פרי צדיק, קונטרס שביתת שבת ד׳Peri Tzadik, Kuntres Shvitat Shabbat 4
א׳עוד בס' יראים סי' צ"ט מצוה לענג וגמרא גמירי לה ואתא ישעי' ואסמכה אקרא וקראת לשבת עונג ע"ש. ודבר זה לד"ה מצוה מדברי קבלה אלא שבה"ג מנאה במנין והוא לטעמי' שמונה גם מצות דרבנן כחנוכה ומגילה. והרמב"ם בס' המצות ריש שורש א' הקשה עליו ממ"ש דנאמרו למשה בסיני ועוד האריך ע"ש. ונראה דע"כ הוסיף בס' יראים לומר דהוא באמת הלל"מ ובלשון נאמרו למשה מסיני יכלול שפיר גם מה שהוא הל"מ בע"פ ולא נתפרש בכתוב. ולדעתי הי' נראה למצוא לה שורש בתורה ג"כ במלת לקדשו האמור בעשרת הדברות ובפ' תשא (ל"א י"ד) כי קדש היא ובר"פ ויקהל וביום הז' יהי' לכם קדש. והנה במכילתא פ' בא רפ"ט אי' ע"פ מקרא קודש כבדהו במאכל ומשתה ובכסות נקיה והגר"א הגיה שם קדשהו והוא משום דקאי אקרא דקודש וכ"ה בילקוט סי' ר"א. ונראה דיש לקיים גם גי' כבדהו וסמך אקרא דישעי' וקראת לשבת עונג ולקודש ה' מכובד דמהכא שמעינן דהקדוש צריך לכבדו ולענגו וכ"ה לשון הרמב"ם פ"ו מיו"ט הלכה ט"ז כשם שמצוה לכבד שבת ולענג כך כל יו"ט שנאמר לקדוש ה' מכובד וכל יו"ט נא' בהם מקרא קודש ע"כ. ונושאי כליו לא הראו מקומי והוא לקוח ממכילתא הנזכר. ולפי שנלמד מלשון הכתוב שאמר מכובד ע"כ אמרו בזה לשון כבדהו. ובתו"כ פ' אמור פ' יב' סי' ד' אי' נמי מקרא קודש קדשהו במה אתה מקדשו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ע"כ. והנה בס' יראים סי' קי"א מונה זה מ"ע גבי יו"ט ומייתי הא דתו"כ הנז"ל וא"כ ה"נ שבת דכתיב ציווי לקדשו (אי נימא דקידוש היום ילפינן מזכור וכמש"ל ממשמעות הגמ'. וי"ל דלקדשו מצוה בפ"ע ועד"ש הרמב"ן אליבא דמכילתא הנז"ל) או יהי' לכם קודש מ"ע בפ"ע דוגמת מצותמקרא קודש דיו"ט ובמה במאכל כו'. ובמדב"ר פ"י סי' א' ואת שבתותי קדשו במה את מקדשו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה כו' נאמן אני לשלם שכר הוי כולו מחמדים והוא ג"כ בשהש"ר ע"פ חכו מחמדים סי' ד'. ושוב מצאתי הדבר מפורש בפסיקתא רבתי פכ"ג סי' א' ע"פ זכור וגו' לקדשו במה אתה מקדשו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ע"כ. ואהניין שזכיתי לכוין לדרשת רז"ל והרי למדנו מ"ע של תורה לעונג וכיבוד השבת וזהו הציווי דקדושתו:
1
ב׳והנה הרמב"ם ז"ל ר"פ ל' מה' שבת כתב ב' דברים מד"ס שנתפרשו ע"י הנביאים כבוד ועונג ומפרש שם ה"ב איזהו כבוד כו' ע"ש כל הנמשך עד הלכה ז' ובה' ז' איזהו עונג כו' יעו"ש כל הנמשך. ומה דמייתי כבוד מקרא דלקדוש ה' מכובד יש לעיין דבשבת קי"ט סע"א א' זה יוה"כ כו' וע"ש ברש"י ד"ה מאי מדכתיב כו' לאו אשבת קאי והול"ל נמי הסיום דוכבדתו דזה קאי אשבת כדאי' שם וברש"י ד"ה וכבדתו ע"ש. וגם בזה יש לעיין דשם דריש מוכבדתו להקדים ולאחר וע"ש ברש"י ד"ה להקדים וד"ה לאחר דזהו כבודו. ומבואר לרמב"ם דפלגינהו בתרתי ע"כ דאף דההיא בענין אכילה הוא אין בקדימה ואיחור משום עונג טפי אלא משום כבד וא"כ קשה ארמב"ם שכ' ד"ז שם ה"ח בענין עונג. ואולי אה"נ ההיא לאו משום עונג רק משום דלא זכר דיני אכילה עד שם כתב גם זה שם אף דההיא משום כבוד. אך לשון הטוש"ע סי' רפ"ח ס"ז משמע דמשום עונג הוא וכן הדעת נותן גם למ"ש רש"י באיחור שמתאוה לאכלו יש בזה עינוג טפי דנפש רעבה כל מר מתוק ומרגיש טעם ועונג באכילתו יות וכ"ש המקדים שמקדים לעינוגו. והי' נראה מזה דכיבוד ועונג חדא הוא והכיבוד הוא לבקש עצות לעינוגו. וזה הי' נראה דעת בה"ג שמנה גם מצות דרבנן מדברי קבלה ומנה רק עונג ולא כיבוד משמע דס"ל דחדא הוא. ואולי טעמו דרמב"ם דס"ל סתמא דגמ' שם קי"ג סע"א דדריש מוכבדתו שלא יהא מלבושך כו' והיינו כדדרשינן על מכובד בכסות נקיה פליג אדרב ושמואל דדרשי' לי' להקדים ולאחר ואף דהלכה כוותייהו בגוף הדברים וכדאמר רב פפא שם אח"כ דהוא לפרש דבריהם כמ"ש בתוס' ד"ה רב מ"מ הא דדרשוהו מוכבדתו אינו הלכה. אבל זה דחוק לדחות הך דרשא דרב ושמואל ובלא"ה גם לענין שינוי מלבושים וכסות נקי' יש לעיין למה לא יהי' גם בכלל עונג לפמ"ש בס' יראים שם וכמו שיש עונג באכילה כך יש עונג בהנאת הגוף ומצוה על האדם לענג עצמו בהנאת גופו שגם הוא נקרא עונג דכתיב אשר לא וגו' על הארץ מהתענג ע"כ וגם רמב"ם מודה לזה שכ' שם הי"ד תשמיש המיטה מעונג שבת הוא (וכן ברש"י כתובות סב ב' ד"ה מע"ש) ונלמד ג"כ מהאגדה שמביא ב"י סי' רפ"ח ד"ה ומ"ש בשם אגור ושה"ל דרע"ק הי' בוכה שהוא עונג לו ובטור שם לענין תענית חלום שהוא עונג ומה דצריך תענית לתעניתו על שביטל עיקר עונג שבת ע"ש. ור"ל דעיקר העונג באכילה כמשמעות הגמ' שם קי"ח ב' במה מענגו כו' וכמ"ש בס' יראים שם ומנ"ל דעונג מקרי אכילה דכתיב אז תתענג וגו' והאכלתיך וגו' (י"ל מדנקט לשון אכילה בשכר עונג ש"מ דהעונג הוא ג"כ באכילה והשכר מדה כנגד מדה) ומ"מ מסיק דה"ה לד"א כנ"ל רק דעיקר עונג האדם הוא באכילה ושתיה אבל ה"ה נמי לד"א. וכן בטור סי' ר"צ והגהת רמ"א שם ס"א לענין שינה ובסי' ש"א ס"ב וט"ז סק"א ע"ש ובמג"א סק"ד לענין קפיצה וראי' ובר"ס ש"ז ס"א בהג"ה לענין דבורים ע"ש בתה"ד דילפה מקפיצה וכן לענין חימום בד"מ סי' רע"ו מהמרדכי ויהא חלקי עם המתחממים כו' יתענגו כו' ע"ש. מבואר דמשום מצות עונג אתו עלה וכ"ה בתשובת מהרי"ל ס"ס קס"ו ע"ש ובחי' המאירי שבת קיח א' מביא ירושלמי במה מענגו ח"א בשינה וח"א בת"ח ולא פליגי כאן בתלמיד כאן בבעה"ב ופי' רבותי תלמיד מענגו בת"ת ובעה"ב בשינה ואני אומר בהיפך כו' יעוש"ב אלא שלא מצאתי זה כעת בירושלמי שלפנינו והלשון שמביא שם אח"כ עוד משם הוא לפנינו בפ' ט"ו ה"ג בקצת שינויים (ומ"ש שם ע"י שהוא מטריח בחול ואין לו פנאי נתנו כו' לפנינו בירוש' ע"י שהפה זה מסריח והגהתי מכבר מעצמי טרם בא לידי ס' המאירי בגליון דנ"ל דצ"ל מטריח וכ"ה בתניא רבתי ר"ס י"ח טורח ע"ש. ושוש מצאתי כן גם בא"ז גדול ח"ב ריש הלכות מוצ"ש ר"ס פ"ט הגי' טריח וכתב ובחול ע"י שהוא טריח ואין פנאי לעסוק בהם בד"ת כו' ע"ש) ולהשון הקודם איננו שם ומ"מ הרי פשוט כן בפי כל הפוסקים וא"כ גם כסות נקיה למה לא יתחייב משום עונג דודאי האדם מתענג כשמלובש בבגדים נאים. ובברכות נ"ז ב' דדירה נאה וכלים נאים מרחיבין דעתו של אדם. ומיהו י"ל דאיכא נ"מ אי משום עונג כשהוא אין לו עונג מזה אין מצוה וכמבואר בסי' רפ"ח ס"ב וג'. משא"כ משום כיבוד דזהוא מאחרים וכהא דמייתי שם דקרי למאני מכבדותא ואפי' הוא אין לו עונג מזה צריך להחליף מפני כבוד השבת דמ"מ כבוד יש בזה לכל אדם אבל מ"מ סתימת הלשון שלא יהא כו' דחוק. ואפ"ל דקאי אהא דאם אין לו ישלשל הקודם שם דההוא ודאי נראה דאין בו משום עונג דרק בכסות נקיה ונאה האדם מתענג ולא במה שמשלשלה ואף לרש"י שם דהוא מדת עשירים כו' וכן נראה מלשון הגמ' שם דמחשיבו כרמות רוחא נראה דאין בזה משום עונג כלל. ולפי הטעם שקצרים שכ' משום מלאכה א"כ בשבת הרי הכל כעשירים שאין עושין מלאכה ושפיר ראוי להיות ארוכים ואין נראה בזה כעשיר. אבל מ"מ זהו כבודו דשבת להראות במלבושיו שא"צ למלאכה בו וע"ש בהמאירי לשם משמע כמ"ש. ובחי' המיוחסים להר"ן שם כ' בד"ה ישלשל שלא יגביה כנפי כסותו תחת אזורו כמנהגו בחול כדי שלא ילך בכובד ראש ע"כ. משמע דבהגבהת בגדים איכא כובד ראש וצער. וא"כ יש בשלשול משום עונג אבל לא משמע כן מהגמ' דאם א"ל להחליף ישלשל מבואר הא יש לו להחליף א"צ לשלשל כלל ופ"ד אף בבגדי שבת שמחליף נמי ישלשל שלא יהי' בכובד ראש וע"כ כמ"ש דאין בזה נ"מ רק להראות כבוד שבת וכשמחליף ומראה כבודו בחילופם סגי בהא וע"ש בגמ' קמ"ז א' משמע דדרך להתנאות בהגבהת בגדים ולא לשלשל ע"ש. ולשון רמב"ם שם ה"ג משלשל כדי שלא יהא כו' משמע דאין שום טעם לשבח בשלשול מדלא ביארו ורק כדי כו' שיהי' איזה שינוי משבת לחול וזהו כבודו לשנות באיזה דבר עכ"פ ומ"ש בגמ' שם דמתחזי כרמות רוחא היינו דשינוי המלבוש באיזה דבר בכל פעם הוא דרך גיאות. ונראה דגם הא דלהחליף סתם משמע אפי' אין אותו בגד שמחליף נאה ונקי טפי מזה שהולך זה כבודו להחחליף עכ"פ כדי לשנות מלבושיו ושפיר קאי אכל הא דלעיל ומדוייק הלשון שלא יהא מלבושך של שבת כו' ולא אמר כמ"ש אקרא דמכובד זה יוה"כ כבדהו בכסות נקיה והוא כלשון הברייתא דמכילתא ותו"כ כנז"ל ה"נ היל"ל וכבדתו כבדהו בכסות נקיה אלא דזה א"צ לרבויי מכיבוד דכבר נלמד מעונג ורק ביוה"כ דלא כתיב בי' עונגד ומשום דלא שייך בי' עיקר עונג דהוא באכילה ושתיה ע"כ כתוב בי' כיבוד ועיקרו בכסות נקיה שזהו עיקר הכבוד אבל הך דשינוי בעלמא אין זה עיקר כבוד רק מוכבדתו דרשינן דעכ"פ לא יהא מלבושך כו' אף שאין הידור בזה יותר זהו כבודו נשנות עכ"פ. וי"ל לפ"ז שפיר ב' הדרשות דוכבדתו הם ענין אחד דגם הא דלהקדים ולאחר דתלי רק בשינוי הרגילות משמע דאין בזה עונג לו טפי דמאחר שמתפנקים גם בימות החול מסתמא היו עושים כפי מה שהיו מתענגים ונוחים יותר אלא דזהו כבודו של שבת לשנות עכ"פ בכל דהו מבחול אף דליכא נ"מ וזהו משום כבוד לבד לרמב"ן כופשטי' דגמרא מוכבדתו דוקא ודוגמת דרשא דהתם לענין מלבושים ה"נ לענין מאכלות ואין מחלוקת כלל. וע"ש ברמב"ם ה"ה כתב גם סעודה כשא"צ אלא לכזית בכלל כבוד ע"ש והיינו כיון דא"צ ליכא עונג ועושה רק משום כבוד יעו"ש. וכן בלשון התוס' (פסחים קא.) סד"ה טעימו. ולפ"ז הנך דרשות דוכבדתו אינם בעיקר הכיבוד וכ"נ בלשון רמב"ם שפתח בהלכה ב' איזהו כבוד זה שאמרו כו' לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין כו' ואח"כ בה' ג' כ' ומכבוד השבת שילבש כו' ע"ש. הנה עשה עיקר הכבוד ענין אחר ושינוי הלבוש כייליה אח"כ מכלל הכבוד. ויש לדקדק עליו מאחר דבגמ' דרשו מקרא דמכובד כסות נקיה הול"ל זה לעיקר מצות הכבוד. והמאירי שם קי"ג א' ד"ה זהו כתב כבוד שבת ומן הגדולים שבהם הוא שיכבדה בהחלפת מלבושים שנא' וכבדתו שלא יהא כו' ע"כ. הנה פשיטא לי' דזהו הגדול שבכבוד והיינו מדדריש לי' מוכבדתו. והוא הבינו לשינוי בגדים נאים ואולי מפרש טעם שינוי הלשון שלא יהא כו' הוא שיהי' דוגמת הלשון דאח"כ שם אסיפי' דההיא קרא שלא יהא הילוכך כו' ושלא יהא דיבורך כו' ע"ש. אך רמב"ם לטעמי' דנפקא לי' כיבוד ממכובד ולא מוכבדתו כנז"ל ונראה דמהכא הוא דנפ"ל דוכבדתו לא אתו לעיקר מצות כיבוד מדדריש שלא יהא כו' והוא דייק משינוי הלשון וגם ממשמעות לשון הקודם דקאי אשינוי בעלמא כנ"ל וההיא ודאי לא יעקר כיבוד כיון דאין עצמותו כבוד רק הואיל ונצטוו בכיבוד ע"כ גם היכי דא"א לו צריך עכ"פ איזה שינוי לסימן כבוד וע"כ דעיקר כיבוד ילפי' מלקדוש ה' מכובד ואף דדרשינן לי' איוה"כ היינו משום דביוה"כ לא שייך עונג אלא כיבוד לבד ומשום דהדר אמר ולקדוש ה' משמע דלא בשבת לבד דקאי בי' קאי ולרבויי ד"א חוץ משבת נמי אתי וכמ"ש רש"י ומ"מ ודאי גם שבת לא נפיק מכללו דהא קדוש ה' סתמא כתיב וגם שבת קדוש לה' וכן יו"ט נמי וכמש"ל מרמב"ם וכ"ש שבת. ולכן מייתר וכבדתו וע"כ דרשי' מיני' תוספות כיבוד בשאי אפשר לעשות כיבוד גמור עכ"פ ישנה ואין זה עיקר הכיבוד הנלמד מלקדוש וגו' וביוה"כ דלא שייך עונג זהו עיקר כיבודו. אבל בשבת דכתיב עונג הרי גם זה מעונג נמי שמעינן לי' כנ"ל. ואף שמ"מ הוא בכלל כיבוד ג"כ ויש נ"מ היכי שאין מתענג בזה כנז"ל וע"כ כתבי' גבי כיבוד מ"מ אין זה עיקר מצות הכיבוד דקרא בשבת וע"כ פתח בד"א. ומ"מ צ"ע מה דפתח ברחיצת פניו ידיו ורגליו כאילו זהו עיקר מצות כיבוד דקרא והרי בגמ' כ"ה ב' דמייתי בהה"מ שם אי' רשות ואני אומר מצוה ממנהגו של ר' יהודה בר"א ע"ש. ואי היינו כיבוד דקרא הרי מצוה גמורה הוא לד"ה ולא צריך לבוא עלה ממנהגא דריב"א. ועי' בחי' המיוחסים להר"ן שם בשם התוס' והר' יהונתן ומורו דלאו מצוה ממש הוא אלא מנהגא והוא כתב משום מצוה לשמוע דברי חכמים ע"ש והיינו ד' ר"י ומבואר דלא מקרא דכבוד ילפינן לה. ונראה כיון דקרא לא מפרש במה מכבדו ע"כ הכתוב מסרו לחכמים ומ"ד רשות ס"ל דלא כיילי' זה בכלל מצות כיבוד לעשותו חובה. וממנהגו של ריב"א למדנו דס"ל דגם זה בכלל כיבוד וכיון דרמב"ם פסק דמצוה ע"כ ס"ל דזהו מעיקרי הכיבוד דקרא. אלא דמדברי חי' המיוחסים הנזכר משמע דאלו הי' מצוה גמורה הי' ראוי לברך עלי' ע"ש. אבל לא ידענא למה לא הוקשה לו גם במצות עונג דאין מברכין אף דהוא מצוה גמורה וצ"ל דדוקא נר שבת דמצוה חיובית הוא לכ"א לקנות עכ"פ נר מברכין אבל שאר עונג וכיבוד הכל כפי מה דאפשר לי' וע"כ קרי שם לנר חובה ורחיצה מצוה היינו דאינו חובה גמורה ע"כ לעשותה עכ"פ רק מאן דאפשר עביד ומצוה הוא כשאר עונג ועל מצוה כה"ג לא תיקנו לברך ועי' בא"ז גדול ח"ב בה' ע"ש סי ז' כתב ארחיצה מצוה היא שמקבל עלי' שכר אם קיימה ואם חסרה אינו נידון עלי' ע"כ. ור"ל משא"כ חובה וכמ"ש כיוצא בו בס' המנהיג בדין תפלת ערבית סי' פ"ה בשם ר"ה גאון דמצוה דהוא חובה אין לא עביד אית לי' עון ויש מצוה דרשות שאינה חובה כצדקה וגמ"ח דאי עביד יש לו שכר ואי לא לית לי' עון ע"ש. ושפיר גם זה מצוה גמורה דאורייתא כצדקה וגמ"מ ומ"מ אינה חובה. ובהמאירי לשם כתב רחיצת ידיו ורגליו כו' רשות והמרבה בתענוג נקיות ובחיבוב מצות שבת הר"ז משובח ע"כ. ולא ידענא טעמו לפסוק כמ"ד רשות נגד הרמב"ם וכל הפוסקים ולא הזכיר דעתם כלל. ולשון המרבה לקח מרמב"ם סוף ה"ו ע"ש. ומ"ש בתענוג נראה דס"ל דגם זה משום עונג וגם זה נגד דברי רמב"ם שכתב משום כיבוד. ואף דהגוף נהנה ברחיצה כמ"ש בברכות (נז:) זהו בשעת רחיצה וההוא בע"ש הוא. ואף דרש"י שם ד"ה רחיצת כתב ערבית ליל שבת מ"מ לשון רמב"ם שם מבואר דר"ל בע"ש ממש וכפשטות לשון הגמ' בעובדא דריב"א ועוד דע"כ צ"ל כן בההיא עובדא מדלבש סדינין המצוייצין אח"כ ע"ש ע"כ ביום הו' גם לרש"י. רק המאירי קרי לנקיות הגוף ע"י הרחיצה תענוג אבל אפי' יהיה כן נראה דאין מצותו משום עונג דהרי בשבת עצמו לא מצינו מצות רחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין דע"ש גם קודם שגזרו עלי' וע"כ עיקרו מע"ש כמכין עצמו לקראת המלך וכמ"ש רמב"ם ומשום כבוד נגעו בה:
2