר שבעעו"ם. כמ"ש בפ' הניזקין ששם מדבר מהחורבן שהוא תכלית שפלות ומעלת ישראל כשיורדין עד לעפר בחטאותם. דע"כ נקבע כל הענין במס' גיטין בפ' הנזיקין. וידוע כי חז"ל קבעו כל דבר בתלמוד במקום הראוי ולא על צד ההזדמן. ולפי שהחורבן כגירושין וכמ"ש הן ישלח איש את אשתו וגו' וכשאז"ל דנידונו בגירושין ע"כ מקומו בגיטין. ולפי שעל האמת א' הכתוב איה ס' כריתות אמכם וגו'. ע"כ הפרק הפרטי שנקבע בו סיפורים אלו אינו בפרק המדבר בגיטין וגירושין רק בפ' הניזקין כי החורבן אינו אלא ניזקין. וכמ"ש (ב"ק ס:) ע"פ תלא אש דהקב"ה המבעיר הבערה בציון ועתיד לשלם היזקן כמשפט התורה. וכן מה שנקבע מאמר זה דתא חזי מה בין כו' שם בענין החורבן ודאי כי זה מקומו הראוי. כי אז הי' התגלות דבר זה שאפי' הפושעי ישראל שהרבו כ"כ לפשוע עד שנידונו בגירושין. גם הם לא נעקר שם ישראל מהם עי"ז. להיות ח"ו ככל הגוים בית ישראל. והעולה על רוחכם היו לא תהי' וגו' כי ביד חזקה וגו' שבע"כ הם ישראל המקודשים לעבודתו ית'. וזהו ע"י הקדושה דשבת הקביעא וקיימא בלב כל הנפשות מבני ישראל:
2
ג׳וכל האבות שמרו כל התורה כולה עד שלא ניתנה ומסתמא גם השבת בכללם כי יצאו מכלל בן נח שהוזהרו מלשבות. כי הם זכו לברכת בכל מכל כל שהוא קדושת השבת המקבלת שפעה ממדת כל כנודע. ופירוש ברמז הכ' נמצא ביעקב כמשאב"ל ע"פ ויתן יעקב שקבע תחומין. שהוא שזכה בהתגלות בשם ישראל ולקדושת ישראל בת זוגו של שבת. ואחרי התגלות שם זה דישראל כי שרית וגו' שהוא משתרר בעליונים ותחתונים בכל אלהות שבקרבו שהוא קדושת השבת שהרגיש בקרב לבו דהש"י צור לבבו. וגם אברהם נקרא ישראל כמשאז"ל ואף שהי' תחלה לגרים כמ"ש בריש חגיגה זכה לשם איתן האזרחי להיות אזרח בישראל. ואף שאצלו הי' זה עדיין בהעלם יצא להתגלות בפעל אחר שיצא ממנו יעקב וזרעו. ונתגלה כי הם לבד זרעו כמשאז"ל ע"פ ביצחק יקרא וגו'. ואע"פ שהי' אב לכל העולם כולו הינו רק לגרים שבכל האומות אשר בשם ישראל יכנו יכולים לומר אבותינו על אאע"ה שהי' אב לגרים. והם כקטנים הנולדים בתואר גר ולקרא בשם ישראל מעתה דאף גר שחזר לסורו דינו כישראל מומור כמ"ש בדבמות דנפקע ממנו שם גיות. אב לעכו"ם מצד היחותם בגיותם. ואדה"ר הוא האב העולם כולו וגם לישראל ולא עוד אלא שעיקר יצירתו בשבילם ולהיות אב להם לבד. רק מצד הקליפה הקודמת להפרי גרם לחטא ושיצאו ממנו גם עכו"ם הוא לא הוזהר מן השבת כנח וגם לא כצעוה בשמירתו כזרע ישראל. ומ"מ השיג קדושתו מצד שורש נפשות דישראל שכולם כלולים בנפשו ותלויים באיפתו. זכה להרגיש הקדושה בשבת הראשון שאמר אז מזגמור שיר ליום השבת. כמשאז"ל דהוא יסדו אלא שנשכח וחזר מרע"ה וקבעו בי"א מזמוריו. והיינו שבחטאי הדורות נשכח קדושת יום השבת מלהיות בהתגלות בלבבות בנ"י. שאף האבות ששמרוהו ה' בהעלם. ואף אצל יעקב אע"ה אף דכבר נרמז בכ' הוא ג"כ עדיין בהעלם שאין כתוב מפורש רק בדרך רמז. וכל דבר כפי מה שהוא בכתוב כך הי' התגלותו בעולם מה שהוא מפורש הי' בהתגלות מפורש ומה שברמז הי' ההתגלות רק בדרך רמז והמשכילים יבינו כי די לחכימא ברמיזא ולא בגלוי גמור וכך כל מה שבדרך הדרש ובדרך הסוד. כעניין ששמעתי על הא דיעקב אע"ה לא מת (תענית ה:) שא' מקרא אני דורש. שלא הי' התגלות גמור בפשט הכתוב רק בדרך הדרש. וכן היה התגלות הענין בפעל לא נגלה לעין כל בפשיטות. רק דורשי רשומות המעמיקים הבינו כויו"ב בכל ענינים. וכן ענין השבת לא נתגלה בפירוש בכתוב ולהיות הקדושה מתגלות בפעל בלבבות בני ישראל. עד שבא משרע"ה וזכה להיותה מתנת חלקו ע"י שביררה לישראל במצרים מעצמו כשאז"ל. כי הוא מצידו כבר הרגיש קדושה זו בלב כי זכה להיות איש האלהים ובעלא דמטרוניתא כנודע ורצה להכניס קדושה זו בכל הלבבות של זרע ישראל. ועי"ז זכה שיבנה על ידו כל קומת הכנס"י להיות קומה שלימה ואומה מיוחדת אומה ישראלית ו' זכו כל כנס"י להיות בת זוגו דשבת שנמסרה לכולם:
3
ד׳וכמו שכל בריאת העולם ואדה"ר הי' ע"י אתערותא דלעילא כי אדם אין לעבוד באתדל"ת להמשיך עי"ז אתדל"ע. כך גם אחר חטא אדה"ר שנידון בגירושין ושילוחין כישראל בחורבן כמשאז"ל כי הוא השורש לכל ישראל ונתגלה בו השורש לקדושת ישראל אף אחר שחטאו שנתגלה אחר החטא כנ"ל. ועי"ז זכה להשיג קדושת השבת דקביעא וקיימא שמצד השי"ת לבד בלא אתדל"ת הקודמת. וזהו בשבת הראשון ואלמלי זכה לשמור עוד שבת הב' היינו ההשגה שמצד השתדלותו אחר האתל"ת בו' ימי המעשה שבנתיים. הי' זוכה על ידו לקדושת שבת שבתון דיוה"כ שהי' אחר שבת הב' כי יום ו' שנוצר בו אדה"ר ר"ה וכמצא הי' יוה"כ ביום א' שאחר שבת השני' ליצירתו. ומקלעי אז תרי שבי בהדדי דלא עבדינן כן האידנא ולא הי' כן אלא בתחלת הבריאה כנ"ל. וכמדומה לי כי כן יהי' ג"כ לעתיד בביאת בן דוד שיחזרו לקבוע ע"פ הראי. ואז כשיזכו לתכלית התיקון שיכופר הכל גם עטיו של נחש וחטא אדה"ר שיבולע המות לנצח. זהו יהי' ביוה"כ שיוקבעו תרי שבי בהדדי כבריאת העולם. ובאותן עשי"ת יהי' משיח שהוא כשמת אדה"ר כידוע היחיד ששב שיגרום בכוחו תשובה לכל הנפשות שהם רק התפשטות מכח נפש שלו ומחלין אכ"כ ביוה"כ לו ולכל העולם כולו. כמ"ש בפ' יוה"כ ע"י שמירת ב' השבתות שבנתיים כמ"ש בפ' כל כתבי. דאפי' עובד ע"ז כאנוש מוחלין. ואז ביוה"כ שאחר השבת הב' יהי' המחילה גמורה שיזכו בסוכות שאחריו לניצוח העכו"ם. דע"כ מפטירין בשבת חוהמ"ס במלחמת גומ"ג דידוע שהוא בגימ' ע' שהוא הכולל מכל ע' אומות. כי אז יתקבלו כל האומות נגד ישראל שאז יהי' הבירור הגדול בין ישראל לכל האומות דה' בדד ינחנו שיהי' רק הם גוי א' בארץ. ויבורר לעין כל דרק בשבילם נברא העולם ואדה"ר. וזהו תיקון חטא אדה"ר לגמרי כאשר יהי כל העכו"ם ממנו משרפות סיד ולא ישאר מזרעו אלא ישראל. שע"ז הי' הבריאה כפי מה שהאלהים עשה האדם ישר. וע"כ נא' וקרקר כל בני שת ולא אמר בני אדם. כי בנ"א הם ישראל. שאע"פ שאברהם אע"ה הוא אב הראשון לאומה הישראלית והוא כגר שנתגייר שהוא כקטן שנולד ואין לו אב ואין מתייחס אחר אבותיו נח ושת. מ"מ הוא מתייחס אחר אדה"ר. אלא שהוא נקרא האדם הגדול בענקים שהי' גדול מאדה"ר וכשאז"ל שבא אחריו לתקנו. וע"כ לא נברא תחלה שאם יקלקל מי יתקן. היינו דגם הוא נקרא אדם הגדול ושהוא שורש לבריאת האדם בעולם. יכ"א על בהבראם באברהם ודאדה"ר נתקן ונצרף באבהן כדאי' בזוה"ק. ואלו לא חטא אדה"ר או שהי' זוכה לתקן חטאו לגמרי. הי' זוכה לשוב לג"ע ולאכול מעה"ח ושיחי' לעולם ויבולע המות שנגזר עליו. וז"ש ועתה פן ישלח ידו ואכל וגו' ואז"ל אין ועתה אלא תשובה שבזה הי' ההתעוררת לתשובה שעוררוהו מלמעלה. כי דבר זה שהש"י מקבל שבים חידוש הוא שחידשה תורה לבנ"י. ולא עשה כן לכל גוי כדאי' (בתנחומא האזינו). ואדה"ר מצד שהוא שורש ישראל הי' מועיל לו תשובה. אבל הוא לא ידע עדיין מכחה של תשובה וע"ז עוררוהו מה' במה שגרשוהו מג"ע פן ישלח ידו וגו' מכלל שיש יכולת בידו ע"ז. ובוודאי אין אכילת עה"ח דבר סגולה שיוכלו לבטל בה גזירת הש"י דמיתה. וכבר אז"ל אין עץ חיים אלא תורה שהוא תבלין ליצה"ר. ועתה אחר החטא יש לחוש ע"י תשובה פן ישלח וגו'. והמשפט הי' למנוע ממנו כמו לישראל בחורבן השמן לב העם וגו' עד אשר אם שאו ערים וגו'. וכך הוא נתגרש מג"ע שהוא דוגמת החורבן כמשאז"ל מה ישראל נידונו בגירושין כו'. ובג"ע הי' נקל לו לשוב ולאחוז בעץ החיים זו תורה. וע"כ גירש פן וגו' כי הי' המשפט השמן וגו' פן יראה וגו' ולבבו יבין ושב וגו'. ומ"מ ע"י זה גופו הי' התעוררת לו לתשובה כי מזה שגירש פן וגו' ילמד להבין שאם ישוב התשובה מועלת. וע"י אתערותא זו זכה להשיג קדושת שבת הראשון. והוא הי' הכנה למה שזכו בניואח"כ למתנת השבת לגמרי מצד העוה"ז. והוא הכל הכנה ליום שכולו שבת דלעת"ל שהוא ההגעה לשבת העליון בבינה שבלב והכרה הברורה בהש"י שאין עוד מלבדו. ואז אין אכילה ושתיה גופנית דעוה"ז. רק לחם שמלאכי השרת אוכלין דהיינו זיו השכינה. וכמ"ש ע"פ ויאכלו לחם לפני האלהים. דנהנה מסעודת ת"ח כנהנה מזיו השכינה וכמ"ש בנדרים מאן מה"ש רבנן. ולאדם שטוב מטעימין מפרי מעשיו שבעוה"ב בעוה"ז:
4
ה׳וזהו אכילת המן שזכו לו דור המדבר שהוא ג"כ לרע"ק (ביומא עה:) לחם שמה"ש אוכלין. ואף דר"י א"ל טעית כו' ע"ש אלו ואלו דא"ח. כי האדם שנברא בצלם אלהים ששם זה היא הנזכר במעשה בראשי' שבו הי' כל הבריאה. למדנו שהוא כולל צלם ודמות הבריאה כולה. וכמו שהאדם צריך למזון לקיו חיותו. כך כל הנבראים ונוצרים ונעשים צריכים לדבר המקיים חיותם. וזהו נטיעת הגן בבריאת עולם וע"ה בתוך הגן דמזון לכולא בי'. והאדם נוצר לעבדה ולשמרה. כי כל הנבראים כולם תלוים באדם שהוא תכלית הבריאה כולה. ובעבודתו להש"י הוא ממשיך שפע לכל הבריאה וההיפך בהיפך ח"ו. וכל עמל לפיהו ופשוטו על האכילה שהפה הוא המקבל המאכל לקיום חיותו. וע"ז כל עבודת האדם לקיום חיותו וחיות כל העולם כולו. דכהע"כ לא נברא אלא בשבילו ולצוות לו והוא שקול נגד כולם כמ""ש בברכות כי כולם תלויים בו. ורז"ל פי' בפ' חלק לעמל תורה כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כ"א על מוצא פי ה' שבלחם כידוע. ועל התורה נא' לכו לחמו בלחמי שהוא עיקר הלחם המקיים חיות האדם כמ"ש כי הוא חייכם. ובקללת אדה"ר נאמר בזעת אפיך תאכל לחם. ואז נגזר היגיעה בד"ת ג"כ כמשז"ל (ברכות סג:) ע"פ מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ אפים וגו' בחמאה של תורה. והעיקרבתושבע"פ שצריך יגיעה גדולה כמ"ש (תנחומא נח) וזה נעשה ע"י אכילת עה"ד טוב ורע שא' בזוע"ק דאתייהיבת אורייתא מסט' דעה"ד כשר ופסול טהור וטמא כו'. שהוא הלבוש שנתלבשה בו התורה בעוה"ז להיות תבלין ליצה"ר שבלב הנמשך מאכילת עה"ד. וע"ז א' בזוה"ק ע"פ וימררו את חייהם וגו' בחומר דא ק"ו ובלבנים לא לבון הלכתא שהוצרכו לעבודה גדולה ומירור חיים לעמוד על התושבע"פ. וא' בסנהדרין דעה"ד חטה הי'. וידוע דחטה בגימ' כ"ב שמזה שורש כ"ב אותיות התורה דע"כ נמשך מזה דעת לתינוק כדאי' שם שאז נעשה חיות האדם וקיומו מעה"ד שהוא החטא ודגן שממנו עושין לחם. והוא מזון האדם. דכל סעודה נקרא ע"ש הלחם. שהוא עיקר המזון שמעה"ד טו"ר שבחרו אדה"ר ע"י הסתת הנחש למזונו. והאלוהים עשה האדם ישר שיהי' מזונו מפרי עץ שבתוך הגן ומעה"ח. שא"צ יגיעה לתקנם לאכילה כי הפרי כמות שהוא היא ראוי' לאכילה. וכן א"צ לטרוח בזריעתו בכל שנה ואד יעלה והשקה. וכל עבודת האדם בג"ע לעבדה במ"ע ולשמרה במל"ת. המ"ע הוא מה שנאמר לו מכל עץ הגן אכל תאכל. וכבר העיר בזה ג"כ הרמ"ע וכ' דזו מ"ע שנצטוה עלי' אדה"ר ולא זכה לקיימה ע"י חטאו כי גורם מג"ע ותתקיים לעת"ל. וזהו עבודתו בגן בלקיטת פירותיו הראוים לאכילה ולאכלם. ואכילתם לקיים מצות הש"י שיצר האדם שיצטרך לאכילה לקיום החיות היא כאכילת קדשים ותרומה דנקרא עבודה כמ"ש (פסחים עג.) דהיא עבודה דזמה"ז והם קדשי שמים שמסט' דעה"ד טו"ר מה שנתקדש לחלק גבוה. והרבה גבוה מהם הוא קדושת אכילת פרי עץ הגן שאינם מסט' דעה"ד. ולשמרה במל"ת היא שלא לאכול מעה"ד. ואז הי' זוכה לאכול מעה"ח שהוא התורה כמו שהוא למעלה מסט' דעה"ח וחי לעולם כמלאכים שאין בהם מיתה. כי יניקתם מעה"ח. וע"כ אמר ר' ישמעאל וכי מלה"ש אוכלים לחם כו' כי לחם נקרא הבא מה' מיני דגן שהם מסט' דעה"ד שהוא מין חטה ודגן. ואז"ל דלא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן ושניים להם אוכלי תרומה. כי צריך להיות כלי מוכן לקבל ד"ת. וכמ"ש למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין ופי' (יומא עב:) על תורה בלא יראת שמים דזהו עיקר מה שהש"י שואל כ"א ליראה דרחמנא לבא בעי. והאדם יראה לעינים הינו החכמה. שהסנהדרין נקראים עיני העדה. וה' יראה ללבב שהעיקר הוא זיכוך הלב לקבל חכמה. ודבר זה הוא ע"י אכילה בקדושה. כמ"ש (ב"ב יב:) דלאחר שאכל ושתה אין לו אלא לב אחד. והב' לבבות דקודם הוא יצ"ר ויצ"ט וכדחנן (ברכות נד.) ע"פ בכל לבבך בב' יצרך וכ"א ע"פ וסעדו לבכם דמלאכים שאין להם יצה"ר אין להם אלא לב אחד. וכן ע"י אכילה שבקדושה שממנו הוא חיות הלב ששם משכן הדם הוא הנפש שנעשה ע"י מזון האדם. וכפי המזון כן הוא הדם והנפש החיוני שבלב. וע"י אכילת קדשי שמים בקדושה אין לו אלא לב א' לאביו שבשמים וההיפך בהיפך. כמ"ש בברכות מלי כריסי זכי בישי וכמ"ש פן תאכל ושבעת וגו' ושכחת וגו'. וע"כ קדם אכילת מן למ"ת כמ"ש בזוה"ק (ויצא קנז רע"ב) ישראל לא ידעו ולא אשתמודעו במלין דלעילא עד דאכלו לחם עילאה כו' לחם מן השמים יעו"ש. ולחם לא נקרא אלא מה' מיני דגן וע"ש בזוהר בסע"א. ויש לחם מן השמים שאף שהוא מסט' דעה"ד הוא מצד הטוב שבו. והתורה היא נובלת חכמה העליונה כמ"ש בב"ר. והמן הוא נובלות בינה העליונה שגם הוא מכ"ב אותיות שהוא סוד החטה כנ"ל דע"כ נקראה לחם. אלא שכ"ב אותיות התורה הם נמשכים מאותיות החכמה שבמוח. וכן הם משפיעים חכמה במוח. והמן המשכתו מאותיות המחשבה שבלב. וכן הם משפיעים חיות להלב להיות רק לב א' להש"י דוגמת מה"ש שאין להם אלא לב א'. וע"כ קראו רע"ק לחם שמה"ש אוכלין שבזה יכולין להתדמות למה"ש ולגרש היצה"ר מהלב. אלא שמ"מ גם דברי ר"י אמת כי של מה"ש לא נקרא לחם כלל כי רק הארץ ממנה יצא לחם דעכ"א המוציא לחם מן הארץ. ומרע"ה כשעלה למרוס מאמר לחם לא אכל. כי שם השיג התורה כמות שהוא בעולמות העליונים טרם שנתלבשה בלבוש זה שמסט' דעה"ד שבידינו משהורידה לארץ. ואין עלי'שם לחם ומים והי' כמה"ש להשיג בתורה מסט'דעה"ח. אלא שדבר זה הוא לו רק בהיותו בשמים ממעל והשמים שמים לה' ואינו משכן לבנ"א. וע"כ נהפוך אז גופו להיות מלאך כאלי' וחנוך וכאדה"ר קודם החטא. שלא טעם עדיין מעה"ד שהוצרך לכתנות עור רק הי' לו כתנות אור וזיהרא עלתה שממנה היגע גם לחנוך ומרע"ה ברקיע כנודע. אבל מרע"ה הי' במעלה יותר מחנוך כי הי' יכול לחזור ולירד למטה ולהוריד גם התורה עמו שתוכל להתלבש בלבושי עוה"ז והארץ נתן לנ"א:
5
ו׳וכן התורה משהורידה לאץ הרי היא מסורה לבנ"א דלא בשמים הוא רק כפי מה שיאמרו חכמים בעוה"ז. וכמ"ש ע"פ התורה אשר יולוך וכו'. ודבר זה נתאוו לו מלה"ש ונתקנאו על דבר זה. שמעתה התורה מסורה לבנ"א וכמ"ש לענין קביעות ר"ה. דהקב"ה משיב למלאכים אני ואתם נלך לב"ד שלמטה. והשיבם כלום יצה"ר יש ביניכם כו' וכמו"ש בפ' רע"ק. הינו דמסירת התורה לבני ישראל אינו אלא כפי לבושה זה שמתלבשת בו בעוה"ז מסט' דעה"ד דהארץ נתן לבנ"א. וצריכה יגיעה והשתדלות בנ,א לעמוד על עיקרה ושרשה ומסור להם לעמוד על כל מעמקה וכל תעלומותי' ע"י עמלם ויגיעתם בה. וע"ד עובד אדמתו ישבע לחם שא"א לאכול לחם אלא ע"י זיעת אפים. ומיץ אף יציא חמאה של תורה וע"כ בתחלה נקרה תורת ה' ואח"כ תורתו. כי תורה מנשלה לחלב והוא התושב"כ לתינוק היונק משדי אמו. ומן החלב מוציאים חמאה בהכאת אדם בשמנונית שקולטין מע"ג להתאסף יחד גושים השמינים שמהוה שמנונית החמאה. וכן התושבע"פ מה שת"ח מוציאים בפלפולם מתוך התושב"כ. וידוע בזוהר יש מיץ ותבן דאורייתא והוא מ"ש ופושעים יכשלו בם בד"ת עצמו דלמשמאילים היא סמא דמותא. וצריך השתדלות אדם לדוש ולזרות ולהבר בד"ת. עד שיוכל חאסוף ולברור גרעיני החיטים מתוך המוץ ותבן וקרטי הסולת מתוך הפסולת המקיף מצד התלבשות שבעה"ד טו"ר בקליפה הסובבת וקודמת לפרי ועיקר התורה הוא התורה שבע"פ שהוא המגלה תעלומות התושב"כ. וכמ"ש בשמו"ר דעתידין או"ה לתרגם התורה יונית כו' מי שמסטורין שלי בידו כו' ודבר זה הוא מורשה לקהלת יעקב בלבד להיות התורה מסורה להם כפי מה שהם יבררו הדבר מתוך פלפולם וחכמתם ודבר זה בא ונתחדש רק ע"י היצה"ר שיש התלבשות דטוב ורע וצריכי המיימינים לברור דרך צדיקים ודרך רשעים שלא יכשלו בם. וע"כ אין לזה שייכות למלאכים שא"ל יצה"ר. ואדה"ר קודם החטא היו מלאכים נרתעים ממנו וביקשו למור לפניו קדוש מפני צלם אלהים שעליו. כי מדריגתו גדולה ממדריגתם וכמ"ש דגודולים צדיקים ממה"ש. ורק אחר שחטא וגורש מג"ע לארץ התחתונה חשבו עצמם במעלה יותר ממנו ועכ"א מה אנוש וגו' ותנה הודך על השמים. אבל באמת שורש נפש האדם הוא מאותיות התורה וקוב"ה וארייתא וישראל חד. וכשע"י חטא ירד קומת אדם השלימה לארץ. ממילא ירד עמו גם התורה והשכינה שג"כ בא משה והורידה לארץ. והכל הוכרח להתלבש באותו הלבוש וכתנות עור שנתלבש בו אדה"ר. כן נתלבשה התורה להכתב ע"ג עורות בהמות. והשכין השכינה במשכן תחת עורות תחשים ואילם מאדמים. הכל רמז לכתנות עור שמתלבש האדם בעוה"ז ודכ"ע בשבת ניתנה תורה. ואז אין זמן עבודה וגיעה כלל. רק יום מנוחה ותענוג. כי התורה מצד עצמה שהיא מן השמים הרי א"צ לעמל וגיעת בנ"א כלל. רק משירדה לארץ ונתלבשה באותיות וצירופים תיבות השייך לבנ"א יושבי ארץ צריכה לעמל ויגיעה לעמוד על מסטורה. ומ"מ א' (במ"ר ברכה) חייכם כל התורה כולה דבר קל הוא שכל מי שיש בו יראת שמים הרי כל התורה והחכמה נתונים בלבו. כי כל מה שצריך ליגיעה הוא מפני חסרון היר"ש שבלב. דכשלב אי' אז התורה שבו רק כמחיר ביד כסיל לקנות חכמה. וע"ז צריך לגיעה להכניס יר"ש בלבבו. וכפי כניסת היר"ש בלבבו כן כניסת חכמת התורה. וע"ז הי' ירידת המן קודם לחם מן המשים. רק כשירד למטה נתלבש בתואר ושם לחם. ובמקורו במשים הוא מזון למלאכים. וע"י נזדככו הלבבות ביר"ש ולהיות כמלאכים. ועי"ז נזדככו הלבבות ביר"ש ולהיות כמלאכים. ונעשה כלי קיבול לאכול אח"כ מלחמה של תורה. ושניים להם אוכלי תרומה שהם לחם מן הארץ. אלא שנתקדש ע"פ הש"י להיות עליו שם קדש שאכילתו כאוכל משלחן גבוה שהוא השלחן שמה"ש פמליא של מעלה ניזונין ממנו. ומשם המשכת שורש נשמת ישראל כמ"ש קודש ישראל לה' ראשית תבואתו:
6
ז׳וכל עמל האדם בו' ימי המעשה הוא לצורך פרנסתו. וכמו כל פעולת ששת ימי בראשית הכל להכין לצורך האדם. שכל העולם כולו לא נברא אלא בשבילו ולצרכו. ואפי' מה שבשמים ממעל המאורות להאיר וכיוצא. וכל הצרכים בכלל הפרנסה. והקב"ה לא ברא בעמל ויגיעה אלא במאמר בלבד. וכן אלו זכה אדם. וכמו"ש סוף קידושין ש'הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. ואכילת המן וכן שנ' לה תרומה לא הוצרכו לעמל ויגיעה רק ללקוט ולהכין לאכול והי' די להם מעשה מוטעת הזו לעשי' דו' ימי המעשה. והאלהים עשה שייראו מלפני ודע"ז הי' כל מע"ב וכל הבריאה. דכל פעל למענהו. ואין להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יר"ש בלבד. וכן כל עמל האדם בו וה"ז בימי המעשה. מה ה' שואל כ"א ליראה (וגדול הנהנה מיגיע כפו יותר מיר"ש) ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת אח"כ השגת החכמה ותורה מה' שישפיע לו הש"י בלא יגיעתו. ואפי' ע"ה אימת שבת עליו כמ"ש בדמאי שיר"ש נופלת עליו ממילא. וזהו דקישדו במן שלא ירד. כי א"צ לשום פעולת אדם להכנסת יר"ש בלבו. כי קדושת השבת עצמה מכנסת היראה בלבבות בנ"י מפני פחד הש"י והדר גאונו המתגלה לעיניהם. והחכמה בקרב הת"ח שבדור הנמשכת מן היראה. אבל הכל לפי רוב המעשה וההשתדלות דימי המעשה. וזהו הברכה במן הקודמת. דאף דדבר זה בבחירת אדם אינו מסור לכל אדם. והעכו"ם א"א להם לבוא אלא ליראת עונש וכמ"ש רק אין יראת אלהים וגו' ובעמלק ולא ירא אלהים. דהיינו היראה מצד מדה"ד. משא"כ יראת ה' אינו אלא בישראל דכנס"י ה' אתקרי כידוע. כי ראה זו אינו אלא ע"י הרגשת שכינתו ית' בקרב לבבו. ושיראה כאלו ממ"ה עומד לפניו דשויתי ה' לנגדי תמיד וכמו"ש במורה נבוכים המועתק בהג"ה או"ח. דבר זה אינו אלא בלבבות דבנ"י שהש"י שוכן בתוכם. וזהו מצד קדושת השבת הנמשכת להם כנז'. וזה דייק לשון הכ' פ' עקב מה וגו' שואל מעמך כ"א ליראה ולא אמר ממך. יאבל לשון עמך משמע שגם הוא עמך. ואינו מבקש ממך לבד כי כשאני לעצמי מה אני. וא"א להגיע ליר"ש אא"כ הקב"ה עמו. וכשהאדם יהי' עם הש"י אז יוכל ליראה ורז"ל למדו מזה דהעיקר היראה לבד. ואף דקרא מסיים עלה עוד ללכת בכל דרכיו לאהבה ולעבוד וגו' לשמור וגו' צ"ל דכל זה מנשך ממילא מהיראה. שכשלבבו ממולא מיראת הי' אזי ממילא הלב מעצמו לא יניח לו לשקוט ולנוח וממילא יבוא ללכת וגו' ועל זה נאמר אשרי כל ירא ה' וגו' יגיע כפיך כי תאכל וגו' שמי שהוא ירא ה' זוכה ממילא ליגיע כפים בתורה ועבודה להיות מזון לנפשו נפש אלהות שבקרבו. וזהו כל עמל אדם בעוה"ז בימי המעשה:
7
ח׳והברכה בזה הוא ע"ד ברכת מרע"ה לבנ"י כשכלו מלאכת המשכן שאז"ל וברש"י פ' פקודי דא"ל יה"ר שתשרה שכינה במעשה ידיכם שע"ז הי' כל המלאכה כדי להגיע עי"ז להשראת השכינה. ומלאכת משכן הוא כלל עמל האדם בעוה"ז והם הל"ט מלאכות שאסרו בשבת דכולם ממשכן גמריכן שהם המלאכות על עבודת האדם בימי המעשה דעוה"ז דהיום לעשותם. ושבת מעין עוה"ב שהוא המחר דקיבול שכר. דצדיקים יושבין כו' ונהנין מזיו השכינה המאיר בקרב מוחם ולבם. ומזה הוא המשכת הברכה דהשראת שכינה בכל מעשהו שבימי המעשה. שעי"ז בא היראה בלב. וממילא נמשך מזה ללכת וגו' וברכת ה' בכל מעשה תורתו ועבודתו. שהכל נמשך מהיראה שבלב הבאה ע"י הרגש שכינתו ית' בקרבו הנמשך מקדושת השבת. והא בהא תליא ע"ד אם אין יראה אין חכמה אם אין כחמה אין יראה. וחכמה הוא ההשגה דיום השבת. ויראה הוא ההשגה דימות החול לצורך עמל והיגיעה בעבודתו ית' והא בלא הא לא סגי. ולעולם נמשכים זה מזה וזה מזה וכאמור. ולא שייך קדימה לא' על חבירו. אלא בתחלת הבריאה דמצד הש"י ו' ימי המעשה קדמו. דכל בריאת עולם לגלות כבוד מלכותו ואין מלך בלא עם. וע"ז א' בזוה"ק (ויקרא ע"ב) ישראל מפרנסין כביכול לאביהם שבשמים. היינו כלפי מדת המלכות ע"י שמקבלים עול מלכותו. וכמו שהאדם צריך לפרנסה והוא נברא בצלם אלהים. ע"כ כן הוא כביכול גם למעלה מעלה אחר בריאת העולמות. הארץ נתן לבנ"א. והש"י שואל מעמם ליראה שבזה הוא הנתינה כח ועוז לשכינתו ית' בקרב לבבם. שלתכלית זה הי' כל הבריאה. ע"כ מצידו ית' זה קודם. אבל מצד האדם בבריאתו קדם לו יום השבת כי כל עמל האדם מה הוא אם לא מה שהש"י עוזרו ונותן בלבנו בינה להבין וגו' ולעשות וגו'. וגם כל מעשינו פעלת לנו. אלא שהש"י ברוב רחמיו וחסדיו תולה הכל בהאדם כאלו הוא העושה. וכידוע משל האב ובנו שמסגיר לו הכל ומשאיר לו רק שעל קטן שיוכל לעמוד עליו בעצמו כדי שעי"ז יהי' נקרא הכל על שמו. וע"כ מצד הש"י הארץ נתן לבנ"א. אבל אנו מכירים ואומרים דלה' הארץ ומלואה. וכל הקדושה וברכה הנמשכות ע"י מעשה ידינו בעבודת הש"י הכל מכח השבת בראשית וע"כ נקרא בדרז"ל (מנחות סה:) ובכמה דוכתי שבת בשם שבת בראשית. כי משם הוא המשכת קדושת כל השבתות דימות עולם. דהש"י ברכו וקדשו אז. וממנו נמשך קדושה וברכה בו' ימי העשה. ומזה נבנה קדושת השבת שאחריו וכן חוזר חלילה לעולם. דאין לך דור שלא יהי' בו אנשים עובדי הש"י המקיימים העולם במעשיהם ובעבודתם. דלולי כן הי' העולם חוזר לתוהו ובוהו ח"ו. ומדור המבול נשאר רק נח לקיום העולם. ושמו מורה לשון נייחא כי הי' יניקתו ממקום המנוחה. ואף שלא זכה הוא וכל בני נח לקדושהת השבת בפעל. כי לא הי' שום התגלות שכינה בלבבות שלהם בפעל. שכבר עלתה בדור המבול למעלה מז' רקיעים כמשאז"ל. היינו למעלה מכל השגה המתגלות בעוה"ז דרך ז' מדות הידועים. מ"מ קדושת שבת דקביעא וקיימא לא בטלה לעולם. דזהו קיום ימי המעשה וקיום על העולם. אלא שיניקתם הוא מאחורי הפרגוד ומחיצה של ברזל המפסקת. ע"כ אין להם שייכות לקדושת השבת בפעל. אבל מ"מ פועלת גם בהם בכח נעלם. כענין מלכותו בכל משלה הידוע:
8
ט׳ועל דרך זה הי' קיום העולם בדור נח ובניו אחריו. עד שזרח שמשו של אאע"ה שהתחיל להוריד השכינה למטה זכה לקיים כל התורה כולה עד שלא ניתנה. ובוודאי גם השבת השקולה ככל התורה בכללם ואף להסוברים לדא יצא מכלל ב"נ. אזהרת יום ולילה לא ישבותו כ"ל פשוט דיצא ממנה דדבר זה לא שייך לאל לבן נח שאין להם חלק בתורה. וצריכים לנהוג במדת ד"א שלא יהי' אוכלים ושותים ופוחזים רק לעסוק בישוב העולם דלשבת יצרה להכין לטוב לפני האלהים. כענין עכו"ם לעתיד שיהי' עבדים לישראל. ועמדו זרים ורעו וגו'. וכן יגיעת כל דורות ב"נ בב' אלפים תוהו בשביל אאע"ה וזרעו שבב' אלפים תורה. והוזהרו על השביתה כי הוצרכו ליגיעת מלאכה ודרך ארץ לשכח עון. משא"כ מאאע"ה שהתחיל ב' אלפים תורה הוא יולד לעמל פה בד"ת ולא לעמל מלאכה. ובז' דורות שמאברהם עד מרע"ה שהי' בכל דור התגלות שכינה יותר. שירדה לרקיע תחתון יותר כמשאז"ל. הי' התגלות קדושת שבת יותר עד שבא מרע"ה והורידה לארץ. ואז זכו כל ישראל למתנת השבת בפעל וכנז"ל. ובשבת שנתנה תורה הוא הי' השבת הראשון לבנין האומה הישראלית קודם לו' ימי המעשה. דוגמת שבת בראשית דתחלת הבריאה. כי מ"ת הוא דוגמת תחלת הבריאה כי הוא תיקונו והשלמתו. דלולי כן הי' חוזר לתוהו ובוהו ח"ו כמשאז"ל ע"פ יום הששי וע"פ נמוגים וגו' אנכי תכנתי עמודי'. וכו שקדושת השבת קביעא וקיימא מהש"י כן התורה הנתונה לנו מן השמים היא תורת הש"י שנתנה מתנה לבנ"י ו'הו התורה שבכתב דכתיבא ומנחא. אבל לדורות ידוע כפי הקביעות שלנו וגם בזמנם (ע"י בתוס' פסחים נח: ד"ה כאלו) א"א לשבועות לחול בשבת כלל והיינו לאצלינו קבלת התורה לעמל פה ביגיעת לב ובשר בתושבע"פ להבין ולהשכיל ולעמוד על המסטורין ומעמקים שבתורה. ותושבע"פ ושבכתב הם דוגמת ימי השבת ו שבת. ו' סדרי משנה שהוא שורש תושבע"פ. נגד ו' ימי המעשה. ואין מציאות לתושבע"פ בלא תושב"כ. וכך אין מציאות לימי המעשה בלא שבת. כי כל מעשה אנוש ותחבולותיו מאפס ותוהו נחשבו. ואין נחשב מעשה אלא מה שהוא כרצון הש"י ולעשות נ"ר לפניו והיינו מה שנמשך מקדושה וברכה דיום השבת וכמשנ"ת:
9