פרי צדיק, לסעודת פדיון הבן א׳Peri Tzadik, Pidyon Haben 1
א׳קדש לי כל בכור וגו' יש להבין למה נצטוה משה רבינו לקדש הבכורות והוה ליה לומר צו את בני ישראל ויקדשו לי וג' או ויפרישו בכורות ויפדו בכור אדם. גם להבין למה הקדים משה רבינו ע"ה לפרשה בכורות זכירת יציאת מצרים ומצות הפסח ומצה והשבתת שאור ותפילין למען תהיה תורת ה' בפיך ואחר כך א"ל פרשה בכורות. העין דאיתא בזוהר הקדוש (בא מב א) ומסטרא דמיכאל אתקרי בכור דדרגיה כסף חוורו ובג"ד פדיון וכו' ה' סלעים כחושבן ה' דאברהם דאי יחכים בתורה מתסף עליה י' דאיהו קדש וכו' והיינו דיוד חכמה קודש עלאה וכ"כ בזוהר הקדוש (ח"ג רסב א) חד ביתא דתפילין דהוא קדש לי כל בכור סתם מוחא עלאה חכמה. וכ"כ (זח"א יג ב) קדש לי כל בכור דא י' דאיהי קדש בוכרא דכל קודשין עלאין. והיינו שהשי"ת האציל ע"ס. וכ"ע הוא שכל הנעלם מכל רעיון והמדה הראשונה שבו ההתחלה להיות בו מעט תפיסה היא חכמה קודש עלאה י' ונגדה מאמר יהי אור ובמד' (ב"ר פ' ב) יהי אור זה אברהם. ומכל מקום איתא בפתח אליהו ועל אלין תרין כתיב הנסתרות לה"א ומהז' מדות תחתונות המדה הא' חסד שאברהם אבינו ע"ה מרכבה לה והוא היה ראשית הקדושה שאחר ב' אלפים תוהו התחיל קדושת אברהם אבינו ע"ה וז"ש מסט' דמיכאל שהוא לימין רחמים וחסד כמ"ש דדרגיה כסף חוורו ובג"ד הפדיון ה' סלעים כחושבן ה' דאברהם. והוא דא' (מנחות כט :) כי ביה ה' צור עולמים וכו' בה"י בראם העולם הזה בה' וכו' והיינו ה' עלאה. ובמדרש (ב"ר פרשה י"ב) ובזוהר הקדוש (ח"א צג א וש"מ) בהבראם באברהם. דאברהם הוסיפו לו ה' אחר המילה והיינו ה' תתאה שממנו נבנה כנסת ישראל. והענין כמו שאמרנו דבמכות בכורות כ' ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב וגו' ולמה יחרץ כלב לשונו. אך הקליפה כלב נובח מקטרג על מה שאז נתבררו בכורי ישראל שהם בקדושה. דמצרים קליפת התאוה ועיקר הזוהמא בבכורות. וישראל נתבררו שכבר פסקה זוהמתן וא' (בשבת קמו.) ישראל שעמדו על ה"ס פסקה זוהמתן וכו' ופליגא דראב"כ וכו' עד ג' דורות לא פסקה זוהמא וכו' יעקב הוליד י"ב שבטים שלא היה בהן שום דופי. ובכל מחלוקת חז"ל אלו ואלו דברי אלהים חיים. והיינו שמיעקב שמטתו שלמה ולא היה בהן שום דופי נתבררו עוברי ישראל שהם בקדושה שאז אין בהם יצר הרע שמשעת יציאה שולט היצר הרע במ"ש לפתח חטאת וגו' (וכמ"ש סנהדרין צא :) ואז אין בו זוהמא. רק מכל מקום אחר שיוצא ממעי אמו ושולט בו היצר הרע אז עדיין יש בו מזוהמת הנחש. עד מתן תורה דאז כ' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וכהנים נקראו קודש קדשים כמה שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים. ובשעת מתן תורה דכתוב אני אמרתי אלהים אתם היו כל בני ישראל ראוים להיות ככהנים. וגוי קדוש שכל א' מישראל קדוש וכן כתוב אחר כך כמה לשונות כי עם קדוש אתה וגו' וכדומה ובגמ' (חולין ז :) ישראל קדושים הן וז"ש ישראל שעמדו על ה"ס פסקה זוהמתן. אבל בעוברי ישראל פסקה זוהמא מיעקב אבינו ע"ה וכראב"כ וז"ש בברכת פדיון הבן מהגאונים אשר קדש עובר במעי אמו ותמה הרא"ש (פ"א דקידושין סוסי' מא) אי אקדושת בכור קאמר בפטר רחם תלא רחמנא וכו' ע"ש. אך לפי האמור יש לומר דקאי על קדושת עוברי ישראל במעי אמו שאין בהם שליטת יצר הרע והם קדושים שפסקה זוהמא מהן מיעקב אבינו ע"ה. ובשעת מתן תורה פסקה זוהמא גם מבהמת ישראל וכמ"ש (ע"ז כב :) חביבה עליהן בהמתן של ישראל וכו' בשעה שבא נחש וכו' הטיל בה זוהמא וכו' ישראל שעמדו על ה"ס פסקה זוהמתן. וענין הטיל בה זוהמא היינו עטיו של נחש והיינו להרגיש הנאת עצמו וכמו שמצינו בישי אבי דוד דמפרש ביה קרא שמת בעטיו של נחש (כמ"ש שבת נה :) בת נחש בת מי שמת בעש"נ. ומצינו בו במד' (בפ' תזריע לגי' ילקוט) בעוון מלא אפילו חסיד שבחסידים א"א שלא יהיה בו צד א' מעון והיינו הרגש הנאת עצמו. ויעקב אבינו ע"ה שהיה כמו אדם הראשון קודם הקלקול דכ' ולא יתבוששו וכן יעקב אמר מה שקל שבקלים אינו אומר כיון שלא ידע בושה בזה (כמ"ש רש"י ויצא מב"ר) ועל כן א' (תענית ה :) יעקב אבינו לא מת ובאמת פסקה אז זוהמא מאבותינו. וכן ברבינו הקדוש מצינו (כתובות קד.) שהעיד על עצמו ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה והתוס' (ע"ז יא.) הקשו מזה עמ"ש שלא פסקו מעל שולחנם וכו' ואמרנו ליישב שהוא לא נהנה כלל מאכילתו שלא הרגיש הנאת עצמו (ונת' וישב סו' מא' ז) ועל כן לא מת וכל בי שמשי הוה אתי לביתיה כמ"ש בגמ' שם ואיתא (בס' חסידים סי' תתשכט) שהיה מוציא בני ביתו בקידוש שהיה דינו כחי וכ' מהאר"י הק' ז"ל שהיה ניצוץ מנשמת יעקב אבינו ע"ה וכו' נשי"א ר"ת ניצוץ של יעקב אבינו והנה התוספת בתיבת עוון הוא אות ו' ואית מהאר"י הק' שבכ"מ שיש תוספת מאותיות השם ה' יש בו קדושה וכש"כ אות ו' שהוא אות אמת כמ"ש בזה"ק (ר"פ ויקרא). אך באמת על יצר הרע של תאוה א' (קידושין ל :) בראתי יצר הרע וכו' וממנו יושאר לעתיד כמ"ש (זח"א קלח א) אלמלא יצר הרע וכו' חדוותא דשמעתתא לא ליהוי. והיה המכוון שיהיה טוב מאד ועל דרך מ"ש (זח"ב קפד א) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא וכו' וז"ש (שבת פט :) אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית והיינו שכך עלה במחשבה במאמר בראשית כשלג ילבינו שעל ידי תשובה מאהבה הכל כזכיות וזה יתברר לעתיד וכן בשעת מתן תורה דכתוב אני אמרתי אלהים אתם היו ראוים להיות כן וז"ש שפסקה זוהמתן ויעקב אבינו ע"ה מצדו היה כאדם הראשון קודם הקלקול ולא ידע כלל מהנאת הגוף עטיו של נחש. ובשעת מכת בכורות כבר התחיל ההתגלות שבישראל יש קדושה כמה שנאמר כי לי כל בכור וגו' והיינו שפסקה זוהמא מאבותינו מיעקב וכן פסקה זוהמא מבהמת ישראל. דעיקר הזוהמא בבכורות ועל זה היה הקטרוג מה נשתנו אלו מאלו ועז"נ ולכל בנ"י לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה. והיינו כלב נובח המקטרג שהיה לו לקטרג שעדיין לא פסקה זוהמתן מפורש עד מתן תורה. רק השי"ת לא הניחו לקטרג והיינו שאז כבר ראה השי"ת ההתגלות ממתן תורה שאז באמת פסקה זוהמתן מאדם ועד בהמה ואף שהכל גלוי לפניו אך אז התחיל ההתגלות שהעיד הש"י על ישראל כי לי כל בכור שהש"י בירר הבכורות לו רק היה נצרך יו"ד חכמה קדושה עלאה. דהנה מסט' דמיכאל דדרגיה חוורו בחינת אהבה זה היה מצד השי"ת וכמ"ש בשם רבינו רבי בער זצוק"ל שהאהבה בא מצד הש"י שכן דרכו וכו' אבל לפסיקת הזוהמא צריך קדושה שהוא היפך התאוה ועל זה נאמר קדש לי כל בכור. וקודם יציאת העיבור שאין בו שליטת יצר הרע כבר היה קדושה בעוברי ישראל וכמו שאמרנו במ"ש אשר קדש עובר וכו'. ומשה רבינו שהיה שורש תורה שבכתב אמר לו הש"י קדש לי כל בכור שיכניס קדושה בבכורי ישראל יו"ד חכמה להופיע בהם אור תורה. ואברהם אבינו ע"ה היה שורשו תורה שבעל פה כמ"ש (ב"ר פ' סא) אב לא למדו רב לא היה לו ומהיכן למד התורה זימן לו הקב"ה ב' כליותיו כמין ב' רבנים וכו' והיינו כעין תורה שבעל פה שמופיע השי"ת בלב החכמים והוא ה' דאברהם ה' תתאה מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. וזה כח אהרן כש"נ כי שפתי כהן וגו' ותורה יבקשו מפיהו. וכן שם מיכאל הוזכר רק בדניאל וכמ"ש (ירושלמי ר"ה פ' א ה' ב וב"ר פ' מח) דשמות מלאכים עלו מבבל. ובבבל היה עיקר התפשטות תורה שבעל פה (כשנ"ת כ"פ):
1
ב׳והנה ז' ימי החג שיש בשנה הם כנגד ז' רועים ולכל הדיעות יום א' דפסח נגד ק' אברהם אבינו ע"ה (ונת' במ"א) וכן גלות מצרים נאמר לאברהם אבינו כששאל במה אדע וגו' והיינו שיושאר הקדושה שהובטח על זרעו שיהיו ככוכבי השמים שזה מורה שיהיו במעלה עליונה עד"ש (מגילה טז.) כשהן עולין עולין עד לכוכבים. ושאל במה אדע וגו' והלא יש בחירה. ועל זה נאמר לו גלות מצרים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול שיוציאו כל הניצוצות קדושות ויהיה הכנה למתן תורה. והעיקר ע"י עשר מכות שהיו נגוף למצרים ורפוא לישראל שנתבררו בכל העשר מדות (וכמו שנת' כ"פ) ומשה רבינו היה שורש תורה שבכתב וכן היה כל תורה שבעל פה נכלל בתורה שבכתב כפי מה שנתנה בלוחות ראשונות למשה וכמ"ש (נדרים לח.) שפלפולו של תורה ניתנה למשה והוא נהג טובת עין ונתנה לישראל נאמר לו אחר יציאת מצרים קדש לי כל בכור שיכניס בבכורות קדושה חכמה שהוא קודש עלאה. ואז נאמר רק וכל בכור אדם בבניך תפדה לפדות מהש"י. רק אחר הקלקול שנבחרו הכהנים נצטוו ישראל ליתן לכהנים שהם שלוחי דרחמנא. וכהן מסט' דחסד כנודע וכן מיכאל דרגיה כסף חוורו חסד בכור וראשית הז' מדות כאמור מהזה"ק. ומיכאל הוא כהן וכמ"ש (שלהי מנחות) ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן. וכתיב מיכאל שרכם והיינו שר של כנסת ישראל ה' תתאה ה' דאברהם וכן באברהם אבינו ע"ה כתוב אתה כהן לעולם וכמ"ש בגמרא (נדרים לב :). וקדושת הבכור שהוא בלא פעולה ולא כמו שהיה פסיקת הזוהמא במתן תורה על ידי קבלת התורה רק מלידה ומבטן נתקדש הבכור זהו מסטרא דמיכאל חסד דרגא דאברהם והוא משורש תורה שבעל פה תורת חסד על לשונה. ואיתא במג"ע דמילוי מאותיות מש"ה מינ"א גימט' ק"א כמו מיכא"ל. והיינו דהשם עיקר החיות של האדם כמו שאמרנו מכבר. והמילוי מהשם היינו הפנימיות מהשם היא אחד עם שמו. וכמו שמצינו בזוהר הקדוש (ח"א קעו סע"ב) ויעקב ויוסף כחדא אינון והיינו מ"ש (שם קפב ב) ודא הוא רזא דאת ו"ו דאזלי תרווייהו כחדא וכו' והיינו דיעקב מדת אמת אות ו' דאקרי אות אמת כמ"ש בזוהר הקדוש. וכתוב תתן אמת ליעקב ושפת אמת תכון לעד שפסקה זוהמא שמטתו שלמה ובעוברי ישראל כבר נמצא קדושה כמו שאמרנו. ויוסף ו' המילוי ו' זעירא (כמ"ש זח"ג יא א) שיברר ועמך כולם צדיקים וכחדא אינון. וכן משה רבינו ע"ה שורש תורה שבכתב שנקראת תורת משה ונכלל בו במילוי גימטריא מיכא"ל בחינת תורה שבעל פה כאמור. וכתיב אור זרוע לצדיק שכיון שנימול זוכה לאור מטלא דעתיקא והבכור משנולד זוכה לאור. ועל כן כשנאמר למשה רבינו ע"ה פרשה קדש קודם שאמר לישראל פרשה קידוש בכורות א"ל זכור את היום הזה וגו' זכרון יציאת מצרים שמורה שלא יתייאש האדם ח"ו. שהרי במצרים היו משוקעים בקליפה ויציאת מצרים היה מצד החסד קדושת אברהם אבינו וכנגדו מצות אכילת פסח שביום א' דפסח שנגד קדושתו. וכן א"ל השבתת שאור שמורה על ביטול היצר הרע שהוא על ידי האור זרוע לצדיק שזוכה כל אחד מישראל משעת מילה והבכור מבטן ומלידה. ואחר כך תפילין לזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך על אור תורה שבעל פה דברי אשר שמתי בפיך וזהו מסט' דמיכאל וקדושת אברהם אבינו ע"ה כמו שאמרנו ואחר כך אמר להם פרשת קידוש בכורות:
2
ג׳וזה ענין מ"ש בברכת פה"ב מהגאונים וצוה לו מאכל ומשתה דבש וחלב להתענג בו וזימן לו שני מלאכי השרת לשמרו במעי אמו. ולא מצינו שיהיה לעובר דבש וחלב רק אוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה (כמ"ש נדה ל :) שמתהנה מהנאת אמו. גם דמייתי ע"ז פ' ככתוב חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי. מה שנאמר פקודתך שמרה רוחי הוא ראיה למה שאמר וזימן לו ב' מלאכי השרת לשמרו וכו' אבל במה שנאמר חיים וחסד וגו' היכן נרמז בזה דבש וחלב (ואף שברא"ש בקידושין ובסוף בכורות ליתא תיבות דבש וחלב להתענג בו. איתא בנוסח הרמב"ן בה' בכורות פ"ח ע"ש) אך המכוון בזה על דברי תורה ע"ד מה שנאמר דבש וחלב תחת לשונך ונדרש (חגיגה יג.) דברים המתוקין מדבש וחלב וכו' והמתיקות מתורה שבעל פה הוא תורה דבכתב וכמו שנדרש (זח"א כז א וש"מ) וימררו את חייהם דברי תורה שלהם בעבודה קשה בקושיא בחומר בק"ו ובלבנים בליבון הלכתא וכו' וכ' ויורהו ה' עץ ודא עץ חיים והיינו תורה שבכתב וביה וימתקו המים דמיין מרירן דאורייתא דבעל פה אתהדרו מתיקן (זח"ג קנג א) וזהו מ"ש דבש וחלב להתענג בו והוא מ"ש בגמרא (נדה שם) ומלמדין אותו כל התורה וכו' ומקודם מייתי בהלו נרו עלי ראשי וגו' ע"ש והיינו נר שעל הראש שהוא מטלא דעתיקא וזה מרמז על תורה שבעל פה (ונת' במ"א) וז"ש וצוה לו מאכל ומשתה. היינו תורה שבכתב על פי מ"ש ברע"מ (זח"ג רעא ב) הנמא דאורייתא דבכתב ויינא דאורייתא דבעל פה. דבש וחלב היינו המתיקות מדברי תורה והטעם דברים שכיסה עתיק יומין ומ"נ טעמי תורה (פסחים קיט.) להתענג בו הוא ע"ד מה שנאמר תתענג על ה' שהוא על טלא דעתיקא כנודע מהזוהר הקדוש. ועל זה מייתי ככתוב חיים וחסד עשית עמדי חיים תשב"כ עדש"נ ויוהו ה' עץ ואין עץ חיים אלא תורה כמ"ש בתדב"א (ריש סא"ר וברכות לב :) וחסד תורה שבעל פה ע"ד מה שנאמר ותורת חסד על לשונה והוא תורה ללמדה תורה של חסד (כמ"ש סוכה מט :) והוא תורה שבעל פה דתורה דבכתב כל מי שרוצה יבא וילמוד כמ"ש (קידושין סו.) וזש"נ קדש לי כל בכור שהיא הקדושה בעוברי ישראל שיכניס הקדושה י' חכמה קודש עלאה וכן אור תורה שבעל פה תורת חסד דרגא דאברהם אבינו ע"ה ה' דאברהם מלכות פה תורה שבעל פה והיו שניהם כלולים בתורה שבכתב של שורש משה רבינו כמו שאמרנו:
3
ד׳ובגמ' (סוף פסחים) פשיטא על פדיון הבן אבי הבן מברך. שהחיינו כו' כהן מברך דקמטי הנאה לידיה או אבי הבן וכו' ויש להבין מה מספק"ל היכן מצינו שיברך אדם על הנאת ריוח כסף אף הון רב ורק על הנאת כלים חדשים שנהנה מהן גופא מברך אבל ריוח כסף להיות מונח בארגז אין זה הנאה והנהנה מעצמותן היא עכברא דשכיב אדינרי. גם מ"ש אחר כך והילכתא אבי הבן מברך שתים צריך להבין דבכל מקום שאלו בגמרא הלכה מכלל דפליגי (שבת נז : וש"נ) וכאן לא פליגי כלל ור"ש מספקא לי' ושאיל בי מדרשא ופשטו ליה דאבי הבן מברך ומה הלשון והילכתא. גם מ"ש פשיטא אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על פדיון הבן אבי הבן מברך צריך להבין מאי קמ"ל וכי מי יברך הלא מצות האב הוא. אך לפי האמור דבאמת כ' בכור וגו' תפדה והיינו מהשי"ת וניתן לכהנים אחר כך שהם שלוחי דרחמנא. ואף אם הכהן שונא מתנות צריך ליקח מעות פדיון והוא מצוה דכל מתנות כהונה מצוה כמו אכילת קדשים ואכילת תרומה בגבולין דאיקרי עבודה (כמ"ש פסחים עג רעא) וכן יש מצוה ליקח מעות פדיון הבן והיינו שעל ידי זה מופיע בו האור דתורה שבעל פה מסט' דכסף חוורו ה' דאברהם תורת חסד וסיום הברכה מקדש בכורי ישראל לפדיונם. היינו שהקדושה עד הפדיון. ואחר הפדיון אזלא קדושתי' וניתנה לכהן וזה הפדיון ה' דתורה שבעל פה כנ"ל והוה ס"ד דכהן יברך ע"ז. ועז"א דפשיטא אשר קידשנו במצוותיו וציוונו וכו' אבי הבן מברך שהמצוה עליו במעשה. אך ברכת שהחיינו יש לומר שבאמת שניהם מחויבים כהן דקמטי הנאה לידיה היינו הנאת הנפש שמופיע בו האור והאבי הבן דקא עביד מצוה ומספקא להו מי יברך ויוציא את חבירו. ובאמת לדעתי נראה שגם הכהן צריך לצאת בברכת שהחיינו שמברך אבי הבן. והוא מסתבר לר' שמלאי דכהן מברך ומוציא את האב דעל כן הקדים בשאלה כהן מברך וכו' רק בבי מדרשא פשטו ליה דאבי הבן מברך והכהן יוצא בברכתו ועז"א והילכתא אבי הבן מברך שתים שהיא כהילכתא בלא טעמא כהלמכל מקום (ע"ד מ"ש גיטין יד.) וזה ענין שייכות עובדא דר' שמלאי לסוף פסחים והרשב"ם כ' משום דאיירי מתניתין בב' מיני ברכות וכו' ולפי האמור יתכן דסיום המס' שורש הדבר שהתחיל אור לי"ד וכו' והיינו אור אורתא. שכן הסדר וביציאת מצרים השבתת שאור קודם קרבן פסח וזמן מכות בכורות. והיינו דאף דבאמת זמן השבתת שאור ביום ומותר לאכול חמץ עוד. בתורה שבעל פה שהיא מדת לילה כידוע דמדת יום תורה שבכתב ולילה תורה שבעל פה וע' מדברי תורה (תשא לו) ובזוהר הקדוש (בשלח מו ב) דלית יום בלא לילה ולית לילה בלא יום ולילה ויום אקרי יום אחד וכו' והיינו קודשא בריך הוא ושכינתיה תורה שבכתב ותורה שבעל פה. שהתורה שבעל פה עקרו להאיר מתוך החשך הרב חכמה לתקן הרב כעס ולזה אמרו אור לישנא מעליא. התקינו אור לארבעה עשר בודקין את החמץ ההשתדלות מצד האדם שאז כבר מופיע ממכת בכורות ויציאת מצרים שהיה ביום שאז היה השבתת שאור מצד השי"ת. ונסתיים המס' בפדיון הבן שניתן לכהן שהיא קדש לי כל בכור הופעת האור מיוד חכמה קודש עלאה לה' תתאה מלכות פה תורה שבעל פה כסף חוורי ה' דאברהם שנותנין לכהן אור תורה שבעל פה כאמור:
4
ה׳והוא ענין מ"ש (ב"ק פ סע"א) לבי ישוע הבן ופירש"י משתה שעושין לפדיון הבן ישוע מתרגמינן פורקן והתוס' הק' דמכל מקום אין שייך לשון ישוע. ויתכן על פי מ"ש (ויק"ר פ' כא) ישעי ביום הכיפורים והיינו ישועה מכל רע מחילת עונות ובו ניתן לוחות אחרונות שיש בהן מדרש הלכות ואגדות (כמ"ש שמות רבה פ' מו ופ' מז) הרב חכמה לתקן הרב כעס. ושמעתי בשם הרה"ק ר"מ זצוק"ל שאמר בשם רבותינו הק' זצוקללה"ה דסעודת פדיון הבן כפ"ד תעניות. שהוא תיקון לפגם הברית והוא על דרך מה שאמרנו כ"פ במ"ש (קידושין לא. וש"מ) עבידנא יומא טבא לרבנן שפירש"י סעודה לתלמידים שהוא שיוכל להופיע בהם אור כי טוב ע"ד מה שנאמר ויקרא אלהים לאור יום וזהו יום טוב והיינו תורה אור ואור תורה שבעל פה שהוא מטלא דעתיקא וכן איתא למ"ד בירושלמי (פ' טו דשבת ה' ג) דלא נתנו ימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה. ועל ידי השמחה שעושה אבי הבן לשמחת המצוה מופיע אור כי טוב על הסעודה וכל מי שאוכל ונהנה מסעודה זו זוכה ליומא טבא אור כי טוב אור תורה שבעל פה. וכן נדרש במכילתא (בא ר"פ ט) מקרא קודש דיום טוב קדשהו באכילה ושתיה וכסות וכפירש"י. שעל ידי האכילה מכניסין קדושה ליום טוב וכן כל סעודת מצוה עביד יומא טבא להמסובין ועל ידי זה יכולים לתקן הפגם ועטיו של נחש להיות הו' מעוון מלא נהורא דנפיק מגו חשוכא וכמו שאמרנו. ובפרט בחודש שבט שנוצר באות צ' כמ"ש בס' יצירה והיינו דצדיק נקרא המוגדר מתאוה וכן שבועות אלו מסוגלים לתיקון פגם הברית וכשיש בו סעודת פדיון הבן יכולים לתקן כל הקלקול והפגם זוהמת הנחש שיהיה בישראל פסקה זוהמתן לגמרי כמו לעתיד ולא יהיה קטרוג כלל קודש ישראל לה' ראשית תבואתו. שישראל קשורים בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית:
5