פרי צדיק, קונטרס שביתת שבת ה׳Peri Tzadik, Kuntres Shvitat Shabbat 5
א׳ובס' יראים סי' ק' במצות נר שבת (שמנאה בה"ג בפ"ע) כ' יען אמרו נביאים לכבד השבת דכתיב וכבדתו וגו' אמרו חכמים מצוה להדליק נר בשבת לכבוד שבת כו' ועד דלא אתא ישעי' גמרא גמירי לה כו' ע"כ. הנה גם הוא מנה מצות כבוד בפ"ע אלא דס"ל דהיינו מצות נר שבבה"ג מדקבעו ברכה עלה וקבעוה חובה ש"מ זהו עיקר מצות הכיבוד. ועי' ברש"י שבת כ"ה ב' ד"ה חובה כתב ג"כ כבוד שבת הוא שאין כו' ע"ש. אלא דהא דמייתא מיומא שם אמרו דל"ד מי שרואה ואוכל כו' ודאין שבעין וטוב מראה עינים כו' ע"ש. מבואר דמתענג בסעודתו טפי כשהוא לאור הנר וא"כ יש בזה משום עונג ג"כ וכ"ה בתוס' ד"ה הדלקת משום עונג ושם בד"ה חובה כתב הוא חובה של מצות עונג שבת. וכן המאירי שם כתב דחובה מד"ס מפני שהיא ראש לכל עונג שאין עונג בלא אורה ע"כ. וכן בתניא רבתי ר"ס י"ג עש"ב וא"כ בכלל מצות עונג הקודמת הוא. ובדברי רמב"ם יש בזה ג"כ סתירה דשם הלכה ה' במצות כבוד כתב וצריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת ויהיה נר דלוק כו' שכל אלו לכבוד שבת הן ע"כ הרי מנה גם נר במצות כבוד. אבל ברפ"ה ה"א במצות הדלקה כתב שזה בכלל עונג שבת ע"ש. ומכללות דברי רמב"ם שם בפ' ל' בענין כבוד למדתי והבנתי דכל מה שאדם טורח מקמי שבתא לצורך שבת הכל בכלל כבוד הוא ואפי' יהיה הטורח לצורך דבר של עונג. וכן בדין כי העונג אינו אלא בשעה שמתענג ביומו אבל מצות כבוד הוא כל מה שעושה לכבודו. וע"כ שפיר כל מה שטורח גם מקודם הרי כבוד שבת הוא שטורח בשבילו דא"צ שיהי' הכבוד ביומא דוקא וכן דרך לטרוח לכבוד המלך טרם בואו וזהו עיקר כבודו בטורח שהוא עוד טרם בואו. וכ"ה לשון הגמ' קי"ח ב' אפי' דבר מועט ולכבוד שבת עשאו הרי זה עונג. הנה אף דהוא עונג על העשייה אמר לשון כבוד ואותו ענין ג"כ ברמב"ם שם הל' ז' אפי' כו' משום כבוד שבת הרי זה עונג ע"ש. ואף דיש לדחוק קצת לפי מש"ל דיש לשנות משום כבוד גם כשאין עונג. א"כ אפשר לומר גם בזה הך דבר מועט וכדמפרש בגמ' שם כסא דהרסנא וברמב"ם שם שלק וכיוצא בו. י"ל דאין בו משום עונג רק כיון דא"א לו בענין אחר ועשה עכ"פ איזה דבר נוסף לכבודו יצא בזה מצות עונג ודבר זה מוכבדתו ילפינן וע"כ שפיר אמר בזה לשון כבוד. וגם בהא דלהקדים ולאחר לפ"ז משום דיצא בזה ידי עונג ג"כ כיון דא"א לו בע"א ע"כ כתבו רמב"ם שפיר בענין עונג. אך פשטות הגמ' משמע דמתענג קצת באותו דבר מועט וע"כ נקט כסא דהרסנא וע"ש ברש"י ודסגי בעונג מועט וע"כ כמ"ש דהעשיי' דמקמי שבת משום כבוד הוא. וכן משמע עוד שם קי"ט א' בשביל שמכבדין את השבת ומייתי עובדא דעל כל בהמה נאה אמר זו לשבת ע"ש והרי דבר זה משום עונג דשבת הוא והול"ל בשביל שמענגין אלא דהשכר הי' על ההזמנה דחול ולא על גופו של עונג וד"ז מצות כיבודו הוא. ומיהו י"ל שם א' קצב הייתי כו' ולמכור לאחרים עשה א"כ לדידי' אפשר לומר דלא היה בזה משום עונג ג"כ רק לאחרים והוא לא הי' המענג רק שרצה שאחרים יתענגו זה ודאי משום כבוד לבד. ומה"ט צל"ע על ראיית הא"ז והובא בד"מ וב"ח וט"ז ומג"א הנז"ל דב"ה מודו לב"ש מעובדא דקצב הנזכר דעביד כב"ש וקיבל שכר ע"ש ולפמ"ש מה ראי' ב"ה נמי לא פליגי אלא באדם לצורך עצמו דע"ז אמרו ברוך ה' יו יום דהש"י מזמין לכל יום פרנסתו השייך לאותו יום וכיון דנזדמן לי' לאותו יום ס"ל שלא להניח לשבת אבל קצב דלא לצרכו הי' אלא למכור לאחרים י"ל גם הלל הוה עביד בזה כשמאי. וצ"ל דס"ל דעיקר כונתו וכן שכרו הי' על מה שעשה לצורך עצמו. ומ"ש קצב הייתי היינו דלא הי' עשיר שהי"ל בהמות לשחוט לצורך עצמו כדשמאי רק לפי שהי' קצב הי' מצוי בידו בהמות וע"כ הי יכול להניח המעולה לשבת אבל כונתו במה שהניח הי' בשביל עצמו לכבוד שבת. ובשביל אחרים י"ל איפכא דגם שמאי מודה להלל דאין לו לחוש להניח דשמאי נמי לא עביד אלא משום עצמו דוקא. וא"כ שפיר מוכח נמי מ"ש. ובלאה"נ גם בהא דב"ש הלשון בביצה (ט"ז א') כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת קרי לזה כיבוד והדבר מבואר ג"כ מעצמו וכמ"ש:
1
ב׳ולפ"ז שפיר אין סתירה בדברי רמב"ם דאף דגוף ההדלקה כדי שיהנה לאורו בשבת ויתענג בו מ"מ שפיר כיילי' ג"כ בהדי תקון הבית שמשום כבוד דהתקון מקמי שבת אף מה שלצורך עונג הוא בכלל כבוד ומיושב גם לשון רש"י דאף דיש בו עונג בסעודה מ"מ מצות ההדלקה מבעוד יום משום כבוד נגעו בי'. וזהו ג"כ דעת הס' יראים ושיטת בה"ג לפ"ד דמצות נר שבת מוכבדתו הוא ומשום כבוד דאי רק משום עונג הוא א"כ קיום מצותו הוא בליל שבת כשמתענג לאורו וההדלקה אינו אלא הכשר מצוה כדי שיוכל להתענג אח"כ בזמנו והרי זה כעשיית סוכה קודם החג כדי לישב בה בחג וכתיבת תפילין להניח וכיוצא והרי בהני א' במנחות מ"ב ב' דכל דעשייתה לאו גמר מצוה אין מברכין על העשיי' ואמאי מברכין אקב"ו להדליק אהדלקה וע"כ דלא משום מצות עונג הוא רק משום מצות כיבוד דהוא מצוה בפ"ע ומה שמכין לכבודו מקמי שבת זהו שפיר גמר מצותו ולא הכשר לבד ע"כ מברכין ושפיר אין זה בכלל מצות עונג אלא בכלל מצות כבוד ומצוה בפ"ע הוא וס"ל דזהו עיקר מצות הכיבוד שאמרו חכמים בפי' וכבדתו שמסרו הכתוב לחכמים ומדלא תיקנו ברכה אלא על הנר ע"כ דזהו עיקר במצות כיבוד והיינו דמייתי מוכבדתו ולא מרישי' דמכובד אף דשבת נמי נשמע מינה כיון שעיקרו ליוה"כ וביוה"כ א"א לומר אנר דהרי מקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין וגם דאסור באכילה ואין בו הכשר לעונג בסעודה וע"כ אמרו אכסות ממילא גם שבת דנשמע מינה ג"כ היינו בדוגמא דיוה"כ ואין לכלול מצות הדלקה בו וע"כ אמר מוכבדתו. ואף דבגמ' דרשינן מיני' מילי אחריני צ"ל דודאי כל מיני כבוד הם בכללו ונפקי מיני' ועיקרו למצות הדלקה ולא הוצרכו לפרש שם רק מה שיש לכלול בו עוד שאר עניני כבוד ובכ"מ מייתי לי' על הענין המדובר שם בפ' ואלו קשרים דמיירי לענין בגדים ובפי' כל כתבי לענין אכילה דכל עניני כבוד ילפינן מהתם:
2
ג׳ומיהו כל זה לפי' רש"י וסייעתו הנז"ל דעיקר משום הסעודה. אך בפסחים נ"ג סע"ב רשב"א אומר יוה"כ שחל בשבת כו' מדליקין מפני כבוד השבת הרי דגם ביוה"כ דליכא סעודה מצוה להדליק ומשום כבוד אתו עלה ולא משום עונג. ונראה דהיינו כמ"ש בטור או"ח סי' תר"י מקרא דבאורים כבדו ה' ומתרגמי' בפנסייא וכבוד מלך להאיר לפניו ואע"ג דגם בלא אכילה נמי יש משום עונג לישב באורה ולא בחשיכה מ"מ כיון דמצינו בקרא לשון כבדו ע"ז ע"כ הוא בזה משום כבוד. ואע"ג דכבוד מיחייב גם ביוה"כ מקרא דלקדוש ה' וכ"ה בטור שם ובט"ז שם ס"ק ב' לענין דמדליקין בבהכ"נ צ"ל בבית כיון דיש טעם שלא להדליק ל"ח לכבוד. ואע"ג דהאי טעמא שייך גם בחל בשבת צ"ל דוקא ביוה"כ שלעולם יש בו טעם זה וע"כ ל"א להדליק בו כלל וענייני הכבוד מסורים לחכמים כמש"ל וביוה"כ ל"א כבוד דהדלקה וע"כ א' רק בכסות. אבל בשבת כיון דבכל שבתות השנה צריך להדליק לא פלוג גם ביוה"כ וחכמים דפליגי שם ל"פ בעיקר הדבר דיש בו משום כבוד שבת גם בלאו אכילה אלא דמ"מ הוא נדחה ביוה"כ כמו שנדחה כבוד דיוה"כ עצמו דג"כ צריך לכבדו כשבת. וצ"ל הא דכתב הטעם דעונג היינו דהא עדיפא ועיקרו מפני העונג באכילה אלא דהואיל ויש בו משום כבוד ג"כ ס"ל לרשב"א דלא חילקו בשבתות אבל לעולם עיקרו משום עונג רק שם בשבת ויוה"כ נקט כבוד. וזהו ד' סמ"ג שמביא ב"י שם בשם המרדכי שכתב דאין מברכין ביוה"כ שחל בשבת הואיל ואינו בא לצורך אכילה מבואר דס"ל דעיקר המצוה משום עונג דאכילה וכשיטת רש"י ותוס' ושאר פוסקים הנ"ל. אך בשם המרדכי מדנפשי' כתב ביוה"כ בלא שבת אין מדליקין לד"ח לשלום בית אלא בשבת מפני כבוד שבת ע"כ. הנה לא ס"ל משום אכילה כלל רק משום שלום בית כלשון הגמ' (שבת כג ב') ע"ש ברש"י ד"ה שלום דב"ב מצטערין לישב בחושך. ושם (כ"ה ב') ד"ה הדלקת ובמקום שאין נר אין שלום שהולך ונכשל והולך באפילה ע"כ וכ"ז גם בלא אכילה וצ"ל מה דפי' אקביעות חובה משום אכילה דס"ל אי משום הא לבד קבעו חובה ביוה"כ נמי דזה יש בו משום כבוד היום שלא להצטער וליכשל ולילך באפילה וכבוד נוהג גם ביוה"כ ואין לדחות מצוה חיובית משום חששא בעלמא שאינה גמורה דתלוי' במנהג מקומות ש"מ דחכמים לא חשו לזה לאסור בהחלט מפני כן. וא"כ מאן ספין לעקור מפני כן מצוה חיובית מד"ק. וע"כ ס"ל דעיקר החיוב משום אכילה ולא שייך ביוה"כ ושלום בית הוא מעליותא עוד דאיכא בי'. אבל זה לבד יוכלו לדחות באותן מקומות מפני חששתן דמשום הא לבד לא הי' נקבע חובה. והמרדכי משמע דס"ל דמשום שלום בית לבד נמי נקבע ולברך וביוה"כ לא חשו לי' מפני חששתן וכיון דאינו אלא מצוה דרבנן לא חשו לדחותה ביוה"כ. ואפשר ס"ל ע"ש שלום בית דל"א סתם מפני הצער והמכשול ואף לדידי' עצמו ורק משום ביתו שיהי' לו שלום בביתו משמע דמשום הצער וצורך האור לצרכו ולכבוד ל"ח לקבוע חובה רק משום שלא יהי' לו קטטה בביתו עי"ז כשיצטערו בחושך וד"ז ג"כ כבוד ליום שלא יתקוטט אז בביתו ויהי' לו שלום. וי"ל דזה שייך בשבת דהוא יום שביתה ועונג וע"כ יבוא לקטטה עי"ז ובגיטין נ"ב א' בעובדא דר"מ משמע דשטן מתגרה בבי שמשי דשבת להטיל קטטה ע"ש וכ"ש באיש ואשתו משא"כ ביום הכיפורים יום תפלה ותחנונים ואימת היום עליהם ל"ש כ"כ לחוש לקטטה וגם באיש ואשתו מאחר דאסורין בתה"מ ל"ח לו כ"כ כבשבת ומש"ה דחאו מצוה זו ביוה"כ משום טעם כל דהוא וביוה"כ ושבת לרשב"א צ"ל משום לא פלוג וכמש"ל:
3
ד׳אך סיום לשון המרדכי מפני כבוד שבת ימיותר לפ"ז דהרי כבוד שייך גם ביוה"כ אלא דביוה"כ ל"ח לזה מטעם אחר. ואולי מ"ש אלא בשבת ר"ל בשבת ויוה"כ דבזה אף דשייך הך חששא. מפני כבוד שבת לא חשו לי' וכלשון הגמ' בדרשב"א וכמשנ"ת. אך סתימת לשונו לא משמע דאשבת ויוה"כ דוקא קאי. ונראה דר"ל באמת ג"ז דשלום בית עיקרו משום עונג שלא יצטערו באפילה וכן שלא יצטער ומ"ש מפני כבוד היינו רק על ההדלקה דמקמי שבת וכמש"ל ושפיר ביוה"כ דלא כתיב בי' עונג כיון דעיקר עונג דאכילה אסרה תורה בו וציותה אדרבה לענות הרי דא"צ לענוג גם כל עינוגים אינן מצוה בו ואין מצותו אלא בכבוד. ומצות הנר עירו מפני העונג צריך להדליק מקמי שבת כדי שיתענג ודבר זה הוא כבודו שמכין לו עונג כנ"ל וביוה"כ דליכא מצוה בעונג אין בהדלקתו משום כבוד וע"כ ל"ח לה. אך בשם הרא"ש שם כ' דגם ביוה"כ מברכין משום שלום בית. וצ"ל דס"ל עיקר שלום בית משום כבוד ושייך גם ביוה"כ וס"ל נמי דעיקר חיובו משום שלום ביתו. ולפ"ז לפ"ד ניחא דברי ס' יראים בפשיטות דכל עיקר מצות הנר משום כבוד הוא ולא משום עונג. אך קצת חידוש אמרדכי והרא"ש דתפסו בפשיטות טעם המצוה משום שלום בית נגד רש"י ותוס' הנזכרים והם גרירי בתרייהו תדיר. ושוב ראיתי דהם גרירי בזה אחר דברי רבם מהר"מ שמביא במרדכי פ"ב דשבת סי' רצ"ד שכתב דהדלקת נר שבת חובה משום שלום בית שלא יכשל בעץ או באבן ע"כ ועוד שם אח"כ דנר שבת אינו אלא משום שלא יכשל כו'. וע"ש לענין מדליק בבית ואוכל בחצר לאור היום ומשמע דמברך על הדלקתו וע"כ אך דאינו לצורך אכילה מברך. ושם בהג"ה ב כ' הדלקה חובה פי' שצריך לאכול במקום הנר וזהו כשיטת רש"י וכדברי סמ"ג הנז"ל ופליגי בזה. ועי' במג"א סי' רס"ג סקי"ג והנמשך עד סקי"ח ובס"ק כ"א בזה יעו"ש:
4
ה׳ושם במרדכי בהג"ה א' ראיתי בש"ר משולם דלא בירך אהדלקה מהא דהתכלת שאין מברכין כשאינו גמר ונר שבת אין גמר עשייתה (מצותה) אלא בשעת אכילה כדא' בפ' ע"פ ע"כ ואני הרגשתי בזה למעלה מדנפשי וזכיתי לדעת קדושים. ומ"ש בפ' ע"פ נראה דכיון למ"ש שם ק"א א' אתעקרא לי' שרגא ועיילי ליה כו' ושם אח"כ דילמא מתעקרא לכו שרגא וברש"י ד"ה דילמא ולא תאכלו כו' וע"ש בתוס' ד"ה ובקידושא דמתבאר דלא אכלו אלא במקום נר. ומזה למד דעיקר הדלקת נר משום האכילה ואז הוא גמר המצוה וזהו כרש"י. ומיהו גם אי משום שלום בית שלא יכשל לכאורה נמי הרי אין גמרו בשעת הדלקה דמבעוד יום הוא מדליק והנאתו שלא יכשל הוא בלילה. ומיהו שם בהג"ה כתב ע"ז בשם ר"י לברך ולא קשה מהתכלת דגמר מצותה הוא שרואין בה לשמש בבית ולישא הכלים על השלחן ע"כ. ונראה דס"ל מאחר דאיתא בגמ' (כ"ג ב) דלא יקדים א"כ מדליקין רק מעט קודם ביהש"מ ובתוס' (ל"ה א) ד"ה תרי משמע דר"י ס"ל כר"ת דשיעור חלקי מיל דביהש"מ דהתם היינו בסוף שקיעה וא"כ גם קודם ביהש"מ כשמדליק הוא זמן אחר תחלת השקיעה דהוא ד' מיל קודם וע"כ צריך לאור הנר מיד לראות להשתמש בבית מיהת שאין אור כ"כ כבחצר וכמבואר מד' מהר"מ שבמרדכי הנז"ל. וד' תשובה אשכנזית שמביא בב"י סי' רס"ג והם דברי מהרי"ל שבמג"א שם ס"ק י"ז בקיצור ע"ש. וכ"כ תוס' ביצה כ"ב סע"א סד"ה אין דסמוך לחשיכה יש צורך בהדלקה ע"ש. ובמג"א סי' תקי"ד ס"ק י"ד ונהנה מיד לאורו ומאחר דבהדלקה הוא מקבל שבת הוא אח"כ מיד אצלו שבת והרי נהנה מיד לאורו והוי שפיר הברכה תכופה לגמר המצוה ולפי שהוא סבור ג"כ דעיקרו בשביל צורך אכילה ועכ"א לשמש ולישא כלים לשלחן ר"ל כלי אכילה של צורך השלחן וס"ל דגם מה שלצורך אכילה כאכילה וכמ"ש מג"א שם סקי"ג בשם מהרי"ל ע"ש. והוא בתשובת מהרי"ל שלפני (הנדפס אחר דפוס קרומינה שציוני הסי' שם משונים מבדפוס האנווא שהי' לפני המג"א) סי' קמ"ד וכ"ה עוד שם סי' נ"ג ע"ש. וצ"ל אף דהעיקר בשעת אכילה עצמה כדמייתי רש"י מהא דיומא וכן ההיא דפ' ע"פ הנז'. מ"מ ס"ל גם שאר שימוש לצורך אכילה עדיף מהא דשלא יכשל דס"ל העיקר משום עונג ועיקר עונג הוא באכילה וע"כ בעי' דוקא צרכי אכילה דהו"ל צורך עונג. ומיהו גם לפי טעם שלא יכשל נמי היק ניחא כן אלא דקושטא נקטי למאי דס"ל משום אכילה דוקא. ואכתי צ"ע אי העיקר משום אכילה וצורך אכילה משום האכילה א"כ אכתי הכנת צורכי האכילה הוא דוגמת הכנת סוכה ותפילין וכדומה ולאו גמר מצוה הוא מה שרואה לישא הכלים דבזה אין עונג רק באכילה ואי דזה גופי' עונג מה שרואה א"נ לאו כלי שלחן וצורכי אכילה נמי כיון דסגי בעונג אחר ולאו דוקא עונג אכילה. ואולי אה"נ מ"ש כלים לשלחן אורחא דמלתא נקט ומ"ש תחלה לשמש בבית אה"נ דר"ל גם שאר שימושים שלא לצורך אכילה ולא ס"ל דוקא משום אכילה כלל:
5
ו׳ושוב מצאתי דברי רבי' משולם בס' הישר לר"ת ס"ס תר"ך ד' ע"ד ע"ג שכתב זה לר"ת ולא נזכר שם הא דלאכילה ודפי' ע"פ רק כתב ואינה (צ"ל אלא) כדי להאיר בלילה ע"כ ור"ל ובשעה שמדליק אכתי ליכא מצוה ור"ת השיבו שם ד' ע"ה סע"ב דליתא שגמר מצותה היא כו' מדהוה שלום ביתא דאין לו להקדים ולא לאחר ולא דמי לתפילין וציצית כו' שאחרי העשי' יש לבישה והנחה כאלו מברכינא לעשות בפתילה כו' ע"ש. והנה נראה עיקר הטעם דשלום בית. ומ"ש דשם יש לבישה כו' משמע לכאורה דר"ל דשם הגמר הוא מעשה אחרת וכאן ליכא מעשה אחרת וא"כ ע"כ לא ס"ל משום אכילה דאיכא מעשה דאכילה לאור נר וגם שאר שימוש נמי אלא דגם בלא שום שימוש יש לו הנאה שלא יכשל או מה שנהנה ממה שיושב באור. אך תחלת דבריו שמביא מלא יקדים מבואר דאי הי' צריך שיהוי זמן עד הלילה שיהנה לאורו הי' מודי להר"מ דאינו גמר מצוה אף בלא מעשה רק דס"ל דמיד נהנה כיון דאין מקדים ונגמר השלום בית וכמ"ש. וכפי הנראה דברי ההגהות מרדכי בשם ר"י הן הם דברי ר"ת אלו אלא שבעל ההג"ה כמו שהוסיף בד' הר"מ כן הוסיף בת' ר"ת עליו. וצ"ל ר"ת במקום ר"י. ומשום דס"ל דלענין שלא יכשל ל"ש אז מיד אחר הדלקה דעוד יום ואין חשש שיכשל גם בלא אור הנר וכן ההנאה דישיבה באור אינו כ"כ אז ורק לענין שימוש יש הנאה באור הנר ולא מקרי מיחסר מעשה דשימוש דאין השימוש הגמר מצוה רק ההנאה שיש לו מזה וההנאה הוא מיד מה שיוכל לראות לשמש אם ירצה וע"כ אפי' אין משמש כלום נמי מ"מ הנאה יש לו ורק אכילה א"א לו מיד עש שיתפלל ערבית אבל שימוש אפשר מיד ונהנה שיוכל לשמש אם יצטרך ולפ"ז לא ס"ל כלל שמשום אכילה. ומהרי"ל שכ' אליבא דמ"ד משום אכילה דסגי בצורך אכילה לענין הברכה. צ"ל דלא ס"ל כתי' ר"ת ור"י הנ"ל לטענת הר"מ רק כמ"ש בדק הסק יראים. ובעל היראים י"ל דקאי לפי המנהג עוד מימי קדמונים להדליק בעוד יום גדול דא"צ לאור נר כלל. ובלאה"נ י"ל דהוא לטעמי' שהאריך שם בס"ס ק"ב דמתחלת שקיעה הוא לילה גמור וחלקי מיד דביהש"מ הוא קודם התחלת שקיעה יעוש"ב. ולפ"ד הדלקת נרות הוא בעוד יום גדול וליכא הנאה אלא לאחר זמן. ואף שבתשובת מהרי"ל סיק נ"ג משמע דגם ביום יש הנאה מאור נר יעו"ש ומייתי לי' בא"ר ס"ק י"ח כ' ע"ש ד' צל"ע. ומ"ש מנרות דביהכ"נ ביהכ"נ שאני עי' בב"י סיק תקי"ד וע"ש בט"ז ס"ק ח' בשם יש"ש דגם בביתו ומ"מ ההוא לכבוד בעלמא ולא להנאה. ונראה דבודאי גם הוא ל"א לענין ברכה רק מייתי דוגמא דמצינו הנאה גם ביום ע"כ עכ"פ בלילה ברבוי אור יש לברך ג"כ ובלילה ודאי מהני רבוי אור להנאה יתירה אבל ביום ודאי לא מסתבר כלל לברך ודלא כא"ר שם בס"ק כ' וע"כ עיקר הברכה אהנאה דאח"כ בלילה ואכתי לא מטא זימני' ולא נגמר מצותו. ובלאה"נ יש לגמגם בתי' ר"ת ור"י הנזכר כיון דמבעו"י מדליק אף דמקבל שבת מיד ותוסק שבת דאורייתא מ"מ מצות עונג אין נראה שיהי בתוסק שבת כלל ואפי' בביהש"מ דהא עיקר עונג באכילה ושתי' וזמנו בערב כדכתיב בקרא וכן דרך בנ"א כדמשמע בברכות ב' ב' וע"ש ברש"י ג' רע"א ד"ה קשיא דהוא מאוחר משל כהן דהיינו אחר צה"כ וע"ש בתוסק סד"ה קשיא דלא מסתבר שימהרו לאכול בע"ש מבעו"י ע"ש. ולחד תי' בתוס' פסחים צ"ט ב' ד"ה עד אין לאכול סעודת שבת אלא משתחשך דהיינו מצה"כ אלא דלהר"י מקורביל שם דמצו אכיל מבעו"י אף דהיינו רק אי בעי אבל אין זה דרך בנ"א וכמ"ש. מ"מ משמע דמצות עונג דבסעודה זו יצא גם מבעו"י בזמן תוס' שבת (ועי' בט"ז ס"ס רצ"א בזה) אבל נראה גם לפ"ד נהי דנחשב בכלל שבת הואיל וקיבל ע"ע מ"מ חיוב מצות עונג נראה ודאי דמודה דאינה אלא בלילה דאז עיקר זמן החיוב וא"כ לענין הברכה דהוא על עיקר חיוב של מצות העונג אינו אלא בלילה:
6
ז׳ומיהו בתנחומא ר"פ נח אי' הדלקת הנר דכתיב וקראת לשבת עונג זו הדלקת הנר בשבת ע"כ הרי מבואר דמשום עונג הוא. ואפשר דמזה למדו כל ראשונים הנזכרים. אבל ידוע דכל ס' דאגדתא הם אגדות א"י וכל אמוראים דשם מבני א"י והולכים תמיד בשיטת הירושלמי ולא בשיטת הבבלי. ובירושלמי פ"ט דברכות ריש ה"ג אי' דמברכין אעשיית סוכה ולולב ציצית ותפילין ומזוזות ופליג אתלמודין כמ"ש תוס' מנחות שם רע"ב ד"ה ואלו וא"כ שפיר מברכין אהדלקה מטעם עשי' אף שאינו גמר מצוה ולתלמודין א"א לומר כן. אך כפמ"ש בדברי ס' יראים א"צ לזה דאף דעיקרו משום עונג מ"מ הא דתיקנו לברך בשעת ההדלקה ע"כ דההדלקה עצמה ג"כ גמר מצוה ולא תיקנו הברכה על העונג שיש לו מן הנר דאין בו מעשה. ובלא"ה עיקר העונג באכילה ושתי'. והא דאין מברכין על עונג האכילה נראה ג"כ הטעם לפי שאין בו מעשה ורק אם האכילה עצמה הי' מצוה כאכילת מצה ופסח מברכין עלוי' אבל כאן אין המצוה באכילה רק בעונג שמתענג ע"י אכילה זו ואי אין מתענג בה לא עביד מצוה והעונג אין בו מעשה ועל מצוה שבלב לא תיקנו ברכה אבל מצות הכיבוד הוא ע"י הטורח במעשה דמקמי שבת לכבוד השבת ולפי שמצות הנר קבעוה חובה לכ"א (והוא הטורח האחרון לכ"א סמוך לשבת) קבעו הברכה עלי' ואף דעיקרה משום עונג ומה דהוא כבוד שבת הוא ג"כ רק מה שמתענג עי"ז מ"מ מעשה ההדלקה להיות גופה מצוה ולא רק מכשיר למצוה זהו ממצות כיבוד וכמ"ש. ומצאתי בא"ז גדול ח"ב סי' י"א מביא ירוש' פ' הרואה לברך אקב"ו להדליק נר לכבוד שבת וכן ביו"ט לכבוד יו"ט ע"ש. ואיברא בירושלמי שלפנינו לא מצאתי זה ולא אידך דירושלמי פ' המביא כדי ייון שמביא שם בברכת נר דיו"ט ע"ש וגם בס' הישר לר"ת ובתוס' וכל הראשונים שדברו בברכת הנר והביאו דברי בה"ג לברך לא אתי עלה משמי' דירושלמי. ומיהו על רבי' משולם ל"ק מזה דהירוש' לטעמי' דמברך אעשי' הגם שאינו גמר מצוה כנ"ל ולהדליק היינו לעשות. אך מה שסיים לכבוד שבת קשה דהיל"ל לענג השבת לפ"ד דעיקרה לעשיי' והעשיי' כדי לענג וכ"ש דקשה לר"ת ור"י דהוא גמר מצוה נמי שהעונג בא מיד וע"ז מברך דהיל"ל כן ובא"ז עצמו שם אח"כ מביא דברי התנחומא הנז"ל בלשון זה נר שבת מנין וקראת לשבת עונג ע"ש. ואולי ס"ל דעונג וכבוד חדא מלתא דמה שמצוה לענגו הוא משום כבודו והיינו דמצינו בגמ' לשון כבוד אמידי דאכילה כנז"ל. וגם הי' נראה קצת ראי' לזה מלשון הפסיקתא רבתי פ' כ"ג ס"ס ז' ועד היכן הוא כבודה של שבת רב אמר בשרא ושמואל א' תוכמידה (ומ"ש אח"כ אמרתי לא לחנם זכיתה לכל הכבוד הזה אין שם מקומו והוא ט"ס שם וצ"ל למעלה קודם ועד היכן ע"ש) ע"כ. והמפ' כ' דלא מצא פי' תוכמידה ונראה דהוא ט"ס וצ"ל כל מידי והיינו כמימרא דרב בתלמודין (קיח ב) אפי' דבר מועט ולכבוד כו' ע"ש ולאו דוקא בשר (ודברי רב דפסיקתא פליג אתרתי מימרי דרב בתלמודין שם) והנה דבר זה עונג הוא והול"ל ענוגה וכן בגמ' שם במה מענגו ומשמע מזה דכבוד ועונג חדא הוא דמה שמעננה זהו כבודה. אבל פשטי' דקרא דפלגינהו בתרתי משמע דהם ב' מצות כדברי רמב"ם וס' יראים. וכן הדעת נותנת לחלקם לב' ענינים. והייא דפסיקתא קאי אדלעיל שם דקאמר דחיים ומתעשרים בסוריא בשביל שמכבדין שבת ויו"ט ומייתי עובדא דטבח דתלמודין וגם בזה א' שמכבדין ולא שמענגין ומשמע דאעונג שהוא הנאת גופו אין השכר כ"כ רק על הכבוד שהוא ההכנה מקודם כנז"ל דבמעשה זו ליכא אכתי הנאת גוף ועז"א אח"כ ועד היכן כיבודה ר"ל שיעורו שיהי' ראוי לשכר על אותו כיבוד כדלעיל וע"כ ל"א עונג דלא מיירי מגוף העונג רק ממצות הכיבוד שהוא בהטורח ובהכנה הקודמת דעלה קאי לענין השכר דאתי עלה שם וכלשון הגמ' שם ולכבוד שבת עשאו אעשי' כנז"ל וא"כ ד' ירושלמי בנוסח הברכה מסייעין לס' יראים דעיקר מצות הדלקה הוא הכבוד וכמשנ"ת:
7
ח׳ולפמ"ש דמצות כבוד הוא גם מקמי שבתא א"כ הוא מצות עשה שאין זמ"ג דכל ימי החול ג"כ היא נוהגת ואפי' מיום א' דשבת כההוא קצב שעשה כמדת ב"ש והי' בזה מכבד השבת והוא אפי' מיום א' וניחא לי בזה הא דמצות הדלקה בנשים ודעת תוס' ברכות (כ' רע"ב) ד"ה בתפלה דגם מצוה דרבנן שהזמ"ג נשים פטורות וכ"ש דקשה להס' יראים דהוא דאורייתא מהל"מ ואף דרש"י שבת (לב רע"א) ד"ה היינו מייתי טעם מבראשית רבה דהיא כיבתה נרו של עולם. והוא הוסיף לפי שצרכי הבית תלוים בה ע"ש. זהו אי הם מצוות בזה כאנשים מה שהם העושות ולא האשים שפיר סגי בטעם אגדה או בטעמו דרש"י להטיל עליהן וכן רמב"ם פ"ה ה"ג כ' טעמו דרש"י והוא אחר שכתב בה' א' דכולם חייבים בה ע"ש אבל אי הוא מ"ע שהזמ"ג דנשים פטורות ל"ש לחייבן מהני טעמי לא מבעיא מטעמו דרש"י דמה בכך דצרכי בית עלי' אי היא אין מצווה ע"ז כלל אלא גם לטעם המדרש שהוא על עיקר החיוב מ"מ עיקר המצוה אינו אלא משום כבוד ועונג שבת ודבר זה רק טעם אגדה ואין לחדש דינים עפ"י טעמים כאלו וכמו שמצינו שאז"ל טעמי מצות כה"ג ולא נאמרו אלא לתת טעם אחר שהדין ידוע ולא לבנות דין ע"פ הטעם שאינו טעם לעיקר המצוה וכהאי דנדה (לא ב) בטעמי נדה ויולדות ומילה לח' וכדומה. ואין זה דומה להא דמחייבינן להו במ"ע שהזמ"ג שהן היו באותו נס בפסחים (קח רע"ב) דהיינו ששייכים בטעם המצוה. דזהו בטעם המפורש לעיקר המצוה שהיא מפני הנס והכא טעם הפשוט בעיקר המצוה משום כבוד ועונג שבת והוא מ"ע שהזמ"ג אין לחייבן משום טעמי אגדה. והרי בתנחומא הנז"ל מפורש דהמצוה עיקרה מקרא דעונג והי' אפ"ל קצת לפמ"ש תוס' פסחים שם ד"ה שאף דגם בדרבנן מ"ע שהזמ"ג פטורות דכעין דאורייתא תיקון ע"ש א"כ אפ"ל הך כעין דאורייתא היינו לא דאורייתא דעלמא שבכל התורה כולה. רק כעין דאורייתא דידי' שבמצות שבגופו ומאחר דמצינו בשבת גופי' מצות קידוש היום דאורייתא נשים חייבות אף דהזמ"ג מהיקשא דזכור ושמור י"ל ה"נ דרבנן דידי' בכיבוד ועונג כעין דאורייתא דידי' תיקון לחייבם אף שהזמ"ג. אך א"א לומר כן דא"כ התם לענין ד' כוסות נמי למ"ל דהיו בנס תיפוק לי' דכעין דאורייתא דידי' תיקון והרי הם חייבות במצה אף דהזמ"ג מהיקשא דחמץ כדאי' שם (מ"ג ב') וע"כ דכעין דאורייתא דעלמא תיקון ואולי י"ל דשם אצטריך אליבא דר"ש שם (צ"א ב') דפטורות בפסח וא"כ מה חזית דתיקון כעין מצה ולא כעין פסח ולעולם הוא כעין דידי'. אך גם אי נימא כן קשה לפמש"ל להתוס' דאיכא כאן נמי מ"ע דשביתה דשבת דפטורות. וגם קשה לס' יראים דהוא דאורייתא:
8
ט׳ואיברא דהר"ן כ' בפ' ט"ז דשבת (ד' מז סע"ב) ד"ה וכתב לענין נשים בג' סעודות שבכל מעשה שבת איש ואשה שוין כדילפינן מזכור כו' ובכלל זה הוי כל חיובי שבת ע"כ (וכ"ה בחי' המיוחסים לריטב"א שבת )קיח סע"א) אלא שאותם חי' הם להר"ן וכמ"ש בס' פני מבין על מ' סנהדרין ס"ב סע"ב ד"ה ואגב עש"ב וגם זה מוכיח עליו דהם ד' ככתבן בפי' שעל הרי"ף וכן תמצא בכמה דוכתי לרוב שכדברי הר"ן סביב הרי"ף כתובים ככתבן בחי' הנז' וכדרכו דהר"ן בשאר מס' לכתוב בחי' ובפי לרי"ף דברים אחדים שנעתקו ממקום למקום כלשונם( וא"כ לפ"ד י"ל ה"נ לחיובי עונג וכיבוד דמדברי קבלה וכ"ש אי הם מד"ת מהלמ"מ אלא דד' צל"ע מאי פשיטותי' לומר כן כיון דילפותא דקרא רק מהיקשא דזכור ושמור לענין זכירה וקה"י מנ"ל לשאר מצות דשבת ומדברי ר"ת דמייתי ר"ן שם שכ' הטעם דהיו בנס דמן מבואר הא לא"ה לא ולא ס"ל כותי' וכ"ד שאר פוסקים עבב"י ס"ס רצ"א ובט"ז שם. אך במג"א שם סקי"א כ' רק טעמו דר"ן בפשיטות ע"ש וצ"ע. ואולי י"ל הא דמ"ע שהזמ"ג פטורות היינו כשהמצוה על אנשים ולחייב גם נשים כאנשים הוא דוקא כשאין זמן גרמא אבל מצוה שמתחלה הטילו עיקר חיובה על הנשים אין נ"מ אי הזמ"ג. ודבר זה עיקרה על הנשים דהן קודמות לאנשים עי' בב"ח ומג"א סי' רס"ג ס"ק ו'. ומ"מ אפי' נדחוק כן צריך ישוב כיון דזו בכלל מצות עונג או כיבוד ואותן אין עיקרן לנשים. והיה אפשר לומר לפמ"ש בא"ז גדול ח"ב ר"ס נ"ב דמצות ג' סעודות משום עונג הוא וכשאין רעב אינו חייב ושכן נהגו ר"ת ורבי' אפרים עש"ב. והרי ר"ת עצמו ס"ל כן וכן משמע לשון הזוהר פ' ויקהל ר"ד רע"ב ולמיהב לי' עינוגא כו' בתלת סעודתין כו' ע"ש. וצ"ל אף דילפינן מהיום דמן מ"מ הטעם משום עונג ומכאן רמז למצות עונג מה"ת. ובאמת רמז בעלמא הוא דע"כ לאו מ"ע דאורייתא הוא לר"ת דמחייב נשים משום דהיו בנס וזה לא שייך בדאורייתא אלא בדרבנן וכמ"ש תוס' פסחים שם ד"ה היו. וע"כ דקרא במן הוא דכתיב ולא מצוה לדורות רק חכמים תיקנו זכר למן וכ"ה בתשו' מהרי"ל ס"ס צ"ד מטעם זה דהוא אסמכתא. והוא התשו' דסי' צ"ט דמייתי בא"ר ר"ס רצ"א ס"ק א' דבדפוס האנווא ציוני הסימנים בשינוי כנז"ל. וע"ש בפמ"ג באשל אברהם בסוף הסימן הביאו והקשה דילמא ד"ת ונשים דרבנן ותי' דא"כ היל"ל כל שישנו בשמירה ע"כ. והבין דדברי ר"ן הנז"ל פשוטים לד"ה והא דר"ת לא אמר כן משום דטעם זה שייך רק במצות דאורייתא ולא בדרבנן. וה"ן ס"ל לפ"ד דהוא דאורייתא. אבל לפ"ז מר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי דטעם ר"ת רק אי הוא דרבנן וטעם הר"ן רק אי דאוריי' ולא משמע כן בר"ן וע"כ להר"ן גם חיובי דרבנן בכלל כמו שכל חיובי דאוריי' בכלל. ולר"ת גם חיובי דאוריי' דלא מזכור אתרבי אינו בכלל דע"כ לא דייק מהרי"ל מזה דהוא דרבנן ומה שהוקשה לו בזה נראה דהי למראה עיניו רק דברי תוס' מגילה ד' א' (שרמז אח"כ על תי' ב' ע"ש) ד"ה שאף דהקשו ממצה ותי' דזה דרבנן ומשמע דמדרבנן מחייבי' משום שאף כו' גם בדאורייתא וצ"ל הא דבסוכה לא מחייבינן להו מדרבנן צ"ל דדוקא כשפיטורן סתם משום שהזמ"ג חייבום חכמים כשהיו בנס אבל בסוכה דאיכא הלכתא בגופו לפוטרן כמ"ש בסוכה כ"ח רע"ב לא חייבום חכמים אף דהיו בנס ועד"ש ט"ז ח"מ סי' ב' דלא גזרו חכמים בדבר המפורש היתרו בתורה ע"ש. אך מהרי"ל מייתי מסוכה וכונתו לתוס' פסחים שם שהקשו מסוכה ושם תי' דבמ"ע דאורייתא ל"א זה וע"כ כונתם אפי' מדרבנן ל"א כבסוכה דרק מ"ע דרבנן שתיקנו משום נס הם אמרו לחייב גם נשים אבל דאוריי' אף שהוא על נס מ"מ נשים אמעוטי מכל שהזמ"ג וגם חכמים לא חידשו בהם חיוב וא"כ לק"מ קושיתו כלל:
9
י׳ושוב ראיתי בטורי אבן למגילה שם הרגיש מסוכה למגילה ונדחק לחלק בין דברי קבלה לד"ת יעוש"ב. והוא כשיטתי' שם לפני זה דקאי בשיטת תוס' דמגילה וס"ל דנשים במגילה תרי דרבנן יעו"ש בדבור הקודם. אבל לתוס' דמגילה גם דאוריי' כמצה מחייבי' מדרבנן. וע"כ לתרץ מסוכה כמ"ש וקושיתו אמורה בתוס' פסחים ולתי' שם מגילה דדברי קבלה כד"ס מתקנות אנשי כנה"ג עיקר תקנת חכמים הי' לכל שהיו באותונס ואין כאן תרי דרבנן כלל ופשוט ומתבאר דגם דברי קבלה כד"ס. וה"נ למצות עונג דד"ק וג' סעודות דמשום עונג דאסמכו אמן ע"כ דזה טעם מצות עונג דד"ק זכר למן וע"כ עיקרו באכילה אלא שמכללא איתמר גם שאר עונג וא"כ לפ"ד ר"ת נשים חייבות בעונג דאכילה כיון דהיו בנס דמן. וי"ל דה"נ לשאר עונג כיון דחייבות בעיקר העונג. אך אנן לא קיי"ל הא דג' סעודות משום עונג דהא קיי"ל בר"ס רצ"א אפי' שבע כל שאין מצטער. ובלבוש שם כתב דהוא דאורייתא וא"כ עונג מצוה בפ"ע מד"ק או מהללמ"מ וי"ל דנשים פטורות. אך הדלקה משום כבוד כדק ס' יראים וכבוד נוהג תמיד ואין זמ"ג כנ"ל שפיר חייבות. וזהו לפ"ד ס' יראים דפלגינהו לכבוד ועונג בתרתי. אבל לפמש"ל דהוא דאורייתא מדנקרא קודש מהתם ילפינן תרווייהו בין כבוד בין עונג וכביו"ט ממקרא קודש א"כ אי הוקש זכור לשמור לפי שנאמרו בדבור א' כ"ש עונג וכבוד שכלולים במלה אחד ממש. א"כ גם בעונג שפיר חייבות אף דהזמ"ג וא"כ גם בגק סעודות אי משום עונג הוא כדברי א"ז ור"ת בלא"ה נשים חייבות. אלא דר"ת לס"ל דעונג דאורייתא כלל ולפמש"ל מהפסיקתא דמלקדשו ילפינן י"ל בלא"ה דהוקש לשמור דבחד קרא כתיב ופשטי' אשמור קאי אלא דאנן דרשינן לקדשו מצוה בפ"ע מ"מ הוקש לשמור דכל שישנו בשמור ישנו בלקדשו וכדדרשי' כה"ג גבי מצה בפסחים (מג ב) וכן בכמה דוכתי וכ"ש אי נימא דמלקדשו דזכור הוא דנפקא לן זה דקאי במ"ע אבל דשמור אשמור קאי והרי הני תרתי לקדשו נמי בדבור א' נאמרו כמו דבורים דזכור ושמור:
10
י״אולפ"ז יש לקיים דברי הר"ן דכל חיובי דשבת נפ"ל מזכור ושמור היינו חיובי דעונג וכיבוד דנפ"ל מלקדשו ובכללו ג' סעודות דבכלל עונג. אלא דהר"ן לא כיון לזה והוא לא ס"ל כל זה ולפ"ז נתקיימו ג"כ דברי הרמב"ן הנז"ל דזכור ולקדשו הם ב' מצות אבל בהיפך מדבריו דהוא אזיל בשיטת המכילתא דדריש זכור לזכור מא' בשבת וע"כ נפ"ל קה"י מלקדשו ולתלמודין דקה"י מזכור י"ל לקדשו כהפסיקתא ובכלל כבוד להניח חפץ מא' בשבת לשבת. ואפשר זהו גם דעת רש"י ודבריו לפ"ז שפיר אליבא דהלכתא ג"כ ואף דהוא העתיק הדרש על מלת זכור וזה שלא כשיטת תלמודין מ"מ כיון דגוף הדין אמת גם לתלמודין בכה"ג גם דרך רמב"ם שלא לדקדק ולכתוב ילפותא אחרת הפשוטה יותר. ואף דבזה נ"מ טובי לדינא אי מזכור ילפינן זכרהו כו' לא נפ"ל אלא זכירה לבד וכבוד ועונג לא נפ"ל מדאורייתא לפ"ז דלקדשו צריך לקה"י אם לא מקרא דיהי' קודש מ"מ הך דמייתי רש"י לענין להזמין חפץ שפיר הדין אמת. ואף לב"ה נמי לפמש"ל מהא"ז דמודו דהא עדיפא. י"ל כל מילי דכבוד ועונג שבת דמיין לרחיצה שנת' לעיל מהא"ז גדול שנקרא מצוה לפי שאין עון אי לא עשה ודהיינו מצוה דרשות דרב האי גאון הנ"ל ה"נ בכל עניני כבוד ועונג דלא נתפרש בכתוב איזה חובה ואין להם שיעור למטה. וכמו בעונג סגי אפי' בדבר מועט וכל שהוא ה"נ בכבוד דבכ"ש סגי לצאת ידי חובה אלא דכל המרבה הר"ז משובח והכל בכלל המצוה דאורייתא ודוגמת צדקה וגמ"ח הנז"ל בשם ר"ה גאון שהם מצוה דרשות דאין עון ופורעניות אם לא עביד והיינו לפי שאין להם שיעור ובכל דהוא יצא י"ח. ומ"מ כל מה שעושה מצוה גמורה דאורייתא הוא ודכותה גם הך הזמנה אף לב"ה מאן דעביד לכבוד שבת מודו דקיים מצוה גמורה דאורייתא אלא שמ"מ אינה חיובית ומאן דלא בעי ואומר ברך ה' יום יום ומקיים כיבוד בע"א נמי ש"ד. וגם לדרש המכילתא מזכור אין הכונה להיות חיוב לזכרהו מא' בשבת בהזמנת חפץ דוקא דעיקר המצוה לזכור גם בימות החול ומאן דעביד כב"ה יזכור בד"א וכאידך מ"ד דמכילתא ומר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי דהכל בכלל זכור לזכור עכ"פ באיזה דבר וה"נ לדידן למצות כבוד. ונראה דע"כ אין מברכין אלא על הדלקה ולא על שאר כבוד עונג. ולדעתי זהו טעם ג"כ שלא תיקנו ברכה אצדקה וגמ"ח דלא תיקנו ברכה אלא אמצוה חיובית (ושחיטה כשרוצה לאכול בשר הרי הוא מצוה חיובית) ולא אמצוה דרשות כיון דבידו שלא לעשות ואע"ג דכשעני עומד לפניו חיובא רמיא עלי' ואסור לחמץ לבבו זהו מאזהרת לאו דלא תקפוץ ידך ולא תיקנו ברכה אלאו אלא אעשה והעשה אינה חיובית בשום פעם אף דעכ"פ חיוב אאדם לתת מיהת לצדקה מ"מ כיון דאין לו שיעור ויוכל למנוע בפעם זה וליתן בפעם אחר. וכן בגמ"ח דכותי' יוכל למנוע ממעשה זו דגמ"ח דאין פרט זה חיוב עליו ע"כ לא מברכינן. ודכותי' נמי לענין כבוד ועונג שבת כל פרט מעשה אינו חיובי כלל ויכול למנוע מזה ולצאת י"ח עונג וכיבוד בד"א ורק הדלקת הנר קבעוה חכמים חובה משום שלום בית דע"כ אמרו עלה חובה ולכן מברכי' עלה כיון דקבעוה למצוה חיובית לכ"א משא"כ שאר פרטי כבוד ועונג אפי' יהי' דאורייתא אינו אלא מצוה וכמ"ש:
11