פרי צדיק, מטות ב׳Peri Tzadik, Matot 2
א׳וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל ואמרו ז"ל (נדרים ע"ח.) ללמד שהפרת נדרים ביחיד מומחה. ועל רמזס זה בלבד לא היה לכתוב ראשי המטות בלשון רבים שלשון הזה מורה על כל הראשי ישראל. וגם אם בא להזכיר כולם אם הכונה רק למומחים הול"ל אל זקני ישראל. אמנם כי באמת ענין נדר שאינו לדבר מצוה נקרא חוטא במה שמסגף עצמו על לא דבר כאמרם ז"ל (ירושלמי פ"ט דנדרים) לא דייך מה שאסרה תורה. רק החכמים והסנהדרין כשראו לפי שעה שיש איזה צורך עשו כמה מיני סייגים ומשמרת למשמרת לאסור על ישראל גם מה שמותר על פי תורה. והן הן גופי תורה שבעל פה שיש להם כח כמו תורה שבכתב. וכמו כן איזה פרט נפש מישראל שמרגיש בעצמו באיזה ענין שנצרך שמירה יתירה בנפשו והוא עושה הרחקה לקדש את עצמו במותר לו. נדר כזה יש עליו הכח כאיסור של ממש. ועל זה מרמז וידבר משה אל ראשי המטות היינו הסנהדרין ועיני העדה שיש להם הכח הזה להוסיף על דברי תורה לעשות מהיתר איסור ממש לצורך העת. ובכח הזה ניתן לבני ישראל גם לפרטי נפשות בעת שירגיש בנפשו הצורך לזה. ועל זה גמר אומר איש כי ידור נדר לה' לאסור אסר על נפשו שיש לו כח איסור ממש כאיסור של תורה וע"כ לא יחל דברו. וע"כ אמר משה זה לראשי המטות שאין זה שייך לו כי הוא השורש תורה מן השמים מה שצוה הש"י. ואמרו ז"ל (בספרי) שכל הנביאים נתנבאו בזה הדבר. והיינו שכל הנביאים בעת שמקבלים נבואתם אין הנבואה מבוררת רק יש לה דוגמא ושייכות לתכונת המקבל ולכן יש כח להנביא לאמר הדברים כפי תכונתו כמו שאמרו חז"ל (מגילה י"ד:) שלכך שלח יאשי' אצל חולדה מפני שהנשים רחמניות הם. ועל זה מוסיף משה שנתנבא בזה הדבר היינו שזה הדבר ממש קיבל מהשי"ת כמו שהוא בעצם. וי"ל שזהו ענין מאמרם ז"ל (ר"ה כ"א:) על לא קם נביא בישראל כמשה אבל באומות העולם קם ומנו בלעם היינו בזה לעומת זה כי כל הברכות שנתנבא לישראל היו דבר ה' שיצא מפיו. והרשע הזה דימה בנפשו שיהיה ביכלתו לשנות הסגנון כפי רשעתו ולכן אמר ואנכי אקרה כה שרצה להתנבאות בבחינת כה כשאר הנביאים. אבל השי"ת נתן רסן בפיו במאמר שוב אל בלק וכה תדבר שלא היה לו שום רשות וכח לשנות שום דבר רק עקימת שפתיו לבד וכתשובתו לבלק כי את אשר ידבר ה' אותו אעשה לבד:
1
ב׳והנה לשון זה הדבר האמור כאן בענין נדרים נאמר גם בבנות צלפחד ובצנצנת המן. וי"ל בזה כי זה יורה על ענינים שאינם שייכים למשה רבינו ע"ה מצד עצמו רק הש"י דיבר זה מתוך פיו כי כל דברי תורה המה נצחיות בכל נפשות ישראל ובכל זמן כידוע. והנה בענינו בבחינת נדרים יורה על דברינו הנ"ל שעיקר כח הזה לאסור את המותר הוא רק דייקא לצורך שעה ודייקא באותו נפש המרגיש בנפשו הצורך לזה. ובענין בנות צלפחד נאמר מפורש זה הדבר רק לאותו הדור שהדין לא תסוב נחלה לא היה נוהג אלא לאותו הדור בלבד. וכן בענין צנצנת המן שציוה להניח למשמרת למען ידעו דורותיכם גם זה לא היה מצד משה רבינו ע"ה כי הוא היה חושב ליכנס לארץ בוודאי אם לא היה העון גורם והיה נכנס באותו המעמד שהיה אז קודם החטא העגל לא היה צורך למשמרת למען ידעו מפני שהדעת היה מבורר בלבם לעלמי עד שלא על הלחם לבדו יחיה האדם. וממילא היה כל אכילתם לעולם כאכילת המן ולא היה מטריד אותם ענין פרנסה ובאמונתם יחיה שעל מוצא פי ה' יחיה האדם וכמו שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ועל זה נאמר בלשון זה הדבר אשר ציוה ה' מפני שהוא גם כן רק לצורך שעה העתידה שהי' גלוי לפניו ית' שעתידין לחטוא ויהיה חסרון אמונה בעולם ועבור זה יוצרך לצנצנת המן למען ידעו דורותיכם בימי ירמי' שהוציא להם צנצנת המן ואמר להם הדור אתם ראו דבר ה':
2
ג׳והנה יש להבין בזה גם כן סמיכת הפרשה שלאחריה נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך כידוע שכל הארבעים שנה שהיו במדבר היה הדור הזה נקראים דור דעה שורש משה רבינו ע"ה בחינת תורה שבכתב ואם היו נכנסים לארץ עם משה רבינו ע"ה היה אז תכלית הבירור בשלימות ולא היה שום גלות לעולם. אמנם בסוף ארבעים שנה בשיטים בעון פעור על ידי עצת בלעם הכניס ארס הקליפה בתוך כלל ישראל עד שהיה חלילה נתקלקל כל שורש קדושת ישראל ח"ו ואלמלא עצת משה רבינו ע"ה שהיה בנקמת מדין להרוג כל זכר וכל אשה יודגעת איש וגו' מה שהם לא הרגישו בזה היה חלילה התגברות הקליפה של היצר הרע עד שלא היה ביכולת להכניעו ח"ו רק דייקא על ידי משה רבינו ע"ה שהוא בחינת דעת שבקדושה הוא המנגד ומבטל הקליפה של פעור שבשטים לשון שטות כאמרם ז"ל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות ועיקר רוח שטות הוא בקליפה התאוה שהי' בעבודת פעור שאפילו הוי' אמרה תמות ואל תעבוד ע"ז כזה והוא היצר הרע של תאוה שנקרא בדחז"ל חמת מלא צואה וכו'. וכל מי שיש בו מבחינת דעת של משה רבינו ע"ה נבזה ונמאס בעיניו דבר זה שעל ידי מילוי תאותו רגע אחת יאבד א"ע משני עולמות. ועל זה דייקא היתה קבורת משה רבינו ע"ה מול בית פעור כדי להכניע קליפה זו על ידי קדושתו בחינת הדעת כנ"ל. ולזה נאמר לו בפרשה זו נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך. כי על ידי זה יתיש קכח קליפת היצר הרע ויהיה כח לבאי הארץ היינו הדור שאחריו לעשות עצמם גדרים וסייגים כנגד היצר הרע:
3
ד׳והנה נאמר עולת שבת בשבתו שכל פרשה שקורין בכל שבת יש לו שייכות וענין מיוחד לאותו שבת שחל בו וכן נאמר בנביאים בישעי' מדי שבת בשבתו. ובודאי יש שייכות לסדר זה שקורין אותה תמיד בין המצרים כדי שיתן כל פרט נפש על לבו מאמר חז"ל כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו היינו שכל פרט נפש מישראל נצרך לו לבנות בית המקדש במדות ימיו והיינו לתקן בנפשו הקלקול שגרם לזה המעכב בנין בית המקדש וכמו שנאמר המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה. וזה ידוע שבהמקום הזה שנאמר עד היום הזה משמעו שכל ימות העולם הזה הוא נוהג עד לעתיד שיהיה גמר התיקון כי בגמ' לא מייתי ראי' מכאן שאינו נוהג לעולם כי הלא ביטלו ליצרא דע"ז רק כי המכוון הוא על תאות זנות וממילא נצרך כל פרט לעשות גדרים וסייגים בעצמו להתגבר על יצרו כנאמר בפרשה זו. והוא גם כן ענין אחד כמו שנאמר בגיד הנשה עד היום הזה וכנזכר בזוהר הקדוש הרמז ע"פ ויאבק איש עמו שס"ה גידין יש באדם כמנין ימות החמה שנאבק היצר הרע עם האדם וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו ששם יש לו אחיזה והוא כנגד תשעה באב שנחרב הבית על ידי חטא זה ע"כ לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה עד היום הזה שלא ליתן לו אחיזה כל ימות העולם הזה עד לעתיד לבא שיבנה בית המקדש ב"ב ויהפך צום החמישי לששון ולשמחה אמן כן יהי רצון:
4