פרי צדיק, לחג הפסחPeri Tzadik, Pesach
א׳בחג זה יש אכילת מצוה שמברכין עליו אקב"ו שמכניס האכילה קדושה ואכילת שבת אף שהוא גם כן אכילת מצוה מכל מקום אין מברכין עליה, מה שאין כן אכילת הפסח שהוא קרבן והוא סעודתא דמלכא לחמי לאש עד"ש (בזח"ג ז' ב') ישראל מפרנסן לאביהן שבשמים וכן בא מצוה ראשונה בתורה באכילת פסח אכילת מצוה שבא לתקן הקלקול של אדם הראשון שהוא שורש הסתת הנחש להכניס תאוה באכילה ובא מצות הפסח לתקן הפגם, ובזה"ז שה"ל פסח יש אכילת מצוה מצה ומרור שמברכין עליהן אקב"ו, וכן מתחלה איתא (סנהדרין לח ) אדם נברא בערב שבת כדי שיכנס לסעודת שבת מיד, והיינו דאכילת שבת בא לתקן מה שפגם אדם הראשון באכילה, והיינו דבאמת כל אכילת אדם הראשון הי' מצוה וכמ"ש בטל עשרה מאמרות מהרמ"ע ז"ל דמ"ע של אדם הראשון הי' מכל עץ הגן אכל תאכל והוא קלקול ולא קיים מ"ט זו ויקוים לעתיד, מ"מ אין זה אכילת מצוה כמו אכילת שבת שהוא כקרבנות סעודתא דמלכא וזה דגרם באדר"נ כדי שיכנס לסעודת שבת מיד ויתקן הפגם שפגם באכילה ובגמרא הגיר' שיכנס לסעודה מיד שכל אכילתו היה מצוה, ואכילת שבת אף שהוא מצוה מכל מקום אין מברכין עליו אף שבא גם כן לתקן הפגם באכילה, רק שבת הוא רק נייחא דכ' וירא א' את כל אשר עשה והנה טוב מאד ונדרש (בב"ר פ"ט) על כל היפוך הטוב שהוא כדי שיהי' טוב מאד, רק שם היה שצפה השי"ת שעתיד להיות אומה ישראלית שיקבלו עול מלכותו בשבת וינוחו בשבת מכל עסקיהם ובזה היה לו נייחא בעולמו כמ"ש (ב"ר שם) עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית לפני בשעה זו אבל ביציאת מצרים שכבר הי' אומה שלימה שקבלו עול מלכותו אז בא המצוה באכילה שמכניס קדושה ומתקן שורש הפגם ובא המצוה באכילת ירקות שזה היה קללות אדם הראשון כמ"ש (פסחים קיח.) זלגו עיניו דמעות אני וחמורי נאכל באבוס אחד כיון שא"ל בזעת אפך תאכל לחם נתקררה דעתו כו' ועדיין לא פלטינן מינה דקא אכלינן עוסבא דדברא, ובאדר"נ (סופ"א) הגיר' כיון ששמע אדם הראשון ואכלת את עשב השדה נזדעזעו אבריו כו' א"ל הקב"ה הואיל ונזדעזעו אבריך בזעת אפך תאכל לחם ובב"ר (פ' כ') הגיר' הזיעו פניו אמר מה אני נקשר לאבוס כבהמה א"ל הקב"ה הואיל והזיעו פניך תאכל לחם וההבדל בין הגרסאות דלגמר' ואדר"נ הפי' בזעת אפך תאכל לחם ע"י היגיעה כעין מ"ש (ברכות נח.) כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול כו' שקודם הקלקול הי' אכילת אדם הראשון רק מפרי העץ בלי שום יגיעה ואף חטה מין אילן הי' כמ"ש (שם ו.) והיה גדול גלוקסאות כמו שיהי' לעתיד אחר התיקון שעתידה א"י שתוציא גלוסקאות כו' (כמ"ש שבת ל.) ולא היה לו שום יגיעה ואחר הקלקול נאמר לו בזעת אפך תאכל לחם שיהי' נצרך ליגיעה רבה עד שיתקן הלחם למאכל אדם מה שאין כן להמ"ר פ' בזעת אפך ע"י שהזיע פניך תזכה שתאכל לחם ולא רק עשב השדה:
1
ב׳ובא התיקון בחג הזה באכילת ירקות שהוא בא ע"י הקללה ואכלת את עשב השדה, וכאן אוכלין אותו בקדושה ומברכין עליו אקב"ו על אכילת מרור והיינו שאף זה שהיה הוא כדי שיהיה טוב מאד כמ"ש (בזח"ב קפד א) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא וכו' ואדרבה אכילת הירקות שבא ע"י קללה היא קדושה ומכניס עוד קדושה לגוף ומברכין עליו אקב"ו שכל מצוה מכניס קדושה לגוף, וכן יש מצוה באכילת מצה שהוא לחם וכן בזמן שבית המקדש קיים היה מצות אכילת פסח שהוא בשר, וכל הג' דברים שבאו בחג זה במצוה וקדושה לגוף הם דברים שלא היה רשות לאדם הראשון לאכול, הירקות הוא רק ע"י קללה ואכלת את עשב השדה ומצות לחם הוא גם כן לאחר הקלקול, שקודם הקלקול היה אכילתו רק מפרי העץ כמו שאמרנו, וכן פסח לא הותר לאדם הראשון אכילת בשר כלל, ורק לנח נאמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהי' לאכלה כירק עשב השדה נתתי לכם את כל, והיינו דלאדם הראשון קודם הקלקול לא הוצרך כלל לתיקון האכילה ולד"ת, רק היה נצטוה על מ"ע א' מכל עץ הגן אכל תאכל שיאכל מפרי העץ ואין עץ חיים אלא תורה כמ"ש (ברכות לב:) והוא כמו במתן תורה דאיתא (שיר השירים פ' ישקנו) בשעה ששמעו ישראל אנכי נתקע ת"ח בלבם, והיינו שמאמר אנכי כולל כל הד"ת שהם תרי"ג זיני עוטין כמ"ש (זח"ב פב ב) והיינו עצות לזכות למאמר אנכי:
2
ג׳וכן נצטוה לעבדה בפקודין דעשה ולשמרה בפקודין דל"ת (כמ"ש בחז"א כז א' ובתיק"ז ת' כא) והיינו דמ"ע אכל תאכל היה כולל כל המ"ע, אם היה אוכל מעץ החיים והיה כל אכילתו מעץ החיים שהוא תורה, ומצות ל"ת ומעץ הדעת טו"ר לא תאכל היה כולל כל המל"ת כעין מ"ש (שיר השירים שם) בשעה ששמע לא יהיה בך נעקר יצר הרע מלבם אך אחר הקלקול הוצרך לרב חכמה שיתקן הרב כעס ועז"נ ואכלת את עשב השדה וזה שנדרש בזוהר הקדוש (ח"א שם וש"מ) וימררו את חייהם בעבודה קשה בקושיא בחומר בק"ו ובלבנים בליבון הלכתא ובכל עבודה בשדה דא ברייתא כו' ואיך דרשו זה על תורה שבעל פה ובפשוטו קאי על עבודת הפרך, אך כ"מ שנזכר בתורה חייהם היינו שורש החיים שהוא הד"ת כמש"נ ראה נתתי לפניך החיים וכ' וימררו את חייהם שמררו את החיים שלהם שהוא הד"ת ועי"ז זכו לתורה שבעל פה שבא בעמל וביגיעה ובנידוד שינה וצער גדול כמו שחשב בתנחומא (נח ג) והוא הרב חכמה לתקן הרב כעס, וזה שדרשו כל הלשונות על תורה שבעל פה שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס שאלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה (כמ"ש נדרים כב:) והיה כלול בהם כל הד"ת והתורה שבעל פה, ובא המצוה מרור ע"ש וימררו את חייהם וכו' והיינו שע"י מה שמררו את חייהם אדרבה גרם שיזכו לרב חכמה לתקן הרב כעס, דגלות מצרים הי' הכנה למתן תורה, והיינו לתורה שבכתב, אך אז היה כלול כל התורה שבעל פה בתורה שבכתב כמו בדברות הראשונות שבמאמר אנכי נתקע ת"ח בלבם, וה"פ אורה כנגד ה' חומשי תורה (כמ"ש ב"ר פ"ג) ואחר כך נגנז האור לעמלי תורה שבעל פה (כמ"ש במ"ת שם) ואוכלים ירקות ומברכין עליהם אקב"ו על אכילת מרור שאדרבה ע"י המרורים זכו לרב חכמה כאמור, ואיתא בתיקו' (ח' יג ד"ה שתותאי) ואמרין מרור ע"ש ו' דאתפרש מן ה' ודא גרים לון וימררו את חייהם כו', וכן האר"י הק' חשב זרוע וביצה כנגד חסד גבורה, ומרור כנגד ו' עמודא דאמצעיתא, והיינו ו' אות אמת (כמ"ש בזוהר הקדוש ר"פ ויקרא) אמת זו תורה (כמ"ש ברכות ה.) ויש ו' זעירא המילוי ו"ו קדושת יוסף הצדיק שהוא ההמשכה מתורה שבכתב לתורה שבעל פה דאחוד בשמיא וארעא, וז"ש ומאן גרוס דא מן שדי רשימו דברית כו' שהוא גם כן הו' זעירא דשם פסח אור לארבעה עשר ויהי אור ר"ה כו' והיינו תורה אור שבפסח הי' התחלת הופעת ד"ת שניתן לישראל והוא כנגד אברהם וכמ"ש בתיקו' (תי' ל) יהיה אור דא ימינא ויהי אור דא שמאלא, והיינו יהי אור זה אברהם (כמ"ש ב"ר פ"ב) שלמד תורה מעצמו שנעשו ב' כליותיו כמין ב' רבנים כו' כמ"ש (ב"ר פ' ס"א) ורק השי"ת אמר יהי אור דא פסח ויהי אור הווית אור הוא ר"ה ששם מתחיל התחדשות הד"ת איך שכלול בתורה שבכתב והוא כנגד יצחק:
3
ד׳וכן בא מצוה באכילת מצה שהוא לחם דכ' ולחם לבב אנוש יסעד, והיינו אף אנוש שהוא מדרגה הפחות שבלשונות שנקרא אדם (כמ"ש זח"ג מח רע"א) מ"מ לחם שהוא ד"ת תורה שבכתב לכו לחמו בלחמי נהמא דאורייתא דבכתב (כמ"ש רע"מ עקב רע"א ב) לבב אנוש לבב היינו הב' לבבות כמשנ"ד (סוף ברכות) בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע יסעד שסועד ב' הלבבות ואדם הראשון קודם הקלקול לא הוצרך לאכילת לחם, שהיה לו הפרי עץ עץ חיים כולל כל הד"ת כמ"ש, וכן אכילת בשר לאדם הראשון דאיתא (פסחים מ"ט:) ע"ה אסור לאכול בשר שנאמר זאת תורת הבהמה כו' ואדם הראשון לא הוצרך לד"ת ותורה שבעל פה שהיה המ"ע שלו מכל עץ הגן אכל תאכל כולל כל המ"ע כאמור, ורק לנח הותר הבשר דאיתא (פירש"י נח ועי' זבחים קטז.) למדני שלמד נח תורה, והיינו שבדור המבול רצה השי"ת ליתן להם תורה כמ"ש ברע"מ (פנחס רטז א) דעתיד הוה משה לקבלא אורייתא בדרא דטופנא אלא בגין דהוו רשיטיא הה"ד בשגם כו' בשגם זה משה, וכ"כ גם רמז לזה בגמרא (חולין קלט:) וכן איתא במ"ר (משפטים פ"ל) ביקש הקב"ה ליתן להם ד' דברים תורה כו' ודעת דרכיך לא חפצנו זה תורה כו' והיינו תורה שבכתב שרצה השי"ת ליתן להם ע"י נשמת משה שהיה אז שם, אך אז היה כלול כל תורה שבעל פה בתורה שבכתב כמו בדברות ראשונות ואז הותר לנח אכילת הבשר שהוא מרמז גם כן לתורה שבעל פה כמו שמצינו הלשון (קידושין מו.) הרי שלחן והרי בשר וכו' וכן (ב"ב כב.) תו אכלי בשרא שמונא בי רבא, והיינו אחר שנתישר הלב ישרים לשמחה לישרי לב שמחה (כמ"ש סופ"א דתענית) והיינו דצדיק שיש לו עסק עוד להתגבר על יצרו זוכה לאור צדיקים לאורה אור זרוע ואחר כך זוכה לישרי לב שמחה וזש"נ ויין ישמח לבב אנוש יינא דאורייתא דבעל פה (כמ"ש רע"מ שם) וזה ישמח לבב ב' הלבבות ואפילו אנוש שדרשו (שבת קיח.) אפילו עוע"ז כאנוש מוחלין לו. ועל ידי הרב חכמה יכולים לתקן הרב כעס שקלקלו, וכן בשר איתא (פסחים קט.) אין שמחה אלא בבשר אין שמחה אלא ביין וזה שהותר אז אכילת הבשר, ודור הפלגה היה בבבל ששם הוא מקום עיקר התפשטות תורה שבעל פה (כמ"ש סוכה כ.) והרגישו אז אנשי דור הפלגה שכאן מקום התפשטות תורה שבעל פה ועשו המגדל זלע"ז כנגד בית המקדש שורש תורה שבעל פה. ששם לשכת הגזית שמשם יוצאה תורה לכל ישראל כמ"ש (סנהדרין פו:) ובמצרים היה דור המבול ונגזר עליהם היאורה תשלכהו וכן נפשות דור הפלגה שעל ידי זה נגזר עליהם עבודת פרך בחומר ובלבנים וכמ"ש (מהאר"י הק' ז"ל) ולכן כ' וימררו את חייהם שעל ידי שמררו החיים שלהם זכו לכל הד"ת ונדרש בחומר בק"ו ולא על מדה אחרת מי"ג מדות. אך כל הי"ג מדות לא מצינו שיהיה אדם דן מעצמו רק בק"ו (כמ"ש סוכה לא. וכפירש"י) ומש"ה נדרש בחומר בק"ו שאדם דן מעצמו ומ"מ נכלל בד"ת, ובלבנים בליבון הלכתא וכו' שהוא עיקר היגיעה בתורה שבעל פה ללבן ההלכה ולכל זה זכו על ידי וימררו את חייהם להרב חכמה שבא לתקן הרב כעס. וז"ש מרור שאנו אוכלים ע"ש שמררו את חיי אבותינו במצרים ואנו אוכלין המרורים ומברכים אקב"ו שאדרבה זה גרם לנו לזכות לכל התורה שבעל פה. וכן מצות אכילת מצה שהוא נהמא דאורייתא דבכתב שזכו אז למתן תורה לתקן נשמת דור המבול שהיו מוכשרין לקבלת תורה שבכתב ואחר כך מצות אכילת פסח שהוא הבשר אין שמחה אלא בבשר שזוכין אחר כך ליישר הלב לישרי לב שמחה וזש"נ ואכלו את הבשר וגו' ומצות על מרורים יאכלוהו שלא יוכלו לזכות לאכילת הבשר שהוא לישרי לב שמחה רק ע"י שזוכין מקודם למצה שהוא לכו לחמו בלחמי תורה שבכתב ומרורים שהוא היגיעה בתורה שבעל פה הרב חכמה לתקן הרב כעס והוא שזוכין להאור הנגנז לעמלי תורה שבעל פה אור זרוע לצדיק. ואחר כך יכולים לזכות לישרי לב שמחה לאכילת בשר פסח שזה מעלה יתירה שמתיישר הלב ונעשה גם הלב כסיל מלא קדושה ונתרוקן הרע ממנו ובפסח בא המצוה בלחם מצה והיינו לברר א"ע שיתרוקן הרע מלב כסיל ויבערו מכל וכל השאור שבעיסה שמרמז ליצר הרע, ואחר כך בשבועות במתן תורה בא המצוה להקריב לחם חמץ, והיינו שבאמת השאור שבעיסה הוא גם כן נקרב לגבוה שהיא שאור שמיעוטו יפה (כמ"ש ברכות לד ) והיינו שאז הזמן ואני אמרתי אלקים אתם ובאמת שורש התיקון הוא שיהיה השאור שבעיסה היצר הרע שיהיה לחדוותא דשמעתא וזה תכלית המכוון. וע"ד מ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מח' פרקים ופ"ב מה' דעות) שמי שקלקל צריך להנהיג א"ע על קצה האחרון עד שיחזיר לדרך האמצעית ואז ינהג כן כל ימי חייו וכן מתחלה בא המצוה באכילת מצה ונאסר השאור שבעיסה וצריך לבערו שלא ישאר ממנו אפילו משהו ואחר כך בשבועות מקריבין השאור שהוא השאור שמיעוטו יפה שיהיה חשק טוב לחימודי דאורייתא וזה תכלית המכוון דרך המיצוע שיהיה השאור שמיעוטו יפה לעבודת השי"ת ומקריבין מהשאור לגבוה:
4
ה׳בגמרא (פסחים קטו:) לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה, והיינו שצריך להיות דרך שאלה ותשובה הבן שואל מה נשתנה ואביו משיבו וכמ"ש (שם קטז.) בנו שאלו כו' אשתו שאלתו ואם לאו הוא שואל לעצמו, וכן במאמר ר"ג מצה שאנו אוכלין ע"ש מה כו' מרור ע"ש מה כו' ואין אומרים סתם מצה שאנו אוכלין ע"ש שלא הספוק כו' רק דרך שאלה ותשובה (וכ"כ גי' הרא"ש) והיינו שבלילה צריך האדם להרגיש בנפשו חדשות שצריך האדם לראות א"ע כאלו הוא יצא ממצרים כו' והיינו שאז הרגיש אדם בנפשו הרגש חזק שיצא מן היצר, וכן צריך כל אדם להרגיש בכל ליל פסח כאלו הוא יצא ממצרים ולא יהיה הדבר אצלו כדבר הרגל לאכול מצה ומרור וכדומה, וכן כל עיקר תקנת טיבול ראשון אמרו שהיא כי היכי דליהוי היכירא לתינוקת (כמש"ש קיד:) והיינו שיתעורר האדם מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שיש שינוי בזה ויצא מהרגל ובא השאלה ראשונה על טיבול ירקות שזה הי' קללת אדם הראשון שמקודם היה מאכל אדם רק פרי העץ ואחר כך נתקלל אדם הראשון ואכלת את עשב השדה וכיון שהזיעו פניו וא' אני וחמורי נאכל באבוס אחד א"ל הקב"ה הואיל והזיעו פניך תאכל לחם כמ"ש (בראשית רבה פ" ) וכאן ביציאת מצרים אחר מכה עשירית שיצאו ישראל מכל י' הקליפות ונכנסו לעשר מדות דקדושה, שכן היו עשר מכות נגוף למצרים ורפוא לישראל כמ"ש (זח"ב לו א) התחיל התיקון לפגם אדם הראשון, וצריך להרגיש השינוי שיתוקן הכל ולא יהי' שאור שבעיסה וזה צריך האדם להרגיש בכל ליל פסח הרגיש מחודש ושינוי שלילה זו משונה מכל הלילות שבזה מרגיש כאלו הוא יצא ממצרים ואף דאכתי עבדי אחשורוש אנן מ"מ הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה שמזה כבר יצאנו שלא יהיה שעבוד כזה כמו במצרים שהקיפה הקליפה מכל צד כמש"נ גוי מקרב גוי כעובר במעי אמו ומזה כבר יצאנו וצריך אדם להרגיש בכל שנה יציאה מחודשת כאלו הוא יצא ממצרים:
5
ו׳ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו זקנים כולנו יודעים את התורה. אומרים ג' לשונות חכמים נבונים יודעים נגד ג' מדות חב"ד כולנו זקנים דזקן זה שקנה חכמה כמ"ש (קידושין לב:) והיינו שקנה החכמה בקנין והוא על ידי בחינת הדעת המחבר מוחא ולבא חו"ב פנימיות מכ"ע שע"ז מורה זקן וכמ"ש (בזח"א קכט א) ואברהם זקן דאעול באינון יומין עלאין, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים ואין הכוונה על הסיפור בלבד שע"ז א"צ חכמה שהיא הכל דברים כתובים, רק העיקר כמו שאמרנו להכניס הבהירות בלב כאלו הוא יצא ממצרים ושירגיש זה בנפשו כמו שהרגישו אז השמחה והחירת כשיצאו בליל זה, וע"ז אמרו כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח ואף שהוא גם בפשוטו וכמו שהביאו אחר כך שהיו מספרין ביציאת מצרים כל אותה הלילה כו' אבל העיקר להכניס בהירות הזה בלבו ועל זה זכר שאפילו מי שקנה החכמה בקנין צריך לענין סיפור יציאת מצרים, וע"ז הביא הזוהר הקדוש (ח"ב מ' ב') שעתא כניש קוב"ה כל פמליא דילי' ואמר זילו ושמעו ספורא דשבחא דילי דקא משמעי בני כו'. ומה נשתנה השבח הזה שמתפאר בו השי"ת רק עיקר השמחה שמרגיש האדם בסיפור יציאת מצרים כאלו הוא יצא ממצרים, וזה הסיפור הוא אחר שיצאו מז' מדות תחתוניות ובאו לכלל ג"ר, ולמה נצרך הסיפור דכבר אמרנו שהעשר מכות היו כנגד עשר מדות שיש כנגדן בזלע"ז עשר כתרין דמסאבותא ובכל מדה היה נגוף למצרים ורפוא לישראל שהוציאם מקלי' א' והכניסם למדה א' דקדושה, ולכן במכת ארבה שהיה מכה ח' וכבר נתבררו ויצאו מז' הקלי' ונכנסו בקדושה מתתא לעילא בכל הז' מדות תחתוניות דקדושה כתוב אחר זה ולמען תספר באזני בנך וגו' ולכן זכר כאן גם כן כנגד ג"ר חכמם נבונים ויודעים, וזכר זקנים שחיבר הדעת ע"י שמופיע מכ"ע וכאמור, וכן נזכר במצה ע"ש וכו' עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים מלכים היינו מלכות, מלכי היינו ו' מדות, מלך מלכי המלכים היינו ג"ר והוא לחם שעונין עליו דברים הרבה לספר ביציאת מצרים וכאמור:
6
ז׳איתא במשנה (פסחים צו.) מה בין פסח מצרים לפסח דורות כו' פסח מצרים נאכל בלילה אחת ופסח דורות כל שבעה והנה גם פסח דורות נאכל רק לילה אחת ובגמרא שם מתרץ דקאי על איסור חמץ דפסח מצרים חמוצו נוהג רק יום א' ופסח דורות חימוצו נוהג כל ז' אבל שטחיות לשון. המשנה נראה דקאי על קרבן פסח, והנה בפ' ראה נאמר לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות, ועליו היינו על הקרבן פסח ומה ענין ז' ימים של אכילת מצהעל הקרבן פסח והלוא גם בזה"ז אכילת מצה ז' ימים וגם מה זה שנאמר זאת להקדמה למצות קידוש בכורים שאחר מאמר השי"ת קדש לי כל בכור אמר משה רבינו ע"ה מקודם לישראל לא יאכל חמץ היום אתם יוצאים וגו' שבמצרים נוהג רק יום א' ולדורות נוהג כל ז', וי"ל בזה דהנה עיקר ענין קרבן פסח הוא שפסח הקב"ה על בתי ב"י ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם והמשחית ידוע שהוא השטן הוא מלה"מ והוא היצר הרע שבנפש המסית ומדיח ועולה ומקטרג וכו' והוא השאור שבעיסה ועל ידי שנשתקעו אבותינו במצרים בסיבתו במ"ט שערי טומאה מזה עצמו היה הקטרוג גדול מאד מה נשתנו אלו מאלו עד שכביכול הקב"ה בכבודו ובעצמו הוצרך לעמוד על הפתח להושיעם מכף מעוול וחומץ וזה הענין נוהג גם לדורות כאשר מקריבין הפסח כמש"נ ואמרתם זבח פסח הוא לד' אשר פסח על בתי ב"י וגו' שכביכול השי"ת מרחם על כל פרטי נפשות ישראל אשר נשתקעו בעומק השפלות מצד השאור שבעיסה לעמוד לימיו אביון להושיע משופטי נפשו, וע"ז ניתן גם כן המצוה להשבית השאור והחמץ מצד הנפש שהוא עיקר היצר הרע של פגם הראשון של תאות אכילה וגם כל מיני תאות הגוף שהוא השאור שבעיסה ועל זה אמרו (ברכות לד.) שהשאור מיעוטו יפה כמ"ש בזוהר הקדוש (מה"נ תולדות קלח א') שיצר הרע של תאוה נקרא לבן שיתלבן לע"ל מפני שבעצם היצר נברא לחמודי דאורייתא כמש"נ שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב וגו' רק מה שהאדם עושה אותו רע להשתמש בו לחמדת הבלי העולם הזה ולכן בעצרת מקריבין ב' הלחם של חמץ מפני שבזמן מתן תורה נכנסו חמודי דאורייתא בנפש ישראל ואז השאור יפה לנפש כמ"ש (סוכה נב ) אם פגע בך מנוול זה כינוי ליצר הרע של תאוה משכהו לבית המדרש יכניס את החמדה זו בעצם לדברי תורה, מה שאין כן בחג המצות שאז המצוה בלחם עוני ואין עני אלא בדעת וכו' וכ"ז שלא נכנס הדעת בנפש לברר הטוב הוצרך לבער השאור והחמץ מנפשו מכל וכל וזהו מצות אכילת מצה בליל ראשון מצד התעוררת האדם בנפשו, ועכ"ז אם אין הקב"ה עוזר לו אין יכול לו שעצם הכח הזה נשפע עליו מלמעלה מצד הפסח כנ"ל וע"ז נאמר בפ' ראה תאכל עליו מצות עליו דייקא שמכח הפסח נשפע על הנפש כח להשבית השאור מנפשו בקדושת אכילת המצה, וגם בדורותינו אלה שאין לנו מקדש להקריב הפסח הקיווי של כל נפש ישראל אשר מצפה לזה שאם היה ביכולת בכל לבו ונפשו היה מוכן להקריב הפסח הר"ז חשוב לפני השי"ת כאלו הקרבנו הפסח להיות נשפע קדושתו זאת עלינו כמאז ורחמנא לבא בעי ועל זה נאמר בלשון המשנה בין פסח מצרים לפסח דורות שחימוצו יום א' ופסח דורות כל ז' מפני שאנו יודעים בנפשינו שכל הכח שלנו של אכילת מצה והשבתת שאור מנפשינו הוא רק מה שנשפע מהשי"ת כח הפסחיה כנ"ל, וכמו כן בלשון חז"ל נקרא חג הפסח על רמז זה ואנו קורין החג על שם הקב"ה שהכל מצדו יתברך, ובלשון התורה נקרא בשם חג המצות כי השי"ת קוראו ע"ש מעשינו כמו שנעשה הכל מצדינו:
7
ח׳והנה בפסח מצרים שהיה היציאה הראשונה מתכלית עומק השפלות והיו עוד בלי תורה ובלי מצות כמש"נ ואת ערום ועריה היה הופעת הארת הפסח מספיק רק על יום הראשון ולכן אין חימוצו נוהג רק יום א' שזה תלוי בזה והיינו בחינת מדת אהבה חסד לאברהם ועז"נ זכרתי לך חסד נעורייך וגו' על הזמן הראשון של יציאת מצרים ועל זה רומז בפ' קדש לי וגו' זכור את היום הזה וגו' ולא יאכל חמץ היום וגו' דענין אכילת מצה נקרא בזוהר הקדוש מיכלא דאסוותא דאכילה זו פועל רפואה לשורש מכתו של עולם כמש"נ ומחץ מכתו ירפא ודרשו (ב"ר פ' י') מחץ מכתו של עולם, ונאמר אחר כך והיה כי יביאך וגו' שבעת ימים תאכל מצות שעל ידי ביאתם לארץ נתקדשו כל המאכלים להיות בקדושה על ידי המצות הנהגת בארץ כמו הפרשת תרומות ומעשרות ושאר מצות של חובת הקרקע שהמה לתיקון המאכלים שיהיו בקדושה דזה תכלית הרפואה בשורש למכתו של עולם שבא מתאות המאכל ועל ידי זה שבעת ימים תאכל מצות היינו שיהיה בכח הופעת קדושת הפסח על כל שבעת ימי החג על ידי התעוררת הנפש להתקדש באכילת המצה כל ז' ימים ונאמר כאן מצת חסר ו' שהיו אז בעניית הדעת וכן בפ' בערב תאכלו מצות כ' חסר ו' ושאר כל מצות שבתורה שנזכר בענין פסח כתיב מלא זולת אלו דעיקר מצות לחם עני מצד עניית הדעת שהי' אז במצרים ועל זה עיקר מצות בערב תאכלו וגו' רק על לילה הא' וכדי לרמז שגם כל כח האתערותא שלנו להתקדש הוא רק מכח הופעת קדושה מלעילא מבחי' ופסח ד' וגו' כדברנו עז"נ בפ' שאח"ז מצות יאכל את שבעת הימים ושם נאמר מצות מלא ו', וגם יאכל מעצמו. ושבעת הימים בה' הידוע והיינו הז' מדות הקדושים הידועים שנקראים ימים כמש"נ כי ששת ימים עשה ד' וגו' ואות י' המילוי ידוע שהוא שורש החיות הנשפע מלמעלא. והיינו שיתברר לנפש שגם כח פעולת אדם בזה היא רק על ידי הופעת הקדושה מלעילא על כל שבעת הימים שהמה ז' מדות הק' כנ"ל, ועז"נ בלשון יאכל שגם פעולת האכילה אינה מצידנו רק מצד השי"ת כמש"נ והבית בהבנותו וכדאיתא בזוהר הקדוש ע"פ ותכל עבודת המשכן מאליו, וזה מרמז על מעשי המצות הנעשום בכוונה רצוי' נתברר להנפש שהשי"ת גמר בעדינו המעשה לטוב כמש"נ ה' יגמור בעדי וגו' מעשי ידך אל תרף, והנה כ"ז היא הקדמת משה רבינו ע"ה לישראל על מצות קדושת בכור, כי עיקר מצות קדושת בכור לברר אשר קדושת ישראל היא בשורש בתולדה מנוקים מבחי' תאוה זו, כי גם כל הנאת הגוף שלהם המה משורש הקדושה וזה היה תכלית הבירור הנגמר לאחר ביאת הארץ שנתקדשו בקדושת המאכל כדברינו, ועז"נ והיה כי יביאך ד' וגו' והעברת כל פטר רחם ויש מ"ד (בכורות ד:) שלא נתקדשו בכורות במדבר עד בואם לארץ אף שהיא חובת הגוף והכל כדברינו:
8
ט׳בלילה זו יש ג' אכילת מצוה שמברכין עליהן אשר קדשנו במצותיו וצונו. וז"ש ר"ג כל שלא אמר ג"ד אלו בפסח לא יצא י"ח פסח מצה ומרור, דאף שאין לנו פסח ונשלמה פרים שפתינו, וחשב כל אחד על שום מה להכניס בלב קדושה מהמצות ע"י המכוון לש"ש, ובשל"ה הקדוש (מס' פסחים מ"ע ק"י ע"א) חשב דג' מצות אלו נגד ג' האבות (וחשב שם הסדר שמרומז ע"ש) ויתכן דפסח שהוא ע"ש שפסח המקום וכו' זהו נגד א"א שלו נאמר ואחרי כן צאו וגו' וזהו תחלת ההצלה שפסח גנן והמליט, ומרור כנגד יצחק אבינו עפמ"ש (ב"ר פ' ס"ה) יצחק תבע יסורין כו', ומצה כנגד יעקב אבינו דמצה היינו שאין בו שאור שבעיסה שמרמז על היצר הרע המחמיצנו (כמ"ש פירש"י ברכות יז.) והוא תחלת הסתת הנחש להכניס תאוה והנאת הגוף באכילה וזהו שאור שבעיסה, * שאמר מה שקל שבקלים אינו אומר כן (כמ"ש פירש"י ויצא מב"ר) והיינו שהיה כאדם הראשון קודם החטא דכ' ולא יתבוששו מפני שלא ידע כלל מהנאת הגוף ובא כנגדו מצות מצה, אך לפ"ז קשה דהול"ל הסדר פסח מרור ומצה למה הקדים ר"ג מצה למרור, אמת שבפסוק גם כן כ' ואכלו את הבשר וגו' ומצות על מרורים יאכלוהו גם כן הסדר פסח מצה ומרור, אך הא גופי' קשיא למה לא נחשבו בפסוק כסדר האבות, גם לפי הזמן מרור ע"ש וימררו זה היה בגלות מצרים קודם לפסח שפסח כו' ומצה שלא הספיק כו' והו"ל להקדים מרור אף לפסח אבל באמת ענין מרור ע"ש וימררו את חייהם. אין המכוון על היסורין שסבלו. אך הפי' המכוון לתכלית מהיסורין שסבלו שעי"ז זכו אחר כך לבער היצר הרע כעין מה שתבע יצחק אבינו ע"ה יסורין לתכלית טוב, שמדתו גבור הכובש את יצרו. וידע שלא יוכלו לכבוש היצר רק ע"י יסורין שיתקנו העבר ועל ידי זה יהיו ניצולין מיצר הרע להבא שלא יהיה עבירה גוררת עבירה (ונת' במ"א ) וזה שתבע יסורין להנצל מגיהנם היינו לתקן העבר כדי להיות גבור הכובש את יצרו אלהבא, וכנגד זה בא מצות מרור ע"ש וימררו את חייהם ועל ידי זה זכו לצאת מקלי' מצרים, וזה היה בזמן מאוחר אחר הפסח שהיה תחלת ההצלה אשר פסח על בתי בני ישראל וגו' ומשו"ה הקדים הפסח אך למה הקדים מצה למרור, הנה השל"ה הק' (מצה שמירה צ"ז רע"א) ד"ה לחמא הק' הא מצות בערב תאכלו מצות נצטוו בר"ח ניסן ופ' וישא העם את בציקו וגו' הי' אחר כך בט"ו, ואיך אמר מצה ע"ש שלא הספיק, אך באמת המצוה הי' בערב תאכלו מצות תיכף בליל פסח, והיינו מצד השי"ת שנגלה עליהם ממ"ה וגאלם וזכו אז לפי שעה שלא יהיה שאור שבעיסה בלב ישראל כלל, והיינו בתחלה פסח ה' על בתי בני ישראל ובמכה עשירית שהוא כנגד כ"ע (כמשנ"ת כ"פ) זכו ישראל ע"ד נגוף למצרים ורפוא לישראל (כמ"ש זח"ב ל"ו א) להתגלות עתיקא ועל ידי זה זכו למצות מצה בערב תאכלו מצות לשעה, לבער היצר הרע, ואחר כך בא תכלית מהמרורים דוימררו את חייהם שעל ידי זה זכו אחר כך להיות גבור הכובש את יצרו מצד ישראל, ועל ידי זה זכו למתן תורה אחר כך דכ' אני אמחתי א' אתם שנתבער היצר הרע מכל וכל, וזש"נ ומצות על מרורים יאכלוהו שתכלית המרורים להיות גבור הכובש את יצרו, כדי שעל ידי זה יזכו להיות אתפני יצר הרע מכל וכל שזהו קדושת יעקב אבינו שהיה כמו אדם הראשון קודם הקלקול, ומ"מ בזמן קדם מצה שתיכף בליל פסח זכו מצד השי"ת לבער היצר הרע מהלב לגמרי כמש"נ בערב תאכלו מצות, אך אז הי' חימוצו נוהג רק יום א' (כמ"ש פסחים צו:) ואחר כך חזר יצר הרע למקומו, שהרי בקי"ס כ' והמים להם חמה חסר שהיה קטרוג על ישראל (כמ"ש במכילתא) שקטרוג הס"מ לאלו אתה קורע הים (כמ"ש בשמות רבה פ' כ"א וזח"ב ק"ע ב) ואחר כך זכו על ידי המרורים להיות גבור הכובש יצרו כמש"נ ויראו העם את ה' ועל ידי זה זכו לראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל (כמ"ש במכילתא וזח"ב ס' א') ומכל מקום נסתר האור, כמש"נ ויבאו מרתה גו' וכמ"ש בזוהר הקדוש מדבר שור כו' (זח"ב ס' ע"א) ומ"מ הועיל המרורים שעל ידי זה זכו למתן תורה וכמ"ש בגמרא (ברכות ה.) שזכו על ידי יסורין למתן תורה, וזה היה התכלית מהמרורים וזש"נ ומצות על מרורים יאכלוהו, ומ"מ בסדר הזמן זכו למצה קדישות יעקב אבינו מצד השי"ת תיכף בליל א' כמש"נ בערב תאכלו מצות ומ"מ נצטוו תיכף שבעת ימים תאכלו מצות שאחר כך יזכו להיות חירות ממ"ה דלא היו מייתי (כמ"ש ע"ז ה.) וממילא יתבער היצר הרע שהוא המה"מ (כמ"ש ב"ב טז.) ומשו"ה נקרא חג הפסח יום ה' הגדול והנורא מדות אברהם ויעקב שתיכף זכו להצלה רפיא לישראל מק' א"א שמדתו הגדול, וזכו בערב תאכלו מצות ק' יעקב אבינו הנורא (ונת' במ"א:)
9
י׳וג' מצות שלוקחין מרמזין מהס"ת גם כן לג' אבות כמו שאמרנו כ"פ במ"ש שלשה אני יודע שלשה אבות שבכ"מ מספר ג' רומז לג' אבות, וחכמים תיקנו ד' כוסות כנגד ד' לשונות שלך גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי (כמ"ש ב"ר פ' פ"ח) וראיתי לרב קדוש א' שהקשה למה לא תיקנו ד' מצות גם כן ובאמת יותר יתכן לתקן כנגד ד' לשונות במצה שהיא מ"ע מה"ת. מה שאין כן כוסות שהוא מתקנת חכמים ורק נרמז בכוס פרעה וכדומה. אך הענין ד' לשונות. והוצאתי נגד א"א והוא התחלת יציאת מצרים וכנגד זה מצות פסח אשר פסח וגו'. והצלתי ע"ש וינצלו את מצרים שעשאוה כמצולה שאין בה דגים כמצודה שאין בה דגן (ברכות ט:) שבמצרים היו ישראל כעובר בבטן אמו שאז היה מעורב נפשות ישראל בתוך נפשות או"ה ואח"ז הוציאו כל הנ"ק היינו שיצאו ממ"ט שערי טומאה וזהו נגד ק' יצחק אבינו ע"ה להיות צדיק הכובש את יצרו. וזהו והצלת וכנגד מצות מרור, אך מ"מ יוכל יצר הרע לכנוס עוד. ועז"נ וגאלתי נגד ק' יעקב אבינו ע"ה שיהיה בלא יצר הרע כמש"נ בערב תאכלו מצות והיינו שמטתו שלימה שלבסוף יבוררו כל ישראל ולא ידח ממנו נדח, ומכל מקום אחר כך הי' גם כן קטרוגים בקי"ס ואח"ז עד מתן תורה דכ' אני אמרתי אלקים אתם דלא הוו מייתי ונתבטל היצר הרע כמ"ש וכנגד זה נאמר ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים, אך לוחות ראשונות נשתברו, אך כבר אמרנו שאומרים בשבועות זמן מתן תורתינו אף שהלוחות נשברו מכל מקום יכולים לזכות בשבועות לקדושת לוחות ראשונות אני אמרתי א' אתם, וכן אומרים בפסח זמן חירותינו אף דאכתי עבדי אחשורוש אנן, שהזמן בפסח לזכות לחירות עולם, ואחר כך בלוחות שניים זכו שהיו בהם מדרש הלכות ואגדות כי כפלים לתושי' (כמ"ש שמות רבה פ' מ"ו מ"ז) וזה הרב חכמה לתקן הרב כעס שאלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה כו' (נדרים כב:) ואיתא בזוהר הקדוש (רע"מ ר"פ עקב) לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי נהמא דאורייתא דבכתב ויינא דאוריי' דבעל פה, ולזה במצות נהמא דאורייתא דבכתב תקנו רק ג' מצות נגד ג' לשונות והוצאתי והצלתי וגאלתי ק' ג' האבות. שהרי אף שבמאמר אנכי נתקע ת"ת בלבם ובמאמר ל"י נעקר יצר הרע מלבם (כמ"ש שיר השירים פ' ישקני) מ"מ אחר כך חזר יצר הרע למקומו ומאמר ולקחתי אתכם לי לעם זה יקויים רק לעתיד כשישחט להיצר הרע (כמ"ש סוכה נב.) ויבוער הרע מכל וכל לעולמי עד, מה שאין כן הכוסות שהיא נגד יינא דאורי' דבעל פה תקנו חכמים ד' כנגד כל הד' לשונות שעל ידי תורה שבעל פה יכולים לזכות להיות אתפני יצר הרע מכל וכל להיות נגאל מיד, ולזכות למ"ת כמו בלוחות ראשונות כמאמר ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים לעולמי עד, וכן הד' כוסות כנגד ד' מלכיות (כמ"ש ב"ר וישב שם) והכוס ד' נגד מלכות אדום שעל ידי תורה שבעל פה יזכו לתקן הרב כעס ולזכות לביאת המשיח שאז יזכו שישחט השי"ת ליצר הרע ויבוער מכל וכל בביאת הגואל ב"ב:
10
י״אעבדים היינו כו' הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו וכו'. כבר עמדו על שינוי הלשון התחיל בלשון עבדים ואחר כך אמר לשון משועבדים וכן אחר כך בפסקא לפיכך הוציאנו מעבדות לחרות כו' ומשעבוד לגאולה גם כן ל' עבדות ולשון שעבוד, הענין דעבד היינו קנוי בקנין גופו, ומשועבד היינו על ידי חוב שיש עליו, וז"ש עבדים היינו כו' ויוציאנו ה"א לחירות, ומ"מ הי' עוד לפרעה טענות עלינו שרדף אחרינו, והיינו מפני הקטרוג שהיה עוד וכמ"ש במכילתא והמים להם חמה כ' חסר א"ת חומ אלא חמה שאף על ישראל היה קצף וכ"כ בב"ר (בשלח) שקטרוג הס"מ עד עכשיו עוע"ז כו' וכן בזוהר הקדוש (ח"ב קע ב ). וכן בשעבוד מלכיות יש טענות על ישראל וגאולה היינו במאיר כסף ומשעבוד צריך גאולה ועז"נ חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו, וז"ש מעבדות לחרות ומשעבוד לגאולה, וז"ש ואלו לא הוציא כו' משועבדים היינו לפרעה במצרים והיינו אף שמדינת מצרים נחרבה ופרעה נאבד מכל מקום משועבדים היינו לקליפת פרעה במצרים שהוא ערות הארץ ואף שישראל היו גדורים מן העריות אז (כמ"ש שיר השירים) מכל מקום לא זכו להתברר במדת צדיק יסוד עולם והיה עוד עליהם קטרוג ושעבוד, וזה שחשב מיגון לשמחה עדמ"ש (תענית טו.) ישרים לשמחה לישרי לב שמחה. והיינו כשזוכין לשבת עלאה וזוכין להוריק הרע מלב כסיל לשמאלו מכל וכל כמ"ש (בת"ז תי' מ"ח) זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בת' לבא ואתפני יצר הרע מן תמן זוכין אז לשמחה ומאבל ליום טוב אור כי טוב חכמה שכנגד זה מאמר יהי אור ה"פ אורה במאמר יהי אור כנגד ה' חומשי תורה (ב"ר פ"ג) ומאפילה לאור גדול גדול מורה בלא שיעור יותר על התפיסה שכל הנעלם מכל רעיון. וג' לשונות הללו כנגד קדושת ג' אבות שהם מרכבה למדות חג"ת והם ענפים מג' ראשונות (כמ"ש זח"ב קעה ב) וכ"כ (שם י"ד ב) עביד לאברהם ברזא דחכמה ליצחק ברזא דתבינה ליעקב ברזא דדעת, וז"ש בזוהר הקדוש (שם ר"ד א) ש' רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהון ובמ"א (רע"מ זח"ג רנ"ז א) ש' ג' כתרין כתר חכמה ובינה, ואחר כך ומשעבוד לגאולה שהוא נגד קי"ס שעז"נ נתתי כפרך מצרים שנצרך לזה כופר ומחיר כדרך הגאולה והוא כעין מ"ש (ב"ר פס"ה) ונשא השעיר זה עשו את כל עונתם עונות תם דכ' ויעקב איש תם, והיינו שיברר השי"ת שעשו הוא החייב בעונות תם כן בירר השי"ת או בקי"ס שע"י שהיו ישראל במצרים שהם קלי' התאוה ערות הארץ על ידי זה נכנס מעט מזה בלב ישראל שאור שבעיסה ומש"ה נטבעו המצרים במים הזידונים וישראל נגאלו אז גאולה שלימה:
11
י״בלפיכך אנחנו חיבים להודות וכו' למי שעשה לאבותינו ולנו כו'. בגמרא (ברכות נ.) למי שאכלנו הרי זה בור כו' והא אמרינן למי שעשה לאבותינו כו' א"ל התם מוכחא מילתא, ועכ"פ קשה למה לי' למימר למי הול"ל לה' או לאקינו, אך מ"י היינו בינה כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קטו ב') וכאן ט' לשונות, להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס ולמי לשון עשירי מ"י בינה (ע' תוס' יו"ט.), וחשב הוציאנו מעבדות לחירות עלמא דחירו בינה ויציאת מצרים מסטרא דיובל כמ"ש בזוהר הקדוש עה"פ וחמישים עלו בני ישראל, ואחר כך ג' לשונות מיגון לשמחה, מאבל ליום טוב. ומאפלה לאור גדול כנגד ג' ראשונות. ואחר כך משעבוד לגאולה כאמור והי הלשונות כנגד ה' מדריגות שבנפש נר"נ תי' יחידה (מ"ר סו"פ ואתחנן) והם כנגד ד' אותיות הוי"ה וקוצו ש"י שמרמז לכ"ע (כמ"ש זח"ג ס"ה ב) מעבדות לחירות בינה עלמא דאיהו. משעבוד לגאולה נגד מ' מלכות וחשב ג' לשונות נגד יו"ד וקוצו ש"י שמזה בחי' חי' יחידה נשמה לנשמה, ו' שמזה הרוח. לשמחה יחוד קוב"ה וכנסת ישראל כמש"נ ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם. וה' הלשונות וכל א' מהם כלול מעשר נ' שערי בינה. והעשר מכות שהם היו נגוף למצרים ורפוא לישראל ועליהם אמר ר"ע שכל אחד מהם היה כלול מחמש ג"כ כנגד ה' כחות הנפש שהם מד' אותיות הוי"ה וקוצו ש"י. ה' פרצופין. ולקו נ' מכות. ובקי"ס אף לריה"ג לקו נ' מכות. והכל כנגד ה' פרצופין ה' ברכו נפשי שבגמרא (ברכות י.) וה' מדרגות שבנפש. וה' כחות הנפש ויציאת מצרים ע"י שזכו לחמשים שע"ב וכמש"נ וחמשים עלו בני ישראל:
12
י״גברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל. בזה מרומז ג' עניינים שאנו מודים להקב"ה עליהם כמו שמסיים כנגד ארבעה בנים דברה תורה, ולכאורה יש להבין בהא דכ' והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם וגו' ויקוד העם וישתחוו ופירש"י על בשורת הבנים הלא זה הוא שאלת בן הרשע ומה זו בשורה שיהיה להם בנים רשעים, וגם מה זו בשורה שיולדובנים, זה יתכן לאיש פרטי הוא בשורה שיולד בנים, אבל לאומה שלימה הלוא עולם כמנהגו נוהג שנושאים נשים ומולידים בנים, אך עיקר הבשורה היה להם שאף הבנים רשעים שיולדו להם לא ידחו מכלל ישראל לעולם כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א צג א) כתוב ועמך כלם צדיקים והא כמה חייבין אית בהו בישראל וכו' אלא הכי תנא וכו' וכד אתגזרו עאלו בהאי אולקא טבא דקוב"ה דכ' וצדיק יסוד עולם כיון דעאלו בהאי חולקא דצדיק ודאי כלם צדיקים וכו' לעולם ירשו ארץ, וכן איתא בגמרא (סנהדרין מד.) בעכן אף על פי שחטא ישראל הוא אסא דקאי ביני חולפי אסא שמו ואסא קרי לי' אף שעבר על כל התורה ומשך בערלתו שרצה שלא יכירו בו שהוא מהול אף על פי כן אמר לו יהושע יעכרך ד' היום הזה היום הזה אתה עכור ויש לך חלק לעולם הבא, וגם איתא במשנה (שם צ.) ג' מלכים וד' הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא ובגמרא (שם קד:) דורשי רשומות אמרו כלם באים לעולם הבא חוץ מבלעם, דורשי רשומות היינו שמשיגום הרגשה למעלה משכל אנושי והוא רק כמו רושם דאכנה"ג אמרו עליהם שא"ל חלעוה"ב ע"פ שכל השגת אנושי. ורק הדורשי רשומות אמרו שיש להם חלק לעולם הבא מחמת שהם מזרע ישראל ואף על פי שחטא ישראל הוא ולא ידח ממנו נדח, ועל הבשורה הזו היו שמחים ועז"נ ויקוד העם וישתחוו על בשורת הזרע שהובטח להם שיהיה לזרעם קדושת ישראל לעולם. והנה ברוך המקום מרמז לבן חכם שהוא משכיל בתורה ויש לו הכרה בכבוד מלכותו ית"ש ועל זה מרמז תיבת המקום ושואל בדרך חכמה שרוצה להשיג טעם וחיות המקום ושואל בדרך חכמה שרוצה להשיג טעם וחיות מקדושת מצות התורה וע"ז בא התשובה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן היינו שתכניס בו חיות הדברי תורה שלא תפוג טעמו ממנו, וברוך המקום היינו שיש לנו השגה בשכל אנושי בטעם וחיות כבוד קדושתו יתברך שמו, ועל שאלת בן הרשע בא התשובה אלו היה שם לא היה נגאל, אבל אחר שגאל אותנו השי"ת ועשה אותנו לאומה ישראלית מעתה כיון שגם הוא נולד מישראל ונימול לשמונה לא יועיל לו רשעתו להוציא עצמו מכלל ישראל אף על פי שעשה תועבות ואף על פי שחטא ישראל הוא ויהיה לו תיקון גם על מעשיו, ועל זה מרמז תיבת ברוך הוא בלשון נסתר שתיבת הוא מרמז על העתיד שנעלם משכל אנושי, כי אין שום השגה בשכלנו איך יוכל הרשע לבוא לידי תיקון אבל השי"ת שהוא למעלה מהשגתינו הבטיחנו שלא ידח ממנו נדח, ועל ענין התם מרמז תיבת ברוך שנתן תורה לעמו ישראל כי ע"י הדברי תורה תוכל להכניס גם בהתם דעת להיות לו השגה קצת בקדושתו יתברך שמו, ועל ענין שאינו יודע לשאול מרמז גם כן תיבת ברוך שהוא שלזה גם כן אין השגת שכל אנושי להשיג איזה צד קדושת ישראל בנפש בור שלגמרי אין בו דעת לשאל ואין לו שום הרגשה בקדושתו, ורק מצד השי"ת שהוא למעלה מהשגת שכל אנושי הבטיחנו שגם בנפשות ההם גם כן מכלל ישראל יחשבו ונוכל גם בנפשם להכניס קדושה, ואת פתח לו כי יש בו גם כן קדושת ישראל:
13
י״דיום ראשון
14
ט״וכי כי חמתיו עבר דגיצם חלף הלך לו במדרש (שיר השירים ב׳:י״א) דרש מקרא זה על גלות מצרים ועל גלות בבל ואחר כך על גלות אדום על ענייני שעבוד גליות, והלא בגמרא (תענית ז' ע"א וע"ב) דרשו הגשמים רק לסימני ברכה גדול יום ירידת גשמים כיום שנתנה בו תורה, וכיום שנברא בו שמים וארץ, וישועה פרה ורבה בו שנדרש הכל לטובות ולברכות, אך איתא בגמרא (שם ח:) קשה יומא דמטרא כיומא דדינא ובאמת מצינו בגמרא (יומא נג:) שהכה"ג התפלל ביום הכפורים ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים בענין הגשם כי עוברי דרכים מצטערים הם בירידת הגשמים אך הענין הוא דהאומות נמשלו לגשמים מצד כי בריאת האו"ה היה רק בשביל טובת ישראל כמו שיהי' לעתיד דכ' והיו בני נכר איכריכם וכורמיכם ואתם כהני ה' תקראו כמו בשעת מתן תורה דכתוב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' ובאמת להעוסקים בתורה אין להאומות שליטה עליהם כמ"ש (אבות פ"ג) המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ואמנם עוברי דרכים היינו אותם שאינם עושים רצונו של מקום ועוברים מדרך ה' הם מצירים מהם והם הגורמים לשעבוד מלכיות ולצרת ישראל וזה שמרמז המדרש שהארבע מלכיות נמשלו לגשם שמרוה את הארץ כמש"נ כי כאשר ירד הגשם וגו' ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל וגו' כמו כן לעוסקים בתורה אין לשיטה לאו"ה עליהם ואדרבה נותנים לחם לאכול והם איכריכם וכורמיכם, ולעוברי רצונו הם לצנינים והם גורמים השעבוד וכאמור, והנה התורה שבכתב נמשלה לגשם כמש"נ יערוף כמטר לקחי ואין לקחי אלא תורה כדכ' כי לקח טוב נתתי לכם והוא תורה שבכתב שיורדת בגבורה מן השמים, ואמנם בשעת הירידה יורדת מתוך הענן המכסה את זכות השמים כדכ' סכות בענין וגו' ובשעת ירידת הגשם אין רואין את זכות השמים כן בקבלת תורה שבכתב כ' ונגש משה לבדו אל הערפל אף שהיא דק יותר מענן אבל הוא גם כן ענין מכסה ונאמר בעמוד ענן ידבר אליהם וכ"נ כי בענן אראה וגו' והיינו כי התורה שבכתב יורדה מן השמים מפורש מפי הקב"ה וכ' כי לא יראני האדם וחי וגו' לכן כביכול מסתתר בענן אז כי אין יכולים לראות כבודו ית"ש באספקלריא המאירה (כמ"ש יבמות מט:) ותורה שבעל פה נמשלה לטל תזל כטל אמרתי אמירה בלחישא (זח"א רל"ד ב) שאין הדיבור מפורש מפי הקב"ה רק נראה כאלו ההתחדשות היא מצד החכמים בעצמם לכן נמשלה לטל שיורד בשעה שהשמים זכים לגמרי בלי שום מכסה עננים ואפ"ה אין רואים הטל בשעת ירידתו וכמו"כ התורה שבעל פה שנראה כאלו החכמים מחדשים אותם ובאמת הם גם כן דא"ח, והנה בסוכות אנחנו מתפללים על הגשם ובפסח על טל והיינו כי התורה שבכתב ניתנה בתשרי ביום הכפורים כדאיתא בגמרא (סוף תענית) לא היו ימים טובים לישראל כיום הכפורים בו ניתנו לוחות אחרונות ונקרא יום חתונתו במשנה (שם כו: ובפירש"י) מצד דהלוחות הראשונות נשתברו דאמר משה מוטב שתידון כפנוי' ולכן נקרא יום חתונתו בלוחות האחרונות ביום הכפורים ולכן מתפללין אנחנו אז על הגשמים שמרמז על השפעת ד"ת שבכתב. ובפסח אנו מתפללין על טל שמרמז על תורה שבעל פה שנקראת תורת חסד כמ"ש סוכה מט:) וכי יש תורה שאינה של חסד אלא זו תורה ללמדה והיא תורה שבעל פה שצריכה ללמדה. וחג הפסח הוא כנגד אברהם אבינו ע"ה שמדתו חסד אנו מתפללין בפסח על הטל שהוא השפעת ד"ת שבע"פ כי בפסח זמן השפעת טלא דעתיקא כמ"ש (שבת פח:) טל שעתיד בו הקב"ה להחיות את המתים ומזה אמרו בת"ז (ת' י"ט) כל העוסק בטל תורה טל תורה מחייהו (והוא מ"ש בסוף כתובות אור תורה מחייהו) וכן מפטירין בשבת חהמוע"פ במתים שהחיה יחזקאל ותה"מ היא מטלא דעתיקא כאמור ובליל פסח במכה עשירית שהיא כנגד כ"ע כמ"ש (זח"ב כט א) זכו להתברר עד כ"ע וזה בזכות אברהם אבינו ע"ה דכ' בי' ואברהם זקן שזכה למדת זקן וכ' וה' ברך את אברהם בכל בת היתה לאברהם אבינו ובכל שמה בת יהבא לאברהם (זח"א רי"ט א) וז"ש (זח"ג רמ"ח א) ה' בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא שא"א היה אב הראשון שהוליד כנסת ישראל וזה היה הכנה למתן תורה אך נתקלקל ונשברו הלוחות ומבקשין על הטל שיזכו בשבועות על ידי טלא דעתיקא לתקן הכל ויזכו לקדושת מתן תורה דכ' אני אמרתי אלקים אתם. וביום הכפורים זמן שניתנו לוחות אחרונות אף שיש בהם מדרש הלכות ואגדות (כמ"ש במדרש שמות רבה פמ"ו) תורה שבעל פה מבקשין על הגשם לזכות לתורה שבכתב שעל ידי התורה שבעל פה יכולים לתקן הרב כעס ולזכות לגשם תורה שבכתב:
15
ט״זבפיוט למוסף טל נתקן ע"ד תשר"ק תן לרצות וכו' ובפיוט גשם ע"ד א"ב זכו אב כו', ובזוהר הקדוש (ח"ב קפו א) איתא ירחא דלכון איהו כסדרן דאתוון אבי"ב דאיהו י"ב רזא דג' (היינו במ"ק י"ב ג') אב"ג כסדרא דאתוון אבל ירתא שביעאה דילי מסיפא דאתוון תש"ר מ"ט אתון מתתא לעילא ואנא מעילא לתתא והיינו א"ב מתתא לעילא תשר"ק מעילא לתתא, וכן האר"י הק' חשב ו' חדשי הקיץ דמטרניתא ו' חדשי החרף דמלכא, ולמה בעלי הפיוט סדרו להיפוך שהתפלה על טל הוא ע"ד תשר"ק ועל גשם דרך א"ב, אך בענין שבודאי תשרי היא כפי שעלה במחשבה לברא העולם והיה להוריד השכינה שיהיה עיקר בתחנונים תש"ר מעילא לתתא, ומש"ה מזכירין שם האבות ומשה ואהרן שהם הורידו השכינה למטה (כמ"ש ב"ר פי"ט) ובניסן שנברא העולם (וכמ"ש התוס' ר"ה כ"ז, במחלוקת דר"א ורי"ד דאלו ואלו דברי אלקים חיים) והיינו כמו שצפה שאין העולם מתקיים והיינו שיקלקלו וצריך האדם לברר א"ע על ידי עבודתו וזה מתתא לעילא ואתוון כסדרן אב"ג והם חדשי דמטרוניתא, וכן תורה שבכתב שהוא מצד השי"ת נמשל לגשם כמש"נ יערוף כמטר לקחי והיינו לקח טוב תורה שבכתב, ותורה שבעל פה שהוא מצד כנסת ישראל נמשל לטל כמש"נ תזל כטל אמרתי, וכמו שאמרנו שכמו הטל אינו ניכר שהוא מן השמים רק ממה שרואין שהארץ לחה יודעין שירד הטל כן התורה שבעל פה דברי א"ח שנוזל מהשי"ת בלב חכמים ואינו ניכר שנראה שהם מחדשים משכלם, וזש"נ תזל כטל אמרתי והיינו אמירה בחשאי כמד"א ואמרת בלבבך (כמ"ש זח"א רלד א) שמופיע השי"ת בלב החכמים, ומ"מ הגשם בא ע"י מעשה הצדיקים כמ"ש (כתובות ה.) מעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד הרקיע ומ"נ מטר, וכן מצינו (מ"ק כח.) דהא רבה ור"ח תרוויהו רבנן צדיקי הוו מר מצלי ואתי מטרא ומר מצלי ואתי מטרא כו' שבזה ניכר שהם צדיקים שמתפללין על הגשם ובא וכן (תענית ט:) מטר בשביל יחיד כו' האי מישרא בעיא מיא והאי מישרא לא בעיא מיא ואתא מטרא כו' מה שאין כן הטל דלא מיעצר כמ"ש (שם ג.) והיינו שתמיד משפיע השי"ת הטל, ומ"מ נמשל התורה שבכתב לגשם יערוף כמטר לקחי, שאחר שזוכין לתורה שבכתב ניכר הוא שהוא מהשי"ת כמו המטר כמש"נ כי ה' יתן חכמה וגו' מה שאין כן התורה שבעל פה שנדמה לחכמים שהם מחדשים מלבם ומש"ה נמשל כטל וכאמור, אבל מ"מ הטל מהש"י שמשפיע תמיד ולא מיעצר ואינו בא ע"י תפלת הצדיקים, ולזה סדרו בעלי הפיוט התפלה על הגשמים בדרך א"ב שהוא בא ע"י מעשה הצדיקים שהוא מתתא לעילא ומזכירין שם זכות אבות והרועים שבזכותם אנו מבקשים על הגשם, מה שאין כן התפלה על הטל סדרו בדרך תשר"ק מעילא לתתא שהוא בא מהשי"ת תמיד דלא מיעצר וסדרו טל תן וכו' השי"ת מצדו בלא מעשה ידיהם של צדיקים שהשי"ת משפיע הטל תמיד:
16
י״זאומרים ג' לשונות לברכה לחיים לשובע, נגד חיי בני ומזוני שהם כלל כל הברכות חיים חיי, שובע מזוני, ברכה סתם היינו ריבוי שכן ברכה ראשונה בתורה ברכה דדגים וברכה דאדם פרו ורבו, ואומרים זה בתפלת טל וגשם, שכן ברכה ראשונה מיצחק אבינו מטל השמים, וברכת השי"ת בפ' והיה אם שמוע ונתתי מטר ארצכם וגו' שכל השפעות מכונות בשם טל וגשם, ומצד השי"ת הוא גשם שהוא כנגד תורה שבכתב כמש"נ יערוף כמטר לקחי וכמו שאמרנו דלקחי היינו תורה שבכתב שניכר שיורד מן השמים וכן תורה שבכתב, תזל כטל אמרתי היינו תורה שבעל פה שמופיע השי"ת בלב החכמים ובאמת הם דברי א"ח ונמשל כטל שאינו ניכר כשיורד מן השמים רק אחר כך כשרואין ליחות הארץ מבינים שירד טל (ונת' לעיל) וכ"כ האר"י הק' דחדשי החורף חדשי דמלכא וחדשי הקיץ חדשי דמטרוניתא, והוא על פי מ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קפ"ו א) דחודש אבי"ב אתוון כסדרן א"ב, ותשרי מסופא דאתוון, דאתוון למפרע תש"ר, והוא כמש"ש התוס' (ר"ה כז.) בענין מחלוקת ר"א ור"י דאלו ואלו דברי אלקים חיים דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן ומתחלה היה תכלית הבריאה להיות עיקר שכינה בתחתונים (כמ"ש ב"ר פי"ט) ולכן אותיות תשרי אתוון למפרע מעילא לתתא, וכן מצינו בגמרא (שם לב.) בראשית נמי מאמר היא:
17
י״חובזה"ק (ח"ג יא א) חשיב יהי אור מאמר ראשון ובמד' (ב"ר פי"ז) יש מחלוקת בזה ואלו ואלו דברי אלקים חיים דכפי שעלה במחשבה לבראות במדת הדין היה בראשית מאמר ראשון. ומאמר יהי אור היינו שיש בו איזה תפיסה ואור מאמר שני, אך אחר שצפה השי"ת במעשיהן של רשעים ונגנז אור הראשון (כמ"ש חגיגה יב.) אז מאמר יהי אור הוא הנעלם גם כן מכל רעיון והוא מאמר ראשון ואף שהיה גלוי לפני השי"ת מתחלה שיקלקלו כן היה הרצון בסדר הבריאה שיהיה מקודם כפי המחשבה הא' עשה את האדם ישר. ואחר כך כפי שיהיה אחר הקלקול שיגנז אור הראשון. וכן מתחלה נזכר רק שם אלקים שביקש הקב"ה לברא במדת הדין וצפה שאינו מתקיים ושותף מדת הרחמים למדת הדין. ולכן מאמר עשירי לחשבון הזוהר הקדוש והמ"ד במדרש שהיא מאמר לא טוב היות האדם לבדו הוזכר אחר פ' ביום עשות ה' אלקים שהוא אחר הקלקל ששותף הקב"ה מדת הרחמים למדת הדין וכן כפי שעלה במחשבה לבראות בתשרי אתוון למפרע מעילא לתתא שיוריד השי"ת שכינתו לתחתונים. ואחר כך בניסן כפי שנברא היינו אחר שצפה שיקלקלו אז אתוון כסדרן מתתא לעילא וכן היה הגאולה במצרים בניסן נאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי ולכן בחורף חדשי דמלכא מתפללין על הגשם שהוא כנגד תורה שבכתב שהוא מצד השי"ת. ובקיץ שהוא חדשי דמטרוניתא מתפללין על הטל שהוא מצד האדם תורה שבעל פה מתתא לעילא ואתוון כסדרן:
18
י״טובעלי הפיוט סדרו תפלת טל ע"ד תשר"ק ותפלת גשם ע"ד א"ב להיפוך ממה שאמרנו, אך באמת מצד השי"ת כן הוא תשר"י אתוון למפרע מעילא לתתא וניסן כסדרן מתתא לעילא שיברר האדם א"ע מתתא לעילא, אך ישראל מצדם מכירין שאף מה שמבררין א"ע מצדם גם כן אין להם שום כח רק על ידי מה שהשי"ת נותן להם כח זה, וכן היה ביציאת מצרים שהיה בחודש זה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי הכל מצד השי"ת ואחר כך ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי הכל מצד השי"ת, ולכן מבקשים בתפלת טל דרך תשר"ק שהשי"ת ישפיע מעילא לתתא שנוכל לברר מה מצדנו, ואביא אתכם אלי, וכן בתשרי מזכירין בתפלת גשם דרך א"ב, שאף שאז עיקר השפעת הגשם מעילא לתתא מ"מ אין השי"ת משפיע עד שיהיה איזו אתערותא דלתתא גם כן, ולכן מזכירין דרך א"ב שיעזור השי"ת על תחלת האתערותא דלתתא מצדנו, שנזכה להשפעת מעילא לתתא, ועיקר הברכות הם בד"ת, וכן נדרש גם ברכות יצחק מטל השמים על מקרא משנה תלמוד ואגדה (כמ"ש ב"ר פס"ו) וחיי היא בודאי ד"ת שנקרא חיים ראה נתתי לפניך את החיים וגו' ובחרת בחיים וגו', ומזוני עשירות היינו גם כן בד"ת כמ"ש (מ"ת תשא ג) והשבע לעשיר וגו' בעשירי תורה מדבר וכו' (וכן נד' תמורה טז עשיר ורש מי שעשאו חכם לזה וכו'). וברכה גם כן ריבוי בד"ת דכ' ברכת ה' היא תעשיר וכמו שאמרנו יברכך בתורה, רק מזה נסתעף אף בעניני עולם הזה ברכה וחיים ושובע, חיי בני ומזוני:
19
כ׳קומם עיר בה חפצך בטל שימה בידך עטרת בטל. הם לשונות בפ', אך מה טובם ושייכות לטל, עטרת כ"ע טלא דעתיקא ואיתא (זח"א רב א) דהא לית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא, והיינו תורה שבעל פה שהוא הרב חכמה שבא לתקן הרב כעס, וכ"ה לשון הגמרא (סוכה נב:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש שהוא מקום חידוש הלכות, ומייתי מדכ' הלא כה דברי כאש וגו' דבר ה' זו הלכה (שבת קלח:) וזש"נ למען ציון לא אחשה וגו' עד יצא כנוגה צדקה שאו"ה מקטרגים מה נשתנו ישראל שבחר בהם ה' והשי"ת יברר עמך כלם צדיקים וזש"נ עד יצא כנוגה צדקה וגו' וראו גוים צדקך וגו' שלא יקטרגו עוד והיא על פי מ"ש (סנהדרין צז:) שמא תאמר אנו מחכין והוא אינו מחכה ת"ל לכן יחכה ה' לחננכם וגו' וכי מאחר שאנו מחכים והוא מחכה מי מעכב מדה"ד מעכבת, וז"ש מקודם קומם עיר בה חפצך, עדמש"נ כי לך יקרא חפצי בה ולארצך בעולה, ובמדרש (ב"ר וישלח) למדנו מפ' של אותו רשע כי חפץ בבת יעקב בג' לשונות של חבה חבב הקב"ה את ישראל בדביקה בחשיקה בחפיצה וכו', ואמר קומם עיר בה חפצך בטל היינו טל תורה טלא דעתיקא (ונת' כ"פ) והיינו תורה שבעל פה שהיא בגלות שכן עיקר התפשטות תורה שבעל פה היה בבבל (כמ"ש סוכה כ.) וכן בכל האו"ה יש אצלם בגלות תורה שבעל פה וזהו בטל. ואחר כך אמר עיר כסוכה נותנרת מל' הכ' ונותרה בת ציון כסוכה בכרם ופירש"י דסוכת הכרם גר שם יומם ולילה וכ' כי כרם ה"צ בית ישראל וכיון שגלו ישראל נותרה בת ציון כסוכה בכרם. שימה בידך עטרת ומה טובה של ערטת ביד ובפסוק גם כן כ' והיית עטרת תפארת ביד ה' וצניף מליכה בכף אלקיך וגו' והנה עטרת יפאר גם כל על הראש. וכן צניף וכש"נ ושימו צניף טהור על ראשו ומה שייכות זה ליד והנה מצד יעקב אבינו ע"ה שהיתה מטתו שלימה אין פסולת כלל ומצדו כבר תקן כל פגם הנחש ופסקה זוהמא מאבותינו (כמ"ש שבת קמו.) וכן באמת יעקב לא מת (כמ"ש תענית ה.) והקב"ה מתפאר בישראל תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו וחי כעמך ישראל וגו' (ברכות ו.) והנה כל האבות אברהם ויצחק נקראו גם כן ישראל (כמ"ש ב"ר ר"פ תולדות) והיינו שגם מטתם שלימה דעשו וישמעאל לא נחשבו לזרעם כמ"ש (נדרים לא.) ביצחק ולא כל יצחק, אך כל זמן שלא נולד יעקב אבינו לא נקראו אברהם ויצחק ישראל שיצא מהם פסולת, ולהיות ישראל מבוררים גם מצד אברהם ויצחק זה יהיה לעתיד, וזש"נ והיית עטרת תפארת ביד ה' וצניף מלוכה בכף אלקיך, היינו דאברהם ויצחק הם מרכבה למדות חסד וגבורה כדש"נ חסד לאברהם ופחד יצחק והם מכונים (בפתח אליהו) חסד דרועא ימינא גבורה דרועא שמאלא, ואמר הכ' תפארת ומלוכה, ת"ת ומלכות קוב"ה ושכינתי' והיא עפמ"ש (זח"א ריט א) בת יהבה לאברהם כו' בת הי' לאברהם אבינו ובכל שמה, יצחק איתא (זח"ג פ ב) אורייתא מסטרא דגבורה קא אתיא, קוב"ה תורה איקרי (ח"ב ס' א') וז"ש עטרת תפארת ביד ה' יד שמאל, וצניף מלוכה בכף אלקיך גבורה דרועא שמאלא, וז"ש שימה בידך עטרת בעל ע"י תורה שבעל פה שהוא מעלא דעתיקא, ובפסיק לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה, כסוכה בכרם, כי לך יקרא חפצי בה ולארצך בכולה ולזה יזכו על ידי תורה שבעל פה טלא דעתיקא, ובת"ז (תי י"ט ובהק' י' ע"א) אוקמוה כל העוסק בטל תורה טל תורה מחייהו והיינו מ"ש בגמרא (כתובות קיא:) ושם הגי' אור תורה מחייהו, והיינו על שעתיד להחיות בו את המתים (שבת פח:) והיינו טלא דעתיקא וז"ש בטל:
20
כ״אבסעודת שבת אומרים בכל סעודה קדושה אחרת בליל שבת דחקת"ק וביום דעתי"ק ובס"ג דז"א קדישין, ובסעודות יום טוב אומרים בכל סעודה דקוב"ה ושכינתיה. וכשחל יום טוב בשבת לא ראינו מפורש איך לומר. אם בכל סעודה קדושה אחרת כשבת, או בכל הסעודות דקובה"ו כמו ביו"ט, ונראה להכריע ע"פ מה שאמרנו שתלוי זה בזה. דקדושת הג' תפלות דשבת כקדושת הסעודות ובשבת נוסחי התפלות משונה בלילה אתה קדשת ובבוקר ישמח משה ובמנחה אתה אחד מה שאין כן ביו"ט תקנו נוסח א' לג' תפלות. וכן קדושת הסעודות ביום טוב גם כן א' דקוב"ה ושכינתי', וכן נראה מהתיקו' (תי י"ח כ"ד סוע"ב) דחשב קדושת התפלות דשבת דשכינתא תתאה אתה קדשת ישמח משה דאימא עלאה. אתה א' עמודא דאמצעיתא, ואנו רואין כשחל יום טוב בשבת לא תקנו נוסח מיוחד לכל תפלה. ונראה מזה שגם קדושת הסעודות ביום טוב שחל בשבת הוא דקוב"ה ושכינתי' בכל הסעודות, והענין דקדושת שבת קביעא וקיימא לדעת כי אני ה' מקדשכם והקדושה מצד השי"ת לכן בליל שבת דחקת"ק והיינו נפשות ישראל צרור החיים את ה"א, וינפש שמכם פורחין כל הנשמות (כמ"ש בס' הבהיר סי' כ"ט) וישראל נמשלו לתפוח (כמ"ש שבת כח.) ונקרא חק"ת קדישין, ואף שבפסוק נמשל הקב"ה לתפוח כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים כמו שהקשו בתוס', אך בכתוב מסיק בצלו חמדתו וישבתי ופריו מתוק לחכי, והיינו נשמתיהון דצדיקיא (כמ"ש בזח"א פה ב) ואז נמשל הקב"ה לתפוח וישראל נקראו ג"כ תפוחין קדישין פרי התפוח, וזה חק"ת קדישין ולא נקרא דשכינתי' דשכינה היא אני ה' השוכן בתוך בני ישראל ואז נקרא שכינתא וביום שבת אף דהסעודה דעתיקא היא גם כן מצד השי"ת די"ל נייחא מישראל ועולמו שאמר ונעשה רצונו. וכן בס"ג אף דאיתא (בס' מטה משה) טעם שינוי נוסחאות התפלה בלילה כנגד קידושין אתה קדשת, וביום ישמח משה ע"ש שמחת חתן וכלה ובמנחה אתה אחד ע"ש היחוד, מ"מ גם במנחה לא נקרא הסעודה דקוב"ה ושכינתי' רק דז"א וחק"ת אתיא לסעדה בהדה. מה שאין כן יום טוב שהוא מקרא קודש שישראל מקדשי לה ומכניסין הקדושה מקודש עלאה ליום טוב נקרא הסעודה דקוב"ה ושכינתי', שתיכף ביום טוב השי"ת שוכן בתוך בני ישראל. ונקרא שכינתא ולא מקת"ק דתיכף שורה בישראל כל הקדושות דחק"ת וז"א ומש"ה כשחל יום טוב בשבת אומרים בכל הסעודות דקוב"ה ושכינתיה שהיא מעלה יתירה מקדושת שבת שהיא כולל כל הקדושות ששוכן בתוך בני ישראל:
21
כ״בועיקר היחוד דקובה"ו ליחדא שמא די"ה בו"ה כמו שאנו אומרים בכל המצות לשם יחוד קובה"י ליחדא שמא די"ק בו"ה, די"ק י' יראה ה' אהבה (כמ"ש ברע"מ נשא קכב ב) או להיפך י' חכמה אהבה ה' בינה לבא יראה שיכנס היראה במעמקי הלב, ואותיות ו"ק מורה על תורה ומצוה, ועיקר היחוד שיהיה התורה ומצוה בדחילו ורחימא, וכמ"ש מכבר דמטעם זה ו"ק בעצמו אינו שם, וי"ק היא שם בפ"ע, ועיקר היחוד ליחדא שמא די"ק בו"ק, וזה בכל יו"ט שהקדושה ליחדא שמא די"ק בו"ק דקוב"ה ושכנתי' כשהוא יחודא שלים עם יחוד י"ק שהם תרין רעין דלא מתפרשון תדיר:
22
כ״גובחג זה בא מצוה להשבית שאור וחמץ שהם סמ"א ונוקבי' ס"מ ונחש כמ"ש בתיקו' (ת' כא) ומאן חלק לבם דאינון שאור וחמץ [ס"מ ונחש] (כ"ה בדפו"י) ערב רב. ואיתא בתי' לעיל מזה (לה ע"א) ו' אור הנר מלגאו ס"מ חשך נחש קדרות. ועלה אתמר אלביש שמים קדרות נוקבא דילי' כו' והם מחשיכין אור ונר שהיא תורה ומצוה וכמש"ש ואינון חשיכון כמכסיין על עיינין דלית לן רשו לאסתכלא בקוב"ה ושכינתי' ואור ונר דנהרין בהון כו', ואור ונר עלייהו אתמר כי נר מצוה ותורה אור, ואמרי אתחשכין בהון בגין דלא הוו משתדלי באוריי' ומצוה בדחילו ורחימו דאינון י"ק, ומיד דמשתדלין בהון בדור"ח אומאה איהו בי"ק דאינון דחילו ורחימו לאתעברא לון מן עלמא בגין דאינון חשוכין אפרישין בין י"ק ובין ו"ק כמה דאוקמוה כי יד על כס י"ק כו' ומאן אינון אילין חשוכין אילין ס"מ ונחש וכו' ואחר כך אמר דשאור וחמץ אינון ס"מ ונחש והם מחשיכין האור תורה ונר מצוה והיינו כמו שאמרנו, שבגמרא (סוטה כא.) אמרו מצוה בנר מה נר מאירה לפי שעה כו' ומשמע דעכ"פ יש אור לפי שעה במצוה, ובזוהר הקדוש (ח"ב קסו א) איתא דנר מצוה היינו שרגא בלא שלהבת ותורה אור דזכי לההיא נהורא דאדליק שרגא מיני',והמצוה רק כפתילה ושמן בלא שלהבת ואור ואמרנו שבכל מצוה יש תורה. האור תורה המכוון בהמצוה והיא הנר המאיר לפי שעה שבגמ', ותורה גם כן מצוה והאור שלה מאיר לעולם, וס"מ ונחש שהם חמץ ושאור הם מחשיכין האור שבנר מצוה ובתורה אור, ומצוה גולמית כשהיא בלא אור ומכוון לש"ש בדחור"ח היא כשרגא בלא שלהבת ואור, ועיקר היחוד ליחדא שמא די"ק בו"ק שיהיה התורה והמצוה כדחור"ח, ובמסיק בתיקו' תשביתו שאור מבתיכם אומאה דיתמחין בי"ד דאינון י"ד יומי דפסחא לקיימא כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות ודא ז' יומי דפסחא דגלותא קדמאה וז' יומי דפסחא דגלותא בתראה, והיינו דכמו שהיה ביציאת מצרים ז' ימים דפסח והם מצד שכינתא תתאה יומין זעירין, כן לעתיד בניסן עתידין להגאל (ר"ה יא.) ויהי ז' ימים דפסח דגלות בתראה ויהי' הגאולה מצד בינה יום גדול וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג נד א) תרין יומין אינון לקב"ה כו', (ונת' שבה"ג) וז"ש לקיימא כימי צאתך מא"מ אראנו נפלאות, אמר אראנו לשון נסתר ע"ש בינה עלמה עלאה כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א קנד ב) ועלמא עלאה דאיהו יובלא קרינא היא דכל מילוי באתכסיא אינון כו', ומסיק בתיקונים ובגין דא אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר ודא אור הנר אורייתא ופקודין נר מצוה ותורה אור נר בלבא והיינו בינה לבא נר ה' נשמת אדם, אור בעיינין, והיינו חכמה מוחא שמשם העיינין, ואמר דאיהו אור הנר בדחילו ורחימו בי"ק, מתעברין חשוכא וקדרותא מינייהו, והיינו חמץ ושאור שהם ס"מ ונחש נוקבי', והם חושך וקדרות, וביום טוב זה בפרט זוכין על ידי המקרא קודש ליחודא שלים יחודא דקוב"ה ושכינתי', ליחדא שמא די"ק בו"ק ביחד עם החו"ב, ודחילו ורחימו, שעל שניהם מורה יחוד י"ק והיחוד בשלימות וכולל כל הקדושות ונקראו ישראל כנסת ישראל שכינתא אני ה' שוכן בתוך בני ישראל:
23
כ״דבגמרא (ברכות יז.) גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות, בזוהר הקדוש (ח"ג רלב ב' רלז ב) ערב רב עליהון אתמר מי מעכב שאור שבעיסה, ורש"י פי' שאור שבעיסה יצר הרע המחמיצו, אך בת"ז (תי' כ"א) שאור וחמץ דאינון ס"מ ונחש ע"ר, ואומאה דיתמחין בי"ד, והיינו דהכל א' שאור וס"מ וערב רב, ובת"ז שם (לח רע"ב) ורשעיא דאינון ע"ר מזרעא דעמלק כו' והיינו עפמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג קס א) הא עמלק יצרא בישא קטגורא דב"נ וכו' והיינו שעל ידי שיש מציאות מרע באוה"ע נכנס ללב ישראל שאור שבעיסה המחמיצינו, והוא הס"מ היא הנחש, וז"ש (בסוכה נב.) משה קראו ערל, והיינו שבאמת לב ישראל רק לאביהן שבשמים, והיצר הרע רק כערל שעומד ומפתה ואינו חלק ישראל כלל, וז"ש שבת (קה:) אל זר שבגופו זה יצר הרע, והיינו שהוא כח זר, וזהו אל זר וענין מחיית עמלק להוריק הרע מלב כסיל וז"ש בת"ז י"ד יומי דפסחא ז' דגלותא קדמה ז' דגלותא בתראה היינו בכל שנה יש ז' ימי פסח השבתת שאור וחמץ, ס"מ ונחש, וז"ש אור לי"ד בודקין את החמץ שאור שבעיסה, ואם לא היה הקלקול בשעת מתן תורה דכ' אני אמרתי אלקים אתם דלא היו מייתי (כמ"ש ע"ז ה.) ומהס"ת הי' נתקן כל הפגם הנחש שהכניס תאוה והרגשת הנאת הגוף וכיון שהיה חירות ממלאך המות (כמ"ש מ"ר ונת' תשא) היה חירות גם מיצר הרע. דהוא יצר הרע הוא שטן הוא מה"מ (כמ"ש ב"ב טז.) והיה אז מחיית עמלק יצרא בישא מכל וכל בראשון ביד, אך אחר הקלקול שחזר יצר הרע למקומו, בכל שנה הזמן בפסח לבער שאור וחמץ עד ז' דגלותא בתראה שעתיד הקב"ה אז לשחוט ליצר הרע (כמ"ש סוכה שם), ובהקדמת ת"ז (ו' סע"ב) רמז אור לי"ד על י"ד יומא דפורים שהוא גם כן זמן מחיית עמלק והבנה שיזכו להיות בניסן נגאלין (כמ"ש ר"ה יא.) וברע"מ (זח"ג שם) דע"ר גרוע משעבוד מ', והיינו דשעבוד מלכיות גורם שיכנוס השאור שבעיסה בלב ישראל ועל ידי היצר הרע שהוא השטן יש קטרוג על ישראל ומזה ממילא בא השעבוד מ' והא בהא תליא והכל א', וע"י הע"ר שעשו את העגל (כמ"ש במ"ר תשא) ואמרו אלה אלקיך ישראל חזר יצר הרע למקומו בלב כסיל לשמאלו וזה קלי' ס"מ ונחש ומעורבין בלב ישראל ע"ר, וכשיזכו למחיית עמלק מכל וכל יתבטל הס"מ והיצר הרע ומיד נגאלין:
24
כ״הליל שני
25
כ״ויו"ט זה נקרא בתורה שבת סתם כמש"נ ממחרת השבת, וזה גרם לביתוסים לטעות שעצרת אחר השבת (מנחות סה.) ולמה לא נכתב בתורה ממחרת הפסח שאינו אריכת לשון גם כן. והענין היא דשבת הוא לשון נייחא שבכניסת השבת כ' וירא א' את כל אשר עשה והנה טוב מאד שמצא השי"ת נייחא בהבריאה וכמ"ש (ב"ר פ"ט) עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני תמיד כשם שהעלית חן לפני בשעה זו, והיינו שצפה שהכל היה כדי שיהיה טוב מאד וכמ"ש (בזח"ב קכד א) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא ולית טבא אלא הה"א דנפיק מגו בישא אבל אז היה רק שצפה הקב"ה שיהיה אומה ישראלית ויקצלו עול מלכותו בשבת וינחיו כל עסקיהם לכבודו ית', וה תכלית מעשה שמים וארץ. וכמ"ש ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום השבת (ר"ס א"ר). אבל עיקר הנייחא היה ביציאת מצרים שכבר היה אומה שלימה כנסת ישראל שקבלו עול מלכות. ואז מצא השי"ת נייחא בעולמו. ונקרא שבת בפרשת העומר שכן הקריבו אז העומר מן השעורים שהוא מאכל בהמה וכמ"ש (פסחים ג:) שעורין נעשו יפות וכו' צא ובשר לסוסים וחמורים וכן (סוטה יד.) כשם במעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה והוא להורות שאף מעשה בהמה שהוא ההיפוך מהטוב והחושך שהוא מעשיהן של רשעים הוא כדי שיהיה טוב מאד נהורא מגו חשוכא, ולכן דייקא בפ' העומר נקרא יום טוב זה שבת סתם:
26
כ״זותקנו חכמים בחג זה ד' כוסות והוא שיעור שכרות כמ"ש (כתובות סה.) ד' אפילו חמור תובעת בשוק ואינה מקפדת. ולא מצינו שיהיה מצוה בשכרות זולת בפורים דאיתא (מגילה ז:) מיחייב אינש לבסומי בפוריא וכו' ושם הטעם מפני שהישועה היתה למעלה מתפיסת שכל בנ"א. אבל במקום אחר לא מצינו מצוה בשכרות. אך סעודת שבת מצינו ראשונה אצל יוסף שעשה לשבטים סעודת שבת כמ"ש (ב"ר פ' צ"ב) והכן אין הכל אלא שבת כו' ושם נ' וישתו וישכרו עמו והיינו שרצה לידע אם השבטים גם כן מבוררים שבג' דברים אדם ניכר בכוסו (עירובין סה:) וכן בסעודת שבת נתבררו ישראל נגד האומות כדאיתא (מגילה יב:) ביום השביעי שבת היה שישראל אוכלין ושותין כו' רצה יוסף לידע אם השבטים גם כן מבוררים בלב. והיין ישמח לבב אנוש. והיינו אף מי שפגם וקלקל שכן נדרש (שבת קיח:) אשרי אנוש שאפילו עוע"ז כאנוש מוחלין לו. והיינו שעל ידי שבת מתקנים העבר. וישמח היינו לישרי לב שמחה זוכין לישרי הלב, שיהיו ב' הלבבות רק טוב, ולהוריק הרע מלב כסיל ויהיה הכל טוב מאד. ולכן בפ' העומר שבא מן השעורים שהוא לברר שאף מי שמעשיו מעשה בהמה. מ"מ היא רק כדי שיהיה טוב מאד נהורא דנפיק מגו חשוכא. בפ' זו דייקא נקרא חג זה בשם שבת סתם. ובא בו גם כן היין בשיעור שכרות לברר את ישראל שניכר בכוסו שבישראל המן זכה משמחו כמ"ש (יומא עו:) שזוכה לישרות הלב. וכמו שאמרנו שבחג זה בא האכילה בקדושה שמברכין עליה אקב"ו שבא לתקן שורש הפגם שהיה באכילה ונתקלל ואכלת את עשב השדה וע"ז בא השינוי בטיבול ירקות שזה היה סיבה לוימררו את חייהם בעבודה קשה ואח"ז בא המצוה באכילת מצה שהיא ביטול השאור שבעיסה. ומברכין על האכילות אקב"ו שזה גופי' מביא קדושה לישראל ועל ידי זה מתקנים כל אכילות של כל השנה שיהיה בקדושה. וז"ש מגילה (יג:) בקטרוג המן שאמר ואת דתי המלך אינם עושים דמפקי לכולא שהא בשה"י פה"י. שבת היום פסח היום. ובשלמא שבת יתכן שהיא תדיר בכל שבוע. אך פסח למה הזכיר שהוא רק פעם אחת בשנה. ויתר הו"ל סוכות שהוא ח' ימים ופסח רק ז' ימים. אך המכוון שלו היה לקטרג למעלה (כמשנ"ת כ"פ) והיה הקטרוג דמפקי לכולא שהא בשה"י פה"י שאומרים שעל ידי אכילת שבת ופסח מבררין לכל השנה שאכילתן בקדושה ובאמת אינו כן ואת דתי המלך אינם עושים ואיתא במ"ר ישנו עם אחד שניהון רברבין שאוכלין ושותין ואומרים עונג שבת כו' א"ל הקב"ה רשע אתה מפיל עין רעה במועדים שלהם הרי אני מפילך לפניהם ומוסיפים להם מועד א' על מפלתך וכו', ולא הועיל כלום בקטרוגו ואמר (מגילה טז.) אתי מלי קומצא קמחא דידכי ודחי עשרת אלפי ככרא דכספא דידי כו' והיינו שבעומר נתברר שאפילו הדומין לבהמה גם כן יש בהם קדושה, ואז בא התיקון לשורש הפגם בליל פסח שהיה אכילה בקדושה, ולכן בפורים גם כן מתבררין ישראל שאכילתן בקדושה ולכן בא המצוה בפורים לבסומי בפוריא שבג' דברים אדם ניכר בכוסו כו' וכמו שאמרנו:
27
כ״חהשיר יהי' לכם כליל התקדש חג. אמר שיר לשון זכר שנדרש במדרש (שמות רבה סו"פ כ"ג) שכל השירות לשון נקיבה כו' אבל לע"ל אין עוד צרות כו' באותה שעה אומרים שיר לשון זכר שנאמר שירו לה' שיר חדש, ואמר שיהיה כליל התקדש חג, וליל זה נדרש על ליל חג הפסח כמ"ש (פסחים צה:) ולמה נקרא סתם התקדש חג וכל החגים נקראו כן ובלשון חכמים סתם חג היינו חג הסוכות, וגם אין זה לשון קצרה דהול"ל כליל הפסח, גם בתורה אין מפורש חיוב הלל רק ממדרש חכמים, ומה זה סימן שיהיה כלילך התקדש חג שאומרים בו שירה על ליל פסח, אך הענין דלילה זו נקרא ליל התקדש חג מפני שכל קדושת החג בא מלילה זו שכן בלשון חכמים נקרא חג הפסח ומצות הקרבת הפסח היא בע"פ ואכילתו בליל פסח רק כל קדושת החג בא מחג הפסח כי היא ע"ש שפסח כו' שעומד על הפתח בכל ימי החג הבאים וזה ליל התקדש חג. וכמו שאמרנו דכ' לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות עליו היינו הפסח שממנו בא החיוב לאכילת מצה ואיסור חמץ כל שבעה וכן בלשון תורה נקרא חג המצות וגם כן עיקר מצות מצה בליל א' דפסח (כמ"ש פסחים קכ ) ומ"מ נקרא כל החג חג המצות שקדושת החג עיקרו מלילה הראשונה וכאמור. ואף שחיוב מצה רק ליל א' חובה מ"מ כיון שנזכר בתורה שבעת ימים תאכל עליו מצות יש מצוה באכילת מצה כל שבעה דאשכחן (שם קיד:) רבא הוה מהדר אסילקא וארוזא הואיל ונפיק מפומי' דר"ה וכן (סוכה לב:) ר' אחא ברי' דרבא מהדר אתרי וחד הואיל ונפיק מפומי' דר' כהנא כ"ש אכילת מצה כל ז' שנזכר בתורה שבעת ימים וגו' שיש בו מצוה כל שבעה. ומ"ש בגמרא רשות היינו דמצוה לגבי חובא רשות קרי לי' ועיקרו בא מליל ראשון דכתיב תאכל עליו מצות ומזה נסתעף לכל ז' ימים למצוה לאכילת מצה. ולכן כ' תאכל עליו מצות. ומש"ה נקרא כל החג חג המצות והקדושה מלילה הראשונה, ולכן נקרא ליל התקדש חג של קדושת החגים מסתעפים מליל זה, שכן פסח נקרא ר"ה לרגלים דראש היינו שהוא רישא לכולא גופא דבתר רישא גריר דכל הרגלים מסתעפים מקדושת חג הפסח וקדושת החג הוא עיקרו מלילה הראשונה נמצא דמלילה הראשונה נתקדשו כל החגים ולכן קרי לי' ליל התקדש חג סתם, וכ' כליל התקדש בכ"ף הדמיון ומשעמ דזה מעולה ממנו וכד"ש (תענית ז.) מי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול, רק לעתיד דיתבטל היצר הרע לא יפלא כ"כ אך בליל זה שעדיין היה שליטת היצר הרע ומ"מ זכו ישראל וכל שאור לא ימצא לבער השאור שבעיסה מלב כסיל זה הוא פלא יותר, ומש"ה א' השיר דלעתיד יהיה גם כן כליל התקדש חג שאז נתבטל היצר הרע שכן מורה יציאת מצרים שיצאו ישראל מהמעיק ומיצר למידת ישראל שהיה הקליפה מקפת אותם מכל צד וכן בכל שנה בלילה זו מתחדש בלב ישראל לבער היצר הרע שצריך לראות א"ע כאלו הוא יצא ממצרים וכמו שהרגישו אז השמחה צריך שירגיש בכל דור ודור:
28
כ״טנוהגין לספור ספירת העומר אחר תפלת ערבית, ויש שכ' לספור אחר הסדר כדי שלא יהיה תרתי דסתרי שמברכין אקב"ו על ספר"ע כחהמו"ע, ומברכין על אכילת מצה ומרור, אך כבר דקדקו מה נ"מ אם קודם הסדר או אחר כך כיון שהוא תרתי דסתרו, (ועי' בתשו' חיים שאל) ואנו נוהגין להקדים ספירת שהוא מה"ת דאנן בקיאין בקביעא דירחא מה שאין כן קידוש ואכילת מצה ומרור וסיפור יציאת מצרים ביום טוב ש"ג מדרבנן, אך עכ"פ ק' שהוא תרתי דסתרי, אך באמת אצל השי"ת לא שייך תרתי דסתרי שיוכל להיות ב' הפכים בנושא א' ושניהם אמת, כעין שאלת ידיעה ובחירה שכ' הרמב"ם (ב"ה תשובה) ע"ז כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו' והראב"ד ז"ל השיגו דהיה לו להניח בתמימות התמימים, וכבר אמרנו (ונת' וישב י"א) שכדברי הרמב"ם ז"ל מפורש בזהר חדש ובכתבי האריז"ל והלשון שם שבמקום שיש ידיעה שם אין בחירה וכו' והיינו בעולם העליון ו' קוב"ה שאין דבר נעלם ממנו שם באמת לא ידון ע"פ הבחירה וה' שכינתא שם נמסר הבחירה ושם לא ידון הקב"ה הנהגתו על ידי הידועה, ואף שהם תרתי דסתרו, אצל השי"ת יש ב' הפכים ושניהם אמת, ועל זה כ' הרמב"ם ז"ל שעז"נ כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו' וכן כאן מברכין על ספה"ע שהוא מה"ת קוב"ה תורה איקרי ולית תורה אלא קוב"ה (כמ"ש בזח"ב ס' א') ומצד השי"ת נקרא הפסח שבת כמש"נ ממחרת השבת קדושה קביעא וקיימא מצד השי"ת כקדושת שבת, ולא נקרא החג שבת רק אצל מצות ספרה"ע מה"ט (כמש"נ מא' טו) ומ"מ אחר כך יכולים מצד ה' תתאה, מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה לעשות גם ביום זה קדושת שבת, ומספרין ביציאת מצרים ומברכין על אכילת מצה ומרור כתקנת חכמים בתורה שבעל פה:
29
ל׳כדי לטהרנו מקליפתינו ומטומאתינו כו' כדי שיטהרו נפשות עמך ישראל מזוהמתם כו'. ואחר כך מבקשים יתוקן מה שפגמתי כו' ואטהר ואתקדש בקדושה של מעלה כו', והיינו דמצות ספה"ע היא כעין ספירת ז"נ של האשה, והיא הכנה למתן תורה, ובגמרא (שבת קמו.) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן כו' ופליגא דראב"כ כו' עד ג' דורות לא פסקה זוהמא כו' יעקב הוליד י"ב שבטים שלא היה בהם שום דופי, וכבר אמרנו דאלו ואלו דברי אלקים חיים ולא פליגי, שבעומק פסקה זוהמת הנחש ביעקב אבינו שמטתו שלימה וכ' תתן אמת ליעקב וכ' שפת אמת תכון לעד וכן יעקב אבינו מצדו לא מת (כמ"ש תענית ה:) אך על זרעו לא נתגלה פסיקת זוהמת הנחש עד מתו תורה שכ' אני אמרתי אלקים אתם דלא הוו מייתי (כמ"ש ע"ז ה.) והיינו שפסקה אז זוהמת הנחש וספרו שבע שבתות להיות מזוקק שבעתיים בכל הז' מדות, וז"ש כדי שיטהרו נפשות עמך ישראל מזוהמתן כו' שאחר הקלקול בכל שנה מתעורר בפסח קדושת יציאת מצרים ואחר כך סופרין ז"פ ז' להיות מזוקק שבעתיים ום יזכו יכולים בשבועות לזכות למתן תורה כמו בלוחות ראשונות, ואחר כך מבקשים יתוקן משפ"ג בספי' פלו' השייך לאותו לילה, ואטהר ואתקדש בקדושה של מעלה, והוא עדמ"ש (בירוש' פ"ג דשקלים) עמ"ש טהרה מביאה לידי קדושה דכ' וטהרו וקדשו, וקודש עלאה היא חכמה (כמ"ש זח"ג סא א) והיא מאמר יהי אור וה"פ אורה כ' בפ' יהי אור כנגד ה' חומשי תורה (ב"ר פ"ג) וזהו ואתקדש בקדושה של מעלה קודש עלאה תורה שבכתב, ואחר כך אומרים ולתקן נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו מכל סיג ופגם היא דיש ה' מדרגות בנפש, נפש רוח נשמה חי' יחידה (כמ"ש מ"ר סו"פ ואתחנן) נר"נ כנגד אותיות ה' ו' ה' שבשם הוי"ה, ונשמה לנשמה כולל חי' ויחידה והוא כנגד יוד ותגו של יוד שמרמז לכ"ע (כמ"ש זח"ג י' ב סה ב') וג' מדרגות נפש רוח נשמה כנגד קדושת ג' האבות, שהם כנגד ג' ראשי הקליפות הקנאה והתאוה והכבוד שהם קליפות עשו וישמעאל, ועמלק ראשית דקלי' וא"א מרכבה למדת גדולה חסד כמ"ש חסד לאברהם והתפשטות חסד עד כ"ע וחסד עלאה נפקא מחכמה (כמ"ש זח"ב קעה ב) וכ"כ בזוהר הקדוש (שם יד ב) עביד לאברהם ברזא דחכמה כו' וכ' נר ה' נשמת אדם, יצחק מרכבה למ' גבורה פחד יצחק, וגבורה עלאה נפקא מבינה (כמש"ש) ליצחק ברזא דתבינא (כמש"ש) והיא כנגד רוח שבלב דשם ב' חללי הלב לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו ויעקב אבינו ע"ה עמודא דאמצעיתא והיינו קדושת השבת ש' רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהו (זח"ב רד א') וכן ש' ג' כתרין כח"ב ובת רביעא לון (כמ"ש רע"מ ח"ג רנ"ז א) וז"ש לתקן נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו מכל סיג ופגם לזכות להיות מתעטרא באבהן שהם ענפים מג"ר ולטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה, עליון מורה בלי שיעור והיינו כ"ע שהוא נעלם מכל רעיון כמו שהיה במתן תורה אני אמרתי אלקים אתם:
30
ל״איום שני
31
ל״בקורין ביום זה פ' שור או כשב (כמ"ש מגילה לא.) וכן בסוכות. והנה בפ' סוכות יש י"ב פסוקים לד' גברי. והיה יכולים להוסיף פ' יום הכפורים לפניו, שיש לו שייכות לסוכות עפמ"ש (מ"ר אחרי פ' כא) ישעי ביום הכפורים וגמר הישועה בסוכות כמ"ש (מ"ר אמור) מאן דנצח נקט באין, והיה די לקרות ה' גברי. או יותר יתכן להוסיף פ' המנורה שמדליקין בכל יום, וכשחל בשבת הי' יכולין גם כן להוסיף פ' בזיכין לאחריו שהוא בשבת ופ' יום הכפורים לפניו ששייך לסוכות כמו שאמרנו והיה די לקריאת ז' גברי ולמה מתחילין בסוכות פ' שור או כשב ובר"ח מצינו בגמרא (שם כ"ב) דולג ואמצעי דולגן ולא הוסיפו מלפניו או מלאחריו בפ' שאין לה שייכות לקדושת היום, ואפשר מה שמתחילין בפ' שור או כשב מפני שהוא הקדמה לפ' מועדות שהם מקרא קודש דישראל מקדשי להו דקבעי שני וירחי כמ"ש (פסחים קיז:) עפמ"ש (מ"ר בא פט"ו) כלי חול כשמתמלא מן קודש מתקדשת עאכו"כ ישראל שהם קדושים ומקדשים את החודש כו' וזה שהקדימו מש"נ בפ' זו ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם המוציא אתכם מאמ"צ וגו' שביציאת מצרים נאמר פ' החודש הזה לכם ראש חדשים, לכם היינו למשה ואהרן שהם מקדשים החודש ומכניסים הקדושה לכלל ישראל ועפמ"ש (ר"ה כד.) ראש ב"ד אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש, אך בפסח קשה ה בפ' שור או כשב יש ח' פסוקים לב' גברי, ואחר כך עד וספרתם יש בו די לקרות לג' גברי ובפרט אם יוסיפו גם פ' וספרתם שיש לו גם כן שייכות לפסח ויהי' די לקרות לה' גברי ואף לז' גברי ולמה קורין בפסח פ' ר"ה ויום הכפורים וסוכות, אך הענין כמ"ש (ר"ה) בא' בניסן ר"ה לרגלים ולמה לא אמר פסח ר"ה לרגלים, ואמרנו שבאמת א' בניסן ר"ח, ראש של החודש ובתר רישא גופא אזיל (עירובין מא.) שכולל קדושת כל החודש והחג שבו, והוא ראש חדשים שכולל כל קדושת המועדות שכלם תלוים בפסח וסוכות פסח התחלת הקדושה מצד השי"ת וכולל גם מתן תורה שזה היה תכלית יציאת מצרים כמש"נ בהוציאך את העם וגו' תעבדון את ה"א על ההר הזה, אך נצרך לספור זפ"ז להיות מזוקק שבעתים, ואילו היה כתיקונו היה תיכף מתן תורה וכל התורה כמו לעתיד, אך אחר הקלקול הוצרכו לתורה שבעל פה רוב חכמה לתקן הרב כעס, ואיתא בת"ז (ת' לו) יהי אור דא פסח ויהי אור דא ר"ה הוית האור, ויום הכפורים יום שנתנו בו לוחות אחרונות שכוללים גם מדרש הלכות ואגדות כמ"ש (שמות רבה פמ"ו מ"ז) ופסח כולל גם קדושת תורה שבעל פה שמטעם זה מברכים על שהיא טלא דעתיקא תזל כטל אמרתי (כמשנ"ת כ"פ) וסוכות הגמר מכל המועדות, שמע"צ נביעי דאורייתא כמ"ש (ת"ז תי' י"ג) והיא הגמר מקדושת פסח ור"ה ושבועות, ובהו"ר הגמר מיום הכפורים דאיתא במ"ר ישעי ביום הכפורים, וכל החג שואגים הושענא ובאחרון הושענא רבה ישועה גדולה זהו הגמר מיום הכפורים ונמסרין אז הפתקין מר"ה ויום הכפורים ובמ"ר (אמור פכ"ז) שור ראש לכל הקרבנות שמוצלים מפגם העגל והיינו עפמ"ש אחר כך שור בזכות אברהם, שא"א רצה להכניס כל העולם כולו תחת כנפי השכינה, וכן משה רבינו קיבל הע"ר והם עשו העגל (מ"ר תבא) וזהו גם כן ממדת אברהם אבינו וישראל מוצלים מאותו ענין כמש"נ כי שחת עמך ולא ישראל, או כבש ישראל נמשכין אחר השי"ת כצאן וכן בפסוק כ' ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם וביצחק כ' א' יראה לו השה לעולה בני, וכל אחד מישראל מוכן להקריב א"ע אם יעלה הרצון לפני השי"ת ונתקן כל הפגם, או עז בזכות יעקב דכ' וקח לי משם שני גדיי עזים טובים ואיתא בב"ר (פס"ה) טובים לך וטובים לבניך כו' שמתכפר ביום הכפורים וכ' ונשא השעיר זה עשו את כל עונותם עונות תם יעקב איש תם, וזהו גמר קדושת הפסח כשנתקן פגם העגל נגמר תכלית יציאת מצרים לזכות למתן תורה קדושת לוחות ראשונות, דכ' אני אמרתי אלקים אתם דלא הוו מייתי כמ"ש (ע"ז ה.) והיה בטל היצר הרע שהוא השטן הוא מה"מ הוא יצר הרע (כמ"ש ב"ב טז.) ומש"ה קורין בפסח כל פ' המועדות ופ' שור או כשב מקדימין להם שהוא שייך כולו לפ' מועדים והפסח שורש כל קדושת המועדים:
32
ל״גבזה"ק (בא לח א') ותנא והוה נהיר ליליא כיומא דתקופת תמוז וכו' לא נתפרש בזוהר הקדוש מנא לי' זה, אך נראה דמדייק מלשון הכתוב ליל שמורים הוא לה' וגו' הוא הלילה הזה וגו' ואין לשון הוא מתפרש כאן ובפרט לשון הוא הלילה הזה, ואחר כך מדייק בזוהר הקדוש כיון דאמר ליל מהו שמורים ולא שמור וכו' ליל קאמר בקדמיתא ולבתר לילה וכו' ואמר בזוהר הקדוש ליל עד דלא קבילת דכר וכו' ובשעתא דאתחבר עמה דכד הוא הלילה הזה לה' שמורים דכר ונוקבא וכו' ובאתר דאשתכחו דכר ונוקבא לית שבחא אלא לדכורא וכו' ומתפרש מש"נ הלילה הזה שמורים. אך למה נזכר הוא הלילה הזה ומזה מדייק הזוהר הקדוש דהוה נהיר ליליא כיומא דתקיפת תמוז שבכ"מ נקרא שכל הנעלם מכל רעיון הוא את ההוא עד שלא נברא העולם וכו' וכן לעתיד נקרא יום ההוא שאז יתגלה אור הנקרא הוא. וז"ש ויהי בעצם היום הזה יצאו וגו' ומפרש הפסוק שלאחריו למה נקרא היום עצם היום הזה שפירושו זריחת אור הגנוז שיהיה לו בו תפיסה ליל שמורים הוא לה', שבלילה זאת נתגלה להם מאור הגנוז שמאמר יהי אור יהיה בו תפיסה וז"ש הוא הלילה הזה, זה מורה שיש בו תפיסה שמורה באצבע כמו שאמרנו ונקרא שמורים דכר הוה זמין לאתחברא עמה ואחר כך כשיש זיוויגא נקרא הלילה הזה לה' דלית שבחא אלא לדכורא, ובג"צ כתיב הוא הלילה הזה שהיה הופעה מכ"ע שנקרא הוא ומטעם זה נקרא הנפת העומר מחרת השבת סתם, דבשבת יש בו התגלות עתיקא, ומטעם זה אומרים קדושת כתר, דבכ"מ שיש זיוויג יש גם כן התגלות עתיקא וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג עט ב) דהא עתיקא יתגלי וזווגא יזדמן וכו' ונזכר ליל שמורים שמזה הופיע הקדושה לחג כמו שאמרנו במ"ש כליל התקדש חג (מא' ט"ז) ונקרא גם יום הנפת העומר עצם היום הזה שיש בו גם כן התגלות מאור הגנוז, ולכן החכמים בתורה שבעל פה שהיא מטלא דעתיקא, וכמ"ש כל יקר ראתה עינו, ראתה עינו של ר"ע וחביריו מה שלא ראה משה (וכמ"ש במ"ר ות' פ' חקת) הם יכלו לצרף שני האורות עצם היום הזה של יום טוב דפסח, ועצם היום הזה של הנפת העומר ביחד, אף שהם תרתי דסתרי שמברכין על אכילת מצה ומרור ואומרים הלל וסופרין ספירת העומר, אך ע"פ האמור בעצם היום הזה מורה התגלות האור הגנוז שנקרא יום שיהיה בו תפיסה והוא על ידי התגלות מכ"ע שנקרא הוא ובעתיקא שהוא למעלה מהזמן אין שום סתירה ויכול להיות ב' הקדושות קדושת עצם היום הזה הנזכר ביציאת מצרים וקדושת עצם היום הזה הנז' ביום הנפת העומר ביחד (כמשנ"ת מא' יז). ואמר שמורים לכל בני ישראל לדורות"ם. שחייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, ובכל ליל פסח צריך שירגיש שינוי ואור חדש כמו בעת יציאת מצרים ומזה מופיע הקדושה לכל החג ולכל המועדים הבאים שרגל זה ראש השנה לרגלים כמש"נ השיר יהיה לכם כליל התקדש חג וכן מצינו בגמרא (פסחים פה:) כזיתא פסח והלילא פקע אגרא והיינו שבשעת ההלל נפתח האור כמו שנפקע האגרא ונתבקעו הגנין ונתגלה עצם השמים לטוהר, וכמו שמצינו (ברכות מח.) ורחמנא היכי יתיב רבא אחוי לשמי טללא ביי נפיק לברא אחוי כלפי שמיא, שאביי היה לו הבנה שצריך לילך לחוץ שלא יהיה הפסק הגג וכן כאן הלשון פקע אגרא שנתגלה האור בעת קריאת ההלל שלא היה שום הבדל כאלו הגגין נתבקעו, וחכמים היה בכחם לצרף ב' הקדושות יחד כיון ששניהם נקראים עצם היום הזה שהיא התגלות אור הגנוז, ובעתיקא אין שום סתירה מהזמן שהיא למעלה מהזמן ויכול להיות ב' הקדושות יחד:
33
ל״דבפסיקתא (מצות עומר) ומ"ר (אמור פכ"ח קהיר א' ג' בשינוי קצת) הביא מקודם פסוק מגשם (ירמי' ר) ולא אמרו נירא את ה"א הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו שבועות חקות קציר ישמור לנו כו' ישמור לנו מן השרב ומן הרוחות קשים ומן הטללים קשים ואלו הן שבע שבתות תמימות שבין פסח לעצרת. ואחר כך איתא אריב"ל סנטירך אנא ולית את יהיב לי סטנרותי אר"ב מגריסך אנא ולית את מטעים לי מן תבשילך דנדע מה אינון צריכין אם טל אם מטר הוא שדוד אמר גשם נדבות תניף וגו' אם גשם הוא צריכה נדבות. אם טל היא צריכה תנוף אלקים עי"ש במת"כ ובפ' הגר"א לפסיקתא. אך יש להבין דאם נפרש סנטירך אנא כמ"ש מקודם ישמור לנו מן השרב וקשה דא"כ הו"ל לצוות להקריב עומר בא' דפסח, ועוד דהשי"ת נקרא סנטר אחר כך בהז' שבתות ולא קודם, ואם נפרש סנטירך אנא מה שהשי"ת שמר על הפתח המצרים ולא יתן המשחית לבוא וגו' מה זה טעם על מצות העומר שנוהג בא"י. גם מ"ש מגריסך אנא כו' ולית אם מטעים לי מן תבשילך דנדע מה אינון צריכין אם טל או מטר. קשה הא זמן הגשמים כבר עבר, ואחר כך איתא (שם) אר"ב כשהיית נותן לכם את העומר הייתי נותן לכאו"א עומר לגלגולת כו' לפיכך משה מזהיר את ישראל והבאתם עומר, ויש להבין איך אמר טעם למצות העומר שנוהג בכל דור מהמן שהיה רק במדבר ובמדבר לא הקריבו העומר עד שבאו לארץ ישראל, אך ענין סנטירך אנא השמירה מכל רע מקטרוג יצר הרע שאלמלא הקב"ה שעוזר לו א"י לו (כמ"ש סוכה נב:) ומגריסך אנא שהשי"ת המאכיל ועיקר קטרוג יצר הרע מתוך אכילה ושתי' (כמ"ש ספרי עקב וש"מ) שתחילת הסתת הנחש היה בתאות אכילה. וכשמכיר שהשי"ת מאכיל אז אין דבר רע בא מזה ואין יצר הרע מאכילה זו. ובמדבר היה השי"ת המאכיל מן והיה אכילה בקדושה שיתיישב ד"ת בגופן (כמ"ש במ"ת ר"פ בשלח) וכן כל אכילה בקדושה נקרא מן כמ"ש בגמרא (סוכה לט:) על ג"ס שבת בכדי מן שנו. וזש"נ ביע"א ושמרני בדרך הזה שלא אלמד ממעשה לבן וזהו סנטירך אנא, ונתן לי לחם לאכול וגו' היינו שיהי' השי"ת המאכיל וזהו מגריסך אנא:
34
ל״הוהנה בפסיקתא אחר כך איתא לא תהא מצות עומר קלה בעינכם שעל ידי מצות עומר זכה אברהם וירש את ארץ כנען שנאמר ונתתי לך ולזרעך וגו' ע"מ ואתה את בריתי תשמור ואיזה זה מצות עומר, ותמהו ע"ז מה שייכות עומר לברית, והגר"א ז"ל פ' מגז"ש דתמים ובעומר כ' תמימות ותמה ע"ז דהא תמימות בספירת העומר כ' והניח בצ"ע, אך איתא מהאריז"ל דימי הספירה מסוגלים לתיקון פגם הברית וכ' במ"א רמז לזה עמ"ר בגי' קר"י, והנה כבר דקדקנו שבתורה נקרא חג המצות ובלשון חז"ל חג הפסח ולמה שינו מלשון התורה, ולבד זה הפסח נקרב בי"ד ונאכל רק לילה הראשונה ולמה קראו לכל החג פסח, גם הפסח אינו קרב רק בזמן שבית המקדש קיים ולמה נקרא חה"פ אחר החורבן ויותר יתכן לקרותו חג המצות דנוהג אף בזה"ז, גם כל שם פסח ע"ש שפסח הקב"ה על בתי בני ישראל במצרים ויתכן שנקרא הקרבן ע"ש זה אבל למה יקראו לכל החג כן, אך מצינו בהפטורה ויצו המלך גו' עשו פסח לה"א ככתוב בספר הברית הזה ואין לו פי' וכי דבר חדש מצאו והול"ל כאשר צוה ה', גם מש"נ אחר כך כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים וגו' וכל מלכי ישראל ומלכי יהודה יש להבין איך יתכן שבימי דוד ושלמה ומלכי יהודה הצדיקים לא נעשה פסח ח"ו, ומה זה שציין כפסח הזה, אך כבר אמרנו דחג הפסח נקרא יום ה' הגדול והנורא מדת אברהם ויעקב, שגוף החג יצ"מ היה בזכות אברהם ומדתו חסד לאברהם וזהו הגדול, והוא גם כן קדושת יעקב אבינו שפת אמת תכון לעד שיוקבע האהבה לעולמי עד וזהו והנורא שלימו דכלא (כמ"ש זח"ב עב א) שלא יהיה בהן דופי כלל שנתקן כל שורש פגם הנחש ופסקה זוהמא מאבותינו אחר ג' דורות (כמ"ש שבת קמו:) ותיכף בלילה ראשונה כ' ופסח ה' על הפסח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם וגו' המשחית היא השטן היא היצר הרע היא מה"מ (ב"ב טז.) ומצד השי"ת זכו לשעה לעקור יצר הרע מלבם. וזש"נ בערב תאכלו מצות, שמורה שאין עוד שאור בעיסה כלל רק בשנה ראשונה אין חימוצו נוהג אלא יום א' (כמ"ש פסחים צו:) ומ"מ הופיע אחר כך על ידי מצות הפסח לכל הז' ימים, שבעת ימים תאכל עליו מצות, עליו דייקא שמצות הפסח הופיע בכל הז' ימים ועיקר המצוה שייעקר היצר הרע מכל וכל כמו אדם הראשון קודם הקלקול קדושת יעקב אבינו ע"ה, שע"ש זה נקרא החג יום ה' הנורא, אך זה לא זכו עדיין לעולם, כי לזה צריך התגלות עתיקא, ובלילה ראשונה זכו מצד השי"ת, ואחר כך בקי"ס ראתה שפחה וכו' היה הריה, ובמתן תורה שזכו לזה דכ' אני אמרתי א' אתם דלא הוו מייתי (ע"ז ה.) אך נתקלקל ונשברו הלוחות והנה ביאשיהו מצינו שהי' סבור שאפילו חרב של שלום ל תעבור בארצכם (כמ"ש תענית כב:) וזה יהיה רק לעתיד, אך באמת כ' למעלה ויעמוד המלך וגו' ויכרות את הברית לפני ה' ללכת אחר ה' ולשמור מצותיו וגו' בכל לב ובכל נפש להקים את דברי הברית וגו', בכל לב ובכל נפש מורה כשזוכין לשבת עלאה חשובה אעלאה בינה ואתפני יצר הרע מתמן מכל וכל לעולם (כמ"ש ת"ז ת' מח) ובאמת הועיל הוא בכל ישראל לשעתו, כיון שהוא עשה תשובה שלימה כמו שהעיד הכ' וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' וגו' וגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד (כמ"ש יומא פו.) שנאמר עד ה', והיינו כל שם הוי"ה שהוא ט' מדות (כמ"ש זח"ג רנח א) ותגו של יוד דלעילא כ"ע (כמש"ש יו"ד ב) וזהו עד כה"כ, עדמש"נ עד די כרסון רמיו ועתיק יומין יתיב, ואיתא בס' יצירה (פ"ו) לב בנפש כמלך במדינה (ועי' זח"ג קכ"ו ב) והמלך לב העם ופעל לשעתו בלב כל ישראל להופיע להם תשובה עלאה בינה שהוא רק בהתגלות עתיקא, ומה"ש היה סבור שאפילו חרב של שלום לא אעבור רק שלא היה יודע שאין דורו דומה יפה (תענית שם) והיינו שלא הועיל רק לשעה, ואז היה הוא משיח כמש"נ רוח אפינו משיח ה' גו' אשר אמרנו בצלו נחי' בגוים, רק אז אחר הברית הזה כ' ויצו המלך וגו' עשו פסח לה"א ככתוב על ספר הברית הזה, והיינו שיעקר יצר הרע מכל וכל ויופיע הקדושה בכל הז' ימים שמורה לעולם שבעת ימים תאכל עליו מצות שלא יהיה שאור שבעיסה כלל כקדו' יעקב אבינו, ואמר הכ' טעם ע"ז שבאמת כן היה כי לא נעשה כפסח הז"ה דייקא מימי השופטים וגו', והיינו שפסח כזה הי' רק בשנה ראשונה שהיו ישראל משוקעים במ"ט שערי טומאה בקלי' מצרים כעובר בבטן אמו, ואחר שהחזירן בתשובה זכו בערב תאכלו מצות שהיה תשובתם עד כה"כ, מה שאין כן בימי דוד ושלמה שהיו באמת צדיקים לא זכו לפסח כזה בשלימות ככתוב בספר הברית, רק בימי יהושע שהכניסן לא"י אז נעשה גם כן כפסח הזה שלא חשב הכ' רק מימי השופטים שאחר יהושע והטעם שאז הוקרב ראשונה את העומר שהוא גם כן ברית, וז"ש לא תהא מצות עומר קלה בעיניך שעל ידי מצות עמר זכה אברהם וירש את הארץ, והיינו כירושה שא"ל הפסק כמ"ש ב"ב קכט:) וזה זכה רק ע"מ ואתה את בריתי תשמור ואיזה זה מצות העומר, והיינו מ"ש סטנירך אנא, והיינו השומר מכל רע כמש"נ ולא יתן המשחית לבא וגו' והיינו בליל א' דפסח ופסח ה' על הפתח וגו', ולית את יהיב לי סנטרותי והיינו שאחר יום א' שהיה חימוצו נוהג אף בשנה ראשונה אז מתחיל הזמן מצד ישראל להיות מזוקק שבעתיים ואז מצות העומר כביכול שכר שמירת השי"ת בלילה הראשונה, ואז הזמן לתקן מדת צדיק יסוד עולם וכן איתא (סוף עוקצין) עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות שנ' להנחיל לאהבי י"ש, לשון לכל צדיק וצדיק היינו שומר הברית שזה נקרא צדיק (זח"ב כ"ג א) וזה זוכה לש"י עולמות גימ' עמ"ר וגימ' קר"י ההפוך, וכ' להנחיל לאוהבי שזה בזכות האהבה מדת א"א דכ' אברהם אוהבי, וז"ש שבזכות העמר זכה אברהם וירש את ארץ כנען ע"מ ואתה את בריתי תשמור, וכ' ואוצרותיהם אמלא, עדמש"נ יראת ה' היא אוצרו, והיינו שהשי"ת ממלא אוצר צדיק שהוא יראת ה' שאלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, וזה ענין מ"ש (זח"א קכ"ג ב' בתוספתא) ארבע מאות שקל כסף ד' מאות עולמות וכיסופין והנאות כו' שהוא ש"י עולמות שנ' להנחיל לאהבי יש וצדיק עולמות מש"נ ואוצרותיהם אמלא (ונת' במ"א):
35
ל״וויהושע שהיה הראשון שהכניס ישראל לארץ היה הראשון שהקריב העומר. והוא זכה לעשות פסח ככתוב על ס' הברית, א"א היה הראשון אב ראשון לישראל ובנה כנסת ישראל שזכה למדת זקן עתיקא וכ' וה' ברך את אברהם בכל בת יהבה לאברהם (זח"א רי"ט א) ויהושע הכניסם לארץ שהיא מדת מלכות ועשה פסח ככתוב בס' הברית וזה בזכות העמר. שעל ידי זה זוכין להתברר במדת צדיק להיות מזוקק שבעתיים. רק מימי השופטים לא נעשה כפסח הזה עד יאשיהו שעשה תשובה שלימה עד כה"כ שהיא התגלות עתיקא ופעל לעשות פסח ככתוב בס' הברית ואלו הי' מועיל לעולם הי' כבר התיקון כמו שהי' סביר באמת שאפילו חרב של שלום. רק שלא ידע שאין דורו דומה יפה שנתקלקל אחר כך. וסנטירך נגד מש"נ ושמרני בדרך הזה כאמור. ואחר כך אמר מגריסך אנא כעין מש"נ ונתן לי לחם לאכול וגו' שהש"ת המאכיל כמו במן כל דור המדבר אכילה בקדושה שיוקבע ד"ת וכן בכל פסח כל הז' ימים אכילת מצוה ונקרא אכילת מן כמו שאמרנו, ואף דאמרי' (פסחים קכ.) מה שבעיני רשות אף כל ששה ימים רשות וכו' ורק לילה ראשונה חובה. כבר אמרנו דהוא מצוה כל ז' רק מצוה לגבי חובה רשות קרי לי' (ונת' מא' ט"ז) לבד שיש בזה קיום מצות ל"ת להשמר משאור וחמץ, ואמר לית את מטעים לי מן תבשילך דנדע מה אינון צריכין אם טל אם מטר, כבר אמרנו דתורה שבכתב נקרא גשם כמש"נ יערוף כמטר לקחי וכ' לקח טוב נתתי לכם, ותורה שבעל פה נקרא טל כמש"נ תזל כטל אמרתי והוא מטלא דעתיקא. והיינו שעיקר מצות העומר שיועיל אכילת המצה לבער השאור שבעיסה שהוא קלקול הנחש שהכניס תאוה והנת הגוף באכילה וע"י מצות העומר יועיל לעולם כאמור, שזהו ואתה את בריתי תשמור, וכל דור המדבר שאכלו רק מן לא הוצרכו לעמר כלל. שהשי"ת היה המאכילם תמיד. רק בבואם לארץ הוצרכו לעמר שיוקבע אכילת מצה מפסח לעולם לבער השאור שבעיסה לעולם. ואף שבשנה שני' זכו שבעת ימים תאכל מצות, אבל שישאר כך לעולם נצרך טלא דעתיקא וז"ש מה אינון צריכין אם טל, ויש מי שזוכה תיכף לגשם שהוא תורה שבכתב כמו שהיה בלוחות ראשונות דכ' אני אמרתי אלקים אתם ואלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה (נדרים כב:) יהיו משיגים הכל מתורה שבכתב כמו שזכה משה רבינו הכל מסיני, וזה צריך גשם, וזש"נ גשם נדבות תניף אלקים, אם גשם נדבות, שזהו זוכה מנדבה שמניע לו מנדבת לבו, אם טל תניף אלקים וגו' שה מצד השי"ת שיעזור לבער כל היצר הרע והשאור שבעיסה לעולם:
36
ל״זוהנה מצד השי"ת הוא הפסח שפסח ה' על בתי בני ישראל ולא יתן המשחית לבא לבער היצר הרע, ומצד ישראל על ידי אכילת מצה זוכין ע"י העמר שיוקבע קדושת אכילת מצה בלב ישראל לבער היצר הרע לעולם וזה הטעם שבתורה שבכתב שהוא קוב"ה תורה איקרי (זח"ב ס' א) נקרא החג חג המצות שהשי"ת תולה הקדושה בפעולת ישראל בקיום מצות אכילת מצה, ובתורה שבעל פה וכן אנחנו קורין החג ע"ש הפסח אשר פסח ה' וגו' שאף אכילת מצה שלנו היא רק ע"י עזר השי"ת אשר פסח וגו' ולא יתן המשחית וגו' שלא יבא היצר הרע המחמיצנו להטות לבבינו למשחית ח"ו, וז"ש בפסיקתא למענה שבועות חוקות ישמר לנו, ישמר לנו מן השרב ומן הרוחות קשים ומן הטללים קשים, שרב היינו קליפת הקנאה שהיא אש כמש"נ וחמתו בערה בו, וכן קליפת התאוה נקרא אש כמש"נ כולם מנאפים כמו תנור בוערה מאופה (הושע ז׳:ד׳) ובגמרא (קידושין פא.) כי עמודא דנורא חזי דאת נורא כו', ומן הרוחות קשים, היינו רצונות רעות, וטללים רעים מחשבות רעות (ונת' במ"א) אימתי שבע שבתות תמימות שבין פסח לעצרת, דקדק תמימות דהיינו שמועיל רק כשהן תמימות כסדרן שמברר א"ע בכל המדות ז"פ ז' להיות מזוקק שבעתיים אז מועיל להנחיל לאהבי יש ואוצרותיהם אמלא, להשמר משרב מקליפת האש שכולל כל ג' הקליפות קנאה תאוה וכבוד (שהן ג"פ אש ונת' במ"א תוצאות גימ' תתק"ג ג"פ א"ש). ומן רצונות רעות וטללים ומחשבות רעות, ואחר כך דרש אימתי הן תמימות כשישראל עושין רצונו של מקום (לגיר' מ"ר אמור) או לגיר' שהשכינה ביניהם שהביא הגר"א ז"ל, ומקודם פי' כפשוטו תמימות מצד ישראל שסופרין כסדרן להתברר להיות מזוקק זפ"ז, אז ישמר לנו מן השרב וכו' ויזכו אחר כך לטל, אם צרוכים או מי שזוכה לגשם, ואחר כך בשבועות הזמן לזכות למתן תורה כמו בלוחות ראשונות וכאמור:
37
ל״חבפרשת הפסח נאמר ג' פעמים בעצם היום הזה. א' בפ' החודש ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי וגו' ב' בפ' משכו ויהי בעצם היום הזה יצאו וגו' ובסוף הפרשה ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל וגו' וכן בפ' העומר ולחם וקלי וכרמל ל"ת עד עצם היום הזה וגו' ובשבועות וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש וגו' וביום הכפורים ג"פ בעצם היום הזה ובספרי (פ' האזינו והובא בפרש"י ז"ל) הביא בג' מקומות נא' בעצם היום הזה בנח במצרים ובמיתת משה ודרשו בעצם היום בחצי היום ומי שירצה יבא וימחה, וכן במ"ר (סו"פ לך) במילת אברהם אבינו ע"ה שנאמר בעצם היום הזה אלו מל בלילה היו אומרים לא היינו מניחים אותו אלא בעצם היום הזה מאן דרגש לי' ימלל, והרמב"ן ז"ל בפ' אמור האריך וכ' שאין לפרש כן ביום הכפורים דאיסור מלאכה ועינוי נוהג גם בלילה וכן בשבועות וכ' לפרש בעצם בחוזק היום ותקפו והביא מתרגום אונקלס בעצם בקרן יומא הדן ופי' מלשון קרני רשעים אגדע שקרן לשון כחו ויש גורסים בת"א בכרן בכ' והכל א' דק' וכ' מתחלפים והביא עוד פ' מיחזקאל (ב' ג') ואבותם פשעו בי עד עצם היום הזה ופי' שהוא להכניס היום הזה בכלל, וכן עד היום הזה דחדש להורות שהוא עד ועד בכלל ע"ש באורך וצריך להבין למ"ד עד עצם היום הזה האיר המזרח התיר ועד ולא עד בכלל (כמ"ש מנחות סח.) איך יתפרש עד עצם היום הזה דחדש. וביחזקאל (כ"ד ב') כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים בעצם היום הזה וכן דיחזקאל הנז' דכ' הגוים המורדים וגו' וגם ביהושע נז' גבי אכילת חדש בעצם היום הזה ובכלם לא נאמר עד ואיך יתפרש לשון עצם לפי' הרמב"ן, ונראה פי' עצם היום הזה שתרגימו בקרן יומא הדן כמ"ש הרמב"ן גיר' ת"א שהוא מלשון זריחה מלשון קרן עור פני משה וכן נראה במכילתא שהביא על הפסוק ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים (דקאי על המלאכים) והביא דבשעת הגלות ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר ע"ש עמו אנכי בצרה ואחר שנגאלו וכעצם השמים לטוהר ונראה מזה שפי' בעצם היום הזה או בכרן דק' וכ' מתחלפים כמ"ש הרמב"ן ז"ל, ועז"א הכתוב שבעצם וזריחת אור השמים יצאו כל צבאות ה' (שהם המלאכים) וכן אמר בפ' החודש ושמרתם את המצות כי בעצם זריחת אור שהיה ביום הזה הוצאתי את צבאותיכם שאז האיר להם השי"ת לתקן השאור שבעיסה שיהיה האכילה בקדושה, ובסוף הפרשה שינה הכ' ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בנ"י, דמעלה יצאו כל צבאות ה' קאי על המלאכים (כמ"ש במכילתא) דעל ידי האור מהשי"ת יצאו המלאכים מעצמם שלא היה להם עסק שם וכיון שנגמר השעבוד יצאו המלאכים מעצמם, וכאן הזכיר שבזריחת אור הזה הוציא ה' את בני ישראל, וכן באיסור חדש שהעומר מתירו שמקריבין ראשית הקציר להורות שהראשית הוא מהשי"ת להכיר שהוא הנותן ועל ידי זה לא יכול תו המאכל לקלקל דעיקר הקלקול בא ע"י שאין יצר הרע שולט אלא מתוך אכילה ושתי' כמו שהביא בספרי עקב, וכשמכירין שהשי"ת הנותן לא יוכל המאכל לקלקל עוד וזהו ענין הקרבת העומר שהוא ראשית הקציר לתקן ראשית הפגם שהיה באכילה, ועז"נ עד עצם היום הזה שהוא זריחת האור שזרח ביום הזה בהקרבת העומר לתקן אף מי שאוכל כמעשה בהמה שמטעם זה נקרא ממחרת השבת (ונת' מא' טו) וכן ביהושע (ה' יא) קאי גם כן על הקרבת העומר, וכן בשבועות שהוא זמן מתן תורה שנפתח האור שבדבור אנכי נתקע ת"ת בלבם ובדבור ל"י נעקר יצר הרע מלבם כמ"ש (בשיר השירים פ' ישקני) נאמר גם כן בעצם היום הזה, וכן ביום הכפורים שהוא זמן שנתנו בו לוחות אחרונות, וכן בנח כ' בעצם היום הזה עפמ"ש בגמרא (סנהדרין קח:) לשבעת הימים שהטעימן מעין עולם הבא, ולא נתפרש מהיכן נדרש רק הוא מלשון לשבעת הימים דהיינו קדושת ז' ימי בראשית ו המדות ומדה ז' שהוא כנגד שבת שהוא מעין עולם הא א' מס' בעולם הבא כמ"ש (ברכות נז:) ועז"נ בעצם היום הזה שבזה האור בא נח אל התיבה:
38
ל״טוהנה בכל המקומות שנזכר עצם נאמר היום הזה שהוא יום הידוע וביציאת מצרים נאמר ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מאמ"צ וכ' אחריו ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים ומה זה נתינת טעם ושייכות הליל שמורים שהיה קודם לזה לעצם היום שאחריו, ובזוהר הקדוש (בא ל"ח א) הוה נהיר לילא כיומא דתקיפת תמוז וכו' וכ' ויהי' אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים, והיינו דלעתיד שיחזור האור הראשון אז יהיה אור הלבנה כאור החמה וכיון שביציאת מצרים הלילה כיום יאיר כיומא דתקיפת תמוז ממילא היום שבא אחריו היה כאור שבעת הימים מעין אור הראשון שנגנז לצדיקים לע"ל ולכן כ' ויהי בעצם היום הזה שמורה על אור הראשון שנגנז, וזה לשון היום הזה היום הידוע שהוא ויקרא א' לאור יום, הזה מורה שיש בו תפיסה באור שנגנז שכן מורה תמיד לשון הזה שמורה באצבע, וכן בנח שאמרנו שפתח להם הז' מדות ומדה ז' כנגד יום השבת ובשבת איתא בס' הבהיר לקח שביט ושם להם במקומו והשאר גנזו לצדיקים לע"ל שביום השבת יש בו הופעה מאור הגנוז, וכן במילת אברהם אבינו ע"ה כתוב בעצם היום הזה שיש בו גם כן התגלות מאור הראשון אור זרוע לצדיק היינו אור הראשון על ידי האי צדיק כמ"ש (בזח"ב קסו ב) וכמ"ש בגמרא (סופ"א דתענית) צדיקים לאורה שנאמר אור זרוע לצדיק וכיון דאתגזר איקרא צדיק כמ"ש בזוהר הקדוש (שם כ"ג א) שכן מורה ענין מילה שקשור בשורש דבעכו"ם אף מולים נקרא ערלים כמ"ש (נדרים לא:) ומילה מורה שהוא ישראל, ובמלת ילידי ביתו כ' וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה כאשר דבר אתו אלקים שהאור זרח לו רק מטעם הדבור מהשי"ת שנצטוה על המילה ואחר כך כ' בעצם היום הזה נימול אברהם וישמעאל בנו דמילת עצמו שהיה במסירת נפש שהרי אמרו לו ענר ואשכול שיסתכן (כמ"ש במ"ת וירא ג') ולכן כ' בו עוד הפעם עצם היום הזה שהיה במילתו תוספות אור על ידי מסירת הנפש שלו ושל בנו יחידו שלא נולד לו יצחק עוד וביקש לו ישמעאל יחיה לפניך לכן היה אז תוספות אור וקדושה, וכן בפטירת משה כ' גם כן בעצם היום הזה כמו שמצינו שנקרא פטירת הצדיק הלולא (מו"ק כה:) ושמח עליהם ככלה חדשה וכמו שנקרא בלשון חז"ל נח נפשי' שאז הנייחא שלהם ואז יש תוספות אור ולכן בפטירת משה רבינו ע"ה בפרט נזכר עצם היום הזה שהיה זריחת אור חזק וכן ביחזקאל (ב) אחר פ' המרכבה נפתחו השמים ואראה מראות אלקים שהראה לו השי"ת שאף בגלות השכינה עמהם כמ"ש (בזח"ב ב ב) שברשות גלה להם כדי שיתחזקו בגלות כ' אחר כך ואבותם פשעו בי עד עצם היום הזה ויתפרש למ"ד עד ולא עד בכלל שאז אחר ששמעו הנבואה מהמרכבה הרהרו תשובה בלבם ויצאו אז מכלל הפושעים והמורדים וכן אחר כך (שם מ) דכ' בר"ה בעשור לחודש שהיה אז יום הכפורים כ' ובעצם היום הזה כמשנ"ז בתורה ביום הכפורים עצם היום הזה, וכן (שם כ"ד ב) כתב לך את שם היום את עצם היום הזה ולמה נצטוה לכתוב את שם היום ואדרבה היה להסתיר היום הזה, וכמ"ש במ"ר (ר"פ במדבר) משפטיך תהום רבה בסתר. אך כיון שבאמת הצומות יהיו לששון ולשמחה ומש"ה נצטוה שיכתוב שם היום הזה ונאמר עצם היום הזה שהוא הופעת זריחת האור שיהיה אחר כך למועדים ויו"ט:
39
מ׳ועפ"ז יובן מה שכ' בתנחומא (תזריע ט) שבעשרה בטבת היו ראוים ישראל לגלות מירושלים שכה"א בן אדם כתב לך שם היום הזה בעצם היום הזה וגו' מה עשה הקב"ה אמר אם יוצאים היום בצינה הם מתים וכו' והמתין להם עד הקיץ, ואין לזה שום פירוש מה ראיה מביא ממ"ש כתב לך את שם היום הזה וגו' שהיו ראוים לגלות בעשרה בטבת והא בפ' מפורש סמך מלך בבל בעצם וגו' וזה היה בעשרה בטבת. אך ראית התנחומא ממה שהכיר לשון עצם היום הזה שפירושו זריחת האור ראשון שנקרא יום סתם דהוא התגלות אור הגנוז וזה היה רק בט"ב שאז נולד תיכף משיח כמ"ש במ"ר (איכה א' סו"א ע) אסר תורך אסר פדנך דאתיליד פרקיהון דיהודאי, ובו נזכר ועד עתיק יומין מטא וגו', ובפסיקתא איתא שבאב יבנה בית המקדש ושם קה"ק שהוא עתי"ק ולפי זה"ק הוא מאמר יהי אור ומש"ה נקרא ט"ב עצם היום הזה שאז זרח תיכף אורו של משיח, וכ"כ בב"ר (פ' מ"ב) והיה כאשר נלכדה ירושלים א"ל אף הוא שמחה שבו ביום נטלו ישראל אופכי על עוונותיהם וכו' ושפיר נקרא ט"ב עצם היום הזה, ולמה נאמר בעצם היום הזה בעשרה בטבת ומזה מדייק המד"ת שהיו ראוים לגלות בעשרה בטבת והיה ראוי אז להיות כמו ט"ב, ויתכן שגם ביחזקאל (מ) שנאמר עצם היום הזה בנבואת בנין הבית שבו קה"ק שנקרא אין קודש הקדשים כמ"ש בזוהר הקדוש ונקרא עצם היום הזה, וכן בפ' העומר בתורה וביהושע באכילתם מעבור הארץ נאמר עצם היום הזה שאז זרח להם האור שהקריבו ראשית הקציר וראשית היינו מאמר ראשון ולפמ"ש בזוהר הקדוש (ויקרא) יהי אור מא' ראשון (וכמ"ש דאו"א דא"ח) ובקליפה עמלק נגד זה ונקרא ראשית גוים והעומר ראשית קצירכם לתקן הקליפה וכן היה באותו יום מפלת המן כמ"ש בגמרא (מגילה טז.) אתי מלי קומצא דידכי כו' ודחי עשרה אלפי ככרי דידי שהיה רצה לתן כנגד שקלי ישראל ושקלים הוא גם כן מאור הראשון כמ"ש אור פניך עלינו אדון נשא וכמ"ש בפ' שקלים ממ"ש בגמ' (ב"ב מ:) במה תרום קרן ישראל בכי תשא, וכן ביהושע (י' כ"ד) וישימו אבנים גדולות ע"פ המערה עד עצם יום הזה וקאי שם על הנזכר למעלה ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש וגו' ואמר שמש בגבעון דום שהיה גם כן שנתגלה האור הראשון שנאמר ויקרא א' לאור יום ולכן נאמר בעצם היום הזה וכן בשבועות וביום הכפורים שנתנו לוחות ראשונות ואחרונות וה"פ אורה כנגד ה"ח תורה (ב"ר פ"ג) ובלוחות אחרונות כלול כל תורה שבעל פה ובס' הבהיר איתא שאור הראשון נגנז בתורה שבעל פה לכך נאמר בהם עצם היום הזה כאמור:
40
מ״אכי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים וגו' מלכי ישראל ומלכי יהודה. ובד"ה (ב' לה) כ' ולא נעשה כפסח הזה מימי שמואל הנביא וגו' וגם כן המכוון לכלול כל ימי השופטים, כי בימי שמואל היו כל ישראל אגודה אחת לעשות רצון השי"ת בלב שלם כמש"נ (שמואל א ז׳:ב׳-ג׳) וינהו כל בית ישראל אחרי ה' ושמואל סיבב בכל ישראל להחזירם למוטב ועכ"ז לא נעשה כפסח הזה, וגם בזמן מלכי ישראל ויהודא שנכלל בזה גם ימי דוד ושלמה שהיו יהודא וישראל כאחד כחול אשר על שפת הים ועכ"ז לא נעשה כפסח הזה, והנה ביהושע מפורש שעשו פסח בגלגל כל ישראל ביחד והי' לכתוב שגם בימי יהושע לא נעשה כפסח הזה, ורש"י פ' (בד"ה) שהרבותא הי' שהמלך והשרים התנדבו קרבנות מרובים להעם מה שלא היה כזאת גם בימי דוד ושלמה ומסתמא גם בימי יהושע לא היה מתנדבים כל כך, עוד מפורש בפסוק שעשו פסח השבים מגולה בימי עזרה, בודאי יש מכוון במקומות הללו שנכתב בהם הקרבת הפסח, ובפשוט נראה מפני שהיה אז דבר חדש ובא בהתעוררות גדול כמפורש בפסח גלגל וכל העם הילידים במדבר וגו' לא מלו, ובגמרא (יבמות עב.) מפני שלא היה נשבה להם רוח צפונית, שהיו כנזיפים מפני חטא המרגלים ואל יכלו לעשות הפסח, עד שבאו לגלגל ויהושע מל אותם, וכאשר זכו לזה בודאי היה בהתעוררת והתחדשות גדול בלב כל נפש, וכמ"כ בימי עזרה שגרם החטא להחריב הבית וזה שבעים שנה שהשתוקקו לקיים מצות הקרבת הפסח ולא היה ביכולתם לקיים היה גם כן בהתעוררות והתחדשות, ובימי יאשיה הגם שהיה להם מקדש רק מפני שהיו רשעים בימי מנשה ואמון ולא שמו על לבם עד בי"ח למלכות יאשי' שמצא חלקי' את הס"ת, ובכל הזמנים הללו היה נעשה הפסח בכוונה רצויה מאד לכן נרשם המעשה מפורש בתורה, מפני שכל דבר הנכתב בתנ"כ אפילו מאדם פרטי הוא ללמוד ממנו מוסר השכל לדורות עד עולמי עד, כענין ששמעתי מרה"ק זצלה"ה עמ"ש (ברכות ו.) שנים שיושבים ועוסקים בתורה מכתוב מילייהו בספר זכרון שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכון לפניו דהיינו שאם אדם אחד מגלה לחברו איזה ד"ת בכוונה רצויה על ידי זה נתפשט הדבר להיות נחקק בכלל נפשות ישראל שהם נקראים ספר זכרון, כי כל נפש ישראל יש לו אחיזה ושורש באיזה אות מד"ת וכלם ביחד הם ספר זכרון, ומה גם כשנכתב המעשה בתנ"כ או בדרחז"ל בודאי יוצא מזה לימוד להיות נחקק בנפשות ישראל לעולמי עד, וזהו גם כן מ"ש (ויקרא רבה פל"ד) אלו היה ראובן יודע שהכ' יכתוב עליו וישמע ראובן וגו' בכתיפו היה מוליכו, אלו היה בועז יודע וכו' והיינו שלא הרגישו אז בנפשם שמעשיהם בכוונה רצויה כ"כ עד שיהיה נרשם מזה לדורות עולם ועל רמז זה אמרו (שם ומ"ר רות פ"ה) לשעבר אדם עשה מצוה הנביא כתבה ועכשיו אדם עושה מצוה מי כתבה אלי' ומשיח והקב"ה חותם על ידיהם, והיינו גם כן לכוונה זו שנעשה מזה חקיקה בלב נפשות ישראל, וזהו ענין מקומות הללו שנזכרו בכתובים שנעשה הפסח מפני שהיה אז בהתלהבות והתחדשות גדול עד שנכתבו מעשיהם ויופיע הארת ההתחדשות וההתעוררות הזאת לנפשות ישראל לדורות עולם:
41
מ״בוהנה היה די בזה במה שנכתב בקרא מעשה דפסח יאשיה אבל למה נאמר כי לא נעשה כפסח הזה ומה רבותא בזה מהאחרים, והנה בגמרא (שבת נו:) וכמוהו לא היה מלך אשר שב אל ד' וגו' אמר רב אין לך גדול בבעלי תשובה יותר מיאשיה בדורו ואבא בדורינו ור' יוסף אמר עוד אחד בדורינו ומנו עיקבא בר נחמיה ריש גליתא והיינו נתן דציציתא ובתוס' הביאו מדרש שהיה נר דלוק על ראשו, ובגמרא (סנהדרין לא:) שלחו לי' למר עיקבא לדזיוו לי' כבר כתי' ופירש"י בשם ספר הגדה שהעלה טינא בלבו על אשת איש ואמרו הרופאים שימות וחזר בתשובה ונתרפא והיה נר מן השמים דלוק לו על ראשו ועל שם זה נקרא נתן דציציתא, הלשון על ראשו המכוון שיכה ע"י התשובה לשער הנ' שהוא בחי' כתר המקיף על הראש שהוא למעלה משכל אנושי שהוא גדול מאור שנברא ביום רשאון הנגנז לצדיקים לע"ל, ולזה שלחו לו לדזיוו לי' כבר בתי' היינו משה רבינו כמ"ש (שבת פח.) על אותן כתרים שעטרו לישראל במתן תורה ארץ ישראל וכן זכה משה ונטלן שנאמר ומשה יקח את האהל ופירש"י לשון בהלו נרו על ראשי, שהיה גם כן האור מקיף על ראשו, ולכן שלחו לו לדזיוו לי' כבר בתי' שזכה על ידי התשובה גם כן לאור מקיף, כי מקודם היה משוקע בענין העבירה גם כן שלא כדרך שכל האנושי כמו ר"א בן דרדיא, רק שעל ראבד"ר אמרו (ע"ז יז.) מחמת שאדוק בה טובא כמינות דמיא לזה לא היה יכול לחיות אחרי תשובתו ומר עוקבא אף שהיה גם כן משוקע כ"כ עד שאמרו עליו הרופאים שימות עכ"ז התגבר על יצרו ועשה תשובה כ"כ עד שזכה לאור מקיף למעלה משכל אנושי כי כפי גדול שיקוע הנפש בעמקי חשכות הקליפות לעומת זה אחר כך בתשובתו זוכה לאור הגדול יותר וכן מצינו במשה רבינו ע"ה שקראו לו בר בתי' ולא בן יוכבד כי אמרו חז"ל (פירש"י) עה"פ ויצו פרעה לכל העם ביום ההוא שביום שנולד משה אמרו איצטגניני פרעה היום נולד מושיעם אבל אינם יודעים אם מישראל אם ממצרים ולכן ציוה להשליך ליאור אף לילדי מצרים, והנה האצטגנינים רואים ואינם יודעים מה רואים כי מחמת שהיה ישראל משוקעים במצרים כעובר בבטן אמו ולא היה ביכולת להוציאם מחשכות הזה רק באופן שמושיעם יהיה גם כן משוקע בעומק הזה ולכן סיבב הקב"ה שיתגדל משה רבינו ע"ה דייקא על ידי מצרית היינו בתיה בת פרעה וכל המגדל ב"ח כאלו יולדו כמ"ש (סוטה י"ב רע"ב) שהלכה לרחוץ מגלילי בית אבי' שנעשית יהודית ילדה את ירד זה משה, וכל המגדלו כאילו יולדו, וז"ש איצטגניני פרעה שאינם יודעים אם מישראל אם ממצרים שבאמת נולד מישראל ונחשב כאלו ילדתו בתי', ומחמת שנחשב כאלו גם הוא היה משוקע בבטן מצרים לכן היה יכול להוציא את ישראל מכל טומאת מצרים, ועל ידי זה היה בכחו לגייר אף הערב רב אף שגרמו קלקולים אף על פי כן נשארו בין ישראל ומסתמא היה בהם הרבה ניצו"ק, ובגמרא (ברכות לד:) איתא פלוגתא מי גדול בע"ת או צדיק גמור, ובזוהר הקדוש (זה"ח בלק) עה"פ מאשר יקרת בעיני נכבדת וגו' שהוא נדרש על הבע"ת המתקן העבר ועז"א מאשר יקרת דאיהו מגרמי' אתיקר מעתה שמקודם הוא מזלזלא וכו' נכבדת יותר מצדיק גמור, וזה שמשבח הפסוק פסח יאשיה שלא נעשה כפסח הזה, כי פסח גלגל הגם שהיה המנועה עד עתה מחמת חטא המרגלים אמנם הדור הזה שלא נימולו היו מבאי ארץ ומצדם לא היה שום מניעה רק כדש"נ אבותינו חטאו ואינם וגו', וגם הדור של עזרא הרביצו תורה כמ"ש ז"ל הרבה צדיקים עמדו לי בחרבנה וכו', אבל דורו של יאשי' הן המה שמקודם שמו כתף סוררת וילכו אחרי שרירות לבם ועבדו עבודה זרה, וברגע שבו בכל לבם לעשות הפסח כמשפט, וזהו תכלית שלימות קדושת הפסח כעין פסח מצרים שהיה ישראל גם כן נשקעים בתכלית השפלות השי"ת הופיע עליהם ברחמיו לדלותם מבור תחתיות לתכלית הקדושה ועז"ש כי לא נעשה כפסח הזה וגו', וי"ל גם כן בה הרמז מה שמפטירין בפסח יאשיה ביום טוב שני ש"פ וביום א' מפטירין בפסח גלגל הגם שע"פ פשוט מפני שכן הוא הסדר בנביאים אמנם יש לרמז בזה ע"ד מ"ש (מ"ר איכה) על יו"ט ב' של גליוות כסבירה אני שמקבל שכר על שניהם ואינו מקבל שכר אלא על אחת. כי הגם שאנו בקיעים בקביעא דירחי החיוב עלינו ביו"ט שני שבו הופעת הקדושה מגזירת חכמים מבחי' תורה שבעל פה מעין הקדושה של יום א' מבחי' תורה שבכתב, ועל זה בא ביום טוב שני דייקא הפטרה בפסח יאשיה מפני שזה עיקר תורה שבעל פה כמש"נ כי ברב חכמה רב כעס שדייקא על ידי רוב כעס שמקודם באים לרב חכמה וכמ"כ בענין קדושת הפסח שעל ידי השקוע מקודם ברב כעס של היצר הרע זוכין על ידי זה קדושת הפסח לבחי' התעלות הקדושה ביתר שאת וכאמור, שע"ז מרמז פסח יאשיה שהיו מקודם בתכלית הריחוק ואחר כך קרבו עצמם לקדושתו ית' והכתוב משבח את הפסח שעשו מצד התקרבותם מגודל הריחוק יותר מכל הפסחים שעשו הראשונים:
42
מ״גשבת חהמוע"פ
43
מ״דתחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים כי בנו בחרת וגו'. וכן בלוחות אחרונות וזכרת כי עבד היית וגו' על כן צוך ה"א לעשות את יום השבת וצריך להבין בשלמא הנ' רגלים הם זכר ליציאת מצרים פסח יציאת מצרים. שבועות מתן תורה. סוכות ענני הכבוד אבל שבת במה היא זכר ליציאת מצרים, והענין הוא דנודע כי בצאת בני ישראל ממצרים לא היה שום הפרש ביניהם למצרים כמ"ש (שיר השירים פ' כשושנה) גוי מקרב גוי שהיו אלו ערלים ואלו ערלים אלו מגדלי בלורית וכו' רק שהקב"ה חשק בהם ונשבע לגואלם ובחסדו הגדול האיר והופיע בתוך עומק לבבם מגודל קדושתו בלי הכנה מצדם עד שהוציאם ממצרים ולכן נצטוינו לזכור בכל יום יציאת מצרים ואין המכוון על הזכרה בפה בלבד אלא שיהיה דבר זה נקבע בעומק לב כל ישראל שבאם ח"ו יהיה משוקע באיזה תאוה וסיאוב ר"ל ולא יוכל לשות עצה בנפשו אל יתייאש עצמו רק שיאמין ויצפה להשי"ת ויוציאו מהסגירו כי יתחזק לבבו שאיננו משוקע יותר ממה שהיו אז ישראל משוקעים במ"ט שע"ט והשי"ת הוציאם משם בלי אתעדל"ת כן גם לי יעזור השי"ת ולזה נצטוינו לזכור יציאת מצרים. וזה הענין הוא גם כן קדושת השבת. כי נח נצטוה יום ולילהלא ישבותו ועכו"ם ששבת חייב מיתה (כמ"ש סנהדרין נח:) כי אין נאה לעכו"ם להיות להם מנוחה כי תיכף עוסקים בדברי טפלות וליצנות (כמ"ש מגילה יב:) ובמד' (ב"ר פ' לד) כשבא אברהם לסולמות של צור וראה אותם נוכשים בשעת ניכוש כו' אמר יהי חלקי בארץ הזאת שעוסקים בישיבו ש"ע וכמש"נ שלות רשעים רע להם ורע לעולם, כי לא להם יאות המנוחה, אבל לישראל בהיפוך שנצטוו על המנוחה ביום השבת ובו ביום משפיע להם השי"ת קדושה בלי שום אתעדל"ת, ואינו מצד פעולת האדם רק מצד השי"ת שבחר בנו מכל העמים והבדילנו מהם ונתן לנו קדושת השבת ובזה הוא שבת זכר ליציאת מצרים שהי' גם כן בלי שום אתעדל"ת, וכאמור:
44
מ״הדא היא סעודתא דחק"ת קדישין. ישראל נמשלו לתפוח (כמ"ש שבת פח.) ובמדרש (שיר השירים ב' ג') מה התפוח משעה שמוציא ניצו עד שגומר פירותיו נ' יום כך ישראל משעה שיצאו ממצרים עד שקבלו התורה נ' יום כו' בגמרא הלשון מה תפוח זה פריו קודם לעליו כו' ובמדרש הלשון ניצו קודם לעליו כך ישראל הקדימו נעשה לנשמע, (מלשון המד' ניצו קודם לעליו משמע שתפוח זה אינו אתרוג כמש"כ התוס' (שבת שם) וכן נראה מתרגום שה"ש אך בגמרא פריו קודם זה יתכן על אתרוג). והענין הוא אף דפסח גם כן מסטרא דיובל כמ"ש בזוהר הקדוש בשלח וחמשים עלו בני ישראל, מכל מקום נקרא שבת תתאה, דודאי בלילה הראשונה היה מסטרא דיובל ואם היה התיקון כראוי היה הגאולה מסטרא דיובל, אבל כיון שנסתר האור והוצרכו אח"ז לספיה"ע להתברר בכל המדות להיות מזוקק שבעתיים שוב נקרא הפסח שבת תתאה, ואחר כך יום חמשים שבועות מסטרא דיובל שבת עלאה, וזה מ"ש משעה שמוציא ניצו היינו הנצת האור כנסת ישראל שהיא בפסח בלילה הראשונה עד שגומר פירותיו נ' יום, שגמר הפירות הוא בשבועות זמן מתן תורה דכ' אני אמרתי אלקים אתם דלא הוו מייתי (כמ"ש ע"ז ה.) וזה שזכו אז לשבת עלאה ואתפני יצר הרע מתמן (כמ"ש ת"ז תי' מ"ח) והיא יצר הרע הוא מה"מ (כמ"ש ב"ב טז.) אך אחר הקלקול חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון עד שיהיה גמר התיקון שעתיד הקב"ה לשחוט ליצר הרע (כמ"ש סוכה נב.) ויבולע המות לנצח. ועל ידי שמירת שבת נגאלין, ובגמרא (שבת קיח:) אלמלי משמרין ב' שבתות מיד נגאלין ובירושלמי, (פ"א דתענית ה"א) איתא שאלו שמרו שבת א' מיד נגאלין, וכבר אמרנו שענין שתי שבתות על פי מ"ש (ת"ז תי' מ"ח) תרין זמנין אדכר הכא שבת לקבל שכינתא עלאה ותתאה והיינו שבת תתאה שבת עלאה ואמר זכאה מאן דעביד לון דירה בתרי בתי לבא בשבת ואתפני יצר הרע מתמן כו' וכן נחשב (רע"מ זח"ב צב א) ג' קדושות שבת דליליא שבת דיומא שבת עלאה, וסעודה זו דחק"ת שבת דמעלי שבתא ובבוקר שבת עלאה, אך מי שאינו זוכה לשבת עלאה בשבת א', ע"י שמירת שבת א' זוכין לקדש ימי המעשה שאחריו, ועל ידי קדושת ימי המעשה זוכין ששבת הב' יהיה מקדושת שבת עלאה, וז"ש בגמרא אלמלי וכו' שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין, רק העולם נידון אחר רובו, אבל כל נפש בפרט המשמר שבת כהלכתו מיד נגאל:
45
מ״ובזה"ק (ח"ב קפ"ג א) בפסח נפקו ישראל מנהמא דאיקרי חמץ כו' ואמאי קרבנא דא חמץ כו' כד נפקו ישראל ממצרים לא הוו ידעו עקרא ורזא דמהימנותא אמר קב"ה יטעמין ישראל אסוותא כו' כיון דאכל מצה דאיהו אסוותא למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא כו', עקרא דמהימנותא היינו מהימנותא שלימתא כמו בשבת (שם פח ב) שהוא כ"ע איהי כתר מלכות וכמ"ש (שם ע"א) דהא בהא תליא מהימנותא דלעילא בעתי"ק ובז"א ובחק"ת כו', והוא דאיתא בזוהר הקדוש (ח"ג רל א) איהו אמת ואיהו אמונה, דעיקר היחוד כשמכיר כמו יעקב אבינו ע"ה אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה היא משנברא העולם, דאף שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם, דאף לאחר הבריאה אין בלעדו דבר, וע"ז מורה שם הוי"ה הי' הוה ויהיה, אך זה השם אינו נהגה בעולם הזה שאין בזה תפיסה בעולם הזה שרואים כחות שנראה שעושים נגד רצונו ית', ואך יעקב אבינו ע"ה הכיר היחוד במדת אמת אבל השבטים אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלנו אלא אחד (כמ"ש פסחים נו.) והיינו שאף שאין אנו מכירין במדת אמת אנו מכירין באמונה היחוד, וזהו עקרא דמהימנותא, ורזא דמהימנותא עפמש"נ סוד הוי"ה ליריאיו ופירשו בסה"ק דשם הוי"ה הוא סוד ליראיו, והענין דשם הוי"ה כולל ט' המדות י חכמה ה' בינה ו' ת"ת כלול שית ספיראן ה' מלכות (כמ"ש זח"ג רנ"ח סע"א) וקוצו דיוד דלעילא רמיזא לאין כ"ע (כמש"ש יוד ב' סה ב). ואמונה שבת דמע"ש איהי יראה ושריא בה יראה (כמ"ש זח"א ה' ב) והיינו שישים אל לבו ע"י האמונה שממ"ה עומד עליו מיד יגיע אליו היראה (כמ"ש ריש או"ח) זה יכולין למסור לאחר גם כן כמו שאמר ר"א לתלמידיו שיהא מורא שמים עליכם כמורא בו"ד (ברכות כח:) אבל שם הוי"ה כ' נודע בשערים בעלה ובזוהר הקדוש (ח"א קנ רע"ב) דא קוב"ה דאיהו אתידע ואתדבק לפום מה דמשער בליבי' וכו' וזהו סוד ליראיו היינו שלא יכול א' למסור לחבירו, וזהו רזא דמהימנותא שלימתא ועל ידי המצה דאיהי אסוותא למיעל כו' היינו בלילה ראשונה שאז במכת בכורות נתבררו במדה עשירית מתתא מנעילא אך אחר כך נתבטל ונסתר האור, ולמנדע היינו לזכות להדעת ואיתא (במ"ר נשא ר"פ י) ודעת זהו המכיר את בוראו רזא דמהימנותא סוד הוי"ה ליראיו שיושאר הקדושה לעולמי עד:
46
מ״זוכתיב ובריתי להודיעם והוא עפמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב מ ע"ב) אמאי איקרי לחם עוני כו' מ"ט משום דלא אתפרעי כו' מ"ט משום דלא תחסר כ"ל בה כמה דחסרת לי מצרים, והיינו עפמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א לא סע"א) ואלין שיתא יומין עלאין קרא פריש לון דכ' לך ה' הגדולה וגו' כי כל דא צדיק בשמים דא ת"ת ובארץ דא כ"י כתרגימו די אחיד בשמיא וארעא כלומר דיסודא דעלמא דאיקרי כל אחיד בת"ת דאיקרי שמים ובארץ דאיקרי כ"י וכו', ומאן דאתגזר איקרי צדיק (זח"ב כ"ג ע"א) ונעשה מרכבה למ' צדיק יסוד עולם כל דמחבר קוב"ה ושכינתי' והיינו כל המדות, ובארץ דכ' לא תחסר כל בה, א"כ לא היה מהדין שיהיה חיוב לאכול מצה ועז"א בזוהר הקדוש (מ' שם) ובכל שתא ושתא דוכרנא דמצרים קא עבדי ישראל ואכלי ולא אשתצי מדרי דרין כו', ויש להבין הא פסח מצרים ל"ה חימוצו נוהג אלא יום א' (כמ"ש פסחים צו.) ומה שאכלו מצה רק מפני שלא היה להם חמץ כמש"נ כי לא חמץ ושירי בצק שהוציאו אכלו עד ט"ו אייר, ואחר כך כשנכנסו לא"י לא תחסר כ"ל ב"ה ולא הוצרכו למצה כלל, ואיך יתכן שמצות מצה שאחר כך שהוא לזכרון ליציאת מצרים ויהיה טפל חמור מן העיקר, אבל ענין מ"ש דלא אתפרעו היא אף שבמילה כבר נקרא צדיק וכל מאן דאתגזר איקרי צדיק, אך כל שלא פרע לא נתגלה האי את קדושא, ואיתא בזה"ק (לעיל ע"א) אימתי אתפרעו בשעתה דכ' שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו, ואע"ג דאוקמנא האי קרא במלה אחרא כלא היה ויאת וכו' ומפרש שפריעה שניתנה בימי יהושע לדור הנולד במדבר נתנה, והיינו שבמכילתא דרש חוק זה שבת, ושבת ברזא דברית (כמ"ש זח"ב צב א) ושבת גם כן נקרא כל (כמ"ש זה"ח תשא מ"ד ע"א ד"ה זכור) והיינו דברית הוא חוק כמש"נ ויעמידה ליעקב לחוק והיינו שנחקק הקדושה בלב שתיכף בהולד ישראל נולד בקדושה שהרי נימול לח' שלא מדעתו וזוכה להיות צדיק ובן עולם הבא והיינו מפני שקשור בשורש בהשי"ת ברצון העליון כמש"נ בראשית בשביל ישראל שנקרא ראשית וכן שבת שיש בו התגלות עתיקא כמ"ש בזה"ק (ח"ב פח) הוא גם כן ברית ונקרא גם כן חק וכן תורה שנקרא גם כן ברית (כמ"ש נדרים לב:) הוא גם כן חק, וכמ"ש (זח"ג כט ב) דת"ח דמיין לשבתות, ובמרה כ' ולא מצאו מים ודרשו בגמרא ואין מים אלא תורה, ומקשה בזוהר הקדוש (ח"ב ס' ע"א) וכי מאן יהיב להו אורייתא הכא כו' אר"א אינון נפקי למדברא לאסתכלא קב"ה נטל זווא יקרא דילי' כו' ואין תורה אלא קוב"ה וכמו שמפרש מדבר שור ע"ש הסתכלות דבעו לאסתכלא ולא מצאו והמר להם מאד ומה יועיל שיזכו עוד לפי שעה כיון שיכול אחר כך להסתר מהם. ועל זה נאמר שם שם לו חק שיוחקק האור קוב"ה תורה איקרי לעולם, וזהו על ידי שבת מילה ותורה שנקראו חק וז"ש ובריתו להודיעם שיזכו להדעת שיהיה בקביעות לעולמי עד, והנה בקי"ס כתיב ויראו העם את ה' ויאמינו בה', ועוד במצרים כ' ויאמן העם, ואחר עשר מכות [שהיו כנגד ע"ס מתתא לעילא כמ"ש זח"ב כט ב ונת' כ"פ] בודאי זכו למהימנותא שלימותא עד השורש ובקי"ס כ' שאז זכו לאמונה, אך בודאי דיש מדריגות באמונה ושלימותה דאף לעתיד איתא ת"ח אין להם מנוחה וכו' ילכו מחיל אל חיל (כמ"ש סוף ברכות). ובכל שנה ושנה יש יציאת מצרים חדש וכמו ביציאת מצרים זכו רק למדריגה א' באמונה ושלימותה, ובקי"ס דכ' הים ראה וינס ובמדרש (שוח"ט ת' וזח"ב מט א) ארונו של יוסף ראה, והיינו שכל ישראל זכו למדת צדיק יסוד עולם וכמש"נ ועמך כלם צדיקים, וכל ישראל נקראו ע"ש יוסף כמש"נ שארית יוסף (ב"ר פ' ע"א) ואז זכו ישראל ויראו ויאמינו, ומ"מ לא זכו למדת כל בשלימות עד שבאו לא"י דכ' לא תחסר כל בה, ובכל שנה ושנה אוכלין מצה ז' ימים, לדוכרנא דמצרים, והיינו שבלילה הראשונה זוכין למיעל ברזא דמהימנותא, ואחר כך למינדע שיושאר הקדושה בקביעות, ובכל שנה ושנה זוכין למדרגה יותר בשלימות מהימנותא שלימותא ובשבת שכל הסעודה סעודתא שלימותא (כמ"ש בזוהר הקדוש) ע"י המצה של שבת יכולים לזכות למדרגה גבוה יותר בשלימות האמונה:
47
מ״חבגמרא (ברכות ז.) אר"י פעם א' נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריא וכו' בזוהר הקדוש (ח"ב קכ"א א') והחכמה מאין תמצא, והחכמה מאתר דאיקרי קודש הקדשים נפקת, מאין עתיקא סתימאה דכל סתומין איקרי אין (כמש"ש ס"ד ב' ואד"ז האזינו ר"צ ע"ב) וזה שהכיר כאן שם של כתר אכתריא', יושב על כסא וכו' עפמ"ש במד' (שמות רבה פ' כג) משבראת אותו אתה הוא אלא כביכול עומד כו' נתיישבה מלכותך וכסאך נכון וכו' וכ' עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב, וכשקבלו ישראל מלכותו ית' בקי"ס נעשה המקדש בלב ישראל, הארץ הדום רגלי, ועתיק יומין יתיב, ובית המקדש נקרא הדום רגלי אלקינו כמ"ש (מכות כד.) ושם מקור כל הברכות, דאיתא (מו"ק כח.) חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליין אלא במזלא ואיתא בזוהר הקדוש (ח"ג עט ע"ב) שהיא עתיקא מזלא קדישא, וזש"נ ותתפלל חנה על הוי"ה השלך על ה' יהבך, על דייקא, דשם הוי"ה כולל כל הט' מדות (כמש"ש רנ"ח סע"א) וקוצו של יוד דלעילא רמיזא לאין כ"ע כמש"ש (רעד ע"ב) וזהו על הוי"ה, וכל הברכות כלולים בהני תלת מילי, דמצינו ברכה דאדם וברכה דדגים פרו ורבו בני, ובשבת כ' ויברך א' את יום השביעי ואיתא (ב"ר ר"פ י"א) ברכת ה' היא תעשיר זו השבת וכ' וברך את לחמך וגו' מזוני, והסירותי מחלה מקרבך הרי חיי, שבכלם נאמר לשון ברכה, ואמר הקב"ה ישמעאל בני ברכני והיינו דתכלית הבריאה בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית שיקבלו עול מלכותו, וז"ש ברכני להמשיך הברכה ממקור הברכה לישראל, וא"ל יהי רצון שיכבשו רחמיך את כעסך וגו', וכלשון הזה אמר בגמרא לעיל מינה תפלתם לא נאמר אלא תפילתי שהקב"ה מתפלל מאי מצלי יהי רצון וכו' כלשון הזה ג"כ מתפלל השי"ת, וזש"נ לדוד ברכי נפשי את ה' שם הוי"ה עם תגו של יוד כולל כל ע"ס, וכל קרבי את שם קדשו, עדמ"ש (תענית יא:) כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו שנאמר בקרבך קדוש גו', ובשבת כל הנאת הגוף בקדושה וכמ"ש האריז"ל שבשבת אף אם אוכל להנאת עצמו הוא גם כן בקדושה ובשו"ע (או"ח סי' ש"א) שהמתענגים בקפיצה וכדומה גם כן מותר בשבת, וכ' את שם קדשו ושם היינו שם א"ד שיש בו תפיסה שזה נקרא שם כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קלד רע"א) וראש הפ' ברכי נפשי את הוי"ה, אך חכמה עלאה איקרי קודש כמ"ש (זח"ג רצ"ז רע"א) ושם קדש"ו היינו שם הוי"ה ב"ה, ושם היינו התפיסה, ובשבת זוכין לתקן הגוף שיהיה לו תפיסה מה בשם הוי"ה ב"ה, כמ"ש בס"ג לימחזי זיו דז"א, ועדמ"ש נודע בשערים בעלה לפום מה דמשער בליבי' (זח"א ק"ג רע"ב) וז"ש אחר כך הא' בתעצומות עוזך, אין עוז אלא תורה (זח"ג רסט סע"א) ולית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא (זח"א רב א) בתעצומות עוזיך שהיצר הרע מתגבר ומתחדש בכל יום ובד"ת מתגברין עליו אם אבן הוא נימוח וכו' כמ"ש (סוכה נב:) ואחר כך מזכיר מדות הגדול הגבור והנורא, כנגד קדושת ג' אבות גדולה וגבורה אברהם ויצחק. ונורא יעקב אבינו איש תם גבר שלים (זח"ב עט א) והוא עפמ"ש (שם ר"ד א) ש' רזא דג' אבהן בת מתעטרת בהו, ואמר הגדול בכבוד שמך, גדול בלא תכלית למעלה מהתפיסה שכל הנעלם מכל רעיון, בכבוד שמך עדמ"ש ברוך שם כבוד מלכותו כבוד תתאה, והיינו מהימנותא שלימתא שהשבטים השיגו ע"י האמונה יחוד הוי"ה והיינו מהימנותא שלימותא (כמשנ"ת מא' כ"ה), הגבור לנצח, איזהו גבור הכובש את יצרו והיינו כשרואה שממ"ה עומד עליו ומדת יצחק אבינו ע"ה פחד. יצחק שהוא תמיד כעומד לפני המלך, וזהו גבור לנצח עלאה נפקא מבינה (זח"ב קעה ב) ובת"ז (ת' מח) זכאה מאן דעבד לון דירה בתרי בתי לבא ואתפני יצר הרע מתמן, והנורא בנוראותיך זה שלימות יעקב אבינו שקראו בית כמ"ש (פסחים פח.) והיינו שנשאר קבוע לעולמי דע, מפני שלא תלה כלל בהשתדלות עצמו, כמש"נ הא' הרועה אותי מעודי עד היום הזה, שעל אבותיו אמר אשר התהלכו אבותי לפניו והם הלכו בהשתדלותם, א"א במדת אהבה, ויצחק אבינו במדתו פחד יצחק, ועל עצמו אמר שהפחד והיראה שלו גם כן מצד השי"ת, וז"ש והנורא בנוראותיך, המלך היושב על כסא רם ונשא, עתיק יומין יתיב, וז"ש ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו וז"ש רם ונשא, וזהו כשמקבלין עול מלכותו ונעשים מקדש ומשכן שנקרא הדום רגלי אלקינו וכאמור:
48
מ״טשבעת ימים תאכל מצות למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ובפשוטו אינו מובן הלא נצטוינו גם בכל יום לזכור יציאת מצרים ולא נצטוינו לאכול שום דבר לרמז זאת, גם להבין הענין שבפ' משפטים נכתב שבת קודם לפסח ובפ' תשא נכתב פסח קודם לשבת, אף דפסח היה מוקדם בזמן לשבת מ"מ הא שבת מקודש ותדיר יותר מקדושת יום טוב, ולו משפט הקדימה, והענין היא דבזוהר הקדוש (ח"ב קפ"ג א) נקרא מצות מיכלא דאסוותא והיינו דבעת יציאת ישראל ממצרים נשלח הארה בתוך לבות בני ישראל בלי שום אתדל"ת כמ"ש במדרש (ויקרא רבה פ' י"ג) הללו וכו' והללו וכו' וע"ז נצטוו מיד לאכול ז' ימים מצות מיכלה דאסוותא שיתרפאו מכל וכל מזוהמת הנחש שבא גם כן מכח אכילת עה"ד טור וזה היה גם כן הכל מאתדל"ע ולכן מפטירין בשבת זו במתי יחזקאל אף דמצינו בטוא"ח (סי' ת"צ) מפני שמסורת בידם שתחה"מ יהיה בפסח מ"מ למה דוקא בשבת הי"ל לקובעה ביום טוב דפסח עצמו, אך ידוע דתחה"מ יהיה ע"י טלא דנטיף מלעילא מעתי"ק, ושורש המלא דעתי"ק נשפע בש"ק כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב פח א) והאי יומא מליא רישא דז"א מטלא דנחית מעתי"ק ולכן מפטירין דוקא בשבת שבתוך הפסח דהא והא גרמו להאי יומא, ורש"י (במגילה לא.) פירש דלכך אמר רב שם דמפטירין במתי יחזקאל מפני שהיו בני אפרים שיצאו ממצרים קודם זמנם ונהרגו ויש לזה שייכות ליציאת מצרים, וצ"ל דרב לשוטתי' דסובר הכי (בסנהדרין צב:) דהם היו בני אפרים, אך לשאר אמוראים שם דסברו שהיו בנ"א שלא היה בהם לחלוחית של מצוה ושכפרו בתה"מ ולא מצינו דפליגו הכא בענין הפטורה דמתי יחזקאל, ולפי רמז הנ"ל גם לשוטתם יש בזה שייכות ליציאת מצרים, כי עיקר הרמז היא על שביציאת מצרים היו אתעדל"ע כל פרטי נפשות מישראל אף שנטבעו בעומק הקליפה ולפי ראות עינם אין להם שום תקוה רק הקב"ה ברב רחמיו הוציאם כמו כן בכלך שנה באותו הזמן מתנוצץ הארה זו מטלא דנחית מלעילא, וזש"כ שם ביחזקאל אשר אמרו לנפשם יבשו עצמותינו אבדה תקותינו כה אמר ה' הנה אני פותח את קברותיכם וגו', שעל ידי אכילת מיכלא דאסוותא מתעורר בכל שנה באותו זמן להעביר זוהמת הנחש ולתקן פגם הראשון, שגרם מיתה לעולם וממילא יבולע המות לנצח וזכו לתחה"מ ע"י טלא דעתיקא, ואף שאין אנו מרגישים שום רפואה ופעולה אף על פי כן בודאי הוא פועלת מעט מעט, וזש"נ שבעת ימים תאכל מצות המיכלא דאסוותא למען תזכור את יום צאתך מארמ"צ היינו שתזכור ותרגיש יום צאתך האור שבא אליך באותו היום מצד אתעדל"ע שהיו ישראל משוקעים אז במ"ט שערי טומאה כידוע פסח מרמז פה סח שהיה הדיבור בגלות וביציאת מצרים פתח ה' פיות בני ישראל שיוכלו לדבר לפניו כעבד שניתן לו רשות לדבר לפני המלך, וזה הוא ענין סמיכת גאולה לתפלה דמצינו (ברכות ט:) ברב ברונא דלא פסק חוכא מפומי', היינו שכאשר השלים ברכות הגאולה שמסיים אד' שפתי תפתח דכגאולה ארוכה דמיא (כמש"ש) ואז כשניתן לו רשות יוכל להתפלל לפניו ית"ש, ולכן בפ' תשא כ' פסח קודם שבת דזכו לקדושת השבת הכל על ידי יציאת מצרים בפסח ועל ידי המיכלא דאסוותא מצד אתדל"ע, אבל בפ' משפטים שנכתב אחר מ"ת קודם הקלקול דבשעת מתן תורה כבר פסקה זוהמתן כמ"ש (שבת קמז.) ואז נא' אני אמרתי וגו' ובני עליון כלכם וגו' דלא הוו מייתי (כמ"ש ע"ז ה.) לא נצרכו אז לרמז זה לכן שם נכתב שבת קודם לפסח דתדיר ומקודש קודם:
49
נ׳בזה"ק (ח"ב קפ"ב ב) וע"ד כ' אלהי מסכה לא תעשה לך בגין לאבאשא גרמך וכתיב בתרי' את חג המצות תשמור תשמר דא סטרא דקדושה דבעו ב"נ לנטרא לי' ולא יחליף ולא יחליף לי' בגין סט"א כו' והוא מה שפתח טורף נפשו באפו איהו טרף ועקיר נפשי' ברוגזי' כו' ובראש דבריו פתח חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו וכי אזהר לי' לב"נ לאתמצע משאר ב"נ כו' דהא כד ברא קוב"ה לב"נ עביד לי' בדיוקנא עלאה כו' דאית בי' נפש רוח ונשמה ועילא מכולא נשמה כו' בגין דתלת חיילין אילין כלהו חד נפש רוח ונשמה משתתפי כחדא כו' ומה זה שפרט כאן טורף נפשו מדרנות הנפש, אך ענין היצר הרע דאיתא בגמרא כך דרכו של יצר הרע הוום אומר לו כך כו' עד ע"ז הוזכר (בשבת קה:), לענין שובר כלי בחמתו, ולענין תאוה (נדה יג:) ולענין גאוה שהוא מסתעף עד ע"ז מפורש בפסוק א' מסכה לא תעשה לך שלא תעשה עצמך ע"ז, והיצר הרע נקרא שאור שבעיסה כמ"ש (פירש"י ברכות יז.) ובת"ז (תי' כ"א לה ב) שאור וחמץ ס"מ ונחש וכו' ונקרא אל זר, כמ"ש (שבת שם) איזהו של זר שבגופו של אדם זה יצר הרע, ובגמרא (עירובין סה:) בג"ד אדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו והם ג' הקליפות קנאה תאוה וכבוד כוסו תאוה כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א רב א) דהא יצר הרע לא שריא אלא באחר דישתכח חדוה דתמרא וניאופין כו', ובגמ' (יומא עה.) כל הנותן עינו בכוסו כל העריות כולן דומות עליו כמישור, ולהיפך זכה משמחו כששותה היין לצורך ד"ת כמ"ש ר"נ (עירובין סד.) עד דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילאי דעתאי, מועיל היין לישר הלב שיהיה לו לב א' לאביו שבשמים, ישרים לשמחה דכ' לישרי לב שמחה (תענית טו.), בכעסו הקנעה שהכועס טורף נפשו באפו, ובהיפוך יש רוגזא דרבנן דאיהו טב לכל סטרין כמ"ש בזה"ק (ח"ב שם) ובכיסו נגד ק' הגאוה והכבוד, שעיקר הגאוה ניכר בעשיר כמש"נ ועשיר יענה עזות, ועני בלא"ה נכאה ונדכה ובתחנונים ידבר, רק כשהוא עשיר ניכר בכיסו יום אינו מתגאה ודעתו שפילה עליו טוב לו דכ' עם עני ודל, ואם לאו הכיס נוטל את נפשו, והנה שורש הסתת הנחש הי' בגאוה כמש"נ והייתם כאלקים, ואחר כך הכניס להרגיש הנאת הגוף באכילה, ובא נחש על חוה והטיל בה זוהמא כמ"ש (שבת קמו.). ואחר כך האכילה חוה לבהמה וחי' ועופות (כמ"ש ב"ר פי"ט) והיא קלי' הקנאה ורציחה ומשורש הגאוה מסתעף ע"ז כמו שמצינו בנ"נ וכדומה וג' קלי' אלו קנאה ותאוה וכבוד מוציאין את האדם מן העולם שהם שהם היפך החיים, והנה עשו קלי' הקנאה והוא הפסולת מק' יצחק אבינו ע"ה שהיה אש דקדושה פחד יצחק. וכנגדו קדושת א"א שהי' אוהב הבריות, ובעשו איתא (ב"ר ר"פ תולדות) שנאת דמו של אדם בגופו, וישמעאל קלי' התאוה, הפסולת מקדו' א"א שהי' אהבה. קדושת ה', וממנו יצא ישמעאל אהבת וחמדת זרות, וכנגדו פחד יצחק גבורה עלאה שמבטל ע"י היראה כל התאוה, ישמעאל כנגד יצחק, ועשו כנגד אברהם (וכ"כ רע"מ ח"ג רמו ב). וקלי' הגאוה והכבוד ראשית גוים עמלק, וכנגדו בקדושה יעקב אבינו ע"ה שהיה שפל בעיניו כמ"ש (ב"ר ויצא) כ"מ שנזכר עני ואביון ודל בישראל הכתוב מדבר ואמר מא"ו יבא עזרי, רק לית אנא מוביד סברי מן בריי (כמש"ש ר"פ):
50
נ״אוהנה בנפש יש ה' מדרגות נר"נ חי' יהודה (מ"ר סו"פ ואתחנן) נפש כנגד ה' אחרונה, רוח ו', נשמה בינה ה' עלאה (כמ"ש ת"ז תי' ו) ובה ב' מדרגות חי' כנגד יוד, ויחודה כנגד קוצו של יוד שמרמז לכ"ע (כמ"ש זח"ג סה ב), והם כנגד האבות שהם מרכבה לג' אותיות השה"ק וה' אחרונה נפש דוד רגל רביעי שבמרכבה (זח"א קנד ב) רזא דשמא קדושא והוא עפמ"ש (זח"ג רנ"ח סע"א) י' חכמה ה' בינה ו' ת"ת ה' מלכות, והאבות חג"ת חסד עלאה נפקא מחכמה, וגבורה מבינה (זח"ב קעה ב), והם כנגד ג' קלי' הקנאה והתאוה והכבוד כאמור, וכנגד הג' קלי' יש ג' טומאות מצורע משולח אף ממחנה ישראל שהוא כנגד קלו' הקנאה שאין לו חלק בישראל כלל, וגחזי דכ' בי' וצרעת נעמן גו' עד עולם למדו מזה (סנהדרין פ' חלק) שא"ל חלק לעוה"ב כיון שמשולח מכלל ישראל, ועז"נ טורף נפשו באפו שאף הנפש שהוא ממדת מלכות ה' תתאה כנסת ישראל טורף לי' ועקיר לי' זב כנגד קלי' התאוה והוא משולח רק ממחנה לוי' דכ' בהו ויורו משפטיך ליעקב דת"ח יכולים לכבוש היצר הרע מתאוה, וכמ"ש (סוכה נב:) אם פגע בך מנוול זה מנוול נקרא יצר הרע של תאוה שהוא משוקף ומנוול כמ"ש (שבת קנב:) חמת מלאה צואה וכו', משכהו לבית המדרש כו' שימשיך החשק לד"ת כמו שיהיה לעתיד שיושאר החשק לד"ת כמ"ש (מה"נ זח"א קלח א) דאלמלא יצר הרע חדוותא דשמעתא לא ליהוי, וטמא מת משולח רק ממחנה שכינה דשורש הגאוה היה ממה שברא השי"ת עולמו שיתפשט כבוד מלכותו וכ' ה' מלך גאות לבש, ומזה נסתעף במלכין קדמאין שכל א' אמר אנא אמלוך כמ"ש האריז"ל, ומזה יש לטוב כמש"נ ויגבה לבו בדרכי ה' שצריך גאות לידע שעל ידי מעשה האדם ודיבוריו עושה רושם בעליונים, ועז"א וכ' בתקי' את חג המצות תשמור ומצה היא ביטול שאור וחמץ שהם יצר הרע ס"מ ונחש שהיא אשת זנונים, ואחר כך בשבועות מקריבין השאור, והיינו כשזוכין ובריתי להודיעם (ונת' לעיל מא' כ"ו) למנדע רזא דמהימנותא דעת זה המכיר את בוראו (מ"ר נשא ר"פ י') יתברר אם יהיה חטאכם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית, והינו שבמאמר בראשית נזכר החושך שהוא מה"מ המחשיך פניהם של בריות (כמ"ש מ"ת וישב ד') ואיתא בגמרא (ב"ב טז.) הוא שטן הוא יצר הרע הוא מה"מ, ותוהו ובהו מעשיהן של רשעים כמ"ש (ב"ר פ"ב) והיינו שכך עלה במחשבה בראשית הבריאה שיהיה חשוכא ברישא ואחר כך נהורא, כדי שיהיה טוב מאד כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קפד א) דלית נהורא אלא ההיא דנפיק מגו חשוכא וכו' ואז כשלג ילבינו שיהיו זדונות כזכיות, וכמו בבעל תשובה כבעושה תשובה מאהבה שזדונות נעשות כזכיות (כמ"ש יומא פו:) וכמש"נ עליהם הוא יחיה:
51
נ״בגדולים מעשה ה' דרושים לכל חפציהם. ידוע לי כל מה שברא הקב"ה בעולמו היא כדי שיקח האדם ממנו לימוד לעבדות ה' ושהכל ברא לכבודו, וכמ"ש בשם הרה"ק מפשיסחא זצ"ל על מ"ש שנקראו שמו שדי שאמר לעולמו די היינו שהוא די ללמוד ממנו הכרת השי"ת, וכשבא אברהם אבינו ע"ה וראה בירה אחת דולקת תמה וכו' אפשר לבירה בלא מנהיג עד שהציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני בעל הבירה (כמ"ש ב"ר פ' ל"ט) ופי' ביה מש"נ מלאה הארץ קניניך והיינו שכל הארץ נתמלאה מקנינים שיקנה האדם עי"ז ידיעת השי"ת, ומה השי"ת רוצה ממנו, וכל דבר שבא לנגד עיני האדם, בכוון ובהשגחה פרטיות נזדמן דבר זה לנגד עיניו כדי שילמוד א"ע ממנה, וכמו שמספרין מהרה"ק ר"ר זושא זצ"ל שהלך בדרך לתימו, ובא לנגדו ערל וביקש אותו שיסייעהו להעמיד את העגלה עם שחת (שקורין הא) שלו שנפלה, ואמר לו שאינו יכול, והשיב לו הערל יכול אתה אבל אינך רוצה, ואמר ע"ז הרה"ק הנ"ל שרמזו לו שהה"א תתאה נפלה וביכולתו להעמידה רק שאינו רוצה, וכן מ"ש (בגמרא ריש סוטה) רבי אומר למה נסמכה פ' נזיר לפ' סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, ולמה יזיר עצמו הא היא לא חטא רק שהוא כמ"ש שכיון שהזמין השי"ת לנגד עיניו הסוטה בקלקולה אין זה אלא כדי שילמד א"ע להזיר עצמו מן היין, וזש"נ גדולים מעשי ה', במה שהם דרושים לכל חפציהם שכל מי שחפץ לקח איזה לימוד לעבדתו ית"ש יכול לקח לעצמו ממעשה ה':
52
נ״גבמדרש (שוח"ט תהלים) גדולים מעשי ה' הוא גדול ומעשיו (כצ"ל וכ"ה בדפו"ח) גדולים, גדול היינו בלא שיעורעד עתיקא למעלה מהתפיסה, שכל הנעלם מכל רעיון, ומהלליו גדולים דכתיב אז וגו' הגדיל ה' לעשות עס' אלה עם ישראל והוא כמ"ש ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשי בראשית שהעולם נברא בד"ת כמ"ש (ריש ב"ר) אני הייתי כלי אומנתו כו', ואחר כך מחדש בכל יום חידוש הלכה בב"ד של מעלה כמ"ש ב"ר פ' מט) וע"י חידוש ההלכה מחדש בכל יום מע"ב, ואחר מתן תורה נמסר חידוש תורה שבעל פה לחכמים ונקראו ת"ח בנאין שעוסקין בבנינו של עולם (כמ"ש שבת קיד.) וזהו הגדיל ה' לעשות עם אלה שמופיע השי"ת בלב החכמים מטלא דעתיקא טל שבו עתיד להחיות את המתים (שבת פח:) והו הגדיל וגו' ומה שכרו הוד והדר פעלו הוד והדר לבוש הראשון מעשרה לבושים שלבש השי"ת (כמ"ש מ"ר ואתחנן ושיר השירים) והם כנגד ע"ס ובפסיקתא (שוש אשיש) חשב לבוש הראשון הוד והדר וכן נראה מהפסוק ה"א גדלת מאד גדול מורה על עתי"ק וכ' הוד והדר לבשת ואחר כך עוטה אור כשלמה שהוא מא' יהי אור וכמש"נ (ב"ר פ"ג) מהיכן נבראת האורה וכו' נתעטף הקב"ה והבהיק אורו כו' ומאמר יהי אור לבוש הב' חכמה, לבוש הוד כתר וכמ"ש בתוס' (שבת פח. שבא משה ונטלן) של הוד היו, והדר איתא בגמרא (שם קנב.) הדרת פנים זקן, דיקנא דעתיקא וזש"נ לבושי' כתלג חיור ושער רישי' כעמר נקי שהוא כתר על הראש, וזה זכה א"א כמ"ש (ב"ר סו"פ נח) בא ולבוש לבושי וזש"נ ואברהם זקן שהוא ע"ה היה הראשון שזכה להשיג שיש שכל נעלם מכל רעיון וז"ש (ב"מ פז.) עד אברהם לא היה זקנה (ונת' כ"פ) ואלו הב' כתרים הוד והדר נמסרו לישראל במ"ת, וכ' הוד והדר פעלו שמעשה צדיקים נכתבו גם כן ע"ש הקב"ה כמש"נ מקדש ה' כוננו ידיך ונדרש (כתובות ה.) על מעשי ידיהן של צדיקים וכן מש"נ ומעשה ידיו, מעשי ידיהן של צדיקים מי מגיד הרקיע, ופעלו היינו אור הראשון כמ"ש (ב"ר סו"פ י"א) ומנין ששכרן של צדיקים נקראמ לאכה שנ' מה רב טובך וגו' פעלת לחוסים, והיינו עדמ"ש בס' הבהיר לקח שביעי ושם להם במקומו והשאר גנזו לצדיקים התגלות מאמר יהי אור חכמה, ה"פ אורה כ' כאן כנגד ה' חומשי תורה (ב"ר פ"ב). טובך אין טוב אלא תורה (ברכות ה.) רב טובך אשר צפנת היינו טלא דעתיקא, יוד חכמה קוצא דיוד רמיזא לאין (זח"ג ס"ה ב) עתיקא סתומא דכל סתומין דאיקרי אין (זח"ב סד ב) ובשבת התגלות עתיקא כמ"ש (זה"ק שם פח א) והאי יומא מליא רישי' דז"א מטלא דנחות מעתי"ק כו' תלת זימני כו', וז"ש במדרש (שוח"ט) וכה"א יראה על עבדיך פעלך היינו שזוכין לאור הגנוז של תורה שבעל פה טלא דעתיקא, והדרך על בניהם שזוכין לכתר הדר והמדרש מדלג פ' דרושים לכל חפציהם, שכל חפציהם ד"ת כמ"ש (זח"ג כט ב) דת"א כשבתות שהם תמיד פנוים לתורה, ואיתא וכל מעשיך יהיו לש"ש היינו שכשיהיה המכוון לש"ש אז כל חפציהם בכלל חפצי שמים והם דברי תורה, זכר עשה לנפלאותיו נפלאות פל"א עליון עתיקא, וכמו בקי"ס דבעתיקא תליא (כמ"ש זח"ב נב ב) כ' שם מי כמוכה גו' עושה פלא וכעין מש"נ כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות ומזה יש רק זכר בעולם הזה זכר עשה וגו' אבל העיקר יתגלה ביום ההוא כשיאיר היום כענין מש"נ ויקרא א' לאור יום מדת עתיקא דאקרי הוא (כמ"ש זח"ג רצ א). ואמר במדרש צדקתו עומדת לעד וכה"א צדקתך צדק לעולם, שזוכין ללבוש הוד והדר, וצדקתו עומדת לעד שלא יתבטל, וכן צדקתך צדק לעולם כשיש זיווג צדיק וצדק כחדא אינון (זח"א קפב ב) ויחוד קוב"ה ושכינתי' ו"ק היא כשיש התגלות יחוד י"ק, כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג קס ב) עילת העילות לא שריא תמן וכאלו לא הוה קוב"ה חד עם שכינתי' וכשיש יחוד קובה"ו ע"כ יש יחוד י"ק עלות העלות כ"ע, הוא כל שם הויה וזה צדקתך צדק לעולם, וזה מתגלה בשבת שהוא מעין עולם הבא כמ"ש (ברכות נז:) ועיקרו יתגלה לעולם הבא ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד:
53
נ״דזכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום ה'. היינו מה שמזכירין יציאת מצרים בכל יום ערב ובוקר שצריך להזכיר קי"ס ומכת בכורות (כמ"ש בירושלמי ומ"ר בשלח פ' כב) דזה נקרא נפלאותיו, דקי"ס בעתיקא תליא כמ"ש בזוהר הקדוש והוא פל"א עליון, וכן מכת בכורות שהיה מכה עשירית שאז נתבררו ישראל שיצאו מהקליפה ממדה יו"ד שהוא ראשית גוים ונכנסו לקדושה למדה יוד מתתא לעילא שהוא מדת כ"ע פל"א עליון וזהו זכר עשה לנפלאותיו, ומה שציוה השי"ת לזכור ב' הנפלאות הנז' הוא חנון ורחום ה' שעל ידי הזכרון יוכלו להמשיך אז שיזכו לקדושת עתיקא פל"א, וכמו שמצינו ברחב"ד (תענית כה.) שאמר מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק, ולמה הזכיר מי שאמר לשמן וידליק, רק שצריך להזכיר שכן הטביע השי"ת בטבע השמן וידליק ועל ידי זה יוכל להמשיך שיאמר לחומץ וידליק, ועל דרך ששמעתי מרה"ק זצלה"ה שאמר שמה שמצינו באלישע ויקצב עץ וישלך שמה ויצף הברזל ולמה הוצרך לקצוב עץ ולהשליך, רק שרצה להזכיר שהטביע השי"ת בעץ שיצף ע"פ המים ועל ידי זה השליך שיתן השי"ת טבע זו גם בברזל ואלישע עשה זה במעשה ורחב"ד זכר זה בפה מי שאמר לשמן וידליק כו ואצלו לא היה זה מעשה נסים דאז בודאי לא היה רוצה ליהנות ממעשה נסים (כמש"ש כד:) רק כיון שהיה ברור לנצח עיניו שאין שום טבע והרגל רק מה שהשי"ת נותן בזה הטבע והיה דומה לפניו מה ששמן דולק כמו שהיה חומץ דולק, ועל ידי שזכר בפה מי שאמר לשמן וידליק שזה רק ממאמר השי"ת על ידי זה המשיך ההשפעה לחומץ שידליק, וזהו זכר עשה לנפלאותיו הוא הטעם חנון ורחום ה' שעל ידי הזכרון יוכלו להמשיך ההשפעה מעתיקא שהוא פלא. טרף נתן ליראיו י"ל הא השי"ת זן ומפרנס לכל בריותיו, רק קאי על אכילת מצה שהוא אכילה של מצוה בקדושה ומברכין אקב"ו והוא בלא שאור וחמץ והיינו שלא ימצא בו שום הנאת הגוף שהוא בא ממה שהכנס הנחש השאור בעיסה ולזה זוכין רק יראיו יזכור לעולם בריתו היינו שיועיל לכל השנה שהי' האכילה בקדושה וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קנד ב) וכהני הוו לקטי איבא דשלחן משבת לשבת כו' בגין ההוא לחם כו' אתברכא כל מזונא ומזונא דאכלי ושתאן דלא לקטרגא בהו יצר הרע דהא יצר הרע לא אשתכח כו' ואם הועיל אכילת לחם הפנים שאכלו הכהנים בשבת לכל אכילתם בחול שלא יהיה בו קטרוג יצר הרע כמו כן יועיל אכילת מצה שהוא בלא שאור שבעיסה לאכילת כל השנה שיהיה בקדושה שלא יהיה בהם קטרוג יצר הרע שהוא השאור שבעיסה וזהו יזכור לעולם בריתו, ברית מורה שיהיה לעולמי עד, וכן נקרא תורה ומילה ברית כמ"ש (נדרים לב:) שהוא גם כן לעולמי עד שהתורה ניתנה במתנה לישראל עד שאמרו לא בשמים הוא וכן המילה מאן דאתגזר איקרי צדיק אף שיעבור עליו מה, מכל מקום ועמך כלם צדיקים כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א צג א) וכן השבת נקרא אות ברית שהוא לעולם וכן אכילת מצה מועיל לעולם שיהיה האכילה בקדושה, כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, בתיקונים (תי' יט כח ב) חכמה כ"ח מ"ה ובכל האומות יש חכמה כמש"נ ואתה מחי' את כלם וכ' החכמה תחיה את בעליה, עיקר החיות חכמה, ונמצא באו"ה ני"ק של חכמה המחי' אותם, הגיד לעמו הגדה ברזא דחכמתא כמ"ש (זח"א רלד ב) והיינו מה שפיזר ישראל לבין האומות, ובגמרא (פסחים פח:) כדי שיתוספו עליהם גרים ופירשו שהוא הני"ק מהאומות וממילא מסתעף שמתגייר מי מהם, וזש"נ לתת להם נחלת גוים החיות והחכמה שבהם, שכן עיקר התפשטות תורה שבעל פה בבבל כמ"ש (סוכה כ:) עלה עזרא מבבל ויסדה כו' הלל הבבלי כו' ר"ח ובניו כו' וכן תכלית כל הגליות להוציא התורה שבעל פה שבאו"ה, והאדם אינו יודע מה יקבל מהם מהני"ק ועז"נ הגיד לעמו שהשי"ת ממשיך ברזא דחכמתא הד"ת בלב האדם, וכן המעשים, שעל ידי זה יזכה להוציא הני"ק לפי הדור ושבת ברזא דברית, גם דכו"ע בשבת נתנה תורה לישראל ויום השביעי דא תורה שבעל פה (זח"א מז ב) ומלכות פה תורה שבעל פה יזכור לעולם בריתו דבו הזמן להוציא הני"ק ועל ידי שמירת שבת מיד נגאלין.
54
נ״האשרי איש ירא את ה'. במדרש (שוח"ט תהלים) זש"ה שקר החן וכו' כמה עשה אברהם ולא נתהלל אלא שהיה ירא לפניו שנאמר כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה וכו' ולמה אשריו שלא עשה המצות באנגריא אלא בשמחה, וכו' והיינו על פי מ"ש (ירושלמי פ' הרואה הובא בתוס' סוטה כב:) אהוב שאם באת לשנוא דע שאין אוהב שונא הוי ירא שאם באת לבעוט דע שאין ירא בועט, שלכבוש היצר הרע מועיל היראה, כמ"ש (ברכות כח:) שיהא מורא שמים עליכם כמורא בו"ד, ותלמידיו אמרו שיש מורא יותר (ובריש שו"ע או"ח) כשישים אל לבו שממ"ה עומד עליו מיד יגיע אליו היראה, וזה כובש יצרו באנגריא והנה אברהם אבינו מדתו האהבה כמש"נ אברהם אוהבי ומזה יצא פסולת ישמעאל אהבת זרים, ויצחק שמדתו פחד יצחק גבורה עלאה, יצא ממנו פסולת עשו קנאה ורציחה, ואשריו יעקב שכליל משני המדות אהבה ויראה, וזש"נ אשרי איש ירא את ה' ומ"מ במצותיו חפץ מאד שלא יעשה את המצות באנגריא כעבד העובד את מלכו מיראה רק מאהבה, ומ"ש במדרש שלא נקרא אברהם יר"א עד העקידה אמרנו על פי מ"ש בשם הרה"ק מרימנוב זצוקל"ה עמש"נ וישלח אברהם את ידו כי אברהם אבינו נזדככו איבריו כל כך שלא היו יכולים לעשות דבר שהוא נגד רצון השי"ת וכאן שלא היה באמת רצון השי"ת לשחוט את יצחק לא רצה ידו לקח את המאכלת עד ששלחה אברהם אבינו בע"כ, וכ"ז מפני שא"א היה ירא לנפשו אולי זאת הוא מצד נגיעת עצמו אהבת בנו ולא מצד שהוא היפוך רצון העליון, ולכן נתברר בהעקידה במדת היראה, וכעי"ז מצינו בגמרא (גיטין לז:) ברכה שהחזיר לו חוב בשביעות ואמר משמט אני והי' רבה עצב ומזה הבינו שעוד לא נגמר המצוה בזה עד שיאמר הבע"ח אף על פי כן דאם לא כן אדרבה היה רבה שמח בקיום המצוה, גבור בארץ יהיה זרעו שעל ידי זה זכה שמטתו שלימה שאף בזרעו לא נמצא פסולת ומדתו אמת ושפת אמת תכון לעד, דור ישרים יבורך שיזכו אחר כך לישר הלב כסיל שיהיה גם כן טוב, וישרים לשמחה (כמ"ש תענית טו.) ואף דצדיקים לאורה ויש להם מלחמה לכבוש היצר הרע מכל מקום כ' אור צדיקים ישמח, שאחר כך זוכין לישרי לב שמחה, לישר הלב, ואחר שנולד יעקב אבינו גם אברהם ויצחק נקראו ישראל (ב"ר ר"פ תולדות) שגם מטתן שלימה דישמעאל ועשו אינם מזרעם כמ"ש (נדרים לא.) ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק, ובשבת ש' רזא דג' אבהן בת מתעטרא בהו (זח"ב ר"ד ע"א) שזוכין לג' קדושת האבות, ובסעודה זו זוכין לקדושת יעקב אבינו וזוכין לקדושה זו:
55
נ״וימים אחרונים של פסח
56
נ״זבשבת וביו"ט אומרים שבת ומועדי קדשיך באהבה וברצון בשמחה ובששון הנחלתנו, אהבה היא בלא טעם רק שכך רצונו יתברך כמש"נ הלא את עשו ליעקב דהיינו שמעשיהם שוים ואף שיעקב ח"ו עושה כמעשה עשו או עשו עושה כמעשה יעקב מכל מקום ואוהב את יעקב אהבה בלא טעם, בשמחה ובששון היינו שבאמת ראוי לאהבה מפני מעשיו עדמ"ש בן חכם ישמח אב ונאמר בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני, וביעקב אומרים יעקב בנך בכורך שמאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו, ששניהם יש בו אהבה מרצונו ית' בלא טעם, ומשמחתך ששמחת בו היינו מצד מעשיו הרצוים שבסיבתם ראוי הוא לאהבה קראת שמו ישראל היינו מאהבה בלא טעם. ועל זה אמר (סנהדרין מד.) אף על פי שחטא ישראל הוא שמטתו שלימה. שמזרעו אף אם יגדל עבירות עד לשמים כמו שחשבו שם בגמרא על עכן מ"מ לא יאבד שמו ישראל, וישורון נקרא ע"ש שמעשיו ישרים, והנה קדושת שבת היא קביעא וקיימא מצד השי"ת כמש"נ לדעת כי אני ה' מקדישכם מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל (שבת י:) ומש"ה אומרים באהבה וברצון, שכן רצונו יתברך, אות הוא ביני וביניכם ועכו"ם ששבת חייב מיתה כמ"ש (סנהדרין נח:) וקדושת יום טוב מקרא קודש דישראל קבעי לי' כמ"ש (פסחים קיז:) ומכניסין קדושה להזמנים, מש"ה אומרים ביום טוב בשמחה ובששון, ומכל מקום אומרים הנחלתנו, שגם זה הכח להכניס הקדושה לזמנים הוא מהשי"ת שהנחילנו זה הכח, וכמ"ש (בשמות רבה פ' טו) ואל תתמא ע"ז שהקב"ה קידש את ישראל שנאמר והייתם לי קדושים וגו' ולפי שהם מקודשים לשמים לכך מה שהם מקדשים הוא מקודש רצונך לידע צא ולמד מכלי השרת וכו', ובכל הזמנים יש בו מצות שמחה מצד ציווי השי"ת מה שאין כן בשבת שאין בו מצות שמחה רק בספרי (בהעלותך) דרש וביום שמחתכם אלו השבתות דבשבת אין בו מצות שמחה רק שהישראל שמח בו מצדו כמש"נ ישמחו במלכותך שומרי שבת, והיינו על ידי הקדושה שנותן השי"ת בלב ישראל וזוכה על ידי זה לישרות הלב כמ"ש בזוהר הקדוש ובתק"ז (ת' מח) לדרתם דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי ליבא ואתפנו יצר הרע מתמן כו' דהיינו להוריק הרע מלב כסיל גם כן וכשזוכה לישרות הלב לישרים שמחה כמש"נ ולישרי לב שמחה (סופ"א דתענית) ובחג הסוכות נזכר בו כמה פעמים מצות שמחה וכן בשבועות כ' מצות שמחה מה שאין כן בפסח לא כ' מצות שמחה בפירוש רק נלמד מסוכות ושבועות, ובכל חג יש בו ברכת החג וכמ"ש והשיאנו ה"א את ברכת מועדיך, ובסוכות כ' בפירוש ברכה מעניני עולם הזה כמש"נ כי יברכך ה"א בכל תבואתך ובכל מעשה ידך, ובשבועות כ' גם כן מסת נדבת ידיך וגו' כאשר יברכך ה"א, מה שאין כן בפסח, ומצות השמחה הוא באכילה ושתיה כמ"ש (פסחים קט.) אין שמחה אלא בבשר אין שמחה אלא ביין, ובפסח בא המצוה באכילה אכילת מצה, ולא נזכר בו מצות שמחה שבאמת גם בפסח היה עיקר הקדושה מהשי"ת שכן היה עיקר יציאת מצרים רק מצד השי"ת וכמו שאמרנו שמטעם זה נקרא חג הפסח בתורה בשם שבת ממחרת השבת, ורק כיון שמצות אכילת מצה שלא יהיה בו שאור היינו שלא ימצא בהאכילה שום שאור שבעיסה ויהיה אכילה בקדושה אזי ממילא יש בו מצות שמחה שזוכה לישרות הלב ולישרי לב שמחה, מכל מקום גם בפסח אומרים בשמחה ובששון הנחלתנו שהמצוה היא מי* ישראל שישמרו האכילה שלא ימצא בו שאור דהוא השאור שבעיסה שהוא הקלקול הראשון הנאת הגוף באכילה ונלמד בו מצות שמחה גם כן, וכן יש בו ברכת החג גם בעניני עולם הזה וכמ"ש (ר"ה טז.) הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות, ובשבת ויום טוב אומרים שבת ומועדי קדשיך באהבה וברצון בשמחה ובששון קאי על שבת גם כן והוא עדמ"ש בגמרא (זבחים צא.) אטו שבת למוספים אהנאי לתמידין לא אהנאי, דהתמיד שבשבת יש בו מקדושת השבת, וכן אטו ר"ח למוספי דידי' אהנאי למוספי שבת לא אהנאי דמוספי שבת שחל בו ר"ח יש בו מקדושת ר"ח. וכן אטו ר"ה וכו' למוספי ר"ח לא אהני וכן אטו שבת כו' לברכת יין לא אהנאי, אף דברכת בפה"ג היא הברכה שמברכין על כל שתיית היין מכל מקום ברכת בפה"ג שמברכין על יין דקידוש יש בו מקדושת שבת, וכן יו"ט שחל בשבת יש בו מקדושת שניהם ומהני קדושת שבת לקדושת יום טוב שאף קדושת היום טוב נותן השי"ת בקדושה קביעא וקיימא והוא באהבה וברצון, וכן מהני קדושת יום טוב לקדושת שבת שאף קדושת שבת הוא מצד ישראל דישראל מקדשו לי' בשמחה ובששון שמכניסין קדושה לשבת מצד ישראל:
57
נ״חבזה"ק (בשלח מ"ז ע"א) ה' ילחם לכם ואתם תחרישון ר"א פתח אם תשיב משבת וגו' זכאין אינין ישראל וכו' ומגו רחימותא דלהון קריב לון לגבי' ויהיב לון שבת וכו' דתורה ניתן לישראל מתוך אהבה וכמ"ש אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת תורה ומצות חקים ומשפטים אותנו למדת, ואף שחזר הקב"ה על האומות ולא קבלוה וישראל הקדימו נעשה לנשמע, מכל מקום מצינו שיטענו האומות כלום כפית עלינו הר כגיגת וכו' (וכמ"ש ע"ז ב:) והיינו שהשי"ת היה מוכן ליתן תורה לישראל אף בכפיית הר כגיגית וזה מאהבה שאהב את יעקב מאהבה ורצון בלא טעם וכמו שבת שהיא אות ביני וגו' וכמו שאמרנו שהיא באהבה ורצון הנחלתנו, וכן עכו"ם ששבת ח"מ וכן עכו"ם העוסק בתורה (כמ"ש סנהדרין נח. נט.) וז"ש ומגו רחימותא דלהון יהב לון אורייתא ויהיב לון שבת ועל זה נקרא שמם ישראל שזה מורה מאהבה ורצון ואוהב את יעקב מרצון בלא טעם וכמו שאמרנו (במ' הקדום) ואמר וקראת לשבת דיזמין לי' כד"א מקראי קודש וכו' והיינו שאף ששבת היא מתנה טובה קדושה מצד השי"ת, מכל מקום צריך האדם להכניס בו קדושה מקרא קודש באיתערותא דלתתא, ואמר עוד ת"ח האי מילה דנפיק ב"נ מפומי' וכו' ובכולא בעי לאתחזאה עובדא ולאתערא איתערותא ממה דאצטרך ובשבת במילי דשמיא ובקדושא דיומא בעי לאתערא ולא במלה אחרא, היינו שבכל יום צריך אתערותא דלתתא ממה דאצטרך שאם האדם צריך לעורר חסדים מלמעלה צריך לעסוק בגמ"ח ועל ידי זה מעורר חסדים (כמ"ש בזח"ג צ"ב רע"ב) וכן כהא"ג בכל ענינים שצריך, ובשבת צריך שיהיה התעוררות ודבר דבר במילי דשמיא וקדושה דיומא נראה דהזה"ק מפרש ודבר דבר שצריך לדבר דבר שיהיה נקרא דבר, ואין הפ' שלא ידבר דבר חול, רק שידבר דבר שיהיה דבר ה' וכמו שאמרנו מכבר והיינו מילי דשמיא וקדושה דיומא:
58
נ״טואח"כ אמר בזוהר הקדוש ת"ח הכא כד אתקריב פרעה כו' לא בעא קוב"ה דיתערין ישראל אתערותא לתתא כלל וכו' תחרישון ודאי, וצריך להבין הפתיחה שפתח בפ' שבת וכל הענין לענין קי"ס, אך באמת קי"ס בעתיקא תליא כמ"ש בזוהר הקדוש (שם נב ב) אלי דייקא בעתיקא תליא כולא כו' דקי"ס בעתיקא תליא ושבת גם כן יש בו ההגלות עתיקא כמ"ש (בזוהר הקדוש ח"ב פח א' וסו"פ אחרי) ואמר כאן שיש הבדל שבשבת אף שיש בו התגלות עתיקא שעיקר הקדושה מהשי"ת מכל מקום צריך שיהיה אתערותא דלתתא מצד האדם כמ"ש וקראת דיזמין לי', שצריך הכנה מצד האדם כמו מקראי קודש זמינין מקודש, מה שאין כן קי"ס שאז היה הקטרוג מה נשתנו אלו מאלו כמ"ש במדר' ובזוהר הקדוש (ח"ב קע ב) ומש"ה אמר ה' ילחם לכם ואתם תחרישון ודאי' ולא תתערין מילה, דאם יהיה אתערותא דלתתא יהיה קטרוג אם ראוים לכך, ומש"ה צריך שיהיה בלא ושם אתערותא דלתתא דהא אבהן אקדימו אתערותא לעילא וזכיתא דלהון וכו' ובמ"ר (בשלח פ' כ"א) איתא בזכות אברהם וכו' שנאמר ויבקע עצי עולה רע"א בזכות יעקב אני קורע להם הים שנאמר ופרצת ימה וקדמה, ובזוהר הקדוש (שם) איתא מה כתיב ויהי באשמורת הבוקר אשגח קוב"ה בזכותא דאברהם וכו' וכאן אמר דאבהן אקדימו אתערותא וזכותא דלהון כו' שהעיקר היה בעתיקא תליא, והיא זכותא דאברהם שזכה למדת זקן, ובמדרש זכר זכות יעקב שהיא הנהר היוצא מעדן וגו' שהוא המשכה מאור עתיקא, ולא זכר זכות יצחק, שהוא בכלל שיעקב מחבר על ידי בחי' הדעת חו"ב מוחא ולבא, והעיקר היה התגלות עתיקא, וז"ש זכותא דאברהם דהיא כלל בהן וזכותא דלהון, ואמר שבקי"ס א"צ שום אתערותא דלתתא שאז היה מתעורר קטרוג אם ראוים לכך, וכאן היה קטרוג מה נשתנו אלו מאלו ולפיכך אמר להון ואתם תחרישון ולא תתערין מילה, ומקרא קודש דפסח גם כן מצד השי"ת שאז היה גם כן עיקר הגאולה ויציאת מצרים מצד השי"ת שמטעם זה נקרא פסח בתורה מחרת השבת שאז במכת בכורות נתבררו ישראל שקשורים בראשית המחשבה שזה היה מכה עשירית נגד מדה א', ומכל מקום היה אתערותא דלתתא ע"י מצות פסח ואכילת מצה ודם מילה, מה שאין כן קי"ס שהיה רק בעתיקא בלא שום אתערותא דלתתא, וכשחל ז' דפסח בשבת יש בו ג' הקדושות קדושת חג הפסח ודשבת, וזמן קי"ס, וכשהוא קדושה משולשת אז נשאר הקדושה בקביעות כמו קדושת יעקב אבינו שהיה שלישי וכמ"ש במדרש (ב"ר פ' ת"ח) יעקב חבל נחלתו מה החבל הזה אין מפקיעין אותו פחות מג' כך האבות וכו', ויכולים לזכות לקדושה זו שתשאר בקביעות בהתגלות עתיקא אף בלא שום אתעדל"ת כמו בקי"ס:
59
ס׳בדברות אחרונות כתיב וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה"א משם ביד חזקה ובזרוע נטויה וגו' ולמה הזכיר במצות שבת יציאת מצרים שהיה ביד חזקה ובזרוע נטויה, וכן במצות איסור חמץ כ' כי בחוזק הוציא וגו' ולא יאכל חמץ, וכן בקידוש בכורות נז' בחוזק יד הוציאנו ה' וגו' ובמצות תפילין נז' למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך וגו', ובפ' שני' כ' בחוזק יד וגו', ובתחלת פ' וארא כ' וגאלתי אתכם בזרוע נטוי' ובשפטים גדולים, ובפ' בכורים כ' ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטוי' וגו' ופסוק זה מביא בעל הגדה ודרש ביד חזקה זו הדבר שנ' הנה יד ה' הוי' וגו' ובזרוע נטוי' זו החרב כמש"נ וחרבו וגו' נטוי' על ירושלים וכבר אמרנו שמה שאמר זו הדבר אין הפי' על מכת דבר שיהיה בבהמות שזה לא גרם עוד היציאה ממצרים, רק דקאי על מכת בכורות, ומייתי לראי' שדבר נקרא יד ה' ממש"נ במכת דבר הנה יד ה' הויה רק דשם נז' יד ה' שהיא חסד שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה (כמ"ש במדרש ויקרא רבה פ' יז) ואף במצרים כ' ויסגר לברד בעירם וגו' ואחר כך ויך כל בכור וגו' ואם היו שומעין במכת דבר והיו מוציאין ישראל לא היה נוגע בנפשות כלל, וזהו חסד ונקרא יד ה' שהוא יד הגדולה שהוא חסד, ומכת בכורות נקרא יד החזקה חוזק יד שהוא גבורה שבחסד שהיה נגוף למצרים ורפוא לישראל, כמ"ש בזוהר הקדוש (בא לו א) שאז נתבררו ישראל ויצאו מהקלי' ממדה י' ונכנסו לקדושה במדה י' מתתא לעילא, שהוא כ"ע, וכ"כ האר"י הק' שיד החזקה וזרוע הנטוי' הם תרין דרועין דאריך אנפין שהם במדה א' ימינא ושמאלא ובזרוע נטוי' זו החרב היינו גם כן על מכת בכורות ומביא מפ' וחרבו נטוי' ושם כ' וירא ת מלאך ה' וגו' וכאן כ' ועברתי בא"מ ודרש בעל הגדה אני ולא מלאך כו', רק בפ' ועבר ה' לנגוף וגו' ולא יתן המשחית לבא וגו' ומשמע שהיה מלאך, ואחר כך כ' וה' הכה כל בכור וכ"מ שנאמר וה' נדרש הוא ובית דינו כו', והיינו מלכותא קדישא שהיא דינא דמלכותא, וכמ"ש צדק ידיעא דאיהי דין וכו', אך בזוהר הקדוש (בשלח נא א) עה"פ ויסע מלאך ה' וגו' איתא כל שליחותא דבעי מלכא מבי' מטרוניתא נפקא כו' אשתכח דמטרוניתא איהי שליחא דכלא וכו' ואמר שם אפקיד בידהא כל זיינין דילי' רומחין וסייפין קשתין חצין וחרבין וכו' וכל אינון מאנין מגיחי קרבא וכו' וז"ש ובזרוע נטויה זו החרב ומביא מפסוק וחרבו נטוי' וגו' והיינו שהיה גם על ידי מדת הגבורה ממש דלפעמים מגלה השי"ת אורו וממילא יוצא כל הקדושה וכל החיות שבהם והם מתים וזהו ועבר ה' לנגוף את מצרים וגו' שכיון שגילה השי"ת קדושתו יצאו כל הנ"ק וכל החיות מהבכורות ומת כל בכור ועז"נ ועברתי וגו' והכיתי כל בכור וגו' אני ה' וממילא נתקדשו בכורות ישראל שקשורים בשורש בראשית במאמר ראשון וזהו ביד חזקה שהוא גבורה שבחסד וגם היה בזרוע נטויה שהוא חרב גבורה ממש שהוא מלאך ה' ועז"נ וה' הכה הוא ובית דינו והיינו מטרניתא צדק דאיהו דין ועז"נ ולא יתן המשחית לבוא וגו' ובמצות מצה וקידוש בכורות ותפילין הזכיר יד חזקה וחוזק יד שהעיקר מה שנתקדשו בכורות ישראל וצוה שישראל קשורים בשורש ומתקנין פגם הראשון שע"ז מורה מצה ולא יראה לך חמץ כ"ז היא מה שעבר ה' והוא חוזק יד נגוף למצרים ורפוא לישראל ובתחלה במאמר וגאלתי זכר שגם יהיה נצרך וגאלתי אתכם בזרוע נטוי' ובשפטים גדולים שהיא החרב מדת הדין שלמעלה ואחר כך ולקחתי אתכם לי לעם שיהיו מטרוניתא ובפ' ביכורים שמורה גם כן על ראשית ישראל קשורים בראשית המחשבה מזכירין שניהם ויוציאנו וגו' ביד חזקה ובזרוע נטוי' וכן במצות שבת בדברות ראשונות שהיה קודם הקלקול לא נזכר כלל יציאת מצרים, רק מצד השי"ת אני אמרתי אלקים אתם שיהיה כמו קודם הקלקול קדושה קביעא וקיימא אך אחר הקלקול נזכר בדברות שניות ויוצאך ה"א משם ביד חזקה ובזרוע נטויה שהם שני הענינים הנזכרים מה שגילה הקב"ה קדושתו ואורו שעל ידי זה מתו כל הבכורים ונתבררו ישראל לחלקו, וזרוע נטוי' שהיא מדת הדין ממש להרוג בכוריהם, ע"כ צוך ה"א לעשות את יום השבת שהוא להכניס קדושה גם מצד ישראל לשבת:
60
ס״אבמכילתא גדולה האמונה שבזכות האמונה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה וכבר הק' בזוהר הקדוש (נג ב) וכי עד השתא לא האמינו בה' והא כתיב ויאמן העם וגו' ומה זה רבותא שהאמינו אחר כל הנסים ובפרט נס קריעת ים סוף דכ' שמעו עמים ירגזון וגו' וכמו שהק' במ"ר (פ' כ"ג) א"ר יצחק היו רואין כל אותן נסים שנעשו להם ולא היה להם להאמין וכע"ז הק הרמב"ן ז"ל עמ"ש והאמין בה' ויחשבה לו צדקה שפירש"י לזכות על שהאמין והק' ואיני מבין מה הזכות הזאת למה לא יאמינו באלקי אמן והוא הנביא בעצמו וכו' ובאמת במכילתא אמר גדולה אמונה שבזכות האמונה ירש העולם הזה והעולם הבא, ונראה דנפק"ל ממ"ש ויחשבה לו צדקה ות"א וחשבה לי' לזכו ולא חשב לזכות כל מה שעשה אברהם אבינו ע"ה שנטע אשל והקריא שמו של הקב"ה בפה כל (כמ"ש סוטה י:) וכן כל הנסיונות, ומזה אמר במכילתא שבזכות האמונה ירש עולם הזה ועולם הבא וק' קושית הרמב"ן ז"ל מה זה זכות ורבותא, אך בזוהר הקדוש (נד ע"ב) איתא לה' דא נהורא דנפיק מעדן כו' ומשמע לבתר דכתיב אשירה לה' דא מלכא קדישה עלאה וע"ד לא כתיב אשירה לו והיינו דכיון דכ' מקודם את השירה הזאת לה' הול"ל אשירה לו ומזה דייק שהשם הוי"ה השני היינו עתיקא ששם הוי"ה הוא נגד מדה ת"ת בחשבון עשר שמות שהם כנגד ע"ס, ומ"מ שם הוי"ה הוא כלל כל הע"ס די"ק חו"ב ו' הוא ו' המדות ה' בתראה מלכות ותגו של יוד כ"ע (כמש"ש סה ב וע"ז מורה שם הב' מלכא קדישא עלאה, וכן כאן דכתיב ויראו העם את ה' ויאמינו בה' הול"ל ויאמינו בו ומדכתיב בה' היינו מלכא קדישא עלאה דיש כמה מדרגות באמונה וכמ"ש בגמרא (תמיד כח.) ויש אומרים יחזיק באמונה יתירה שנאמר עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי ומשמע שיש אמונה יתירה והוא דכל ישראל מאמינים בני מאמינים דאיהו אמת ואיהו אמונה וכמו שאמרנו במ"ש (פסחים נו.) כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבינו אלא אחד. היינו שבלבך הוא מבורר באור שה' אחד והיא בחי' אמת, כך אין בלבנו אף שאינו מפורש כ"כ בבחי' אמת מכל מקום אנו מאמינים שה' אחד. שבבחי' אמת נודע בשערים בעלה כל חד לפום מה דמשער בליבי' כמ"ש בזוהר הקדוש (וירא קג ב) ויש מהימנותא שלימותא כד"ש בסעודת שבת סעודתא דמהימנותא שלימותא, והיא על פי מ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב פח א) דהוא תליא מהימנותא דלעילא בעתי"ק ובז"א ובחק"ת, ואמונה יתירה היינו אמונה מכל וכל שעל ידי אמונה יכולים להשיג עד בחי' אמת, איהו אמת וזהו מדרגת משה רבינו ע"ה שהוא בחי' הדעת פנימיות מכ"ע וזהו עיני בנאמני ארץ, שמשה רבינו ע"ה נקרא בכל ביתי נאמן הוא, וזהו לשבת עמדי, דנודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ, וזקנים גם כן נקרא זה שקנה חכמה דהיינו שי"ל החכמה בקנין, מ"מ כ' בשבתו עם זקני ארץ, מה שאין כן בנאמני ארץ כ' לשבת עמדי, והיא עדמש"נ מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחילם ואיתא בזוהר הקדוש (מה"נ וירא צז ב) זה יעקב אבינו דעביד לי' כרסי יקר בלחודוי וכו' וזהו לשבת עמדי ודרגא דיעקב איהו דמשה רק דיעקב מלבר ומשה מלגאו דא מגופא ודא מנשמתא כמ"ש (בת"ז תי' י"ג). וכתיב להושיב עם נדיבים היינו כל האבות שנקראו נדיבי ארץ כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג ק"נ סוע"א ונת' במ"א) דמה שאמר דיעקב אבינו עביד לי' כרסי יקר בלחודוי היינו מ"ש שצורתו חקוקה בכה"כ. ואיתא במדרש (איכה ב' א') השליך משמים ארץ תפארת ישראל כו' כלום אתם מקניטין אותי בשביל איקונין של יעקב שחקוקה על כסאי הא לכון טרון באפיכון וכו' וכיון שכל האבות נקראו ישראל כמ"ש (ב"ר ר"פ תולדות) יצחק נקרא שמו ישראל כו' אברהם נקרא שמו ישראל כו' נמצאו כל האבות שנקראו ישראל עד שנולד יעקב (ונת' כ"פ) ומשו"ה אמר בזה"ק שם יעקב אבינו כסא בפ"ע כו' ברית כרת קוב"ה ליעקב יותר מכל אבותיו דעביד לי' כה"כ וכו' ומ"מ אחר שנקראו ישראל גם הם כסא כבוד ינחילם, וזהו לשבת עמדי, וזהו מ"ש והאמין בה' וכבר נז' בתחלה והנה דבר ה' אליו וגו' והול"ל והאמין ומדנזכר עוד הפעם בה' היינו מלכא עלאה עתי"ק וזהו אמונה יתירה ועז"א ויחשבה לו צדקה וכתרגימו לזכו, ועל ידי האמונה זו זכה וירש עולם הזה ועולם הבא כמ"ש במכילתא, וכן הענין כאן דכ' ויאמינו בה' והול"ל ויאמינו בו, ומדנזכר השם היינו מלכא עלאה אמונה יתירה שע"י אמונה יכולים לזכות לבחי' אמת, וז"ש שבזכות האמונה זכו ושרתה עליהם רוח הקודש רוח מקודש עלאה שהיא מטלא דעתיקא, וכמ"ש בפירש"י (תשא) ובדעת רוח הקודש בחי' הדעת פנימיות מכ"ע, ודייק דשרתה עליהם רוח הקודש בפשוטות ממה שאמרו דברי עתידות שמעו עמים ירגזון וכדומה ומנא ידעו והיה רק ע"י רוח הקודש. (ועי' בזוהר הקדוש ס א). ומשו"ה כ' אחר כך ובמשה עבדו דמשה נקרא עבדו דמלכא עלאה עתי"ק כמ"ש לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא:
61
ס״בויט משה את ידו וגו' ויולך ה' רוח קדים עזה וגו' וישם את הים לחרבה. להבין הענין למה עשה השי"ת הרוח קדים כמו שצריך סיבה לבקיעת המים שמצינו בגמרא (גטין לא:) רוח קדים חרישית כו' בשעה שמנשבת עושה תלמים תלמים בים, והלא בקיעת הים לא היה ע"י הרוח כמש"נ מה לך הים כי תנוס וגו' מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוקי יעקב, וכמ"ש במדרש (פ' כ"א) שהים לא רצה להקרע עד שנתן הקב"ה ימינו על ימינו של משה שנאמר וילך לימין משה וגו', ואם כן למה נצרך הרוח קדום. כמו רגע היה להים להקרע מלפני אלקי יעקב, אך הענין הוא דשורש הגליות הוא לתקן פגם הברית שהוא חטא דור המבול שנאמר כי השחית כל בשר וגו' ונשפטו במים, וגלות ראשון היה במצרים שהיא ערות הארץ, כדי שיתבררו ישראל במדת צדיק, ואיתא בכתבי האר"י ז"ל דאותן הנפשות בעצמן שהיו במבול היו במצרים ונגזר עליהם היאורה תשליכיהו רק דמשה הצילם כמ"ש (סוטה יב:) עה"פ שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו בשבילי נצלתם כלכם, והים מורה על התאוות שנקראו מים הזדונים, ובאמת היה עוד טענות על ישראל בענין זה גם כן, ואף דאיתא במד' (שה"ש ד' יא) שלא נמצא אחד מהם פריץ בערוה וכו' והקטרוג על ישראל איתא במד"ר (בשלח שם) שהיה הללו עוע"ז וכו' וכן במ"ר (אחרי פכ"ג) גוי מקרב גוי אלו ואלו ערלים או"א מגדלי בלוריות כו' לובשי כלאים. משמע שבעריות לא היה קטרוג עליהם, אך בזוהר הקדוש (תרומה ק"ע ב) מפורש קטרוג רהב בג"ע וע"ז ושפ"ד, ועל כן אף שהיו גדורים מן הערוה מ"מ היה עליהם טענות בשמירת הברית, ואיתא בזוהר הקדוש (בשלח מט א) מה חמא ימא ארונא דיוסף חמא וערק מקמי' בגין דכ' וינס ויצא החוצה וע"ד הים ראה וינוס, (וכ"ה בב"ר פכ"ז), והענין הוא דכל ישראל נקראים על שם יוסף שארית יוסף (כמ"ש ב"ר פע"א) שיוסף מברר כל ישראל ועמך כלם צדיקים, כיון דאתגזר איקרי צדיק, שכן כל קדושת השבטים אף שכל א' היה לו קדושה מיוחדת מ"מ היה נכלל קדושתו בכל השבטים כמ"ש איש כברכתו ברך אותם (כמ"ש במ"ר ויחי) וזה הים ראה וינוס, וזה דאיתא במכילתא לגוזר ים סוף לגזרים לגזירים, דכיון דאתגזר איקרי צדיק, וזש"נ ההרים רקדו כאלים גבעות כבני צאן, ישראל נמשלו לצאן שמרמז גם כן לקדוה"ב דכ' נוהג כצאן יוסף. וישראל זוכין לכל הקדושות מצד שהם זרע קודש בני האבות והאמהות הקדושים כאי' בזוהר הקדוש ובמדרש (בלק פ"כ) הרים אלו אבות וגבעות אלו אמהות, וענין הרקודין שהיא הרמת הרגלים שרומזים על ע"ה הרמתם הוא הכל על ידי קדושת היסוד. וזה שנוהגין לרקוד ישראל לרקוד בשמחה של מצוה לרמז ע"ז ועמך כלם צדיקים, ולאשר שאז בקי"ס היה עוד טענות על ישראל בענין זה, לזנ"א ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וגו' ועל ידי זה נשב בלבבות ישראל רוח טהרה לטהרם מתאוות הנקראים מים הזדונים וישם את הים לחרבה ויבקעו המים ועל ידי זה אחר כך ממילא הים ראה וינוס, שראה ארונו של יוסף, וכ"נ מזוהר הקדוש שם שכל הלילה היה בדינא קוב"ה עלייהו דישראל ועז"א מעשי ידי טובעין בים, והועיל הרוח קדים עזה בלב ישראל לטהר לבבם מכל תאוה וישם את הים לחרבה:
62
ס״גתורי זהב נעשה לך עם נקודת הכסף. במדרש תורי זהב זו ביזת הים עם נקודת הכסף זו ביזת מצרים, כשם שיש הפרש בין כסף לזהב כן יש שבח ממון הים מביזת מצרים, וצריך להבין כיון דכתיב וינצלו את מצרים ודרשו שעשאוהו כמצודה שאין בה דגן כמצולה שאין בה דגים (כמ"ש ברכות ט:) איך יתכן שיהיה ביזת הים גדולה מביזת מצרים. ובאמת מה שבשרו לאברהם אבינו ע"ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא היה הכוונה על כסף וזהב דאין מעצור לה' ליתן להם כסף וזהב מבלי שיקחו ממצרים. גם אצל אברהם אבינו ע"ה לא היה חשובות אצלו כסף וזהב. כמו ששמעתי מרה"ק זצוק"ל שאמר עה"פ ואברהם כבד מאד במקנה ובכסף ובזהב שאברהם אבינו ע"ה היה עליו למשא כבד הקניינים והכסף וזהב שלו שמדתו היה אהבה והיה ירא שלא יכנס בלבו חמדה מעניני עוה"ז והיו הנכסים כבדים עליו, רק ענין ואחרי כן יצאו ברכוש גדול היינו מה שיוציאו הקדושה משם ואז היה במצרים בגלות התורה, שלעו"ז היה אז חכמת מצרים, וישראל הוציאו הנ"ק משם וזה היה אצלם הכנה למתן תורה וע"ז נתבשר אברהם אבינו ע"ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, רק מה שהוצרכו לקח כסף וזהב שבאמת כל מה שברא הקב"ה הוא בשביל הצדיק כמ"ש (ברכות ו:) כל העולם לא נברא אלא בשביל זה. וקדושתו מתפשטת גם בקנינים שלו, ואיתא (חולין צא.) ביעקב אבינו ע"ה שנשתייר על פכין קטנים מכאן לצדיקים שממונם חביב עלים יותר מגופן וכ"כ למה לפי שאין פושטין ידיהם בגזל, והוא פלא וכי זהו טעם מספיק להסתכן עבור פחים קטנים. וגם לשון שאין פושטין אינו מובן, וכהאי לישנא איתא גם כן (סנהדרין צט:) גבי ראובן מכאן לצדיקים שאין פושטין ידיהם בגזל, והוא פלא יותר שצריך לימוד ע"ז שצדיקים אין פושטין ידיהם בגזל פשיטא דמי שגוזל נקרא רשע שב"נ גם כן מצווה על הגזל, כעין קושית הגמרא (יבמות כ.) וכל מי שאינו מקיים ד"ת קדוש היא דלא מיקרי רשע נמי לא מיקרי, והול"ל מכאן לראובן שהיה צדיק. אך שם יתכן שמפני שראובן היה עוד נער קטן ולא ידע כלל מאיסור גזל ורק היה רגלי חסידיו ישמור ואבריהם לא יוכלו לעשות דבר שהוא נגד רצון השי"ת, עדמ"ש הרה"ק ר"מ מרימנוב זצלה"ה שכל המעשים שעשה אברהם אבינו ע"ה עד לקיחת המאכלת שהיה באמת רצון השי"ת עשו אברי אברהם אבינו ע"ה מעצמם מה שאין כן בלקיחת המאכלת לשחוט שבאמת לא היה זה רצון השי"ת לא רצו אבריו וידיו לעשות רק ששלח את ידו בכח ממה שחשד לעצמו פן היא עצל מפני אהבת בנו, וזה מ"ש מכאן לצדיקים שאין פושטין ידיהם בגזל היינו שידייהם בעצמן אינם רוצים לפשוט יד בגזל. ודייק זה מראובן שהיה עוד נער קטן ובלי דעת נשמר מעצמו מגזל ולא לקח רק מן ההפקר, וכאןם שאמר שצדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופן לפי שאין פושטין ידיהן בגזל היינו שלא לוקחים מה שאינו מגיע להם מהשי"ת, עדמש"נ לחם חוקי היינו שנחקק ונקצב מהשי"ת לחלקו, וקרי לי גזל עדמ"ש (ברכות לה:) כאלו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל כי לה' הארץ ומלואה ומה שלא נברא בשבילם הוא אצלם כגזל ואין פושטין ידיהם לקח, ומפני זה ממונם שמיוחד להם שנברא בשבילם חביב עליהם כ"כ עד שמסר יעקב אבינו ע"ה את נפשו עליהם ע"ד מה שסיפר רה"ק זצוק"ל ששמע מרבינו ר"ב מפשיסחא זצוק"ל שאמר בשם היהודי הקדוש זצוקללה"ה שדבר שיש לו שייכות לצדיק מחויב ליהנות ממנו אף במסירת נפש. ולכן יעקב אבינו ע"ה שידע שהפכים קטנים הם שלו ושייכים לנפשו ונבראו בשבילו מסר נפשו להעבירם, וכן ענין כל כסף וזהב שהוציאו ממצרים היה מה שרצו להוציא הקדושה שהיה כבושה בתוכם:
63
ס״דומצינו אצל אברהם אבינו ע"ה שהיה מדתו אהבה מכל מקום אחר נסיון עשירי כתיב עתה ידעתי כי יר"א אתה, ואף שלפי הנראה היה זה מרוב אהבתו להשי"ת שדחה אהבת בנו יחידו, אך שלימות האהבה היא היראה עלאה וכמ"ש במדרש (תהלים מ' קי"ב) כמה עשה אברהם ולא נתהלל אלא שהיה ירא לפניו שנאמר כי עתה ידעתי וגו' והיינו יראה עלאה יראתי מתוך שמחתי כמ"ש בתדב"א (א"ר פ"ג), וכן יציאת מצרים שהיה בזכות אברהם אז הוציאו הנ"ק ממדת חסד ואהבה ועשאוה כמצודה שאין בה דגן דהיינו קיום החיים, וכמצולה שאין בה דגים היינו החיים בעצמה, שבדגים נזכר בראשונה נפש חי' בתורה ובקי"ס כתיב וירא ישראל את היד הגדולה, ויד הגדולה היינו ימין כמ"ש לך ה' הגדולה היינו מדת חסד, והוא שאז היה חסד גם למצרים כמ"ש בזוהר הקדוש (מז ב) דאפ"ה דינא ברחמי כו' ואתקברו בארעא כו' הה"ד נטית ימינך תבלעמו ארץ, והוא דמה שפלטן הים חיים יש טעם במכילתא מפני הביזה ויש טעם כדי שיראו המצרים ויתקיים בהם אך תיראי אויבתי תכסה בושה, והיינו שאז המצרים שפלטן הים וראו מה הגיע להם וראו הנסים הכירו אז האמת לשעה ונתקיים בהם וידעו מצרים כי אני ה', וזה חסד גדול להם שהכירו האמת וכן מה שפרעה הקריב ואיתא במ"ר (פכ"א) שהקריב את ישראל לתשובה שעשו ועל ידי זה זכה גם כן להכיר אחר כך האמת, וזה הועיל למצרים שזכו לקבורה וזה וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים דהיינו החסד שפלטן הים חיים והכירו האמת לפי שעה, וכתיב אחר כך ויראו העם את ה' ולא כתיב ויראו אותו והיינו הוי"ה מלכא עלאה דהיא יראה עלאה יראתי מתוך שמחתי ואז הוציאו כל הקדושה ממצרים שבתחילה הוציאו אך הקדושה שהוא תורה שבכתב וזה מכונה בשם נקודת הכסף, ואחר כך על הים זכו להוציא מהם אף הקדושה תורה שבעל פה שהוא מטלא דעתיקא כמ"ש כל יקר ראתה עינו ראתה עינו של ר"ע כו' כמ"ש (במד' רו"ת פ' חקת) ואז היה נכלל כל תורה שבעל פה בתורה שבכתב, וזה זכו בביזת הים, ונקרא ביזת הים תורי זהב דזהב מורה על יראה מפני שכתוב ויראו העם את ה' והיינו מלכא עלאה כאמור (במא' הקדום) שאז זכו לנהורא דעתיקא, וביזת מצרים נקרא נקודת הכסף שמורה על אהבה שאז הוציאו רק הקדושה מתורה שבכתב שהיא על ידי מדת אהבה, וז"ש בזוהר הקדוש (נג ב) לא תוסיפו לראותם עד עולם עד דאתער האי עולם כו' כדין כתיב וירא ישראל את מצרים וכו' הה"ד מן העולם ועד העולם דייקא והיינו עלמא עלאה ואמר להם משה שלא תוסיפו לראותם עד זמן זה שיזכו לעלמא עלאה ועד העולם דייקא דהיא קי"ס שאז ראו אותם והוציאו מהם הנ"ק בשלימות. וזהו הק' מתורה שבעל פה שהוא מטלא דעתיקא שהוא אור הראשון כדין כ' ויאמינו בה' ובמשה עבדו וכמ"ש (לעיל) שמורה על אמונה יתירה עיני בנאמני ארץ שהוא מדת הדעת לשבת עמדי (ונת' מ' לח):
64
ס״הששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה"א וגו'. ולמדו מזה (פסחים קכ.) מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות, וצ"ל למה נכתב זה הלימוד שאכילת מצה רשות בשביעי ושילמדו מזה לכל הו' ימים בדבר שהיה בכלל כו' הול"ל בכל הו' ימים. והנה בשמיני עצרת כ' עצרת תהיה לכם וכאן כ' עצרת לה"א ונחלקו בזה ר"א ור' יהושע (שם סח:) והנה בתנחומא (פסחס טו) איתא על שמיני עצרת והיתה ראויה להיות אחר החג נ' יום כשם שעצרת אחר החג נ' יום אלא אמר הקב"ה חורף הוא כו', נראה מזה שחג שבועות הוא כמו שמיני עצרת אחר סוכות כן שבועות אחר פסח, ובאמת בתורה לא נקרא כלל שבועות בשם עצרת רק שביעי של פסח נקרא בתורה עצרת, רק בלשון חז"ל נקרא שבועות עצרת, והאר"י הק' ז"ל כ' דעצרת הוא לשון קליטה שהקדושה נקלטת אז, ויתכן דקדושת הפסח מצד ישראל עיקר הקליטה בחג שבועות ומשו"ה נקרא בלשון חכמים שבועות עצרת, וכמו כן בשמיני עצרת הוא עצרת לכם קליטת קדושת חג הסוכות, מה שאין כן מצד השי"ת נקרא שביעי של פסח עצרת לה"א שהיה צופה תיכף בז' ש"פ שכבר נקלטה הקדושה דחה"פ, דקדושת הפסח אמר רה"ק זצוק"ל בשם רבינו ר"ב מפשיסחא זצוק"ל שהיא כמו ראית חתן וכלה ושבועות היא הקנין, והנה בפסח אף שהיה אז גם כן בעתיקא שאז היה מכת בכורות מכה עשירית שאז יצאו ישראל מהקליפה ממדה י' שהוא ראשית גוים ונכנסו לקדושה במדה א' שהוא כ"ע, אך לא היה רק לפי שעה. שאח"ז היה הקטרוג עוד מה נשתנו אלו מאלו עד עכשיו אלו עוע"ז ואתה קורע להם את הים כמ"ש במ"ר (פכ"א) ובזוה"ק (ח"ב קע ב). מה שאין כן בשעת קי"ס שאז היה הראיה כמ"ש ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל (מכילתא וזוהר הקדוש סד ב), ואף שאחר כך נעלם מהם דכ' וילכו שלשת ימים ולא מצאו מים ואין מים אלא תורה כמ"ש בגמרא (ב"ק פב.) ובזוהר הקדוש (ס' א) וכי מאן יהיב להו אורייתא הכא כו' ואוליפנא דקוב"ה תורה איקרי כו'. עכ"פ נשאר להם התשוקה והחשק כמ"ש בזוהר הקדוש ואמרו בשם הבעש"ט שהפליא חוזק החסידות בתחלתו ומרבינו ר"ב זצוק"ל אמרו שאמר ע"ז מש"נ אל תאמר שהימים הראשונים טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת זאת כו' דהיינו שמתחלת מראה השי"ת להאדם בשאלה מה שיכול להשיג אחר כך ביגיעתו ואח"ז מסלק ממנו אותו האור כדי שיקנה זאת ביגיעו, ואמר רה"ק זצוק"ל ע"ז. שכשיעור שיוכל להשיג אחר כך ביגיעו ככה מראה לו השי"ת בתחילה, ומש"ה מצד ישראל הוא עיקר עצרת בחג שבועות שהיה אז מתן תורה. ולולא הקלקול אני אמרתי אלקים אתם והי' אז התיקון בשלימות, ואז הוא עצרת מצד ישראל ולכן נקרא בלשון חז"ל שבועות עצרת ואז מקריבין שאור וחמץ אף שבכל השנה אסור להקריב שאור אך אז כבר נתברר שזהו השאור שמיעוטן יפה כמ"ש (ברכות לד.) אבל השי"ת העיד על ישראל בשביעי ש"פ שכבר נקלט אצלם הקדושה וראתה שפחה וכו' וזש"נ עצרת לה"א, מה שאין כן שמיני עצרת נאמר עצרת תהיה לכם שאז נקלט הקדושה מחג הסוכות אף מצד ישראל, ומש"ה שינה הכ' בשמיני עצרת תהיה לכם, וכאן עצרת לה"א, וזה שזכר כאן שאכילת מצה רשות שבאמת אם היה כאן הקנין והקליטה היה מותר כאן אף אכילת חמץ כמו בחג השבועות, רק מטעם כיון שמצד ישראל, לא נגמר הקליטה עדיין אז שאח"ז נסתר מהם האור כנ"ל עדיין נוהג איסור חמץ, אך עכ"פ כיון שהוא עצרת לה"א למדה התורה כאן שאכילת מצה רשות וממנו נלמד לשאר הימים שהוא רשות בדבר שהיה בכלל וכו':
65
ס״וויאמר משה אלך העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' וגו'. מהו הלשון התיצבו, אך הוא עדמ"ש (תנחו' נצבים א) אף על פי שקללות הללו באות עליכם הן מעמידים אתכם כו' לכך נאמר אתם נצבים וגו' וכן אמר להם משה אל תיראי שהיראה היא נותנת לכם עמידה וקיום, וכמש"נ ופרעה הקריב ואיתא (שמות רבה פכ"א וזוהר הקדוש מז א) שהקריב לבם של ישראל לתשובה וזש"נ התיצבו ומזו היראה יהיה לכם עמידה ומצבה וראו את ישועת ה' וגו', לא תוסיפו לראותם עד עולם ובזוהר הקדוש (נג ב) הק' הא כ' וירא ישראל את מצרים מת וגו' אר"י מתון חמו להו א"ל אי כתב ל"ת לראותם חיים הו"א הכי כו' אלא ת"ח כתוב מן העולם ועד עולם ותנינן עולם לעילא עולם לתתא כו' עד עולם עד דאתער האי עולם וכו' והיינו דקי"ס בעתיקא תליא (זה"ק נב ב) והיינו כל ג' ראשונות וכמו שקרא בזוהר הקדוש סעודת שבת דעתיקא (פח א) וברע"מ קראו שבת עלאה (שם צב א) והיינו בינה, והוא עדמ"ש (רע"מ פנחס רנז א) אבל מבינה ולעילא איהי מנוחה ועונג ושביתה לכל עובדא וכשזוכין ישראל לשבת עלאה שהיא בינה זוכין גם כן לחכמה דחו"ב תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין כמ"ש (זח"ג ד א) ומחיבור חו"ב מוחא ולבא מוליד הדעת שהיא פנימיות מכ"ע, וזה עד עולם שהוא קי"ס שהיה בעתיקא וז"ש בזוהר הקדוש כדין כ' ויאמינו בה' ובמשה עבדו, דאף דמדה אחרונה איהי אמונה (כמ"ש רע"מ שם רל א וכן איהי יראה ושריא בה יראה (הק' זה"ק ה ב). מ"מ שלימות האמונה הוא בהתגלות עתיקא, וכמ"ש (זח"ב פח א) דהא תליא מהימנותא דלעילא בעתי"ק וכו' היינו אמונה יתירה (וכמשנ"ת מא' לז) וכן אף דמדת מלכות היא יראה ונקרא לב (כמ"ש יומא עב:) על מי שאין בו י"ש ולב אין, מ"מ בינה לבא היינו כשנכנס היראה למעמקי הלב כמש"נ אז תבין יראת ה' ולכן בקי"ס כתיב ויראו העם את ה' ויאמינו, שאז זכו לשלימות היראה והאמונה והתגלות עתיקא וזהו לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם ה' ילחם לכם וגו' והול"ל ה' ילחום לכם אך הענין הוא על פי מה שהק' בזוהר הקדוש (נו א) כיון דכ' ה' איש מלחמה לא ידענא דה' שמו, אך בקי"ס היה קטרוגים כמ"ש במד' (פכ"א) ובזוהר הקדוש (ח"ב קע ב) אך כיון שזכו ישראל להתגלות עתיקא דהיינו לכל קדושת שם הוי"ה שכולל כל הט' מדות י"ק חו"ב ו' המדות ה' מלכות ותגו של יוד שמרמז לכ"ע בסוד הדעת ואז נעשה השי,ת כביכול איש מלחמה, דבלא זה השי"ת אהב משפט ולא יכול לדחות המקטרגים, אך כיו שזכו לקדושת עתיקא, שישראל קשורים בשורש בהשי"ת וכמ"ש (ברכות יז.) גו"י לפניך שרצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה וכו'. והיינו שהמצרים הם החייבים בכל חטאי ישראל, ואז נעשה השי"ת איש מלחמה, וזש"נ ה' ילחם שנעשה איש מלחמה ואתם תחרישון ודאי (ונת' בשלח מ"י), וזה זכו ע"י שקפצו לים במסירות נפש על אמונת ה' וכמ"ש בגמרא (סוטה לז.) ובמכילתא שבאו עד חוטמן במים, ועל ידי זה זכו להתגלות ולקדושת כל שם הוי"ה כאמור, וזש"נ ויסעו ובזוהר הקדוש (מח א) מקשה וכי לאן אתר פקיד לון דינטלון כו' אלא אהדר לעילא כו' והיינו כמ"ש מקודם אלי דייקא, ובזוהר הקדוש (ח"ב קעח ב) אלי דייקא כו' ויסעו דייקא במזלא הוה תלו כו', והיינו שאז זכו שיהיו ישראל בני בכורי בנים לה' וכמ"ש הרמ"ע מפאנו ז"ל נפש אב מזל לבן והיינו שורש נשמתו, וז"ש אלי דייקא שישראל קשורים בשורש רצונינו לעשות רצונך כו' ואז נעשה השי"ת ה' איש מלחמה וכאמור:
66
ס״זבגמרא (פסחים קכ.) ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה"א מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות וכו' ולמה נרמז זה שמצה כל ו' רשות בשביעי, ולא ביום אחר, אך בפשיטו י"ל שהוא רבותא שאף בז' שיש חובה לאכול פת שהיא יום טוב מ"מ אכילת מצה רשות שיוצא במצה עשירה רק שלא יהיה חמץ וכש"כ בחה"מ שאין חובה כלל לאכול פת, אבל הענין דעיקר מצות מצה שיהי' לחם עני כמש"נ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני, דענין מצות פסח הוא שמתברר שהשי"ת עומד על הפסח והוא מפורש לעין ישראל שממ"ה עומד עליו, ומזה יכול האדם ח"ו להשיג גאוה ואיתא (חולין פט.) חוקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני נתתי גדולה לאברהם וכו' וכבר אמרנו שאין המכוון על גדולת עולם הזה שזה לא נחשב כלום אצל אברהם אבינו ע"ה רק המכוון כשמשפיע השי"ת אור, ואברהם אבינו ע"ה שהיה התחלת האור כמ"ש ב"ר (פ"ב) יהי אור זה אברהם וכשנתגלה לו אור ה' אמר אנכי עפר ואפר, ומשה ואהרן שזכו לכל אור הד"ת תורה אור אמרו נחנו מה וכמ"ש (שם) גדול מש"נ במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם וכו' וע"ז בא המצוה ל"ת עליו חמץ שצריך לבער השאור שבעיסה מכל וכל מלב, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני שיזכו על ידי זה שיהיו ממעטין עצמם ולא יתגאו ח"ו על ידי מעלת הקרבת הפסח, וכ"כ בזוהר הקדוש (ח"א קנז א) לחם עני מאן דא דוד מלכא דכ' בי' כי ענין ואביון אני ואם כן בז' שזכו אז ישראל ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים ויחזקאל (מכילתא וזוהר הקדוש סד ב) ויכולים מזה להשיג גאוה ח"ו ואז היו מאבדין הכל, וא"כ היה מהראו שיהיה בז' אכילת מצה חובה, ולמדנו הכ' שאף בשביעי רשות, דכיון דכבר זכו בלילה הראשונה שיהיה לחם עני, היינו שידע שהכל מהשי"ת שכן מורה לחם עני. וכעמ"ש בת"ז (ת' י"ג) מצה פרוסה ד' מצה שלימה ה' והיינו מדת מלכות סיהרא דלית לה מגרמא כלום וכן דוד המלך ע"ה שהיה מרכבה למדת מלכות אמר כי עני ואביון אנכי תולעת ולא איש ושוב מועיל זה על כל הז' ימים. רק שישמור א"ע משאור וחמץ, היינו שלא יכנוס שאור שבעיסה, וכיון שאכילת מצה בז' רשות כש"כ בשאר ימים ונלמד במדת דבר שהיה בכלל, ורק בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה, ומ"מ יש מצוה גם בשאר הימים במצה וכמשנ"ת במא' ט"ז):
67
ס״חונכתב רמז זה במש"נ וביום השביעי עצרת לה"א וכבר שאלו בגמרא (שם סח:) כ' א' אומר עצרת לה"א וכתיב א' אומר עצרת תהיה לכם, ונחלקו בזה ר"א ור"י, וכבר אמרנו שהכל מודים שצריך להיות גם הלכם שהוא הנאת הגוף בקדושה שיהיה עצרת לה"א, אך המחלוקת דר"א סבר או כולו לה' או כולו לכם לפי מה שהוא אדם, שמי שיכול להיות אצלו הנאת הגוף בקדושה עצרת לה"א צריךם להיות כולו לכם, ומי שקשה עליו זה יהיה כולו לה', ומ"מ במה שהוא לה' צריך להיות גם כן לכם, כמו שאמר רבינו הק' מלובלין זצוק"ל על א' בימיו שהיה בעל בשר אף שהיה עני אך היה מתמיד גדול בתורה, ואמר שמשיג תענוג ובריאת הגוף מהד"ת, ור' יהושע סובר חלקהו חציו לאכילה ושתי' וחציו לבית המדרש שצריך ב' מדרגות העבודה, אך למה נכתב בשמיני עצרת תהיה לכם, ובפסח כ' לה' אלקיך הו"ל לכתוב שניהם במקום אחד, אך העסק בפסח הוא לברר האכילות שיהיה בקדושה ולמדנו הכ' שיהיה אף לכם הנאת הגוף עצרת לה"א לש"ש, ובשמיני עצרת העסק מקודם למיתב בצילא דמהימנותא דהוא ד"ת ושמיני עצרת נביעי דאורייתא (ונת' שמיני עצרת) ונכתב בתורה שצריך שיהיה הד"ת גם לכם, שגם הגוף יהנה מהד"ת ויהיה לו קיום החיים מהד"ת כאמור, ואמר הכ' שאף בשביעי שזוכין שיהיה הנאת הגוף בקדושה, עצרת לה"א, ומזה יכולים ח"ו להתגאות ולאבד הכל, מ"מ גם אז אכילת מצה רשות, שכבר הועיל אכילת מצה דלילה הראשונה שישיג אדם מדרגה זו שיהיה לחם עני שידע דלית לי' מגרמי' כלום, ובזמן שהיה בית המקדש קיים שהיה הפסח קרב ונאכל בלילה הראשונה, ומפני קדושת הפסח שלא יכניס גאוה בלב נצטוינו ז' ימים תאכל עליו מצות לחם עני נקרא החג על שם המצות שנוהג כל ז', ואחר החורבן שאין לנו פסח ומ"מ מופיע קדושת הפסח אף בזמן הזה והיינו פסח דלעתיד שיתברר שהשי"ת עומד על הפתח ומפורש נגד עין ובזה"ז אין הבדל בפועל בין ליל א' לשאר הימים נקרא החג בלשון חכמים חג הפסח ע"ש קדושתו שמופיע בכל הז' ימים:
68
ס״טהתיצבו וראו וגו' במכילתא א"ל משה היום השרתה שכינה עליהם רוח הקודש שאין יציבה בכ"מ אלא רוח הקודש ומייתי מכמה פסוקים, ואחר כך מייתי ואומר ותתצב אחותו מרחוק ששרתה עלי' רוח הקודש, ולא פי' מנ"ל (ובגמרא סוטה יא. יליף מויבא ה' ויתיצב דשמואל וזה הביא במכילתא מקודם) ויתכן דיליף מדכ' לדעה מה יעשה לו והול"ל לראות מה יעשה לו, וע"כ שהוא לדעה ע"י רוח הקודש ועל דרך מ"ש רש"י (תשא) ובדעת רוח הקודש, וכמ"ש (בזח"ג סא א) רוח הקודש כלומר רוח מהאי קודש דלעילא והוא הדעת פנימיות מכ"ע, וכן מפורש במכילתא (עה"פ ותקח מרים) לדעה אין דעה אלא רוח הקודש שנ' כי מלאה הארץ דעה את ה' (ובסוטה שם מייתי מפ' כי אל דעות ה' עדש"א ברכות לג. דעה שנתנה בין ב' שמות):
69
ע׳ואח"כ במיכלתא באותה שעה היו ישראל דומין ליונה שברחה מפני הנץ ונכנסה לנקיק הסלע והיה הנחש נושף בה כו' כך היו ישראל באותה שעה הים סוגר ושונא רודף מיד נתנו עיניהם בתפלה עליהם מפורש בקבלה יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה, וי"ל כיון ששרתה עליהם רוח הקודש וראו ישועת ה' למה המשילם ליונה כו', גם הלשון נתנו עיניהם בתפלה הול"ל קולם, גם לא מצינו שהתפללו רק דכ' מקודם ויצעקו ואחר כך נאמר ואתם תחרישון, אחר כך מייתי כי קולך ערב בתפלה ומראך נאוה בת"ת ד"א ומראך נאוה במעשים טובים, י"ל הא עדיין לא נתנה התורה, גם מעשה הטוב לא ניתן להם רק מצות הפסח וזה עשו בלילה הראשונה ולא בשעת קי"ס, אך מהמשל מבואר שהים סוגר נגד הנץ, והשונא רודף נגד הנחש שנשף בה, והיינו דעיקר הרדיפה היה מה שברחו מקלי' מצרים, והיה סוגר מלברוח עדמ"ש במכילתא והמים להם חמה א"ת חומה אלא חמה שאף הים נתמלא עליהם חמה והיה מקטרג עליהם הללו כו' והללו כו' (כמ"ש זח"ב קע ב) והיינו שרצה להכניס בהם יצר הרע אחר שזכו לשעה במכת בכורות לעקור יצר הרע (כמשנ"ת כ"פ) והוא שטן הוא יצר הרע (ב"ב טז.) ומצרים שהיו אז ראש הקלי' נמשלו לנחש, ואף שבקלי' נחש אשת זנונים מלכות דקלי' (זח"ב קמ"ח ב) מ"מ כבר אמרנו דכמו דבקדושה כ"ע איהו כתר מלכות כן לעו"ז בקלי' עשו מלכות הרשעה ועמלק ראשית גוים ראשית דקליפה והכל א', ועמלק יצרא בישא (זח"ג קס א) וזה היה אז פרעה ומצרים, וזהו השונא רודף שרצה להחזירם למצרים להיות משוקעים לעולמי עד כעובר בבטן אמו, והנה רוה"ק מצינו שהיא מדה אחרונה כמ"ש (מגילה יד:) ותלבש אסתר מלכות שלבשתה רוה"ק וכ"כ בזוהר הקדוש (ח"ג קסט ב), ומצינו דעת רוח הקודש ודעת היא פנימיות מכ"ע, אך עיקר הדעת הוא דעה את ה' וכ"כ במדרש (נשא רפ"י) דעת זה המכיר את בוראו, וכשישים אל לבו שממ"ה עומד עליו כו' מיד יגיע אליו היראה (כמ"ש ריש או"ח). ומדה אחרונה שבת דמע"ש איהי יראה ושריא בה יראה (הק' הזהר ה ב) והן מפתחות החיצונות (שבגמרא שבת לא:) ונקרא גם כן לב שבלא י"ש התורה מחיר ביד כסיל ולב אין (יומא עב:). ובינה לבא כמש"נ ולבבו יבין, והיינו כשנכנס היראה לעמקי לבבו וכמש"נ אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא וכ' כי תבוא חכמה בלבד ודעת לנפשך ינעם, שבחבור חכמה מוחא ובינה לבא אז יוליד הדעת פנימיות מכ"ע, וזהו יראה עלאה שעומד תמיד לפני המלף ופחד ה' לנגד עיניו וזהו הדרתא שהתורה תרעא לדרתא (שבת שם) והיינו שהשי"ת שוכן בלבו תמיד, וכל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו (ברכות לג.) והיינו שנעשה לבו בית המקדש וקה"ק כפי מה שזוכה (ונת' במ"א) וזה זוכה לדעת פנימיות מכ"ע שקשור בשורש, תפלה בא תמיד על ידי יראה ובגמרא (ברכות ו: ט: י:) נדרש לשון יראה על תפלה, שתפלה עומד לפני המלך (שם לד:) דעיקר התפלה בלב דהיא י"ש, ויש יראה עלאה מהמוח והיא גם כן בינה לבא, וכאן שהיה הים סוגר קטרוג היצר הרע, והנחש ראשית דקלי' כאמור השונא רודף, נתנו עיניהם בתפלה עיניהם היינו מהמוח, ואין המכוון על תפלה בפה רק עדמש"נ צעק לבם אל ה' אך משורש המוח, וז"ש ועליהם מפורש בקבלה יונתי בחגוי הסלע ושם היה הנחש שהוא מצרים ראשית דקלי' רק ישראל היו בסתר המדרגה שנתנו עיניהם בתפלה, ומסיק כי קולך ערב בתפלה ומראך נאוה בת"ת ובזוהר הקדוש (ח"ב ס א) מקשה עמ"ש ולא מצאו מים ואין מים אלא תורה מאן יהיב להו אורייתא הכא כו' ואוליפנא דקוב"ה תורה איקרי כו' והיינו דכל תרי"ג מצות נקראו תרי"ג זינא עטין (שם פב ב) והיינו שהם כולם עצות איך לבוא להכרת ה' מא' אנכי ה"א וכ"כ במד' (שיר השירים פ' ישקני) שבדבור אנכי נתקע ת"ת בלבם, וכן כאן שזכו להתקשר בשורש להדעת שבא ע"י בינה לבא. אז היה כל הד"ת מפורש להם בלבם, וז"ש קולך ערב בתפלה משם א"ד שנאמר א"ד שפתי תפתח וזה היה להועיל מהים סוגר תחלת קטרוג היצר הרע. ומראך נאוה בת"ת להועיל להנצל מראשית דקליפה השונא רודף להטביעם בנ' שערי טומאה במצרים כשיחזירם ח"ו, וזה המכוון גם כן במ"ש ד"א כי קולך ערב בתפלה כאמור להנצל מהים סוגר, ומראך נאוה במעשה הטוב ועדמ"ש (כתובות ה.) ואלי במעשה ידיהם של צדיקים כו' מקדש א"ד כוננו ידך כו' והיינו כשזוכה להדרתא בינה לבא שהלב נעשה משכן ה' זהו נקרא מעשה ידיהם של צדיקים מעשה הטוב, וב' מדרגות הללו נכלל במש"נ התיצבו וראו היום שרתה עליהם רוח הקודש ב' המדרגות מרוח הקודש יראה תתאה מלכות ויראה עלאה בינה לבא. דעת פנימיות מכ"ע:
70
ע״אבמכילתא (פ' מה תצעק) רי"ש אומר בזכות ירושלים אני אקרע להם את הים שנאמר עורי עורי לבשי עוזך ציון לבשי בגדי תפארתך ירושלים עה"ק כי לא יוסיף יבא בא עוד ערל וטמא ואומר עורי עורי לבשי עוז זרוע ה' וגו' הלא את היא המחצבת רהב וגו' הלא את היא המחרבת ים וגו' השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים, ויפלא מ"ש בזכות ירושלים אם הכוון בזכות שיבנו ירושלים הול"ל שעתידין לבנות ירושלים או בית המקדש וכלשון שאומר כ"פ שם שעתידין לקבל שעתידין לעשות, גם בפסוק נזכר מקודם ציון ואחר כך ירושלים והול"ל בזכות ציון, גם הגז"ש דיליף מדכ' שם לבשי עוז ולשון עוז לזכר אצל ציון וירושלים כ' בגדי תפארתך. גם כל הגז"ש מוקשה דשם כ' עוז זרוע ה' וכאן כ' לבשי עוזך, גם להבין הפסוק ששינה בציון לבשי עוזך ובירושלים בגדי תפארתך, אך הענין שמצינו בזוהר הקדוש (ח"ג לה ע"א) ואוליפנא דישראל אקרין בשמא דציון דכ' ולאמור לציון עמי אתה. וכן ירושלים דהוא מחנה ישראל כ' שם באכילת מע"ש למען תלמד ליראה וגו', ושם ירושלים נקרא ע"ש ירא שלם (כמ"ש ב"ר פ' נו) והיינו דשם יראה שלימה, וכן יש ירושלים למעלה כמ"ש ירושלים הבנוי' כעיר שחוברה לה יחדיו (תענית ה.). וציון משכן כבודך מחנה שכינה וכ' מכון לשבתך פעלת ה' מקדש א"ד גו' שבית המקדש שלמטה מכוון נגד מקדש שלמעלה והארון נגד הכסא (מ"ר במדבר פ' ד') ולמעלה גם כן יש ציון משכן כבודך וירושלים יראה שלמה איהי יראה ושריא בה יראה (זח"א ה ב) הארץ הדום רגלי, ארץ דקוב"ה שכינתא אתקרי ארץ (כמ"ש זח"ג רמ"ג ב) וכשקבלו ישראל עול מלכותו ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד תיכף נעשה מקדש ממעשה ידיהם של צדיקים (כתובות ה.) מקדש א"ד כוננו ידיך, והנה בגמרא (ברכות ו.) איתא מנין שהקב"ה מניח תפילין כו' ובזרוע עוזו אלו תפילין שנ' ה' עוז לעמו יתן ומנין שהתפילין עוז לישראל דכ' וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך כו' אלו תפילין שבראש, ולשון זרוע עוזו משמע דקאי על תפילין של יד ומייתי מתפילין שבראש. גם פ' ה' עוז לעמו יתן נדרש (זבחים קטז.) על מתן תורה, אך ענין תפילין דמארי עלמא דמשתבח בשבחייהו דישראל (ברכות שם) היינו דבישראל תפילין של יד הוא לשעבד תאות ומחשבות לבנו לעבודתו ית"ש שהוא כנגד הלב, ותפילין שבראש היינו כשזוכין להיות קשור בשורש קרקפתא דתפילין כ"ע שהוא ע"ג חכמה מוחא, אך אין זה ביד האדם לפעול פעולתו להיות קשור בשורש רק ע"י עזר השי"ת דראשית כ"ע שכל הנעלם מכל רעיון, ומתפילין של ישראל נעשה אצל השי"ת תפילין של יד, וזהו מ"ש ובזרוע עוזו אלו תפילין, היינו תפילין ש"י דמארי עלמא, וכ' ה' עוז לעמו יתן שהשי"ת נותן עוז ותקיפות לישראל ומזה זוכין להיות קשור בשורש, ושיהי דירה לשכינתא עלאה בתרי בתי לבא ואתפני מתמן יצר הרע (ת"ז תי' מח), וזהו עוז לישראל ועל זה מייתי דכ' וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, שם נקרא, מ' מלכות שם כבוד מלכותו כמש"נ ושמו אחד (ח"ב קלד ) ה' היינו כל שם הוי"ה שמרמז לט' מדות (זח"ג רנח א) וקוצא דיוד דלעילא רמיזא לאין (שם סה ב) כ"ע, וזש"נ כי שם ה' נקרא עליך כתר על הראש תפילין שבראש, וכמ"ש אתם עשיתיני חטיבה א' בעולם ואני אעשה אתכם וכו' ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ובת"ז (תי' ל') אבא ואימא תפילין דמארי עלמא קוב"ה ושכינתי' דאינון ברא וברתא תפילין דילן (ונת' במ"א), וזש"נ עורי עורי לבשי עוז זרוע ה' וגו' והיינו תפילין של יד דמארי עלמא שנעשה על ידי תפילין של ישראל ועל ידי זה עוז של השי"ת להחריב כל האו"ה כמש"נ הלא את היא המחצבת רהב וגו' המחרבת ים וגו' מה שאין כן עוז של ישראל הוא התגברות על היצר הרע, תפילין ש"י יראה להיות גבור הכובש את יצרו כשנכנס היראה למעמקי הלב כאמור, ואז נעשה זרוע ה' זרוע עוזו תפילין של יד דמארי עלמא להגביר את ישראל על כל העכו"ם, וזש"נ עורי עורי לבשי עוזך ציון עוז של ישראל שזוכין ה' עוז לעמו יתן ואז הלב משכן לה', ומש"ה לא למדו במכילתא מציון דשם כ' עוזך ובפסוק שנזכר קי"ס כ' עוז זרוע ה':
71
ע״בואח"כ לבשי בגדי תפארתך ירושלים בגמרא (שבת קיג:) דרבי יוחנן קארי למאני' מכבדותא, ובשאלתות הגי' דר"י קארי למאני' מכבדותא, ובשאלתות הגי' דר"י קארי למאני' דהוה לביש בשבתא מכבדותא, והענין על פי מ"ש (מ"ר במדבר ד) אדם הראשון היה בכורו של עולם וכיון שקרב קרבנו לבש בגדי כהן גדול שנאמר ויעש בגדי שבת היה כו' ובתורתו שלך רי"מ היה כתוב כתנות אור (ב"ר פ"כ) והיינו מא' יהי אור ה"פ אורה כנגד ה' חומשי תורה (שם פ"ג) והיא כמ"ש (בזח"ב עו א) דודאי האדם לאו איהו אלא נשמתא ואילין דקאמר עור ובשר עצמות וגידין לא הוו אלא מלבישי לחוד כו', וכבר אמרנו דנרנח"י הם מה' פרצופי הוי"ה (ת"ז ת' ו') ונשמה שנתת בי טהורה היא והפגם ההוא רק בנפש ורוח שהם מו' וה' תתאה שם נכנס הקלקול מלב כסיל וכהנים המיוחדים רק לעבודה גם הבגדים עור ובשר הגוף הוא בקדושה, וכ' בבגדי כהונה לכבוד ולתפארת ותפארת זו מ"ת (ברכות נח.) וכן אין כבוד אלא תורה (חולין קלג.) וכן בשבת ויום טוב שכל ישראל פנוים רק לתורה ועבודה גם הגוף בקדושה בגדי שבת כבגדי כהונה לכבוד ותפארת וז"ש דהוה קארי למאני דלביש בשבתא מכבדותא, דהנאת הגוף דבשבת גם כן בקדושה כמ"ש האריז"ל וזש"נ לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקודש היינו שגם הגוף בקדושה, תפארתך שזוכה לשם ה' נקרא עליך תפילין שבראש שנקראו פאר, וכ' עוז והדר לבושה ותשחק וגו' עוז הוא מש"נ עוז לעמו יתן, והדר הוא כבוד ותפארת שזוכין לתפילין שבראש, וז"ש בזכות ירושלים והיינו מש"נ לבשי בגדי תפארתך ירושלים וזה בא ע"י עוז זרוע ה' אלו תפילין דמארי עלמא לבשי ירושלים בגדי תפארתך עוז והדר לבושה, ואמר בזכות ירושלים, היינו ירושלים שלמעלה, אקרע להם את הים דיליף לה מדכ' למעלה עוז זרוע' ה' היא המחרבת ים השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים:
72
ע״גואח"כ איתא במכילתא רשב"י אומר כבר חמה ולבנה מעידין בהם שקרעתי להם את הים שנאמר כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חוקות ירח וכוכבים לאור לילה רוגע הים וגו', וי"ל מה מעידין בהם אם לדור יוצאי מצרים א"צ לעדות ולדורות הבאין מה זה עדות ולפני מי מעידין, אך הענין דאיתא אחר כך במיכלתא בזכות המילה אני אקרע להם את הים שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו' ואיך נרמז כאן קו"ס, אך נלמד מדכ' חוקות שמים וארץ שנחקק בלב לעולמי עד והוא עדמש"נ לבשי בגדי תפארתך ירושלים כי לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא, ערל היינו יצר הרע משה קראו ערל (סוה נב.) שישראל רצונם לעשות * ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות (ברכות יז.) והכל א' שע"י שנמצא רע באו"ה נכנס גם בלב ישראל שאור שבעיסה. אבל היא כח זר ערל מאו"ה שאין הערלה קרוי' אלא לשמם (נדרים לא:) והיינו היצר הרע בשורש, ראשית דקליפה, וטמא היינו אף שאין מקלקול בשורש, וכל החטאים מכונים בשם טמאה כמ"ש (תענית טז.) במתודה ואיני חוזר טובל ותופס שרץ בידו, ועיקר טומאה היא פגם הברית ועז"א לבשי עוזך עוז של ישראל להיות צדיק המתגבר על יצרו וזה יועיל שלא יבא בך עוד טמא, וע"י שאמר לבשי בגדי תפארתך ירושלים יראה שלימה זה יועילו לא יבא בך עוד ערל קלקול בשורש כאמור, ואמר במכילתא בשביל הבטחה שהבטחתי את אביכם אני קורע להם את הים שנאמר ופרצת ימה וגו' ואחר כך אמר כבר חמה ולבנה מעידין בהם שקרעתי להם את הים, להם דייקא בשביל זכות עצמן, והיינו שיש בהם בקביעות קדושת האבות (כמ"ש זח"ב רד א) ש' רזא דג' אבהן כו' ובת מתעטרא בהו, ומייתי מקרא נותן שמש ואור יומם חוקות ירח וכוכבים לאור לילה רוגע הים וגו' דידוע דשמש וירח מרמזין קוב"ה ושכינתי' דכ' כי שמש ומגן ה', ואנהיר לסיהרא כנסת ישראל, ואיתא במכילתא (בפ' ויסע מלאך ה') למה"ד לא' שהי' מהלך בדרך באו לסטים לפניו וכו' נתנו על זרועותיו התחיל הבן מצטער מפני החמה פרש עליו בגדו כו' כך עשה הקב"ה תרגלתי לאפרים קחם על זרועותי כו' התחיל הבן מצטער מפני החמה פרש עליו בגדו שנ' פרש ענן למסך ואש להאיר לילה וגו', וי"ל הא לפי המשל דלסטים לפניו וזאבים לאחריו קאי על הזמן שהיה הים סוגר והשונא רודף ולמה מייתי מפ' פרש ענן דקאי תיכף ביציאת מצרים שהיה להם עמוד ענן ועמוד אש, אך הדיוק הוא מדכ' ויאר את הלילה והיינו שהאיר להם שמשא אנהיר לסיהרא מדת מ' וזש"נ ואש להאיר לילה כש"נ ויאר את הלילה. ומ"ש פרש עליו בגדו עפמ"ש במדרש (ב"ר פ"ג) מהיכן נבראת האורה מלמד שנתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו וכו' וזש"נ ויאר את הלילה, וכן דרש כאן חוקות ירח וכוכבים לאור לילה, חוקות שנחקק הקדושה והאור בקביעות על ידי השמש דאנהיר לסיהרא, וז"ש חמה ולבנה מעידין בהם שקרעתי להם הים דהרי נקבע בהם קדושת האבות וכאמור, וע"ז מסיק בזכות המילה דכ' חוקות שמים וארץ שע"י ברית מילה נחקק קדושת שמים וארץ, שמים קוב"ה שנ' ואתה תשמע השמים (ת"ז תי' נ"א) וארץ שכינתא (זח"ג רמג ב) דשמשא אנהיר לסיהרא, וז"ש חמה ולבנה מעידין בהם שקרעתי להם את הים מדכ' רוגע הים וגו' והוא מכוון א' עם מה שהתחיל בזכות ירושלים אני אקרע את הים שנאמר לבשי בגדי תפארתך ירושלים דהיינו יראה שלימה ולא יוסף יבא בך ערל וטמא שיזכו להיות אתפני יצר הרע מתמן:
73
ע״דויהי הענן והחשך ויאר את הלילה ולא קרב זה אל זה כל הלילה. איתא במכילתא בקשו מה"ש לומר שירה אמר להם הקב"ה ישראל נתונים בצרה ואתם רוצים לומר שירה, וי"ל מה נשתנה צרה זו משאר הצרות שסבלו ישראל ולא מצינו שנמנעו מה"ש לומר שירה, וגם הלוא במכילתא איתא ע"פ ויאר את הלילה שהיו המצרים רואים שישראל אוכלין ושותין ושמחין, גם להבין מש"נ ויאמינו בה' ובמשה עבדו והלוא כבר נאמר במצרים ויאמרן העם, וגם במתן תורה הבטיח השי"ת למשה וגם בך יאמינו לעולם אם כן נראה שעד עתה עוד לא היה האמונה בשלימות, גם להבין מ"ש משה והן לא יאמינו לי וגו' ואמרו ע"ז (שבת צז.) שהקב"ה אמר למשה הם מאמינים בני מאמינים בני אברהם אבינו ע"ה שנאמר בו והאמין בה וצ"ב הא כל טענת משה היה שיאמרו לא נראה אליך ה', ומה ראיה מא"א שאליו נראה ה', והנה הרמב"ן דקדוק על הת"א שתרגום עה"פ והאמין בה' ויחשבה לו צדקה וחשבה לי' לזכו, מה נשתנה האמונה הזו משאר האמונות שהאמין אברהם אבינו ע"ה בכל הנסיונות שנתנסה ולמה חשיב דוקא זו האמונה לזכות, אך הענין הוא דמה שהאמין אברהם אבינו ע"ה בהשי"ת שיתן לו בן זה לא היה נחשב לזכות, רק השי"ת הבטיח לו ואמר לו הבט השמים וספור את הכוכבים וגו' כה יהיה זרעך וגו' וידוע מ"ש במ"ר (במדבר פ"ב) נמשלו לכוכבים ונמשלו לעפר לכוכבים בזמן שהם צדיקים וזה היא נגד השכל, כי תכלית בריאת האם היא להיות בעל בחירה לבחור בטוב או ברע, ואם בוחר בטוב מרצונו זאת הוא מעלתו, ואיך הבטיח לו שיהיו ככוכבים דהיינו צדיקים, אבל באמת היא אף שהאדם הוא בעל בחירה מ"מ אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו (כמ"ש סוכה נב:) שהיא כמו אדם שמראה לבנו איזה חידה ומקדים לו כל הקדמות עד שכמעט אומר לו החידה כדי שיבין הבן ויהיה נקרא על שמו, כן מתנהג השי"ת עם האדם, וזה היה זכותו של אברהם אבינו ע"ה שהאמין בה' [וכ"כ בזוהר הקדוש (ח"א צ' ב') והאמין בה' בההוא דרגא דאתייהיב לי' דמתמן ייתי לי' זרעא וכו'.] והנה כל הז' ימים שפיתה הקב"ה למשה שילך בשליחותו היה טענתו של משה באיזו זכות אגאלם, והיינו שאמר משה שעבור זה לא יאמינו לי שהם מרגישים בעצמם שאין להם שום זכות שיזכו בעבורו לגאולה, וע"ז השיב לו השי"ת שהם מאמינים בני מאמינים בני אברהם שהאמין בי שאני יכול לשלוח הארה בתוך לבו של אדם אף שאין לו מצד עצמו כלל, וזה היה אמונתם במצרים שנאמר ויאמן העם וכן היה ששלח להם השי"ת הארה ואהבה יתירה והוציאם משם, אבל באמת רצונו של השי"ת הי' שיהיה להם התעוררות גם מצד עצמן בלי אתערותא דלעילא, לכן ניטל מהם אותה ההארה שהיה להם בליל א' דפסח מצד אתדל"ע עד יום ו' דפסח בערב שנאמר בו ופרעה הקריב וראו כי צר להם ויצעקו אל ה' והקריב לבם לאביהם שבשמים לתשובה (כמ"ש במד"ר). ואותה התעוררות היה מצד ישראל בלי אתדל"ע, וכבר דברנו שיש כמה מדרגות באמונה כדר"ש (תמיד כח.) יחזיק באמונה יתירה (ונת' מא' ל"ז), והנה בקי"ס שהגיע זמנם של ישראל לומר שירה מתוך מעמקי לבם, והשי"ת הביט בתוך לבבם וראה שעדיין אינם בגדר האמונה בשלימות, לכן הוצרכו לתשובה שלימה ופרעה הקריב לבם לתשובה, ועז"נ ויאר את הלילה והיינו שהיה מאיר והולך אור האמונה בתוך לבם בפועל עד לפנות בוקר שנקבע האמונה בלבם באמת, ולזה הוצרך השי"ת לנהג ברוח קדים עזה כל הלילה, הלוא אם רצה כביכול השי"ת שיבקעו המים כמו רגע הפך ים ליבשה, אך היה צריך שיוקבע האמונה בלב ישראל שכל מעשה בראשית תלוים במאמרו ואין שום טבע בעולם זולת הנהגת השי"ת, כדרך שאמר רחב"ד (תענית כה:) מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק שהיה ברור לנגד עיניו שאין שום דבר טבע והרגל בעולם רק מה שהשי"ת משפיע בזה כחו וטבעו בכל עת וזמן, (ונת' מא' לב), וכל זמן שלא היה נקבע בלבם האמונה בשלימות לא זכו עוד לקי"ס וזהו וינהג ה' רוח קדים עזה כל הלילה כדש"נ ויפח באפיו נשמת חיים ות"א לרוח ממללא, והוא נגד בחי' הד' מחנות אחר הרוח רעש וכו' כמ"ש ברכות נח.) קול דממה דקה וכו' ובחי' זו היתה בעת השירה, ובלילה היה בבחי' רוח וזהו וינהג ה' רוח קדים עזה וגו' וזהו שהיו ישראל אוכלים ושמחין כי שמחה היא שייכת למי שיש לו חיות בתוך לבבו, אבל באמת היו נתונים עוד בצרה כי לא היה נקבע האמונה בשלימות עד לפנות בוקר וכד"ש (ב"ר פ' ע"ו) הרבה קטיגורין יעמדו מכן ועד גיחון, אף שכבר היו מוכנים למשכו אף על פי כן היה ירא שלא יגרום הקטרוג, וז"ש בקשו מה"ש לומר שירה וכו' ע"ז השיב להם הקב"ה ישראל נתונים בצרה היינו שעדן לא נקבע בתוך לבם האמונה בשלימות, והלא הגיע זמנם לומר שירה קודם בתחלה כמש"נ קדמו שרים וגו' וכאמור, ואחר כך אמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו, כי משה היה כלל כל נשמת ס"ר שבישראל וכדאיתא במכילתא ובני ישראל פרו וישרצו שנולד ששים רבוא בכרם אחד ומנו משה כי משה רבינו ע"ה היה כלל כל נשמת ישראל וזהו מ"ש בגמרא (ברכות לג:) וכי יראה מילתא זיטרתא הוא אין לגבי משה מילתא זיטרתא, היינו כי לגבי משה דהוא מקור נשמות ישראל היה נוח להם להגיע לבחי' יראה, וזהו ויאמינו בה' ובמשה עבדו היינו שכיון שהאמינו שמשה עבד ה' והם ענפים ממנו על ידי זה זכו לאמונה שלימה ולזה זכו בקי"ס וכאמור:
74
ע״האז ישיר משה. בזוהר הקדוש (נד ע"א) אסתכלנא בכל תושבחן דשבחו לקוב"ה וכולם פתחו באז. אז אמר שלמה. אז ידבר יהושע. אז ישיר ישראל כו' כד אתנהיר נהורו דעתיקא קדישא בעטרוי גליפי באל"ף. ואל"ף אנקיב בחשוכי ונהיר לכל עיבר וכד אתחברו נהירו דאל"ף ומטו לזיי"ן מאן זיי"ן דא חרב לה' מלאה דם כדין עביד נסין כו'. והיינו דקי"ס בעתיקא תליא כמ"ש בזוהר הקדוש (נב ב) והיינו מאמר ראשון בראשית שהוא שכל הנעלם מכל רעיון ושם הוזכר החושך ותוהו ובוהו שמרמז למעשיהן של רשעים (כמ"ש ב"ר פ"ב) ואז מתברר דחטאי ישראל כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית (שבת פט:) והיינו שזהו היה ברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא (שם עז:) והיינו שיהיה נהורא דנפיק מגו חשוכא וטבא דנפיק מגו בישא שיהיה טוב מאד (זח"ב קפד ב) ואז כשלג ילבינו שזדונות נעשות כזכיות, מה שאין כן עכו"ם שהם החושך יתהו ובהו שמרמז לד' מלכיות (כמ"ש ב"ר שם) והם החושך ממש. ואז נתבטל כל הקטרוגים שקטרג הס"מ בקי"ס כמ"ש במדרש (שמות רבא פכ"א) וזוהר הקדוש (ח"ב קע ב). ובזוהר הקדוש (שם נ"א סוע"א) איתא ויקח שש מאות רכב בחור וגו' וכי שש מאות רכב בחור לא הוו רכבי מצרים מ"ט וכל רכב מצרים אלא הכי תאנא ס"מ אוזיף לי' שית מאה רתיכין מקטרגין לסייעא לי' כו' ובהג"ה רח"ו נ"ב ס"מ נקרא בחור שודד היפוך הקב"ה שנקרא בחור כארזים, ולשון הכ' ויקח שש מאות רכב בחור משמע דבחור לא קאי על הס"מ, אך למעלה יש מיימינים ומשאילים מקטרגין, וזהו ויקח שש מאות רכב בחור מקטרגין לסייעא לי', ובהתגלות עתיקא נתבררו ישראל שקשורים בשורש בהשי"ת, וחטאם היה רק שיהיה נהורא דנפיק מגו חשוכא וזהו ואינקוב בחשוכא ונהיר לכל עיבר, וזש"נ ויהי הענן והחושך ויאר את הלילה, והלא עמוד האש האיר לישראל, אך הפי' שהענן והחושך החשיך למצרים והאיר לישראל, שישראל החושך שלהם היא נהורא דנפיק מגו חשוכא, שהוא עיקר המכוון במאמר בראשית דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא, וז"ש ואל"ף שהוא אותיות פל"א עליון מאמר בראשית אנקיב בחשוכי ונהיר לכל עיבר. והוא עדמ"ש (סנהדרין צט.) אימתי אתא משיח א"ל לכי חפו חשוכא להנהו אינשי כו' קרא כתיב כי הנה החושך יכסה ארץ וגו' ועליך יזרח וגו' וכמש"נ במכת חושך ולכל בני ישראל היה אור וגו', ובזוהר הקדוש (לעיל נ' ב) לעילא לעילא יתיר אית זיווגא אחרא דשאני בחביבותא ולא מתפרש לעלמין, והיינו זיווג או"א חו"ב שהם תרין כעין לעלמין, והיינו זיווג או"T חו"ב שהם תרין מעין דלא מתפרשין תדיר (זח"ג ד א) אר"י מאן זכי להאי זיווגא א"ל מאן דאית לי' חולקא בעלמא דאתי וכו' והוא כמו שאמרנו דמי שזוכה לבינה שהיא עלמא דאתי זוכה גם כן לחכמה שהם תרין רעים דלא מתפרשין, וזוכה לבחי' הדעת שחיבור חו"ב מוחא וליבא מוליד הדעת שהוא פנימיות מכ"ע, וז"ש דאל"ף אינקב בחשוכי ונהיר לכל עיבר והיינו לחו"ב, ומטו לזיין כנסת ישראל מדת מלכות שנקרא בת שבע:
75
ע״וואמר דא חרב לה' מלאה דם כו' עדמ"ש בזוהר הקדוש (נא א) כל מלין דמלכא בידא דמטרוניתא יתמסרון אפקיד בידהא כל זיינין דילי' רומחין כו' וחרבין כו', והנה במד' תהילים (מ' קיא) איתא ביום הרג רב והיה אור הלבנה כאור החמה אימתי יהיה אור הלבנה וגו' ביום הרג רב אלו הרשעים, וכן מביא משירת דבורה כן יאבדו כלך אויביך ה' אותו שעה ואוהביו כצאת השמש בגבורתו דהתגלות נהורי דעתי"ק הוא רק ביום הרג רק בנפול מגדלים הם הרשעים ובאבדן כל אויביך אז ואוהביו כצאת השמש בגבורתו כאור שבעת הימים, כמו שמסיים הפ' בישעיה ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא ואיתא במדרש (במ"ד פ"י) מחץ מכתו של עולם ירפא, וכן הפ' חרב לה' מלאה דם שהביא בזוהר הקדוש מסיים כי זבח לה' בבצרה וגו' והוא כשיהיה גמר התיקון, ובכל פעם שהוצרך לנסים והתגלות אור עתי"ק דהוא אור הראשון נזכר אז שהוא דאתחבר א' עם ז', וחשיב אז אמר שלמה שבבנין בית המקדש שהיה בו קה"ק שהיא מעתיקא כמ"ש (בזח"ב קכא א) והחכמה נפקת מחתר דאיקרי קה"ק, וקה"ק איקרי אין שהוא עתיקא סתימאה דכל סתימין ומש"ה נזכר אז, אז ידבר יהושע והוא כדרך שאמרנו (מא' כ"ב) דפי' עצם היום הזה, היינו התגלות אור הראשון שנקרא יום סתם, ויקרא א' לאור יום שיהיה בו מעט תפיסה שכן מורה לשון הזה, ומ"ש ביהושע (י') גבי המלכים עצם היום הזה דקאי' על נס דשמש בגבעון דום ומש"ה נזכר אז ידבר יהושע א' עם ז' וכן אז ישיר ישראל דבאר מורה על תורה שבעל פה שכן המן שירד מן השמים נגד תורה שבכתב, ובאר מן הארץ על תורה שבעל פה, כמש"נ באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם הם הנשואים שכל א' המשיך לשבטו התורה שבעל פה השייכת לנפשות שבטו וזה מ"ש שכל נשיא ונשיא כו' במחוקק במשענותם מחוקק היינו ד"ת של משה כמ"ש מחוקק זה משה שכל תורה שבעל פה מרומז בתורה שבכתב כמ"ש (בזח"ב קלה א) ואנן נטלון מתורה שבכתב תורה שבעל פה, במשענותם ד"ת כמ"ש (חגיגה יד.) משענה אלו בעלי משנה כל משען לחם אלו בעלי תלמוד כו' וממדבר מתנה, מתנה היינו תורה שבעל פה שהוא כמתנה לישראל עד שאמרו לא בשמים הוא אין משגיחין בב"ק (ב"מ נט.) וכן מאן נוכח רבה בר נחמני (שם פו.) ותורה שבעל פה הוא טלא דעתיקא, וכ"ע שהוא שורש תורה שבעל פה נדרש (מרו"ת פ' חקת) כל יקר ראתה עינו זה ר"ע כו' ויקר נדרש אלו תפילין כמ"ש (מגילה טז:). תפילין שבראש שהוא ככתר על הראש כ"ע קרקפתא דתפילין שהוא על המוח ומש"ה נזכר בשירת הבאר אז ישיר, וכמו בשירת הים דקי"ס בעתיקא תליא כאמור, ובמדרש (ילקוט שמעוני) איתא רבנן אמרו כל פרקמטיא של משה לא היה אלא באז, הצלת נפשו באז וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולות, קנטירו באז מאז באתי לדבר אל פרעה, שירתו באז אז ישיר משה אף הפרשת ערים באז אז יבדיל משה דתחלה כתיב ויפגשהו ה' ויבקש המיתו שנזכר שם הוי"ה והוא מפני שהמשיך אז נהירו דעתיקא לזיין והיה חרב לה' מלאה דם ואחר הצלת נפשו הבינה צפורה שהיא מפני המילה שהוא גם כן עצם היום הזה התגלות אור ראשון (כמשנ"ת מ' כ"ב) ומזה היה הצלת נפשו נאמר אז אמרה חתן דמים למולות, וכן קנטירו באז שהם אמרו שהוא קלקל במה שהמשיך נהירו דעתיקא לזיי"ן ועל ידי זה גרם לתת חרב בידם להרגנו חרב דייקא, ועל זה אמר משה ומאז באתי אל פרעה וגו' הרע לעם הזה, שאדרבה מזה נמשך חרב לה' מלאה דם ח"ו נגד ישראל, ואחר כך היה התיקון שירתו באז שאדרבה חיבור אל"ף לזיי"ן היה לעשות נסיון וגביראן לישראל ביום הרג רב במצרים, וכן הפרשת ערים באז עפמ"ש (במ"ר ואתחנן) מי שאכל את התבשיל יודע טעמו כיצד כשהרג משה את המצרי כו' והיה עליו טענות משפ"ד ובאמת היה אז חיבור א' לז' שיהיה חרב לה' מלאה דם על הצלת נפשו בנס, וכן הפריש ערי מקלט שלא יגרום חרב לה' שישיגו גואל הדם כיון שיש עליו טענה שהרג בשוגג, רק אדרבה ע"י חיבור אל"ף לזיי"ן יגרום הצלת נפשו, וזהו אז יבדיל משה שהזכיר אז שיהיה נהירו דא' לז' שלא ישליט החרב מגואל הדם כיון שהוא שוגג, ואמר אחר כך בזוהר הקדוש וכלא זמין לאתענגא בהו לצדיקיא הה"ד אז תתענג על ה', והוא כמ"ש בזוהר הקדוש (סו"פ אחרי) דעל ה' היינו עתיקא, והיינו על ה' כמש"ש ותתפלל חנה על ה'. השלך על ה' יהבך, והיינו שהוא למעלה משם הוי"ה, שהוא תגו של יוד, דשם הוי"ה כולל הט' מדות י"ק חו"ב ו' הם ו' המדות ה' מלכות, ותגו מורה לבחי' הדעת פנימיות מכ"ע, ובשבת כ' גם כן אז, דהיינו אלף אנקיב בחשוכי ונהיר לכל עיבר ומטו לזיי"ן, שכן ענג ר"ת עדן נהר גן כמ"ש (בזח"א כו סע"א) ונהר עמודא דאמצעיתא וצא מעדן שכולל ג"ר, להשקות את הגן שכינתא תתאה, וזוכין אז תתענג על ה':
76
ע״זאשירה לה' כי גאה גאה וגו'. ות"א ארי אתגאי על גיותניא, והיינו כי נודע מ"ש בשם הבעש"ט זצ"ל ה' צלך כמו שהצל עושה כפי פעולת האדם כן השי"ת מתלבש כפי פעולתנו וז"ש (תענית ט.) עשר בשביל שתתעשר כי על ידי זה השי"ת נתלבש בלבוש של עשירות ומשפיע עשירות, והנה הטעם של הציווי שבעת ימים תאכל מצות לחם עני כידוע כי בליל א' דפסח בא ההארה בתוך לבות בני ישראל בלי שום אתעדל"ת כמש"נ ואת ערום ועריה רק כי לא יוכלו להתמהמה כי ח"ו נשקעו בנ' שע"ט רק בחמלת ה' עליהם הופיע הארה לתוך לבם והוציאם משם, ולזה נצטוינו לאכול מצות לחם עני על ידי שהיו עניים מהאור מצדם, ולכן קי"ל דחמץ בפסח במשהו משום דלעו"ז כביכול נתלבש בלבוש של עניות ועני מקפיד אפילו על כל שהו, ובמעשרות השי"ת כביכול נתלבש בלבוש של עשירות ועשיר אין מקפיד ולכן קי"ל (פסחים ט.) מערים אדם על תבואתו, ומערימין על המעשרות דאז השי"ת בלבוש עשירות ואין דרך עשיר להקפיד בזה, וז"ש בים נדמה להם כגבור מלחמה זה היה מצד כי פרעה נתגאה ואמר אויב ארדוף אשיג וגו' לכן נתלבש כביכול השי"ת לנגדו בלבוש של גבורה. וכאשר נפתח לבם לומר שירה השיגו זאת ואמרו אשירה לה' כי גאה גאה שכל גיאותו הוא על גיותניא אבל האמת אני ה' שוכן את דכה וכמ"ש (מגילה לא.) בכל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו וכו' להחיות לב נדכאים וגו':
77
ע״חבמדרש (תנחו' בשלח י"ב) כי גאה גאה גאונו וגאיתיו גאונו במצרים בני בכורי ישראל גאיתיו במצרים השיר יהיה לכם כליל וגו', היינו כי גאה גאה היא כמו לשון גדול ורם ונשא שמורה תמיד למעלה עד בלא שיעור יותר על התפיסה, עתיקא, ואמר גאוני במצרים בני בכורי ישראל, שזה מורה שישראל קשורים בשורש בראשית המחשבה, וכמ"ש הרמ"ע מפאנו ז"ל נפש האב מזל לבן, ופסוק זה נאמר בתחלה ומסיים הנה אנכי הורג את בנך בכורך הזכיר לו מכת בכורות, ובזוהר הקדוש (ח"ב כט סע"א) אר"ש מתתאה שרא קוב"ה כו' ואמרנו שעשר מכות ה' נגוף ורפוא נגוף למצרים ורפוא לישראל (וכעי"ז בזוהר הקדוש ש לו א), שבכל מכה יצאו ישראל מקליפה א' מעשר כתרן דמסאבותא ונכנסו לקדושה, וסדרי המכות כנגד ע"ס מתתא לעילא, וממילא מכת בכורות נגד כ"ע ואז נתבררו ישראל שקשורים בשורש בראשית המחשבה וזה גאוני במצרים בני בכורי וגו', וגיאיתיו דכ' השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, אף שנראה שאז לא אמרו עדיין הלל שנתקן אחר כך, גם לשון בצאת ישראל ממצרים ועדיין לא יצאו, וגם נזכר קי"ס, ונראה שלא אמרוהו ישראל בפסח מצרים רק לכו"ע אמרו איזה שירה בליל פסח מצרים באכילת הפסח, וכל השירות באז שמורה על עתיקא וכמ"ש בזוהר הקדוש (נד א) אל"ף אנקיב בחשוכא כו' ומטו לזיין והיינו כ"ע איהו כתר מלכות, וכן כ' א"ד שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך, והיינו על ידי מהימנותא שלימתא, איהו אמונה (זח"ג רל א). ואמונה שלימה היינו כשמתברר עד כ"ע אז נפתח פיהם לומר שירה, ותיכף באכילת הפסח קבלו ישראל עול מלכות שמים וזכו להתגלות עתיקא מצד השי"ת רק נסתר מהם אח"ז, ובקי"ס נקבע יותר ואף שנסתר מהם גם כן אחר זה אבל נשאר להם החשק, ובמ"ר (פכ"ג) נכון כסאך מאז מאז ישיר, והיינו שאז מפורש יותר וכעי"ז במ"ר (ויקרא פ"ב) הן שהמליכוני תחלה על הים וא"ל ה' ימלוך לע"ו, ואף שקבלו מלכותו בצאת ישראל ממצרים, מ"מ בקי"ס נאמר מפורש ה' ימליך לע"ו, ועל ידי זה זכו לומר שירה אז ישיר, וכן במצרים שאמרו איזה שירה, ע"כ שהיה להם התגלות עתיקא במכת בכורות וז"ש גאיתיו במצרים, ובקי"ס הו' מפורש יותר וכמו שאמר גאיתיו על הים אשירה לה' ואמרו זה אלי כמראין באצבע, וזה היה מעין עולם הבא שעתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכאו"א מראה באצבעו כו' אלקינו זה גו' זה ה' קוינו לו:
78
ע״טובמכילתא דרש עזי וזמרת י"ק אין עוז אלא תורה שנ' ה' עוז לעמו יתן, וזה נאמר קודם מ"ת, אך כלל הד"ת הוא מאמר אנכי ה"א וכל התרי"ג מצות נקראו בזוהר הקדוש (ח"ב פב ע"ב) תרי"ג זיני עיטא ולמה הם עצות, אך העיקר הם עצות היאך להכיר את בוראו ולהגיע למאמר אנכי ה"א, וכן איתא במדרש (שיר השירים פ' ישקנו) בשעה ששמעו ישראל דבור אנכי ה"א נתקע ת"ת בלבם, ועל ידי האור שהאיר להם אז זכו להשיג מאמר אנכי ה"א לפי שעה, וכעי"ז הק' בזוהר הקדוש (ס ע"א) על מש"נ ולא מצאו מים ואין מים אלא תורה (ב"ק פב.) אר"י וכי מאן יהיב להו אורייתא הכא וכו' אינון נפקין למדברא לאסתכלא קוב"ה נטל זווא יקרא דילי' מתמן כו' ואוליפנא דקוב"ה תורה איקרי וכו', ובלילה ראשונה זכו להתגלות האור כמו במתן תורה ואמרו שירה רק שהי' לפי שעה ונסתר תיכף ובקי"ס דבעתיקא תליא (זח"ב נב ע"ב) זכו יותר, ואף דכ' ולא מצאו מים שנסתר מהם אחר כך, מכל מקום נשאר להם החשק וכמש"נ ויצאו אל מדבר שור וכדמפרש בזוהר הקדוש אסתכליתא שם מדברא דהוו בעאן לאסתכלא בי' זווא יקרא דמלכא קדישא, ועל ידי חשק זה זכו אחר כך לומר נעשה ונשמע וזכו לד"ת ולוחות ראשונות דכ' אני אמרתי אלקים אתם דלא הוו מייתי (ע"ז ה.) והי' היצר הרע מתבטל שהוא מה"מ הוא יצר הרע (ב"ב טז.) וזש"נ עזי וזמרת י"ק. אין עוז אלא תורה והיינו התגלות קוב"ה שזכו אז ויהי לי לישועה, עדמ"ש (מ"ר אחרי כ"א) ישעי ביום הכפורים, וכעין מה שפרשנו ותשיעות נפשם מיד שונא שקאי על היצר הרע. שלמה קראו שונא (סוכה נב.) וז"ש ויהי לי לישועה. שעל ידי זה נקבע החשק אף לאחר שנתבטל ההשגה וזכו לד"ת שעל ידי זה נעשו חירות מיצר הרע וזכו לישועה, ואף שהיה הקלקל אחר כך עכ"פ יתוקן לעתיד שישחט הקב"ה ליצר הרע (כמש"ש בגמרא) ויהיה אז ישועת עולמים:
79
פ׳סוס ורוכבו רמה בים. במדרש (תנחו' י"ג) כ' רמה בים וכ' ירה בים כיצד יתקיימו ב' מקראות אלו רמה שהיו עולים למרום ירה שהיו יורדין לתהום למרום נראה שפירושו לשמים וא"ל פירוש ובפירש"י הג * לרום, אך במדרש ומכילתא וילקוט ופסיקתא הג' למרום, אך הענן דאיתא בזוהר הקדוש (מו ב) שש מאות אמאי לקבל מניינא דישראל דכ' שש מאות אלף רגלי וכו'. ואף דבישראל אלף וכאן יחידים. אך הענין על פי מ"ש בזוהר הקדוש (ח"א קסא א) וברכתא לאו איהו פחות מאלף כו' והענין דבעולם האצילות המספר אחד, וכמ"ש בסי"צ ולפני אחד מה אתה סופר. ובבריאה מסתעף עד עשר. וביצירה שכלול גם כן מעשר המספר מאה וכשבא הברכה לעולם העשי' שכלול מעשר המספר הוא אלף, וז"ש הרמ"ע מפאנו ז"ל שמספר האחרון אלף ורבוא הוא רק ריבוי ואחר כך נחשב גם כן מיחידיות. וענין שש מאות ב' שינין. על פי מ"ש (זח"ב רד א) ש' רזא דג' אבהן ובמ"א (ברע"מ זח"ג רנז א) שכינתא אתקריאת מסטרא דתלת דרגין עלאין דאינון ש' ג' כתרין כח"ב כו' והכל א' שהם ענפים מג"ר. (כמ"ש בזח"ב קעה ב) ומאה מספר שלם (כמ"ש זח"א קכג א) ובישראל היה שש מאות אלף. שישראל נתבררו משורש ראשית המחשבה עד עולם העשי' דשם המספר אלף. והמצרים רצו להתגבר על ידי ראשית דקליפה שהוא א' זלעו"ז. וז"ש אחר כך בזוהר הקדוש ושלישים על כלו כלא בחכמתא לקבל דרגין עלאין תרין וחד. והיינו שהתגבר כ"כ בקליפה. וכמו דבקדושה כ' כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם. חכמה מוחא בינה לבא שבחיבור חו"ב מוחא ולבא יוליד הדעת שהוא פנימיות מכ"ע. כן בקליפה בזלעו"ז יש חכמת מצרים מוחא. ובינה נחש אשת זנונים לב כסיל לשמאלו חשק לתאות רעות והתגבר תרין וחד על כלו ראשית דקליפה. לא הדעת שדעת דקליפה היא בלעם. והיה בקליפה נגד משה רבינו ע"ה וכמ"ש ולא קם עוד נביא בישראל כמשה אבל באומות העולם קם ומנו בלעם שהיה בקליפה כמשה רבינו ע"ה, וז"ש יודע דעת עליון דעת דקליפה וכמ"ש (זח"ג קצג ב). אבל ראשית דקליפה הוא עמלק כמש"נ ראשית גוים עמלק, וכמו דבקדושה כ"ע איהו כתר מלכות, כן בקלי' ראשית דקלי' איהו מלכות דקלי', ומש"ה אדום נקרא בש"ס מלכות הרשעה מלכות חייבא, ופרעה נתגבר בקלי' ושלישים על כלו תרין חו"ב דקלי', וחד ראשית דקלי' וזש"נ על כלו, וז"ש רמה בים שהיו עולין למרום והיינו מרום דקליפ', ירה שהיו יורדין לתהום ואין נפרדין זה מזה:
80
פ״אנחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך. במיכלתא וכן בזוהר הקדוש מדייקו ממש"נ לשון עתיד בהשירה דקאי על העתיד וצ"ל לשון נהלת בעזך אל נוה קדשך דקאי על בית המקדש ולמה נכתב בלשון עבר והול"ל תנהל, וגם הלוא אז לא עלה על דעתם שיבנו בית המקדש שרק אחר הקלקול נצטוו ועשו לי מקדש על מעשה המשכן, אך בזוהר הקדוש (נט ב) מיישב זה דאיתא נחית בחסדך עם זו גאלת כמה דכתיב כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם כי ימינך דא גדולה וכו' וזהו נחית בחסדך עם זו גאלת דגדולה היינו מדת החסד שעיקר גאולת מצרים היה ע"י מדת החסד מצד השי"ת. וחג הפסח הוא כנגד אברהם אבינו ע"ה לכל החשבונות אם לחשבון ז' ימים כנגד ז' רועים אם לחשבון ג' רגלים נגד ג' אבות. וכן גלות מצרים וגאולתם נאמר לאברהם אבינו ע"ה שמדתו חסד, ואמר אחר כך בזוהר הקדוש נהלת בעזך דא דכ' וזרועך דא גבורה, אל נוה קדשך דא דכ' ואור פניך וכו'. אור פניך היינו אור הראשון וכמו שאמרנו (שקלים מא' ה) על לשון אור פניך עלינו אדון נשא דהוא אור הראשון עדמ"ש באדרא (זח"ג קלו ב) נהירין אנפוהו דעתיק יומין וכו' מתגלי' מצחי' וכו' וזהו אור פניך שהמצח נקרא אור פנים כמ"ש (שבת קנא:) והאור זו פדחת ומפרש בזוהר הקדוש נוה קדשיך על אור הראשון התגלות עתיקא שהיה בקי"ס. ומדת אין נקרא קדש הקדשים כמ"ש (בזח"ב קכא א). ומש"ה אמר נהלת לשון עבר שכיון שזכו אז להתגלות עתיקא נעשה כל א' מישראל משכן וקדה"ק, אני ה' שוכן בתוך בני ישראל דהוא כ"ע דאיהו כתר מלכות, וכמ"ש בת"ז (תי' ו' ותי' מ"ח) לדרתם זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי לבא והיינו שהלב יהיה משכן לשכינה וכמ"ש (מה"נ תולדות קלח א) בכל הר קדשי אד"ש הוא לבא דמדורי' דיצר הע בי' ונקרא הלב הר קדשי שהיא בית המקדש ואמר וזרועך דא גבורה כמ"ש בזוהר הקדוש (נד א) אז אל"ף אנקיב בחשוכי ונהיר לכל עיבר. היינו לחסד וגבורה. ומטו לזיי"ן דאתחבר א' לז' ולזה זכו ישראל בקי"ס וזהו נהלת בעזך אל נוה קדשך לשון עבר. ואמר כי רציתם דא צדיק והיינו לזכות להתגלות עתיקא דהוא כ"ע הוא על ידי שמברר האדם א"ע במדת צדיק. וזהו כי רציתם עדמש"נ רוצה ה' את יראיו וירא נקרא מי שמתגבר על יצרו והוא נקרא צדיק כמ"ש (סופ"א דתענית) צדיקים לאורה דכ' אור זרוע לצדיק. דצדיק נקרא מי שיש לו עוד עסק לכבוש את יצרו והוא צריך לאורה. ועז"א אור זרוע לצדיק שזוכה לאור הראשון וכמ"ש (בזח"ב קסו ב) האי אור זרע בגנתא דעדן ועביד לי' שירין ע"י האי צדיק דאיהו גננא דגנתא. וזהו כי רציתם שהכניס בהם רצון שהוא עתיקא כמ"ש (בזח"ב סב ב) רוצה ה' ביראיו מיבע"ל מאי רוצה ה' את יראיו כו' דאפיק להון האי רצון וזהו כי רציתם. דעל ידי בירור במדת צדיק זוכין להתגלות אור הראשון, וכן בקי"ס שאמרנו (במא' לח) עמש"נ ויולך ה' רוח קדים עזה וגו' שהיה לצורך ישראל לטהר לבבם מכל תאוות רעות שנקרא מים הזדונים ונתבררו ישראל במדת צדיק על ידי זה זכו לקי"ס דתליא בעתיקא, וז"ש נהלת בעזך אל נוה קדשך שנעשה כל אחד משכן לשכינה אני ה' השוכן בתוך בני ישראל, וזהו ואור פניך שהוא אור הראשון כי רציתם מדת צדיק אור צדיקים ישמח וישרים לשמחה (תענית שם). ומה"ט מצינו בגמרא (מנחות כט:) אדם א' יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ וכ'ו ולמה נזכר כאן בשם אביו, ומצינו (במ"ר ות' חוקת ח) ששמע מרע"ה הקב"ה עוסק בפ' פרה אליעזר בני אומר וכו' לא הוזכר בשם אביו בן הורכנוס וכן מצינו בגמרא (ב"ב יב:) ומתאמרה משמי' דר"ע בן יוסף כוותי' ולמה במקום הזה מזכירו בן יוסף ובכ"מ מזכירו סתם ר"ע. אך הוא עפמ"ש האר"י הק' שר' עקיבא היה שורש תורה שבעל פה ומשה רבינו ע"ה תורה שבכתב, ותורה שבעל פה הוא מטלא דעתיקא תזל כטל אמרתי והוא משער נ' של בעלי תשובה ולכן אמרו (במ"ר ות' חקת) וכל יקר ראתה עינו זה ר"ע וחבריו. ויקר היינו משכל הנעלם ולכן בב' מקומות הללו זכרו בשם בן יוסף להורות שמה שזכה להיות שורש תורה שבעל פה שהוא מטלא דעתיקא מאור הראשון היא מפני שהיה מבורר במדת יוסף שהוא מדת צדיק יסוד עולם, וזהו אור פניך שהוא אור הראשון. ועל ידי מה זכו לזה, כי רציתם דא צדיק שהיו מבוררין במדת צדיק וכאמור:
81
פ״בבזה"ק בשלח (ס"א ב) מזונא יתיר דקיק קאתיא מאתר דדינא אשתכח ודא הוא מזונא ישראל כד נפקו ממצרים כו' ואחר כך (שם סב א) ודא הוא ברירו דמלה מזונא קדמאה וכו' ודא מזונא דגופא. מזונא עלאה מני' וכו' מאתר דדינא שריא ודא הוא מזונא דמסכנא וכו' מזונא עלאה יתיר מאלין וכו' והוא מזונא דבני מרעי הה"ד ה' יסעדנו על ערש דוי וכו'. הנה מה שמדמה בזוהר הקדוש מזון החולה לאכילת מן, כי גם החולה ניזון במזון נפשי מן השמים כמש"נ ה' יסעדנו על ערש דוי. אבל מה שמדמה מאכל אביונים לאכילת מצה הלוא על אכילת מצה מברכין אקב"ו וגם כל הז' ימים שהוא רשות כבר אמרנו (ונת' מא' טז) שהוא מצוה רק מצוה לגבי חובה רשות קר' לי' ומה זה דמיון לאכילת אביונים, וי"ל עדמ"ש (ברכות כ:) כ' אשר לא ישא פנים וגו' וכ' ישא ה' פניו אליך אמר הקב"ה וכי לא אשא פנים לישראל שהם מדקדקים ע"ע עד כזית ועד כביצה וכו' ובאגדות מהרש"א שהוא מדה כנגד מדה מפני שהם נושאים פנים להקב"ה ומדקדקים במצות ועדיין קשה למה תפסו דוקא בזה יותר משאר דקדוקי מצות. ונראה עדמ"ש (חגיגה יד:) נשוא פנים למעלה כגון ר' חנינא בן דוסא נשוא פנים למטה כגון ר' אבוהו בי' קיסר, ופי' בתוס' שהיה בעל מ עשים דנפיש זכוותי' ועיקר הענין עדמ"ש (ברכות יז:) אמר רב בכל יום ב"ק יוצאת מהר חורב כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובים מע"ש לערב שבת, הנה מימרא זו דרב היה בזמן מאוחר מימי רחב"ד שהיה בזמן ר' יוחנן בן זכאי והאיך יוצא הקול בכל יום שכל העולם ניזון בשביל חנינא (ועי' ברש"י חולין פו.) וגם מה זה שבכל מקום גמר אומר בזה שחנינא בני די לו בקב חרובים, אך הענין הוא שהשם חנינא היא מושאל לכל נפש אשר הוא שפל בעיניו והוא נוהג במדת הסתפקות ומכיר שכל מה שממציאין לו מזוני מן השמים אפילו הקב חרובין הוא רק מצד חנינא מה שנחנן מן השמים כי גם לזה אינו כדאי מצידו, כמו רחב"ד בימיו שהיה כן בעצם נפשו ולא נשא לבו לבקש על מזונות מרוחים כדי להפיס דעת אשתו (כמ"ש תענית כה.) ובכל דור ודור יש נפשות כאלה שבשבילם השי"ת נושא פנים לכל העולם להשפיע מזון לכל בריותיו די מחסורם. וז"ש שהם מדקדקים. ע"ע לברך עד כזית ועד כביצה ולא בדיבור בלבד רק שבאמת לאמיתו הוא נותן הודי' ושבח להקב"ה ומברך על מזוני שהמציא לו אפילו הכזית והכביצה הוא רק מצד חנינתו ית"ש. ומזוני דמסכני כזה הוא דומה בעצם כאכילת לחם מצה שהוא לחם עני ומאכל שבוים ואנו מסתפקים בנפשנו באכילת לחם זה כל ימי החג ונותנין שבח והודיה לשמו ית' כל החג כמ"ש מועדים לשמחה, ובשביל זה זוכין להשפעת ברכה ומזוני לכל השנה וכמ"ש (כ"ה טז:) מפני שהפסח זמן תבואה וכו' כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות:
82
פ״גולהבין הלשון בכל יום ב"ק יוצאת מהר חורב. מה ענין הר חורב לשפע מזון. וי"ל עדמ"ש (מוע"ק כח.) בני חיי ומזונא לאו בזכותא תליא אלא במזלא. והקשו בתוס' הא אין מזל לישראל אך הענין כדאיתא בזוהר הקדוש (סו"פ אחרי) שבחינת אין הוא המזל לישראל שהוא השורש דעתיקא למעלה מהשגה דקיצו של יו"ד דלעילא רמיזא לאין ועז"נ ותתפלל חנה על הוי"ה דייקא כמ"ש בזוהר הקדוש (שם סה ב) ואיהו למעלה מהשגת אדם כד"ש (מגילה ג.) א"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזו ומשם בא השפע מזונא. וז"ש (פסחים קיח.) שנקרא הלל הגדול מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזון לכל בריותיו ופירשב"ם שדבר גדול הוא. והיינו שגדול מורה על תכלית הגדלות שאין למעלה הימנו. והוא בחינת עתי"ק וכמ"ש ויעש אברהם משתה גדול ואיתא (ב"ר פנ"ג) גדול העולמים היה שם והוא גם כן לרמז הנ"ל שמילת יצחק שהיה הראשון למעלה מן הדעת. ועל זה אמרו (גמרא שם) קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים יסמוך לי' נותן לחם לכל בשר והקשה במהרש"א הא יש בין הסמיכות כמה עניינים אחרים בקרא. אך הענין כמ"ש דענין קריעת ים סוף היה גם כן למעלה מהשגה כי באמת היה הקטרוג מה נשתנו אלו מאלו (כמ"ש שמות רבה פכ"א) אך איתא בזוהר הקדוש (בשלח) מה תצעק אלי. בעתיקא תליא מילתא היינו שנתבררו אז ישראל שהם קשורים בשורש עליון למעלה מהשגה וזהו ממש ענין המזונות שהוא גם כן למעלה מהשגת אנושי כמ"ש (מו"ק שם) רבה ור"ח תרוייהו צדיקי גמורי נינהו מר מצלי וכו' בי' ר"ח וכו' ובי' רבה וכו' וזהו ענין קשין מזונותיו של אדם דהוא קושיא דמה נשתנה זה מזה, והוא כקריעת ים סוף שהיה גם כן הקושיא מה נשתנו אלו מאלו רק במזלא תליא שהוא האין שלמעלה מהשגה. ועל זה רמזו גם כן בגמרא (פסחים שם) כ"ו כל"ח שבהלל הגדול נגד כ"ו דורות שמבריאת העולם עד מתן תורה שזן אותם בחסדו, מפני שלא היה להם התקשרות בשורש, דעיקר התקשרות הוא על ידי כח התורה כמש"נ והחכמה מאין תמצא דאיתא בזוהר הקדוש (ח"ב קכא א) והחכמה נפקת מאתר דאיקרי קדש הקדשים שהוא בחינת אין בחינת עתי"ק, וכד"ש (סוטה כא:) במי שמשים עצמו כאין ואין ד"ת מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה והיינו שהוא בתכלית השפלות בעצמו ויש לו מדת הסתפקות, ועל ידי זה טל תורה מחייהו שהוא בחי' טלא דנטף מעתי"ק ועל ידי נפשות כאלו נשפע שפע מזון לכל באי עולם שהם ממשיכים השפע ממקום גבוה בחי' אין מזלא וז"ש בכ"י ב"ק יוצאת מהר חורב היינו כח התורה שכל העולם ניזון בשביל חנינא בני, היינו בשביל מי שמשים עצמו כאין והכל אצלו מצד חנינא מהשי"ת. וזהו וחנינא בני די לו בקב חרובים כאמור:
83
פ״דבילקוט שמעוני אר"ע בשעה שאמרו ישראל אז ישיר לבש הקב"ה חלק של תפארת שהיה חקוק עליו כל אז שבתורה אז תשמח בתולה במחול אז ידלג כאיל פסח כו' את ה' האמרת היום וה' האמירך. אחר שזכר כמה פסוקי אז זכר פסוק את ה' האמרת שלא נזכר בו אז. רק נראה שמפרש האמרת לשון אמרא כמו שמפרש אחר כך בצע אמרתו וכמ"ש במ"ר (ריש איכה) בזע פורפירין שלו. ומפרש את ה' האמרת שהלבישו כביכול את השי"ת דמלך בעשרה לבושים וכ' ה' מלך גאות לבש לבוש תפארת דאין מלך בלא עם. ועל ידי שמקבלין מלכותו נכתר כביכול השי"ת כ"ע דאיהו כתר מלכות וזה נקרא לבוש. ולבוש הראשון עוטה אור כשלמה. וזהו את ה' האמרת. וה' האמירך היינו גם כן מה שהלבישם השי"ת ברוח הקודש רוח מקודש עלאה ורוח הקודש נקרא לבוש כמשנ"ד ותלבש אסתר מלכות שלבשתה רוח הקודש (מגילה יד:) וכן ומרדכי יצא בלבוש מלכות כדאיתא בזוהר הקדוש (ח"ג קסט ב) ובגמרא נדרש את ה' האמרת וה' האמירך אתם עשיתני חטובה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה א' בעולם (ברכות ו.) והיינו שעל ידי שישראל מקבלים מלכותו יתברך מלבישים כביכול את השי"ת בלבוש מלכות אור כשלמה, וה' האמירך תפילין דמארי עלמא דמשתבח בישראל ועל ידי זה זוכין ישראל ללבוש מלכות רוח מקודש עלאה, וז"ש בשעה שאמרו ישראל אז ישיר לבש הקב"ה חלוק של תפארת שחקוק עליו כל אז שבתורה וכמו דאיתא בזוהר הקדוש דאז מורה דאתחבר א' לז' דהיינו נהירו דעתיקא למדת מלכות כנסת ישראל. ומסיק בילקוט וכיון שחטאו חזר וקרעו שנאמר בצע אמרתו. והוא כדרש המ"ר הנ"ל בזע פורפרין דילי' ועתיד הקב"ה להחזירו שנאמר אז ימלא שחוק פינו. וצריך להבין למה זכר דוקא פסוק זה אז ימלא דקאי על העתיד הלוא כמה פסוקים חשב מקודם אז תשמח וגו' אז ידלג וגו' דקאי על העתיד, אך ענין שאמר שעתיד להחזירו אם היה הפירוש בצע אמרתו שבזע פורפרין שלו בפועל אין שייך עתיד להחזירו רק לשון עתיד לתקנו ולחברו, אך הוא עפמ"ש בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים כמו חלום. והיינו שבאמת לא בזע פורפירו ולא נקרא רק שנדמה כקרוע אבל באמת הלבוש שלם וז"ש שעתיד להחזירו, וז"ש מפ' אז ימלא שחוק פינו שיתברר שלבוש תפארת שחקוק עליו אז שהוא חיבור א' לז' שהוא כנסת ישרא היה שלם מעיקרו ולא נקרע. ואמר אחר כך אז יאמרו בגוים וגו' היינו האומות שישארו יכירו גם הם שישראל היו תמיד קשורים בהשי"ת וז"ש אז שהוא גם כן חיבור א' לז', וכן מורה הזורעים בדמעה ברנה יקצורו וגו' שיתברר שלא היה כלל מה לבכות, וכענין שאמרו בגמרא (תענית ה.) הלך ילך ובכה וגו' בא יבא ברנה שור כשהוא חורש הולך ובוכה ובחזירתו אוכל חזיז מן התלם ועל אותו דור נאמר הזורעים וגו' שהיה בדעתם שח"ו אבדה תקוה כיון שיצא אדר ולא ירדו גשמים ואחר כך ראו שלא היה כלל דאגה ותבואה הגדלה בו' חדשים גדלה בי"א יום, והדאגה והבכי היה רק כחלום כאשר יחלום איש וגו'. וכן בשוב ה' את שיבת ציון יראו שלא נקרע הלבוש מעולם כלל שאף בגלות היה השי"ת המנהג והמלך כמ"ש ושמתי כסאי בעילם וכ"מ שגלו שכינה עמהם כמ"ש (מגילה כט.) והיה חיבור אל"ף לזיי"ן, וזה שמביא פסוק זה אז ימלא שחוק פינו:
84
פ״התורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף. במד' (שיר השירים) תורי זהב זו ביזת הים עם נקודות הכסף זו ביזת מצרים כשם שיש הפרש בין כסף לזהב כן יש שבח ביזת הים מביזת מצרים. וכבר אמרנו שאין הפי' על כסף וזהב שזה לא היה בשורה לאברהם אבינו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (ונת' מא' לט) רק המכוון על אהבה ויראה. שנקרא בזוהר הקדוש היראה זהב והכסף חשק ואהבה. והנה בכ"מ אהבה גדולה מיראה. וכאן אמר שגדולה ביזת הים שהוא זהב יראה מנקודות הכסף אהבה. גם באמת זהב יקר תמיד יותר מכסף וצ"ל להיפוך כיון שזהב מרמז ליראה וכסף לאהבה. אך כ' מה ה"א שואל מעמך כ"א ליראה. והיינו די"ק מרמז לדחילו ורחימו. דיו"ד חכמה וזה בא ע"י החשק ואהבה. וכמ"ש אהבת עולם ב"י עמך אהבת תורה ומצות וכו' אותנו למדת. ה' בינה לבא והיינו כשנכנס היראה למעמקי הלב כש"נ אז תבין יראת ה' וגו'. וכ"כ בזוהר הקדוש (ח"ב יד ב) עביד לאברהם ברזא דחכמה ליצחק ברזא דתבינה כו' ומדת אברהם אהבה ויצחק יראה וכ"כ בזוהר הקדוש (שם קעה ב) וחסד עלאה נפקא מחכמה גבורה דהיא דינא תקיפא נפקא מבינה. וכיון שזוכה האדם ליראה עלאה שנכנס היראה למעמקי הלב שהוא בינה לבא. זוכ גם כן לחכמה שהם תרין רעין דלא מתפרשין. ואותיות ו"ק מרמז לתורה ומצות וכמ"ש (רע"מ נשא קכג ) התורה ומצות דאינון בן ובת, ובת"ז (תי' כא לה א) נר איהי ה' כו' ו' אור הנר מלגאו כו' ואור ונר עלייהו אתמר כי נר מצוה ותורה אור. ואמאי אתחשכן בגין דלא אשתדלן בהון בדחילו ורחימו דאינון י"ק וכו' ומאן אלין חשוכין ס"מ ונחש וכו' והיינו ס"מ ונוקבי'. ס"מ שרו של עשו שהוא קלי' הקנאה והוא מחשיך מדת האהבה וחסד שהוא מדתו של אברהם ונחש נוקבי' הוא קלי' התאוה כש"נ כי חלק משמן חכה וגו' והיא מחשכת היראה מדתו של יצחק. ועיקר השלימות שיהיה התורה ומצוה בדחו"ר. ואיתא מרבינו ר"ב זצלל"ה דעיקר השתדלות האדם במדת היראה ואחר כך זוכה לאהבה במתנה מהשי"ת כי דרכו של איש וכו'. והוא כאמור שעל ידי שזוכה להכניס היראה לעמקי לבו בבחינת בינה לבא. זוכה לחכמה שהוא האהבה דחו"ב תרין רעין דלא מתפרשין תדיר. ואיתא (שמות רבה פכ"א) בזכות אברהם אני בוקע להם הים שנאמר ויבקע עצי עולה ואומר ויבקעו המים. וכ"כ בזוהר הקדוש (ח"ב קע ב) ואלמלא דאשגח קוב"ה בזכות אברהם וכו' כלהו אתאבידו בימא כו' ואיתא בזוהר הקדוש (שם נה ב) דהא לית פולחנא לקוב"ה אלא רחימותא כו וע"ד פולחנא דקוב"ה לרחמא לי' בכלא כמד"כ ואהבת את ה"א וכו' ואף דכ' מה ה"א שואל מעמך כ"א ליראה אך כאמור דהשתדלות האדם ביראה עלאה בינה לבא ועל ידי זה זוכה למדת האהבה ושם בעקידה כ'כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת וגו' ואף דלכאורה ענין העקידה היה מרוב אהבת ה' שדחה אהבת בנו יחידו, אך שלימות האהבה כשבא על ידי היראה, וכבר אמרנו שכמו שעל ידי אהבת ה' השליך עצמו לכבשן האש, אך דב"נ אינו מצווה על קידוש ה' (כמ"ש סנהדרין עד:) ואם כן היה דינו יעבור ואל יהרוג ולכמה מהראשונים אם יהרג הוי מתחייב נפשו כמ"ש (הרמב"ם פ"ה מיסוה"ת ה"ד) וב"נ מצווה שלא יהרג א"ע כמו שדרשו שופך דם האדם באדם, ומ"מ השליך עצמו לכבשן אש שאף שיאבד עולמו ח"ו, מ"מ מרוב אהבתו לה' מסר גם נפשו וחלקו לעולם הבא כדי שיתקדש ש"ש שאדם משליך עצמו לכבשן האש לקדש ש"ש, וכן ע"פ מדת אהבה זו היה צריך לעבור על מצות עקידת יצחק. כיון שידע כי ביצחק יקרא לך זרע והיינו שעל ידו יתפרסם אלקיתו יתברך ולא רצה שאליעזר יהיה המפרסם אלקיתו ית' וכמו שאמר ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר, אך מפני יראתו העצומה לעבור על מצות ה' שמא יש לו נגיעה לאהבת בנו ע"פ מדת היראה הזו עקד את יצחק בנו, וזש"נ כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת וגו'. ואז נשלם במדת האהבה כשבא על ידי יראה, וזש"נ בקי"ס ויראו העם את ה' ויאמינו בה', שאז זכו להיראה עלאה ואמונה שלימה וזהו בזכות אברהם דכ' ויבקע עצי העולה, והיינו שזכו למדת אהבה על ידי היראה, שהוא מ"ש בזוהר הקדוש מאן דרחים לי' ועביד פולחנא ברחימותא קארי לי' לקוב"ה רחימא כו' רעך ורע אביך וכו' וזהו תורי זהב נעשה לך זו ביזת הים שאז זכו ליראה עלאה כמש"נ ויראו העם וגו', שזהו כל השתדלות האדם מ ה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה, עם נקודות הכסף שהוא בזת מצרים שבא מצד החסד ואהבת הקב"ה את ישראל ועל ידי זה זכו למדת אהבה, אך היה רק לפי שעה ולכן נקודות הכסף כנקודה, וזש"נ ה' איש מלחמה ה' שמו שאז זכו ישראל לכל קדושת שם הוי"ה שהוא ו"ק תורה ומצות בדחו"ר שהיא י"ק כאמור, וזו היראה נמשלה לזהב שהוא שלימות האהבה שבא ע"י יראה כמו שנשלם אברהם אבינו ע"ה במדת אהבתו על ידי יראתו המופלגת בעקידת יצחק, וזהו מ"ש בזוהר הקדוש (ח"א קלג ב) בשעתא דעקיד לי' ליצחק כו' כדין אתכליל אשא במיא והשתא אתכלילו מיא באשא למיהוי כלא רזא דמהימנותא עלאה, והוא כאמור דשלימות האהבה כשבא על ידי יראה, ושלימות היראה כשבא מרוב אהבה, וכמ"ש (סא"ר רפ"ג) אמר דוד אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי ואהבתי עלתה על כולם והיינו האהבה שזוכין על ידי יראה שמכניס למעמקי הלב בינה לבא ואז זוכין לדעת כמש"נ אז תבין יראת ה' ודעת א' תמצא, שהוא שלימות יעקב אבינו ע"ה כמ"ש (בזח"ב י"ד ב) ליעקב ברזא דדעת, דחיבור חו"ב מוליד הדעת שהוא פנימיות מכ"ע וז"ש במד' (שמות רבה פכ"א) בזכות יעקב אני קורע להם את הים שנאמר ופרצת ימה גו'ו:
85
פ״ובמכילתא והמים להם חומה עשאן כמין חומה מימינם זו מזוזה ומשמאלם זו תפילין, לא אמר בשביל מזוזה שעתידין ישראל לעשות. אך כאן פ' שהמים נעשים חומה והגנה ועל ידי המים זכו שיוקבע בהם קדושת מזוזה וקדושת תפילין. דהענין מזוזה הוא מה שהשי"ת שומר על הפתח כמ"ש (ע"ז יא.) מלך בו"ד כו' ואלו הקב"ה עבדיו מבפנים והוא משמרן מבחוץ כו' וכעין מש"נ ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבא וגו' המשחית היא שטן הוא מה"מ הוא יצר הרע (ב"ב טז.) אך אז הועיל רק לשעה. ומצות מזוזה היא בחינת אור מקיף וזה על ידי אמונה. וכאן נאמר ויראו העם את ה' ויאמינו בה'. יראה ואמונה, על ידי האמונה. שהאמינו שה' אחד זכו לקדושת מזוזה לבחי' אור מקיף והמים נעשה חומה מימינם קדושת אור מקיף, ועל ידי היראה זכו ומשמאלם זו תפילין שזכו על ידי נס המים ליראה להיות גבור הכובש את יצרו כקדושת תפילין של יד לשעבד תאות ומחשבות לבנו לעבותו ית"ש, ומש"ה לא אמר בזכות מזוזה שעתידין לעשות שהמים עצמן נעשה להם חומה מימינם קדושת מזוזה ומשמאלם קדושת תפילין, דכל שזוכה לאמונת ה' אחד כשמופיע בלב הוא גם כן משומר מן החטא כד"ש (מנחות מג:) הכל בחיזוק שלא יחטא, ואחר כך (בפ' וישיבו המים) במכילתא ומנין שאף עליהם נתמלא הים חמה שנאמר והמים להם חמה א"ת חומה אלא חמה מי גרם לישראל להנצל מימינם בזכות התורה שעתידין לקבל כו' ומשמאלם זו תפלה, ד"א מימינם זו מזוזה שעתידין ישראל לעשות ומשמאלם זו תפילין. והנה בתפלה לא אמר שעתידין שכבר התפללו שנאמר ויצעקו בני ישראל אל ה' אך בתפילין למה לא אמר שעתידין ישראל לעשות, ובפשיטו י"ל דסמיך ארישא דפתח במזוזה שעתידין לעשות וקאי גם אתפילין, אך יש להבין למה זכר מצות מזוזה יותר משאר מצות שעתידין לקיים, אבל הענין כמו שאמרנו שאז זכו ליראה ואמונה ותפלה בא ע"י יראה שעומד לפני המלך כמש"נ א"ד שפתי תפתח. שם א"ד מורה על יראה כמש"נ אם אדונים אני אי' מוראי ובכ"מ נדרש לשון יראה על תפלה (ונת' מא' מ"ג). וכן תפילין של יד משמאלם מורה גם כן על יראה פחד יצחק להיות גבור הכובש יצרו כאמור. והנה מצות מזוזה עדיין לא נזכר כלל שנאמרה בפ' שמע והא"ש במשנה תורה. מה שאין כן מצות תפילין אף שלא היה להם כל הד' פרשיות. מכל מקום כיון שנאמר למשה בפ' קדש וגו' והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כבר זכו לקדושת תפילין. ומש"ה במזוזה אמר שעתידין לעשות מה שאין כן בתפילין לא אמר שעתידין לעשות שכבר הופיע בהם קדושת מצות תפילין על ידי מאמר השי"ת והיה לך לאות וגו', וזה שזכר מצות מזוזה, דמצות מזוזה היא שזוכה להרגיש האור מקיף מהימנותא שלימותא, ועל ידי זה בטוח מן החטא ואתפני יצר הרע מתמן ועל ידי זה זכו לומר שירה אז ישיר כדאיתא (במכילתא שם) בשכר האמונה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה. וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וע"ז דרש שהים נתמלא עליהם חמה, לאותם שלא היה האמונה תקוע בלבם עדיין רק על ידי מזוזה שעתידין לעשות זכו לקי"ס, ואחר כך זכו כלם למהימנותא שלימתא ואמרו שירה וכאמור:
86
פ״זואיתא עוד במכילתא ריוה"ג אומר אלו אמרו ישראל על הים ה' מלך לעולם ועד לא היה אומה ולשון שולטת בהן לעולם אלא אמרו ה' ימלוך לעולם ועד לעתיד לבא. וזה הענין דכ' ותקח מרים הנביאה את התוף פירש רש"י מובטחות היו צדקניות שבדור כו' והוציאו תופים ממצרים, ובמכילתא איתא הצדיקים הוי מובטחים ויודעים שהקב"ה עושה להם נסים וגבורות כו' התקינו להם תופים ומחולות. וקשה למה לא יצאו הצדיקים בתופים שהתקינו להם. אך לע"ל מצינו שהקב"ה עושה מחול לצדיקים כו' וכל א' מראה באצבעו כו' (כמ"ש סוף תענית) והצדיקים היו סוברים שאחר יציאת מצרים יזכו לקבל לוחות ראשונות דכ' אני אמרתי אלקים אתם דלא הוו מייתי (כמ"ש ע"ז ה.) והיה חירות ממה"מ ומיצר הרע שהכל א' (כמ"ש ב"ב טז.) והתקינו להם תופים ומחולות ביציאת מצרים. וכן זכו על הים לומר זה אלי כמראה באצבע. אך כיון שזרח בפיהם רוח הקודש וסיימו השירה ה' ימלוך לעולם ועד ידעו שעדיין לא הגיע הזמן וימלוך לע"ל לא יצאו עוד בתופים ומחולות שזה יהיה לעתיד. אך הצדקניות שבדור דאיתא בפירש"י שאהרן אמר פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם כדי שיתעב הדבר ובאמת לא רצו הנשים לתן (כדאיתא בפרדר"א פ' מ"ה) וכמש"נ ויתפרקו גו' אשר באזניהם ולא קלקלו הנשים בעגל. מש"ה יצאו כל הנשים אחרי' בתופים ומחולות. אף שאחר כך נתבטלו אצל האנשים שהעולם נידון אחר רובו. ובפרט נשים לגבי אנשים. מכל מקום לפי שעה יצאו במחול כמו לעתיד. והנה לשון חג פ' בתוס' (חגיגה י':) מלשון מחולות כמו יחוגו וינועו כשיכור. וכן פסח נקרא חג המצות. שכיון שזוכין לבער השאור שבעיסה מרקדין בתופים ומחולות יחוגו וינועו כשיכור. שהזמן בחג המצות להיות נגאלין מיד מכל וכל ובניסן עתידין להגאל (כמ"ש ר"ה יא.) והזמן לזכות למחול כמו לעתיד שיהיה כ"א מראה באצבעו. ובפרט בחג אחרון דפסח זמן קי"ס שזכו כ"א להיות מראה באצבעו זה אלי הזמן לזכות לגאולה ב"ב אמן:
87
פ״חראיתי לרב קדוש אחד דכ' הטעם שנקרא אחרון של פסח שמרמז לפסח דלעתיד, וגם שאף השפל שבישראל יכול לזכות בו, ולא פי' הטעם. והיינו דקשה לי' למ נקרא כן בפי כל ישראל ומהס"ת יש לו טעם, ובפשיטו ניחא. דכל יום טוב ב' של גליות נקרא כמו יום טוב א'. אך בשמיני עצרת לא יוכלו לקרות ליום טוב ב' ש"ג שמיני עצרת שהרי הוא תשיעי רק אז יש דבר חדש שמסיימין התורה ונקרא ש"ת, מה שאין כן בפסח א"א לקרות היו"ט ב' ש"ג שביעי של פסח שהרי הוא שמיני וקוראין לו אחרון ש"פ. אך מ"מ הטעם שכ' הוא גם כן אמת. והוא עפמ"ש בת"ז (תי' כא לה ע"ב) דיתמחין בי"ד דאינון י"ד יומי דפסחא כו' ודא ז' יומי דפסחא דגלותא קדמאה וז' יומי דפסחא דגלותא בתראה וכו', וכבר אמרנו דהגאולה העתידה תהיה מבינה ועז"נ כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, כ' אראנו לשון נסתר כמו עלמא דאתכסיא דאיקרי הוא, ויום אחרון של פסח יהיה יום ראשון מז' יומי דפסחא דגלותא בתראה. וז"ש שמרמז לפסח של עתיד. וזה גם כן המכוון שאף אחרון שבישראל יהיה לו חלק בזה. שאז יתברר ועמך כלם צדיקים. שכל הוא מזרע יעקב הוא בכלל ועמך וגו' שע"ז כל אריכות הגלות כדי שלא ידח ממנו נדח ובאו האובדים וגו' והנדחים וגו' שאף האובדים שנטמעו בין האומות ח"ו ואף הנדחים בתאוות שע"ז מורה קליפת מצרים גם בהם יעורר השופר גדול שהוא בינה הרהור תשובה בלב (ונתבאר במ"א). וכן בפסח אחר שעברו ז' ימים בשמירה ממשהו חמץ ושאור שהם קלי' ס"מ ונוקבי' אף השפל ואחרון שבישראל יכול לזכות לפסח, שמרמז שהשי"ת עומד על הפתח ושומר ישראל שלא יקטרג בהם יצר הרע ובפרט כשחל בשבת דכ' שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע, שעל ידי שמירת שבת משומר מן העבירה (כמ"ש במכילתא) ובפע"ח הלשון שניצול מקטרוג היצר הרע. יכול כל אדם לזכות שיהיה כך לעולם, להיות בפסח זה נגאלין ויזכו לפסח העתיד לבא בב"א:
88
פ״טאחר הבדלה
89
צ׳בגמרא (ר"ה ד.) רגל שבו ר"ה לרגלים. ראש מורה שהוא הראש. ובתר רישא גופא אזיל (כמ"ש עירובין מא.) וכל קדושת המועדים מסתעפין מחג הפסח. והוא שאחר שנזהר הישראל כל החג ממשהו חמץ ושאור שמרמז ליצר הרע שאור שבעיסה (ברכות יז.) וסופרין ימי הספירה להיות מזוקק שבעתיים זפ"ז בכל מדה ומדה. זוכין על ידי זה אחר כך בכל שנה למתן תורה שיהיה כמו שהיה אז אני אמרתי אלקים אתם. שכבר נתקן הפגם הראשון. ואז הותר להקריב שאור לגבוה, והיינו שהשאור הוא רק מה שמיעטו יפה (ברכות לד.) והוא מה שישאר מיצר הרע אף לעתיד כמ"ש (במה"נ תולדות קלח א) דאלמלא יצר הרע חדוותא דשמעתא לא ליהוי שלתכלית זה ברא השי"ת היצר הרע כמ"ש (קידושין ל:) בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין כנגדו. שימשוך החשק להיות חמידו דאורייתא, וכל מי שמקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דר"א (אבות פ"ג). וכן זוכה אחר כך לקדושת חג הסוכות למיתב בצלא דמהימנותא. שיהיה לבו קדושת מחנה ישראל כמו שהיה במדבר בהיקף ענני כבוד. ויהיה השי"ת שוכן בלבו. כמו מי שזוכה לשבת עלאה דאיתא בת"ז (תי' מח) זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי לבא ואתפני מתמן יצר הע וכו' והוא גם כן על ידי קדושת הפסח שנזהר ממשהו חמץ ושאור. ואח"ז זוכין לקדושת שמיני עצרת שהוא נביעי דאורייתא כמ"ש (שם תי' י"ג כא ע"ב) והיינו כמו שהיה בלוחות הראשונות שהיה כלול כל התורה שבעל פה בתורה שבכתב. כמו התורה שבעל פה של משה רבינו הלכה למשה מסיני מפורש שהוא מהשי"ת (ונת' בשמיני עצרת) וזה הכל נסתעף מקדושת חג הפסח כאמור:
90
צ״אאס"ח דפסח פדה"ב
91
צ״בקדושת הפסח הוא קדש לי כל בכור. אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים וגו' ואז נתקדשו הבכורות וזה נאמר להם במצרים. וכבר אמרנו (פר"צ ח"ב מ"א דפה"ב) מה שמסתיים מס' פסחים במ"ש ר' שמלאי אקלע לפה"ב. שאין לו שייכות להקודם. אך זה עיקר קדושת הפסח שנשאר ממנו קדושה קבועה בבכורות. והפדיון מכהן שהכהן הוא שלוחא דרחמנא ונשאר הקדושה לכהן. ומש"ה מספק"ל אם כהן מברך שהחיינו דודאי לא נסתפקו לברך שהחיינו על ריוח ממון. שלא מצינו רק בכלים חדשים שמתמש בהן ולא בריוח ממון להניחו בקופסא וכשיקנה מה אז יברך, אך הכהן בהפדיון נוטל הקדושה מהבכור, וכ' אסרו חג בעבותים וקאי על יום שאחר החג (כמ"ש רש"י סוכה מה:) והיינו שישאר קדושת החג וקדושת הפסח קידוש בכורים. וכ' בפ' קדש מצות תפילין שאין לו שייכות ולא הוצרכה לשעה שהרי לא היה עוד פ' שמע והא"ש עד משנה תורה. אך קדושת תפילין הוא גם כן מעין זה דקידוש בכורים הוא ק' תורה שבעל פה. וכשפודהו אז הכהן זוכה לזה כש"נ כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, ועיקר קדושת הפסח אשר פסח על בתי בני ישראל ולא יתן המשחית לבא וגו' משחית הוא שטן הוא יצר הרע (ב"ב טז.) והיינו כיון שנתבררו שקשורים בשורש בני ישראל, על ידי זה יכולים לזכות לעקור היצר הרע וזה שורש קדושת הבכור, ועיקר תורה שבעל פה מטלא דעתיקא כש"נ תזל כטל אמרתי והיינו טל שעתיד להחיות בו המתים (שבת פח.) וז"ש כל העוסק בטל תורה טל תורה מחייהו (כמ"ש בת"ז תי' יט ועי' כתובות קיא:) ואחר הפדיון זוכה לזה הכהן, וכן בתפילין כ' למען תהיה תורת ה' בפיך וגו' דהוא תורה שבעל פה דברי אשר שמתי בפיך מטלא דעתיקא, ולכן נכתב מצות תפילין בפ' קידוש בכורים וזה שורש קדושת הפסח שזכו במכת בכורות להתגלות עתיקא אחר כך בקי"ס, ולא יתן המשחית לבא אל בתוכם שלא יוכל היצר הרע לכנוס:
92