פרי צדיק, משפטים ו׳Peri Tzadik, Mishpatim 6
א׳בפרשה זו כתיב מצות שבת אחר מצות שמיטה ופרש"י ממכילתא אף בשנה השביעית לא תעקר שבת בראשית ממקומה והנה איתא במכילתא אחר כך ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו למה נאמר לפי שהוא אומר לא תעשה כל מלאכה אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה דברים שהם משום שבות מנין תלמוד לומר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. ולכאורה צ"ע שדרשוהו אשבותין והרי שבותין דרבנן וגזירות שחדשו חכמים. ותו איך דרשו שבא בזה לחדש דברים שאינו בכלל מלאכה והרי לשון הכ' ובכל אשר אמרתי שהוא מזהיר על מה שכבר אמר ולא לחדש והרי משמעו היפך דרשתם. ונראה דדרשו מלשון הכ' תשמרו ואם הוא אזהרה על שמירת שבת שהזהירה תורה כבר הוה ליה לומר לומר תשמורו שהוא לשון ציווי אבל תשמרו משמעו שתהיו נשמרין וכמדקדק גם בזוהר הקדוש (קכג ב) תשמורו מיבעי ליה ע"ש. ומפרש המכילתא תראו שתהיו נשמרין ודרשו ע"ד שא' (יבמות כא.) על פי ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי והיינו רמז לשניות לעריות שהתורה צותה לחכמים לעשות משמרת בסייגים וגדרים נוספים שלא יבאו לעקור דברי תורה וה"נ דרשו כאן שהתורה צותה לחכמים שיראו שבכל אשר אמרתי הם המלאכות שאסרה תורה תהיו נשמרים וזהו על ידי הוספת השבותין להוסיף משמרת למשמרתה של תורה שלא יפגעו במלאכות דאורייתא על ידי זה. אכן מ"ש זה אחר שמיטה דייקא. אבל גם בפשוטו נראה גם כן דמה שנאמר ובכל וגו' תשמרו דמשמע מעצמו דל"א תשמרו לשון ציווי. קאי על מצות שבת. ויש לומר דמרמז עמ"ש במכילתא (בשלח ויסע פרשה ה) ע"פ שומר שבת וגו' ושומר ידו מעשות כל רע שכל מי שמשמר את השבת הוא מרוחק מן העבירה. ובזוהר הקדוש (פט א) למדו גם כן ממקרא זה דמאן דנטיר שבת כמאן דנטיר אורייתא כלה. וליכא מידי דלא רמיזי באורייתא (כמ"ש תענית ט.) וזה רמוז כאן דקאי אדלעיל דעל ידי שמירת שבת תשמרו גם כן בכל אשר אמרתי אליכם ושמירה הוא בשוא"ת כמ"ש (עירובין צו.) כ"מ שנאמר השמר וכו' ל"ת. וכן (ברכות כ :) כל שישנו בשמירה כו' וזהו דשמור מכל דבר רע. ובזוהר הקדוש (קכג ב) שדקדק גם כן בלשון הכ' כנ"ל. ואמר אשר אמרתי דאגזימית לכון תשמרו דלאמטי עליכון שום ביש ע"ש ומפרש זה על העונשים שנאמרו בתורה שישמרם השי"ת שלא יבא עליהם שום רע ולא ביאר במה ישמרו. וצ"ל דקאי גם כן אדלעיל וכמ"ש (שבת קיח :) דהשומר שבת אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו גם כן מקרא הנ"ל דמחללו מחול לו. וכן על ידי שמירת שבת מיד נגאלין ועל כן על ידי זה לא יגיע אליו שום עונש ממ"ש בתורה. אבל מה שנאמר זה בשבת דשביעית. הוא דהוה ס"ד דעיקר מצות שבת שיהיו ישראל פנוים יום א' בז' ימים לתורה ועבודת השי"ת. שבימי המעשה זה פונה לזיתו וזה פונה לכרמו וטרודים בעניני עולם הזה וצוה השי"ת שינוחו בשבת ממלאכה ויהיה פנוים לתורה. ואם כן בשמיטה שכל השנה לא היה להם טרדא. שכל עיקר עבודתכם היה בעבודת האדמה וזה נאסר בשמיטה והיה העני והעשיר שוים בספיחין ואם כן כל השנה כשבת. ולימדנו הכתוב דאף בשביעית לא תעקר שבת בראשית ממקומה. וכן הוזכר השבת בר"פ תשא ובפ' ויקהל בציווי מלאכת המשכן שלא תדחה השבת. שהיה סברא לומר כיון שכל ימי השבוע גם כן עסוקין להשכין השכינה בארץ אם כן כל הימים כשבת ותעקר אז השבת. והשמיענו הכ' שלא תדחה שבת. והוא דבאמת אף דגם זה עסק השבת שיהיו פנוים לתורה ועבודה מכל מקום אף כשפנוי כל הימים ועוסק בתורה ועבודה יש עסק בשבת שזוכה להקדושה מהשי"ת דקביעא וקיימא כש"נ לדעת כי אני ה' מקדשכם. והוזכר מקודם ששת ימים וגו' שכן תמיד מזכיר ימי המעשה קודם לשבת ועד"ש במכילתא (יתרו) זכור מלפניו כו' שו' ימי המעשה הכנה לשבת וכפי הכנת ו' ימי המעשה כן זוכה לקדושת השבת שאחריהם וזה רמיז גם כן במ"ש (ביצה טז.) מחד שביך לשבתיך. לבד ההכנה לסעודת שבת כפי הפשט שזהו גם כן הקדושה שישראל מכניס לשבת כמ"ש מקדשו במאכל ובמשתה וכו' מרמז עוד לההכנה בימי המעשה בהכונה לש"ש שיהיה לו בימי המעשה בכל מעשה הרשות שע"י זה יזכה לקדושה יתירה בשבת הבא וזהו מחד שביך לשבתיך. ואמר בפ' תשא ששת ימים יעשה מלאכה וכן בפ' ויקהל תעשה מלאכה ולא כ' כמו בדברות תעבוד וכדומה. אך דשם מיירי במלאכת הרשות כתב תעבוד וכדומה. מה שאין כן בר"פ תשא ור"פ ויקהל דמיירי שהיו עסוקים במלאכת המשכן ואז נעשה המלאכה מעצמה וכמ"ש (ריש שהש"ר) ע"פ והבית בהבנותו מאליו היה נבנה כו' האבן היה נושאתא"ע וניתנה ע"ג הדימוס ובזוהר הקדוש (פקודי רכב סע"ב) מפורש כן גם על מלאכת המשכן שכ' ותכל כל עבודת משכן וגו' דאיהי אשתלימת מגרמה ומייתי קראי דהבית בהבנותו וכ' מסע נבנה ע"ש. ועל כן כ' יעשה מלאכה וכן תעשה מלאכה שנעשה מעצמו. אכן בפרשה אמור כ' גם כן ששת ימים תעשה מלאכה אף דמיירי במלאכת רשות. אך שם נקרא השבת בשם מקראי קודש ופתח במועדי ה' מקראי קודש והקדים השבת ועל שם זה נקרא השבת תחלה למקראי קודש. ואף דקדושת שבת קביעא וקיימא מהשי"ת וכמ"ש (פסחים קיז :) וכש"נ לדעת כי אני ה' מקדשכם ועז"א (שבת י :) שהוא המתנה טובה שנתן לישראל. רק השי"ת אמר לישראל זכור לקדשו שמור לקדשו להכניס בשבת קדושה. ולפי האמור ההכנה מששת ימי המעשה שיהיו כל מעשיו לשם ה' ועדמ"ש הרמב"ם ז"ל (סו"פ מה' דעות ופ' ה' משמונה פרקים) שאין דבר רשות רק כשמכוין במעשיו להנאת הגוף הוא מעשה בהמה ודבר איסור וכשמכוין לשם שמים הכל הוא מצוה וכעוסק בפרנסה וכונתו שיוכל לקבוע עתים לתורה ולגדל בניו לת"ת אז העסק הוא גם כן דבר מצוה ועבודה למקום ב"ה. ונעשה הכל כעין מעשה המשכן ומכניס קדושה לשבת הבא אחריהם שיתקדש בקדושה יתירה כמו בשבת שאחר מלאכת המשכן. ועל כן כ' שם לשון תעשה מלאכה שנעשה כמלאכת המשכן שנעשה מאליו וכמ"ש בזוהר הקדוש (שם) וכן בכל עבידתא דאיהי קדישא איהי אשתלימת מגרמה ע"ש. וכאן דמייריי בשנת השמיטה שהיו כל ימי המעשה פנוים לתורה ועבודה נשתנה הלשון וכ' ששת ימים תעשה מעשיך וגו' ולא כ' לשון מלאכתך או לשון עבודה כמו שנז' בשאר מקומות דלשון מלאכה היינו ל"ט מלאכות שהוזהר עליהם לא תעשה מלאכה ול"ט מלאכות כנגד מלאכה ומלאכתו ומלאכת שבתורה כמ"ש (שבת מט :) מה שאין כן לשון מעשה דיבור נמי אקרי מעשה כמ"ש (שם קיט רע"ב) שהדיבור כמעשה שנאמר בדבר ה' שמים נעשו. וכן א' (בבא מציעא צ :) עקימת פיו הויא מעשה. ויש לומר דפי' תעשה מעשיך היינו מעשים המיוחדים לך שבשבילם נברא האדם כתיב אדם לעמל יולד לעמל פה נברא לעמל תורה ולעמל שיחה זו תפלה וכמ"ש (סנהדרין צט :) וביום השביעי תשבות שתזכה להשיג הנייחא מהשי"ת להתענג על ה' (ונתבאר קדושת שבת מא א):
1
ב׳והנה הרמב"ם ז"ל מנה מ"ע שביתת שבת וכן התוס' (שבת סט. ד"ה דידע) תמהו אמאי לא קאמר דידע לשבת בעשה ומייתי מקרא זה ע"ש. ורה"ק זצוקללה"ה תי' תמיהת התוס' דבשבת ליכא עשה. ועשה דשביתה רק ביו"ט דישראל מקדשי ליה שייך ציווי דעשה משא"כ בשבת דקביעא וקיימא. ובאמת בגמרא הוזכר עשה ולא תעשה רק גבי יו"ט. ויש לנו ראיות לזה (ונת' במ"א). אכן בכאן נראה דלשון הכתוב מוכרע שאין כאן מצות עשה על שביתת שבת דכתיב אחר כך למען ינוח שורך וגו' ונראה כנותן טעם שעל ידי השביתה ינוח שורך וגו' ובאמת לא נזכר שביתת בהמתו בכל המקומות הנז' זולת בדברות ושם נאמר בלשון אזהרה לא תעשה וגו' ואם בא כאן לשנות אזהרת שביתת בהמתו הוה ליה לומר וינוח שורך וגו' ומה לשון למען ינוח. והרמב"ן ז"ל כתב דלמען כמו בעבור דהיינו שיעשה כל מלאכתו כחול עדי שינוח שורו ועבדו בשבת. וזה גם כן אינו מובן דהא מיירי בשנת השמיטה ועבודת השור לעול ובשביעית לא היה לו מלאכה אף בחול. אך לפי האמור יש לומר דפי' הכ' וביום השביעי תשבות שיהיה לך נייחא והיינו שאף בשביעית שיהיה פנוי כל הימים לתורה וששת ימים תעשה מעשיך בעמל תורה כאמור מכל מקום יהיה נבדל השבת שבשבת תשבות ויהיה לך נייחא מהשי"ת. ועל דרך שנאמר אז תתענג על ה' שאינו לשון ציווי רק שכר שיתן לך השי"ת המנוחה ועונג וכמו שאנו מפרשים מ"ש בפסיקתא דלת"ח לא ניתן השבת אלא לתענוג (ונת' סוף קו' קדושת שבת) והיינו שזוכה להשגת הדברי תורה מהשי"ת מבחינת על ה'. וכמ"ש בס' יצירה אין בטובה למעלה מענג ועז"א מנוחה וקדושה לעמך נתת שזה הקדושה מהשי"ת שנותן נייחא בלב ועז"נ כי אני ה' מקדשכם. ועל זה א' הכ' למען ינוח שורך וגו' שעל ידי קדושה זו יכנוס קדושה אף בהקנינים של ישראל ועל דרך שמצינו (ע"ז כב :) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן לענין בהמת ישראל ע"ש. וכן בכור בהמת ישראל מקודש מרחם. וכן במעשר עשירי מאליו קדוש כמ"ש (בכורות נט.) והוא על ידי הקדושה שיש בבהמת ישראל. וכן מצינו בחמורו של רבי פנחס בן יאיר שאמר בירושלמי ובב"ר דמחמרא אנפשה והובא בתוס' (חולין ז :). שעל ידי קדושתו הכניס קדושה אף בבהמתו. וכן מצינו בפסיקתא רבתי (לפ' פרה) בפרה שמכר ישראל לעכו"ם ולא רצתה לעשות מלאכה בשבת עד שלחש לה הישראל ועל ידי זה נתגייר בן תורתא וזכה לתורה ע"ש והובא בתוס' ישנים (יומא ט.) והיינו שמקדושת הישראל נכנס בקניניו ועל ידי זה קדושה בבהמתו. וינפש בן אמתך והגר ובגמ' (יבמות מח :) בן אמתך עבד ערל והגר זה גר תושב והיינו המקיים ז' מצות וכן העבד עכ"פ קיבל עליו ז' מצות דאם לא כן לא היה מקיימו. וגר תושב אתה מצווה להחיותו (כמ"ש פסחים כא :) ובודאי יכנס בו קדושה ועל כן א' בו לשון וינפש לשון נפש ע"ד שנדרש (ביצה טז.) וינפש ווי אבדה נפש וכן בספר הבהיר וינפש שמשם פורחין כל הנשמות. ואף שבודאי אין להם נשמה מכל מקום כיון ששומרים ז' מצות יש בהם איזה בחינת נפש שהרי הם בכלל חסידי או"ה שיש להם חלק לעולם הבא כמ"ש (ע"ז י :) אם רק מקיים הז' מצות מצד ציווי השם לא רק מצד השכל וכמ"ש הרמב"ם. ומצינו (ב"ר פ' ס) יפה שיחתן של עבדי בתי אבות וכו' יפה רחיצת רגלי בתי אבות וכו' והיינו שאברהם אבינו ע"ה מרוב קדושתו הכניס קדושה לקניניו ועבדיו. וכל הגרים שגייר אברהם אבינו ע"ה היו רק לשמור ז' מצות ב"נ מצד ציווי השי"ת והיו כולם רק גרי תושב דשאר מצות אין בן נח רשאי להוסיף כמו שבת וכמ"ש הרמב"ם (פ"י מה' מלכים) וזהו וינפש בן אמתך והגר שמהנייחא והקדושה שלך יכנס נייחא לבהמתך וכ"ש לעבד ערל וגר תושב שיזכו על ידי קדושתך לבחינת נפש כנ"ל. ואחר שהזכיר שמירת שבת ושכרו דתשבות ולמען ינוח וגו' אה"כ ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שעל ידי מצות שבת תזכו להיות נשמרים מכל דבר רע ומקטרוג היצר הרע בכל אשר אמרתי אליכם. ולפמ"ש הזוהר הקדוש אמר תשמרו דלא ימטי עליכון שום ביש מהעונשין והיינו שתהיו יוצאין על ידי ההפחדה כבן משכיל שדי לפניו מה שמניף האב השבט וזה שאמר כלומר דאגזימית לכון וכו' על דרך מ"ש בזוה"ח (תשא) עביד נהימו סגי וקלין רברבין וכו' והכל מאהבת האב (ונת' מא' ב) והמכילתא דרש שבזה שנאמר לשון תשמרו דמשמע שיהיו נשמרים נרמז שמצוה לחכמים לעשות משמרת למשמרתה של תורה כדי שיהיו נשמרים ממלאכות דאורייתא וזהו על ידי הוספת השבותין כאמור שהם גם כן בכלל מעשה כנ"ל:
2