פרי צדיק, ספר קדושת שבת ב׳Peri Tzadik, Sefer Kedushat Shabbat 2
א׳קדושת שבת קביעא וקיימא מצד השי"ת שקידשו בימי בראשית וכמ"ש (פסכים קיז") ואף דשם לענין קביעת זמנו קאי. דא"צ לקביעת ב"ד שאינו תלוי בימי החדש מ"מ ממילא משמע גם לענין הקדושה. שהרי מיד בימי בראשית נא' ויקדש אותו. שהש"י קידשו מעצמו. ומ"מ משניתנה תורה נצטוו ישראל זכות את יום השבת לקדשו. שאף הם צריכים לקדשו מיד בכניסתו משקידש היום. דבתחילת יומא בעי לקדשו כמ"ש (פסחים קו.) ואע"פ שעיקר קדושתו מה' בלא פעולת אדם ואתע"דלת כלל. וע"כ נאמר בה בפ' תשא את שבתותי וגו' כי אני ה' מקדשכם שהש"י מקדש דם את ישראל ע"י השבת שנתן להם שהוא קודש. וע"י שהם שומרי שבת גם הם מתקדשים בקדושת השבת. ונמצא השבת מקדש אותם לא הם אותו וע"כ נקרא מתנה טובה (שבת י:) שהוא במתנה בלי שום השתדלות אדם וקאמר אמקרא הנז' דאני ה' וגו' דמזה משמע שהוא מצד הש"י לבד בלא אתע"דלת. מ"מ אין אין זה סותר מצות לקדשו שעל האדם. ואלו הי' רק מצד קדושה שמה' לבד הרי ה' כל ישראל שוים בהרגשת קדושת השבת. כעם ככהן. וכבר נז"ל אות א' שאינו כן רק תלוי כפי עבודת האדם בימי החול. והדבר ידוע גכ לכל אחד כי אין ערך כלל מהרגש ההמונים אשר הוא כמעט כאין. ואין טועמים בקרב לבבם טעם קדושה רק מה שמתענגים במנוחה ממלאכה ואכילה ושתי'. ואם דגם זה מצוה וקיימו עונג שבת. מ"מ אין בזה ענין לקדושת היום. ומ"ש כי אני ה' מקדשכם להרגש גדולי ישראל המתקדשים ומטהרים א"ע וחפצים בקרבת ה' המרגישים בקדושה והתעלות העולמות ביום ההוא גם בהם אין כולם שוים. וכ"א כפי מדריגתו והשגתו וכפי הכנתו בימי החול לבוא אל הקודש דמי שטרח בע"ש יאכל בשבת. שאע"פ שהיום מעצמו קדוש לאדונינו. מ"מ אין האדם משיג קדושתו אלא כפי מה שהוא כלי מוכן לקבל. ותכלית הבריאה בשביל האדם. והזמן עצמו ג"כ נברא כידוע לשון הכ' ששת ימים עשה ה' ולא בששת רק השבת ימים עצמן. שהוא כלל הזמן של ימי עולם שסובב הולך ו' ימים ושבת. הוא עצמו מעשה ה' בבריאה. והוא שורש בפ"ע בבריאה כידוע בנין עולם שנה נפש. עולם כולל כל הנבראים חוץ מן האדם שהוא עולם קטן. והיא תכלית הבריאה הנברא בצלם אלהים להיות כולל לכל הבריאה והוא הנפש. ושנה הוא הזמן. ועיקר הנפש שהוא האדם מכוון הבריאה. והעולם הוא המקום לאדם הנברא שצ"ל כמצא במקום ובזמן כי הוא תחת הזמן. ושנה הוא הזמן ואם לא קבלו ישראל התורה שה'. העולם חוזה לתוהו ובוהו כמ"ש (שבת פח:) גם הזמן הי' מתבטל כמו קודם שנברא העולם דהתחלת הזמן בתחלת הבריאה כשפסק התוהו והתחיל האורה נא' ויהי וגו' יום אחד. שהוא התחלת הזמן וגם הוא תלוי ועומד בקבלת ישראל התורה שבמו שהם משפיעים חיות בעולם כן בזמן וגם כל כוחות הקדושה העליונים תלוים באדם. כמ"ש ע"פ צור ילדך תשי שמתישין כח פמליא של מעלה (ובחגיגה יג:) דבחורבן נתמעטו כנפי חיות ונתמעטה פמליא של מעלה כי גם הם בכלל הבריחה כולה שהכל בשביל האדם שהוא הדמות שעל הנסא הרוכב על כל הבריאה כמ"ש בשהמע"ה וישב על כסא ה' למלך כי הוא הי' שלימות האדם. וסיהרא באשלמותה שמקבלת כ"מ שיכולה לקבל מפני החמה המאירה בה להיות בצלם אלהים ודמות העליון ממש. וכפ"מ שהאדם מתקדש עצמו מלמטה כך הקדושה פושטות והולכת בכל הנבראים וע"כ אף קדושת השבת הגם דעצם הקדושה מעצמו מ"מ גם הוא צריך בנ"א לקדשו. היינו במה שהם יהיו מוכנים לקבל קדושתו ולהרגיש בחדרי לבבם ומוחם הקדושה הנשפעת בו. בזה יום השבת מתקדש שבת עד תכלית קדושתו. אבל כשאין אדם מוכן לקבל ה"ה כמי שאינו. מאחר שאין הקדושה מתגלית בלבות בנ"א בו מדריגת הקדושה. וע"כ במה שהאדם מכין עצמו לקבל הקדושה. בזה הוא מקדש את יום השבת. וזהו קידוש היום מה שאנו מברכים להש"י שקידש אותנו וקידש את השבת ובזה היום מתקדש במה שאנו מכינים עצמינו להתקדש בקדושתו ובמה שהש"י קדשנו במצותיו ובהנחלת השבת. וא' בלשון זכון ואין זכירה אלא בדבר המשתכח לזכרהו מאחר שבא להשכיחו כמ"ש (בביצה טו רע"א) ע"ש וברש"י. והיינו לפי שקדושת השבת הוא מעין עוה"ב. ובעוה"ז לאדם השקוע בו העוה"ב עין לא ראתה והוא דבר המשתכח. וכדרך שאמרו ואדם לא זכר את האיש המסכן דבעידן דיצה"ר לית דמדכר ליל"ט. וע"כ הוצרך לזרז על הזכירה בזה. וכן בזכירת עמלק שכל ענין עמלק הוא להשכיח מלב האדם עבודת ה' ויראתו. וע"כ צריך לזרזו לזכות ובתנחומא ס"פ תצא כאן זכור ובשבת זכות זה על תמחוי מלא וזה על ליקן עי"ש. היינו זו הזכירה לקבלת תוס' קדושה. וזו למחיית וביטול הרע מן הלב הנמשך מעמלק. ושיתרוקן כל הפסולת שבחלל השמחאלי מלב הכסיל. וע"כ מצרכי ב"ש (ביצה טז.) מחד בשבא לשבת שיזכרנו כל ימי השבוע. כי קדושת השבת נמשכת כפי הכנת הקדושה בכל ימי החול כולם. וב"ה אומרים ברוך ה' יום יום שא"צ לזכור השבת רק שיראה כל יום ביומו להיות כל מעשיו לשם שמים. וברכת ה' חופף עליו בכל היום. וממילא כפי עבודתו להש"י בימי החול כן יהי' כלי מוכן לקבל קדושת השבת בשבת:
1
ב׳ועיקר ההכנה שהצריכה תורה ליום השבת הוא בששי כמפורש בכתוב. וכן ה' בריאת אדה"ר ביום ו' שבו ביום יכין עצמו לשבת ויקבל מיד קדושת השבת. ואע"פ שעיקר קדושתו הוא מצד עבודה דו' ימים שלפניו וכמש"ל באות א'. זהו הקדושה שמצד השי"ת כי בו שבת וכן האדם הבא להתדמות בדוגמר' העליונה ולהרגיש בקדושת השבת מצד עצמו בשביתה ונייחא שאחר העבודה. אבל מי הקדימני ואשלם כתיב ואע"פ שהאדם צריך לפתוח בחודה של מחט גם לפתיחה זו יש הקדמה מהשי"ת שמאיר עיניו לבוא לפתיחה זו ולולי כן אין ביכולת אדם כלום. וכמו במ"ת פתח אנכי וגו' שלא בלשון ציווי רק דרך הודעה ופתיחת הלב מבין לדעת דאנכי וגו'. ואז אחר שיאירו עיניו בזה יוכל לצוותו ולהזהירו על ההשתדלות שלו במצות התורה. וכן בהתחלת הבריאה ע"ז היתה קדושת השבת שמצד השי"ת. משיכנוס האדם לשבת מיד ויכנוס בו קדושה עליונה. ואז בכח קדושה זו יוכל אח"כ לעבוד ולעמול אח"כ בו ימי המעשה הכל לש"ש ודוגמא עליונה להיות כל מלאכתו מלאכת שמים עוד יותר. וכמ"ש (כתובות ה סע"א) דגולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ עי"ש מייתי ממלאכת המשכן וביהמ"ק שזהו עמל המלאכה במלאכת הקדש לאדם שטוב שעמלו בדעת ובכשרו המעשה. וכתיב כוננו ידיך דקאי אידיו של הש"י שגם מעשה ידי הצדיקים הם שלוחי דרחמנא. וידיו של הש"י פועלות ע"י ידיהם של צדיקים כי מה האדם שיוכל לפעול מעצמו כלום וכמ"ש גם כל מעשינו פעלת לנו. כל כל פעולת אדם הוא בכל דמות אדם שעל הכסא ובזה הם כל מעשיו בו' ימי המעשה כמעשה הש"י בו' ימי בראשית ועוד גדולים. וכמ"ש במד' הנזכר לעיל אות ה' שאמר לאותו מין דמעשה בו"ד יפים יותר. כי כל מה שנברא בו' ימי בראשית עדיין צריך לתיקון והוא על ידי מעשה ידיהם של צדיקים. שעי"ז הכל מתתקן ונעשה הפעולה בב' ידים הזוכות כאחת להיות מתכלל שמאלא בימינא שזהו התיקון דוגמת יעאע"ה שהי' מורכב מב' המדות דאהבה ויראה יחד. ע"כ לא הי' פסולת משא"כ כשהם בפירוד כל אחד בפ"ע וכמו שהי' במע"ב דידי לבד יסדה ארץ שבה כל כחות הגשמיות הנמשכות מסטרא דשמלאלא. וימיני לבד טפחה שמים וע"י הצדיקים העולם מתתקן להתמזג ולהתערב יחד וכמשארז"ל דמשה רבינו ע"ה עשה עליונים תחתונים שהוריד שכינה למטה ותחתונים עליונים שהוא עלה למרום.
2
ג׳והקדימה תורה מצות שבת למלאכת המשכן בר"פ ויקהל. וכן בפ' תשא. אמר שא"ל ראה קראתי בשם בצלאל וגו'. לצוותו על מעש"י של צדיקים. הזהירו ואתה דבר וגו' שבתותי וגו'. לדעת כי אני ה' מקדשכם. להקדים הקדושה דשבת שמצד הש"י בעלמו המקדים לקדש האדם קודם שיבוא האדם להתקדש. ואף דהסדר להיפך והתקדשתם והייתם קדושים אדם מקדש עצמו כו' (יומא לט.) היינו לענין והייתם שיהי' הוי' וקיום להקדושה בקרבם שיהי' כן קדושים זה צריך לקדש עצמו מעט עכ"פ מלמטה בעוה"ז כדאיתא התם ובפתיחה כחודה של מחט ע"כ מצד האדם. אבל גם לפתיחה זה קדם מצד הש"י שהוא מקדשו אלא שזהו התעוררת נובע בשעה שהשי"ת שולח התעוררות הקדושה בלבו והוא כמראה הבזק שהאור מאיר כרגע ומיד נעלם. והוא רק לעורר האדם ע"י אותו אור מועט כמו רגע שישים אל לבו לראות שיהי' זה כן אצלו בקביעות. וזהו ענין מ"ש על השבת קודם. ומקדימת קדושה ז יוכלו לזכות אכ"כ לעסוק במלאכת המשכן הגדולה ממלאכת שמים וארץ. שיהי' מעשה ידיהם פעולת ידיו של הקב"ה. וכן אחז"ל במילה דליום ח' כדי שיעבור עליו שבת. כי המילה הוא התחלת מעשה ידי אדם בגוף האדם עצמו לתקנו ממה שלא הי' מתוקן בבריאה. שבבריאה הי' ערל והש"י רצה שגמר תיקון הבריאה יהי' ע"י פעולת אדם שרצה לזכות את ישראל. וע"ז הי' תכלית בריאת העולמות. ומילה הוא המצוה הראשונה להיות לאות לבני ישראל זרע אברהם אותם שנקראו זרעו והיינו זרע יעקב. כמ"ש בנדרים (לא.) ושם (ב') דכל הגוים ערלים והמילה רק בישראל. היינו שרק הם מוכנים לתקן הבריאה שיהי' על שלימותה ולא כמו שנברא רק בשלימות יותר. אבל העכו"ם אפי' ימילו נק' ערלים ובישראל להיפך כי כבר זכות אבות העולם לזרעם אחריהם דשם וקדושת היהדות א"א ליעקר מהם. דאע"פ שחטא והגדיל עבירות עד למעלה לא פקע שם ישראל ממנו. וגם פושעי ישראל מלאים מצות כרימון שבזכותם יגיעו לתיקון לדא ידח מהם נדח. וע"כ מבטן לשמי של הקב"ה נימולים בהיותו תיקון שאין בו שום דעת כלל ולא בבחירתו והשתדלותו. וע"כ אפי' ערלים נקראו מולים כי כבר זכה לזה בהשתדלות אבותיו וכמו שהתינוק הנימול אינו בהשתדלותו ופעולו. רק פעולת אביו שחייב למולו מעצמו או ע"י שלוחו או הב"ד. וזהו התחלת קדושת המצות הנכנס באיש ישראל שיתקדש גופו להיות מעם קדוש. וישראל קדושתם ע"י פעולת אדם כמצות הש"י. וצריך שיקדם לו קדושת השבת שהוא התחלת קדושה שמהש"י בלא פעולת אדם כלל. וע"י הקדושה דשביתה יוכל להמשיך אח"כ קדושה למעשה שבפעולת אדם. ומילה בזמנה דוחה שבת דבזמנה מצד התינוק הוא ג"כ קדושת שמים שהוא אי פועל כלום. ובאמת מעשה ידיהם של צדיקים הוא מעשי ידי הקב"ה כנזכר לעיל.
3
ד׳וכבר שאל אותו מין מה שהש"י מוריד גשמים בשבת. והתשובה בזה במדרש לפי שהכל אצלו רה"י הוא דחי' בקש לאותו מין כפי שאלתו ועדיין לא יתיישב הורדת גשמים ע"ג הצמחים והם צומחים עי"ז ומצמיח בשבת. אבל האמת דבשביתת הקב"ה הוא רק במלאכתו בששת ימי בראשית שזה נקרא מלאכה דידיו. ומשנברא אדם מסר הכל בידו וכל מה שנפעל בעולם אחר שנברא הוא מעשה ידיהם של צדיקים. ואף הגשמים היורדים מה' כמבואר בכתובות מעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד הרקיע ומאי ניהו מטר. ואעפ"י שמפתח של גשמי בידו של הקב"ה כמ"ש (תענית ב סע"א) מאותו מקרא דיפתח ה' לך וגו' דייקינן שם (ט.) ממלת לך דבשביל יחיד דאין הפתיחה אלא לך בזכותך. וע"י פעולת התחתונים וזה האד העולה מן הארץ והשקה וגו'. שעליית העננים הוא מן הארץ דווקא. וכשעסקו בבנין הורדוס איתא שם (כג רע"א) דירדו גשמים בלילה כו' וידעו שמלאכת שמים בידיהם. והגם דפשיטא שלא נתבטלו ממלאכתם הכוונה גם לזה דע"י שמלאכת שמים בידיהם ביום המשיכו השפעת הגשמים בכל לילה להיות אז מיטרא בעלה דארעא כלשון הגמ' שם (ו:) וזמן המשכת ההשפעה בחצות לילה כידוע והיום למלאכה. וכן ו' ימי המעשה למלאכה ויום השבת להשפעה כענין היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. ומה שהשי"ת פועל ע"י מעש"י של צדיקים אין זה נקרא מלאכה לא לגבי הש"י שאין הוא הפועל ולא לגבי דידהו שאין הם פועלים מעצמם רק מרוח אחרת המושלת בקרבם ומניע ידם והרי זה עם זה שנים שעשאוה פטורים ועדיף ממנה להיות פוטר ומותר. מלבד דבלא"ה ל"ש פטור אבל אסור שהוא מצד גזירה דרבנן לבנ"א שלא יבואו לתקלה כלפי מעלה. ועכ"א סוף ברכות דת"א אין להם מנוחה בעוה"ז ולא בועה"ב שנאמר ילכו מחיל אל חיל. ואע"פ שהוא יום שכולו שבת ומנוחה. אבל הוא דוגמת שבת דעוה,ז שנתבאר באות א' דג"כ ת"ח נוחים בו גם מעמלה של תורה. ומ"מ לא להתבטל רק להשיג השגות גבוהות מה שהשי"ת משפיע בלבם וכן בעוה"ב. וז נחשב לשביתה כיון שאין העמל מצ"ע. רק מה שהשי"ת שופע בקרב לבם. ומילה בזמנה הוא ג"כ דוגמתו שהוא מעשה ידי אדם. ומ"מ הוא ניכר שאינו אלא מעשה ידי השי"ת. שפועל ע"י ידיו של אדם. דלולי כן איך אפשר להמשיך הקדושה עי"ז לתינוק בן ח' יום שאין בו שום דעת כלל. ואינו מ בחירתו רק מה שהשי"ת מקדשו עי"ז שלא מדעתו וע"כ שפיר דוחה שבת. וכן עבודת הקרבנות דוחה שבת מטעם זה דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו כמ"ש יומא (יט סע"א) ואין זה פעולת עצמן רק ככל שליח הפועל מדעת שולחו. להיות ידו כיד בעלים. וכלפי השי"ת הרי הוא עצמו הפועל ע"י הכהנים. וזהו עיקר ענין הקרבן לה' שהוא מתקרב עצמו עי"ז להש"י להתאחד עמו כביכול. וכך ע"י התפלה שבמקו קרבן. תפלה הוא לשון דביקות וחיבור. שמזה הושחל גם לשום תיפלות על חיבור הגשמיי דרוצה אשה בקרב ותיפלות. ויד אשה כיד בעלה. והתגלות זה אינו אלא בקרבנות ציבור שבבית המקדש וכן בענין המילה בזמנה שהוא הקדושה שמבטן. אבל מלאכת המקדש אינו דוחה שבת. אע"ג דקירנן בו ג"כ כוננו ידיך. אינו בהתגלות בעוה"ז שהוא עולם הבחירה שהבחירה ביד האדם:
4
ה׳ובנין דלעתיד שהוא מעשה שמים איתא (ר"ה ל סע"א) דאיבני בחמיסר ע"ש ברש"י דאף דאין דוחה יו"ט. שאני בנין דלעתיד דבידי שמים הוא. ובסוכה (מא סע"א) סיים רש"י ע"ז קרא דכוננו ידיך וכ"ה בתוס' שבועות (טו רע"ב) ד"ה אין. ושם כתבו דכ"ה בתנחומא ולא ידעתי כעת אי' מקומו בתנחומא. ולכאורה מגמרא דכתובות הנז' משמע דמפרש לי' אבנין א' מעשה ידי צדיקים וכ"ה (בתדבא"ר פ"ל) ע"פ אהלי שודד. אין ביהמ"ק נבנה בידו של אדם אלא בידו של הקב"ה שנא' כוננו ידיך. ומדמייתי אקרא דאהלי שודד מבואר דקאי אביהמ"ק א' שנחרב דע"כ נקרא אהלי. וכ"ה במפרשים שם (אות כח מהמד"ר) ע"פ והבית בהבנותו דמאליו נבנה ע"ש. אבל בזוה"ק (פ' פנחס רכא א) איתא מכון לשבתך פעלת ה' דא בית א' מקדש ה' כוננו ידיך דא בית ב' ותרווייהו אומנותו דקוב"ה אינון ומדרארגיזו כו' אתבני ע"י דב"נ ובג"כ לא אתקיים כו'. וע"ד א' אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו דהא כו' ובית א' ובית ב' יחות לון קוב"ה כחדא מלעילא כו' יעו"ש. ומבואר מזה דשניהם אמת ובאמת בדברי הנביאים מפורש דלולא חטאו ישראל אכ"כ לא הי' נחרב בית א'. ומש"כ (ירמיהו ל״ב:ל״א) כי על אפי וגו' למן היום אשר בנו וגו' כבר ארז"ל דהוא בחטא שלמה עם בת פרעה שהי' גם כן אמר גמר בנין ביהמ"ק שהקריבו התמיד באותו יום בד' שעות. ותחלת בניינו ה' מסור לבחירה ואע"פ שהשי"ת ה' מסייע גם אז בבנין ונקרא אהלו ית'. מ"מ ה' תלוי ועומד בתנאי. דעל זה אמר שלמה אם ה' וגו' ואם הוא לשון תנאי שהי' מסתפק בדבר ומתפלל ומחכה להש"י שהוא יקרא עצמו על שם בנינו. ואלו ה' קיים לעולם אז הי' מתברר ממילא למפרע שהי' מעשה ידיו של הקב"ה שפעל על ידיהם של צדיקים. ושמעשה שמים שהי' בבנינו כנזכר מכתבו דבהבנותו הוא ה' העיקר הוגבר בהבנין ומעשה בנ"א ה' רק כגרזן ביד החוצב. אבל אמר שנחרב אגלאי מילתא למפרע שאינו נקרא ש"י השי"ת דמעשה הש"י קיים לעולמי עד רק הי' מעשה בו"ד הגובר. ומה שהי' נבנה ממילא הי' רק כדרך הבא לטהר דמסייעין אותו לסיוע בעלמא ומסייע אין בו ממש כשזה יכול וזה אינו יכול לד"ה. כמ"ש (שבת לג א) ותלוי הי' א"י דכיון שנחרב אגלאי מילתא למפרע דלא נבנה בידי שמים ולא הי' יכול לזכות לזה עדיין שיהי' בניין ביד"ש. והוי ביד"ש אינו יכול ובידי אדם יכול וע"כ נקרא עיקרו מלאכת בנ"א. ובנין העתיד יהי' להפיך ואפי' שיבנה ע"י אדם יהי' מלאכת שמים. ואלו הי' זה מבורר הי' דוחה שבת ג"כ. והכתוב דגלי דאין דוחה שבת היינו משום דקמי שמיא גליא דעתיד ליחרב. וכל עמל מלאכה במלאכת שמים דעוה"ז שהוא מצד הבחירה אין בו דבר המתקיים לעולמי עד. וע"כ אינו דוחה שבת רק קרבן דציבור שעיקרו אשה ריח ניחוח לה' זה מתקיים לעלמי עד וע"כ כהני שלוחי דרחמנא להיות פעולת ה' כנזכר. וכן במילה שהוא תיקון גוף האדם אף דסוף אדם למות הרי סופו לקום בתחה"מ וכשהיא בזמנה דאז תיקונו בשלימות עד ידה היא דוחה שבת ונקרא פעולת השי"ת. וע"ד שאז"ל באאע"ה ע"פ וכרות עמו הברית שהקב"ה אחז בידו וכרת עמו והוא סימן לבניו אחריו דכן בכל זרע ישראל הנימולים (במילה בזמנה עכ"פ ביחוד ובהתגלות יותר). דהש"י אוחז ביד המוהל והוא נקרא פעולת הש"י משא"כ שאר מעשה מצות. וכן התפלה דחיי שעה וגם התורה דחיי עולם הנגלות דד"ת המתלבש בעוה"ז בכשר ופסול אסור ומותר כו' איתא בזוה"ק כמה פעמים דהיא מסט' דעה"ד טוב ורע שמצד עוה"ז. וע"ז ארז"ל תורתו של עוה"ז הבל בפני תורתו של משיח כי הוא יגלה הפנימיות. וכפ"מ שמתלבשת בעולמות עליוני שאין שם דבר מעניני עוה"ז שכולם לי שעה שעליהם ובהם הוא תפיסת ד"ת הנגלות. וזהו הליכת הת"ח מחיל אל חיל גם בעוה"ב כי מזה אין שביתה כלל. וכן בכל ימי השבתות שבעוה"ז וכל ימי העוה"ז הוא הכנה לזה ע"י יגיעות בנ"י בד"ת מיום שניתנה עד ימות המשיח עי"ז יזכות לשמוע אז תורתו של משיח ולהשגות שבאלף השביעי שהוא היו שכולו שבת. ותחילת מ"ת הי' ג"כ בשבת לד"ה כמו"ש (שבת פו:). כי בשעת מ"ת הי' ג"כ דוגמת השגה דלעתיד דנעשו חירות מילה"ר ומה"ר והיו ראוים שלא ישלוט בהם עוד אומה ולשון אם לא חטאו. וזהו קדושת השבת דקביעא וקיימא שמצד הש"י שנתן תורה לישראל ולא מצד בחירתם והשתדלותם ואדרבא אמרו שכפה עליהם הר כגיגית ובע"כ הכניס בהם קדושה זו ותליוה וקדיש קידושיו קידושין. וארז"ל בשהש"ר על פסוק ישקני מנשיקות פיהו שבקשו ישראל אימת יהי' עוד כן וא"ל אין זו עכשיו אלא לעת"ל שנאמר ונתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה. כי מנשיקות פיהו הוא התגלות אורו יתברך שבפנימיות ד"ת והוא ברגע דאמירת אנכי וגו' שזה כלל כל התורה כולה להגיע לד"ז בידיעת אנכי וגו'. ובאותה שעה נתקע ד"ת בלבם כדבר התקוע קבוע וקיים שא"א לזוז אלא היו מתחזקים לקיים בידם האור שהרגישו באותה שעה. אבל זה הי' כרגע והם לא ראו לקיימו אצלם ובקשו שיהי' מרע"ה שליח כי לא הכינו עצמם עוד כ"כ שיהי' הם עצמם ראויים כ"א מהם למדריגת נבואה כנבואת מרע"ה שהוא קבלת תורה מה'. וע"כ התחילו למדים ושוכחים והוצרך שלהמע"ה להזהיר כתבם על לוח לבך שיהי' תקוע בו האור בקביעות. ועד לעתיד שנזכה ליום שכולו שבת אחר היגיעה שבימי עוה"ז שהוא הקדושה שאנו מקדשין את יום השבת מוסיף על קדושתו דקביעא וקיימא רק מה שנעשה ע"י השתדלותינו להיות אנו כלי קיבול ומוכנים לקבל הקדושה. ואז יחקקו ד"ת בלב להיות קבוע וקיים:
5
ו׳וכמו שכל מעשה ימי בראשית צריכין תיקון ע"י אדם כך קדושת יום השבת שהוא גמר ימי בראשית והשביתה הבאה אחר המלאכה ג"כ צריך תיקון ע"י האדם. ואע"פ שקדושתו קביעא וקיימא עדיין אינו בקביעות גמור בלב האדם בהתגלות ושלא יכול לפסוק כלל ככל דבר הקבוע וקיים. אבל אחר ההשתדלות דימי המעשה הבאים אחריו בעבודת הש"י על ידי קדושת השבת דקביע הקודמת וזוכה לקדשו ע"י זכירתו וע"י עבודתו בימי החול אז זוכה לקדושת השבת בהתגלות לבו בקביעות גמור הקיים לעד. ועז"א (שבת קיח:) אלמלי משמרין ישראל ב' שבתות כהלכתן מיד נגאלין. היינו שבת ראשונה שמצד הקדושה דקביעא בי' מהש"י שעי"ז יוכל לבוא אח"כ להשתדלותו בקדושה בימי החול ולזכות אח"כ לשבת שני' שמצד השתדלותו בימי החול. ואלמלי משמרין שניהם כהלכתן ולהגיע לתכלית הקדושה דיום השבת אז היו זוכין מיד להיות חרות מן השעבוד ומיצה"ר ונגאלין מכל מיני שיעבוד הנמשכין מצד עוה"ז שהוא היפך השביתה.. וכמו שהי' בשבת דמ"ת לשעה. ושם א' לפני זה. אלמלי שמרו שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון כי שבת ניתן קודם מ"ת. והית ע"ד שנת' בציווי שבת לפני מלאכת המשכן. וכן לפני קבלת התורה שויא הציווי בתרי"ג מצות בהשתדלות אדם. הוצרך להקדי לתת להם במתנה קדושת השבת דקביעא וקיימא כדי שיוכלו להתעורר מעצמם להכניס דבר קדושה בלבם באמירת נעשה ונשמע. ומפורש בכתוב ציווי השבת בפ' המן שאז ה' התגלות קדושת השבת בפעל בעולם ע"י המן שלא ירד בו וירד בששי לחם יומים וכ"א (בב"ר) ע"פ ויברך ויקדש ברכו במן וקידשו. הרי דשורש הברכה והקדושה דקביעא וקיימא שבשבת מששת ימי בראשית הוא מה שנתגלה במן. וזה השבת ראשונה והקדושה שמצד הש"י. ואלמלי שמרו היינו שלא יאבד מהם ויהי' נקבע בלבם שזהו העיקר בהתחלת התגלות התעוררות מהש"י לאדם לשמרו שלא יאבד ממנו. ואלו הי' זו כהלכתה ממילא היתה זו שבת דמ"ת שבת שני' והי' אז נקבע בלבם ד"ת לגמרי וממילא לא שלט כו'. וכמו שהיו ראויים להיות חרות משעבוד. ובשבת (פ"ז רע"ב) אי' כאשר צוך במרה ותוס' שם נדחקו מ"ש במרה דלא נזכר בכתוב ולדמא במן. ועוד הניחו בקי' הא דאלמלי כו' שבת א' ואי נצטוו במרה אינה שבת א? ע"ש. אבל נראה דבמן נאמר ראו כי ה' נתן לכם השבת היינו נתינה דרך מתנה והוא ע"י התגלות הברכה והקדושה הקבועה בו מששת ימי בראשית אז במן. וזש"כ ראו וגו' שבראייתם ההתגלות שבמן שהוא המקיים חיותם ונבלע באבריהם ידעו מזה כי קדושהת השבת נבלע בקרב גופם להיות בנתינה דרך מתנה. וכאן כתיב כאשר ציוך דרך ציווי בעלמא ככל המצות דבבחירתו תליא ולא דרך מתנה. שעכ"פ יהי' גם אותה קדושה דקביעא ולא כאשר נתן כמש"כ כמן וע"כ אמר דציווך במרה. ובמן לא הי' היצווי רק נתינה. ובשבת דדברות ראשונותנזכר הקדושה דקביעא מששת ימי בראשית כי ששת וגו' ע"כ בירך וגו' שהשי"ת רצה שיוקבע בלבם אותה קדושה כמו שהיו ראויים אז באותה רגע בקבלת הדברות. שהי' מנשיקת פיהו והיו ראוים להיות חירות כמו לעתיד ולזכות גם לשבת השני' והי' די להם להשתדלות בינתים בזכירה לבד שמשמעותו בלב. כמ"ש (מגילה יח.) היינו בשימת הלב שלא לשכוח עוד אור זה שנתגלה להם עתה ושישאר תקועה וקביעה לעלמי עד. וזהו דרך מתנה וע"כ לא נאמר שם כאשר צוך רק בדברות שניות שאמר החטא. ונשתנה מזכור לשמור כדי להצריכם שמירה יתירה והשתדלות בפעל לא בלב בלבד כדי לקדשו ע"י השתדלות. ולא הזכיר שם עוד מקדושתו דששת ימי בראשית שלא היו מוכנים לזכות מיד להקדושה דקביעה וקיימא. רק הזכיר יציאת מצרים וא' וזכרת וגו' כמ"ש בהרבה מצות שעל מנת כן הוציאנו ממצרים לקבל עול מצותיו. וע"כ מסיים שם ע"כ ציוך וגו' לעשות את יום השבת בל' ציווי לא בל' מתנה. וא' לעשות ולא שייך עשיי' בפעל בשבת שמצותו רק בשביתה מעשיית. רק הכוונה לתקן כדמייתא רש"י בפ' בראשית קרא דועשתה את צפרני' כי האדם בשמירתו השבת הוא מתקן שלימות קדושת השבת כנז"ל. וכמ"ש אשר ברא אלהים לעשות דפירושו ג"כ לתקן ולגמור הבריאה ולפי ששם הוא בל' ציווי ע"כ פתח בו ג"כ כאשר ציוך ולא הזכיר מהמתנה דבפ' מן כמו שלא הזכיר מקדושה דששת ימי בראשית. ולענין שמירה שבת א' שלא ישלוט כו' דהיינו שיתקע הקדושה בלבם לענין זה שפיר נקרא השבת הא'. אחר הנתינה להם בדרך מתנה אז ע"י ההתגלות שבמן שאז היו יכולים לתקוע בלבם בקביעות. משא"כ במרה שהי' רק דרך ציווי מקרי לה שבת א' לנתינת השבת ולא לציוויו. וע"כ לענין התוכה דעד אנה מאנתם וגו' א"ל ז דראו כי ה' נתן וגו' ולולא מאנתם הייתם זוכים לקיבע בלב עי"ז הראי' דנתן. ורז"ל אמרו על מ"ש מאנתם דכלל גם מרע"ה עמהם לפי שלא א"ל מיד ביום א' ואף שא"ז ביו ו' ומה נפקא מינה בין יום א' ליום ו'. וגם למה המתין מרע"ה באמת עד יום ו'. ואף שהש"י חשבו באמת לחטא לו מ"מ ודאי כי לא עשאו ע"י עצלות או שכחה אלא דסביביו נשערה מאד אף בטעות קל בשוגג. אבל מ"מ הוא כפי מחשבתו ודאי עשה הכל בכוונה מכוונת ואיש דעלמא לפני מלך בשר ודם לא הי' עושה כן לשכוח דבר ציוויו:
6
ז׳אבל נראה דדבר זה ע"ד פלוגתת חייא ב"ר ור"ה במי שאינו יודע אימת שבת דמר סבר מונה ו' ומשמר יום אחד כברייתו של עולם ומר סבר משמר א' ומונה ו' כאדה"ר ואלו ואלו דברי אלהים חיים והם ב' בשבתות הנזכר. וכל ימי עולם צריך לשמור ב' שבתות אלו. היינו דשבת הקודמת היא השפעת קדושה לעבודה דששת ימים שלאחריו והעבודה דו' ימים הכנה לקבל הקדושה דשבת שאחריו. וכל כל שבת כן הוא אחרון לשלפניו וראשון לשלאחריו עד שיגיע האחרון שהוא היו שכולו שבת. והתחלה באדה"ר מצד אדה"ר הי' זה שבת א' ומצד הש"י הוא השבת הב' רק שחסר התיקון לזה מצד האדם. ורק מצד האדם שהוא יהי' כלי קיבול להקדושה דבזה היא תיקון ושלימות להקדושה כשיש מי שיקבל לו צריך ב' שבתות כנז' אבל מצד הקב"ה די בא' והוא הב'. וזהו השבת שבברייתו של עולם שכנגדו אלף הז' שכולו שבת. ומי שאינו יודע אימת שבת מר סבר כיון דעכ"פ כבר שמר שבת פ"א שמשם יש יניקת קדושה לעבודת ימי החול וע"כ עתה מונה שש ומשמר א' שהוא עתה שבת ב' לגבי הא' ששמר כבר. ומ"ס כיון דאין יודע כלל עתה אימת שבת והגיע לשכחה כזו הרי נשכח מלבו כבר כל עיקר קדושת שבת העברה וע"כ הימים הראשונים לפלו ומתחיל עתה בשבת הא' כאדה"ר בהתחלת שמירת שבת שצ"ל משמר א' ומקדש ו'. ובשעת המן הנה כבר קדם ציווי שבת דמרה ואם נחשוב אז לשבת א' שפיר הי' צ"ל מיד ביום א' שמעתה השבת ניתן לכם במתנה שתוכל לתקוע קדושה זו דקביעא בי' בלב שלא יזוז עוד. ושישמרו עוד אלו ו' ימים שיהי' כל עבודתם לשמים ע"י הקדושה דשבת העבר. ואז הי' שבת הב' והיו משמרין ב' שבתות ובשבת א' שאחר מרה באלים לא מצינו דחטאו. ואלו היו ממשיכין מקדושתו לו' ימי המעשה שאחריו וע"י קדושת המעשים שבו' ימים לקדש השבת הב' בהשתדלותם אפשר שאז לא היו חוטאין גם בב'. אך באמת במרה ניתן רק דרך מצוה ככל מצות ולא שיכנס קדושה קביעא עי"ז בלבם ושיהי' להם במתנה ולא הי' אפשר להמשיך ממנה קדושה לימי החול. כי מצוה רק בעידנא דעסוק בה מצלת מיצ"ר ולא אח"כ (בסוטה כא.) וע"כ המתין לצוות עד יום ו' שיבואו לשבת מיד כאדה"ר. וביום ו' הוא זמן ההכנה לשבת אז הגיד להם ולא ביום א'. כי אז לא ידעו להכין עצמם ועד יום ו' הי' נשכח או נתיישן בלבם ולא יהי' כחדשים ובחביבות. והא דב"ש מחד בשבא לשבת היינו אחר שניתנה שבת במתנה דקדושה דקביעא וקיימא שבי' קבועה בלב כל איש מישראל וקלטה כבר בשבת העבר ואז יוכל להין עצמו לשבת הבאה מיד ביום א' כי כל השתלותו דימי המעשה הוא הכנה לשבת. אלא דלב"ה הכנה בפעל הוא רק ביום ו' כדכתיב והכנת שאר ימים הוא רק ע"י הקדושה דאתיא ממילא מכח ברכת ה' שבקרבו יום יום. ול"ב עבדי' גם הכנה בפעל דס"ל דהכנת יום ו' הוא לחיוב דמי שלא טרח בע"ש מה וכו' ומדברי חכמים גם מיום א'. וכ"ז אחר שניתנה שבת וקלט כבר קדושת שבת העבר בקרבו. אבל מקמי הכי אין תועלת בהשתדלות דו"י המעשה והכנתם א"ע לענין קדושת יום השבת הבא שהיו צריכין לקלוט מקודם הקדושה דקביעא שבו. ואח"כ הוא שיוכלו לדמות עצמם לדוגמא העליונה לקדשו ע"י השתדלותם אבל קודם זה לולא הקדמת הש"י להשפיע בו קדושה שיוכל עי"ז להתקדש ולהוסיף קדושה. מה הוא האדם שיבוא אחר המלך את אשר כבר עשהו ולדמות עצמו לקונו כלל וא"א להקדים שבת ב' לא' כלל. וע"כ בדין עשה משה לצוותם ביום ו':
7
ח׳אך באמת מרע"ה זכה כבר במתנת השבת כמשרז"ל דבמצרים בחר להם משה יו השבת מדעתו לנוח בו. ועכ"א ישמח משה במתנת חלקו כי זה חלקו ושרשו משורש קדושה זו דיום שכולו שבת וכל זינא לזיני'. ובחר בו מדעתו אלא דכל זמן לדא היו מצווים ועושים לא הי' עדיין הרגש קדושה בלב. ומיד שנצטוו במרה מרע"ה זכה בה מיד לקדושה קביעה וקיימא בלב כי היא מתנת חלקו. והנה מצינו (נדרים לח.) בפלפולה של תורה דניתן למשה והוא נהג טובת עין ונתן לישראל. היינו שיהי' שלהם במתנה שמה שיחדשו הם בפלפולם יהי' תורה שלימה. והרי דמה שניתן למרע"ה במתנה הי' יכול לתתה לישראל שיהי' גם שלהם במתנה אף בעניני רוחניות. וה"נ בקדושת שבת שהוא מתנת חלקו. משנצטוו במרה וזכה היא בה במתנת חלקו הי' יכול לנהוג טובת עין וליתנו גם לישראל במתנה. ואז היה שבת דמרה הא' ודמן הב'. וממה שלא ציום על השבת מיד ביום א' ושיראו שה' נתן להם למדנו כי במרה לא נהג הוא טובת עין לתתו להם במתנה רק א"ל כמו שנצטוו דרך ציוון. ובאמת ח"ו שהי' זה מפני העדר טובת עין שלו שהרי מצינו בפלפולו נהג טובת עין. רק הוא ידע ברוח קדשו שעתיד הש"י בעצמו לתת להם השבת במתנה. ועכ"א מוטב להמתין עד שיתנה להם הש"י בעצמו שאינו דומה מקבל מפי תלמיד ומיד ליד לקבל מפי הרב עצמו וכ"ש מידו של הקב"ה בעצמו אך אחר שאירע אותו מעשה שלא שמרו שבת דמן וזהו מפני שהי' שבת הא' ואולי הי' שבת הב' אפשר דשמרו. נחשב למפרע קלת חטא דרך שגגה למרע"ה ג"כ בזה אף שהוא לפי דעתו כיוון הכל לטובה. ובאמת כל חטאי ישראל הם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית (כמ"ש שבת פט:) היינו שכל דבר ודבר מסודר בזמנו ובשנתו והרי משימ"ב הוא סדר הו' אלפי שני דהוי עלמא שיומו של הקב"ה אלף שנה ואלף הז הוא היום שכולו שבת. ואלף הו' כולו הוא הכנה ליום השבת והוא זמן דבעתה אחישנה דפשטי' אחישנה קאי על בעתה שגם בעתו יש אחישנה. וכמו ד"מ כל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין למצות וכל יום הח' הוא בעתו. וההקדמה בו ביום תלוי בזריזות. וכל אלף הו' הוא בעתה ויש בו אחישנה גם בעתה. ואם זכו הי' הזמן דאחישנה עוד קודם לבעתה ובאלף הה' או גם מיד בסוף אלף הד'. אבל הסדר המסודר מששת ימי בראשית לא הי' כן. וע"י החטאים באו השנים בסידורן בשימ"ב וקמי שמיא גליא הכל בידיעה שלמעלה מן הבחירה. וכן אלו זכו ושמרו שבת א' דמן והי' שבת דמ"ת מתחיל מיד היום שכולו שבת. והימים הראשונים יפלו והי' נחשב כ"מ שקודם מ"ת לתוהו וכאלו במ"ת התחלת הבריאה כמשרז"ל דהי' הכל תלוי ועומד עד יום הששי דסיון דמ"ת. והי' אז התחדשות בריאת כל העולמות ושתבטל הסדר הא' כולו. ובאמת משימ"ב הי' מסודר הכל להיות כמו שהוא עתה אחר החטאים וזהו התיקון לכל החטאים דכשלג ילבינו כיון דהם כולם הולכים ומקיימים סדר השנים והזמנים שנסדרו בששת ימי בראשית:
8