פרי צדיק, ספר קדושת שבת א׳Peri Tzadik, Sefer Kedushat Shabbat 1
א׳בס"ד קונטרס קראתיו קדושת שבת ליקוטי איזה גרגרים פסקי פסקי מהעולה במחשבה לפני במילי דשבתא. יומא דמרי צבי בי' לברכו ולקדשו:
1
ב׳קדושת השבת נמשך מעבודת ו' ימי המעשה. כפשטי' דקרא בפרשת יתרו. ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת. וכן בס"פ תשא ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות. ובפרשת משפטים ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי וגו'. (אבל מ"ש ר"פ תשא (ל"א ט"ו) ששת ימים יעשה מלאכה וגו' וכן בר"פ ויקהל ששת ימים תעשה מלאכה. שם ניחא דקאי אמלאכת המשכן וע"כ אמר לשון יעשה ותעשה דמשמע מעצמו וכמשרז"ל ע"פ הוקם המשכן. וע"פ והבית בהבנותו.) ולאיזה צורך פתח הא דששת וגו' שאינו אלא רשות והול"ל רק ביום השביעי וגו' אבל גם בטעמא דיהיב לפי שהש"י קידשו אמר ג"כ כי ששת ימים עשה וגו' וינח וכו' ע"כ בירך וגו' הנה דרק ע"י מעשה בו' ימים הקודמים ונח בז' עי"ז בירכו וקידשו. וכ"א במעשה בראשית ויברך ויקדש וגו' כי בו שבת וגו' דכל קדושתו ע"י שבו שבת ממלאכה הקודמת. וכמ"ש בשאלתות ותנחומה פ' בראשית. כמאן דבני ביתא וגמר לעבידתי' ועביד יו"ט ע"ש. והאדם נברא בדוגמא העליונה כמ"ש בצלמינו כדמותינו ומה שפעל השי"ת בימי בראשית הן דוגמא לפעולת האדם כל ימי עולם כי כל מה שברא הקב"ה צריך תיקון כמשרז"ל בענין המילה שהראה השי"ת שאפילו בריאת גוף האדם לא נעלם עדיין בבריאה וצריך תיקון ע"י האדם. וע"ד שאמר לי' רע"ק לאותו מן דמעשה בנ"א יפים יותר כמו שהראהו בחוש מגלוסקאות וחטים. כי ע"ז הי' תכלית בריאת העולם והאדם בתוכו בצלם אלהים להיות הוא המשלים ומתקן כל הבריאה כולה. וזהו צד צפון הפתוח כמשארז"ל ושם משכן הבחירה ולעושי הרע מצפון תפתח הרעה וגו' ולבוחרים בטוב מצפון זהב יאתה. והוא האוצר של י"ש שאין לו להקב"ה בעולמו אלא זה בלבד. שזה אינו בגזירה רק תלוי בבחירת אדם כמו שכתוב הכל בידי שמים חוץ מיראת שמיים. וכה"א מה ה' שואל מעמך דייקא כי אם ליראה. ואדם לעמל יולד ואף באדם הראשון קודם החטא נא' וניחהו בג"ע לעבדה ולשמה ונ"א ואדם אין לעבוד את האדמה. ורז"ל א' לעבדה במ"ע ולשמרה במל"ת. וכ"א (בסנהדרין צט רע"ב) ע"פ לעמל יולד אינו יודע אם לעמל פה אם לעמל מלאכה כו' הוי אומר לעמל תורה נברא. דזה היה בריאת האדם לצלם אלהים שהוא השם הנזכר בתחילת הבריאה. בראשית ברא אלהים וגו' שיהי' הוא המשלימה בעבודתו. וכולהו גופי דרופתקי נינהו. רק שיש שעמלו בדרך ארץ שקדמה לתורה ובאותן ב' אלפים תוהו שעדיין לא ניתנה תורה נא' ג"כ לא תהו בראה לשבת יצרה שיהי' עוסקין עכ"פ בישובו של עולם. וישמרו ז' מצות בני נח ובזה הי' די לשלימות אותן דורות דשני תוהו. וכמ"ש (בב"ר פ' לט) דבארם היו אוכלין ושותים ופוחזין א' אברהם הלואי לא יהי' לי חלק בארץ הזאת. ובא"י ראה עסוקין בניכוש ועידור. א' הלואי יהי' חלקי בה. דע"ז ה' בריאת האומות וכנען ביחוד עבד עבדים לאחיו לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני אלהים. זה אברהם וזרעו בנ"י שהם יולדו לעמל מלאכה כמ"ש בן זומא (ברכות נח.) כשעמד ע"ג מעלה בהר הבית ר"ל כשראה עצמו מעולה שבמחנה לוי מאותן הנלוים אל ה' עד שהגיע למדריגה שכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה ולצוות לזה. כמ"ש שם (ו סע"ב) כי הוא בתורתו ובעבודתו תיקן כל העולם כולו ע"כ אמר אז ברוך שברא כל אלו לשמשני. כמה יגיעות כו' כי אם אין דרך ארץ אין תורה דאם אין קמח אין תורה ואם יחרוש בשעת חרישה כו' תורה מה תהא עלי' אבל כשישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים ועמוד זרים ורעו וגו'. וכמ"ש שם (ל"ה ב) וטובי לדזכי והוי דרופתקי דאורייתא להיות עמלו כל ימיו בעמל תורה והם בעלי תורה. שהם ממש שדוגמא עליונה וצלם אלוהים דצורתו של יעאע"ה חקוקה בכה"כ שהוא מדת האמת ואין אמת אלא תורה. ומאן דאחיד באורייתא אחיד בקוב"ה. וכמו שהשי"ת ברא העולם כולו בדבר ה' ורוח פיו וי' מאמרות ולא בעמל ויגעה כן הם מקיימין העולם ומשלימין אותו ברוח פיהם בתורה שהוא הדפוס של כל מעשה בראשית כמ"ש בב"ר רפ"א וע"י העסק בה הוא השלמת כל מע"ב:
2
ג׳וזהו עמוד הראשון מג' עמודים שעליהם העולם עומד הגדול שבהם עמוד התורה שכנגד יעקב אע"ה שנקרא שמו ישראל ע"ש הת"ח היוצאים ממנו דאותן נ' עמודים הם הג' עמלים שזכרו בסנהדרין שם ע"פ לעמל יולד. עמל מלאכה ושיחה ותורה.
3
ד׳ובוודאי אין הכוונה במלאכה לל"ט מלאכות הגשמיות במלאכת עו"הז לצרכי האדם דלא יעלה על דעת דע"ז הי' תכלית בריאת אדם בעולם הזה ורק בריאת העכו"ם והעבדים כנענים היו לתכלית זה וכמו שיהיה לעתיד כ"ח מאות מעכו"ם עבדים לכ"א מישראל כמשארז"ל ויהי' בהם הריבוי כ"כ כמו שהוא בבע"ח לצורך האדם שיהי' מוכנים לעשות מלאכתו וכל צרכיו כדי שיהי' לבו פנוי לד"ת. וכן מ"ש לשיחה ח"ו להעלות על דעת שיהי' הכוונה לשיחה בטילה ורבוי דברים של מה בכך לענג גופו או דברי מו"מ וכדומה שיהי לזה תכלית הבריאה. וע"ש במהרש"א וברי"ף בע"י שנדחקו בזה והמע"ש יראה מה שיש להשיב ע"ד ואין להאריך כאן:
4
ה׳והפשוט לדעתי דהכוונה בעמל מלאכה הינו במעשה מצות בפועל במלאכת ה' וכנ"ל על לעבדה ולשמרה במ"ע ול"ת וזה העמוד גמ"ח שגם עליו העולם עומד במעשה מצות בפועל שעושים בעלי מצות שעתיד הקב"ה לעשות להם צל אצל בעלי תורה כי הם ג"כ מקיימין ומשלימין העולם ע"י עבודת ושמירת המצות בפועל והוא העמוד גמ"ח שכולל כל המצות כמ"ש גומל נפשו איש חסד וכמ"ש (בשבת ל"א א) דעלך סני לחברך לא תעביד זה כל התורה כולה. ואידך פירושא זיל גמור. וע"ש ברש"י וזהו גמ"ח. ובירוש' ומד' נקרא בכל מקום צדקה בשם סתם מצוה ונראה כי הוא כוללת הכל כי קיום העולם ע"י מעשה המצות צריך לתרי"ג מצות התורה כולם. כי בכל מצוה יש קיום לנבראים פרטים כמו דרך משל ע"י השחיטה תיקון הבע"ח וע"י המצות שבתבואה תיקון הצומח וכדומה וכידוע כי המספר תרי"ג הם נגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים שבאדם לתקן בהם קומת גופו ונפשו. והאדם הוא עולם קטן. ומסתמא כן הוא ג"כ בעולם הגדול שהוא דוגמתו ממש ועל ידיהם נתקן חלקי העולם כולם ואפשר לתקן הכל במצות הצדקה לבדה שא' (בב"ב יא א) המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא ובקיום עולם קטן אם זכה לבנ"א מהוגנים ה"ה כמקיים עי"ז העולם הגדול כולו אלא שע"י כל המצות הוא בפרטות ובפועל בעולם כולו וע"י הצדקה הוא רק בכלל וכאלו. ומ"מ ה"ה דרך כלל שקולה למצות כולם בפרט להיות נקרא מצוה סתם. וכן לגמ"ח הגדולה מצדקה כמ"ש (בסוכה מ"ט ב) וגם הצדקה נקרא גמ"ח כי אינה משתלמת אלא לפי חסד שבה כדאי' שם. ועוד טעם שנקרא מצוה סתם כי הוא מצוה המצוי בכל ישראל כי אפי' פושעי ישראל שא' דמלאים מצות כרימון היינו במצות הצדקה וגמ"ח בפרט דבזה אפי' פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין ושאר רשעי ישראל היותר גדולים שאין בה שום לחלוחית של מצוה מ"מ הם מלאים ג"כ במצות הצדקה וגמ"ח שישנו בכל זרע ישראל שהם רחמנים וגומלי חסדים כמשרז"ל אם לא אותן דמערב רב קאתו כמ"ש (בביצה לב:) וע"כ לא ידח נדח מזרע ישראל אפי' מהיותר גרועים בתכלית יש בהם איזה שורש טוב בהעלם הנטוע מאבותם בהיותם זרע אברהם יצחק ויעקב שיצא לפועל באיזה מעשה של צדקה או גמ"ח שעשה מימיו לנפש א' מישראל שהזמין לו השי"ת ההגון לפי ערכו שיוכל לזכות על ידו. להיות לו עכ"פ חלק מה הנשאר ממנו לעוה"ב וזהו נגד אאע"ה שהוא הראשון שהקים עמוד של גמ"ח בעולם. והוא האשל שנטע בבאר שבע וע"כ הוא העומד להציל כל ישראל מדינה של גיהנם כמ"ש (עירובין יט.) ומשום דמלאים מצות כרימון כדאי' שם וזהו עמל מלאכתם בעוה"ז הנשאר קיים לעולמי עד. שבעבורם נולדו ולא היתה יצירתם לבטלה:
5
ו׳ועמל שיחה אין שיחה אלא תפלה. כמ"ש (ברכות כו:) וילפי' מקרא דיצחק לשוח בשדה. כי אברהם התחיל בעמל מלאכה שיגע כל ימיו בעבודת הש"י בפועל ממש. וכל מעשיו ופעולותיו כל ימיו הי' רק לשמים ולהשלים עי"ז כל העולם כולו. ואף תפלתו נקרא שם בלשון עמידה. שהוא פעולת הגוף. אבל של יצחק נקרא שיחה כי הוא המתחיל בעמל שיחה. והוא עמוד העבודה כמשארז"ל (תענית ב.) עבודה שבלב זו תפלה. כי עיקר עבודת התפלה בלב. כמ"ש (ברכות לא.) דצריך שיכוין לבו לשמים. והינו שעבוד הלב לאביו שבשמים שבלשון המשנה (ר"ה כט.) וזהו העבודה שבלב דהעיקר לידע לפי מי הוא מתפלל ושיהי' כעומד לפני המלך כמשארז"ל. וזהו כיוון ושעבוד הלב לשמים. שעי"ז שיראה עצמו כאילו מלך גדול עומד עליו יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד הש"י כמ"ש במורה נבוכים הובא בהג"ה ריש או"ח. והוא היראה שג"כ עיקרה בלב וכמ"ש (בימוא עב:) ע"פ ולב אין וזהו דרגא דיצחק דמחוי להו הקב"ה בעיניהו כמ"ש (שבת פט:) שע"י הראי' בא ליראה ופחד יצחק. וזוכה לעבודה שבלב זו תפלה ונק' שיחה לגבי הדיבור דד"ת שזהו עיקר הדיבור דבדבר ה' שמים נעשו. שהוא דיבור התורה שהיא הכלי אומנות לב"ע. כמ"ש בריש בר"ר. וזהו הדיבור דהקב"ה ודיבורים דתפילה הם הדיבורים דכנס"י מה שאשה מספרת עם בעלה וזהו נקרא שיחה והיא נוקבא לגבי הדיבור דדכורא וממ"ש (סוכה חא:) לדייק מל' משיחתו ולא מדבריו. דשיחת חולין של ת"ח כו'. למדנו דשיחה הינו שיחת חולין. ונקרא כן דיבורי התפלה לגבי ד"ת. כמ"ש (שבת י'.) מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. ואין הכוונה על צרכי בנ"א שמתפללים עליהם שהם חיי שעה. וכדפירש"י שם. דאינו מספיק משום זה להחליט השם חיי שעה. דאטו ליכא נמי בקשות על חיי עולם. כבקשת החכמה ודעת ותשובה וסליחה שבג' ראשונות דאמצעיות וכדומה. וכן תפילת שבת ויו"ט שאין בהם בקשת חיי שעה כלל. אבל הכוונה על גוף פנימיות החיות הנמשך לאדם מעבודה שבלב זו תפלה או חיות לשעה. היינו כל ימי עו"הז שהבחירה מושלת דאז עיקר חיות האדם המורגש בלבו הוא מהעבודה שבלב. אבל לעתיד שארז"ל שיטייל עמהם בג"ע ולא יכנף עוד מוריך. לא יהי' עוד המשכת החיות מעבודת התפלה שבלב. רק מד"ת שזהו המשכת חיי עולם ועולמי עולמים כל החיות נמשך רק מד"ת. וזהו עמוד התורה העיקר והנבחר מכולם. דע"כ אמר שזהו עיקר העמל שיהי' לאדם שזכה בו יעקע"ה מובחר שבאבות. שהוא עיקר המכוון שבבריאה שמטתו שלימה. כי אין שום שייכות למשפחות עכו"ם עם ד"ת. דלא עשה כן לכל העכו"ם. משא"כ אברהם ויצחק יצא פסולת כי יש קצת אחיזה לעכו"ם בז' מצות בני נח. וכן בעשיית צדקה וחסד לעכו"ם אף דהוא חטאת להם ונקרא מצות קלות שהיו מקבלין שכר בעוה"ז. כמ"ש (בב"ב י:) וכן בתפלה נאמר בתפלת שלמה המע"ה וגם אל הנכרי וגו' ועשית ככל אשר יקרא וגו' ואף דעיקר התפלה היא דרגא דכנס"י ורזא דדהע"ה שא' על עצמו ואני תפלה. וכן דרגא דיראה היא רק באשה יראת ה'. ואשת זנונים היא הרוצה להתדמות לאשת חיל כקוף בפני אדם. כמ"ש בזוה"ק והוא הפשיטות דטלפיים דחזיר שהי' בעשו. שרצה להתדמות ליעקב עד שטעה יצחק בו. וכל זמן דעוה"ז עלמא דשקרא שהאדם יראה לעינים לבד. אפי' נביא דגול כשמואל רבן של נביאים לא יכול לידע תעלומות לב וא"ל השי"ת דרק ה' יראה ללבב. וע"כ מצד הראיית עינים דעוה"ז יש קצת אחיזה גם לאומות גם בשיחה זו תפלה שע"כ ביקש שהמע"ה לענותם. שלא יהי' להם התרעמות נגד השי"ת. שהם חושבין שגם הם מתפללין בלב שלם הגם דהשי"ת הרואה ללבב יודע שאינו כן. מ"מ יהי' ח"ו חילול השם נגדם בעוה"ז. וע"כ בב' עמודים אלו יש קצת אחיזה לפסולת דאומות משא"כ בעמוד התורה. דאז"ל (איכה רבתי) אם יאמר לך יש תורה באדום אל האמין כי אין להם בזה שום אחיזה אפי' כ"ש להתעות בעוה"ז בלבד. כי המצוה הם מעשיות בעוה"ז וכן התפלה נקרא חיי שעה שהוא חיות הפנימיות שבעוה"ז כנז'. אבל התורה נקרא חיי עולם שנמשכה מגבהי מרומים נובלות מחכמה עליונה שלמעלה מהתחלת ימי הבנין שמהם הוא המשכת השתלשלות כל הבריאה. רק שנתלבשה בלבוש גשמיי להאיר לזרע ישראל והוא האור הגנוז שנגנז בתורה. ואין שום שייכות לעכו"ם שמציאותם רק בחיי שעה דעוה"ז לבד. עם אור זה דחיי עולם וכל ישראל בני ישרים הם בני אבות הרמוזים בר"ת מל"ך. יעקב נגד המוח ששם חכמת התורה ומשכן הנשמה שנתת בי טהורה שאין בה פסולת דע"כ נקרא איש תם דר"ל שלם שאין בו שום חסרון. ועכ"ז אמרו (תענית ה':) שלא מת כי אין מיתה בלא חטא היינו איזה חסרון בדבר והוא שהי' שלם לגמרי לא שייך בו עניין מיתה כלל. ויצחק הוא נגד הלב שבו משכן הרוח והוא החיות הפנימיות של הנפש ונקרא רוח ממללא. דמתרגם על נפש חי'. ר"ל החיות שבנפש והוא כח השיחה דיצחק שהי' בשדה. ותוס' (ברכות לד:) ד"ה חציף הקשה מזה אהא דחציף מאן דמצלי בבקתא ותי' דחוק דמ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו דהי' אז שדה. אבל נראה דהך חציף היינו רק אחר שבא יעקב וקראו בית. היינו שכבר גדרו מכל ד' רוחות. וכל עמל יצחק ועבודתו ברוח הצפוני הפתוח ופרוץ במלואו שזהו סטרא דילי'. ושם נקרא שדה ולא נסתם לגמרי עד יעקב שזכה להיות מטתו שלמה ולא ידח ממנו נדח. והוא קראו בית קבוע וקיים לעלמי עד ולזרעו אחריו. מיקרי חוצפא כלפי שמיא להחזיר התפלה לבקעה שהוא מקום הפרוץ. היינו שלא יהי' גדור בתפלתו. כי האדם צריך ליזהר מוגדל בתפלתו שלא יבקש דבר שאפשר שהוא לרע לו ח"ו או לכל ישראל ח"ו. כי אין אדם יודע במה משתכר ומרויח חיי עולם. ויש שמבקש דבר שחושב שבזה יהי' לו חיי עולם ויוכל להיות להיפך ח"ו. וע"כ ארז"ל דשהע"ה ביקש גבי ישראל שלא יענם רק כשידוע שטוב לו. וכמ"ש אשר תדע לבבו. משא"כ בעכו"ם לענותם על כל דבר. כי הם כעיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו. וכבלעם שנתעקש לפני השי"ת שילך עכ"פ לבלק ולהרע לישראל ח"ו ונקרא זה חוצפא דכלפי שמיא מהניא (בסנהדרין קה סע"א) שפעל מבוקשו דא"ל לך אתם ובדרך שרוצה ליליך מוליכין אותו. אף דהוא להאבידו מעוה"ז והעוה"ב. וזהו החוצפא דמתפלל בבקתא בלי הגדרה רק כמו שרוצה. וכבר בא יעקב וקראו בית להיות בהגדרה. אבל בימי יצחק אע"ה עדיין לא ה' בית והוכרח להתפלל בשדה וע"י עבודתו ועתדה בשדה זכה לאחר ובנית ביתך להוליד יעקב שקראו בית והי' יושב אוהלים. משא"כ עשו שיצא מהפסולת נקרא איש שדה. ובא מן השדה עיף בחטאים דע"ז וג"ע וש"ד כמו שדרשו בב"ר. שהוא הלב כסיל דלשמאלו ששם משכן היצה"ר הרוצה בחרבנו של עולם וכל עבודת יצאע"ה העוסק בבנינו של עולם להרגיז יצ"ט על יצה"ר ולהמשילו גם על חלל השמאלי שבלב ולעשות השדה הפרוצה למקום תפלה ועבודה. ולא למקום של ג"ע וש"ד וזהו הלב דבני ישראל שזוכין להיות לבם ברשותם מסט' דיצחק. ואאע"ה נגד הכבד ששם משכן הדם הוא הנפש שממנו כל כחות הפעולה והמעשים הגופניים בפועל וכל זרעם כלולים בשלימות שלשתם ואפי' הפחות שבישראל יש לו אחיזה בכל מדריגות אלו. והעמל דשיחה שבו עיקר הבחירה בלב והשתדלות האדם מעצמו בלא אתערו' דלעילא זכו בו ישראל מעצמם במצרים דויזעקו מן העבודה. וכן בקי"ס ויצעקו אל ה'. ועי"ז זכו אח"כ לקבל תורה מה' שדבר זה הוא רק מאתערו' דלעילא ומה שנתן להם תורה במתנה לעמול בעמלה של תורה ואחר החטא שאבדו כל הכתרים אז נתן להם הש"י עמל מלאכה במלאכת המשכן ששם הוא כל הל"ט מלאכות. שהם מסתמא עיקרי העבודה במלאכת דחול דע"כ נאסרו. וגמרי' ממשכן ממלאכה דהוי חשובה במשכן. כי במלאכתו נכלל כל עמל מלאכת אדם עוה"ז במלאכת שמים לצורך עבודת הש"י:
6
ז׳ולשלשה עמלים הללו יולד האדם להיות מקיים העולם ומתקנו עי"ז מה שהניח הש"י לאדם שיתקנו וכמו שהבריאה ה' בששה ימים ונוח בשביעי כן הוא בכל ימי עולם. מידה זו נוקבת ויורדות בכל ימי עולם לאדם הנברא בצלמו לעשות כמעשהו שמזה הם ו' ימי המעשה ושבת. וכן ו' שנים ושמיטה וכן ו' אלפי שני דעוה"ז שבהם הבחירה דהיום לעשותם בהשתדלות דתורה ועבודה וגמ"ח. כ"א כפי מדריגתו. ואלף הז' יום שכולו שבת ומנוחה לחי עולמים. שהם ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה כמ"ש (שבת קנא:) וזה יהי' באלף הז'. ומ"ש שם ופליגא אדשמואל כו'. וכן בברכות פלוגתא דשמואל ור"א וידוע דבכל הפלוגתות אלו ואלו דברי אלהים חיים. כ"ל כי בפלוגתא זו דברי שמואל הם באותן הזמן של אחישנה אלו זכינו שהי' בא באלף הה' או גם באלף הו' ואפי' שיהי' בעתה כל משך הזמן מימות המשיח שיהי' באלף זה עד קרוב לסופו שמתחיל הזמן דתוס' שבת דאורייתא דברי שמואל חיים וקיימים. שאין בינו לעוה"ז אלא שעבוד בלבד שהוא מכלל ו' ימי המעשה שצריכים עדיין להשתדלות אדם כבעוה"ז. ואלף הז' שהוא יום השבת ומנוחה אז יתקיים כ"מ שנתנבאו הנביאים ויבוטל היצה"ר ויבלע המות. ודבר זה יהי' עוד בסוף האלף הו' בזמן תוס' שבת וזהו המנוחה שאחר היגיעה דו' ימי המעשה. וכן קדושת יום השבת בכל ז' ימים אחר העמל והיגיעה בששת ימים דתעבוד וגו' אז הוא השביתה ביום הז' מהיגיעה כמו שהי' בבריאת עולם. כן אצל האדם העוסק בקיומו של עולם:
7
ח׳וההמונים העוסקים במלאכה גופנית וגשמיות בעוה"ז בצרכי גופם הם מרגישים קדושת יום השבת במנוחת גופם בפשטות מעמלו ויגיעו. וכל ימי המעשה אין לו פנאי לשום על לבו עבודת ה' ויראתו ותורתו ועל מה בא לעוה"ז וביום השבת יש לו להתאורר משנתו. ולהרגיש חיות הרוחניות שבנפשו. ועליהם ביחוד אז"ל דלא' ניתנו שבתות ויו"ט אלא לעסוק בתורה. ואותם העמלים בעבודת ה' מצותיו ותרתו. אף הם נחים בש"ק מעבודה כי אין אז זמן מעשה רוב המצות ולא זמן תפלה. דבחול אמרינן (ברכות כא.) ולואי שיתפלל כל היום כולו. ובשבת אסור להתפלל תפלת נדבה. ואף בתפלת חובה שתיקנו חכמים במקום הקרבנות דלגו כל י"ב אמצעיות שהם עיקר התפלה בבקשת צרכיו שאין זמנם בשבת. וכן עסק התורה לעמילי תורה א' (שבת קיט סע"א) ר"ש בקייטא כו' כי היכי דליקומו הייא. ושם (רע"ב) במטותא מינייכו לא תחלוני'. קרי לזה חילול שבת אם יטרידו בעסק התורה. והיינו לפי שזהו עמלם ויגיעם כל ימות השבת. וצרכים לנוח מזה בשבת שהוא שביתת עמלם של ימי החול. ולא חלילה שישבו בטל לגמרי או שימשכו בבשר ויין ותענוגי גוף לבד. דוודאי טוב מזה לעסוק בתורה. רק מי שהוא שקוע כל ימי החול כל מחשבות מוחו ולבו בדברי תורה והרי הוא אחיד בקוב"ה ע"י התורה. בשבת שהוא זמן עליית העולמות הוא במדרגה גבוהה מעסק התורה בעמל פה. כי יוכל להתדבק אז באור פני מלך חיים ממש. ולהתאחד במקור חיותו ונשמתו שהוא חלק אלהי ממעל. והוא אצלו עובדין דחול וירידה ממדריגת קדושת שבת דלגביי' לעסוק בעמל פה דד"ת בנגלות כי הם אז בכחם להשיג מדריגות גבוהות והתגלות סודות התורה בקרב לבבם מה שא"א להוציאם מן השפה ולחוץ ולבוא להתגלות שבפה כלל. וכענין ובקרב קדושים שאצל מי שבמדריגת קדושים הוא בקרב. ולא בפי ובשפתי בהתגלות. וכך ביום השבת הקדוש. וידוע דעיקר הסודות שבד"ת הינו מה שא"א שיבואו לידי התגלות כלל רק כל חד לפום מה דמשער בלבי' וכידוע דזה פי' סוד ה' ליראיו שהתגלות אצל כל אחד הוא סוד שא"א לגלותו לזולתו כלל. ודבר זה הוא הקבול שכר שביום השבת שהוא מעין העוה"ב על מעשיו בפועל בו' ימי המעשה וכל הנאת עוה"ב הוא שנהנין מזיו השכינה כמ"ש (ברכות יז סע"א) וכך לזוכים לטעום בשבת א' מס' בעוה"ב. שע"ז בירכו רבנן לר"א ור"ח שם עולמך תראה בחייך דוודאי הכוונה ביום השבת שאז יוכלו להשיג מעין עוה"ב. והיינו בהנאת זיו השכינה. וכ"א כפי עמלו בימי המעשה כן השגת הנייחא שלו ביום השבת הבא אחריו בשביתתו מעמל ההוא.
8