פרי צדיק, מקץPeri Tzadik, Miketz
א׳ויהי מקץ שנתים ימים. במד"ר ובזוה"ק פתחו פר' זו בפ' קץ שם לחשך וגו' וא' במד"ר שכ"ז שיצר הרע בעולם אופל וצלמות בעולם דכ' אבן אפל וצלמות נעקר יצה"ר מן העולם אין אופל וצלמות בעולם ד"א קץ שם לחשך זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפלה כו'. הענין שמקודם היה יוסף בבור עשר שנים (כמ"ש שמו"ר פ' ז) ובכ"מ מספר עשר מורה על מספר שלם ע"ס. והיינו שתיקן בחינתו בכל העשר מדות. ואח"כ הי' עוד ב' שנים ואמרו בב"ר ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני נתוסף לו ב' שנים. ובודאי לא בטח יוסף ח"ו בשר המשקים והרי דרשו אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף. רק מפני שראה ברוה"ק שישועתו עתידה לבא ע"י שר המשקים וכמו שהיה באמת בסוף ע"כ א"ל כי אם זכרתני וגו'. אך זהו עוד נגיעה לעצמו וזהו בא ע"י עטיו של נחש שהכניס באדם להרגיש הנאת הגוף וזה נחשב למדרגת יוסף הצדיק לחטא שבאמת לפי מדתו היה לו להניח להש"י שבודאי יגמור בעדו לטובה בלא השתדלותו ואי' (שבת נה:) ד' מתו בעטיו של נחש כו' וכולהו גמרא לבר מישי אבי דוד דמפרש ביה קרא דכ' בת נחש וכו' בת מי שמת בעטיו של נחש כו' וקרי ליה נחש והוא עפמ"ש (מד"ר ר"פ תזריע) הן בעוון חוללתי בעוון מלא (כ"ה גיר' ילקוט תהלים) אפי' אם יהיה חסיד שבחסידים א"א שלא יהיה לו צד א' מעון כו' וזה עטיו של נחש שהכניס הנחש באדה"ר שירגיש הנאת עצמו. וע"כ אחר שבירר יוסף הצדיק א"ע בכל המדות היה לו עסק עוד לברר א"ע בענין עטיו של נחש ואחר שבירר א"ע בב' המדרגות וזכה להיות קץ שם לחשך שנעקר יצה"ר מלבו. מ"מ היה לו עוד עסק בעולם שהרי חי אח"כ פ' שנה. וכל שאין לו שום עסק כשנשלם לגמרי אין לו חיים בעוה"ז כדש"נ לא אוכל עוד לצאת ולבא. אבל כל שיש לו עסק עוד אף שחי שלא ביצה"ר מ"מ יש לו חיים בעוה"ז כמו שמצינו ביעקב אע"ה דכ' ויחי יעקב ואי' (סא"ר פ' ה) שזכה לחיים שלא בצער ושלא ביצה"ר. ומלמדנו בפר' זו שעיקר עסק האדם להיות קץ שם לחשך לשרש את היצה"ר מלבו. ואח"כ יש לו עוד עסק לתקן עטיו של נחש שהוא הנגיעה להנאת עצמו. ועיקר התיקון ע"י התורה שנקרא עץ החיים כמ"ש (ריש סא"ר) אין עץ החיים אלא תורה. ובזוה"ק פ' זו (ר"ב א) דהא לית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא. והנה כבר אמרנו במ"ש בתקו"ז (תיקון כד) וכן בתיקוני זוה"ח בענין עה"ד טו"ר חד אמר חטה היה וח"א גפן וכלא קשוט שבע מינין אינון וכו' ולכאורה האיך יתכן שכולם אמת בדבר מחלוקת במציאות ואמרנו דכ' ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. והיינו שהפנימיות שבכל עצי הגן היה עץ החיים ועה"ד טו"ר וניתן כח זה בהם שאם היה טועם מעץ החיים תחלה היה מרגיש באכילתו מכל פרי הגן טעם עץ החיים לכו לחמו בלחמי שהוא תורה. וכיון שטעם מעץ הדעת נעשה הערבוב וטעם בכל אכילתו מעץ הדעת טו"ר. והיינו מה שהרגיש הנאת עצמו שהוא עטיו של נחש. (ונת' בראשית מא' ח) והנה אחר הקלקול כ' ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. ויש להבין מה יזיק שיאכל מעץ החיים ויחיה לעולם. ובפרט לפי מ"ש בתדב"א דעץ החיים הוא תורה יאכל מהתורה ויתקן הקלקול. אך הוא עפמ"ש (ב"ר פ' כא) ועתה אין ועתה אלא תשובה והוא אומר פן ואין פן אלא לאו. והיינו שפתח לו השי"ת פתח של תשובה ולא רצה לשוב ואמר השי"ת פן בהסתת הנחש ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים. וע"ד מ"ש בס' דברי מנחם מהרה"ק מרומנוב עה"פ וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת. שבכל המעשים שהיה רצון השי"ת היו אבריו של אאע"ה עושין מעצמם מרוב הזר זות וכן היה בכל מעשה העקידה זולת במעשה לקיחת המאכלת שלא היה ברצונו ית' שלא רצה לשוחטו לכן לא רצו ידיו של אאע"ה ליקח. רק אאע"ה חשד א"ע שמא הוא מהסתת ועצלות היצה"ר וע"כ כ' וישלח את ידו בכח ליקח את המאכלת עכ"ד. וכן כאן כתיב פן ישלח ידו היינו בכח שלא ברעותא דלבא רק ע"י הסתת הנחש והיצה"ר וזש"נ ולקח גם מעץ החיים גם דייקא שלא ישליך מעשיו הרעים. ויהיה עץ החיים טפל ואז יזיק מה שיאכל מעץ החיים ועדמש"נ ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וגו' וכשלומד ד"ת ואינו מתקן מעשיו קודם להיות סור מרע. ע"י הד"ת מוסיף כח בקליפה וכמ"ש (שבת פח:) למשמאילים בה סמא דמותא. וזהו כשלומד ע"י הסתת הנחש והיצה"ר. ואחר שזוכה לשרש אחר היצה"ר יש להאדם עוד עסק בתיקון עטיו של נחש. ומקץ שנתים ימים כשמברר עצמו בב' בחי' זוכה לחיים שלא ביצה"ר ומ"מ יש לו עסק בעוה"ז. והוא דב' מורה שנעשה חזקה דבתרי זמני נמי מצינו בתורה דכ' פן ימות גם הוא כאחיו. והוא פלוגתא דתנאי (יבמות סד:) אי בתרי זמני הוה חזקה או דוקא בתלתא זמני. ואלו ואלו דא"ח שגם בב' זמני אתחזק וכמו שמצינו (יומא פו:) כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה כו' נעשית לו כהיתר ומדה טובה מרובה. וכשמברר א"ע בב' בחי' מקץ שנתים ימים אז קץ שם לחשך שבטוח הוא מהיצה"ר שלא ישלוט בו. אך מ"מ יש לו עסק בעוה"ז עד שיברר א"ע בבחינה ג' ואז הוה חזקה והוא נשלם מכל וכל ואין לו שום עסק בעוה"ז כמ"ש לא אוכל עוד לצאת ולבוא. ומקץ שנתים ימים מורה שנעקר יצה"ר מלבו ומ"מ היה לו עסק בעוה"ז כמו שראינו ביוסף שחי אח"כ פ' שנה. וכשנעקר יצה"ר אין אופל וצלמות שזה גרם הנחש. ואכילת שבת מסטרא דעץ החיים והם תיקון לפגם הנחש שהיה באכילה. והיונים רצו להשכיחם תורתך שכן אותיות החש"ך הוא שכח"ה ובב"ר נדרש וחושך זה יון שהחשיכה עיניהם של ישראל שכל הגזירות שלהם היה לבטל ד"ת. וע"י כהניך הקדושים זכו לאור שהוא בחי' זכור אתר דלית ליה שכחה ולא קיימא ביה שכחה כמ"ש בזה"ק (ח"ב צב ב):
1
ב׳ויהי מקץ שנתים ימים בזוה"ק (קצג ב) ר"א פתח חי ה' וברוך צורי וגו' וברוך צורי דא הוא דכ' ברוך ה' צורי כו' ת"ח כד"א ברוך אדני יום יום ברוך אדני באל"ף דל"ת נו"ן יו"ד כו' יום יום אלו שנתים ימים. דהנה השם אדני מורה על תוקף התגלות היראה כמש"נ ואם אדונים אני איה מוראי. ויראת שמים הוא בחי' תשובה לתקן העבר כמו שאמרנו כ"פ. ומזה בא תקיפות ללב האדם וזהו דכ' ברוך ה' צורי וכמ"ש (שהש"ר פר' ה ב) מצינו שהקב"ה לבן של ישראל דכ' צור לבבי וחלקי אלהים לעולם. שהשי"ת שוכן בלב ישראל והיינו שם אדנ"י בחי' כנס"י. וכמו ששמענו מרה"ק זצוק"ל ע"פ לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים. כי צור לשון תקיפות והיינו שהש"י נותן תקיפות בלב הבעל תשובה כמו שדיבר אליו ביחוד להיות מושל באדם צדיק היינו גם בדברים שנא' בזוה"ק מרשב"י שאינו מועיל תשובה ח"ו (כמ"ש זח"א ריט ב) יש ממשלה להבעל תשובה לבטל זאת ולתקן. וגם מושל ביראת אלהים מה שנאמר מפי הקב"ה כענין הבת קול שיצא שובו בנים שובבים חוץ מאחר אעפ"כ היה ביכלתו לתקן ע"י תשובה מפני שכן רצון השי"ת וכמ"ש בשל"ה ובס' ראשית חכמה שע"ז רמזו (פסחים פו:) כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה חוץ מצא. ועד"ז יש לכוין מ"ש בזוה"ק ברוך אדני יום יום אלו שנתים ימים היינו שנותן תקיפות בלב הבע"ת לתקן גם השני ימים שנקראים ימי רע וכדאי' בזוה"ק פ' זו (קצח ב) ע"פ למה אירא בימי רע עון עקבי יסבני כו' ימי רע ואלין ממנן על אינון חובין דדשין בהו בני נשא בעקבייהו. והיינו שנדמה בעיניהם שהוא דבר קל וע"ז נא' הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה והיינו על שני הענינים שנזכר בגמ' שכך אומנתו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך כו' עד שאומר לו כו' ונזכר במדת הכעס (שבת קה:) המקרע בגדיו בחמתו כו' יהא בעיניך כו' שכך אומנתו של יצה"ר כו' וגם במדת התאוה אי' (נדה יג:) דקמגרי יצה"ר אנפשיה כו' שכך אומנות של יצה"ר כו' והיינו הפסולת של שני ימים הראשונים של הבריאה שהם נגד המדות הק' חסד וגבורה. כי ביום הראשון שהוא בחי' אהבת חסד הגם שנאמר בו כי טוב עכ"ז מפני שהאור נגנז לע"ל כי לע"ל יתלבן ויהיה כולו טוב. אמנם לע"ע נסתעף מזה פסולת אהבה זרה לתאוה. וביום השני לא נאמר כי טוב מפני שנברא בו גיהנם שהוא בחי' הכעס שאש של גיהנם שולט בו. וגם מפני שנברא בו מחלוקת (כמ"ש ב"ר פר' ד) וכעס נורא דגיהנם כידוע (מתקו"ז תיקון מח) ע"פ לא תבערו אש בכל מושבתיכם. וזה מורה שגם אם נמשך ת"ו בשני הפגמים יש קץ לשני הימים האלו לתקנם ע"י תשובה. והנה אי' בב"ר בכל עצב יהיה מותר כ"ד שנצטער יוסף עם אדונתו היה לו יתרון ממנה שנטל את בתה. ודבר שפתים אך למחסור ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים ואח"כ א' שם אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים ע"י שאמר לשר המשקים וכו'. דהנה יוסף כאשר הביא את דבתם רעה אל אביהם לא הרגיש בזה שום חטא בנפשו. אמנם כאשר נמכר לעבד למצרים ובאו לפניו הנסיונות עד שנגע בו במחשבתו כמ"ש (סוטה לו:) ואח"כ ישב בבית האסורים עשר שנים התמרמר מאד ומצטער בנפשו והיה עצב מאד על מה שעלה במחשבתו כנ"ל שח"ו היה לו פגם וחטא גדול בקדושת הברית הגם שנתגבר על יצרו בפועל ולבסוף הראו לו שבכל העצב שהיה לו שנצטער עם אדונתו היינו מה שאירע לו במחשבה עלי' שע"ז נצטער מאד היה לו יתרון ממנה שנטל בתה כי באמת היה לו שייכות עמה בקדושה שנולד לו השני שבטים מבתה ולכן נפל לו המחשבה עלי' וגם היא ראתה באצטרולוגין שלה ולכן חמדה לו. וכמו שאומרים על אין ארור מדבק בברוך שהארור אינו רוצה לדבק בברוך. ורק רצונה ותשוקתה היה מפני שהיה לה באמת איזה שייכות אליו כנ"ל. אמנם דבר שפתים שלו היה אך למחסור ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני. וזה לא נחשב בעיניו לשום חטא כי באמת לא בטח בשר המשקים כמ"ש אשר שם ה' מבטחו זה יוסף רק לאשר הרגיש שבאמת סיבת תשועתו יהיה ע"י שר המשקים רצה שיהיה נעשה הישועה ע"פ הטבע כי אין סומכין על הנם. ועכ"ז היה לו למחסור שע"י זה נתוסף לו ב' שנים לעוררו בזה על הדבר שפתים שהביא דבה על אחיו שהיה נדמה לו ג"כ שהוא דבר קל. ובאמת נסתעף מזה שני הפגמים הנ"ל כי לה"ר והוצאת דבה בא מסבת קנאה וכעס וברית הלשון מכוון נגד ברית המעור כידוע. ודבר שפתים כאלו המה מעונות שאדם דש בעקביו והם אך למחסור ועי"ז נתוסף לו ב' שנים לעוררו שנצרך לתקן פגם השני ימים ע"י הדבר שפתים. וע"ז מרמז ויהי מקץ שנתים ימים היינו כאשר נתקנו פגם השני ימים כנ"ל ופרעה חולם וכמש"נ עד עת בא דברו אמרת ה' צרפתהו:
2
ג׳ויהי מקץ שנתים ימים בזוה"ק ומ"ר פתחו פר' זו בפ' קץ שם לחושך וגו' וכ' בזוה"ק אבן אפל וצלמות דא אבן נגף דבה כשלין חייבין וכו' ובמד' שכ"ז שיצה"ר בעולם אופל וצלמות בעולם נעקר יצה"ר וכו' הענין דהיצה"ר עיקר עסקו לשכח את האדם כמש"נ והיה אם שכח תשכח וגו' והרבה כיו"ב בכתובים. ובגמ' (נדרים לב:) דבשעת יצה"ר לית דמדכר ליה ליצר טוב. ואותיות החש"ך הם שכח"ה. ותחלת הבריאה היה בשביל האדם ואדה"ר נברא ביום ו' שהוא מדת צדיק יסו"ע שהוא היה ראוי להיות בחי' צדיק יסוד עולם שבשביל צדיק א' נברא העולם ומתקיים העולם (כמ"ש יומא לח:) ואחר שקלקל אדה"ר נעשה יוסף מרכבה למדת צדיק יסו"ע כידוע ומתקן הקלקול של אדה"ר. וכ' אור זרוע לצדיק אור היפך החשך שהוא היצה"ר המשכח את האדם וכתיב אור צדיקים ישמח שהצדיק שזוכה לאור זוכה ע"י האור ליישר הלב להוריק הרע מלב כסיל לשמאלו וזוכה לשמחה דכ' לישרי לב שמחה. וזהו ויהי מקץ וגו' שנתברר יוסף שעשה קץ לחשך שנעקר יצה"ר מלבו. ולכן בפר' זו נזכר שעשה יוסף לאחיו סעודת שבת כמ"ש והכן ואין והכן אלא שבת (כמ"ש בב"ר) וכ' וישתו וישכרו עמו דהסעודה היה לכו לחמו בלחמי נהמא דאורייתא דבכתב והיין הי' כעין מש"נ שתו ביין מסכתי יינא דאורייתא דבע"פ (כמ"ש רע"מ עקב) וכן נדרש (ב"ר פר' סו) תירוש זה אגדה ואיתא בספרי (עקב פ' ולדבקה) רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם למוד אגדה כו' וזה הופיע להם יוסף באותה סעודה שהי' סעודת שבת שחרית שעשה להם ובסעודת שחרית אומרים ובחמרא טבא דביה תחדי נפשא שיכולים לזכות על ידו לישרי לב שמחה. וכן יון נרמז בפ' וחשך (כמ"ש בב"ר) שהחשיכה עיניהם של ישראל שהם רצו להטיל בישראל זוהמת הנחש והחשמונאים נצחום. ועפ"י רוב שבת זה בחנוכה וכבר אמרנו שנרות חנוכה רומזין על אור תושבע"פ שהוא היפך החושך. וכ' אור זרוע לצדיק שע"י שזוכין לבחי' צדיק זוכין לאור הראשון שנגנז לעמלי תושבע"פ (כמ"ש מדר"ת נח) וע"י שבת זוכין ג"כ להוריח הרע מלב כסיל כמ"ש במכילתא ע"פ שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע שהמשמר שבת מרוחק מן העבירה ובפע"ח הלשון שניצול מקטרוג יצה"ר וכ' מעשות כל רע דייקא שמרמז על פגם זה שנקרא רע כידוע וע"י שבת זוכין לתקן זה:
3
ד׳וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצהו מן הבור בזוה"ק אי' ע"ז ר"א פתח רוצה ה' את יראיו וגו' את יראיו כתיב ולא ביראיו כמאן דרעי ברעותיה לאחרא ואתרעי ליה לאתפייסא בהדיה כו' כגוונא דא יוסף הוה עציב בעציבו דרוחא דהוה אסיר תמן כיון דשדר פרעה בגיניה מה כ' ויריצוהו אתפייסו ליה ואהדרו ליה מלין דחדוה כו' והיינו שמפרש ויריצוהו שהכניסו רצון בלבו שנתפייס מן הבור כיון ששלח פרעה לקרוא לו ידע שיתגדל ע"י זה וראה שהבור היה הכנה לגדולתו ונתרצה מן הבור ונתמלא רצון. וכן מפרש רוצה ה' את יראיו שמכניס בהם רצון שמפייסם. וזהו שנא' שם באותו מזמור בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס הרופא לשבורי לב וגו' והיינו שאחר שיכנס ה' נדחי ישראל ויבנה ירושלים אז יהיה רופא לשבורי לב מה שהיו בעציבו דרוחא ובעציבו דלבא בגלות ואז יתרצו שיתגלה להם שהגלות היה לטובתם שיזכו ע"י זה לימות המשיח ועוה"ב ועז"נ רוצה ה' את יראיו שמכניס רצון בלב יראיו וכפי' הזוה"ק דאתפייסו ליה. והנה אי' בגמ' (ברכות ה.) ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין. תורה וארץ ישראל והעוה"ב ומייתי מקראי. וי"ל דגלות מצרים היה הכנה לתורה שבכתב שהיה אז בגלות במצרים ושם היה בזלעו"ז חכמת מצרים שהיה ע"י כישוף וכמ"ש (מנחות פה.) תבן אתה מכניס לעפריים ופירש"י כך מצרים שהיא מלאה כשפים אתה בא לשם לעסוק בכשפים. וכישוף הוא בזלעו"ז נגד תורה מן השמים שגם הכישוף חכמה מקובלת וע"י כחות הטומאה וע"י גלות מצרים זכו להרכוש גדול שהוא מתן תורה. וגלות בבל ויון היה הכנה לתושבע"פ שהיא קדושת ארץ ישראל וכמו שאמרנו שערכה של ארץ ישראל היא שורש תושבע"פ (ונת' חנוכה מא' כה) ועיקר התפשטות תושבע"פ זכו בבבל כמ"ש (סוכה כ. ונת' שם) וכן חכמת יון שהיא הפלסופיא שהוציאו מלבם היא בזלעו"ז בקליפה נגד קדושת תושבע"פ. וע"ז נרמז יון בחשך שהחשיכה עיניהם של ישראל (כמ"ש בב"ר) ואז דייקא זכו ישראל להתפשטות תושבע"פ ברוב דעות החכמים שאלו ואלו דברי אלהים חיים וזה התחיל אחר יוסי בן יועזר שנהרג בגזירה זו. ואז התחיל ההתפשטות ברוב דעות (כמ"ש תמורה טו:) וגלות האחרון הכנה לזכות לימות המשיח ועוה"ב. וכ' אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו דבר זה מתורתך תלמדנו ק"ו משן ועין וכו' כמ"ש (ברכות שם ומ"ר פ' זו ר"פ צב) ומדייק במ"ר אשר תיסרנו ה' אין כתיב כאן אלא אשר תיסרנו יה וי"ל שרומז בזה עפ"י הידוע מהזוה"ק יו"ד חכמה ה' בינה עלמא דאתי. והיינו שע"י היסורין זוכין לעלמא דאתי שזה תכלית טובת יסורי הגלות לזכות לימות המשיח ועוה"ב. והג' מתנות טובות הם כנגד ג' קדושות שבת שהם קדושת ג' הסעודות שנחשבו דחק"ת ועתי"ק וז"א. חק"ת בחי' כנס"י מלכות פה תושבע"פ והיא ערכה של ארץ ישראל כאמור. וז"א היינו תורה כמ"ש (זח"ב ס א) קב"ה תורה איקרי ואין תורה אלא קב"ה. ועלמא דאתי בינה כולל כל ג' ראשונות דחו"ב תרין רעין דלא מתפרשן וכ' כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם שע"י חבור חו"ב מוחא ולבא זוכין לדעת שהוא בחי' התגלות מפנימיות הכתר וזהו עתי"ק שנחשב בזוה"ק (שם פח ב) סעודת יום שבת דעתיקא. וברע"מ (שם צב א) נחשבו ג' קדושות שבת. שבת דיומא שבת דליליא והיינו ז"א וחק"ת וכנגד עתיקא חשב שבת עלאה שהוא בינה. והוא מטעם דהכל א' דבינה כולל כל ג"ר. והג' מתנות טובות הם מהימנותא שלימתא וכמ"ש בזוה"ק (שם) דהא בהא תליא מהימנותא דלעילא בעתי"ק ובז"א ובחקלא דתפוחין. ובחי' כנס"י איהי אמונה כידוע וזש"נ אשרי הגבר אשר תיסרנו יה שזה תכלית היסורין לזכות לבחי' עוה"ב שהוא בינה וע"כ נזכר שם זה שכולל חו"ב וכולל כל ג' ראשונות כנ"ל. ואז הרופא לשבורי לב וגו' שיתרפאו מעציבו דלבא שיכירו שהכל היה לטובה וכמו ביוסף דכ' ויריצוהו מן הבור שנתמלא רצון מן הבור. וכ' רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו. וזה נדרש בפרט על יוסף שהיה מיחל לחסד ה' וכמו שדרשו בב"ר (ר"פ זו) אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף ומפרש הזוה"ק ויריצוהו מן הבור על השי"ת שפייסו ומלאו רצון. וכמ"ש בזוה"ק אח"כ וישלח פרעה ויקרא את יוסף לקרא ליוסף מבעי ליה אלא ויקרא את יוסף דא קב"ה כו' כתיב הכא ויקרא את יוסף וכ' התם ויקרא אל משה. והיינו מדלא כתיב מאן קרא קאי על קב"ה שזה היה מהשי"ת שקראוהו וע"י זה ויריצוהו שנתמלא רצון ופיוס מעציבו דלבא דהוה אסיר בבור:
4
ה׳והנה איתא בזוה"ק (נח ס א) ויקרא את שמו נח וכתיב ויקרא שמו יעקב אמאי לא כתיב את כו' יעקב דרגא דיליה קב"ה ממש קרא ליה יעקב אבל הכא את לאתכללא שכינתא ע"ש. ויש להבין כאן דכ' ויקרא את יוסף וקאי על הש"י כמ"ש בזוה"ק אמאי לא כתיב ויקרא אל יוסף או ליוסף כמש"נ ויקרא אל משה. אך הענין עפמ"ש בזוה"ק פ' זו (קצז רע"א) ובג"כ יוסף דנטר ליה לברית זכה לאתעטרא באתריה וזכה למלכותא דלעילא ומלכותא דלתתא כו' והיינו קב"ה ושכינתיה שזכה לב' הקדושות. דיעקב אע"ה מרכבה לשם הוי"ה דכ' תתן אמת ליעקב את ו' דדא איקרי אות אמת (כמ"ש זוה"ק ר"פ ויקרא) ויעקב ויוסף כחדא אינון (זח"א קעו ב) וכ' והאמת והשלום אהבו דאמת ושלום קשיר דא בדא (זח"ג יב ב) דיוסף ו' זעירא ו' המילוי וכמ"ש בזוה"ק (ח"א קפב ב) ודא הוא רזא דאת ו"ו דאזלי תרווייהו כחדא כו'. וז"ש דזכה למלכותא דלעילא והיינו ו' של שם הוי"ה. וזכה למלכותא דלתתא וכמ"ש בזוה"ק (שם) צדי"ק וצד"ק כחדא אינון כו' וכמ"ש בס"ת (שם פ' א) ואני נתתי לך שכם אחד דא שכינתא דאתחזי ליה הואיל ואתקרי צדיק דהא צדק לאו דיורה אלא בהדי צדיק. וזש"נ ויקרא את יוסף לאכללא שכינתא שאז נתברר יוסף וזכה למלכותא דלתתא ומלכותא דלעילא. וזהו את דייקא עפמ"ש בזוה"ק (שם קסד רע"ב) את קרבני רזא דכנס"י דכ' את את דייקא וכידוע מהזוה"ק את דא שבת דמע"ש. וזה ענין שחשב בזוה"ח (תולדות) מוסף שבת כנגד בחי' יוסף והיינו שהתוספת קדושה דשבת בא ע"י בחי' יוסף שמשפיע כל ג' קדושות השבת בישראל שהם רזא דמהימנותא שלימתא כאמור:
5
ו׳ויריצוהו מן הבור בזוה"ק אי' ע"ז רוצה ה' את יראיו כתיב ולא ביראיו. כמאן דרעי ברעותיה לאחרא כו' כג"ד יוסף הוה עציב בעציבו דרוחא בעציבו דלבא כו' מה כ' ויריצוהו אתפייסו ליה כו'. הענין הוא כי יוסף היה בבית האסורים ע"י המעשה שאירע לו בהנסיון והיה עצב ע"ז הענין שסבל המאסר והיה נדמה בעיניו שהוא ח"ו דבר שא"ל תקוה להתתקן כידוע מלשון עצב כמש"נ נעצב המלך על בנו שהוא על דבר שאין לו תקנה וע"כ דרשו מזה (ב"ר ר"פ יא) ע"פ ולא יוסיף עצב עמה וכן (שם ס"פ כז) ע"פ ויתעצב אל לבו שהוא לשון אבל. וכאשר שלח לו פרעה וראה שיתגדל ע"י זה נעשה לו פיוס מן הבור שיהיה נתקן הכל. ועז"א רוצה ה' את יראיו שהש"י הוא מפויס עמו בזה והבור היה לטובתו. ולעיל מפסוק זה נאמר בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס שהוא מוסב על פרטי נפשות ישראל שנשבר לבם בקרבם על מעשים כאלו שנזדמן לפניהם מה שנראה להם שחלילה אבד סברם ותוחלתם מה' וע"ז נא' לחזק לבם בונה ירושלים ה' שהש"י בונה ירושלי' שהוא כלל לבות נפשות ישראל שיהי' מזוכך. נדחי ישראל יכנס ע"י שיקבץ הנדחים מארבע כנפות הארץ כידוע מרמז בברכת תקע בתיבות יחד מארבע כנפות השם שהוא ר"ת חיל בלע ויקיאנו. ונא' הרופא לשבורי לב וגו' שהש"י רופא לשבורי לב אלו ומחבש תחבושת סמים לעצבותם לעצבות שלהם שנדמה להם שאין תקוה ח"ו לתקן. ועז"א מונה מספר לכוכבים שהש"י יש לו מספר לכל הברואים שבעולם שיש כנגדו מזל וכוכב בשמים ומכש"כ שיש מספר לכל נפשות ישראל שלא יחסר שום נפש משורש. הקדושה וכמש"נ וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. וכמו שהיה במ"ת שלא היה חסר אפי' נפש אחת וכן יהיה לע"ל. וזש"נ גדול אדונינו ורב כח לתבונתו אין מספר ואין לעמוד על תבונתו בענינים כאלו. ואח"ז נא' רוצה ה' את יראיו שסוף הדבר שיכניס השי"ת רצון בלבם להראות להם שהכל יתוקן וכענין המעשה של יוסף שהיה סימן לדורות:
6
ז׳בפרשה זו נזכר בראשונה סעודת שבת דכ' וטבוח טבח והכן וא' (ב"ר פ' צב) ואין הכן אלא שבת כו' שכיון שנאספו כל י"ב השבטים שהיה גם בנימין עשה להם יוסף סעודת שבת. דשבת תכלית מעשה שמים וארץ שמתחלת הבריאה היה גם יצה"ר כמ"ש (קידושין ל:) בראתי יצה"ר. ואף קודם הקלקול היה באדה"ר כח זה שיוכל הנחש לפתותו ולהכניס בו תאוה. ואח"כ תחלת פיתוי הנחש היה באכילה. ואח"כ הטיל זוהמא בחוה ומזה בא הזוהמא באדה"ר וזרעו וגם זה נקרא בלשון אכילה כמש"נ אכלה ומחתה וגו'. וסעודת שבת הוא תיקון לפגם האכילה דסעודת שבת נקרא סעודתא דמלכא שהוא כאכילת קרבנות שהוא בקדוש'. וכמו אכילת ת"ח שדומה המאכילו כמקריב תמידין (כמ"ש ברכות י:) והמשקהו יין כמנסך ע"ג המזבח (כמ"ש יומא עא.) וזה עיקר התיקון שיהיה אכילתו בקדושה ועי"ז זוכה לכל הקדושות וכמ"ש (תענית יא.) לעולם ימוד אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו שנא' בקרבך קדוש. וע"כ יוסף שנעשה אחר הנסיון מרכבה למדת צדיק יסו"ע ואמר את האלהים אני ירא שהיה גבור הכובש את יצרו וזה עיקר הקדושה כמ"ש קדושים תהיו פרושים תהיו הפרישות מן התאוה. וע"כ כשנתאספו אצלו כל השבטים עשה להם סעודת שבת שרצה להכניס בכולם קדושה זו שכל ישראל נקראו על שמו שארית יוסף (ב"ר פ' עא) וע"י קדושת סעודת שבת יתקנו כל הפגם שבאכילה שהוא השורש. ואמרו (סוכה נב.) דיצה"ר הקב"ה קראו רע שנא' כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ומנעוריו מורה על חטאים שבאים מחמת ילדות ונערות וכיון שנתגבר יוסף על יצרו בזה זכה שיכול ג"כ לתקן פגם האכילה. ורצה להכניס קדושה זו בכל השבטים שחשדן מקודם באבמה"ח שהוא הפגם באכילה ושנושאין עיניהם כו'. והנה אי' (מגילה טז:) ע"פ ויפול על צוארי בנימן אחיו ויבך בכה על ב' מקדשים שעתידין להיות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב ובנימין בכה על צואריו בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף. נרמז המקדשים בצואר דהמזבח נקרא צואר דענין האכילה מכונה בשם צואר כמו שנקרא הלהוט אחר אכילה ושתיה גרגרן (פסחים פו:) והמזבח היה מקום אכילת קרבנות סעודתא דמלכא. ותחלת הקדושה היה בחלקו של יוסף במשכן שילה והיה נאכל קדשים קלים ומע"ש בכל הרואה ואמרו (זבחים קיח:) עין שלא רצתה לזון וליהנות מדבר שאינו שלו תזכה ותאכל כמלא עינים. ריב"ח א' כו' תזכה ותאכל בין השנואין שקדשי משכן שילה שבחלקו של יוסף נאכל אף בגבולי שאר שבטים ששנאוהו. והיה כח בקדושת יוסף שכל מי שראה אותו יכול לאכול מקדשי שמים. שהרי בירושלים היה נאכל בקדושה רק בתוך החומה ובמשכן שילה שבחלקו של יוסף הועיל הראיה שיוכלו לאכול בקדושה. וע"כ האכיל יוסף לאחיו מסעודת שבת שלו שהיה סעודתא דמלכא ממש והאכיל להם להכניס בהם הקדושה שיאכלו ג"כ אכילה בקדושה ולתקן כל שורש הפגם. שעיקר שליטת היצה"ר מתוך אכילה ושתיה כמש"נ ואכלת ושבעת השמרו לכם פן וגו' וכמ"ש בספרי מכמה קראי. ואי' (ב"ב יב:) קודם שיאכל אדם וישתה יש לו שתי לבבות. והיינו ע"ד מה שדרשו בכל לבבך בשני יצריך ביצ"ט וביצה"ר. וזה שתי לבבות לב חכם ולב כסיל. לאחר שאוכל ושותה אין לו אלא לב אחד ע"ש ולא נתפרש איזה לב אחד י"ל לאחר אכילה ושתיה. אך הוא תלוי כפי כונת האכילה כי כשאוכל אכילה בקדושה מתקן גם הלב כסיל ויהיה לו רק לב א' לאביו שבשמים. ואם ח"ו האכילה אינו בקדושה רק למצא תאותו אז מתגבר היצה"ר ע"י האכילה וכאמור. ואיתא בזוה"ק (ח"ב סא סע"ב) מזונא דחברייא אינון דמשתדל באורייתא כו' מאתר עלאה יקירא על כלא ואיקרי חכמה כו' הה"ד החכמה תחיה בעליה. והיינו שכן הציג השי"ת שיהיה קיום החיים ממזונות דכ' לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי דהוא נהמא דאורייתא דבכתב ויינא דאורייתא דבע"פ (כמ"ש זח"ג רע"א ב) וזהו קיום החיים של הת"ח וזש"נ ותורתך בתוך מעי וכן הלשון בתדב"א (סא"ר פ' כו) ואם לא זכה אדם לבקש רחמים על ד"ת שיכנסו לתוך מעיו מ"מ יבקש וכו'. ואכילת ת"ח הוא כד"ת ממש. וכבר אמרנו שאכילת שבת הוא אכילת ת"ח וכמ"ש (שבת קיט.) מי הוה ידעיתון דאתינא א"ל מי עדיפת לן מינה. והיינו דהנשמה יתירה שנקרא שבת כמ"ש בזוה"ק הו"ל אצל כל א' מישראל כמארח ת"ח בתוך ביתו ודומה סעודת שבת כמקריב תמידין וכמנסך ע"ג המזבח. והוא כאכילת קרבנות:
7
ח׳וכתיב ותרב משאת בנימין ממשאת כולם חמש ידות. והנה לשון ותרב משמע שנתרבה מאליו ולפירש"י שהוא חלקו וחלק יוסף ואסנת ומנשה ואפרים יש להבין לשון ותרב. גם למה נתנו לו מחלקם. ולפי דברינו שעיקר כונת יוסף היה להאכילן משירי סעודת שבת שלו שהיתה סעודתא דמלכא והיה כח בשירי סעודתו להכניס קדושה בכל השבטים לפי"ז לא שייך טעם זה על חלקי מנשה ואפרים ואסנת. אמנם י"ל ע"פ מה דמצינו בה' מקומות שרתה שכינה על ישראל בחלקו של בנימין ולפמ"ש בגמ' (זבחים קיח:) למ"ד חופף עליו זה מקדש ראשון כל היום זה מקדש שני ובין כתפיו שכן אלו ימות המשיח. השראת השכינה בג' מקדשים ונוב וגבעון בחלק בנימין הרי ה'. ולמ"ד חופף עליו זה העוה"ז כל היום אלו ימות המשיח כו' ואף שילה בכלל. י"ל דנוב וגבעון חדא חשיב לה ועדמ"ש רש"י (שם קיט.) גבי שלש בירות. ולכו"ע בה' מקומות שרתה שכינה בחלק בנימין וזש"נ ותרב משאת בנימן וגו' חמש ידות. דאף שהכניס קדושה לכל השבטים בבנימין נתרבה הקדושה ה' ידות. ששרתה השכינה בחלקו בה' מקומות ומספר חמש מורה מכל וכל. שכן ה' מדרגות שבנפש נפש רוח נשמה חיה יחידה (כמ"ש ב"ר ס"פ יד) והם כנגד ה' פרצופין או"א דו"נ שכנגד ד' אותיות הוי"ה ואריך שכנגד קוצא דיו"ד דלעילא כידוע. וכתיב נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. וי"ל שרומז בזה דהנה הדם הוא הנפש ומשכנה בכבד ורובו רע. והרוח רצוניות שבלב ויש בו טו"ר לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. ונשמה חיה יחידה כולו טוב וכמ"ש בתיקונים (תי' ו) דמכרסיא אינון נשמתין. והוא מה' עלאה נשמה שנתת בי טהורה היא שבשורשה כולי טוב ומ"מ הוא בחי' בינה לבא ומסתעף לפעמים מהלב להנשמה שבמוח. וזה רומז נ"ר ה' נשמת אדם על מדרגות נר"נ חופש כל חדרי בטן לתקן הקלקול שבמעים שהכניס הנחש. וחופש כל חדרי בטן היינו אף מעון זוטר (כמ"ש פסחים ז:) והיינו עדמ"ש בתדב"א הנ"ל יבקש רחמים על אכילה ושתיה יתירה שלא יכנסו לתוך מעיו. ועיקר תיקון הקלקול שבאכילה ע"י ד"ת כמש"נ ותורתך בתוך מעי ובזוה"ק פ' זו (רב א) דהא לית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא. ונתרבה חלקו של בנימין שהמשכן שבחלקו של יוסף נקרא רק אוהל משא"כ בית עולמים שבחלק בנימין שנקרא מנוחה. ומ"מ ההתחלה היה בחלקו של יוסף שהוא התחיל לתקן הפגם ואח"כ הכניס קדושתו לכלל ישראל ואצל בנימין נתרבה חמש ידות כאמור. והנר של המשכן ומקדש שהיה ע"י אהרן ואמרנו שרומז על אור תושבע"פ שעז"א הקב"ה בא והאיר לי כמ"ש (במ"ר בהעלותך) וזה הכח ניתן לאהרן דכ' כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' ונחמו הש"י לגדולה מזו אתה מתוקן וכו' אבל הנרות לעולם. ופי' הרמב"ן דקאי על נר חנוכה שהוא ע"י הכהנים והיינו שהכניסו כח זה בישראל שיזכו ע"י נרות חנוכה לאור תושבע"פ. וזהו לעולם אף בזמה"ז (כמשנ"ת חנוכה מא' א) נס זה היה ג"כ בחודש כסלו שהוא מיוחס לשבט בנימין לפי מה שחשב האריז"ל השבטים כסדר הדגלים. והיינו דבנימין זכה להיות השראת השכינה תמיד בחלקו כאמור. וג' מדרגות נשמה חיה יחידה הם כנגד ג' ראשונות כידוע. והם ג"כ כנגד קדושת ג' מקדשים שהם כנגד קדושת האבות דמקדש ראשון נגד אאע"ה ושני כנגד יצחק אע"ה והבית הג' כנגד יע"א שקראו בית והכל א'. וכמו שמצינו בזוה"ק (ח"ב רד א) שבת ש' בת ש' רזא דתלת אבהן דמתאחדן בבת יחידה. וברע"מ (זח"ג רנז א) שכינתא אתקריאת שבת מסט' דתלת דרגין עלאין דאינון ש' ג' כתרין כתר חכמה ובינה ואיהי בת רביעאה לון כו' אבל באמת הכל א' שקדושת האבות ענפים מג' ראשונות כמ"ש (זח"ב קעה ב) חסד עלאה נפקא מחכמה גבורה כו' נפקא מבינה כו' ואי' (שם יד סע"ב) עביד לאברהם ברזא דחכמה ליצחק ברזא דתבונה ליעקב ברזא דדעת. וכן הענין שנתרבה קדושת בנימין חמש ידות כנגד כל ה' מדרגות נ"ר נח"י. וכנגדם ה' מקומות ששרתה שכינה וכולם בחלקו של בנימין כאמור. וכל זה פעל יוסף ע"י שהאכילן משירי סעודת שבת שלו:
8
ט׳ובאמת מצינו קדושה בשירי מצוה שהרי כל קדושת אכילת הכהנים מקרבנות הוא מפני שהם שירי אכילת מזבח שהוא סעודתא דמלכא כמש"נ לחמי לאישי. אמנם מצינו עוד בשירי אכילת מצוה דאי' (קידושין לח.) עוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן. והיינו מפני שהיה משירי אכילת מצוה שהוזהרו על החמץ יום ראשון. ולכן אח"כ אף שהיה החמץ מותר להם ג"כ טעמו בהם טעם מן. והנה באמת אכילת המן היה בו קדושה יותר מאכילת מצה וכמ"ש בזוה"ק (ח"ב סא ב) כד נפקו ישראל ממצרים עאלו בנהמא דאיקרי מצה והשתא זכו למיכל נהמא אחרא עלאה יתיר מאתר עלאה וכו' אך ענין המצה מרמז שנאסר להם אכילת חמץ שהוא שאור שבעיסה. ואחר שזכו ע"י אכילת מצה לבער מלבם השאור שבעיסה פעל להכניס קדושה בשירי העוגות שיטעמו בהם טעם מן שפעל להכנים ד"ת בלבם שכן היה אכילת המן במדבר שתהא התורה מתישבת בגופן (כמ"ש מדר"ת ר"פ בשלח) וכן הוא הסדר מצד האדם סור מרע ועשה טוב. ואחר שזכו ע"י מצה שעם הפסח להיות סור מרע פעל שירי העוגות שיזכו שיכנסו ד"ת בתוך לבם וז"ש שטעמו בהם טעם מן. ומצד הש"י בא מקודם מאמר אנכי ואח"כ לא יהיה ואי' (שהש"ר פ' ישקני) שבשעה ששמעו ישראל אנכי נתקע ת"ת בלבם כו' ובשעה ששמעו ישראל לא יהיה לך נעקר מלבם יצה"ר כו' וכן מצד השי"ת נתן לאדם השבת הקדושה מהש"י כמש"נ לדעת כי אני ה' מקדשכם. והוא שבת עלאה שפועל להכניס קדושה לימי המעשה לעקור היצה"ר מהלב. אבל מצד האדם צריך לברר א"ע תחלה ע"י מדת הפחד והיראה להיות סור מרע. ואח"כ יכול לזכות שיכנסו ד"ת בתוך לבו ולזכות לקדושת השבת. וע"כ יוסף כשזכה להיות מרכבה למדת צדיק יסו"ע ואמר את האלהים אני ירא עשה לכל השבטים סעודת שבת ומשירי סעודת שלו הכניס בהם קדושה להיות ועמך כולם וגו'. וכן חשב האריז"ל סדר ג' סעודות שבת שחשב סעודתא דליליא נגד קדושת יצחק אע"ה שכל א' מישראל ירא השם ואימת שבת על ע"ה ג"כ. ועי"כ זוכה לקדושת השבת מצד הש"י שנא' לדעת כי אני ה' מקדשכם. וסעודת היום כנגד אאע"ה. וסעודה ג' כנגד יעקב אע"ה:
9
י׳ענין סעודת שבת נרמז בפר' זו אצל יוסף דכ' וטבוח טבח והכן וא' בב"ר (פ' צב) אין הכן אלא שבת המד"א והיה ביום הששי והכינו. ולכאורה ההכנה הוא מערב שבת לפי שאינו יכול לאפות ולבשל בשבת אבל ביוסף נאמר והכן באותו יום עצמו ע"י משרתיו שלא שמרו שבת. וכמש"נ כי אתי יאכלו האנשים בצהרים. ומיהו בתנחומ' (פ' נשא כח) מבואר דהך הכנה דיוסף היה בע"ש והסעודה היה למחר אבל לשון הב"ר לא משמע כן. רק כפשטיה דקרא דלשון בצהרים משמע באותו יום. אמנם כי עיקר ההכנה הוא על עצם קדושת הסעודה שנשתנה לשבח בריח כמ"ש (שבת קיט.) תבשיל של שבת ריחו נודף כו' ובטעם. וכמ"ש במדרש (ב"ר פר' יא) שהרגישו ריח משונה וטעם משונה בתבשיל של שבת ובודאי היה העיקר הטעם והריח על ידי המכוון של ריב"ח ורבי בהכנת הסעודת שבת. וכן הפי' במש"נ והיה ביום הששי והכינו וגו' דיקשה דהו"ל למימר והיה ביום הששי והיה משנה וגו' והכינו וגו' שהרי ההכנה היה אחר שנמצא המן משנה בע"ש. אך הפירוש לפי האמור שע"י הכונה וההכנה לכבוד שבת ע"י זה והיה משנה שהיה המן של שבת משונה בריחו ובטעמו וכמ"ש במכילתא והובא ברש"י על פ' לחם משנה ע"ש. וכן אמר יוסף והכן שיהיה נעשה ההכנה ממילא ע"י כונת יוסף לש"ש שהכניס קדושה בהסעודה וז"ש ואין הכן אלא שבת וכו'. וע"י הכנה זו הטעים יוסף מקדושת סעודת שבת לכל השבטים וכל א' טעם בלחם כפי השייך לו. דכל שבט יש לו קדושה מיוחדת. וכענין חנוכת הנשיאים שחשב במד"ר לכל א' טעם מיוחד בקרבנו וכמש"ש שכל א' הקריבו לפי דעתו וכו' והיינו שכל א' היה לו כונה מיוחדת לפי קדושת שבטו (ונת' חנוכה מא' כג). וכענין זה קדושת י"ב חלות של שבת שאמ' ברע"מ (זח"ג רמ"ה א רע"א ב.) שהם י"ב אנפין נגד פני אריה שור ונשר ע"ש. ופני אדם לא חשיב דבפני אדם שהם עיקר הדמות כמפורש בכתוב ביחזקאל וע"ש ברש"י שהוא דמות פרצופו של יעקב אבינו נכלל כל הי"ב אנפין שהם הי"ב שבטים. ולזה הטעם וישתו וישכרו עמו הגם שהם לא ידעו מזה שעתה נשלמו הי"ב שבטים ביחד רק כי הרגישו בטעם הלחם מקדושת שבת ועל סמך זה שתו וישכרו. והגם דענין שכרות נאמר רק לגנאי בנח ולוט אמנם שתיה זו היה כענין הנסכים שנא' הסך נסך שכר לשון שכרות וכמ"ש (סוכה מט:) שפוקקין את השיתין כו' ומטעם זה רבא אכסא דברכתא אגמע גמועי והיינו דרך שביעה כנסכים. ועוד יש רמז בשבת חנוכה בחינוך לחם הפנים כי בחנוכה היה חנוכת המזבח ששקצום היונים והיה נצרך לחנך בקרבנות ובשבת ע"י הי"ב לחם היה החינוך של השולחן. ואיתא בפסיקתא (ספ"ר ב) שבע חנוכות הם חנוכת ברייתו של עולם דכ' ויכלו השמים וכו' ב' חנוכת המשכן ג' חנוכת הבית ד' חנוכת בית שני ה' חנוכת חומת ירושלים ו' וזו של בית חשמונאי ז' וחנוכת העה"ב ע"ש. ובודאי מספר שבע הוא מכוון כנגד ז' המדות הקדושים שכנגדם הז' רועים שהם מרכבה להם כידוע. והנה חינוך ברייתו של עולם הוא כנגד בחי' חסד לאברהם כמש"נ עולם חסד יבנה ואי' (ב"ר פ' יב) בהבראם באברהם בזכותו של אברהם שהוא האיר לכל באי העולם שאין בירה בלא מנהיג וע"ז היה תכלית מכוון הבריאה. וחנוכת המשכן כנגד בחי' יצחק. וע"כ אז"ל (תנחומא ומד"ר ס"פ פקודי) שאף שנשלם המשכן נתעכב הקמתו עד ניסן שרצה הקב"ה שיהיה בחודש שנולד יצחק. והוא מפני שהיה כנגד בחי' יצחק. והוא עדמ"ש (פסחים פח.) לא כאברהם שכתוב בו הר כו' ולא כיצחק שכתוב בו שדה כו' כי מדת אאע"ה שהיה ראשית התפשטות הקדושה בעולם שהיה תחלה לגרים והוא כהר שהוא גבוה ורחוק מן האדם בריחוק מקום כעין מש"נ וירא את המקום מרחוק. אמנם ביצחק נעשה יחוד וצמצום הקדושה לזרעו כש"נ כי ביצחק יקרא לך זרע וזה הענין שקראו שדה שנא' ויצא יצחק לשוח בשדה כענין התוועדות שני רעים עדמש"נ לכה דודי נצא השדה. וזה ענין חנוכת המשכן במדבר ובשדה. ועיקר שלימות היחוד נשלם ביעקב שקראו בית שהוא שלימות היחוד בקביעות לעולמי עד כש"נ שפת אמת תכון לעד וכנגדו חנוכת בית ראשון של שלמה. ובנין בית שני היה בו התחדשות תושב"פ ע"י אנשי כנה"ג ובימי מרדכי ליהודים היתה אורה זו תורה (כמ"ש מגילה טז:) ולא כ' אור רק אורה ל' נקבה רומז לתושבע"פ דמקבל מתושב"כ ובשבת (פח.) אמרו אכפיית הר כגיגית דהדור קבלוה בימי אחשורש וכפיית ההר היה על תושבע"פ כמ"ש (תנחומא נח ג) ובס"ע אי' כשמתו חגי זכריה ומלאכי פסקה נבואה מישראל מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים. וכדאי' בפרקי היכלות (פ' כז) שאעפ"י שחסרו ה' דברים בבית שני מ"מ זיוה של תורה והודה והדרה וכו' במספר י"ז מעלות היה בבית שני ביותר והיינו שע"י תושב"פ הוא עיקר השגת מתיקת הד"ת וזיוה ואי' (מגילה כח:) בתגא כו' הלכות כתרה של תורה. וחנוכת מקדש שני שהוא מחנה שכינה היה נגד בחי' משה שושבינא דמלכא שהוא הופעת קדושת תושב"כ. וחנוכת חומת ירושלים שהוא קדושת מחנה ישראל הוא נגד בחי' אהרן שושבינא דמטרוניתא שהוא בחי' התחדשות תושבע"פ שהתחיל בבית שני שזה קדושת אהרן כמש"נ שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו ודעת הוא תושבע"פ חבור חכמה ובינה וכן מפיהו ר"ל תושבע"פ. וחנוכת בית חשמונאי הוא נגד בחינת יוסף קדושת הברית שבזה נתבררו הכלל ישראל כמש"נ ועמך כולם וגו' וכמו שאומרים מסרת טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים כי היונים נקראים רשעים וטמאים. וישראל נתבררו שהמה צדיקים וטהורים וגזירת יונים היה תיבעל לטפסר תחלה שהוא החזרת הזוהמא כמ"ש (יבמות קג רע"ב). וי"ל שלרמז זה יזדמן עפ"י רוב שבת חנוכה בפ' מקץ כי בפ' זו נתברר ע"י יוסף קדושה זו לכל כלל ישראל לדורות להיות נשרשים בקדושת הברית. ולרמז זה היה הנס ע"י הכהנים דכ' בפינחס הנני נותן לו את בריתי שלום ונא' כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו ונא' בריתי היתה אתו החיים והשלום ושלום הוא מדת היסוד כידוע. וחנוכה ז' לעתיד לבא ע"י משיח בן דוד שהוא ענין התגלות בחינת מלכות שמים בשלימות:
10
י״אוישתו וישכרו עמו. הנה מה ששתו י"ל מפני שהיה אז סעודת שבת וכמ"ש בב"ר אין הכן אלא שבת ובשבתות אדם קובע סעודתו על היין (כמ"ש ברכות מב:) אבל להשתכר לא מצינו. ואיתא (סנהדרין ע:) ולרוזנים אי שכר מי שכל רזי עולם גלוים לו ישתה יין וישתכר ובשבת ישראל עוסקין ברזי עולם וכמו שאומרים יגלה לן טעמי וכו' חדו חצדי חקלא וכו' ובודאי אינו זמן שכרות. והנה השבטים י"ל ששתו מהכרח לקיים גזירת מושל מצרים ואם נשתכרו אח"כ מה הו"ל למיעבד. אבל יוסף יש להבין למה שתה לשכרה. אמנם בפורים מצינו (מגילה ז:) מיחייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו' והיינו דעמלק שורש כל הקליפות כמש"נ ראשית גוים עמלק. וכשיהיה גמר מחיית עמלק באמת ביום ההוא יהיה ה' אחד וגו' שיתבטלו כל הקליפות. ובפורים הזמן המיוחד שהיה בו מחיית עמלק ראשית דקליפה וע"כ יש בו מצות שכרות שמורה שאף שלא מדעת הישראל קשור בשורש ראשית דקדושה כמ"ש בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. וכן יוסף היה סבור שהוא משיח בן יוסף וכבר נתבררו כל ישראל ועל ידו יהיה מחיית עמלק שורש הקליפות. וכבר פעל יוסף במצרים ג"כ שפרעה הכיר בשם אלהים שאמר אחרי הודיע אלהים וגו' ושם זה קודש. שזה פעל יוסף שהכניס אף בפרעה שיאמין באלהים. וגם פרעה הסכים על המילה כמ"ש במדרש. והיה סבור שכבר בא הזמן שיהיה התיקון. ואז היה שבת שע"י שמירת שבת מיד נגאלין ורצה להכניס קדושת השבת באחיו ג"כ ויהיה מחיית עמלק ראשית דקליפה וזש"נ וישכרו עמו. ובזה יובן מה שיפלא לכאורה על יוסף שאחר שאכל ושתה עמהם למה זה ציער אותם אח"כ במעשה הגביע והיה לו להתגלות לפניהם ולשלוח ולהביא את יעקב. אך לפי האמור מתחלה היה סבור שכבר עשה מחיית עמלק וכמו שהוא נתברר בשלימות במדתו כן גם כל השבטים נתבררו ועשו תשובה כשאמרו אבל אשמים אנחנו וגו' והיה סבור שע"י שבת יהיו נגאלין מיד ויהיה הוא כמו משיח בן יוסף. אבל אח"כ ראה שהקליפה בתקיפותה והבין מזה שעדיין לא נתבררו כל השבטים ועשה תחבולה כדי שיצטערו וישובו בתשובה שלמה ואח"כ יתודע אל אחיו. רק אח"כ ולא יכול יוסף להתאפק וגו' והיינו שמצדו רצה להתאפק עוד עד שישובו באמת ויתקנו שורש הקלקול ויהיה גמר התיקון על ידו שיהיה משיח בן יוסף אך לא יכול להתאפק וגו'. וכמ"ש הרמב"ן כי אנשים רבים חילו פניו שימחול לבנימין כי נכמרו רחמיהם על תחנוני יהודה כו' וזה היה מן השמים כיון שלא היה עוד זמן משיח בן יוסף. ולכן נתן הש"י בלבם שיחלו פניו ולא יכול להתאפק ונתודע עליהם אף שעדיין לא תקנו הכל מצדם שיזכו להיות גמר התיקון עד עת בוא דברו ויבא משיח בן יוסף מזרעו:
11
י״ברני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ה'. מה שמתחילין כאן ההפטרה והשייכות לענין הפטרת חנוכה הוא רק פסוקי המנורה ולכאורה היה טוב יותר להוסיף הפסוקים שאח"כ שמדבר ג"כ במנורה. אך השייכות הוא מ"ש רני ושמחי בהווה לרון ולשמוח תיכף כי הנני בא בהווה דלא אמר בלשון עתיד. ונקראו ישראל בת ציון דציו"ן גימט' יוס"ף והיינו שהוא יתקן ויברר כל בנ"י דכל מאן דאתגזר איקרי צדיק. והיינו ציון שמצוינים באות ברית קודש. ואף בפגם שאמרו (עירובין יט.) דמשכה ערלתו ולא מבשקר ליה. י"ל דרק אאע"ה אינו מכיר אותו אבל אחר שיעשה תשובה יברר יוסף אף את זה כיון דמשוך דינו כמהול ובאמת רצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה כו' (כמ"ש ברכות יז.) ונשא השעיר את כל עונותם עונות תם (כמ"ש ב"ר פ' סה) והנה חנוכת החשמונאים הוא שכל א' יכול לעשות חנוכת הבית שהש"י שוכן בתוך לבו והיינו ע"י תיקון קדושת הברית בחי' יוסף דידוע דגזרת היונים היה תיבעל לטפסר תחילה שהיונים רצו להטיל זוהמת הנחש בישראל וכמו דבועל ארמית משכא ערלתו כן בהיפך כתיב ותדבק נפשו בדינה ואי' (ב"ר פ' פ) גוררין בה כו' קשה לפרוש. והחשמונאים תקנו זאת כשנצחום וקבעו חנוכה שהש"י שוכן בתוך בנ"י וזש"נ כי הנני בא ושכנתי בתוכך וגו' והיינו בימים ההם שכל א' מישראל יכול לעשות מקום משכן לה' ולעשות חנוכת הבית. וכן כתוב אח"כ מענין יהושע כה"ג שהיה ג"כ מעין פגם זה שבניו נשאו נשים דלא כשרן לכהונתא כמ"ש בתרגום וגמ' (סנהדרין צג.) וכ' וישימו הצניף הטהור על ראשו והוא עדמ"ש (שבת עז:) סודרא סוד ה' ליראיו שמזה שמכסין ראשם בסודר המיוחד לת"ח זוכין ומשיגין סוד ה' וכדרך שאומרים ויחזי לן סתריה דאתאמר בלחישא. וזה סוד ה' וזש"נ אח"כ מנורת זהב כולה וגולה על ראשה על דייקא שהוא ככתר על הראש. וז"ש בפסיקתא (פר' ח) ע"פ זה ויעבר וגו' וה' בראשם דקאי על הקב"ה. וכן ושבעה נרותיה עליה דייקא והכל לרמז זה. וכתיב ושבעה מוצקות וגו' שמריקות השמן מעצמן. ומסיים לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי וגו' והוא ע"ד מש"נ אין המלך נושע ברב חיל גבור לא ינצל ברב כח שקר הסוס וגו' חיל היינו ד"ת וכמ"ש (סוף ברכות) מחיל אל חיל ופרש"י מישיבה לישיבה כו' ורבנן אקרו מלכים כמש"נ בי מלכים ימלוכו (וכמ"ש גיטין סב.) ואמר דאף דלית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא כמ"ש בזוה"ק פ' זו. מ"מ אין המלך שהוא הת"ח נושע ברב חיל שד"ת בעצמו לא יועיל להוושע מהיצה"ר. וכן גבור שהוא הכובש את יצרו לא ינצל ברב כח שע"י כח יראת האדם בעצמו לא ינצל מקטרוג יצה"ר וכמ"ש (סוכה נב:) ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו. שקר הסוס לתשועה היינו השתדלות במעשה המצות וזה מכונה בשם סוס ועדמ"ש (סנהדרין צו.) כשאני משלם שכר לאברהם יצחק ויעקב שרצו לפני כסוסים כו'. גם זה אמר שאינו מועיל לתשועה מיצה"ר. רק הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו שעוזר לו הש"י בחסדו. וזש"נ לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי וגו' שאמת שחיל שהוא ד"ת וכן כח וגבורה לכבוש את היצה"ר הם עצות לתברא יצה"ר ולהנצל מקטרוגו אבל אינם מועילים רק כשבאין מהשי"ת לתברא יצה"ר והש"י משפיע בעצמו כמ"ש וגולה על ראשה כאמור. והוא מ"ש במד' (רבה ותנחומא פ' מטות) ג' מתנות טובות ברא הקב"ה בעולם חכמה וגבורה ועושר זכה לא' מהן נוטל חמדת כל העולם וכו' אימתי בזמן שהם מתנות שמים וכו'. חכמה היינו ד"ת. גבורה יראה להיות גבור הכובש את יצרו. עושר היינו בעלי מצות גמ"ח ועדמ"ש (קה"ר פר' ז) עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצות אצל בעלי תורה מ"ט כי בצל החכמה בצל הכסף. ועז"א שכל אלו לא יועיל רק בזמן שהם מתנות שמים ובאות מכח הגבורה של הקב"ה. והיינו שהקב"ה עוזרו ומשפיע לו ד"ת לתברא יצה"ר דאל"כ מצינו (סוכה נב) שכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו ואביי אמר אי מאן דסנו לי וכו' וגבורת האדם אמרו אלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו. וזש"נ אל יתהלל החכם בחכמתו רב חיל. ואל יתהלל הגבור בגבורתו דייקא כמש"נ גבור לא ינצל ברב כח. אל יתהלל עשיר בעשרו היינו בעל מצות גמ"ח ג"כ לא יוכל להתהלל שיוכל לנצח היצה"ר בזכות זה וכמ"ש שקר הסוס לתשועה ואף תורה ומצות ג"כ לא ימלט. כי אם בזאת יתהלל השכל וידוע אותי שזוכה לבחי' הדעת שבא ע"י חבור חכמה ובינה מוחא ולבא והיינו כשנכנס היראה למעמקי הלב כדש"נ כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם. וכן זרובבל לבו נשבר איך יבנה בהמ"ק וא"ל הנביא לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי כשזוכה לבחי' הדעת מהשי"ת וע"י שלבו נשבר ושפל בעיניו יהיה ה' בעזרו. וזש"נ מי אתה הר הגדול לפני זרובבל מרמז על היצה"ר עדמ"ש בגמ' (שם) צדיקים נדמה להם כהר וכו' וזה ג"כ שורש קדושת חנוכה שיהיה שפל בעיניו ויכיר שהכל מתנות שמים וכמו שאמרנו שע"ז מורה שם מתתיהו בן יוחנן שהכיר שהכל מתת יה"ו. והכל י"ו חנן. ומי שמכיר זה ומייחל לחסדי הש"י זוכה להדעת מהש"י וכמש"נ הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו:
12
י״גמי שעשה נסים לאבותינו וגאל אותם מעבדות לחירות הוא יגאל אותנו בקרוב. הנה איתא בכ' האריז"ל דהיונים רצו לבטל מישראל חודש שבת ומילה ומרומז בר"ת חש"מ מחשמונאי והכונה בביטול חודש היינו קידוש החודש דמצינו (ר"ה כה.) זיל לעין טב וקדשיה וכו' דהיו יראים לקדש במקומו ואמר ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים שיראו לומר בפירוש קידוש החודש וא"ל שישלח לו ברמיזא וכמו כן (סנהדרין יב.) בקשו לקבוע נציב אחד ולא הניחן וכו' ור' עקיבא ירד לבבל לקדש את החודש (כמ"ש ברכות סג.) ג"כ מצד שהיה ירא בא"י מהגזירה. אבל על חודש עצמו לא שייך גזירה שאין שום היכר מיוחד למשונה לישראל ביום ר"ח משאר אומות דמותרים בכל מלאכות וליכא בו שום מעשה יד שיעשו בו ישראל שיגזרו ע"ז לבטל דעל תוס' תפלת מוסף מאי נ"מ להו בין זה לתפלת שחרית. והנה הגזירות על שבת ומילה היה מצד שבשני קדושות הללו ישראל מובדלים לגמרי מהם כי אין להם שום שייכות בקדושת שבת ומילה כידוע אבל מאי איכפת להו שישראל מקדשין החודש ומה ראו על ככה לגזור על זה. אכן הנה הגזרות שגזרו על ישראל היה מצד קנאתם בקדושת ישראל שידעו שישראל במצות אלו מחשיבים עצמם לקדושים מכל. ושרק הם עיקר המכוון בבריאת העולם דכתיב קודש ישראל לה' וגו' וע"ז מורה שבת ומילה. וכמו כן ראו בענין קידוש החודש גדלות ישראל בעולם. דזה היה מסור לב"ד שהש"י מסר להם התחדשות הזמנים בעולם וכדמצינו (ירושלמי פ"א דכתובות סוף ה"ב) בת שלש שנים ויום א' ונמלכין ב"ד לעברו הבתולין חוזרין כו' שמצד עבור החודש נעשה זה היום בתוך הג' שנים והוא השתנות הזמנים מצד סדר דרך הטבע שבעולם. וע"כ התחלת גאולת ישראל היה במצוה זו הראשונה שמסר להם דהחודש הזה לכם והוא התחדשות הזמנים למועדים. כי הזמן מסור ג"כ לישראל ובזה תלוי גאולת ישראל בחשבון הזמנים כי לכל יש קץ וזמן שקבע הש"י. אבל הזמן מסור לישראל ועי"ז יוכל בשביל ישראל לעשות חשבון וסדר זמנים בענין אחר וכדאיתא (שהש"ר פר' ב) שאמרו למשה רבינו האיך אנו נגאלין כו' ועדיין אין בידינו אלא ר"י שנה. א"ל הואיל וחפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם אלא מדלג על ההרים כו' מדלג על החשבונות כו' ונשתנו למענם החשבונות ונחשב מיום שנולד יצחק ושלמו ת' שנה או שקושי השעבוד השלים. כי בשביל ישראל משנה הקב"ה חשבון הזמנים ג"כ ומחדש בשבילם זמן חדש. ולכן אנחנו מתפללין כשמברכין החודש מי שעשה נסים לאבותינו במצרים וגאל אותם מצד שקירב את חשבון הקץ מהד' מאות שנה מצד שמסר התחדשות הזמנים ביד ישראל כמו כן הוא יגאל אותנו גם עכשיו בקרוב כי אף שיש קץ הגלוי לפניו ית'. גם בעתה יש אחישנה שיכול למהר ולקרב את הקץ בעתו ולמצוא חשבון חדש שיהיה בקרוב הזמן בעתו וכמו שהיה התחדשות בזמן בעתו במצרים. ודבר זה הוא שמסר הקב"ה קידוש החודש לישראל לומר שהזמן מסור בידם ותלוי בהם ועי"ז כל קצים וזמנים תלוי בהם. והנה בס' קדושת לוי דקדק למה בחנוכה ובפורים מברכין שעשה נסים ואין מברכין ברכה זו בפסח שנעשה בו ג"כ נס. אכן יש הפרש בין נסי מצרים לנסי חנוכה ופורים דכל נסי מצרים היה חוץ לדרך הטבע והיה שינוי סדרי בראשית ממש בכל העשר מכות וגם מה שבאו רק על המצריים ולא על ישראל שמצד הטבע כשבאה מכה בעולם נוגע לכל. ובכאן הופרשו ישראל לגמרי ובפרט במכות בכורות שברגע א' מתו בדקדוק רק מי שהיה בכור מצרי. וכמו"כ בקריעת י"ס שהיה מפורש השתנות סדרי בראשית לעשות מן ים יבשה. וזה רק לישראל ותיכף כשבאו המצרים בתוכו שבו המים ונטבעו בתוכו שאז הודו כל האומות על הנס כש"נ שמעו עמים ירגזון. ורחב אמרה כי שמענו את אשר הוביש וגו' ומצד ישראל לא היה שום מעשה בענין זה. ונסים הללו היה רק מצד התגלות עתיקא כי באמת לא היה ישראל אז כראוי כי במצרים היו משוקעים בקליפת מצרים כעובר בבטן אמו וכמ"ש ע"פ גוי מקרב גוי ובאם היו מתעכבים עוד ח"ו לא היה אפשר להוציאם משם. וכמו כן בים היה ג"כ הקטרוג מה נשתנו אלו מאלו (כמ"ש זח"ב קע ב) ורק מצד התגלות עתי"ק שנתגלה שעכ"פ ישראל מבוררים ומדובקים בהשורש וע"י זה לבד היה הישועה. ונסים כאלה בשידוד הטבע הם רק כשאינם ראוים מצד מדת המשפט לישועה. ושם אלהים הוא שם מדה"ד הוא בגימ' הטב"ע כידוע והישועה שמצד מדה"ד הוא ישועה מלובשת בדרך הטבע. וע"כ אמרו (שבת נג:) באותו שנפתחו לו דדין כאשה והניק את בנו כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית דאם לא היה גרוע היה השי"ת מושיעו בדרך הטבע שיזמין לו שיוכל לשכור מניקת ומה שהוצרך לנס בשינוי טבע הוא רק מצד שהוא גרוע ולא היה מדה"ד מסכים. והברכה שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה מורה שאנחנו מבקשים שיעשה לנו גם עכשיו נסים כאלה כמו שעשה לאבותינו בימים ההם. ועל נסים בשינוי סדרי בראשית אין אדם רשאי להתפלל כדאיתא (שם לב.) שמנכין לו מזכיותיו ואסור ליהנות ממעשה נסים כמ"ש (תענית כד:) לא תיזבנון דמעשה נסים הוא. וחזקיהו שהתפלל על נסים שאמר אני ישן על מטתי ואתה עושה נסים (כמ"ש איכה רבתי פר' ד) ולא רצה ללחום ולהיות מלובש בדרך הטבע הוא ג"כ לפי שראה שאין דורו ראוי לכך שהעולם נידון אחר רובו ורובו דרובא בישראל לא היו אז כראוי כי עשרת השבטים גלו אז בעונם וגם בירושלים עצמה היו הרוב אחר שבנא וסיעתו. וחזקיהו בעצמו היה מסופק בהישועה מצד הרוב שהיו כנגדו עד שנאמר לו שקשר רשעים הוא וקשר רשעים אינו מהמנין (כמ"ש סנהדרין כו.) ולזאת כיון שהרוב לא היו כראוי התפלל להקב"ה שיעשה הוא כרצונו ית' ואני ישן על מטתי ואתה עושה. ולכך אין אנו מברכים בפסח שעשה נסים שיהיה נראה שאנו חפצים שיעשה לנו גם עכשיו נסים כאלה וע"ז אין לבקש כנ"ל רק אנו מבקשים שישיבנו אליו ונשובה ויגאלנו במשפט. אמנם בחנוכה ופורים היו הנסים מלובשים בטבע ובלא שינוי סדרי בראשית. ובפורים היה דרך הטבע גמור שבשביל שהמלכה היתה מישראל ועמדה לבקש על עמה עשה המלך רצונה וצוה להרוג את שונאי ישראל. ואף שבאמת היה נסים ונפלאות של הש"י מתחלה ועד סוף. כי תיכף מעשה ושתי שיכנוס באחשורש רוח שטות כזה שיחפוץ לעשות נבלה כזאת בפני שרים שישבו אצלו ומצד שלא רצתה למלאות השטות שלו יהרוג את אשתו המלכה. גם אח"כ במעשה אסתר שיתרצה מלך גדול ליקח אשה שלא ידע מולדתה ועמה. וגם אח"כ במעשה בגתן ותרש ששלח הקב"ה הרפואה קודם למכה. גם בלילה ההוא נדדה שנת המלך וכל שאר המעשים שהיו שם. אבל מ"מ לא היה נראה בחוש להשתנות סדרי בראשית. וכמו כן בחנוכה לא היה נראה כ"כ השתנות סדרי בראשית כי היה התחלת הנס ע"י מלחמה והיו יכולים ג"כ לקרב הדבר אל השכל אף שנפלו גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים יוכל להיות מצד שישראל הלכו במסירת נפשם ונתרצו ליהרג על קידוש השם והיונים לא מסרו נפשם ולכן גברו החשמונאים. וכדומה ענינים שיוכל להיות במלחמה לפעמים שיתגבר החלש על הגבור. ואף דבאמת היו התשועות והנסים והנפלאות מן השמים מ"מ מאחר שלא היה התגלות שינוי סדרי בראשית. על נסים כאלה שלא מצד השתנות סדרי בראשית רשאים להתפלל תמיד. ולכן אנחנו מברכים שעשה נסים בחנוכה ובפורים שיתעורר נסים כאלה גם עכשיו כמו שמזכירין שעשה נסים לאבותינו בזמן הזה. ולכך בנוסח מי שעשה נסים בשבת שמברכין אין אנו אומרין בלשון מי שעשה נסים לאבותינו וגאל אותם הוא יעשה לנו נסים ויגאלנו כי אין רשאים להתפלל על נסים כאלה שנעשה במצרים ואנחנו מבקשים רק מי שעשה אז הנסים יגאל אותנו גם עכשיו מצד התקרבות הקץ של בעתה וכמו שאמרנו שבשביל ישראל מצד שמסר לנו התחדשות הזמנים יש יכולת לחדש הזמן ושיהיה בעתה ובקרוב ויגאל אותנו:
13
י״דבהפטרת שבת חנוכה והנה מנורת זהב כלה וגולה על ראשה ושבעה נרותיה עליה וגו' ובפסיקתא (פר' ח') והנה מנורת זהב כלה זו כנסת ישראל וכו' וגולה על ראשה זה הקב"ה וכו' ושבעה נרותיה עליה זכות השבת שישראל משמרים א' לז' ימים. היינו כי מנורה היא הכלי המקבלת השמן בתוכה ומרמזת על כנס"י המקבלת השפעת הד"ת מהקב"ה וזהב מרמז שעוסקים בתורה עם יראת שמים כי זהב מרמז מדת היראה כידוע וכמש"נ מצפון זהב יאתה ושלחן בצפון שמצד היראה ממשיך עשירות והכנס"י מדת מלכות מדת יראה ונא' יראת ה' היא אוצרו שהיא האוצר להחזיק הד"ת וכמ"ש (שמו"ר פר' ל) יש לך אפותיקאות להכניס התבואה והשמן ע"ש וכן השמן שהיא חכמה כדאי' (מנחות פה:) הוא תוך המנורת זהב שהיא האשה יראת ה' דכנס"י נקראה כן. וגולה על ראשה מרמז על הקב"ה שמשפיע להם הד"ת. וזש"נ על ראשה דהיינו התחדשות ד"ת שמצד טלא דעתי"ק שהוא על הראש למעלה מהשגת שכל אנושיי וכדכתיב ושבעה מוצקות לנרות ששופעות ונוזל השמן מעצמן כמו שאמרנו כ"פ שכן ענין תושבע"פ שנראה כאלו החכמים מחדשים הד"ת ובאמת הם דברי אלהים חיים. ושבעה נרותיה עליה זה השבת היינו כמו גוף המנורה שכולל בתוכה הכל כמו כן שבת כולל כל ז' הימים וכמ"ש בזוה"ק (ח"ב פח א) דשבת מתברכאן מיניה כל שיתא יומין. ושנים זתים עליה אחד מימין הגולה וא' על שמאלה מרמז על שני אופני השתדלות בתורה. הא' על שמאלה מרמז על עסק התורה לעקר ולשרש את היצה"ר מחלל השמאלי שבלב ולזכך ולטהר את הלב כסיל מרצוניות וחמדות עוה"ז. וא' מימין מרמז שאף שמטהר לבו מתאות וחמדות עוה"ז צריך להשתדל בעסק התורה להכניס בלבו קדושתו ית'. כדאי' (ע"ז יח:) אשרי האיש אשר לא הלך לטרטיאות וכו' ובדרך חטאים לא עמד זה כו' שמא יאמר אדם כו' אלך ואתגרה בשינה ת"ל ובתורתו יהגה יומם ולילה דהיינו שמצד שמטהר לבבו מיצה"ר עדיין לא יקנה קדושתו ית'. רק ע"י עסק התורה שמכניס קדושה בלב כי זהו תכלית רצונו ית' להכניס בלב מאמר אנכי שהוא ידיעתו ית'. ורש"י פי' ע"פ אלה שני בני היצהר קרן כהונה ומלכות הנמשחים כו' והוא ג"כ מרמז על ב' בחינות הנז' כי מלכות מרמז על כח ד"ת לנקות ולטהר הלב מיצה"ר כי מלך מרמז על הלב ודהמע"ה הוא הלב מכל ישראל והוא הגבר שהקים עולה של תשובה שהוא לטהר חלל השמאלי שבלב משאור שבעיסה השוכן שם. ואיתא בס' יצירה (פ"ו) לב בנפש כמלך במלחמה. וכהונה מרמז על עסק התורה לידיעתו ית"ש שיכניס קדושה בלב חכם לימינו וכדכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא ומלאכים אין להם יצה"ר. והיינו כי התורה שמפי הכהן הם כמו מפי מלאך שמבוררים רק לרצונו ית' כי המלאך לא יוכל לדבר רק דברי ה'. ומלכות חשמונאים כוללת שני מדרגות עסק התורה כי היו כהנים וגם מלכים. והנה בגמ' (סנהדרין כד.) ויאמר אלי אלה שני בני היצהר וגו' ושנים זתים עליה. יצהר אלו ת"ח שבא"י שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית. ושנים זיתים אלו ת"ח שבבבל שמרירין זה לזה בהלכה כזית ובפסוק כתיב ואומר אליו מה שני הזתים האלה וגו' ויאמר אלה שני בני היצהר וגו'. והנה הגמ' פלגינהו לתרתי דהזיתים ת"ח שבבבל ובני היצהר ת"ח שבא"י והרי בכתוב נאמר על הזיתים אלה שני בני היצהר שהמשמעות ששניהם אחד. אכן הענין הוא דת"ח שבא"י נוחין זה לזה בהלכה שבזמן הבית לא היה מחלוקת בין הת"ח בענין הלכה כדכתיב כי יפלא ממך דבר למשפט וגו' וקמת ועלית וגו' ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך וגו' ובעת שהיה חלוקי דעות בין החכמים היו עולים ללשכת הגזית והיו הסנהדרין מכריעין ולא היה מחלוקת כלל. אמנם בבבל לא נמצא הלכה ברורה ויש מחלוקת בין החכמים ואין מכריע ומרירין זה לזה כזית וכמ"ש בגמ' לעיל מינה חובלים אלו ת"ח שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה כי בשעת המחלוקת הם כשונאים זה לזה וכמ"ש (קידושין ל:) אפי' האב ובנו וכו' אבל גם בהם כתיב את והב בסופה אהבה בסופה מחמת כי המחלוקת היא לשם שמים. ומה שא"ל מה שני הזיתים האלה וגו' הוא ע"ד מ"ש (חגיגה ג:) בעלי אסופות אלו ת"ח שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין וכו' שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה ת"ל כולם נתנו מרועה אחד אל א' נתנן פרנס א' אמרן כו' וז"ש מה שני הזיתים שמרירין זה לזה מצד המחלוקת שיש ביניהם ולא נמצא הלכה ברורה והיאך אני למד תורה מעתה וע"ז השיבו המלאך אל תתמה על זה כי אלה הם בני היצהר היינו שגם הת"ח שבבבל שיש מחלוקת ביניהם נחשבים ג"כ בני היצהר כת"ח שבא"י כי אלו ואלו דברי אלהים חיים ושניהם אמת מפי אדון כל המעשים ברוך הוא:
14
ט״ושבת זה כשחל בו ר"ח יש בו ג' קדושות והחוט המשולש לא במהרה ינתק. והיינו שהוא כבר בחינת אמת וכ' ושפת אמת תכון לעד וכמש"נ יעקב חבל נחלתו וא' (ב"ר פ' סח) מה החבל הזה פחות מג' אין מפקיעין אותו כך האבות אין פחות מג'. והיינו שיעקב כולל קדושת אברהם ויצחק כמ"ש (זח"א רז א) ורזא דאבהן דא הוא יעקב דאיהו כללא דלהון בגין דיעקב תושבחתא דאבהן איהו וכ' תתן אמת ליעקב ושפת אמת תכון לעד וזש"נ יעקב חבל נחלתו שהוא כולל כל הג' קדושות האבות והוא כנחלה שאין לה הפסק (כמ"ש ר"ה יב:) שהוא חוט המשולש. וע"ד זה אמרו (מנחות מג:) כל שי"ל תפילין כו' וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא שנא' והחוט המשולש וגו'. וכן כאן קדושת שבת עצמו אי' בזוה"ק (ח"ב רד א) ש' רזא דג' אבהן דמתאחדן בבת יחידה ואיהי מתעטרא בהו והיינו שהישראל זוכה בשבת לקדושת ג' האבות והיינו בג"ס שבת שכנגד האבות. ולכן במנחת שבת שכנגד יעקב שגם ג' התפלות נגד האבות (כמ"ש תקו"ז תי' יח) אומרים במנחה ואני תפלתי וגו' ענני באמת ישעך שאז זוכה הישראל לקדושת יעקב שפת אמת דתכון לעד ומבקשים שתהיה הישועה מיצה"ר ומכל רע לעד. וכמו שמבקשים בהבדלה בתפלה על ימי המעשה שנהיה חשוכים מכל חטא ומנוקים מכל עון ומדובקים ביראתך שבשבת נקראו ישראל יראי שמי כמ"ש (תענית ח:) והיינו שע"י שזוכין לקדושת האבות. ובחי' היראה מצינו בכל האבות שבאאע"ה כ' עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. ויצחק מדתו היראה פחד יצחק כידוע ויעקב מדתו הנורא (כמ"ש זח"ב עט רע"א) והיינו שנופל פחד ה' ממילא. ומבקשים על ימי המעשה שנהיה ג"כ מדובקים ביראתך ולהיות גבור הכובש את יצרו. ושורש הקדושה בחי' יעקב וכמש"נ והקדישו את קדוש יעקב. וכשחל ר"ח בשבת חנוכה היא קדושה משולשת דשבת מפורש ביה קדושה דכ' לדעת כי אני ה' מקדשכם והיינו קודש עלאה. ובחדש ג"כ מצינו (ר"ה כ.) החודש הזה וגו' כזה ראה וקדש. וכן (שם כד.) ראש ב"ד אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש. והיינו דנהיר לה שמשא מקודש עלאה. וכן חנוכה שזוכין ע"י הנרות להקדושה מאור הראשון. והחוט המשולש בקדושה משולשת יכול לפעול להכניס אור וקדושה לימי המעשה:
15
ט״זשבת יש בו התגלות עתיקא כל היום כידוע ובר"ח אי' (זח"ג עט ב) אוף הכי בחדתותי סיהרא דהא נהיר לה שמשא בחדוותא דנהירו דעתיקא לעילא. והאריז"ל כ' שמופיע רק בעת מוסף ולכן אומרים קדושת כתר ואח"כ מסתלק. וכן בחנוכה שנדרש בפסיקתא מש"נ אל ה' ויאר לנו על חנוכה וע"כ אומרים בו את ההלל (כמש"ש פר' ב) וכבר אמרנו שאז מתגלה מאור הראשון ע"י הנרות שהשי"ת מדליק שמקיים מצות זקנים ועי"ז ויאר לנו באור הנגנז לעמלי תושבע"פ מטלא דעתיקא (ונת' חנוכה מא' ב) רק ההבדל הוא איך שבא ההמשכה. שבשבת ההמשכה ע"י קו האמצעי ע"י בחי' יעקב שהוא הנהר היוצא מעדן. ויעקב בריח התיכון וגו' דאחיד להאי כו' לעתיקא קדישא (כמ"ש זח"ב קעה ב) ועדן עלאה כ"ע (כמ"ש תקו"ז תי' נה) ויעקב הנהר היוצא ת"ת וההמשכה ע"י בחי' יוסף דהוא מרכבה למדת יסוד. להשקות את הגן דא שכינתא תתאה והמשכה זו דוקא ע"י בחי' יוסף שהוא נהר דנגיד ונפיק כמ"ש בזוה"ק פ' זו (קצו ב וש"מ) וההמשכה ע"י בחינתו. ובר"ח יש בו ג"כ התגלות עתיקא רק הוא ע"י סיהרא דמקבלא משמשא דנהיר לה מנהירו דעתיקא. ובחנוכה ההמשכה ע"י קו השמאלי מבינה שהוא ג"כ בכלל עדן (כמ"ש זח"א כו א) ומדת גבורה והוד דרגא דאהרן שקדושת נ"ח בא ע"י כהניך הקדושים. ובזה י"ל מה שאמרו השבטים כולנו בני איש אחד נחנו כנים אנחנו וגו' ובזוה"ק (ר א) נחנו אנחנו מיבעי ליה אמאי חסר א' בגין דרזא דברית לא אשתכח עמהון אסתלק מתמן א' וכו' ולבתר אמרו כנים אנחנו אתוסף א' אמרו ולא ידעו מה קאמרו וכו' מנלן דכתיב ויאמרו שנים עשר עבדך אחים אנחנו ויוסף איהו בחושבנא כד אעל בחושבנא אמרו אנחנו וכד לא אעל בחושבנא אמרו נחנו. וצריך להבין בשלמא אח"כ אמרו אנחנו שבמספר י"ב נכלל גם יוסף ומקודם כשאמרו כולנו בני איש אחד נחנו שנתכוונו על עצמם שהיו רק עשרה אמרו נחנו בלא א'. אבל למה אמרו באותו דיבור כנים אנחנו דקאי ג"כ על עצמם שנחשדו למרגלים. ולפי האמור י"ל דאות א' מרמז לנהירו דעתיקא פל"א עליון. וכמ"ש בזוה"ק (ח"ב נד א) כד אתנהיר נהירו דעתיקא קדישא כו' נהירו דאלף וכו' וההמשכה מנהירו דעתיקא ע"י קו האמצעי ובחי' יעקב אע"ה זה אי אפשר רק ע"י מדת צי"ע שהוא בחי' הנהר דנגיד וכו'. וע"כ כשאמרו כולנו בני איש אחד שהזכירו קדושת יעאע"ה לכן כיון שאין יוסף נכלל עמהם אמרו נחנו דאסתלק אל"ף מתמן. שאי אפשר ההמשכה ע"י קו האמצעי בלא יוסף. ומ"מ אמרו כנים אנחנו באל"ף שמצדם שהם כנס"י זוכין להארת נהירו דעתיקא שהוא אל"ף והוא כעין התגלות נהירו דעתיקא שבר"ח שאינו ג"כ דרך קו האמצעי רק דנהיר לה שמשא וכו' ואח"כ כשאמרו שנים עשר עבדיך אחים אנחנו שבמספר י"ב נכלל גם יוסף לכן אף שאמרו בני איש אחד וגו' שהוא קדושת יעאע"ה מ"מ אמרו באל"ף אנחנו כיון שכללו ליוסף במספר. וכיון שיש בחי' יוסף נהר דנגיד ונפיק יוכלו לזכות לנהירו דעתיקא ההמשכה מכ"ע דרך קו האמצעי ע"י קדושת יע"א הבריח התכון וכמו ההתגלות דשבת. וג"ס שבת ברזא דענ"ג עדן נהר גן וזוכין להתגלות עתיקא ע"י קו האמצעי דמוסף שבת לחשב בזוה"ח (תולדות) כנגד מדת יוסף שהוא הנהר דנגיד ונפיק וע"י קדושת יע"א עמודא דאמצעיתא יוצא מעדן עלאה כ"ע להשקות את הגן שכינתא תתאה וכאמור.
16
י״זסעודה ג' דשבת חשב האריז"ל נגד קדושת יעקב אע"ה. ומצינו אצלו שעשה סעודה שנא' ויזבח יעקב זבח בהר וגו' ויאכלו לחם. ויש להבין מה היה ענין הסעודה שבודאי לא עשה סעודת הרשות ואיתא בזוה"ק (ח"א קמב א) ת"ח יעקב כל עובדוי הוו לשמא דקב"ה וכו'. אכן גלעד היה ההבדל בין חו"ל לא"י וכמש"נ אח"כ ויפגעו בו מלאכי אלהים ופירש"י מלאכים של א"י כו' וגלעד הוא קליפת נוגה שמקיף וסמוך לא"י. ואיתא (מגילה ט'.) תרגום שכתבו מקרא כו' איכא יגר שהדותא ונצרך לכתבו תרגום דייקא. ובס' מג"ע איתא שנרמז ענין חשמונאים בתיבת יג"ר שהיה שנת רי"ג לתחלת בנין בית שני (וכמ"ש בסע"ר וע' סה"ד) שאז היה הגזירה ונתגברו על היונים ויעקב תקנו שקראו גלעד. והענין דאיתא (בזוה"ח פ' יתרו ד"ו לח סע"א) נגה לו סביב דא איהו מלכות יון דסחרא לון נוגה כו' בגין דלית בכל מלכוון דאינון קרבין לאורח מהימנותא כוותיה. וכנגד זה גלעד שהוא בחו"ל וקרוב לארץ ישראל נוגה לו סביב. ויעקב תקנו שקראו גלעד הוא עפמ"ש (ספרי ברכה) ע"פ ויראהו וגו' את הגלעד מלמד שהראהו בהמ"ק כו' ואין גלעד אלא בהמ"ק שנא' (ירמיהו כ״ב:ו׳) גלעד אתה לי ראש הלבנון. וזה שתקנו יעקב והכניסו לקדושה שיעקב תיקן קליפת נוגה שממנה כל דברי רשות ויעקב הכניס כל דברי הרשות לקדושה שלא ידע כלל מהנאת עצמו דכל עובדוי הוו לשמא דקוב"ה כמ"ש בזוה"ק. וכבר אמרנו דישי מת בעטיו של נחש דמפרש בי' קרא (כמ"ש שבת נה:) שהוא להרגיש הנאת עצמו שעל ישי נא' הן בעוון חוללתי וא' (מד"ר ר"פ תזריע) בעוון מלא כו' חסיד שבחסידים א"א שלא יהיה לו צד א' מעון כו' והיינו הרגש הנאת עצמו ויעקב אע"ה אמר מה שקל שבקלים אינו אומר כן אלא להוליד תולדות אמר כך כמ"ש פירש"י (ויצא מב"ר) והיינו שלא ידע כלל מהנאת הגוף רק כמו שיהיה לעתיד לב בשר לב להוציא בשר כמ"ש מה"נ (זח"א קלז סע"ב) וע"כ לא ידע בושה בזה כמו קודם הקלקול דכ' ולא יתבוששו. וכיון שלא ידע כלל מהנאת הגוף שהוא עטיו של נחש ע"כ יעקב אבינו לא מת (כמ"ש תענית ה:) והכניס גלעד שהיא קלי' נוגה לקדושה שיהיה כקדושת בהמ"ק. וכן משה רבינו קידש ג"כ כל דבר הרשות שהוא מקלי' נוגה ולא מת ג"כ כמ"ש (סוטה יג:) ולכן ויראהו את הגלעד זה בהמ"ק. ואיתא מרבינו הק' מלובלין זצוק"ל ע"פ ולמכיר נתתי את הגלעד למכיר בוראו נתתי את הגלעד זה אליהו וכונתו עפמ"ש (פסחים סח.) גלעד זה אליהו כו' שאליהו ג"כ קידש דבר הרשות שהוא מקלי' נוגה ולא ידע כלל מהנאת הגוף שהוא עטיו של נחש ועודנו בחיים וכ"כ (ויק"ר פ' כז) כבר היה אליהו שלא חטא הוא חי וקים לעולם. וז"ש למכיר בוראו היינו מי שזכה לבחי' הדעת וכמ"ש (מד"ר נשא ר"פ י) דעת זה המכיר את בוראו. נתתי את הגלעד שזוכה לגילוי אליהו שזה ג"כ מדריגה ברוה"ק שהוא דעת כמ"ש רש"י תשא ובדעת רוח הקודש. וכמ"ש בס' נצח ישראל עמ"ש (עירובין מג.) לאו אליהו אמרינהו כו' דלמא יוסף שידא אמרינהו שבודאי לא ראו האומר שאז לא נסתפקו בספק זה רק שהופיעו ההלכות בלב א' מבהמ"ד ולא ידעו אם היה מצד הקדושה ע"י אליהו בבחי' רוה"ק או מצד יוסף שידא. וזה ענין סעודת יעקב אע"ה שעשה בגלעד שעשה אותו כקדושת המקדש. והזבחים מעין קדושת קרבנות והוי סעודת מצוה סעודתא דמלכא. ובשבת בסעודה ג' שכנגד קדושת יע"א יכולים לזכות לקדש כל דברי הרשות שיהיה בקדושה:
17
י״חאחר הבדלה
18
י״טבהבדלה בתפלה הנוסח ותלמדנו לעשות חוקי רצונך וכמו"כ אומרים בנוסח עה"נ להשכיחם תורתך ולהעבירם מחקי רצונך. ונראה שמרמז בזה כעין שרומז בכהאריז"ל בר"ת חש"מ מתיבת חשמונאי שהוא ר"ת חודש שבת מילה שרצו לבטל מישראל וג' מצות אלו נקראים חוקי רצונך מפני שהם נחקקים לאות דייקא בנפשות ישראל שבזה הם נבדלים מן העכו"ם. ולטעם זה עמדו היונים לבטל מישראל דייקא שלש מצות האלו. מפני שבהם דייקא נחקק קדושת ישראל. כי קדושת שבת כתיב בני ובין בנ"י אות היא לעולם. וקדושת המילה הוא ג"כ רק אות לישראל כידוע וכמ"ש (נדרים לא:) שאני נהנה למולים אסור בערלי ישראל וכו'. וקדושת החודש הוא רק לישראל כש"נ החודש הזה לכם הגם שחשבון המולד ידוע לכל אמנם הכח הזה ניתן דייקא לישראל שיוכלו לקדש החודש אפילו קודם המולד או לאחריו. וכמ"ש (ר"ה כה.) אתם אפי' שוגגין אתם אפי' מזידין כו'. ועל רמז זה אומרים ג"כ בהבדלה ותלמדנו לעשות חוקי רצונך היינו קדושת ג' מצות הללו שע"ז מרמזים ג' הבדלות שאומרים במוש"ק. בין אור לחשך היינו קדושת החודש שהוא ע"י הארת הירח. ובין ישראל לעמים היינו קדושת המילה המבדיל בין ישראל לעמים כנז'. ובין יום השביעי לששת ימי המעשה היינו קדושת שבת. וע"ז נקראים ג' המצות הללו בשם חוקים ע"ד מה שאמרו (קידושין לט.) ע"פ את חקתי תשמרו חוקים שחקקתי לך כבר. וכמו"כ ג' הבדלות הללו כבר נחקקו בעת הבריאה בו' ימי בראשית. שמיד ביום ראשון נא' ויבדל אלהים בין האור ובין החושך. וביום הששי בבריאת אדה"ר אמרו (סנהדרין לח:) אדה"ר מושך בערלתו היה. והיינו שנברא מהול רק שאחר הקלקול נתהוה לו ערלה וכיון שהיה בתוך ו' ימי בראשית נעשה כטבע בבריאה שכל זרעו נולדים עם ערלה. וממילא היה בשעת הבריאה הבדלה זו בין ערלה למילה והיינו בין ישראל לעמים. ובין יום השביעי לשיה"מ היה הבדלת שבת בראשית. והנה הבדלת בין אור לחשך מה רבותא בזה הלא כל הברואים מכירים להבדיל בזה ובגמ' (ברכות לג.) נקרא הבדלה חכמה. אמנם כאשר אמרנו שמרמז לקידוש החודש באיזה יום שיגזרו גם אם אינו יום המולד וע"ז צריך בינה יתירה לשום אור לחשך וחשך לאור על פי התורה. כי יש בההפך ג"כ כענין שנא' שמים חשך לאור ואור לחשך. וזה נרמז בבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ואמרו (מגילה יב:) ע"פ יודעי העתים שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים שהם היו מבני יששכר כמ"ש במד"ר. והכח הזה הוא רק ע"פ הבנת התורה וכמ"ש (יומא כו.) לא משכחת צ"מ דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר. כי למשה ואהרן נאמר ג"כ החודש הזה לכם שמסורה לכם דייקא ההבדלה בין אור לחושך ע"פ התורה. ולכן אין שייכות למצוה זו רק לישראל שהוא רק ע"י כח התורה ועכו"ם העוסק בתורה חייב כו' (כמ"ש סנהדרין נט.). ולכן אומרים אתה חוננתנו למדע תורתך ותלמדנו לעשות חוקי רצונך שע"י התורה יכולים להבדיל בין האור לחשך כנ"ל. וכמו"כ בעל הנסים אומרים להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך מפני שזה תלוי בזה כנ"ל. והנה ביום השבת מופיעים ג' קדושות הללו בכל נפשות ישראל. קדושת שבת ע"י שמירתה כי כל ישראל נקראים שומרי שבת. וממילא מופיע בהם גם קדושת הברית דשבת רזא דברית קדישא כמ"ש (בזוה"ק ח"ב צב א). וקדושת החודש שהוא ע"י עסק התורה כנ"ל הוא ג"כ מופיע בשבת כדאי' (סא"ר פ' א) שבת יעשה כולו תורה. ולזה במוש"ק מתפללים אתה חוננתנו כו' ותלמדנו לעשות חוקי רצונך. והיינו ע"י קדושת שבת כאמור ומבקשים אשר יהיה השארה מזה גם על ימי החול שנהיה מובדלים בג' מצות האלו. וע"ז אומרים במוש"ק ויהי נועם אדני אלהינו עלינו כדי להמשיך מקדושת שבת על ימי המעשה וכמ"ש (בזוה"ק פ' זו קצז ב) בשעתא דנפק שבתא אית לן לאתערא חידו עלאה עלנא וכו'. והיינו ע"י כח התורה וכמ"ש בזוה"ק דרכי נעם אלין ארחין דאורייתא. ומעשה ידינו כוננה עלינו כי בודאי לאו כל אדם זוכה להיות גופו דרופתקי דאורייתא ונצרך לעסוק במעשה ידיו להתפרנס בהם. וע"ז מתפללים ומעשה ידינו כוננה עלינו שיהיה בהם המכוון לשם שמים כמלאכת המשכן וממילא נוכל גם בהם להמשיך ג' קדושות האלו. קדושת החודש שהיא קדושת התורה זוכין שע"י שמקיימין המצות שבעניני מו"מ שבין אדם לחבירו נקרא המקום ד' אמות של הלכה שמקיימין דבר הלכה. וגם הכונה של מצוה נקרא בשם תורה אור (וכמו שנת' חנוכה מא' ב וכג). וקדושת הברית נקרא מעשה ידינו דהיינו שהפעולה הוא מהגוף הקדוש בקדושה זו. וכדאי' בהק' זוה"ק (ח' א) מעשה ידיו וכו' ואינון מארי קיימא דברית אקרון מעשה ידיו כד"א ומעשה ידינו כוננהו דא ברית קיימא וכו'. וגם קדושת שבת יכולים להמשיך על ימי המעשה כדאי' (זח"ג כט ב) ת"ח אתקריאו שבתות כו' שיש להם הנפש יתירה דשבת גם ביומין דחול כמ"ש (תקו"ז תי' כא). וגם אי' (זח"ג קעט ב) לא זזה שכינה מישראל ואפי' בשבתות דחול. והיינו ומעשה ידינו כוננהו:
19