פרי צדיק, לך לך ג׳Peri Tzadik, Lech Lecha 3
א׳בחמרא גו כסא ומדאני אסא לארוס וארוסה כו' צירף היין והדס. דאסא מצינו (מגילה יג.) הצדיקים שנקראו הדסים וכל ישראל י"ל חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים. ובזוה"ק פ' זו (צג א) והא כמה חייבין אית בישראל כמה חטאין וכמה רשיעין כו' אלא כו' דמקריבין בנייהו לתמניא יומין לקרבנא וכד אתגזרו כו' אקרון צדיקים כו' והיינו על פי מה שכתוב בגמרא (סנהדרין מד.) עה"פ חטא ישראל אעפ"י שחטא ישראל הוא אר"א הד"א אסא דקאי ביני חילפי אסא שמי' ואסא קרו לי'. והוא שכיון שנימול התינוק לח' שלא מדעתו ונעשה עי"כ ישראל. וזה מורה שקשור בשורש בהשי"ת בראשית המחשבה וכל מה שעובר עליו. באמת רצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה וכו' כמו שכתוב (ברכות יז.) והיינו מפני שהאסא עומד בין הקוצים והיינו עכו"ם שיש בהם בשורש הרע. על ידי זה מסתעף גם ללב ישראל השאור שבעיסה. וז"ש במגרא שם על עכן שעבר על ה' חומשי תורה כו' מושך בערלתו היה וכדומה ולמה דרשו בו כ"כ לגנאי. אך כיון שבעכן נכתב חטא ישראל להשמיענו זה שאף על פי שחטא ישרא הוא. מש"ה תלו עליו כל מה שיוכלו לתלות מהרע ללמד שכל מה שעובר על ישראל. מ"מ לא ידח ממנו נדח שלא נעקר שם ישראל ממנו. וזה ענין מה שמצינו (שבת לג:) ברשב"י ור"א כשיצאו מן המערה כ"מ שנתנו עיניהם מיד נשרף כו' ואחר כך אי' בהדרי בפניא דמע"ש חזא ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא ורהיט בה"ש א"ל הני למה א"ל לכבוד שבת כו' חד כנגד זכור וחד כנגד שמור. א"ל לברי' חזי כמה חביבין מצות על ישראל יתיב דעתייהו. וצריך להבין מה שנתישבה דעתם בזה שראו בהאי סבא שמדקדק במצות וחביבין עליו. והרי עדיין ראו שמניחין רוב העולם חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. ובפרט לפי מה שיש תוס' (חולין ו.) בשם י"מ דכ"מ שמזכיר ההוא סבא הוא אליהו. ואף שכ' התוס' שא"א לומר כן בשבת בעובדא דרשב"י היינו בסוף המעשה ההוא סבא שאמר שטיהר רשב"י בה"ק דמסיק יהב בי' עיני' כו' אבל ההוא סבא דנקט מדאני אסא יכול להיות אליהו. אבל יהיה אליהו או ססא אחר במה נתיישבה דעתם שראו א' מחבב מצות. והרי מקודם אמר מניחין חיי עולם כו'. אך הענין על פי מה שכתוב בגמרא (ברכות לה:) ובזמן שאין ישראל עושין רצונו ש"מ מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנאמר ואספת דגנך. והק' בח"א רש"א הא הפרשה מיירי והיה אם שמוע וגו' לאהבה את ה"א וגו' ועלה כ' ואספת דגנך ואיך מוקי לה באין עושין רצונו ש"מ. ואמרנו שלא אמרנו בגמרא שאין עושין מצותו של מקום. רק רצונו ש"מ. והיינו דודאי לא צוה השי"ת לשבות כל הימים. רק לשבות בשבת ושמיטה. וזה שומרין ישראל. רק רשב"י אמר כיון שידוע שרצונו של מקום שיהיה האדם פנוי רק לד"ת כמו שהיה קודם הקלקול שלא היה להאדם שום עסק בעניני עולם הזה. ואמר רשב"י שצריך הישראל לעשות רצונו של מקום. וכמו שכתוב (סנהדרין צט:) כשהוא אומר לא ימוש וגו' הוי אומר לעמל תורה נברא כו' טובי' לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא והיינו שצריך לזכות לזה שיהיה דרופתקי דאורייתא שיהיה מיוחד רק לעמל תורה. וזה נקרא עושה רצונו של מקום ומלאכתו נעשית על ידי אחרים. אבל צריך לזכרות לזה כמו רחב"ד דאי' (תענית כד:) וחנינא בני דיו בקב חרובין מע"ש לע"ש.. והיינו שכל ימי השבוע היה מתענה ולכבוד שבת היה אוכל החרובין. ונר' שזה היה הפקר לכל. וכן נראה מהא דאי' התם דהוה רגילה דביתהו למיחמא תנורא כל מעלי דשבתא כו' ומשמע שלא היה להם שום דבר על שבת רק הקב חרובין. ומ"ש מע"ש לע"ש הכונה משבת לשבת לצורך שבת וכנעין שמצינו (חולין פד.) ואינך אימת מע"ש לע"ש שבודאי המכוון שם שהבשר וכדומה אכלו בשבת. וכן מצינו (עירובין כב.) בראב"מ שאמר מי שלימו קורמי באגמא ורבא דרש שחורות כעורב במי שמשים עצמו אכזרי על בניו וב"ב כעורב. אבל הם לא נטרדו כלל מזה. וערב לרחב"ד להתענות משבת לשבת וגלגל עצמו בשבת בקב חרובין. וכן לראב"מ להתאכזר על ב"ב כעורב כדי שיהיו פנוים לעמל תורה. אבל מי שאינו יכול לעמוד בנסיון זה הא רבא בעצמו אמר (ברכות שם) ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כו' הרי אף שהיו אמוראים ורבנן תלמידיו. כיון שידע שהעדר המזונות יטריד להם. צוה שיעסקו בפרנסתם בימי ניסן ותשרי. וע"ז מיירי קפרשה והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו' ואספת דגנך וגו' דהיינו שעושין מצות ה' שצוה לשבות בשבת ושמיטה. אבל אין עושין רצונו של מקום להיות פנוי רק לעמל תורה. וזהו מלאכתו נעשית על ידי עצמן. אבל מי שזוכה להיות דרופתקי דאוריי' להיות פנוי רק לעמל תורה כרצונו של מקום מלאכתו נעשית על ידי אחרים. ולאו כל אדם זוכה לזה. וז"ש שם הרבה עשו כו' כרשב"י ולא עלתה בידן. וזה שהראה להם האי סבא על מה שאמרו מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. שלכבוד השבת נקיט מדאני אסא לענג השבת שנצטו לענגו. ואמר רשב"י חזי כמה חביבין מצות על ישראל היינו המצוה שצוה השי"ת לנוח בשבת ולהיות פנוי רק לעבודת השי"ת כמו שנברא האדם רק לשמש את קונו. מדקדקין ישראל וחביב עליהם להוסיף עונג לכבוד שבת. ואם הי' השי"ת מצוה לישראל לשבות כל הימים היו שמועין ג"כ כמו ששובתין בשנת השמיטה שציוה השי"ת לנוח מכל עבודה. ומזה יתיב דעתיהו במה שעוסקין בחיי שעה כיון שניתן רשות לעבוד בו' ימי המעשה וז"ש ומדאני אסא לארוס וארוסה. והוא על פי מה שכתוב בגמרא חד כנגד זכור וחד כנגד שמור וברמב"ן יתרו כ' בשם ס' הבהיר דשמור היא שבת מלכתא וזכור כנגד השי"ת וזהו לארוס וארוסה. ואמר להתקפא חלשין והיינו הישראל שהוא חלוש בדעתו על מה שטרוד בימי המעשה בעניני עולם הזה. ואמר מקודם לארוס וארוסה עדמש"נ תנו עוז לאלהים. שעל ידי מה שעושין לכבוד השי"ת יהבין תוקפא וחילא כביכול לקוב"ה וכמו ש' בזוה"ק (ח"ב לב סע"ב) וזהו להתקפא חלשין. וצירף לזה היין קידוש שגם הא בא להתקפא חלשין והוא על פי מה שנאמר (עירובין סה.) לא נברא יין אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשים כו' וקרשה הא יש יין דמצוה ולפירוש רש"י (נזיר ד'.) קידוש על היין דאורייתא ומיקרי מושבע ועומד ואף לתוס' שכ' שהוא מדרבנן עכ"פ יש בו מצוה ולבד זה אמרו (ברכות מב:) בשבתות ויום טוב כו' הואיל ואדם קובע סעודתו על היין. וכן מצינו יין לטובה כמו ש' (יומא עו:) זכה נעשה ראש כו' זכה משמחו כו' חמרא וריחני פקחין. וכן מצינו (עירובין סד.) דאמר ר"נ כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילאי דעתאי. ובאותו סוגיא בעירובין ג"כ אי' כל המתפתה ביינו יש ב מדעת קונו כו' כל המתיישב ביינו יש בו דעת ע' זקנים כו' ומצינו (סנהדרין לח.) אגברו חמרא אדרדקי כי היכי דלימרו מלתא. וגם בתורה מצינו מפורש יין נסכים למזבח ואיך אמר שלא נברא היין רק לנחם אבלים. אך העניין עפ"י מש"נ דרכיו ראיתי וארפאהו ואשלם ניחומים לו ולאבליו ובמד' (ויק"ר ס"פ טז) אלו אבריו המתאבלין עליו וברע"מ (ח"ג קכג א') אחר שהאריך בענין התשובה אי' וכל פקודין דעשה דהוו עתידין לשריא ברמ"ח אברין דילי' כלהו מתאבלין עלי' ורזא דמלה דרכיו ראיתי וגו' ולאביליו אילין רמ"ח איברין דקא מתאבלן עלי' כו' וזה כונת הגמ' לא נברא יין אלא לנחם אבלים שאחר הקלקול נברא היין לשמח הלב. והוא על פי מה שנאמר (תענית טו.) ישרים לשמחה לישרי לב שמחה. והיינו כשזוכין ליישר הלב זוכין לשמחה. וז"ש בגמ' זכה משמחו דכ' ויין ישמח לבב אנוש. והפ' דרכיו ראיתי וגו' מיירי לעתיד דלעיל מינה כ' כי לא לעולם אריב וגו' כי רוח מלפני יעטוף וגו' ומינה דרשו (יבמות סב.) אין ב"ד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף ואחר כך כ' דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו והיינו שיכניס בו נייחא כעין מנוחת שבת וכמו שדרשו (ב"ר פ' טז) ויניחהו נתן לו מצות שבת כד"א וינח ביום השביעי והיינו דשם ג"כ הפי' שהי' להשי"ת נייחא ביום השביעי. ושבת הוא מעין עוה"ב כמו ש' (ברכות נז:) וכן נדרש (בזוה"ק ח"א מח ב) ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך על יום השבת שאז השי"ת נותן נייחא בלב ישראל על מה שהוא עצב ממה שהי' משוקע בימי המעשה בעניני עולם הזה. ומהרוגז ומהחרדה שי"ל ממלחמת היצר רע. ועז"נ ואשלם ניחומים לו ולאביליו. אלו רמ"ח אברים המתאבלים עליו. וכמו ש' ברע"מ שם לעיל מינה דעל האי דיוקנא דאת ה' אוקמוה מתנה טובה י"ל בבית גנזי ושבת שמה כו' ואחר כך אמר וכד היא תיזל מיני' הוא סם המות כו' ובההוא זמנא אתקרי ב"נ מת וכו' ומש"ה אחר הקלקול תקנו קידוש על היין ליישר הלב ולשמחו. והוא לנחם אבלים כאמור אבל קודם הקלקול לא נצרך כלל היין. וכן מה שאמר ר"נ דכל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילאי דעתאי. הוא ג:כ אחר הקלקול שנצרך היין ליישר הלב ולשמחו וקודם הערבוב טוב ורע לא היה נצרך היין כלל. וכן אחר שסועד דאי' בגמרא (ב"ב יב:) אחר שאוכל ושותה אין לו אלא לב א' ולא נתפרש איזו לב אחד. שמקודם שי"ל ב' לבבות היינו יצר טוב ויצר רע ולאחר שאכל ושתה אם היה אכילתו בקדושה י"ל רק לב א' לאביו שבשמים. שעל ידי האכילה בקדושה מתקן הפגם שהיה באכילה. ואם ח"ו האכילה לשם תאוה אז על ידי האכילה גורם קטרוג יצר הרע. שאין יצר הרע שולט אלא מתוך אכילה ושתיה וכמו שדרשו בספרי מכמה פסוקים ועל ידי בהמ"ז שמברך אחר אכילתו פועל שלא יזיק אכילתו. כיון שמכיר כח הנותן. וכשבא מהשי"ת אינו גורם קטרוג יצר הרע וכן דרשו (ברכות נג:) והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כו' וכל זה עצה שיהיה האכילה בקדושה. ולזה המצוה לברך על כוס יין לשמח הלב להיות לישרי לב שמחה והיינו כשזוכין להוריק הרע מלב כסיל וליישר הלב. ובגמרא (ערכין יא.) איזהו עבודה שבשמחה ובטוב לבב הו"א זה שירה. ואמרו שאין אומרים שירה אלא על היין כו' והיינו בטוב לבב ב' הלבבות כמו שדרשו בכל לבבך בשני יצרך ביצר הרע וביצר טוב. וזהו טוב לבב כשזוכין ליישר הלב שיהיה לב א' לטובה וכן מצות נסכים מורה שהשי"ת בשמחה ונייחא מישראל וזה נצרך רק אחר הקלקול. אבל קודם הקלקול לא נצרכו כלל לקרבנות. שהרי קרבן ראשון שהקריב אדם הראשון היה רק אחר שאמר שבשביל שסרחתי עולם חשך בעדי כו' כיון שעלה עה"ש כו' עמד והקריב כו' וכן נח הקריב הקרבנות אחר המבול. ולעתיד כל הקרבנות בטלין כמו ש' (ויק"ר פ' ט) וקרבן תודה שאינו בטל הוא ג"כ להודות על נס שניצול מצרה וקודם הקלקול לא היה צריך כלל קרבן. ולא היה נסכים כלל הנסכים בא רק להביא שמחה. כי כשהאדם מר נפש כביכול אין השי"ת בנייחא. ואחר שמתקן מביא נסכים שאז השי"ת בנייחא. משא"כ קודם הקלקול לא היה נצרך כלל ליין וז"ש שלא נברא יין רק לנחם אבלים כו' וזהו בחמרא גו כסא שהוא ליישר הלב ולשמחו ומדאני אסא שבאו להורות על ישראל מש"נ ועמך כולם צדיקים. כיון דאתגזר איקרי צדיק. ועל ידי שמירה שבת אפי' עוע"ז כאנוש מוחלין לו. ובמכילתא שומר שבת מחללו ושומר ידו וגו' שהמשמר שבת משומר מן העבירה ובפע"ח שניצול מקטרוג היצר הרע. בודאי כל ישראל צדיקים. וזהו לארוס וארוסה להתקפא חלשין מה שחלש דעתם מימי המעשה שעברו בטרדות עולם הזה ועל ידי היין קידוש ומדאני אסא נתחזק ומתיישר הלב:
1