פרי צדיק, קונטרס שביתת שבת ו׳Peri Tzadik, Kuntres Shvitat Shabbat 6
א׳עוד בס' יראים סי' ק"א מצות שביתת עבדו ואמתומקרא דלמען ינוח וגו' דדברות אחרונות. והביא ברייתא דיבמות (מח ב) דההוא במהול וקרא דוינפש וגו' דפ' משפטים בערל ע"ש וא"כ יש למנות ב' מצות וקרא דוינפש מצוה בפ"ע ושם כתיב גם והגר והיינו גר תושב כמ"ש ביבמות שם אלא דתרווייהו בחד ציווי והם חלוקים בדיניהם וכמבואר בש"ע סי' ש"ד. ויש לעיין למה לא מנה נמי שביתת בהמתו מרישא דקרא דפ' משפטים שם למען ינוח שורך וחמורך ומ"ש האי למען וגו' מהאי. ובבה"ג כ' לשבות עבדך ואמתך ובהמתך כמוך הנה כ' גם בהמתך. וצ"ל אף דכיילינהו יחד הם ב' מצות דהא תרי קראי המרוחקים זמ"ז נינהו ולא כתיבי בחד ציווי. וממה דסיים כמוך נראה דכוון לקרא דואתחנן ושם לא כתיב בהמתך. וא"כ אפשר דט"ס הואולפני בעל ס' יראים לא הי' כתוב זה ומ"מ טעמא בעי דמ"ש. ובתוס' יבמות ו' א' ד"ה ניגמר כתבו דמחמר עשה ול"ת העשה מלמען ינוח ע"ש. ולעיל הבאתי ד' רשב"א וריטב"א שם בשם ר' יונה שתי' דעשה דתשבות קאי אמלאכות גמורות ולא אמחמר אבל התוס' מייתי סיפי' דלמען ינוח דמפורש אשביתת בהמתו. ונראה דהם אזלי בשיטת הרמב"ם שכ' ברפ"כ איסור דאורייתא דשביתת בהמתו מלמען ינוח וגו' וכתב שאיסורו בא בכלל עשה ע"כ אין לוקה ובהה"מ שם כ' שהוא עשה מפורשת בבהמה. אבל הרמב"ם לא מנאה במנין המצות למ"ע וכן בשביתת עבדו ואמתו כ' שם בסוף הפרק ה' י"ד דמצווה עליהן מדאורייתא ומ"מ לא מנה זה מ"ע בפ"ע. ומצאתי בפמ"ג או"ח בפתיחה כוללת לה' שבת ד"ה גם הרגיש בזה בשביתת בהמתו ולא תי' כלום ע"ש. ולא ידענא למה לא הרגיש נמי בשביתת עבדו ואמתו. אבל פשטו בעיני דרמב"ם ס"ל דאין למנותן למ"ע. כיון שלא נאמרו בלשון ציווי רק כמפרש מצות תשבות או לאו דל"ת הקודמים למען ינוח וגו' וינפש וגוק שע"י שביתתך גם הם ינוחו ומכללא איתמר איסור ומצוה על שביתתם. וזהו דדייק מכלל עשה ר"ל מכללא דעשה דתשבות דמסיים עלה לעמן וגו' ילפינן דיש בזה איסור אבל ציווי עשה גמורה ליכא ע"ז ולא על עבדו ואמתו כיון דלא נאמר בזה לשון ציווי על האדם והבעלים אינו אלא לימוד דין ופרט ממצות ואזהרת השביתה. וזהו ג"כ דעת ר' יונה הנזכר ואף דעשה דתשבות רק באבות מלאכות סיומא דלמען ינוח הוא ללמוד מזה איסור גם במחמר ודינא קמ"ל אבל מ"ע גמורה ליכא כיון דלא בא בלשון ציווי. אך בעל ס' יראים דמנה למען ינוח דעבדו ואמתו למצוה הול"ל נמי ההיא דשורך וחמורך. ואולי י"ל לפמש"ל דתשבות דפ' משפטים אשבת דשמיטה קאי להדרי' לאיסורי' ואינו מ"ע א"כ י"ל ה"נ סיפי' דלמען וגו' עלי' ולאהדורי' גם שביתת בהמתו בשמיטה כבכל השבתות ולהיות באזהרה דל"ת וגו' ובהמתך דעשרת הדברות ואינו מצוה בפ"ע. אך לפ"ז קשה א"כ וינפש וגו' דסיפי' נמי ואיך אמרו ביבמות שם דבערל ובגר תושב מדבר דבמהול ובגר צדק כבר נאמר למען ינוח וגו' וגרך וגו' והרי כפמ"ש הכא אצטריך לשבת דשמיטה לאהדורי גם עבד וגר לאיסורן בשאר שבת הכתוב בעשרת הדברות ושפיר היינו אותן האמורים שם דהיינו עבד מהול וגר צדק וע"כ דלא כמ"ש. ונראה דס"ל לס' יראים ודאי לשון למען וגו' אינו לשון ציווי ומ"ע אלא דמ"מ אי שמעי' עכ"פ מיני' איסור מחודש יש למנותו לשיטתו שפיר למצוה בפ"ע דמי גרע הך דילפי' מלשון הכתוב מהני דגמרא גמירי הנז"ל דמונאם ג"כ דהוא לא ס"ל להצריך דיהי' בכתוב לשון ציווי דוקא רק כל דידעינן דזהו מצותו מה"ת מאיזה ילפותא שיהי' או אפי' מהל"מ יש למנותו במנין. אלא דזהו אי הוא איסור וציווי מחודש שאין מוזהרין ומצווים עלי' במקום אחר שפיר כיון דעכ"פ מצווה בכך מה"ת הרי כאן מצוה מחודשת וראוי למנותה בפ"ע. אבל שביתת בהמתו ומחמר דכבר יש בו לאו מפורש בעשרת הדברות ל"ת וגו' ובהמתך. וללמוד עוד עשה מלמען וגו' לומר שיהי' בעשה ול"ת בזה מודה דאין למנות לעשה בפ"ע כיון דלא כתיב בלשון ציווי. ואף דמ"מ שמעינן איסורא מיני' כבר איסורו מפורש בלאו ולהוסיף עשה על לאו מודה דל"ש אלא כשבא בלשון ציווי ומ"ע. אבל כשאינו לשון ציווי נוסף אין כאן מ"ע נוספת על הלאו דהאיסור דשמעי' מיני' כבר ידעינהו ואין למנותו בפ"ע ובעבד ואמה אף דנמי מפורש בלאו הנזכר דל"ת וגו' ועבדך ואמתך נראה דס"ל דההוא להזהיר עבדו ואמתו עצמן:
1
ב׳ויש לדקדק כן מלשון הברייתא דיבמות שם דמייתי מלמען ינוח הרי עבד מהול אמור ולמ"ל לקרא דמשנה תורה מסיפי' ולא מייתי טפי מרישי' הכתוב גם בדברות הראשונות בפ' יתרו. וסבור הייתי לומר משום דההוא בלאו ואימא לעבור בלאו ועשה עכ"א מלמען ינוח דאיכא נמי עשה ותרי עשה למ"ל והיכי דאיכא למידרש לא מוקמינן בעשה יתירה. ויהי' ראי' מזה דלמען וגו' וכן וינפש וגו' עשה. אך הא שם בסיפא בגר מייתי מוגרך אשר בשעריך וההוא מקרא דלא תעשה כל מלאכה עבדך ואמתך כתיב ומה מייתי שם נימא לעבור בעשה ול"ת. וע"כ או דוינפש אינו עשה וכד' רמב"ם הנזכר. או דכיון דאיכא למדרש לא מוקמינן גם בעשה ול"ת כיון דמ"מ היא יתירה מאחר שכבר יש לאו ומוקמינן טפי לענין מחודש וכמ"ש כן למעלה ג"כ. וא"כ ברישא נמי הול"ל מאותו קרא עצמו (ומשום דאיכא למדרש). ודחוק לומר דכיון דמשכח עשה בגופי' נמי ניחא לי' לאתויי טפי דעשה נמי איכא בלא"ה ובסיפא משום דלא משכח הוא דזה דחוק לבקש מפני כן ממרחק. והעיקר נראה מזה כמ"ש דקרא דל"ת וגו' ועבדך הוא אזהרה להם עצמן ולא להזהיר להאדון עליהם וא"כ אכתי נימא דוינפש אצטריך ציווי הלאדון שיהי' שביתתם עליו ובשלמא בסיפא בגר אף דקרא דוגרך נמי הציווי על הגר עצמו אי וינפש וגו' בגר צדק ע"כ גם הוא ציווי על הגר עצמו דל"ש לצוות ישראל אחר דמהיכ"ת יהי' ישראל מצווה על שביתת הגר יותר מעל שביתת ישראל אחר ואדרבא יותר יש לחוש לשביתת ישראל משום ערבות לסוברים דבגרים ליכא ערבות וע"ז יש אזהרת לפני עור ומצות תוכחה לאפרושי מאיסורא בכל איסורין בין בישראל בין בגרים ולא מצינו בשבת אזהרה טפי גבי ישראל וא"א לומר שתזהיר תורה לישראל על הגר טפי מעל ישראל ורק בעבד שקנוי לו למלאכתו והוא ת"י ורשותו לעשות כל אשר יצווהו שייך לומר שיהי' מצות שביתתו על האדון לשמרו ולמנעו ושלא יניחו לעבור אם ירצה. אבל בגר לא שייך לומר כן אלא בגר תושב שעליו אין איסור שייך האזהרה והציווי על הישראל שלא יצווהו לעשות בשבילו אבל לס"ד דבגר צדק קאי ע"כ הוא ציווי לגר עצמו. וע"כ שפיר מייתי מוגרך דאיכא אזהרה עליו אבל בעבד די"ל דהוא ציווי על האדון לא מצי לאתויי מל"ת וגו' וע"כ מייתי מלמען וגו' דמייתר וע"כ ללמד הוא בא ציווי על האדון. וא"כ כבר שמענו מצוה על האדון ג"כ בעבד מהול. והיינו דפשיטא נמי דהתם במהול משום דעלי' קאי הלאו דל"ת דרישי' וא"כ שפיר הך למען וגו' מצוה מחודשת לאדון ולכן מנאו בס' יראים למצוה בפ"ע אך דלא כתיב בלשון ציווי וכמ"ש:
2
ג׳ומדברי הרמב"ם יש ללמוד ג"כ דמפרש ל"ת וגו' עבדך ואמתך אעבד ואמה עצמן ולא אאדון מדגבי שביתת בהמתו שם ה"ב כתב דאיכא נמיט לאו מפורש אלא דניתן לאזהרת מיתת ב"ד. ואלו בה' י"ד גבי עו"א לא כתב הלאו כלל וע"כ כמ"ש דהלאו עליהם עצמן ול"צ לכתבו דהם מוזהרין בכל הלאוין כישראל. ושוב ראיתי בהה"מ לשם הרגיש במ"ש וכ' דרמב"ם דייק דהציווי אאדון ממ"ש מלמען ינוח דלאזהרת עבד עצמו כבר נזכר בל"ת כו' ע"ש וזהו כמ"ש ואהניין. וע"ש כתב עוד ואם לענשו בעשה כו' כבר דין העבד כו' כאשה ע"כ. ונראה כונתו בזה ג"כ למש"ל ולשיטתו הנז"ל בשביתת בהמתו דלמען ינוח עשה וה"נ למען ינוח דעבדו ואמתו וכן ינפש. וא"כ י"ל משום דלא נימא דוינפש לעשה ול"ת מייתי למען ינוח דאיכא עשה נמי ממקום אחר. וע"ז דחה דבלא"ה הוא כאשה ור"ל דפשיטא לי' כדעת ס' החינוך הנ"ל דכשם שמצווה על הל"ת ה"נ על העשה שעמה וכמו באיש איכא עשה דתשבות לרמב"ם ה"נ לאשה וכן לעבד ול"צ לאתויי עשה דלמען ינוח דבלאה"נ איכא גבי' עשה ול"ת כבישראל. ואי משום הא ל"ק כ"כ די"ל דעדיפא לי' למנקט עשה דכתיב בעבד גופי' ביחוד כיון דמצינו בי' עשה בפ"ע. אבל באמת לרמב"ם הני לאו עשה נעהו וכמו שנתבאר וצ"ע אהה"מ שלא העיר בזה ולבאר טעמו דרמב"ם דלא מנינהו לעשין. ועכ"פ גוף הדבר פשוט כמ"ש דלאו דעבדו ואמתו היינו לדידהו. ודעת ראב"ד שמביא הה"מ שם והוא בהשגה שנשמטה בפנים וכתובה במגדל עוז לשם דס"ל דאין רבו מצווה על עבד מהול כלל והיינו דס"ל דלמען ינוח אאזהרת ל"ת וגו' עבדך ואמתך וגו' שלפניו וקאי וכמו דשם אעבד ואמה עצמן קאי ה"נ למען אדידהו שינוחו ולא לצוות להאדון כלל ומפרש הגמ' אי עבד מהול דוגמת אי גר צדק דסיפי' דע"כ רצ"ל בגר צדק ולצוות לדידי' וכמש"ל וה"נ אי נימא בן אמתך המהול הכוונה לצוות לדידי'. ורק למאי דאסקי בערל וגר תושב דהם אין מצווים ע"כ מפ' אאדון ואישראל והא דמייתי מלמען וגו' ולא מל"ת וגו' עכצ"ל לפ"ד כמ"ש משום דהוא עשה. ויותר נראה דהוא לא גרס בברייתא קרא דלמען כלל כי כן מצאתי במכילתא ס"פ משפטים פ"כ דמשם מקור ברייתא זו שם אי' או אינו אלא בן ברית כשהוא אומר עבדך ואמתך הרי בן ברית אמור כו' ע"כ הרי נקט רק עבדך ואמתך ותו לא. וי"ל שפיר כונתו לקרא דל"ת וגוק עו"א וגו' וכמו וגרך דסיפי'. ועוד ראיתי שם בפ' יתרו ס"פ ז' אי' עבדך ואמתך אלו בני ברית או אינו כו' כשהוא אומר וינפש כו' ע"ש והיא אותה ברייתא דלעיל בהיפך הסדר וכן הסיפא דגר הוא שם בהיפך כי סידרו כ"א במקומו לפתוח במקרא דקאי בי' שם ולמדנו דהך עבדך ואמתך דבפ' משפטים ג"כ כונתו לעו"א דפ' יתרו והיינו בקרא דל"ת וגו' דשם לא מסיים כלל למען:
3
ד׳ולדעתי היה נראה גם ד' רמב"ם כראב"ד בפי' ברייתא דיבמות ודלמען וגו' ארישי' קאי ובעו"א עצמן והיינו דמייתי רמב"ם שם מצות האדון אעבד מהול מוינשפ והה"מ הניחו בצ"ע דהא בגמ' מוקי לי' בערל. אבל נראה דס"ל ודאי אי וינפש היא מצוה אאדון שפיר י"ל דקאי גם אמהול וקרא דלמען הוא אעבד ואמה עצמן וקרא דוינפש להזהיר האדון עליהם. אלא דהא דמפרשי' לי' ציווי לאדון היינו כיון דגר תושב דסיפי' הציווי הוא לישראל דהגר תושב עצמו מותר ואינו מצווה אשבת. א"כ ה"נ בן אמתך בת ביקתי' דכתוב בהדי' וזהו לדידן דקיי"ל כר"ש (כריתות ט' א') דגר תושב לעצמו כישראל בחול כדאפסקי הלכתא שם כותי'. אבל לרע"ק שם דהוא כישראל ביו"ט א"כ גם קרא דוינפש וגו' אגר עצמו קאי ולא להזהיר ישראל עליו וה"נ בן אמתך דבהדי'. וא"כ י"ל דסוגיא דיבמות שם דקאי אפלוגתא דר"י ורע"ק שם קאי אליבא דרע"ק בכריתות וכ"ה להדיא בסיום הברייתא במכילתא שם גר תושב ה"ה בשבת כישראל ביו"ט כו' וע"ש דמייתי פלוגת' אבל לא מייתי ד' ר"י ור"ש שבסיום הבריית' דכריתות שם להיות כישראל בחול כלל ומפ' הך וינפש לעצמו וא"כ שפיר דייקו דבערל מדבר וג"כ לענין לעצמו דוגמת גר תושב וכדאיתא במכילתא שם ע"ש דאי במהול כיון דלעצמן הוא הרי כבר נאמר דלא ס"ל דההיא להזהיר ישראל עליי' כלל ולעצמו אסור בכל כישראל. אבל לדידן דבגר תושב ע"כ להזהיר לישראל הוא שפיר יש להעמיד בן אמתך בעבד מהול ולענין להזהיר אדונו הישראל עליו. ולעבד ערל י"ל דלעשות להישראל ל"צ קרא דק"ו הוא מגר תושב וכמ"ש רשב"א שמביא בהה"מ דמ"ש הה"מ הסברא להיפך דחוק דשבת שהוא יום שביתה אפי' לבהמה וכאלו כל מלאכתך עשוי' ל"ש דתורה חסה. ומאחר דהאיסור רק כשעושה לרבו כיון דיד עבד כיד רבו כמ"ש בב"מ (צו סע"א) יותר יש לאסור עבד מגר תושב דעלמא וכ"מ קצת לשון רמב"ם שם בסוף הפ' שכתב ואפי' הי' הגר זה עבדו הר"ז עושה לעצמו. הרי כתב ההיתר בעבד לרבותא ואף דשם במה שעושה לעצמו י"ל משום דגופו קנוי לרבו ס"ד דהכל כעושה לרבו ועכ"פ אי י"ל תורה חסה י"ל התם נמי חסה שיעשה עכ"פ לעצמו להרויח כדי מזונו ולא יצטרך הרב לזונו וגם ניחא לי' דלא ליסתרי' עבדי' כמ"ש בב"ק (צז א) וא"כ טפי יש להתיר בעבד ומאי אפי' וע"כ ז"א. ומ"ש עוד הה"מ דאין מזהירין מן הדין תמוה דהא ליכא בזה אזהרת לאוין והרגיש בזה בלח"מ ואפי' עשה ליכא לרמב"ם אלא איסורא לבד ופשטיא דלמידין מדין ק"ו. ונראה דנגרר בזה אחר לשון הראב"ד שבמגדל עוז שם שכתב לאו נמי איכא משמע לאו גמור ואזהרה אבל לא הבנתי איזה אזהרת לאו יש בקרא דוינפש. ואולי ר"ל לאו הבא מכלל עשה ולא אזהרת לאו גמור אבל ברייתא דיבמות קאי אליבא דרע"ק וקאי בעושה לעצמו בזה ס"ל דשפיר צריך עבד וליכא ק"ו כיון דאינו עושה בשביל רבו. וגם אפשר לומר סברא להיפך דתורה חסה על העבד שכל ימי החול משועבד לעשות לרבו ובשבת שרבו שובת וכל מלאכתו עשוי' וסתמו א"צ אז למלאכה יעשה לעצמו. משא"כ גר תושב דיכול לעשות כל השבוע לעצמו. אלא דאפשר לומר הסברא להיפך דעבדו הקנוי לו ה"ה כבהמתו רק לפי שיש בו דעת ולד"ע עושה ע"כ אין רבו מוזהר עליו אבל מ"מ הוא עצמו י"ל דמוזהר טפי הואיל והוא קנינו של ישראל המצווה בשביתה וע"כ צריכי תרווייהו. וזהו רק לסוגיא דשם אליבא דרע"ק אבל לדידן שפיר ערל ל"צ קרא והוא בכלל גר תושב וכלשון הברייתא דכריתות שם. וכן הוא מבואר בלשון רמב"ם שם שכ' בעבד ערל דה"ה כגר תושב והיינו דנלמד מדין גר תושב אבל בן אמתך לעבד מהול ואצטריך שפיר להזהיר רבו עליו דזה לא שמעינן מלמען ינוח וכמו שנתבאר. ושוב ראיתי בס' מרכבת המשנה לשם כתב ליישב ד' רמב"ם על הדרך שכתבתי יעוש"ב והעיר ג"כ בלשון ואפי' שבסיום ד' הנזכר ע"ש. ומצאתי בפמ"ג באשל אברהם ר"ס ש"ד הביא דברי הה"מ הנז"ל והקשה א"כ ל"ת עבדך למ"ל הא שוה לאשה ואף בעשה כל שישנו בשמירה אם לא לאזהרת רבו בלאו ושם משמע רק בעשה. ומיהו מלקות ודאי ליכא כו' ע"כ משמע דמסקנתו דלאו נמי להכי אתו ושיש בזה לאו והוא נגד מ"ש הראשונים. וקושיתו אינה קושיא דאף דילפינן עבד מאשה בגז"ש דלה לה הרי מילתא דאתיא בגז"ש טרח וכתב לה קרא כמ"ש הר"ן נדרים ג' סע"א ע"ש ובמל"מ רפ"ד ממלוה סוף ה"א. ועוד דס"ד שבת שאני דהוא אות ביני ובין בנ"י דוקא ועכו"ם ששבת חייב כו' ואף דעבד יצא מכלל גוי לא בא לכלל ישראל וס"ד שלא ישבות והרי אף גר צדק פרט קרא דבי שבת אף דהוא כישראל לכל דבר. ונראה ג"כ מטעם הנ"ל משום דשבת שייך לישראל ביחוד יותר מכל מצות והוא בא לקושיא זו מכח דברי הה"מ לענין עשה הנז"ל אבל שם קאי לענין תוס' עשה כיון דכבר יש לאו מפורש בגופי' דבלאה"נ לא הי"ל לומר לחייב בעשה ול"ת היכי דאיכא למידרש וכמש"ל. אלא דהה"מ לא נחית זה בעשה מוספת על לאו וקאמר דעדיפא דאפי' עשה נמי איכ' כבאשה וע"ז ל"ש מ"ש דטרח וכתב לה קרא ולא דשבת שאני דהא כבר גלי קרא דמוזהרים אשבת כישראל ולא שייך טרח וכתב לה קרא בתוס' עשה בעלמא אלא בחידוש דין ואיסור או מצוה דלא ידעינן לי'. ומ"ש דגם בעשה מכל שישנו כו' לא ידענא מה ענין זכירה לכאן. ונראה כונתו ע"פ ד' ר"ן הנז"ל דבכללו כל חיובי שבת. אבל גם לפ"ד י"ל כל חיובין דקום ועשה דוגמת קידוש היום ולא מצות שביתה דאין לה ענין ודוגמא למצות קה"י. וי"ל דתליא בפלוגתת תוס' וס' החינוך הנז"ל והוא נגרר אחר ד' הה"מ אבל לא ידענא לאיזה צורך כתב זה כלל. ולעשה הם דברי הה"מ והוא הוקשה לו גם אלאו נמי. ולא הי' צריך להזכיר עשה דזה א' בגמ' ג"כ לפ"ד הה"מ דקאי על הרב ורק הלאו משמע מכל הנ"ל דקאי אעבד ואמה עצמן:
4
ה׳ומיהו בס' יראים שם העתיק לשון הברייתא דמכילתא ובהחולץ עבדך ואמתך אלו בני ברית (מ"ש אח"כ ומנין שהכתוב כו' עש וב"ה מתירין ע"ש כל זה נכנס כאן שלא במקומו ול"ש לכאן כלל וגם כל הלשון בעצמו משובש ולא ידענא כעת להגיהו על נכון) פי' עבדים כו' שנימולו או אינו כו' וינפש כו' פי' אע"פ שהן בני ברית כו' שביתתן עליך ע"כ. והנה הביא הברייתא בהיפך כמות שהוא במכילתא פ' יתרו הנז"ל ומשמע דהיה בגירסתו כן גם בהחולץ וגריס נמי בני ברית במקום מהול דבתלמודין וכגי' המכילתא. והנה ידוע דמכילתא הוא על ס' שמות ועל ס' דברים נקרא ספרי וא"כ אקרא דפ' יתרו קאי ושם לא כתיב למען וגו' וע"כ אגוף הלאו דל"ת וגו' עו"א קאי והרי מפ' ג"ז דבא לומר ששביתתן עליך וזהו נגד מש"ל בדעתו. ואפשר ס"ל בתר דגלי סיפי' דלמען וגו' דהמצוה ארבו מפרשי' גם רישי' דל"ת וגו' ג"כ על הרב דהך למען וגו' הוא פי' דרישי' וע"כ גם בדברות ראשונות דל"כ למען מ"מ משמעות הלאו השוה בתרוייהו הוא בענין א' וע"כ שפיר לקושטא דמלתא הלאו ג"כ קאי ע"ש ומ"מ הביא בזה העשה דלמען דלפמש"ל היינו רק משום דבאה לחדש דין היינו דמשום מ"מ עיקר חידוש זה מלמען הוא דילפינן לי' ואי ל"כ למען וגו' הוי מפרש הלאו אעו"א ורק בתר דגלי למען הוא דמפרש הלאו כן ולפ"ז לקושטא אליבא דס' יראים איכא בשביתת עבד עשה ול"ת וכדברי פמ"ג הנזכר. ושוב ראיתי גם ברמב"ן עה"ת פ' יתרו כ' י' ע"פ עו"א כתב דבר הכתוב עמנו מפני שהעבדים ברשותינו לומר ששביתתם עלינו ואם לא נמנעם נענשים עליהם ע"כ. הרי מפרש ג"כ הלאו על הרב וכ"ה בס' החינוך ר"ס ל"ב שלא כו' ולא נניח לעשות לבנינו ועבדינו ובהמתנו כו' וכ"כ עוד שם אח"כ דלדברי רמב"ן על מלאכת בהמתו מוזהר בלאו כמו במלאכת בנו הקטן ועבדו הכהעהע ע"כ. מבואר דמוזהר בלאו במלאכת עבדו כמלאכת בהמתו. ובעל ס' החינוך נגרר ברוב דבריו אחר דברי הרמב"ן והנה כאן נאיד מיני' ומבלי שיזכיר דבריו כלל דדברי רמב"ם ודאי אינו כן וכמ"ש:
5
ו׳והנה יש לעניין בזה ג"כ במנין הלאו והה"מ שם ברפ"כ סוף הל' ב' כתב דלא מנה לאו דמחמר במנין לפי שכבר מנה ל"ת כל מלאכה והכל בכלל כו' ע"ש. וראיתי בפר"ח א"ח סי' תצ"ה ס"ג למד מזה דאיסור מחמר נוהג גם ביו"ט כיון דהוא בכלל ל"ת כל מלאכה ומקרייא מלאכה יעוש"ב. ואין דבריו מחוורים כלל דודאי אינו בכלל ל"ת מלאכה ולאו מלאכה הוא דע"כ אין בו כרת ומיתה ואין נקרא מלאכה אלא ל"ט מלאכות ומחמר איסור בפ"ע שפרט אח"כ במ"ש בהמתך אלא דהכל בכלל האזהרה דל"ת דרישי' דקאי גם אבהמתך דסיפי' שלא יעשה בהן מלאכת חימור אף דאינו מלאכה גמורה. ולפי שהאזהרה דל"ת וגו' הוא א' ע"כ לא נימנית ללאו בפ"ע. והרמב"ם בזה לשיטתי' בס' המצות שורש ט' שאין למנות אזהרות שנמנו בלאו א' לב' כמו נא ומבושל והדומה אם לא במקום שאז"ל שחלוקים למלקות יעוש"ב. והרמב"ן שם בסוף השורש ד"ה וראיתי חולק וכתב שיש למנות כל הנפרטים תחת לאו א' כנא ומבושל. אתנן ומחיר. שאור ודבש. עמוני ומואבי. וכדומה אע"פ שהלאו א' על שניהם יעוש"ב. וכן הכניסם במנין הלאוין בסוף הס' כשבא למלאות החסרים יעו"ש בסד"ה ויש ולפ"ז קשה דהי' ראוי למנות כל הפרטים שנפרטו תחת לאו דלא תעשה וגו' ואף דאזהרת לאו א' כוללם מ"מ הרי פרט בו עוד ג' פרטים והם בנו ובתו ועבדו ואמתו ובהמתו ויש להוסיף ג' לאוין במנין מה שמוזהר ג"כ על שביתת בניו ושביתת עבדיו ושביתת בהמתו שלא יניחם לעשות מלאכה וגם בניו הקטנים מבואר ברמב"ן שם דהזהירו ע"ז במ"ש בנך ובתך שלא יעשו הקטנים מלאכה לדעתינו ורצונינו ע"ש. וכ"ה בחי' הרמב"ן שבת (קנג ב') ד"ה והלא דשביתת בהמה לבדה בעשה דלמען ינוח אבל מחמר (וכ"ה בתוס' שם (נא ב') ד"ה במה ע"ש וזה לא כמש"ל אליבא דס' יראים דתרוויהו עשה ול"ת אנין א' ואזהרה א' ועיין בתוס' ע"ז (טו רע"א) ד"ה ושמעה ויעו"ש ברש"י ד"ה גזירה) באיסור לאו אלא שאין לוקה והוא כמלאכת עבדו ובנו שהוא מוזהר עליהן ואין לוקה שאין מלקות אלא במעשה עצמו ואל במעשה אחרים אבל ודאי איסור יש בדבר כהרבה לאוין שבתורה שאין לוקין כו' ע"ש ור"ל בנו הקטן וס"ל דמצווה על שביתתו בלאו וכ"ה בס' החינוך שם בשמו וכנתו לדבריו שבחי' הנזכר ע"ש. וגם בס' יראים שם הביא מהמכילתא (פ' יתרו שם) בנך ובתך אלו הקטנים חו חינו אלא גדולים אמרת והלא כבר מוזהרין כו' וכתב והיינו דתנן בפ' כל כתבי (שבת קכ"א א') והוא מלשון רש"י בחומש פ' יתרו כ' י' ומשמע דגם דברי רש"י להלכה דפשטי' דקרא כן ושביתתו עליו מדאוריי' בלאו ששביתתו עליך. ודיבמות (קיד א') כו' ובנך ובתך דקרא להזהיר גדולים על הקטנים בקטן העושה לדעת אביו כו' ע"כ משמע דס"ל כן דהוא אזהרה דאוריי'. והא דלא מייתי ביבמות שם מקרא זה צ"ל משום דמהמקרא עצמו אין ראי' דבקטנים וצריך לאתויי ממכילתא וניחא לי' לאתויי מהמשנה ובתר דדחי המשנה בעושה ע"ד אביו אדחי הא דמכילת' נמי. ונ"ל דודאי פשטי' דקרא גם בלא המכילתא ע"כ הוא אזהרה לאחר על בנו ובתו דאי לבנו ובתו הגדולים עצמן למ"ל קרא דאטו לאו ישראל נינהו ובכלל ל"ת אתה הם כל ישראל הגדולים ודוקא בעבדו ואמתו י"ל דהאזהר לדידהו מטעם שנתבאר לעיל אבל בנו גדול ודאי אין טעם להזכירו וכי תורה דבר תחלה רק לאבות הנשואים ושיש לו בנים דוקא וע"כ אי נימא דר"ל גדולים ג"כ הכונה להזהיר האב על שביתתן ואף דהוא גדול ומוזהר בעצמו הזהירה התורה גם לאחרים עליו אם הוא ירצה לעבור. ולאו דלפני עור ל"ש אלא בהוא נותן המכשול אבל מצות תוכה איכא בעלמא ג"כ דשמעי' דצריך להפריש אחרים מאיסור ואפי' כשאינו עושה לדעתו. ובשבת הוסיפה תורה באזהרה דל"ת וגו' וכמו בעבדו ואמתו דהרב מוזהר עליהן אף שהם מוזהרים בעצמן ג"כ ה"נ בבנו ובתו הגדולים. ואפשר אפי' עושה לדעת עצמו נמי מוזהר למנען אי הוי מפרשי לי' אגדולים ודוגמת עבדו ואמתו דמשמע ברמב"ם ריש הל' י"ד דצריך למנען גם כשעושין מד"ע. וצ"ל מ"ש בב"י סי' ש"ד בשם הרשב"א ובש"ע שם וע"ש במג"א דעבד כקטן ע"ד ישראל ע"ש היינו בעבד ערל דוקא ולא בעבד מהול. אלא דלהמכילתא לא ניחא לפרש אגדולים כיון דכבר מוזהרים בעצמן פשיטא לי' דכ"א מצווה להפרישן מאיסור מה"ת. ולנ"ל להעמיד בלאו יתירה היכי דאיכא למדרש ולאוקמא אקטן ואע"ג דבעבדו ואמתו מפרש רמב"ן וס' יראים הנז' האזהרה לאדון הגם דהם מוזהרים בעצמן שאני עבד ואמה דפריצי דסתם עבדים פריצים בכל איסורין. ועי' בנה"כ בסי' א' וחזקתן חשודין גם על חלול שבת וע"כ הוסיפה תורה להחמיר באזהרה מיוחדת בענין השבת על האדון למענם לפי ששבת חמורה ושקולה ככל התורה כולה. ואפ"ל עוד כיון דכל החיוב לאפרושי אחרים מאיסור הוא ממצות תוכחה א"כ אפשר עבדים דפריצי הם בכלל אל תוכח לץ דליכא גביי' מצות תוכחה. וממילא י"ל דאין מצוה להפרישם ג"כ. ובתדב"א רבא ס"פ י"ח אי' הוכח תוכיח את עמיתך שהוא אוהבך ושהוא עמך בתורה ומצות כו' אבל לרשע שהוא שונאך אין אתה חייב להוכיח כ' ע"ש ועי' במג"א ס' תר"ח ס"ק ג' וא"כ י"ל הני רוב עבדים שהן רשעים וגם שונאים אדוניהם כמ"ש בפסחים (קיג ב') ע"ש ברשב"ם ד"ה ציוה וא"כ אצטריך בשבת שהחמירה בו תורה להזהיר גם עליהם. ומיהו בירושלמי פ"ז דסוטה ה"ד נפ"ד לחד מ"ד חיוב למחות מי שיש בידו מארור אשר לא יקים וגו' ע"ש בפנ"מ בשם הרמב"ן הגי'. ועוד דאפשר דלעולם עיקר האזהרה לעבד עצמו ומטעם הנז"ל אלא דמכללא אתמר מלשון הכתוב המדבר לישראל דבא להזהיר גם רבו עליו. ולשון הרמב"ן בחומש שם וראוי הי' שיזהיר להם בעצמם כו' אבל דבר הכתוב עמנו מפני כו' (כנז"ל) ועוד בעבור שעם ישראל ידבר כו' ע"כ משמע כמ"ש אלא שבס' יראים שם כתב אע"פ שהן בני ברית שהיל"ל כיון שגדולים הן שביתתן ע"ע כו' ע"ש משמע דמפרש עיקר קרא להזהיר הרב ואפשר דבא להחמיר בעבדים טפי מבישראל אחר לפי שהוא קנוי לו קנין הגוף והו"ל כבהמתו:
6
ז׳ויש לעניין בס' יראים שם דמייתי זה אלשון עבדים בני ברית דמכילתא הנז"ל דר"ל כנענים מהולים דאי עבדי ישראל הרי כבר נאמר אזהרתן דתניא במכילתא כו' ע"ש ולא ידענא כונתו מה הביא מהמכילתא. ולפ"ד שם משמע דגם אי נפרש אעבד עברי היינו להזהיר הרב עליו ומשום דקנוי לו ואף שגדולים ומוזהרין עצמן דוגמת מ"ש בכנעני וא"כ מה מייתי מבנו ובתו הקטנים דדוקא קטנים שאין מוזהרים בעצמן. ובעבדו ואמתו אפי' גדולים. ואדרבא אי לא נפרש כהמכילתא ובנו ובתו גדולים וכפמ"ש היינו דמוזהרין עליהם א"כ כ"ש עבדו ואמתו דמוזהרין עליהם. ובשלמא עבדו ואמתו גוים אצטריך שאין ראיה מדמוזהרים על ישראל להפרישן שיהא מוזהרים על עבדים ג"כ דלאו ישראל נינהו ובב"ב (ד' א') לס"ד וכן לחד שינויא עבד כעכו"ם שלא להשיאו עצה לתקן חטאיו ע"ש. אבל ע"ע ישראל גמור הוא ומ"ש מבנו ובתו ישראלים. ומיהו גם ע"ז אפשר לומר דבנו ובתו דוקא קאמר ולא לישראל אחר והאזהרה הוא רק לאב על בניו. ואף דבב"י סי' ש"ד מביא ממהרי"א בשם הרשב"א לענין עבד דאסור גם לאחר שאינו רבו ע"ש. והוא בחידושי הרשב"א יבמות מ"ח ב' בסוף הדיבור ע"ש. וכ"ה בש"ע שם וע"ש במג"א ס"ק ד' התם בעבד ערל דהוא אין מוזהר ורק כשעושה לדעת ישראל אסור ולא לענין למנעו ובזה כתב דדמי לגר תושב דבהדי' ואין האזהרה לאדון דוקא ואף בזה מלשון רמב"ם ס"פ כ' שכ' לא יעשה מלאכה לישראל רבו משמע דוקא רבו ובעבד מהול דהיינו עבדו ואמתו דכתיב גבי ל"ת וגו'. ולענין למנעו ולהפרישו אפשר דגם רשב"א מודה דדוקא רבו הזהירה תורה עליו טפי מישראל אחר לפי שהוא קניינו כמ"ש ס' יראים וכן ברמב"ם שם בריש ה' י"ד מדמה לבהמה וכ' לשון עבדו ואמתו משמע שלו דוקא ולפי שהוא ברשותו ובידו למנעו הזהירתו תורה עליו ורבו דוקא אבל ישראל אחר אין מוזהר להפרישו יותר מלישראל דמאי אולמי' דעבד גביה מישראל. וא"כ דעבדו ואמתו דוקא י"ל בנו ובתו נמי דוקא דידי'. ולפ"ז אי נימא בע"ע אף דעבדו ואמתו נמי דוקא דידי' מ"מ י"ל דל"ד לבנו ובתו. ואף דאי נימא דטעם אזהרה על בנו ובתו לפי שהם בידו וברשותו למנעם טפי ואף שהם גדולים וכד"ש קידושין ל' רע"א אדידך על צוארי דבריך עד כ"ב או כ"ד ע"ש וברש"י דידו תקופה ומקבל תוכחתו ע"ש וא"כ י"ל כ"ש עבדו ואמתו עברי הקנוים לו דבע"כ ישמעו בקולו וידו תקיפה עליהם יותר. מ"מ אי בבנו ובתו גדולים משתעי משמע אפי' גדולים יותר מכ"ד ואין הטעם משום תקיפת ידו רק משום דאאב רמי ללמד בנו תורה ומצות וכמ"ש ולמדתם את בניכם ובשבת דחמורה הזהירה תורה אאב להשגיח על בניו למנעם ודוקא אב וא"כ אין ללמוד משם לעבדו ואמתו עברים אף דהם ברשותו מ"מ לאו עליק רמיא שמירתם מעבירות ולימודם טפי מאאחריני. ומיהו אי נימא דבבנו ובתו גדולים טובי נמי נראה טפי דלכל ישראל מזהיר ולא לאב דוקא דבתו גדולה מאי בעי' גבי' וסתמא נשואה כבר וכמ"ש סנהדרין (עו סע"א) דאין להשהות בתו בוגרת. ועכ"פ מה דמייתי ס' יראים ממכילתא צריך ביאור. ואולי מ"ש כבר נאמר אזהרתן אין כונתו במ"ש בנו ובתו רק ר"ל כמ"ש במכילתא על בנו ובתו כבר מוזהרין והיינו דלא נ"ל דלהזהיר אחרים עליהן בא וכנ"ל. ה"נ לעבדו ואמתו ישראים כבר מוזהרים בכלל כל ישראל ולא נראה לו להזהיר אחרים עליהם כמו דלא נ"ל בבנו ובתו דגם הם ישראל כמוהם ורק בעבד עכו"ם י"ל דמזהיר עליהם מטעמים הנז"ל והיינו דמייתי דתניא כו' דגבי ישראל אמרינן דכבר מוזהרין אלא דלשון נאמר אזהרתן משמע דנאמרה הך אזהרה ביחוד דאי רק דהם בכלל אתה דרישי' היל"ל כבר מוזהרין כלשון המכילתא. ובלאה"נ יש לדקדק נימא דאצטריך לעבוד ואמתו הקטנים ואמה עברי' ע"כ קטנה היא שהרי יוצאה בסימני נערות. א"כ אי קאי אעבריים ע"כ באמה קטנה קאי ולהזהיר האדון עלי' ונימא ה"נ עבד דומיא דאמה בקטן ול"ש ע"ז שכבר מוזהרים מבנו ובתו דבקטנים ודאי די"ל דאאב דוקא מזהיר שהוא חייב בחינוכם ולא אחר ואין ללמוד מבנו ובתו לעבודו ואמתו עבריים:
7
ח׳ונראה דס"ל להס' יראים דהך בנו ובתו ל"ד דלכל ישראל מדבר בלשון אתה דרישי' ובנו ובתו הקטנים דכל ישראל קאמר וכל ישראל מוזהרים עליהם ולא אב דוקא. וה"נ ס"ל להר"ן פ"ק דע"ז (דף שלד רע"א) גבי מחמר דאף בבהמת חבירו נמי ע"ש וכ"ה במאירי ר"פ כ"ד דשבת יעוש"ב. והביא כן בשם גדולים ומפ' וכ"ה בחי' הרמב"ן והרשב"א שם ע"ש ובמג"א סי' רס"ו ס"ק ה' וע"ש ברמב"ן משמע אפי' בבהמת גוי נמי ע"ש. וזה צ"ע דקרא כתיב בהמתך ונהי דלכלל ישראל קאי מ"מ משמע בהמתך דישראל דוקא. וכמו עבדך גם לרשב"א הנ"ל דוקא עבד ישראל אבל לא שקבלוהו לגר תושב. וא"כ בהמתך דכתיב בהאי ל"ת וגו' לכל ישראל אזהר ולא לבעלי' דוקא. ונראה דה"נ לעבדו ואמתו דמדמינהו רמב"ם לבהמתו ומשום דכתיבין יחד. ואף דלענין להפרישם ולמנעם מסתברא דהוא דוקא אאדון כלשון רמב"ם וכמשנ"ת. י"ל עיקר אזהרה דעבדו ואמתו נמי בעושה ע"ד ישראל דוקא דוגמת בנו ובתו ודוגמת בהמתו דהיא קרא דמפ' לה במחמר דוקא אבל שביתת בהמתו מעצמה דנפ"ל מלמען ינוח מודה הר"ן והמאירי והרמב"ן והרשב"א דהוא אבעלים דוקא ע"ש ועו"א דשביתתן עליך י"ל דוקא שלא לעשות לדעת ישראל ודוגמת עבד ערך ושפיר דמי לי' נמי לענין שיהי' גם אחר דלאו רבו מוזהר עליו כנ"ל מהרשב"א. ומ"ש בס' יראים שקנויין לך י"ל דר"ל הואיל וקנויין לישראל ולאו דוקא לו ביחוד וא"כ ה"נ לבנו ובתו י"ל כן. וכ"מ סתימת לשון המשנה דשבת קטן כו' ששביתתו עליהן או עליך דמייתי. ואף דבגמ' הלשון לדעת אביו י"ל אורחא דמילתא נקט דמסתמא מפני שנוח לאביו הוא דעביד ולא לחיש זר אבל אה"נ אביו ל"ד וכסימות המשנה. וכ"נ ביבמות שם דפריך מהך מתניתין אהא דדבר טלי וטלייא. ואי נימא מתניתין בבן לאביו דוקא ומקרא דבנו ובתו דוקא היל"ל אביו דוקא שביתתו עליו והכא טלי וטלייא דעלמא קאמר ולא בני ר' יצחק בר ביסנא. וע"כ פשיטא לי' דקטן סתמא אמר משמע אפי' דעלמא וע"כ משום דקרא דבנך ובתך נמי אזהר לכל ישראל וכמ"ש. דהרי בס' יראים מייתי כ"ז אההיא דמכילתא ודמקרא דבנך ובתך נפ"ל זה. וגם סיום לשון הס' יראים להזהיר גדולים על הקטנים משמע כל גדולים דעלמא אכל קטנים דעלמא ודוגמת לשון להזהיר גדולים על הקטנים שביבמות שם סע"א דלא מיירי מאב לבן כלל דל"כ כן התם כלל ע"ש. וא"כ י"ל היינו דמייתי ס' יראים אעבדו ואמתו דס"ל אי בעבריים ע"כ בקטנים קאמר דהא אמה ע"כ קטנה כנ"ל וה"נ לעבד פשיטא לי' דבגדול ל"ש להזהיר עליו כיון דישראל הוא כדפשיטא למכילתא בבנו ובתו ולא ע"ז מייתא מהמכילתא. דפשיטא לי' דאי נימא כן בקטן קאמר. וגם דמסתמא הוא בדומה לאמה. וע"ז אמר דכבר נאמר אזהרת בנו ובתו דכל ישראל מוזהרין על הקטנים מישראל וגם עו"א עבריים בכלל ישראל נינהו ומוזהרין עליהם ג"כ. ועי' בחי' הרמב"ן שבת (קנג סע"א) ד"ה חמור כ' דחרש שוטה וקטן בכלל חמור הם כו' שאת מצווה על שביתתן לעשות מלאכתו ע"י ועדיפי מיני' דהיינו אדם כו' ע"כ מבואר ג"כ דכל חש"ו שביתתו עליו מדאורייתא כבהמה ועדיף טפי ואף לאחרים דהתם חש"ו סתם אתמר ולא קאי אבנו. וע"כ כונתו לקרא דבנך ובתך ומפ' כמ"ש דהאזהרה לכל ישראל וסתם וכתב בפשיטות וכמ"ש אח"כ שם בפשיטות כלשון הנז"ל משמו דמוזהר על בנו דפשוט בידי הכל פי' הכתוב כן כדפירש"י בחומש אלא דבא להוסיף דאדם שמוזהר עליו עדיך מבהמה והוא מהגמ' שם הני אדם כו' וד"ז מסברא כיון דאדם בר מצות אף דאלו אינן בני מצות לפי שאינן בני דעת מ"מ מין האדם בר מצות וחמיר טפי גם מה"ת. ואף דבחד אזהרה כתיבי ולא כמ"ש רש"י משום אחלופי:
8
ט׳וראיתי בהה"מ פ"כ הלכה ז' הביא דברי רמב"ן ורשב"א שכ' דודאי לא גרע מבהמה ואסור להאכילו בידים כבסוף המ"א והוא כתב דטעמו דרבמ"ם שאין אנו מצווין על שביתת אלו כמו שאנו מצווין על שביתת בהמתנו וזה פשוט ולא נאסרו אלא להאכילן בידים כו' ע"כ. ונראה דס"ל דההיא דמכילתא אינה הלכה כיון דלא מייתי לה ביבמות שם וה"ה כבכל איסורין שנתבאר בהמ"א דאסור לאכילן. ומ"מ תימא מ"ש וזה פשוט ומאי פשיטותי' והרי הרמב"ן אין סובר כן וכ' בהדיא דמצווה על שביתתו טפי מבהמה ומייתי אח"כ מקרא דבנו כנ"ל וגם פשטי' דקרא דבנו ובתו משמע טפי אקטנים כהמכילתא. ומ"ש משמם מהא דאסור להאכיל לא נמצא זה בחי' הרמב"ן אבל הוא מד' הרשב"א בחי' לשבת שם ודהאיסור מלא תאכלום כו' ע"ש וכן הר"ן ר"פ כ"ד ד"ה איכא דאמרי מביא בזה מהא דלא תאכלום קרי לא תאכילום דאסור למספי בידים ע"ש וכ"ה ג"כ בחידושיו המיוחסים להריטב"א לשם. והנה גם הם לא ס"ל הא דמכילתא דבשבת גופי' יש אזהרה אקטנים. אבל צ"ע מנ"ל לדחות דברי המכילתא מהלכה כיון דמתלמודין אין ראי' מבוררת נגד זה. ואולי מודו להמכילתא רק דס"ל הך אזהרה לאב דוקא על בנו ובתו והתם חש"ו סתמא גם דעלמא ע"כ מייתי מאיסור דלהאכיל דהוא לכ"א. ופליגי עמ"ש בד' ס' יראים ורמב"ן דגם כאן לכ"א קאי. אבל קשה מ"ש מבהמתך לר"ן עצמו. וגם ד' הה"מ צ"ע דחש"ו סתמא גם בנו בכלל ואיך שרי גם לבנו כשנתן עליו מע"ש והוא עושה לדעת אביו דלפמ"ש אסור מה"ת בלאו. ואולי י"ל למ"ש דלרמב"ם ל"ת דעו"א אדידהו י"ל הא דצריך להזהיר כאן לעו"א טפי מבכל התורה כולה משום דס"ד דלא אסרה תורה אלא עשיית מלאכה לדעתו ולרצונו ואפי' שכיר אצל אחר הרי בא בשכרו ועושה לצרכו לקבל שכרו ודוגמת ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך דרישי' אסור בסיפי' בשבת אבל עבד הקנוי לרבו ובע"כ הוא עושה מלאכת רבו בלא שום שכר וצורך לעצמו כלל אפשר דלא נאסר דהוי כעין מלאכה שאינה צריכה לגופה כי הוא א"צ לה. וגם דאינו דומה לשביתת הקב"ה שהוא ממלאכת שמים וארץ שעשה ברצונו וע"כ פי' בהו קרא דגם הם חייבים. ולפ"ז אפ"ל בנו ובתו נמי שבע"כ צריכים לעשות בשביל אביהם ממצות כיבוד ולא לצורך עצמם כלל ס"ד דאינו בכלל. דאזהרת התורה רק לעושה מלאכה לעצמו ומדעתו כנ"ל ושפיר צריך האזהרה לבנו ובתו הגדולים ג"כ לדידהו עצמם. ובכלל אתה הוא רק כשעושים לעצמם ולרצונם אבל מה שעושים בע"כ לכבוד אביהם ע"ז צריך לגלויי בנו ובתו. וצריכי תרווייהו דלא אתי זה מזה דמבנו ובתו ל"א עבדו ואמתו די"ל שאני בנו ובתו דאין קנוים לו ולא בע"כ ממש הוא אלא מצד מצוה דרמא רחמנא עלייהו וניחא לאינש למיעבד מצוה והו"ל כעושה מרצונו ול"ד לעבדו ואמתו. ומעבדו ואמתו נמי לא אתי בנו ובתו די"ל שאני עו"א הקנוים לו דיד עבד כיד רבו דמי ע"כ הזהירה תורה עליהם משא"כ בנו ובתו. וי"ל המכילתא לטעמי' דמייתי הוא דבעבד מהול אקרא דל"ת וגו' עו"א כנז"ל וס"ל מדס"ד בערל אי לא וינפש משמע דגם השתא דמוקי במהול היינו דוגמא דערל דהאזהרה על האדון דס"ל דלדידהו ל"צ וע"כ מוקי גם בנו ובתו בקטנים ואאב דבגדולים לדידהו ל"צ. אבל רמב"ם אזיל בשיטת ברייתא שבנוסחת תלמודין דמייתי מלמען וגו' דמשנה תורה ולא מקרא דל"ת וגו' וע"כ כמש"ל דההוא אעו"א עצמן ואצטריך גם להזהיר לדידהו וע"כ שפיר גם בנו ובתו האזהרה לדידהו ובגדולים ולא כהמכילתא והה"מ והר"ן ג"כ בשיטה זו. ולפ"ד אין אזהרת לאו מיוחדת לבנו ובתו ולעו"א דכיון דאדידהו קאי אינו אלא לימוד דין להכינסם ג"כ בכלל אזהרת ל"ת שהוזהרו כל ישראל וכבכל התורה כולה והם בכרת ומיתה וקרבן ג"כ ככל ישראל. אך לרמב"ן וסייעתו זו אזהרת לאו בפ"ע אגדולים ואישראלים ודוגמת בהמתך ואין בזה לא כרת ולא מיתת ב"ד ולא קרבן וגם לא מלקות וא"כ לשיטת רמב"ן בס' המצות הנז"ל יש למנותן הפ"ע ונוספו בזה ג' לאוין במנין:
9