פרי צדיק, פקודי ד׳Peri Tzadik, Pekudei 4
א׳ואיתא (בגמ' שם) כל המתפלל בע"ש ואומר ויכולו שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחים ידיהן על ראשו ואומרים לו וסר עונך וחטאתך תכופר. הענין דפסוק זה נאמר בישעיה דכ' הנה נגע זה על שפתיך וסר וגו' והיינו העון דקרי לישראל עם טמא שפתים וכמ"ש (מדברי תורה וישלח ב) מהו רצפה רוץ פה של מי שאומר לה"ר על בני כו' גחלת שלא יכול השרף ליטול בידו אלא בשתי מלקחות נתן על פי ישעיה ולא נכוה כו' ע"ש. היינו שהיה אש דשכינה שהיא אש אוכלה אש (כמ"ש יומא כא :) ועל כן לא יכול השרף ליטול. ונגע על פי ישעיה. היינו שמה שאמר ובתוך עם טמא שפתים וגו' היה פי' ה' דיבר שכך היו הדברים ברצונו ית' וזש"נ וסר עונך. ואף שכונת ישעיה היה על ישראל שהם טמא שפתים והיה כלה"ר על ישראל. אבל הדברים שנכתבו בנביאים הם דברי תורה שבאמת נאמרו כן ע"י פי ה' והם לימוד זכות על ישראל שחטאם רק מן השפה לחוץ עד"ש (סנהדרין קו :) אין תורתו של דואג אלא משפה לחוץ. וזה היה זכות על ישראל שטומאתם וחטאם רק משפה לחוץ. ועד"ש (שהש"ר ז ח) בב' מקומות פעלו ישראל עם הקב"ה בסיני פעלו בפיהם ולא פעלו בלבם שנ' ויפתוהו בפיהם וגו' שכיון שאחר שאמרו נעשה ונשמע בזמן מועט קלקלו ע"כ היה מאמרם רק משפה לחוץ בפיהם ולא בלבם. בבבל פעלו בלבם ולא פעלו בפיהם כו' והיינו שבבבל היה החטא רק מהשפה לחוץ אבל לבם היה קשור בהשי"ת. וז"ש (מגילה יב.) הם לא עשו אלא לפנים כו'. וכן היה כאן לימד זכות על ישראל שהם רק עם טמא שפתים מן השפה לחוץ אבל לבם טהור וקשור בשרש בהשי"ת וזה היה המכוון מצד השי"ת. אבל ישעיה מצדו שנתכוין לומר דלטוריא בזה על ישראל דומה הדבר לנתכוין להעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה שטעון כפרה וסליחה (כמ"ש נזיר כג.) ועל זה נאמר וחטאתך תכופר (וע' בגמ' יבמות מט :). וכן בע"ש דקודם כניסת שבת כ' וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד שדרשו (ב"ר פ' ט) על כל ההיפך יצר הרע וגיהנם שאז מצא כל הבריאה חן בעיניו ית' (כמש"ש) עולמי עולמי הלואי תהא מעלית חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו. וזה היה בתוספת שבת דאחר כך נאמר ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי ויכולו וגו'. והיינו שאז ראה השי"ת שאף התוהו ובהו שנדרש (ב"ר פ' ב) על מעשיהן של רשעים הוא רק כדי שיהיה נהורא דנפיק מגו חשוכא ויהיה טוב מאד. וז"ש שהמתפלל בע"ש והיינו בתוספת שבת ע"ד שא' (ברכות כז :) רב צלי של שבת בע"ש. שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם היינו יצר הרע ויצר טוב שהם ב' מלאכים המלוין לו לאדם (כמ"ש זוה"ק ר"פ וישלח) והם ב' מלאכים המעידין בו (כמ"ש חגיגה טז.) והם מניחין ידיהן על ראשו היינו למעלה מתפיסת השכל עד"ש בפירש"י מירושלמי ע"פ כי ה' יהיה בכסלך בדברים שאתה כסיל בהם והיינו למעלה מתפיסתו. ואומרים לו וסר עונך תיכף בתוספת שבת שכבר נאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד שהכל מסודר כן מו' ימי בראשית להיות נהורא דנפיק מגו חשוכא כנ"ל. וחטאתך תכופר היינו בשבת ע"י שמירת שבת שא' (שבת קיח :) שהמשמר שבת כהילכתה אפילו עועל זה כאנוש מוחלין לו. ואז יבורר אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות מו' ימי בראשית כשלג ילבינו (כמש"ש פט :) והיינו שיהיה כזכיות עד"ש (זח"ב קפד א) דהא לית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא. ויהיה טוב מאד. וז"ש בזוה"ק פ' זו הנז' (מא' ד) כגוונא דא ויכלו השמים והארץ ואי תימא ויכל אלהים ביום השביעי ודאי הכי הוא דכל עלמא אע"ג דכל עבידן אשתלימו כל חד וחד עלמא כלא לא הוה שלים בקיומיה עד דאתא יומא שביעאה כו' כדין אשתלימו כל עבידן ואשלים ביה קב"ה עלמא הה"ד ויכל אלהים וגו' ולכאורה אינו מובן התירוץ כיון דדרש ויכולו דכל עבידין אשתלימו ומגרמה אשתלימת כמו במעשה המשכן ובית המקדש א"כ למה נאמר אחר כך ויכל אלהים וגו'. אך הענין עפמ"ש (ב"ר פ' י) בו"ד שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו הוא מוסיף מחול על הקודש אבל הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו ושעותיו נכנס בו כחוט השערה. וזה שייך רק לענין בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה וליכא פפיקא קמי שמיא. אבל תוספת שבת שהוא מצוה להוסיף מן החול זה שייך ג"כ אצל השי"ת שמקיים כל המצות אפילו תקנת זקנים כמ"ש בפסיקתא לחנוכה (פרשה ג) ואיך כ' ויכל אלהים ביום השביעי שנכנס בו כחוט השערה. אבל באמת כיון שענין תוספת שבת הוא מצד האדם כל שיש שומר שבת ומוסיף מחול על הקודש אז השי"ת ג"כ שומר תוספת שבת אבל בשעת הבריאה שלא היה עוד שומר דאדם הראשון קלקל בע"ש אז השי"ת נכנס בו כחוט השערה ולא שמר תוספת שבת. וזהו שמקודם בתוספת שבת שישמרו שומרי שבת כ' וירא אלהים וגו' והנה טוב מאד וגו' ויכולו דאשתלימת מגרמה ע"י זכות התוספת שבת שמצד השומר שבת ואז מצא כל הבריאה חן בעיני השי"ת כמ"ש בב"ר. ואחר כך כתיב ויכל אלהים ביום השביעי שהוא הקדושה דקביעא וקיימא מהשי"ת שנתן לשבת כש"נ לדעת כי אני ה' מקדשכם וזהו רק ביום השביעי ועז"א שנכנס בו כחוט השערה ועז"א בזוה"ק דאשלים ביה קב"ה עלמא והיינו וחטאתך תכופר. וז"ש שמניחין ידיהם על ראשו למעלה משכל ותפיסת האדם כש"נ כי ה' יהיה בכסלך כאמור:
1