פרי צדיק, קונטרס שביתת שבת ז׳Peri Tzadik, Kuntres Shvitat Shabbat 7
א׳ובזוהר הרקיע שם הוסיף למנות עשה דתוס' שבת מקרא דתשבתו שבתכם ביומא (פא ב) וע"ש ביומא דעיקר קרא בינוי דיוה"כ כתיב וה"נ לשביתתו ומתשבתו נפק"ל גם שבת ויו"ט וכל שנאמר בו שבות. והעשה בכל ימי השביתה והוא סידרו גבי שבת שהוא הראש והראשון לכולם. ויש לעיין דהי"ל למנות בתרתי מצות תוס' עינוי שהוא ביוה"כ לבדו מרישי' דקרא מועניתם וגו' ומצות תוס' שביתה הנוהג בכולם מסיפי' דתשבתו. ואלו בשאר מצות המועדות והשבת כשמחה ועונג וסוכה בחג לכיא מצוה בתוס'. ואולי משום דתוס' שביתה דיוה"כ משמע שם דמעינוי נפק"ל דמתשבתו דריש לשבת ויו"ט ולא לשביתה דיוה"כ עצמו וע"כ דהוא בכלל עינוי ותרווייהו מועניתם נפק"ל וא"כ בתר דאתרבי שבת ויו"ט ג"כ כיוה"כ אפשר לומר דגם תוס' שביתה דידהו בכלל תוס' שביתה דיוה"כ דנפק"ל מועניתם ומצוה א' הוא לכולם ורבוי דתשבתו הוא ללמד הדין דכולהו בכלל זה דועניתם הקודם. ועדיין הדבר דחוק דמהיכ"ת יהי' תוס' שביתה דשבת ויו"ט בכלל ועניתם דיוה"כ. ואף דשביתת יוה"כ נפק"ל מעינויו מ"מ בשבת ויו"ט דמרבינן מתשבתו שבתכם לכל שבתות נימא דזה מ"ע בפ"ע. וע"ש הביא ראי' מביצה ל' א' דאינו אסמכתא ושם לענין עינוי יוה"כ הוא ואין ראי' לשביתה. ודחוק לומר דמדרישי' דוקא ודרשא גמורה סיפי' נמי דוקא. אבל היל"ל מההיא דיומא גופי' שם א' דממעטי' מקרא מעונש ואזהרה לתוס' מלאכה ש"מ דאיסור דאורייתא מיהו איכא. ואף דעדיין י"ל אין לי אלא יוה"כ דפשטי' דתשבתו שבתכם איוה"כ קאי וכדאי' נמי בגמ' שם רע"ב. וי"ל הא דדרשי' לשבת ויו"ט אסמכתא. הנה גם זה יש ללמוד מהברייתא דשם א' דקאמר אח"כ ומה מלאכה שנוהגת בשבת ויו"ט אינו מוזהר כו' וע"כ אתוס' מלאכה קאי דבגופו של יום באמת מוזהר. וע"כ דגם תוספתו נוהגת בשבת ויו"ט מדאורייתא. אך שם ב' מבואר דהאי תנא ל"ל דרשא דועניתם כלל רק מהאי גופי' משעי' איסורא לתוס' מדאמעוט מעונגש ואזהרה ע"ש וברש"י ד"ה ותנא. וא"כ אף דנפ"ל איסורא מדיוקא מ"מ ל"ש למנותו מ"ע כיון דלא נמצא ציווי בקרא ע"ז כלל. וזהו אפי' ביוה"כ וכ"ש בשבת ויו"ט דליכא שום לימוד מקרא:
1
ב׳וראיתי בטורי אבן לר"ה ט' רע"א כ' דהאי תנא דעצם ל"ל תוס' שביתה אלא ביוה"כ דכתיב קרא ולא במק"א ואפי' בשבת דחמיר י"ל מה ליוה"כ דנוהג בו עינוי ותדע דאידך ברייתא צריך תשבתו לשבת ולא יליף מיוה"כ יעו"ש. ותמוה מאד דלא שפיל לסיפא דברייתא דעצם הנזכר דקאמר ומה מלאכה כו' וע"כ קאי אתוס' וכמשנ"ת ומבואר דס"ל תוס' גם בשבת ויו"ט ופשיטא לי' שנוהגת בהם. (ואברא דראיתי בלח"מ פ"א משביתת עשור ה"ו מביא מכת"י דל"ג הך סיפא דברייתא כלל וכתב שכ"ה גירסת רמב"ם והה"מ יעו"ש. וכן מצאתי הנוסח בס' דקדוקי סופרים הנדפס מחדש ביומא שם דל"ג זה. אך שם מייתי מכת"י הנז' דל"ג נמי הא דהאי תנא דעצם ועניתם מאי עביד לי'. וכ' נמי דהוא ג"כ גי' רי"ף ורמב"ם והה"מ יוע"ש. ועי' גם בזה בס' דקדוקי סופרים הנזכר שם וא"כ ל"פ כלל הני ברייתא. ודברי הטורי אבן אליבא דגי' שלפנינו והוא גי' רש"י והרי לפנינו סיום הברייתא כנ"ל וגם זה גי' רש"י כן אף דשם בפירושו לא כתב ע"ז כלום מד' בסוכה כ"ח ב' ד"ה הואיל שכ' על תוס' עינוי ומהאזהרה נמי אמעוט כו' ע"ש מבואר דגריס כן וגורם כל הסיום דשם) וצ"ל דאף יו"ט דקיל מ"מ הואיל ונאמר בו שביתה ילפי' משביתה דיוה"כ להצריך תוס'. ואע"ג דאידך ברייתא הוצרכה לרבויינהו י"ל להך תנא דביוה"כ נמי לא מפרש בי' בגופי' וסמך קרא אדיוקא דנימא סתם מצות שביתה משמע כן. י"ל ה"נ לשביתה דבכ"מ ול"צ לרבויי בהדיא דהא גם ביוה"כ גופי' ליכא רבוי בהדיא ולפ"ז נראה ודאי דמצות התוס' הוא בכלל גוף מצות השביתה דאף התוס' בכללה ולא אמעוט אלא מאזהרה ועונש ואפי' דלפ"ז אמת שיהי' בו מ"ע אבל היינו מ"ע דשבת ויו"ט עצמו ולא מצוה נוספת:
2
ג׳ובזוהר הרקיע שם כ' דא"א לומר דהתוס' והעיקר נמנה א' שהרי הכתוב חלקן זה בעשה ול"ת וזה רק בעשה. וגם מדאצטריך לרבויי נשים לתוס' עינוי בסוכה כ"ח ב' יעוש"ב. ואין אלו טענות כלל די"ל דאזהרה דאמעיט אמעיט והעשה כוללת שניהם. אלא דהוא קאי לדרשא דועניתם ומ"מ גם בזה י"ל דקרא רביי' להיותו בכלל גוף העשה. וע"כ צ"ל כן לפי הגי' הנז"ל מלח"מ דל"ג הא דהאי תנא כו' ודל"פ ודגם ברייתא דעלצם נפק"ל האיסור דתוס' מועניתם ע"ש. והשתא דעיקר איסורו ידעינן רק מועניתם אי זה עשה בפ"ע מה צורך למעטו מאזהרה ועונש. גם בלא מיעוט מהיכ"ת להעניש ולהזהיר כיו דאין התוס' בכלל עיקר והרי לא כתיב גבי' עונש ואזהרה אלא עשה. וע"כ דהו"א דקרא דועניתם אהדרי' לאיסורו העיקרי ושיהי' ממילא בכלל העיקר גם לעונש ואזהרה וע"כ צריך למעטו. וכיוצא בו בתוס' מ"ק ג' ב' ד"ה יכול לענין תוס' שביעית דס"ד דילקה מה"ט יעו"ש. וא"כ גם השתא דאמעוט היינו למאי דאמעוט והעשה י"ל כדאי קאי להיותם בכלל העיקר. אלא דלגי' דילן דפליגי אי נימא גם לברייתא דועניתם אינו בעונש ואזהרה ע"כ צ"ל דלא אהדרי' לאיסורו וא"כ שפיר הוא עשה בפ"ע. אלא דלא ידענא מנ"ל כן ואימא באמת להך ברייתא אי פליג אאידך אה"נ דישנו גם באזהרה ועונש. והרשב"ץ שכ' בפשיטות כן אפשר דהי' לפניו גי' כת"י הנ"ל שהיא גי' ספרדית לפ"ד הלח"מ שהיה כן לפני הה"מ וגם רשב"ץ מגולי ספרד בדור שלאחריו קרוב דגם גי' ס' שלפניו כן ודל"פ. אך בסוכה שם משמע דד"ה הוא דאמעוט מעונש ואזהרה דאל"ה תקשה לאידך האזהרה לרבות נשים ל"ל ע"ש. ואפשר פלוגתתם רק אי עצם מייתר להך דרשא ואז ממילא שמעי' איסור התוס' דאל"ה למ"ל עצם היום. וברייתא דועניתם ס"ל דלא מייתר ולכן אין ללמוד איסור מדיוקא דאימא דאה"נ דל"צ להא ואיצטריך למילף מקרא אחריני. אבל מ"מ בתר דילפיק האיסור מיעוט דעונש ואזהרה שפיר לד"ה ממילא אמעוט מפשטי' דבעצם היום אף אי לא מייתר מ"מ הרי לשון זה אין משמעו אלא עצמו של יום ולא תוספתו. ושמעי' דלא נאמרה העונש ואזהרה אלא על העצם ולזה לא אהדר. אבל מ"מ לענין העשה שפיר י"ל דאהדרי' וכ"ז גם לדרשת ועניתם דאתי עלה. ולברייתא דעצם לגי' רש"י נראה ודאי דאין למנותו עשה בפ"ע. ומ"ש מסוכה לפ"ד תוס' קידושין שנתבאר לעיל דגם על עשה שעם הל"ת אין נשים מוזהרים. א"כ שפיר אפי' הוא בכלל העשה דעצמו של יום צריך לרבויי נשים כיון דבזה ליכא הל"ת אלא העשה. וצ"ל דרשב"ץ ס"ל כס' החינוך וס' יראים ורמב"ן ור"ן הנז"ל דגם בעשה חייבות. ומ"מ גם לפ"ד אפ"ל קצת דדוקא במה שיש בו עשה ול"ת וחייבות בהל"ת דאותו דבר שייך בהו גם העשה דלא שייך לפוטרן משום שהזמ"ג כיון דע"כ חייבות מפני הל"ת אבל במה דליכא הל"ת אלא העשה שפיר י"ל גם לפ"ד לפטור משום שהזמ"ג ואע"ג דהכל חד עשה ויש להשוותם כמש"ל משאגת ארי' ומסברא. מלבד מש"ש דל"מ כן מהר"ן ורמב"ן בשם התוס' ע"ש. אפשר דזהו רק כשפשט משמעותו משמע תרווייהו ולא היכי דאתרבי מקרא אחר לכלול ג"ז בהעשה. ועוד נראה אפי' נלמוד משם כן היינו רק לתוס' עינוי. ואדרבא י"ל משם ראי' דתוס' מלאכה לא דלפ"ד דגם תוס' מלאכה דאורייתא היל"ל טפי תוס' מלאכה דהאזרה סמיך לי' לאיסור מלאכה הכתוב לפניו. ומ"ש דנקט התם תוס' עינוי שלפני פניו. ולפמ"ש י"ל משום דתוס' עינוי כתיב בי' עשה בפ"ע בקרא דועניתם וגו' בתשעה וגו' עד ערך דפ' אמור מלבד ועניתם וגו' דבריש הפ' שם ומלבד תענו וגו' ועניתם וגו' דפ' אחרי ושפיר י"ל דהוא עשה בפ"ע והו"א דפטירי משום שהזמ"ג. אבל תוס' מלאכה דיוה"כ לא כתיב בקרא כלל. ורבוייא דתשבתו מוקמי' לשבת ויו"ט וע"כ ד"ז ילפי' מעצמו כמו מצות עינוי שבעצמו של יום גלי קרא להוסיף ה"נ לשביתת מלאכה. וע"כ לומר בזה שהוא בכלל מצות שביתה שבעיקר היום כיון שאין בו מקרא בפ"ע ובדין לחייבם כשביתת העיקר ול"צ לרבויי אלא לתוס' עינוי. וא"כ תוס' שביתה אין למנות מ"ע בפ"ע וגם בשבת ויו"ט אף דאתרבי בפ"ע מתשבתו מ"מ לא נשתנו משביתת יוה"כ ודינם כדין שביתת יוה"כ וכמו לענין לאו וכרת דנתמעט ביוה"כ לבד. ומ"מ גם בשבת ויו"ט כן וכמ"ש רשב"ץ עצמו. וע"כ כיון דעיקרו ביוה"כ כתיב ושם נתרבו שבת ויו"ט לא עדיפי מיוה"כ. וה"נ י"ל לענין לכוללם בעשה דהעיקר נמי. ולפ"ז הגמ' שם קאי דוקא למאן דיליף מועניתם דלתנא דעצם עצם דם תוס' עינוי בכלל ותקשה לדידי' האזרח למ"ל. וצ"ל דפלוגתת תוס' וס' החינוך הנז"ל תליא בחילופי גי' הנז' דתוס' אזלי בתר גי' רש"י דפליגי וע"כ להאי תנא צ"ל כתוס' דגם אעשה שעם הלאו אין מצווים. וס' החינוך ספרדי אזיל בתר גי' ספרדים הנז"ל דל"פ הברייתות כלל. ואף דלפמ"ש לדייק מדנקט תוס' עינוי יהי' מוכח משום כס' החינוך. י"ל לתוס' דנקט עינוי משום דעיקר תוס' למאן דיליף מועניתם גבי עינוי הוא דכתיב ע"כ נקט העיקר להאי מ"ד ואה"נ ה"ה לשביתה:
3
ד׳ושוב ראיתי בחי' הריטב"א לסוכה שם כ' דאצטריך לתוס' עינוי כו' דאע"ג דלאו מ"ע ממש הוא ה"א כו' ע"ש. הנה כ' בפשיטות דאינו מ"ע ממש ונראה דס"ל דאע"ג דדרשא גמורה הוא מועניתם (או מדיוקא דעצם אי פליגי) מ"מ אין זה פשטי' דקרא ורק מדרשא הוא דאתיא. ואין נקרא מ"ע ממש אלא מה שמפורש בכתוב בהדיא כפשטי' אבל מאי דנפ"ל מדרשא דינא הוא דנלמד שדבר זה אסור ולא למנותו מ"ע. ולכן הי' אפ"ל דל"ש ע"ז מ"ע שהז"ג בדבר זה שאינו בלשון עשה מפורשת כיון דהוא רק ילפותא דרך דרש ומאחר דאיסורו בשב ואל תעשה י"ל דדינו כל"ת לחייב גם שהזמן גרמא. ע"כ אמר דמ"מ הו"א דכיון דאמעיט מלאו ועונש הו"ל עשה אף שאינו מ"ע ממש. ולפ"ז למדנו מד' דגם תוס' עינוי אינו מ"ע ממש ובודאי דאין למנותו במנין וכ"ש לתוס' שביתה. ולכאורה יש לדקדק כן מההוא דביצה הנז"ל דגם תוס' עינוי לא נחשב כמפורש רק דרשא לפמ"ש הרא"ש שם ברפ"ד דביצה בשם בעל העיטור דמה דמפורש בקרא מחינן ורק תוס' יוה"כ דמדרשא יעו"ש. ולרשב"ץ דמונאו במנין המ"ע משמע דחשביה כמפורש בקרא והוא עצמומביא דברי בעה"ע בתשב"ץ ח"ב סי' מ"ז בשם י"א ע"ש. ומיהו י"ל שם לענין נשי קאי בגמ' וי"ל דוקא נשים בחיובן חשיב לי' מדרשא דהא ס"ד למפטרינהו ורק מריבוי ה' דהאזרח מחייבינן להו וההיא ודאי דרשא בעלמא הוא. ומיהו מ"מ דחוק עדיין דאי עיקרו מ"ע אף דנשים מדרשא מ"מ הך ריבוייא אינו אלא לאפוקי דלא למעטינהו ולגלות שהם ג"כ בכלל המצוה וממילא גם עליק יש מ"ע גמורה דהמ"ע קאי עליהם ג"כ וראוי להחשיבו כמפורש בכתוב. ובלאה"נ לשון הרא"ש וכן בתשב"ץ שם משמע דאגוף תוס' עינוי קאמרי וכ"ז גם כשנודה דהוא דאורייתא. אבל תימא עליו שכ"כ בפשיטות בלא שום חולק והרי התוס' ר"ה ט' סע"א ד"ה ורע"ק דר"ג וב"ד דבמ"ק ד' א' (וע"ש בתוס' ד"ה מה לא כתבו כן אל דאא"ל כד' למ"ש תוס' בר"ה שם דלרע"ק ילפי' שבת ויו"ט משביעית ע"ש) לא ס"ל תוס' כלל ע"ש והרי כוותייהו קיי"ל. וגם למסקנא דמודו בזמן שבהמ"ק קיים בשביעית זהו ודאי רק בשביעית שייך לתלות בזמן המקדש. אבל בשבת ויו"ט ויו"כ ל"ש לחלק. ועוד דהא ההי מהלמ"מ ואין למידין מינה וכמ"ש תוס' שם ד"ה ור"י דע"כ צריך לר' ישמעאל קראי דועניתם ור"ג וב"ד ל"ל קראי דועניתם דא"כ ניליף מינה נמי תוס' שביעית גם בזמן שאין בהמ"ק קיים כלר"י. וגם רמב"ם לא כ' תוס' אלא בעינוי דיו"כ בפ"א משביתת עשור ה"ו. וע"ש בהה"מ ולח"מ דתוס' שביתה ל"ל יעוש"ב בטעמו. ואולי נפק"ל מהגמ' דסוכה הנז"ל מדנקט תוס' עינוי ולא תוס' מלאכה דסמיך ליה וכמש"ל. ועבכ"מ רפ"ה משבת דאפי' מדרבנן ל"ל תוס'. וגם הטור אף דס"ל תוס' מלאכה ביו"הכ. בשבת ויו"ט לא ס"ל וכמ"ש הט"ז סימן תר"ח ע"ש. ובש"ע סימן רס"א ס"ב כתב בלשון י"א אך מג"א שם ס"ק ח' כתב בסתם דהוא מ"ע והוא מהלבוש שם ומשמע דר"ל מ"ע ממש וכהרשב"ץ. ולמ"ש לבוש שם מק"ו ודאי אין נראה שיהיה מ"ע. וע"ש בפמ"ג באשל אברהם לשם בזה:
4
ה׳וראיתי לו באשל אברהם ר"ס תר"ח כתב והנה לענין תוס' מלאכה י"ל איסורא בעלמא מה"ת לא עשה משא"כ תוס' אכילה י"ל איסור עשה מפורש ע"כ. וחילוק זה מכוון למש"ל אההיא דסוכה אבל לא ידענא מנין לקח זה. וגם לכאורה הוא נגד מג"א הנ"ל וד"ע שם ע"ש ואול ס"ל שבת ויו"ט דילפינן מתשבתו שבתכם הוא מ"ע אבל יוה"כ דילפי' מלאכה מעינוי אינו עשה. אך לפ"ז נימא תשבתו ליוה"כ עצמו ולעשה וע"כ או דממילא נשמע עשה גם בשביתה דיוה"כ או דגם בעינוי ליכא עשה ממש. ועוד המג"א לקח מלבוש כנ"ל ושם כ' מ"ע דילפי' ק"ו מיוה"כ א"כ ע"כ גם שביתה דיוה"כ עשה. ואגב ראיתי עוד לו שם במשבצות זהב בר"ס תר"ח כתב נשים חייבות בתוס' יוה"כ אף דמ"ע שהזמ"ג פטורות י"ל היינו משום יוה"כ גופי' שייך בנשים ג"כ וכ"ש תוס' שבת נשים חייבות וכל מ"ע של שבת חייבין אף בג' סעודות ע"כ. ותמיהני דנראה דאשתמטי' גמ' דסוכה הנ"ל דילפי' דחייבות בתוס' מהאזרח ותימא דלא מייתי זה כלל והוא המציא הטעם שכ' זוהר הקריע להוכיח משם דאינו כן ודאינו בכלל העיקר וכנז"ל ולפ"ד עצמו בא"א הנז' דרק תוס' עינוי עשה מפורש הרי ע"כ ס"ל ועניתם עשה בפ"ע לתוס' ומלאכה הוא רק דרך ילפותא דנכלל בהעיקר ואינו עשה וא"כ תוס' עינוי מ"ע בפ"ע. ומה בכך דחייבות בעיקר יוה"כ שהוא בעונש ואזהרה תוספתו דרך מ"ע והזמ"ג לא. וא"נ דאה"נ קאי בזה אתוס' מלאכה דז"א דהרי מה דמייתי שם מס"ב ע"ש הוא בעינוי. ומ"ש לענין שבת הוא לשיטתו בר"ס ש"ד הנז"ל. וכבר כתבתי דמלבד דדברי הר"ן אין מוסכמים גם לדידי' לא ברירא לי לומר כן גם אמצות דשביתה דלא דמי לקידוש היום ואין טעם בזה לומר כן:
5
ו׳ואיברא כבר מפורסם בי מדרשא ושמעתי בילודתי בשם גדול א' גם ראיתי בדפוס באיזה ספר ראי' דעשה דשביתת בהמתו נוהג בנשים מפרתו של ראב"ע בשבת (נד ב') דאיתא בגמ' שם של שכנתו היתה ואיסור דשם בעשה דלמען וגו' לבד כמ"ש תוס' שם בריש הפ' (נא ב') ונזכר לעיל. אבל י"ל שאני שם דלמען וגו' סמיך לל"ת וגו' ועלי' קאי ושפיר י"ל דדרשי' בזה כד"ש בעלמא בכה"ג הסמוכין דכל שישנו בל"ת וגו' ישנו בלמען וגו' ועדיף דהכא לשון למען וגו' מורה שהוא סיום הקודם ונמשך לשלמעלה ויש להקיש ולהשוותם טפי ואין ללמוד למצוה. הכתובה במק"א. אלא די"ל בזה כיון דגבי יוה"כ כתיב הוקש ליוה"כ ונילוף מיני' לנשים דחייבות שם מרבוי דהאזרח דקאי גם אמלאכה:
6