פרי צדיק, פרשת זכור ט׳Peri Tzadik, Parshat Zachor 9
א׳בפסיקתא (פרשה יב יב) למה"ד למלך שהיה לו פרדס והיה לו כלב אחד כו' בא בנו של אוהבו של מלך לגנוב מתוך הפרדס עמד הכלב ונשכו כשרצה המלך להזכיר לבנו של אוהבו שרצה לגנוב היה א"ל זכור מה שעשה לך אותו הכלב כך ישראל כו' וכשהיה הקב"ה מבקש להזכיר ישראל החטא שחטאו ברפידים היה אומר זכורים אתם לאותו עמלק כו' והמצוה לפי"ז לזכור החטא והסיבה שגרם שבא עמלק. ויש להבין למה לא רצה להזכיר זכור החטא בפירוש רק שיזכרו החטא על ידי העונש ואם שלא להזכיר גנותם הלא נאמר זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר וגו' וחשב בפירות העגל ושאר חטאים גדולים ומאי שנא הכא שחס ולא רצה להזכיר החטא רק ע"י העונש. גם צריך להבין ענין הציווי לזכור חטאי המדבר יותר משאר חטאי הדורות. אך הענין דשם המצוה לזכור מעשה העגל שאירע להם אחר התגלות שהיה להם על הים דראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל (כמ"ש מכילתא וזוהר הקדוש בשלח) ואחר כך שמעו כולם קול אלהים חיים מדבר מתוך האש וכ' פנים בפנים דבר ה' וגו' דחמו מה דלא חמא יחזקאל (כמ"ש זוהר הקדוש יתרו פב א) ומכל מקום היה בכח היצר הרע לכנוס בלבם לפתותם לבא לידי עבירה חמורה כזו ועל ידי זכירה זו יזדרז האדם להשמר מפיתויי היצר הרע ולא יבטח במעשיו ולא יאמין בעצמו עד יום מותו וזה צריך לזכור תמיד וכההוא עובדא בחסיד שהיה שונה אל תאמין בעצמך עד יום זקנותך כגון אני ואירע לו מעשה שיודה וילמוד עד יום מותך (כמ"ש ירושלמי פ"ה דשבת ה"ג) אף שבודאי ידע בעצמו שלבו חלל בקרבו ורחוק מתאוה. וכן דוד המלך ע"ה שאמר ולבי חלל בקרבי ואמר בחנני ה' וגו' ואחר כך התנחם וצוח זמותי בל יעבר פי (וכמ"ש סנהדרין קז.) ועז"א עמלק יושב בארץ הנגב שאמר בזוהר הקדוש שמרמז על יצר הרע והיינו שיושב אף בנפש האדם שהוא מנוגב מכל חמדה ותאוה (כמו שנת' מא' א) ועל כן בא הציווי לזכור מעשה העגל שלא יסיח האדם את דעתו מלהשמר מפיתויי היצר הרע אף כשהוא במעלה העליונה כנ"ל. מה שאין כן בענין חטא שגרם ביאת עמלק שאמר בזוהר הקדוש (בשלח סד ב) עמ"ש היש ה' בקרבנו וכי טפשין הוו ישראל דלא ידעי מלה דא כו' אלא ה"ק ר"ש בעו למינדע בין עתיקא סתימאה דכל סתימין דאקרי אין ובין זעיר אפין דאקרי ה' כו' וענין חטאם לא היה בפשטות רק בעניני סודות שהיה ענין שהסתכלו בדבר שהיה גבוה מהשגתם שעז"א (חגיגה יג.) במופלא ממך אל תדרוש כו' אין לך עסק בנסתרות. וזה מכונה בשם נכנס לפרדס והטועה בזה נקרא בשם קוצץ בנטיעות (כמש"ש יד :) ועל זה נאמר על משה רבינו ע"ה לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא ומה שייך נאמנות למעלה ואין מקום לגנוב מבית ה'. רק דהמסתכל בדבר שאינו שייך לו מכונה בשם גונב מבית המלך וכמ"ש במה שהורשית התבונן שלא ליקח יותר מחלקו. וז"ש ישמח משה במתנת חלקו שהוא השבת שבירר לישראל במצרים כמ"ש (שמות רבה פ' א) וכן פי' הקדמונים ולפי"ז יש להבין מ"ש כי עבד נאמן כו' דמשמע כנותן טעם. אך המכוון כנ"ל מ"ש לא כן עבדי וגו' בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה וגו' ומכל מקום לא התסכל במה שלא היה שייך לחלקו שזה ענין נאמן הוא כנ"ל. ושבת זמן התגלות עתיקא ובבוקר זמן סעודתא דעתיקא ואז זמן התגלות סודות וכמו שיסד האריז"ל בפזמון ישדר לן שופריה כו' יחזי לן סתריה יגלה לן טעמי וכו' לעטר פתורא ברזא יקירא וכו' וזהו כח משה רבינו ע"ה שמכניס בישראל שלא יסתכלו רק במה שהורשית המוכן לחלק שורש הנפש ועל כן אומרים בתפלת שחרית ישמח משה במתנת חלקו שהוא השבת והוא זמן התגלות סודות והוא עבד נאמן כנ"ל. וז"ש (חגיגה שם) בד' שנכנסו לפרדס בן עזאי הציץ ומת בן זומא הציץ ונפגע רע"ק יצא בשלום ואיתא (שם טו סע"ב) ואף רע"ק בקשו מה"ש לדוחפו והיינו שאמרו שמה שהשיג אינו במה שהורשית בנסתרות וא"ל הקב"ה הניחו לזקן זה כו' והיינו שזהו במה שהורשית וכענין בכל ביתי נאמן הוא שלא יקח יותר מחלק שרשו. וזהו מדוקדק במשל שבא בנו של אוהבו של מלך לגנוב מתוך הפרדס והיינו מה שהסתכלו בזה שלא היה שייך להם בנסתרות שזהו ממש גונב מתוך הפרדס כנ"ל ועל ידי זה נשכם הכלב ויבא עמלק. ולכן לא יתכן לצוות לזכור החטא שלא היה חטא פשוט כל כך וכשאלת הזוהר הקדוש אמאי אתענשו. רק ציוה השי"ת לזכור מעשה עמלק שגרם. ועל ידי זה לא יהרסו לראות ולהתבונן יותר ממה שראוי להם וכמ"ש במה שהורשית התבונן. ויש לומר שזה שזכר במשל בנו של אוהבו של מלך דייקא וכן להזכיר לבנו של אוהבו של מלך. והיינו שמה שחמדו ישראל להסתכל בסודות הוא מפני שהם בני אברהם אבינו ע"ה שנקרא אברהם אוהבי דתחלת התגלות סודות היה לאברהם אבינו ע"ה כש"נ המכסה אני מאברהם ואיתא (ב"ר) מתחלה היה סוד ה' ליראיו ואחר כך לישרים דכ' ואת ישרים סודו ואחר כך לנביאים כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים אמר הקב"ה אברהם זה כו' והיינו דמי שהוא ירא ה' לא יסתכל במה שאינו שייך לו ומגלה לו השי"ת סודו וכן איתא במשה רבינו ע"ה (שמות רבה פ' ג) בשכר כי ירא מהביט ותמונת ה' יביט. ולישרים היינו מי שלבו מיושר שאין בו יצר הרע שכבר נתיישר לבו ואין לו רק לב אחד לאביו שבשמים זהו ודאי לא יחמוד להתבונן במה שלא הורשו ואתו סוד ה' שמגלה לו כל הסודות. ולנביא מגלה השי"ת סודות רק מה ששייך לו ואינו במופלא ממנו וכש"נ אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע וגו' והיינו במדרגה שראוי להשיג בבחינת מראה או חלום. לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא שלא יסתכל במה שאינו שייך לו. והוא מפני שכתוב עליו מקודם והאיש משה עניו מאד וגו' והיה כל דבר גדול בעיניו לערכו לפי ענוותנותו ולכן גילה לו השי"ת כל הסודות כש"נ פה אל פה אדבר וגו' ותמונת ה' יביט. ולאברהם אבינו ע"ה שהיה ירא אלהים וישר מן הישרים ונביא וכמו שחשב בב"ר ועכ"נ המכסה אני וגו' שגילה לו השי"ת סודות כנ"ל. וכן בסעודת שחרית דשבת סעודתא דעתיקא והסעודה כנגד קדושת אברהם אבינו ע"ה כמ"ש האריז"ל וכל ישראל זוכין להתעטר בקדושת אברהם אבינו ע"ה הוא זמן התגלות סודות כנ"ל. וזכו ישראל בקריעת ים סוף להתגלות עתיקא מפני שהם זרע אברהם אוהבי. ואחר כך נכסה מהם האור שלא היה ההתגלות רק לפי שעה וכמ"ש בזוהר הקדוש (בשלח ס א) מדבר שור דהוו בעאן לאסתכלא ביה זיוא יקרא דמלכא קדישא. וכמ"ש אחר כך עמ"ש ולא מצאו מים ואין מים אלא תורה אף שהיה קודם מתן תורה ואוליפנא דקב"ה תורה אקרי והיינו שחפשו ההתגלות שהיה להם ונעלם מהם. וזהו החשק היה להם מפני שהם בנו של אוהבו של מלך ר"ל בני אברהם אבינו ע"ה שנקרא אוהבי שעל ידי זה זכו לסודות כנ"ל וכיון שנעלם מהם חשקו לזה. וזה גרם אחר כך שחשקו להסתכל היש ה' בקרבנו אם אין בענין גבוה מחלק שניתן להם להתבונן וזהו שאמר שבא בנו של אוהבו של מלך דייקא לגנוב מתוך הפרדס דייקא כנ"ל. ולא רצה הקב"ה להזכיר החטא ולצוות זכור אשר עשית שזהו אינו חטא מפורש ומי ידע שזהו חטא רק זכר העונש שבא הכלב ונשכם ומזה תדעו החטא. ותזהרו שלא להתבונן רק במה שהורשית:
1
ב׳אכן לפי משל הפסיקתא יש להבין מה שנאמר אחר כך תמחה את זכר עמלק כיון שעיקר הזכירה לזכור החטא שגרם ביאת עמלק. אך בא לבאר מה יועיל הזכירה כיון שאינו יודע כמה הוא השגה הראויה לו ומה הוא למעלה מחלקו שהורשה להתבונן עז"א העצה תמחה את זכר עמלק שמה שיש חשק להסתכל במה שלא הורשה בא גם כן על ידי קליפת והסתת עמלק הוא יצרא בישא כמ"ש בזוהר הקדוש שלח וכשתמחה זכר עמלק לא יהיה לך חשק להסתכל ולהתבונן ביותר ממה שהורשית שאז תשיג היראה עדש"נ כי ירא מהביט ויהיה לך ישרות לב ולא יהיה לך חשק למה שלא הורשית. וז"ש (מדברי תורה תצא ה) זכרוניכם משלי אפר אותן ב' זכירות תמחה את זכר עמלק כו' אם זכיתם אתם בניו של אברהם שהמשיל עצמו כאפר (וכעל ידי זה בפסיקתא שענין שזכה אברהם אבינו ע"ה להיות ירא וישר הוא על ידי שהמשיל עצמו כאפר. וכ' עקב ענוה יראת ה' וכ' פקודי ה' ישרים משמחי לב ואין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו (כמ"ש סוטה כא :) וכן נמשלו דברי תורה כמים שמניחים מקום גבוה והולך למקום נמוך. ונמשלו למים יין וחלב שאין מתקיימין אלא בפחות שבכלים וכן דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה (כמ"ש תענית ז.) ועל ידי הענוה זוכין לדברי תורה שהם ישרים ומשמחי לב כמ"ש (שם טו.) ישרים לשמחה דכ' ולישרי לב שמחה. ועל ידי שתמחה זכר עמלק תזכה לזה להיות עניו ואתם בניו של אברהם אבינו ע"ה שנמשל כאפר ותזכה להיות ישר וירא ולא תרצה להתבונן רק במה שהורשית כנ"ל ומשה רבינו ע"ה שאמר (חולין פט.) דגדול מה שנאמר באברהם שאמר ונחנו מה כמי שאינו ממש יותר ממשל עפר ואפר וזכה להיות מרכבה למדת אין ועל כן הוריד כל הדברי תורה דכ' והחכמה מאין תמצא לו גילה השי"ת כל הסודות וכש"נ בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו וגו' ובסעודת שחרית דשבת דבת מתעטרא באבהן וזוכין לקדושת אברהם אבינו ע"ה מבקשים על סודות כנ"ל:
2
ג׳ויש לומר עוד דזכירת עמלק הוא ענין שלא ייקל האדם לעצמו אפילו בדבר שנראה קל בעיניו. שהרי רואים שעל ידי חטא דק שהיו מסתכלין היש ה' בקרבנו וגו' בבחינת ההכרה והדעת. נסתעף שליטת כל ע' קליפות המסתעפים מסטרא דיליה ואלמלא הוא לא שלטו בישראל כל אומה ולשון כמ"ש מגמ' (שבת קיח : ונת' למעלה סוף מא' א) כי כחו כולל כל ע' הקליפות ומזה ישפוט האדם בשכלו שלא ייקל חלילה בשום דבר ועל כן לא הזכיר כאן החטא כי אם על ידי העונש. כי אדרבא עיקר הזכירה שהעונש בא על ידי חטא דק ונסתעף מזה ביאת עמלק ועל ידי כן בורח מן העבירה ולמחות זכר עמלק מן הלב כנ"ל:
3