פרי צדיק, פנחסPeri Tzadik, Pinchas
א׳פנחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי וגו' בקנאו את קנאתי בתוכם וגו'. הנה יש לדקדק דהוה לי' לכתוב את קנאתי בהם מאי הלשון בתוכם. גם מה שאמר אחר כך ושם איש ישראל וגו' ושם האשה המכה וגו'. צריך להבין למה בשעת סיפור המעשה לא נזכר שמותם רק סתם איש מבני ישראל וגו' את המדינית וגו' וכאן הזכיר שמותם. אך הענין ע"פ מה שאיתא בגמרא (סנהדרין פ"ב:) שהיו השבטים מבזין אותו ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז וכו' בא הכתוב וייחסו. ולכאורה למה לא ביזו אותו מעת נישואי אלעזר עד מעשה זו והו"ל לייחסו מתחלה. אך הענין הוא שהשבטים היו מקטרגים על מעשה זו שהרגו לזמרי אף שלא היה מחויב מיתה על פי דין רק קנאים פוגעין בו ואין מצוה על הקנאין שהרי אמרו (בגמרא שם) הבא לימלך אין מורין לו רק מי שבוער בו קנאת ה' צבאות מותר לפגוע בו. וקטרגו השבטים ע"ז ואמרו הלא ראינו שמשה רבינו לא הרגו ולא נתעורר מי להרגו רק היא. מן הסתם הוא מטעם שהוא מזרע יתרו שהיה כהן מדין ואיתא בזוה"ק (יתרו ס"ז ב') בסט"א וכו' אית רזא דאיהו מלך וכו' ותאותי' אית כהן און וכו' וקליפת מדין הוא כעס כמו"ש רזא דא אשת מדינים. ואמרו השבטים שמפני שהוא מזרע יתרו לכן נתעורר לקנאה זו מה שלא היה על פי דין. שכן מצינו בכל מקום לשון קנאה שהוא בלא חשבון. וכמו שמצינו אצל אברהם אבינו ע"ה שרדף אחר הד' מלכים שהיו בלא חשבון לרדוף במתי מספר כזה אחר ד' מלכים גבורים כאלו שנצחו חמשה מלכים ולמה היה לו למסור נפשו על זה. רק הוא מפני שבער בו קנאת ה' צבאות על הרשעים האלה כמו דאיתא במדרש (רבה ותנחו' פ' לך) ע"ז חרב פתחו רשעים אלו ד' מלכים אמרפל וחביריו שעדיין לא היה מלחמה בעולם באו אלו ופתחו בחרב וכו' וחדשו הם לעשות מלחמה לשפוך דם כדי לכבוד מדינות או מפני הכבוד וכדומה. ולכן בער בו קנאת ה' לרדוף אחריהם. וכמו"ש במדרש (רבה שם פ' מ"ב) אמר אברהם זה קוניון הוא וכו' ויוצא למלחמה וכו' וטענו השבטים בשלמא אברהם נתקנא בקנאה לרדוף ולהרוג רשעים. אבל זה שהרג נשיא שבט מישראל בודאי היה רק מפני שהוא מזרע כהן מדין. ובגמרא שם איתא שאול שהשאיל עצמו לעבירה והיינו שלפי דרשתם שהוא היה שאול בין הכנענית שהיה מיורדי מצרים וכפי החשבון היה לו יותר מר"ן שנה בודאי לא עשה זאת לתאותו ואף בדורות האלו מכל מקום אחר ששים לא היה יוצא לצבא עוד. גם כבר עברו רוב שנותיו ולא חטא שנראה שמקודם היה צדיק. רק מפני שנקבצו עליו שבטו כדאיתא בגמרא. ובכתבי האר"י הק' איתא שהיה לו שייכות לה עפ"י גלגול שהיא היתה גלגול דינה והוא היה גלגול שכם. אבל עכ"פ קטרגו השבטים שלא היה צריך להורגו רק עשה זאת מפני שהיה בו מדת הקנאה מה שהיה מזרע יתרו כהן מדין מקליפת הכעס כנ"ל. ולכן בא הכתוב ויחסו אחר אהרן היינו להורות שאדרבה מדתו היה מדת החסד מדת אהרן הכהן. ולכן כתיב בקנאו את קנאתי בתוכם ורק מרוב רחמיו על ישראל לכן נתקנא קנאת ה' צבאות לפגוע בזמרי ועבור זה נתן לו בריתו שלום. ולכן הוזכר כאן שהמוכה היה נשיא בית אב לשמעוני ואיתא בזוהר הקדוש (פ' זו רמ"ב ב') דחשיב עשר מדות וחשב נשיא נגד מדת כ"ע (וכ"כ ברע"מ (בהר ק"ט ב') דחשיב הנשמות מע"ס כסדרן וחשיב נשיאים נגד כ"ע) וכן בהיפך היתה היא בת צור ראש אומות ואחר כך כתיב בת נשיא מדין אחותם שהי' מראשית הקליפה. ומפני זה היה הקטרוג עליו מהשבטים והשי"ת נתן לו בריתו שלום והעיד על קנאתו שהיה רק במדת החסד ובתוכם כאמור:
1
ב׳פנחס בן אלעזר וגו' בגמרא (סנהדרין פ"ב:) התחילו השבטים מבזין ותו ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז והרג נשיא שבט מישראל בא הכתוב וייחסו וכו'. יש להבין למה היו מבזין אותו בזה מה שאמו הוא בת יתרו שעל כל פנים נתגייר והלא כל האמהות היו בנות לבן שהיה עובד ע"ז כמו שאמר למה גנבת את אלהי. גם למה באמת בכל מקום נק' יתרו בשמות אחרים ובנישואי אלעזר נקרא יתרו בשם פוטיאל ע"ש שפיטם עגלים לעבודה זרה. אך הענין על פי מ"ש בזוהר הקדוש (בלק קצ"ג א') עדים דבני ישראל אינון נבזבזין הוי דנטלו וכו' אינון מתנות באדם וכו' ובגמרא (שבת פ"ח.) אמרו שהם הכתרים שזכו אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. ואמרנו שעל ידי שלקחו מעשו כוחו שהם הידים ידי עשו ולקחו לקדושה זכו על ידי זה לכתר נעשה. ומישמעאל לקחו כוחו שהוא השמיעה שכן נקרא ישמעאל ע"ש שומע אל כמ"ש (במד"ר פ' ט"ז) וכשלקחו כוחו לקדושה זכו על ידי זה לכתר נשמע. כן מיתרו שהיה מתחלה כהן מדין אחר כך כששב ונתגייר על ידי שלקח אלעזר מבנותיו זכה שנולד פנחס שזכה לכהונה. דאהרן זכה בעצמו לכהונה מה שאין כן פנחס דאיתא בגמרא (זבחים ק"א:) לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי וזה נסתעף על ידי שלקח אלעזר מבנות יתרו שפיטם עגלים לעבודה זרה והוא על דרך מ"ש (סנהדרין ל"ט:) עובדי' גר אדומי הי' והיינו דאמרי אינשי מיני' ובי' אבוא ניזול בי' נרגא ויך את מואב וגו' היינו דא"א וכו' והוא מפני שדוד יצא מרות המואביה. כי אתא רב דימי מר ירך מתוכה מסרחת. והיינו שעובדיה ודוד מפני שבאו מהם הרגישו יותר הסרחון וכן פנחס על ידי שבא מבנות פוטיאל הרגיש יותר להתקנא על זה שהיה העיקר אשר נכלו לכם על דבר דבר פעור שהוא ע"ז ולכן זכה אחר כך לכהונה וזה הכל היה מפני שיצא מבנות יתרו ולכן נזכר בנישואי אלעזר מבנות פוטיאל שפיטם וגו'. ומש"ה אמר לו משה רבע"ה קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא (סנהדרין פ"ב.) שמן הסתם כיון שהוא נתקנא יותר מכולם יש לו שייכות לזה להתקנא. ואיתא בזוהר הקדוש (פ' זו ר"כ ע"א) פנחס באות י' זעירא וכו' אתוון זעירין אינון דעלמא תתאה והיינו מאור תורה שבעל פה בחינת חכמה תתאה וכמו"ש בזוהר הקדוש (שם רל"ח א') יו"ד עלאה מן הוי"ה וכו' יו"ד זעירא מן אדנ"י שאות י' הוא חכמה וכ' בס' שזה רמז רש"י ז"ל בפ' אז ישיר למדנו שהיוד ע"ש המחשבה נאמרה (וחכמה מוחא איהי מחשבה) תיקו"ז בפתח אליהו). ויוד עלאה הוא מן הוי"ה בחינת תורה שבכתב שהוא שם ה' ויוד זעירא הוא מן השם אדנ"י שהוא חכמה תתאה תורה שבעל פה. והוא שעל פי תורה שבכתב לא נכתב שהוא חייב מיתה רק על פי תורה שבעל פה קנאין פוגעין בו והיינו למי שבוער בלבו קנאת ה' צבאות רשאי להרגו וכך יפה לו. וזה היה מפני שהיה מבנות פוטיאל לכן בער בו הקנאה יותר. והשבטים לא ידעו זה שצריך להיות כך לכן תלו זאת לגנאי והיו מבזין אותו ואמרו שבאמת לא היה צריך לקנאות שהרי משה וכל ישראל לא נתקנאו ורק מפני שבא מיתרו שהיה כהן מדין היה בו כעס ח"ו שהוא. קליפת מדין לכך נתקנא. לכן בא הכתוב וייחסו שהוא בן אהרן הכהן שמדת כהן הוא חסד אוהב את הבריות ומקרבן לתורה ואדרבה מאהבת ישראל נתקנא וכמו שמצינו אצל אברהם אע"ה שא' במדרש (ב"ר סו"פ מ"ב) אברהם זה קוניון הוא וכו' והיינו שעשה שלא בחשבון ומסר עצמו להלחם במתי מעט נגד מלכים כאלה רק מפני הקנאה שבערה בו על מה שפתחו בחרב כמו שדרשו עליהם (ב"ר ותנחו' שם) חרב פתחו רשעים שפתחו במלחמה להרוג נפשות בשביל לכבוש מדינה או להתכבד ועל ידי הקנאה רדף אחריהם וזה היה מרוב אהבת הבריות וממדתו שהיה מדת החסד. כן העיד הכתוב על פנחס שהוא גם כן עשה זאת ממדת החסד ומאהבת ישראל שראה שיצא הקצף והשיב חכמה ועל ידי זה זכה לכהונה. וז"ש בזוהר הקדוש (שם רכ"א ב') ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה לא נאמר אלא באורח סתים כיון דסלקי' קוב"ה לכהנא רבא לא בעי לאדכרא לפנחס בקטלנותא וכו' והיינו שבירר השי"ת או המוכה אשר הוכה שלא הרג אותם פנחס מדתו רק שכן היה רצונו יתברך ולא היה מכעס וקנאה ח"ו רק מחסד. ואמר הנני נותן לו את בריתי שלום ושלום הוא מדרגת יוסף הצדיק דנטיר ברית שמזה בא השלום וכמו"ש (ב"ר פ' צ"א) ויכר יוסף את אחיו בשעה שנפלו בידו ויכר יוסף את אחיו וכו'. וכתיב ו' קטיעה שהוא כמו שלים ויעקב איש תם מתרגמינן גבר שלים. והיינו שעל יוסף היה עוד טענה בזה כמו"ש (מ"ר וישב פ' פ"ז) ויצא דרך צפרניו שנאמר ויפוצו זרועי ידיו ופנחס זה אליהו שהוא היה שלם במדת ברית ונקרא מלאך הברית. ואחר כך נכתב בפ' זו מספר באי הארץ דאיתא (ב"ר פ"ג) ויבדל אלהים בין האור ובין החשך כנגד ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ. שמספר הראשון בספר הזה הוא של יוצאי מצרים שהם קבלו תורה שבכתב וכאן מספר באי הארץ שהוא כנגד תורה שבעל פה שעל זה מורה ארץ שהוא מדרגת יהושע כמו שא' ומסרה ליהושע שהוא על תורה שבעל פה כמו"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קל"ז ב' בס"א) דתורה שבעל פה כתיב ויתנה אל הכהנים בני לוי וגו' ועל עמלי תורה שבעל פה כתיב העם ההולכים בחושך ראו אור גדול אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבעל פה (כמו"ש תנחו' פ' נח ג'). וזהו יו"ד זעירא מאתוון זעירין דעלמא תתאה תורה שבעל פה וכמו שאמרנו. ואחר כך נאמר בפ' זו פרשת המועדים וקרבנות מוספים מקראי קודש דישראל מקדשי להו. ואיך יכולים ישראל להכניס קדושה לחודש ומועדים הוא על ידי שהם קדושים כמו"ש (שמות רבה פ' ט"ו) ואם כלי חול כשהוא מתמלא מן הקודש מתקדשת ישראל שהם קדושים ומקדשים את החודש וכו' וישראל נקראו קדושים על ידי שמירת הברית כמו"ש (ויקרא רבה פ' כ"ד) כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה וכו' ועל ידי זה יוכלו לקדש לחודש ומועדים. ושבת גם כן ברזא דברית כמו"ש בזוהר הקדוש (בראשית נ"ו א') ובו יש התגלות מתורה שבעל פה כמו שנת' כ"פ:
2
ג׳פנחס בן אלעזר וגו' בקנאו את קנאתי בתוכם וגו'. לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. בזוהר הקדוש פ' זו (רי"ד ב') רבי יהודה פתח זכר נא מי הוא נקי אבד ואיפה ישרים נכחדו והאריך. ואחר כך (דף רי"ז א') מסיק נדב ואביהוא מאי עבידתייהו בפנחס וכו' דהא פנחס בעלמא הוה וכו' בשעתא דקני פנחס על ברית קדישא וכו' כד חמא שבטא דשמעון וכו' פרחא נשמתי' מיני' ותרין נשמתין וכו' וע"ד איהו נקי דלא אתעבד בההוא שעתא וכו' ואיפה ישרים נכחדו אלין בני אהרן וכו'. להבין שייכות הפתיחה דקשיא לי' על מה שא' (זבחים ק"א:) לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי ואם כן כשנמשחו וזכה אהרן לכתר כהונה וזכו גם נדב ואביהוא ולדורותם אחריהם ואם כן כשנתכהן פנחס הלא נטל מחלקם ונשתתף עמהם בברית כהונה שהיה שייך רק לאהרן וזרעו ויכול להיות שיזכו מזרע פנחס לכהונה גדולה וזרע אהרן שנמשחו יפסידו ואין השי"ת לוקח בחזרה ממתנות שמים. ועל זה מייתי הדרוש הזה שבשעה שיצא פנחס פרחה נשמתו ממנו וכנולד מחדש דמי ונתעברו בו נשמות נדב ואביהוא והם לא היה להם בנים ושפיר זכה פנחס לזרעו אחריו ברית כהונת עולם שהם זרע נדב ואביהוא ממש. וזה הענין שבשעת מעשה לא נזכר שם איש ישראל המוכה ולא שם האשה המדינית ובפ' זו שמדבר מגדולת פנחס נזכרו שמותם. והנה במדרש (רבה ותנחו' ב') כשם שהקב"ה מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסמם כך מתעסק בגנותן של רשעים לפרסמן. נראה שבא ליישב זה שכאן שהוזכר הצדיק פנחס לשבח הזכיר אותן לגנאי. אך אחר כך מייתי דשמו באמת שלומיאל בן צורישדי ונקרא זמרי בן סלוא רק ע"ש אותו מעשה ומה שייך פרסמו לגנאי בזה כיון שלא נקרא מעולם בשם זה ושוב הו"ל להזכיר שם זה בשעת מעשה. ב) גם קשה הא מצינו בגמרא (שבת צ"ו:) דדרש רע"ק מקושש זה צלפחד ואמר לו ריב"ב לרע"ק בין כך וב"כ אתה עתיד ליתן את הדין וכו' התורה כסהו ואתה מגלהו וכו' אף דרע"ק דרש גז"ש רק דריב"ב גז"ש לא גמר. ואם כן כאן שאין שום רמז בתורה שזמרי הוא שלומיאל בן צורישדי ולמה דרשו בגמרא (סנהדרין פ"ב:) ובמדרשים שהוא שלומיאל בן צורישדי וכמה שמות היו לו ולמה להו לגלות מה שהתורה כסהו. ג) גם יש להבין דדרשו שם שאול שהשאיל עצמו לעבירה ומשום הטעם הזה למה נקרא שאול אז בבואו למצרים על שם שהשאיל עצמו לעבירה אחר ר"י שנה במצרים ומ' שנה במדבר. ד) גם מה שדרשו בן הכנענית שעשה מעשה כנען קשה גם כן למה נכתב שם זה מקודם המעשה ר"נ שנה. ה) גם מה שדרשו (ב"ר פ' פ') הכנענית בן דינה שנבעלה לכנעני קשה למה הזכירו לגנאי את דינה הצדיקת האנוסה. ו) גם יש להבין למה לא נקרא בן שמעון ולמה נקרא על שם דינה. ז) גם מה שנקרא בן סלוא שהסליא עון משפחתו שפירשו שרומם ובפירש"י שגרם שיזכרו ויספרו והביא מלשון לא תסולה בכתם אופיר והביא הפסוק המסולאים מפז ואין הבנה לפי' לשון הסליא ולמה לא נקרא בשם שהוא מפורש בלשון רומם או יסופר. ח) גם קושית המהרש"א ז"ל למה לא דרשו גם שם צורישדי כמו שדרשו שם סלוא ובן הכנענית. ט) גם יש להבין איך יצוייר שלא צעקו זמרי וכזבי שיצילום בני שבטו שבכניסת פנחס הטעה אותם שגם הוא הולך לעשות צרכיו אבל בעת מעשה למה לא צעקו ובגמרא חשב זה בין הנסים. י) גם בצאתו איך לא הרגוהו שבט שמעון וגם זה מהניסים. אך באמת בזוהר הקדוש מפורש שפרחה נשמתו מהפחד כשראה שבט שמעון. והענין הוא שמה שנאמר בתורה ותדבק נפשו בדינה וגו' היינו דשדי בה זוהמא וכמו שא' (יבמות ק"ג:) בנבעלת לארמי. ומה"ט אמרו ב"ר שם שהנבעלת לערל קשה לפרוש. ואותה זוהמא הזיק להבן הנולד ממנה אחר כך משמעון שעל ידי זה אחר כך אחר ר"ן שנה השאיל עצמו לעבירה. והיינו אף שכבר היה אז בן ר"ן שנה ולא לה על דעתו למלאות תאותו ולעשות זר מעשהו רק השאיל עצמו עפ"י טעותו שסבר שנצרך לו לעשות כן. ובאמת היה לו הרגשה שיש לה איזה שייכות אליו (כמו"ש רח"ו בסוף הס' חסד לאברהם שהיתה בת זוגו אלא שאכלה פגה) וטעה וסבר שבזה יתקן עון משפחתו. דמצינו בגמרא שאמר לו שבטו הם דנין דיני נפשות ואתה שותק וכו' ואף שהדיני נפשות היה בעון ע"ז נראה שסברו שעבודת הפעור מותר הוא כיון שהוא דרך בזיון ואיסור ארמית לא נאסר אז ורצה בזה להראות שאין איסור בדבר ועל ידי זה יתקן עון משפחתו. אבל הטעות הזה בא לא על ידי שנבעלה אמו לכנעני. ועל ידי זה נדבק בה הזוהמא וממנה נדבק גם בזרעה עד שעשה מעשה כנען לפי שעה:
3
ד׳ואח"כ בא פנחס על ידי קנאתו והכניס הרהור תשובה בהם בכל שבט שמעון וגם בזמרי וכזבי שהיתה גלגול דינה כמ"ש האר"י הק' ז"ל. ומטעם זה שתקו זמרי וכזבי והוטב בעיניהם ליהרג על ידי פנחס כי יכי דתהוי להו כפרה. וכן שבט שמעון שתקו מפני שהרהרו תשובה בלבן. אך זה שהכניס פנחס הרהור תשובה בהם היה ע"פ נס ומשום זה חשב לה בין הנסים שנעשו לפנחס. וזה שנאמר השיב את חמתי וגו' בקנאו את קנאתי בתוכם ומלת בתוכם מיותר ואינו מובן דהול"ל בהם. אך הפי' שהכניס קנאת ה' גם בתוכם היינו בלב זמרי וכזבי ושבט שמעון. ובשכר זה לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום שזכה למדתו של יוסף שמשפיע לכנסת ישראל. וכן פנחס השפיע התשובה לשבט שמעון ונשיאם. וזה שנדרש שם זמרי על החטא ובן סלוא שהסליא עון משפחתו לשון המסולאים בפז שהזהיב חטאם שבחטאו רצה ליפות עון משפחתו שהותר בידם ושלא היה להם לדון דיני נפשות בהם (ובאמת הסליא עון משפחתו במה שהכניס בהם פנחס הרהור תשובה בשבט שמעון נמצא שעל ידי זמרי ייפה והזהיב עון כל השבט שעשו תשובה) ומסיק ומה שמו דהשם הוא עיקר החיים שלומיאל בן צורישדי שלומי אל שלום הוא מדת יוסף הצדיק ואל הוא בחינת כנסת ישראל (כמו"ש זח"א ח' א' כבוד אל דא כבוד כלה דאקרי אל) והוא כנגד שם אל שדי שכולל יסוד ומלכות והיינו שמשפיע לכנסת ישראל. וכן בן צורישדי צורי הוא ע"ש כנסת ישראל וע"ד מ"ש (שיר השירים ה' ב') ואיכן מצינו שהקב"ה לבן של ישראל וכו' דכתיב צור לבבי וחלי אלהים לעולם. וזה צורי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל. שדי שם של יסוד (כמו"ש זח"ג י"א ב') ונקרא שלומיאל ע"ש יסוד מלכות בן צורי שדי מלכות יסוד שהוא בחינת צדיק את האלהים אני ירא כמו שאמר יוסף ע"ד מ"ש (זח"א ה' ע"ב) איהי יראה ושריא בה יראה. וצדיק יסוד עולם כי כל בשמים ובארץ דאחיד בשמיא וארעא (זח"א ל"א סע"א) והיינו שמשפיע לכנסת ישראל וזה עיקר שמו והחיים שלו. אך לפי שעה טעה והשאיל עצמו לפי שעה לעבירה ופנחס הכניס בו תיכף הרהור תשובה וקיבל על עצמו מיתתו שיהיה לכפרה ואחר כך אמר הכתוב והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וגו' שזכה לכתר כהונה לו ולדורות תחת אשר קנאה לאלהיו וגו' ומסר נפשו על קנאת ה' ופרחה נשמתו מפחד ונכנס בו נשמות נדב ואביהוא ועל ידי זה זכה לכהונה לו ולזרעו שהרי נדב ואביהוא נמשחו עם אהרן. ולכן מזכיר הכתוב כאן ושם איש ישראל וגו' להודיע שמזרי היה נשיא שבט שמעון ועל ידי כן פרחה נשמתו של פנחס ועל ידי זה זכה לכהונה לו ולזרעו. ומזכיר שמותן לטעם והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. וזה שדרש בזוהר הקדוש (רי"ז א') על הפ' זכור נא מי הוא נקי אבד על פנחס שלא נאבד כשפרחה נשמתו. ואיפה ישרים נכחדו על נדב ואביהוא דאתהדרו לעלמא מה דאבד בחייהון. ובזה יובן מ"ש בזוהר הקדוש (רכ"א ב') אשר הכה פנחס מיבע"ל ולא המוכה אשר הוכה וכו' כיון דסלקי' לפנחס לכהנא רבא לא בעא לאדכרא לי' לפנחס בקטלנותא דב"נ וכו' עד דלא סלקי' לכהנא רבא אדכר לי' ואמר וירא פנחס וכו'. וקשה להבין מאי נ"מ שנכתב באורח סתים אבל באמת פנחס הרגם ואינו ראוי לכה"ג. אך יובן ע"פ מה ששמעתי מרבינו הקדוש זצלה"ה במה שאמרו (ב"ק ס"א.) על הפ' ולא אבה דוד לשתותם דלא אמרינהו משמייהו וכו' כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו וכו' מאי ויסך אותם לה' דאמרינהו משמא דגמרא. ולמה זה העונש למוסר עצמו למות על דברי תורה שלא לאמרם בשמו. ואמר רבינו הק' ז"ל שאין זה לעונש רק כיון שמסר עצמו למות על זה אין לו עוד שייכות להד"ת זו רק הוא מהשי"ת ומש"ה אמרינהו משמא דגמ' וזה הפי' ויסך אותם לה' שהוא רק מצד השי"ת ולא מכוחו. וכן כאן כיון שזכה לכהונת עולם לו ולדורות בשביל המסירת נפש כמו שנאמר תחת אשר קנא וגו' משום זה לא נקרא ההריגה על שמו כ"א על שם השי"ת. וזה שנאמר המוכה אשר הוכה בלשון סתים שהוכה על ידי השי"ת וכן ושם האשה המוכה גם כן באורח סתים שהיה על ידי השי"ת כעין מה שנאמר ויסך אותם לה' כנ"ל:
4
ה׳פנחס בן אלעזר וגו' בקנאו את קנאתי בתוכם וגו' לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. בזוהר הקדוש פ' זו (ר"כ א') אמר לו אימא אנת בפומך וארים קלך דאנת מסר לי' וכו' הה"ד לכן אמור את אימא וכו' משה הוה אמר הנני נותן לו דאלו קוב"ה הוה לי' לומר לכן אמור לו הנני נותן וגו' אבל לא כתיב אלא לכן אמור וכו' וכן כל תיבת אמור מיותר דהול"ל לכן הנני נותן וגו'. אך זה נצטוה משה שהוא יאמר דברית דא דמשה הוה וכלה דילי' הוי. והיינו דמדת צדיק נקרא בשם חי (צדיק חי עלמין) והוא דעיקר ענין המיתהבא על ידי עטיו של נחש על ידי מה שהכניס הנאת הגוף לאדם שירגיש הנאת עצמו. ולכן יעקב אבינו ע"ה שהיה כאדם הראשון קודם הקלקול שלא הרגיש כלל הנאת הגוף ואז נאמר אצלו ולא יתבוששו שלא ידע כלל שיש בושה בזה. וכן יעקב אבינו ע"ה היה כאדם הראשון קודם החטא ולכן אמר מה שקל שבקלים אינו אומר אלא להוליד תולדות אמר כן (כמו שפירש"י פ' ויצא מב"ר) והיינו שלא ידע כלל מהנאת הגוף והרגשת הנאת עצמו רק להוליד תולדות כמ"ש (מה"נ זח"א קל"ז ב') ולכן אמרו (תענית ה.) יעקב אבינו לא מת וכן משה רבינו דאיתא בתיקונים (תי' י"ג) והא משה תמן הוה אלא מסטרא דלגאו הוה דא מגופא ודא מנשמתא והיה גם כן כמו יעקב אבינו ע"ה ועוד שהוא מלגאוו איתא גם כן (סוטה י"ג:) וי"א לא מת משה וכו' אף כאן עומד ומשמש. וכן בזוה"ק (ח"ב פ"ט א') ובג"כ ולא ידע איש את קבורתו היינו שאין שום תפיסה בזה איך יתכן בו לשון קבורה. אך אף על פי כן כתיב עוד ביעקב על הגוון מיתה וקבורה וכן במשה רבינו. אבל באליהו שהוא פנחס (כמ"ש רש"י ב"מ קי"ד:) לא כתיב בו מיתה כלל אף על הגוון וזה נתן לפנחס משה רבינו ע"ה והנה יעקב אבינו ע"ה ומשה רבינו זכו לזה שנולדו כך כאדם הראשון קודם הקלקול וכשנולד משה נתמלא הבית אורה. אבל פנחס זכה לזה על ידי המסירת נפש שמסר עצמו בשביל ישראל ולא נתריא משבט שמעון והוא על ידי שהסתיר עצמו עד שאמרו אף הוא לעשות צרכיו נכנס כמ"ש (סנהדרין פ"ב:) וזה שנאמר בקנאו את קנאתי בתוכם על ידי שהיה בתוכם שטעו בו שאף הוא וכו' לכן אמור הנני נותן וגו' וזה שאמר בזוהר הקדוש אנת הוא דמסרת נפשך על ישראל וכו' ואיהו השיב את חמתי וכו' שזה היה מסירות נפש של פנחס שאלו נפהך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו. ומש"ה הוזכר בכאן שם האיש המוכה מה שלא הוזכר בשעת מעשה להודיע המסירות נפש של פנחס שהמוכה היתה נשיא שבט שמעון ועל ידי כן זכה פנחס לחיי עולם. ונצטוה משה רבינו שיאמר הוא הנני נותן וגו' דמשה רבינו נקרא איש האלקים בעלה דמטרוניתא. והיינו ברית שלום שהוא ההמשכה מקוב"ה לשכינתי' ואמר הנני נותן לו את בריתי שלום. וכן שבת שהוא מדת מלכות איתא בזוהר הקדוש (ח"ב צ"ב א') שבת ברזא דברית וכשנחשבו בזוהר הקדוש (זוה"ח תולדות) ז' המוספים כנגד הז' רועים נחשב מוסף שבת כנגד יוסף הצדיק שתוספות שבת הוא ממדת צדיק יסוד עולם וטועמיה חיים זכו ועל ידי שמירת שבת מיד נגאלין:
5
ו׳בחמרא גו כסא. בזוהר הקדוש פ' זו (רמ"ה סע"א) כוס בגימטריא אלהים וכו' דכוס דאיהו אלהים חיים בינה. והיינו דשם אלהים הוא מדת הדין ובינה עלמא דאתי דאיהו יובלא דדינין מתערין מינה וזה שאמר אלהים חיים בינה. ושתיית יין מצינו אצל האבות רק ביצחק שנאמר ויבא לו יין וישת אף שבאברהם אבינו ע"ה כתיב גם כן ויעש משתה גדול וסתם משתה הוא יין אך שם לא נזכר ששתה גם שם היה סעודת מצוה ביום הגמל את יצחק ואיתא בפרדר"א ביום ה"ג מל מה שאין כן ביצחק. רק באמת היה כל אכילותיו של יצחק סעודת מצוה. וכמו שאמר ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי ואמרנו שהיה כונתו שיהיה המכוון של עשו לש"ש לקיים מצות כיבוד ועל ידי זה יהיה אכילתו מצוה כיון שעל ידי אכילתו מקיים הבן מצות כיבוד ע"ד סברת הר"ן (רפ"ב דקידושין) לענין אשה שמסייעת לבעל. ומה"ט כתיב ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ומתרגמינן ארי מצידי' הוי אכיל והיינו מטעם שהרגיש בזה טעם סעודת מצוה של כיבוד (ונת' בפ' תולדות) ואצלו היה היין בבחינת צמצום כמדתו מדת פחד יצחק. וזה שא' בחמרא גו כסא בבחינת צמצום דכום גימ' אלהים שהוא אלהים חיים וגבורה דהוא דינא תקיפא נפקא מבינה (כמ"ש זח"ב קע"ה ב') ואמר ברע"מ אחר כך ואוקמוה בכוס שצריך הדחה ושטיפה הדחה מבחוץ ושטיפה מבפנים ורזא דמלה שיהא תוכו כברו וכו' ורזא דמלה וטהרו וקדשו טהרה מבפנים וקדושה מבחוץ וכו'. ומהלשון תוכו כברו משמע דתוכו עדיף מברו וכמו שטיפה מבפנים שהוא יותר מהדחה מבחוץ ובאמת טהרה מביאה לידי קדושה נראה שקדושה גדולה ולמה אמר טהרה מבפנים וקדושה מבחוץ. אך קדושה אינו כלל רק כשבא על ידי טהרה שהוא שיטהר מקודם הלב מכל וכל מהלב כסיל לשמאלו ואז הקדושה נקרא קדושה ובלא"ה אינו קדושה כלל. וזה שנאמר בפ' קרח כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם הוי"ה היינו שהשי"ת שוכן בלבם וכל קדושת הוי"ה שהוא כולל שכינתא עלאה ותתאה ואתפני יצר הרע מתמן ועל ידי זה כל העדה כולם קדושים. וזה שא' שיהא תוכו כברו טהרה מבפנים וקדושה מבחוץ שעל ידי טהרה מבפנים יוכל להיות הקדושה מבחוץ. ואמר ומה כוס לאו טהרתי' וקדושתי' מלגאו ומלבר בלא מיא אוף הכי נשמתא לאו טהרתה וקדושתה מלגאו ומלבר בלא אורייתא. והוא דהטהרה מיצר הרע הוא רק על ידי דברי תורה וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב ר"ב רע"א) דהא לית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא וכן הקדושה מבחוץ הוא רק על ידי דברי תורה דבלא"ה אינה כלל בגדר קדושה. ואמר ובג"ד אמר ר"ג מי שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש בגין דלאו איהו מסטרא דאילנא דחיי אלא מעץ הדעת טוב ורע. ואף דתורה שבעל פה הוא רק מסט' דעה"ד טוב ורע איסור והיתר כשר ופסול טומאה וטהרה כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א כ"ז א' וש"מ) היינו שעל ידי תורה שבעל פה שהוא הרב חכמה אף שהוא מסט' דעה"ד טו"ר יכולים לתקן הרב כעס שיהיה רק מסטרא דטוב ויהיה נעשה מעה"ד טוב ורע אילנא דחיי ואז הוא תוכו כברו. ובגמרא (ברכות כ"ח.) אותו היום סלקוהו לשומר הפתח וכו' ושמעתי שהקשו וכי שומר הפתח היה בעל רוה"ק לידע אם הוא תוכו כברו. אך מאמר ר"ג זה היה בעצמו שומר הפתח שעל ידי ר"ג מכריז כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנוס לבית המדרש על ידי זה לא יכול מי שאין תוכו כברו לכנוס ולא היה לו חשק כלל לכנוס. וכיון שנעשה ראב"ע לנשיא נתבטלה גזירתו ונכנסו הכל. ובשבת דשלטא בי' אילנא דחיי וכמו"ש בזוהר הקדוש (פ' זו רנ"ד ב') אז זוכין כל אחד מישראל לטהרה מבפנים וכמו"ש ירושלמי (פ"ד דדמאי) אימת שבת על ע"ה וזוכין על ידי שמירת שבת לדרתם דעביד דירה לון בשבת בתרי בתי לבא ואתפני יצר הרע מתמן כמו"ש (תיקון מ"ח הנז') ואז מביאה לידי קדושה וזוכין לנשמתא חדתא שיהיה תוכו כברו וזה שאומרים בחמרא גו כסא:
6
ז׳עוד ברע"מ (שם) יין אית מיני' תרין גוונין חוור וסומק יין ע' אנפין הא ע"ב ולקבל תרין גוונין דיין איהי זכור ושמור דשבת וע' תיבין דקדוש ויכלו וכו'. ולמעלה (רט"ז סע"ב) ויין אית לי' תרי גוונין חוור וסומק דינא ורחמי וכו' חוור מסט' דימינא סומק מסטרא דשמאלא וכו'. והיינו דבאברהם אבינו ע"ה גם כן מצינו יין ויעש משתה גדול ומשתה היינו יין והוא יין חוור מסט' דימינא בחינת חסד ומשתה גדול איתא (ב"ר פ' נ"ג) גדול העולמים היה שם וזה מרמז על בחינת תורה שבעל פה שנקרא תורת חסד על לשונה. ותורה שבעל פה הוא מטלא דעתיקא וזה פי' גדול העולמים גדול מורה שהוא למעלה מתפיסת שכל האדם בחינת עתיקא (כמו שנת' כ"פ) וזהו יין חוור. ויין סומק מסט' דשמאלא נאמר ביצחק דכתיב ויבא לו יין וישת והוא מרמז על אש דת שביינא דאורייתא ויש תורה שבעל פה שנקרא גם כן אש כמו"ש (תענית ד'.) האי צורבא מרבנןם דרתח אורייתא דקא מרתחא לי' דכתיב מרבנן דרתח אורייתא דקא מרתחא לי' דכתיב הלא כה דברי כאש. וזה שאמר ולקבל תרין גוונין דיין איהי זכור ושמור והוא ע"פ שא' בזוהר הקדוש (פ' זו רכ"ד א') שמור בלב וכו' זכירה בזכר במוחא וכו' ע"ד זכור לזכר ושמור לנקיבה. והיינו דבינה לבא ולבש יש ב' לבבות לב חכם ולב כסיל ועל זה צריך שמירה שמור לקדשו שלא יחללהו. ומחשבה מוחא שם נשמה שבמוח נשמה שנתת בי טהורה היא לכן אמר זכר במוחא. ואיתא בזוהר הקדוש (ח"ב קע"ה ב') וחסד עלאה נפקא מחכמה וכו' והיינו חכמה מוחא. וגבורה וכו' נפקא מבינה. ובזוהר הקדוש (ח"ב י"ד סע"ב) עביד לאברהם ברזא דחכמה ליצחק ברזא דתבונה וכו'. וזהו לקבל תרין גוונין דיין חוור וסומק היינו זכור שהוא חכמה מחשבה מוחא מרמז על יין חוור. שמור שהוא בינא ליבא מרמז על יין סומק:
7
ח׳ובזוה"ק פרשה זו (רמ"ב א') כהניך ילבשו צדק לוייך מיבע"ל דהא צדק מסטרא דליוואי איהו וחסידך ירננו לוייך מיבע"ל דהא רננה וזמרה מלואי נינהו ואיהו שני ואמר כהניך וחסידך דאינון מסט' דימינא א"ל קב"ה דוד לאו אורח דילי הכי אמר דוד בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך תקונא דאנא תקינת לא תשני לי' וכו' וצריך להבין למה באמת שינה דוד הסדר עד שהוצרך לבקש אל תשב פני משיחך ולמה לא אמר לוייך ילבשו צדק וירננו כאורח וסדר השי"ת. אך בעולם הזה צדק מלכותא קדישא הוא דינא מסט' דשמאלא מסט' דלואי שהוא שם אדנ"י שמורה על יראה כמו שנאמר ואם אדונים אני אי' מוראי והיין מרמז רק על מדת הגבורה והצמצום בחינת יצחק אבינו ע"ה. וכמו שאמרנו הפי' בחמרא גו כסא (ונת' במא' הקודם) וסעודתא דחקל תפוחין הוא נגד קדושת יצחק אבינו ע"ה שמדתו פחד יצחק וזה בעולם הזה אבל לעתיד מצינו שנלמד ממה שנאמר ויעש משתה גדול ביום הגמל את יצחק שעתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסד לזרעו של יצחק (פסחים קי"ט:) והוא ע"פ מ"ש בזוה"ק פ' זו (ר"ל סע"א) ובג"ד אמרו רבנן וכו' בעולם הזה נכתב אני בהוי"ה ונקרא אני באדנ"י אבל בעולם הבא נכתב בהוי"ה ונקרא בהוי"ה למהוי רחמי מכל סטרא. והיינו שאף שם אדנ"י יהיה מסט' דימינא בחי' יין חוור. ודוד המלך ע"ה רצה שיהיה משיח ויהיה גמר התיקון לכן סידר הוא התיקון כהניך ילבשו צדק וחסידך ירננו שגם בחינת צדק יהיה מסט' דימינא כמו שיהיה לעתיד ועל זה ביקש אל תשב פני משיחך תקונא דאנא תקינת אל תשני לי'. ובאמת ממדת מלכות אף שהוא בחינת דינא בא ממנו גם השכר טוב לצדיקים וכמו"ש בזוהר הקדוש (ח"ב צ"א א') נ' למינדע דאית דין ואית דיין אגר טב לצדיקייא וכו' דרזא דילי' ה' תתאה. וכן הוא במדרש (ב"ר סו"פ י"א) שבבת פועל עם אלו ועם אלו וכו' וא' שם ומנין ששכרן של צדיקים קרוי' מלאכה שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת וגו' דבשבת אף שהוא מדת מלכות יש בו הארה מאור הראשון שנגנז וכמ"ש בס' הבהיר לקח שביעי ושם להם במקומו והשאר גנזו לצדיקים וכו':
8
ט׳הנה בעשה שבתות מפ' פנחס היינו מי"ז בתמוז עד ר"ה מפטירין תלתא דפורענותא ושבעה דנחמתא כמבואר בש"ע שהם במספר עשר ובכל מקום מספר עשר מרמז על ע"ס וגם החלוקה לג' וז' מרמז גם כן לזה כנגד ז' תחתונות מחסד עד מלכות שהם כנגד ז' ימי הבנין וג' ראשונות שהם כח"ב שהם הנסתרות לה' אלהינו. וכנגדם הג' דפרענותא היינו לתקן מה שפגמו אז וגרמו הפרעניות. וכן מסתיימין כל הג' הפטורת בפסוק טוב והתחלת הג' הפטורת הוא בתיבות דברי. שמעו. חזון והם נגד דיבור שמיעה ראיה. והוא דמדת מלכות נקרא דיבור דבר ה' שכן שבת שהוא כנגד מדת מלכות איתא בזוהר הקדוש (ח"א ל"ב א') דשבת דיבור אקרי וכן איתא בזוהר הקדוש (ח"ג ר"א ב') בשעתא דקדש יומא סליק פי דממנא על כל שאר פומין וכו' ההוא דאקרי פי ה' וכו'. וכן מצינו בהפטורה דשבת זה הנה נתתי דברי בפיך וכתיב כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה וגו'. והנה נבואת ירמיה אף שבשעתו לא נשמעה שהרי ייסר אותם על אשר לא שמעו בקולו ועל ידי זה בא הפורעניות. אך בגמרא (ברכות ו':) איתא כל מי שיש בו יר"ש דבריו נשמעין והענין דמי שיש בו יראת שמים הוא נעשה מרכבה למ' מלכות שהוא בחינת יראה כמ"ש (זח"א ה' ב') דאיהי ראה ושריא בה יראה ומלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה והוא דברי אשר שמתי בפיך ואז לא ישיב אלי ריקם ודבריו נשמעין. ולכן מייתי בגמרא שם הראי' מפסוק סוף דבר הכל נשמע וגו' היינו שאף שבזמנו לא נשמע מכל מקום סוף דבר יסבב ויתגלגל שיהיה נשמע כמו"ש (מגילה י"ד.) נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ויבוא זמן שיהיה נשמע. ועל זה מפטירין הפטורת דברי ירמי' לתקן מה שלא שמעו אז דבריו ושיהיו נשמע היום והוא כנגד מ' כ"ע דאיהו כתר מלכות. והפטורת שמעו שמיעה הוא נגד מ' חכמה. והפטורת חזון שהוא ראיה הוא כנגד מדת בינה לא היינו שיכנס למעמקי הלב וע"ד מה שנארמ ולבי ראה וגו' ואחר כך ז' דנחמתא כנגד ז' מדות התחתונות והם כולם הכנה לר"ה שבתשרי עתידין להגאל לרבי אליעזר (ר"ה י"א ) ולשיטתיא אזיל דס"ל (סנהדרין צ"ז:) אם ישראל עושין תשובה נגאלין ורבי יהושע דס"ל בניסן עתידין להגאל לשיטתי' דס"ל ולא בכסף לא בתשובה ומעשים טובים ומר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי דאלו ואלו דברי אלהים חיים דאם ח"ו לא יעשו תשובה אז לא יניחם גם כן השי"ת ויגאלו בניסן בחסדו למען שמו. וכשיעשו תשובה אז יהיו נגאלין בתשרי. ועל זה בא ההכנה לזה בעשר שבתות אלו הקודמים שיברר אדם עצמו בכל העשר מדות על ידי תשובה. ואף אם הבירור הוא מצד האדם צריך להיות מתתא לעילא ממדת מלכות ולמעלה אך אנו מבקשים השיבנו ה' אליך ונשובה (וכמו"ש במ"ר סוף איכה) והיינו על פי מה שנאמר משכני אחריך נרוצה דאף שבאמת אנחנו נרוצה היינו מצידנו וכמו שא' (ברכות י"ז.) רצונינו לעשות רצוניך ומי מעכב שאור שבעיסה וכו'. אך אנו מבקשים משכני אחריך שימשיכנו שלא ימשוך העומד מאחרינו ומושך חזרה לאחור. ומצד השי"ת הבירור הוא מעילא לתתא ולכן הפטורה זו הוא כנגד מ' כתר. ומסיים הפטורה זו בפסוק קודש ישראל ה' ראשית תבואתה היינו שישראל קשורים בשורש בהשי"ת בראשית המחשבה שהוא בחינת כ"ע דאיהו כתר מלכות שזה היה תכלית מעשה שמים וארץ שיקבלו ישראל עול מלכותו ועל ידי זה מכתירים להש"י בכתר מלכות. וכן נאמר לירמיה בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מחם הקדשתיך וגו' והיינו גם כן בראשית המחשבה. וכתיב מקודם זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך שבמ"ת נקראו ישראל בתואר כלה שעל זה נתייסד כל שיר השירים בלשון זה. וכן בשבת נקראו ישראל כלה מלכתא כיון שמקבלים אז עול מלכותו יתברך שמו וכל אחד מישראל משליך כל עסקיו למען שמו. ואחר כך כתיב לכתך אחרי במדבר שבא מרוב האמונה שלא שמו אל לב כמו"ש (מ"ר שיר השירים א' י"ג) כמה חיות כמה מעוברות יש בהן וכו' כמה מיני ריכוכין התקנת למעוברות שבהן וכו' אך האמינו בה' כיון שהשי"ת מצוה שילכו במדבר מן הסתם לא יחסר להם כלום. וכן בשבת גם כן אז האמונה בשלימות שהאומות אינם מבינים שאדם ישבות שביעית השנה ועל יום השביתה יוציאו עוד הוצאה יתירה וכמו שא' (מעילה י"ז.) אם כן לא יעשו מלאכה בשבת כדי שיענו. וישראל מאמינים שאדרבה מהשבת יבוא ברכה ועושר כמו"ש (שבת קי"ט.) והוא רק על ידי שלימות האמונה וכמ"ש לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע. ובשבת כל ישראל מפקירין עניני עולם הזה ואיהו יומא דנשמתין ולאו יומא דגופא (זח" ר"ה א') ומשליך כל עסקיו כמו"ש במכילתא ועשית כל מלאכתך שיהיה כאלו כל מלאכתך עשויה וזה נקרא לכתך אחרי במדבר לכן יכול כל אדם לזכות בשבת שיהיה קשור בשורש בראשית המחשבה. ולזה עיקר ההכנה לר"ה הוא בעשר השבתות שבנקל בשבת להתברר בכל המ' עד ר"ה ואז בתשרי עתידין להגאל:
9
י׳שלש הפטורת דפורענותא דבין המצרים שהם דברי. שמעו. חזון. באים לתקן הדיבור שמיעה ראיה. ובזוהר הקדוש (פ' זו רכ"ט ב') ובראיה שמיעה ריחא ודבור שריא יקו"ק. בעשיה במשוש שמוש והילוך שריא אדנ"י וכו'. ולהלן (ר"ל א') אנשי חיל מסטרא דימינא דאברהם דתמן ראיה דאורייתא מימינו אש דת למו דאיתא (ב"ר פ"ב) יהי אור זה אברהם ואור היינו תורה אור. וז"ש מסט' דימינא דאברהם דתמן ראיה דאורייתא ואש הוא גם כן אור שאש מאיר וזה שמביא הפ' אש דת למו שמרמז לתורה אור וזה מרומז באות י' משם הוי"ה שהוא חכמה ובזוה"ק (תרומה קע"ה ב') וחסד עלאה נפקא מחכמה וחסד בחינת אברהם אבינו ע"ה. ואמר עוד יראי אלהים מסטרא דיצחק דתמן שמיעה דאמר חבקוק נביאה ה' שמעתי שמעך יראתי דחבקוק הי' גם כן בחינת יראה מדת פחד יצחק כמו"ש בזוהר הקדוש (ר"פ בשלח) ועל זה מרמז הה' הראשונה שבשם שהוא בחינת בינה וגבורה דהוא דינא תקיפא נפקא מבינה כמ"ש בזוהר הקדוש (תרומה שם) וכ"כ בזוהר הקדוש (ח"ב י"ד ב) עביד לאברהם ברזא דחכמה ליצחק ברזא דתבונה. ואמר עוד אנשי אמת מסטרא דיעקב דתמן ריח ניחוח לה' וכו' והיינו על פי מה שנאמר תתן אמת ליעקב ועל זה מרמז אות ו' מהשם דאות ו' נקרא אות אמת (זוה"ק ר"פ ויקרא). ואמר דתמן ריח ניחוח נראה פירושו מפני שביעקב כתיב וירח את ריח בגדיו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. ואמר עוד שונאי בצע מסטרא דדיבור סמכא רביעאה דאדם הראשון דאתחבר באבהן. דיבור הוא מ' מלכות ועל זה מרמז ה' אחרונה דהשם דשבת דיבור אקרי (זח"א ל"ב א') ומלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה ואיתא (שבת קל"ח:) דבר ה' זו הלכה שהוא דברי אשר שמתי בפיך והוא סמכא רביעאה שבאמת דוד המלך ע"ה הוא מרכבה למדת מלכות והוא רגל רביעי שבמרכבה דדוד אתחבר באבהן (זח"א קנ"ד ב' רמ"ח ב') והם כנגד ד' רוחות דרום וצפון כנגד חסד וגבורה בחינת אברהם ויצחק יעקב כנגד מזרח דוד כנגד מערב. רק אז בימי משה רבינו לא היה עוד דוד בעולם רק אדם הראשון שהיה נשמת דוד כידוע אד"ם ראשי תיבות אדם דוד משיח. ובמדרש (רבה ר"פ תזריע) אחור וקדם קדם זה יום הראשון ורוח אלהים זה רוחו של מלך המשיח וכו' ואדם אתחבר באבהן במערת המכפלה לתקן הפגם והיה מרכבה למ' מלכות. וזה שאיתא להלן בזוהר הקדוש שואני בצע כב"נ שמח בחלקו ולא כע"ר וכו' כחויא דכל ארעא קדמי' הה"ד ונחש עפר לחמו ודחיל למשבע מעפרא דדחיל דתחסר לי'. וקודם קלקול הנחש היה אדם מנוקה מכל חמדה ותאוה. וזה דיבור כנגד הנחש שהוא הדיבור בקליפה שנקרא איש לשון כמו שנדרש עליו (בב"ר ר"פ כ') ועיין בזוהר הקדוש (ח"ב קנ"ב א') ק' לא מתיישבא בדוכתא וסימנך איש לשון בל יכון בארץ והיינו נחש והוא על פי מ"ש בזוהר הקדוש (שם קמ"ח ב') ואת דילה ק' וכו' כגונא דקופא דאזל בתר ב"נ כו' וכמו שכתב שם האי נחש אזלא בתר אשת חיל וכו' והוא כנגד ה' אחרונה. וכתיב מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב היינו מדת צדיק כמו שנאמר אמרו צדיק כי טוב נצור לשונך מרע וגו' ואמרו שברית הלשון מכוון נגד ברית המעור. ואמר אחר כך בזוהר הקדוש תלת חיון אינון ארי' שור נשר בראיה שמיעה ריחא אדם בדיבור. והיינו דארי' שור הוא ימינא ושמאלא כנגד אברהם ויצחק ונשר כנגד יעקב אבינו ע"ה שהוא נקרא רחמן שבאבות (כמו"ש ב"ר פ' ע"ח). וכוחות ראיה שמיעה וריח יש גם בבעלי חיים מה שאין כן דיבור הוא רק באדם וזה שאיתא בזוהר הקדוש אדם בדיבור. ושבתות אלו הם לתקן מה שפגמו בראיה שמיעה ודבור ומתתא לעילא מתחיל התיקון מדיבור ואחר כך שמיעה ראיה מה שפגמו בהן שהם כנגד ה' תתאה וה' עלאה ויו"ד. מה שאין כן בריחא שהוא כנגד יעקב וכתיב בי' וריח את ריח בגדיו ואיתא (ב"ר סו"פ ס"ה) כגון יוסף משיתא וכו' דדרש ריח בגדיו כמו ריח בוגדיו ויעקב מטתו שלמה ואפילו בוגדיו עתידין שיתנו ריח טוב כמו"ש (עירובין כ"א:) ושפת אמת תכון לעד ולא קלקלו כלל בריח רק על ידי שמתקנים דיבור שמיעה וראיה ממילא גם בחינת הריח מתוקן ועומד. גם ריחא היינו הקרבנות שהם ריח ניחוח לה' וזה אין לנו בהגלות. ובשבת זה מתקנים הדיבור שונאי בצע שהוא כח הנחש שכולל כל התאות שהם פגם הנחש ומתקנים מדת טוב שיהיה ועשה טוב וזוכין לשכן ארץ דהאי ארץ תשרי בהאי טוב (כמ"ש בזוהר הקדוש פ' זו רכ"ה ב') ומתקנים מה שפגמו בדיבור ה' תתאה ושבת דיבור איקרי. ואחר כך מתקנים השמיעה וראיה כנגד אברהם ויצחק. והזמן לתקן הוא בשבת שהוא ש' בת ש' רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהו (כמו"ש זח"ב ר"ד א') ושבת הוא יחוד קוב"ה ושכניתיה שם הוי"ה ושם אדנ"י ויכולים לתקן גם כן מה שפגמו בכוחות שנחשבו נגד שם אדנ"י בזוהר הקדוש כנ"ל:
10
י״אג' שבועות אלו מן י"ז בתמוז עד ט' באב חל תמיד יום ראשון ואחרון ביום שחל בו א' דפסח כידוע. והענין שבליל א' דפסח ביציאת מצרים אז נבחרו ישראל לה' לעם כמו שנאמר ולקחתי אתכם לי לעם. והעיקר המכוון דיציאת מצרים היה על מתן תורה כמו שנאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה היינו מתן תורה. וזה שנאמר והייתי לכם לאלהים בכל הס' שיר השירים. ובג' שבועות אלו הנה בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות ואז נתבטל החיתון (כמ"ש שמות רבה פ' מ"ג) מוטב שתדון כפנוי' וכו' ובט' באב חרב הבית בראשונה ובשניה וגלו ישראל. אבל באמת כל זה היה הכנה שיזכו על ידי זה לאור גדול אחר כך. על שבירת הלוחות אמרו (שבת פ"ז.) יישר כחך ששברת שעל ידי שבירת הלוחות זכו לאור תורה שבעל פה מטלא דעתיקא וכמ"ש (שמות רבה פ' מ"ו) אל תצטער ובלוחות שניים אני נותן לך שיהיה בהן מדרש הלכות ואגדות. ובט' באב נולד תיכף משיח כמ"ש (איכה רבתי פ"א פ' כי רחוק ממני מנחם) והיה חורבן הבית הכנה לבנין השלישי שיהיה בידי שמים (כמ"ש רש"י ר"ה ל' סע"א) ואז יהיה גאולה שלימה שלא יהיה אחריו גלות כמ"ש (מכילתא בשלח) כל השירות לשון נקבה וכו' חוץ משל עתיד שאין אחריה צער ושעבוד ובג' דפרענותא מתקנין לצאת מג' קליפ' ולזכות לג' הלשונות שנאמר בגאולת מצרים והוצאתי והצלתי וגאלתי שהוא לזכות לגאולה מהג' שרשי הקליפות שהם הקנאה והתאוה קלי' עשו וישמעאל שכוללין מ' קליפות של ע' אומות ל"ה מימינא ול"ה משמאלא (כמ"ש האריז"ל) והכבוד שהוא ראשית דקליפה ראשית גוים עמלק והוא דעת דקליפה. ואחר כך זוכין בת"ב שיהיה ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וכן ד' כוסות דפסח כנגד ד' לשונות של גאולה (כמ"ש ב"ר פ' מ"ח) וזה הענין שחל תמיד השני ימים הנ"ל ביום שחל בו א' דפסח:
11
י״בבזוה"ק פרשה זו (רי"ג ב') רבי חייא פתח עדות ביהוסף שמו וכו' אבל מאי עדות ת"ח בשעתא דאתתא דפוטיפר הות אחידא בי' להאי מלה הוה יוסף עביד גרמי' כמאן דלא ידע לישנא דילה וכן בכל יומא עד ההוא שעתא בתרייתא דכתיב ותחפשהו בבגדו וכו' ורוה"ק צוח לקבלי' לשמרך מאשה זרה מנכריה אמרי' החליקה מאי קמ"ל אלא כל מאן דנטר גרמי' מהאי אתקשר בה בשכינתא ואחיד בההוא עדות ומאי הוא ה' דאתוסף בי' דכתיב עדות ביהוסף. אוף הכי י' אתוסף בפנחס על דקני בהאי. ולכאורה כל שייכות הפתיחה לפ' זו הוא רק שכמו ביוסף אתוסף ה' כן בפנחס אתוסף י' והוי סגי להביא הפ' עדות ביהוסף וגו' דאתוסף בי' ה' אוף הכי בפנחס כו' ולמה לי' כל כדרוש. ואם להביא ראיה שאות ה' הוא עדות כן נדרש גם כן מה שנאמר שבטי י"ה עדות לישראל שנתוסף אותיות ה' י' ה' לפניו י' לאחריו להעיד שהם בני אבותיהם. אך הענין על פי מ"ש בזוהר הקדוש לעיל מינה בפתיחת רבי יהודה שמרה נפשי וגו' שמור מיבעי לי' והא תנינן דלית את באורייתא דלא אית בה רזין עלאין ויקירין וכו'. עלאין מרמז על תורה שבכתב שהוא חכמה וחכמה קודש עלאה איקרי (זח"ג ס"א א') והיינו עלאין. ויקירין מרמז על תורה שבעל פה ע"פ מ"ש במדרש (רבה ותנחומא חקת) וכל יקר ראתה עינו זה רבי עקיבא וחבריו. וכתיב ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים ובפירוש רש"י תשא ובדעת זה רוח הקודש. ותורה שבעל פה כתב הרמב"ן ז"ל (חי' ב"ב דף י"ב) שהוא על ידי רוח הקדוש דמתאמרה הלכה למשה מסיני כותי' ועל זה א' חכם עדיף מנביא. ומלכות הוא רוח הקודש כמ"ש (מגילה י"ד ב') ומלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה והוא רוח מהאי קודש דלעילא שכל התורה שבעל פה נרמז בתורה שבכתב. וכמו שא' (תענית ט.) מי איכא מידי דכתיבי בכתיבי דלא רמיזי באורייתא והכתובים נכתבו על ידי רוח הקודש וכן כל תורה שבעל פה וזהו רוח מהאי קודש דלעילא. וזה שאמר בזוהר הקדוש דבכל אות שבתורה יש בו רזין תורה שבכתב. וכן התחדשות דברי תורה שבכל דור ודור הנפשות מישראל כל אחד יש לו אות בתורה או חלק מאות בתורה שבעל פה כמו שנאמר מורשה קהלת יעקב ודרשו (ויקרא רבה פ' ט') קהלת ינאי לא כתיב אלא קהלת יעקב והיינו אפי' ע"ה שמכונים בית יעקב (כמ"ש ב"מ ל"ג:) ודרש בזוהר הקדוש ה' מתיבת שמרה ואמר והאי ה' נטיר לה היינו ה' תתאה נטיר להאי נפש ואמר כמה חיילין עלאין נפקין לקבלא ולנטרא לה ולאעלא לה במדזרא דדוכתהא. פי' לנטרא לה היינו על להבא על פי מ"ש (זח"א ר"ב רע"א דהא לית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא. ולאעלא לה במדורא דדוכתהא הוא לתקן העבר שהוא גם כן על ידי דברי תורה וכמו שנאמר ולכל בשרו מרפא רפואה על הקודם. ועל זה פתח ר"ח אבתרי' עדות ביהוסף שמו שיש גם כן ה' יתירה. ואמר שמתחלה עשה יוסף עצמו כאינו מכיר לשונה והרי באמת הכיר לשונה שהרי ידע ע' לשון אך הפי' שכל פתוי' לא נכנס כלל בלבו ולא פעלה אצלו כלום עד דכתיב ותחפשהו בבגדו ומפרש שהיה לה בו איזה תפיסה מה כרגע עד שהוכרח לנוס החוצה. וכעין שדרש גם כן במדרש (ב"ר פ' פ"ז) על מה שנאמר ויפוזו זרועי ידיו שנתמחה קשתו וכו'. ומפרש הזוהר הקדוש לפי דרשה זו הפ' שפת לא ידעתי שעשה עצמו כאינו מכיר לשונה וכל פתויי לא נכנס כלל ללבו מכל מקום אחר כך אשמע שהיה לה בו איזה תפיסה לשעה עד שלא היה לו עצה והוכרח לנוס החוצה ואלמלא הקב"ה שעוזרו אינו יכול לו (כמ"ש סוכה נ"ב:) וזה שאמר דרוה"ק צוח לקבלי' לשמרך מאשה זרה וגו' אמרי' החליקה שהחליקה לו הענין במה שתפשה בבגדו היינו שיש לה שייכות לו ובמדרש (ב"ר פ' פ"ה) מה זו לש"ש וכו' רואה היתה באסתרולגין שלה שהיא עתידה להעמיד ממנו בן ולא ידעה אם ממנה אם מבתה. ונאמר בפסוק הזה חמשה תיבות עם ה' בסוף התיבה מאשה זרה נכריה אמריה החליקה שכן גם בהיפך בקליפה נחש אשת זנונים אזלא בתר אשת חיל כקופא דאזיל בתר ב"נ כמו דאיתא (זח"ב קמ"ח ב') והוא בחינת מלכות דקליפה. והחליקה אמרינן שרמזה לו שממנה יצא משיח בן יוסף כמו שבאמת יצא מבתה והיא שמה חושך לאור. וזה שנאמר בב' תיבות נכריה אמריה בי"ה בסוף שמורה גם על י' תתאה שהוא רזא דברית ועל ידי כן היה לה בו תפיסה מעט כרגע רק רוח הקודש צוח לקבלי' לשמרך מאשה זרה דה' נטרא לי'. והוא מצידו השתדל ביראת ה' שהוא ה' תתאה בחינת מלכות שבת דמע"ש איהי יראה ושריא בה יראה (זח"א ה' ב') וה' עלאה נטרא לי' וזה עדות ביהוס שמו. וכמו בשבת שעל ידי השתדלות אדם בשמירת שבת שהוא יראה בחינת ה' תתאה זוכין לה' עלאה שבת עלאה ואתפני יצר הרע מתמן וכמו שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת (וכמו"ש תי"ז תי' מ"ח). וזהו עדות ביהוסף עדות מורה שהוא לעולמי עד וכן נדרש שבטי יה עדות לישראל י"ה מרמז לחכמה ובינה וזה עדות לישראל לעולמי עד וכמו"ש (ב"ב קט"ו:) גמירא דלא כלה שבטא דקדושת כל שבט הוא לעולמי עד. וכן ביהוסף יש אותיות י"ה וזה עדות לעולמי עד וכעין מ"ש בפתיחת רבי יהודה הקודם וכי חסדי איקרי אמר ר"י אין דכתיב חסדי דוד הנאמנים והיינו כעין מה שנאמר מימיו נאמנים. יתד במקום נאמן היינו שהוא לעולמי עד וזה מורה מה שיש יו"ד בין תיבת חסד שמורה שהוא עד השורש ע"ד מ"ש (זח"ב קע"ה ב') וחסד עלאה נפקא מחכמה. וכן פנחס על ידי דקני על ברית אתוסף בי' אות י' שמורה על בריתי שלום והיינו שיהיה לו ולזרעו לעולמי עד. וכמו"ש בזוהר הקדוש למעלה והאי צדיק חסיד איקרי:
12
י״גפנחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי מעל בני ישראל וגו' והיתה לו ולזרעו אחריו וגו' תחת אשר קינא לאלהיו ויכפר על בני ישראל. לכאורה יש כאן יתור וכפל לשון דתחת אשר קינא לאלהיו הוא כבר נאמר בקנאו את קנאתי. ויכפר על בני ישראל גם כן כבר נאמר השיב את חמתי מעל בני ישראל. ועל כל פנים הול"ל השיב את חמתי ויכפר על בני ישראל בקנאו את קנאתי לכן אמור וגו' והיתה לו ולזרעו ברית כהונת עולם ותו לא מיידי. גם לשון ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי נכלל בכלל מה שנאמר השיב את חמתי מעל בני ישראל. גם יש להבין פי' מה שנאמר בתוכם שהוא מיותר ואין לו פירוש שעל כל פנים היה לכתוב בהם. והרמב"ן ז"ל כ' שבפנחס לא כתיב כהונת עולם כמו באהרן רק ברית כהונת עולם ואמר את בריתי שום שנתן לו ברית עם השלום ובאהרן נאמר לכבוד ולתפארת ולכן אמר אשר קנא לאלהיו והמשכיל יבין עכ"ד. ומי חכם וידעם והרקנטי פי' דלאלהיו היינו דינא תתאה ובאהרן כתיב ולתפארת ת"ת גופא שהוא שם הויה וברית שכינתא. אך תמה דשלום בכל מקום יסוד וכאן פי' על מלכות. ובלבוש כתב דגם מלכות נקרא שלום ולא פירש מקורו. אך הענין דמה שנאמר בקנאו את קנאתי בתוכם הפי' הוא שהכניס פנחס הרהור תשובה בלב כל שבטו של שמעון ובלב כל ישראל על מה שלא מיחו בידם. ועל ידי פנחס שקינא קנאת ה' הכניס בלבם הרהור תשובה (ונת' לעיל מא' ג') וזה שנאמר ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי פ' דאף הכ"ד אלף שמתו על כל פנים כפרה מיתתן כמו הרוגי ב"ד שכל המומתין מתודין וכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא כמ"ש (סנהדרין מ"ג ב') מה שאין כן בלא תשובה היו כלין ח"ו בחטאם בב' עולמות. ובשביל זה זכה שהנני נותן לו את בריתי שלום ברית הוא שכינתא כמ"ש בזוהר הקדוש שלום הוא מדת יוסף הצדיק שמשפיע לכנסת ישראל וכן הוא השפיע תשובה בלב כל שבט שמעון וישראל על מה שלא מיחו. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלהיו והיינו אלהים בתראה דינא דמלכותא דינא (זח"ב קי"ח א') ומש"ה זכה לברית שהוא שכינתא תתאה י' של שם אדנ"י שהוא בהיפך אתוון דינ"א ויכפר על בני ישראל מפני שהכניס הרהור תשובה בלבם. וזה כח אהרן שהיה גם כן מכפר שכיפר על בני ישראל ביום הכפורים כמו שנאמר כי ביום הזה יכפר וגו' ויום הכפורים אינו מכפר אלא על השבין (כמ"ש שבועות י"ג.) רק זה כח אהרן בעבודתו ביום הכפורים להכניס הרהור תשובה בכל ישראל וזה שנאמר כי ביום הזה יכפר וגו'. וכן אצל פנחס נאמר ויכפר על בני ישראל היינו שהכניס תשובה בלבם ובשביל זה זכה לזרעו לברית כהונת עולם. אך אצלו נאמר ברית כהונת עולם ובאהרן כתיב ולתפארת שהוא בחינת קוב"ה מדת ת"ת ופנחס קנא לאלהיו שהוא אלהים תתאה ה' תתאה. וכמו ביוסף שבהשתדלותו מצידו בשמירת הברית הי' ביראה שהוא ה' תתאה ועל ידי זה זכה לי"ה לשמירה מהשי"ת כנ"ל. וכמו בשבת שזוכין לשבת עלאה ואתפני יצר הרע מן תמן כן פנחס הכניס הרהור תשובה בלב ישראל. ועל ידי ה' תתאה יראת ה' כמו שנאמר אשר קנא לאלהיו הכניס בלבם תשובה עלאה ה' עלה וזה שנאמר לאלהיו י' ו' לבסוף שמרמז על י' חכמה ו' זעירא שעל ידו ההמשכה מיו"ד עם קוצו של יו"ד לכנסת ישראל וזהו שזכה למדת שלום ולזרעו ברית כהונת עולם כמו עדות ביהוסף וכמו שאמרנו:
13
י״דבזוה"ק פרשה זו (רל"ח ב') וכל תנאים אתקריאו קנים דילה ובג"ד כי יקרא קן צפור לפניך באורח מקרה זמנא חדא כאושפיזא ואכסנאי דאזדמן לפום שעתא בבי אושפיזי'. והיינו העוסקים בתורה שבזמן רשב"י כל שוני הלכות נקראו בשם תנאים. וזה שהביא מקודם תני"א דמסייע לך אית"ן מושביך ושים בסלע קינך אית"ן תני"א תמן קנא דנשרא עלאה ואיהי שכינתא ועלה אתמר כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף דאינון שוני הלכות ומשיות וכו'. ומסיק ואית דאינון במתניתא דלהון דירה לשכינתא הה"ד ושמרו בני ישראל את השבת וגו' לדורתם לדרתם חסר לשון דירה וכו'. פתח בשוני הלכות וסיים בשומר שבת לדורתם. אך מצינו כעין זה בתדב"א (ריש סא"ר) ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום השבת לישראל. דז' ימי בראשית הם כנגד ז' מדות שהאציל השי"ת לבריאת העולם כמו שנאמר כי ששת ימים עשה ה' ולא כתיב בששת (כמ"ש זח"ג צ"ד ב') ועיקר מכוון הבריאה היה שיהיה התגלות מלכותו מ' מלכות וזה פי' זה יום השבת לישראל שאז הוא התגלות כבוד מלכותו במה שמקבלין אומה שלימה עול מלכותו יתברך שמו בשמירת שבת. ואמר אחר כך בתדב"א) עושה מלאכה כל ששה וכו' אמר להם הקב"ה לישראל וכו' אע"פ שאתם עושין מלאכה כל ששה ימים שבת יעשה כולו תורה וכו' וסיים שאין לו מנוחה להקב"ה אלא עם עושי תורה שנאמר ואת כל אלה ידי עשתה וגו' דרש ואיזה מקום מנוחתי על שבת שהוא יום מנוחה. וכאן גם כן פתח בשבת וסיים בעושי תורה. אך זה עיקר השבת לישראל שאז כולם פנוים לתורה כרצונו של מקום בראשית הבריאה שיהיה האדם רק לעמל תורה וכמו שהיה קודם הקלקול. וזה שא' יום השבת לישראל שכולם פנוים לתורה וכמו שא' בפסיקתא שמ"ד לא נתנו שבתות אלא לעסוק בהן בתורה הוא לפועים. שאז כתיב ועשית כל מלאכתך שיהיה כאלו כל מלאכתך עשויה (כמו"ש במכילתא) ואז כל ישראל נקראים חרדים אל דברו שהם ת"ח (כמ"ש ב"מ ל"ג:) וכמו שנאמר אחר כך ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי שבשבת נעשה הישראל עני ונכה רוח כשמעלה על לבו כל מה שעבר עליו בימי המעשה. ואז זוכין להיות דירה לשכינתא כמו שנאמר לדרתם חסר לשון דירה. ויש ת"ח דמשתדלין באורייתא שהם תמיד פנוים לתורה כשבתות לפועלים כמו שא' בזוהר הקדוש (ח"ג כ"ט ב' ברע"מ) תלמידי חכמים בנוי דמלכא ומטרוניתא אתקריאו שבתות. וכאן בזוהר הקדוש פתח במשתדלין באורייתא וסיים בשבת שאז כל ישראל נקראים משתדלין באורייתא וכאמור:
14
ט״וומה שהבדיל בזוהר הקדוש שיש מהן שהן דירה לשכינתא בקביעות ויש מהן באקראי כאכסניא לפי שעה אף דמיירי במשתדלין באורייתא ואמאי הוא רק לשעה הוא ע"פ מ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קס"ו א') ע"פ כי נר מצוה ותורה אור דמפרש נר מצוה על הנר ופתילה שמן בלא שלהבת ותורה אור הוא השלהבת ובגמרא (סוטה כ"א.) מפורש מה נר מאיר לפי שעה אף מצוה מאירה לפי שעה וכן נראה פשט הפסוק כי נר מצוה. ואמרנו דמר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי שהמצוה גולמי שעושה בלא כונה הוא רק הקדושה מהמצוה כשועשה בכונה לעשות רצון הבורא יתברך כאשר צוני ה' אלהי זה המכוון נקרא תורה אור שבהמצוה וזה מאיר רק לפי שעה. ועסק התורה הוא גם כן מ"ע מתרי"ג מצות והלימוד בעצמו בלא כונה הוא גם כן כמו נר ופתילה ושמן בלא שלהבת. רק האור שבה שהוא המכוון לשם שמים שיהיה כאשר צוני ה' אלהי כמו שאומרים והאר עינינו בתורתיך שיאיר בלב שם ה' כמו שנאמר כי אשב בחשך ה' אור לי זהו התורה אור שבהתורה וזה האור מאיר לעולם (ונת' כ"פ) וזה המכוון בזוה"ק דכל שוני הלכות א"א שבפעם אחת לא יארע שלא ילמוד בכונה הראויה שיאיר לו בלב ואז נעשה קן ודירה לשכינתא רק הוא באורח מקרה כאכסניא וכשאושפיזא לפי שעה ואית מנהון מארי מתניתין דלא זזת שכינתא מנהון כל יומיהון והם דירה לשכינה בקביעות. וכמו בשבת שכל אדם יכול לזכות למיעבד דירה לשכינתא רק הוא לפי שעה שאחר כך חוזר יצר הרע למקומו. ויש מי שזוכה לשבת עלאה וכמו שדרש בתיקונים (תי' מ"ח) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת תרין זמנין אדכר הכא שבת לקבל שכינתא עלאה ותתאה. והיינו שבת תתאה שבת עלאה ה' עלאה ה' תתאה. שכל אדם זוכה על ידי שמירת שבת לשבת תתאה שבת דמע"ש איהי יראה ושריא בה יראה כמ"ש (זח"א ה' ב') וזה נקרא גם כן לב כמו שנדרש (יומא ע"ב:) על מי שאין בו יראת שמים ולב אין. רק יש מי שזוכה אחר כך לשבת עלאה גם כן כמו שנאמר וישמרו בני ישראל את השבת שהוא שבת תתאה לעשות את השבת שבת עלאה. ומסיק בתי"ז לדרתם זכאה מאן דעביד לון דירה בתרי בתי לבא ואתפני יצר הרע מן תמן פי' לון לשכינתא עלאה ותתאה. וזה המכוון במ"ש (שבת קי"ח:) אלמלי שמרו בני ישראל ב' שבתות מיד נגאלין והיינו מכל וכל ואתפני יצר הרע מתמן ויש מי שזוכה בשבת אחד תיכף לב' השבתות שבת תתאה ושבת עלאה נגאל מיד בשבת אחד וזה שא' במדרש שמות רבה בשלח ועוד הרבה מקומות שעל ידי שבת אחד נגאל מיד. וכן המשתדלין באורייתא איתא (ב"ב ח'.) גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם וגו' אי תנו כולהו עתה אקבצם ואם מעט מהם יחילו מעט ממשא מלך ושרים שכל פרט נפש שעוסקין בתורה נגאל. ואחר כך זוכין לתנו כולהו שיהיה דירה לשכינתא בקביעות וזוכין לשבת עלאה אז עתה אקבצם ויהיה נגאלין מיד. וכן חשב בזוהר הקדוש מקודם שם שכינתא אמר שושן עדות דא סהדותא דשכינתא וכו' וסהידת עלן קמי מלכא ודרגין עלאין קדישין בהדה וכו' ואיהי נשמתא עלייהו איהו סייעתא דשמיא דאתמר בה ואתה תשמע השמים. ובכל מקום בזוהר הקדוש נקרא שמים בחינת קוב"ה וכאן אמר על שכינה דאתמר בה ואתה תשמע השמים. אך הענין ע"פ מה שא' (מגילה ו:) יגעתי ומצאתי תאמין וכו' אבל לאוקומי גירסא סייעתא מן שמיא הוא והענין הוא כמו שאמרנו יגעתי ומצאתי תאמין על עסק התורה שזוכה להיות דירה לשכינה לפי שעה באורח מקרה שיכנס לפעמים בלב. אבל לאוקומי גרסא שישאר לעולמי עד ושיאירו לו הדברי תורה בלב כעין שנאמר כי אשב בחשך ה' אור לי שיאיר לו גם ללב כסיל לשאמלו למעבד דירה לשכינתא בתרי בתי ליבא שיהיה אתפני יצר הרע מתמן. על זה אמר סייעתא מן שמיא הוא שיאיר לו בחינת שכינתא עלאה שבת עלאה וזה נקרא סייעתא מן שמי"א היינו שממשיך כל שם הויה שזה נקרא שמים והיינו דבינה כולל כל ג' ראשונות וכן נקרא עלמא עלאה עלמא דדכורא (כמ"ש זח"א רמ"ז א') וזה שהביא על זה דאתמר בה ואתה תשמע השמים. וכן הוא בדברי תורה ההתחלה הוא שזוכין לבחינת שכינה להיות דירה רק לפי שעה וזה זוכין כל שוני הלכות שיאיר לפעמים בלב. ואחר כך זוכין לסייעתא מן שמיא לאוקמי גרסא היינו שיושאר לעולמי עד ואתפני יצר הרע מן תמן וכל נפש בפרט נגאל מכל וכל וכמ"ש בגמרא ואי תגו כולהו עתה אקבצם. וכן בשבת זוכין כל אחד לשבת תתאה ויש מי שזוכין אחר כך לשבת עלאה ואתפני יצר הרע מתמן ונגאל מיד בשלימות ואלמלי שמרו כל ישראל אלו שתי שבתות שבת תתאה ושבת עלאה אז מיד נגאלין:
15
ט״זבפרשה זו הוזכרו קרבנות המוספין של שבת וימים טובים של כל השנה ויש הבדל בין מוסף שבת למוספי מועדות שבשבת יש רק ב' כבשים לעולה ואין בהם פרים ואיל ולא שעיר לחטאת כמו שיש בשאר מוספין. והנה מה שאין בו חטאת יתכן ע"פ מה שא' (שבת קי"ח:) שומר שבת מחללו מחול לו שאפילו עובד על זה כאנוש מוחלין לו ואין צריך חטאת שנתכפר לו בלא קרבן. והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל אין במוספי שבת חטאת כשאר כל המוספין מפני שכנסת ישראל בת זוגו והכל שלום והמשכיל יבין עכ"ל. וכונתו למה שא' (ב"ר סו"פ י"א) כנסת ישראל הוא בן זוגך וכו' והיה גירסת הרמב"ן כנסת ישראל הו בת זוגך וכן גי' ריקנטי ונראה גירסא זו עיקר דלגרסתינו בן זוגך משמע שכנסת ישראל משפיעין ומכניסין קדושה לשבת ובאמת קדושת שבת קביעא וקיימא מהשי"ת כמו שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם וגירסת כנסת ישראל היא בת זוגך היינו שמדת מלכות שהוא יום השבת משפיע לכנסת ישראל והיינו שממשיך ההשפעה משם הוי"ה. וזה שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם היינו אני מן אדנ"י הוי"ה עמודא דאמצעיתא (זח"ג רכ"ג א') הוא מקדשכם. וכן הנשמה יתירה נקראת כלה כלתו של השי"ת וזהו כנסת ישראל יהיה בת זוגך כגי' רמב"ן. וכן איתא (שמות רבה פ' כ"ה) משל למלך ומטרונא יושבת כנגדו העובר ביניהן חייב מיתה. שבשבת כל היום הוא בחינת יחוד קוב"ה וישראל שהוא בחינת יחוד קוב"ה ושכינתיה שבכל מצוה אומרים לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה ובשבת על ידי שהאדם מורגל במלאכה כל ששת ימי המעשה ובשבת שובת הרי הוא כל היום כבא לידו דבר עבירה וניצול הימנה שנחשב כעושה מצוה (כמ"ש קידושין ל"ט:) ועל ידי זה כל היום הוא יחוד קוב"ה ושכינתיה על ידי מצות שבת שבקל יוכל לבא לחילול שבת ח"ו על ידי בורר ושאר מלאכות קלות. ומשום זה כל היום הוא קוב"ה וכנסת ישראל כמלך יושב ומטרונה יושבת כנגד ומש"ה עכו"ם ששבת חייב. וזה שא' בואי כלה שבת מלכתא ועל כל פנים ישראל הם בת זוגו. ומ"ש הרמב"ן והכל שלום יובל ע"פ מה שא' בזוה"ק (ח"ג קע"ו ב') שלום ומאי הוא שבת דאיהו שלמא דעלאי ותתאי וכן בזוהר הקדוש (זוה"ח תולדות) דחשיב ז' מוספי המועדות כנגד ז' רועים חשב מוסף שבת לקבל צדיק יסוד עולם דאיקרי כל וכו' והוא מה שנאמר כי כל בשמים ובארץ ומתרגמינן דאחיד בשמיא וארעא כלומר דיסודא דעלמא דאיקרי כל איהו אחיד בת"ת דאיקרי שמים ובארץ דאקרי וכו' (זח"א ל"א סע"א) והוא יחוד קוב"ה ושכינתיה. וכן בשבת כל היום הוא היחוד כאמור ומדת יוסף בזוהר הקדוש נקרא שלום כמו שנאמר האמת והשלום אהבו דאמת ושלום קשיר דא בדא (זח"ג י"ב ב') ויעקב ויוסף כחדא אינון (זח"א קע"ו ב') וזה שא' שבת דאיהו שלמא דעלאי ותתאי. וכיון שיש יחוד קוב"ה ושכינתי' והיחוד אינו רק עם עלת העלות (כמ"ש זח"ג ק"ט:) ועלת העלות שריא עלייהו והיינו יחוד י"ה בו"ה. ויחוד זה אינו רק כשימחה זכר עמלק דכל זמן שזרעו של עמלק קיים אין השם שלם וכו' (כמ"ש מד"ת תצא) ועמלק הוא יצרא בישא כמ"ש (זח"ג ק"ס א'). ובשבת דאיתא (תי"ז תי' מ"ח) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת תרין זימנין אדכר הכא שבת לקבל שכינתא עלאה╔ ותתאה. ומפרש ושמרו בני ישראל את השבת היינו שבת תתאה לעשות את השבת שבת עלאה בחינת ה' עלאה. ואמר מאי לדרתם זכאה איהו מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי לבא ואתפני מתמן יצר הרע וכו' וזה הוא מחיית עמלק ואז נעשה היחוד השם שלם וגם יחוד קוב"ה וכנסת ישראל וזה שאמר הרמב"ן ז"ל והכל שלום ולכן אין צריך חטאת כלל:
16
י״זומה שאין במוסף שבת פר ואיל הוא ע"פ מה שא' (ויקרא רבה פ' י"ג) פר אחד בן בקר כנגד אברהם וכו' איל אחד כנגד יצחק וכו' כבש אחד כנגד יעקב וכו'. וכל המועדות נקראים מקרא קודש שצריך להכניס קדושה למועד ולהמשיך קדושת האבות. ומש"ה יש בהם פרים ואילים וכבשים. מה שאין כן שבת דאיתא בזוהר הקדוש (ח"ב ר"ד ב') ש' רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהו ואז הקדושה הוא מצד השי"ת והוא משפיע לישראל קדושה מקדושת האבות מש"ה אין צריך פרים ואילים. רק כבשים שהם כנגד יעקב אבינו ע"ד מה שאומרים יעקב ובניו ינוחו בו וישראל נקראים צאן. והיינו שישראל צריכים רק להכין א"ע להיות מוכן לקבל הקדושה ומצד הישראל בא הקרבן מוסף ועל ידו זוכין במתנה למנוחה וקדושה כמו שאומרים מנוחה וקדושה לעמך נתת היינו במתנה. וזה מה שא' (שבת י:) מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל. וזה שאומרים אברהם יגל יצחק ירנן שאברהם ויצחק משיגים השמחה ועיקר המתנה הוא יעקב ובניו ינוחו בו הוא הנייחא. והוא ע"ד מה שא' (ב"ר פ' י"א) יעקב שכתב בו שמירת שבת ירש את העולם שלא במדה וכו' אף שבודאי אברהם אבינו ע"ה קיים גם שבת בכלל כל התורה שקיים כמ"ש (יומא כ"ח:) אך אצלו לא נכתב מפורש מה שאין כן ביעקב אבינו ע"ה שיש בו רמז מפורש ששימר את השבת וזה מורה שקנה קדושת השבת בקנין ובקביעות לעולמי עד. ומש"ה במוסף שבת יש רק כבשים כנגד יעקב ובניו ולא פר ואיל שהם כנגד אברהם ויצחק:
17
י״חואף בכבשים יש הבדל שבכל המועדים יש ז' כבשים ובסוכות יש י"ד כבשים ובשבת יש רק שני כבשים הענין דמספר ז' הם תמיד כנגד ז' ימי השבת שהם ז' המדות כמו שאומרים שבעה אני יודע שבעה ימי שבתא והוא כמו"ש (במ"ר נשא הנז') דכבשים נגד יעקב אבינו וכנסת ישראל שנקראו צאן והיינו שבכל מועדים יש שבעה כבשים כנגד בחינת כנסת ישראל שיכניסו קדושה במועדים. ומש"ה בא בכל מוסף ז' כבשים כנגד כל ז' המדות. מה שאין כן בשבת לא נצטוו רק על ב' כבשים כנגד יעקב ובניו. ובסוכות שזוכין למיתב בצלא דמהימנותא יש י"ד כבשים ז' כנגד יעקב וז' כנגד בניו שחג הסוכות נגד יעקב ואיתא (מגילה י"ח.) שהקב"ה קראו לו ליעקב אל וכו' והיינו שהוא שורש כנסת ישראל שכן שם אל מורה על כנסת ישראל כמו"ש (זח"א ח' א') כבוד אל דא כבוד כלה דאיקרי אל וכו' בכל יומא שתא אקרי אל. ולכן בא ז' כבשים כנגד יעקב וכן ז' כנגד בניו שיכניסו קדושה לחג כמו כל המועדים:
18
י״טבפ' זו בא מצות תמידין ומוספין ונאמר בירמיה כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים וגו' על דברי עולה וזבח אף שנצטוו בפ' ויקרא על קרבנות היה רק על עולת נדבה. וחובה לא בא רק חטאת לתיקון על החטא אבל עולות חובה בתמידין ומוספין לא נצטוו בהוציאי אותם ממצרים רק בביאתן לארץ ישראל. ובמדבר לא הקריבו קרבנות תמידין ומוספין רק ביום הכפורים כמ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' אמור. והוא ע"פ מה שא' (ב"ר פ' ג') ה' פעמים אורה במאמר יהיה אור כנגד ה' חומשי תורה וכו' ויבדל אלהים בין האור ובין החשך הוא כנגד ספר במדבר שהוא מבדיל בן יוצאי מצרים לבאי הארץ. דחומש הזה נקרא במשנה (יומא ס"ח:) חומש הפקודים שזה עיקר עסק של החומש הזה שבא בתחלה מספר של יוצאי מצרים כמה אינון חיילין דאורייתא של תורה שבכתב כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג קי"ז רע"ב) והיינו שכל אחד מישראל יש לו חלק בתורה אות או חלק מאות המעכב בהכשר הס"ת. ובסוף ימי משה כתיב בפ' זו מספר באי הארץ. וכתיב ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן וגו' וכתיב לאלה תחלק הארץ בנחלה וגו' והיינו ע"פ מ"ש בזוה"ק (ח"ב קל"ז ב') משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע והא אתערו על תורה שבעל פה דאלו תורה שבכתב הא כתי' ויצו משה את הלוים וגו' לקוח את ספר התורה וכ'ו. והיינו דארץ הוא שכינתא כמ"ש (זח"ג רמ"ג ב') שכינתא ארץ דקוב"ה בחינת מלכות פה תורה שבעל פה וזה נמסר ליהושע שהכניסם לארץ ישראל. וזה שנאמר ויבדל אלהים בין האור שהוא יוצאי מצרים מקבלי התורה שבכתב דנקראת אור דכתיב תורה אור ובין החשך שהם באי הארץ ששם עיקר תורה שבעל פה וכמ"ש (ב"ר פ' ט"ז) מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל ואיתא (מד"ת נח ג') על עמלי תורה שבעל פה העם ההולכים בחשך ראו אור גדול אור שנגנז לעמלי תורה שבעל פה ביום ובלילה וכו' ואז נצטוו על הקרבנות וכמו"ש בספרי פ' זו לפי שהוא אומר אשר יצא לפניהם וכו' עד שאתה מפקדני על בני פקוד בני עלי לכן נאמר לו את בני ישראל וגו' את קרבני לחמי לאישי וגו'. ואז נצטוו על קרבנות חובה תמידין ומוספין שכל אחד מישראל יש לו חלק בהם וזהו פקודי באי הארץ חיילין דאורייתא דבעל פה שכל אחד מישראל יש לו חלק בתורה שבעל פה. וזה שביקש משה רבינו יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר וגו' והשיבו השי"ת קח לך את יהושע ב"נ איש אשר רוח בו וגו' שיודע להלוך כנגד רוחו של כל אחד כמ"ש בספרי היינו שהוא יכניס בלב כל אחד מישראל האור תורה שבעל פה. וצוהו השי"ת על הקרבנות חובה שעל ידיהם יכניסו הדברי תורה ללב שעיקר תורה שבעל פה הוא להרגיש טעם בדברי תורה וכמו"ש (פסחים קי"ט.) זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין ומאי ניהו טעמי תורה להרגיש טעם בדברי תורה. וכמו שאמרנו במ"ש במשנה (אבות פ"ד מ' י"ט) שמואל הקטן אומר בנפול וכו' והם ב' פסוקים במשלי והוא לא הוסיף כלום אך שמואל הקטן הרגיש אור וטעם מחודש בפסוקים אלו מה שלא הרגיש אחר וקעם במשנה להועיל לכל מי שישנה המשנה הזו שירגיש גם כן טעם מחודש ע"ד שאמר רבינו הקדוש זצלה"ה מאיזביצא במה שא' (מ"ר מצורע)בר' ינאי שא' כל ימי הייתי קורא פסוק זה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא הרוכל בזה והודיעני עיי"ש. היינו שעל ידי הרוכל שהיה לו עסק ברכילות שלכן נקרא רוכל ואחר כך כשתיקן הרגיש אור וטעם מחודש בהפסוק הזה וזה הועיל לרבי ינאי ששמע מהרוכל הענין אצל שמואל הקטן שאמר ב' פסוקים אלו כצורתם ועל ידי כן הרגישו טעם תורה שבעל פה:
19
כ׳והנה בזמן הזה שכל דברי תורה שנכתב נחשב הכל תורה שבכתב ועיקר תורה שבעל פה הוא להרגיש טעם מחודש בדברי תורה ועל זה נאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול היינו שזוכין לטלא דעתיקא וזהו טעמי תורה דברים שכיסה עתיק יומין. ולזה באו הקרבנות וכמ"ש בזוהר הקדוש (פ' זו רכ"ו א') את הכבש האחד וגו' דאיהו רזא דכבשי רחמנא דאוקמוה עלייהו רבנן גבי כבשי דרחמנא למה לך אלא מילין דיהון תחות כבשוני עלמא יהון מכוסין וכו' והוא מ"ש (חגיגה י"ג.) כבשים ללבושך דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך. וזהו המכסה דברים שכיסה עתיק יומין ומאי ניהו סתרי תורה. ובזמן הזה שאין קרבנות אז התפילה הוא במקום קרבנות כמ"ש (ברכות כ"ו:) וברכה ראשונה מאמצעות דש"ע הוא על בינה ודעת. ובתפלת שבת ויו"ט ותן חלקנו בתורתך הוא ברכה אמצעית. וזה ענין שבאו כאן פרשיות התמידין ומוספין. ובנסכים ומנחות גם כן יש הבדל נכסי ומנחת פר ואיל גדול מכל כבשים ג' לפר ב' לאיל ולכבש רק עשרון אחד דכבשים נגד יעקב וכתיב מי יקום יעקב כי קטן הוא ובמדרש (ב"ר פ' ע"א) כל מקום שנזכר דל עני ואביון בישראל הכתוב מדבר. ומש"ה בשבת דאיתא (ריש סא"ר) שדרש ואיזה מקום מנוחתי על השבת וכתיב ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי. והיינו שבשבת כל אחד כת"ח כמש"ש שבת יעשה כולו תורה וזהו חרד על דברי (כמו"ש ב"מ ל"ג ב') החרדים אל דברו אלו ת"ח. ואז נעשה הישראל עני ונכה רוח ומש"ה קרבנו רק ב' כבשים כנגד יעקב ובניו וכמו שאמרנו:
20
כ״אבסעודה שניה דשבת אומרים נהוריא ישרי בה. ובזוהר הקדוש (ח"ב פ"חב') בסעודתא תנינא כתיב אז תתענג על ה' על ה' ודאי דההוא שעתא אתגליא עתי"ק וכו'. ובזוהר הקדוש פרשה זו (רכ"ה ב') בטח בה' כדקא יאות ועשה טוב תקונא דברית קדישא דתהא מתקן לי' ונטיר לי' כדקא יאות וכו'. והוא על פי מה שא' (חגיגה י"ב.) ואין טוב אלא צדיק שנאמר אמרו צדיק כי טוב שכן ארץ ארץ קדישא עלאה וכו' והיינו מדת מלכות ורעה אמונה אמונה דלעילא יתזן ויתפרנס על ידך ואי תעביד דא תתענג על ה' וכו' כל דא אתתקנת בתקונא דברית כיון דאתתקנת ברית אתקן כלא וכו' והתענג על ה' וכו' באור קדמאה דברא קוב"ה וגניז לי' בההוא ור דאתהני אברהם מני' ואהרן כהנא אתקשר בי' וכו'. והיינו האור הראשון שנגנז לצדיקים וצדיק נקרא מי ששומר הברית ונאמר אור זרוע לצדיק שא"א לזכות לאור זה רק על ידי מדת צדיק ואמר כיון דאתתקן ברית אתקן כלא שזה שרש וראשית הפגם שהכניס הנחש ועל זה באו כל הגליות ושורש גלות מצרים היה לתקן זה כמ"ש (שיר השירים ד' יא) יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל הזכרים בזכותו. וכבר אמרנו שמכירת יוסף לעבד היה עבור שאמר עליהם שנושאין עיניהם וכו' והם ידעו שהם נקיים חשבו שכל הפוסל במומו פוסל כמ"ש (קידושין ע'.) והוא צריך בירורים בזה ושם במצרים נתבררו כולן. וכן כל הגליות הם עיקר לתקן פגם זה ועל ידי תיקון פגם זה זוכין אחר כך לאור הראשון. ובסעודה שניה שהוא נגד מדת עתיקא קדישא כתיב אז תתענג על ה' שהוא בחינת עתיקא כמ"ש זוה"ק (יתרו שם וסו"פ אחרי) שהוא על ה' למעלה משם הוי"ה היינו הקוצו דיוד דלעילא דרמיזא לאין (כמ"ש זה"ק ח"ג ס"ה ב') ועתיקא קדישא איקרי אין כמ"ש (זח"ב ס"ד ב'). ובזוהר הקדוש (ויקרא י"א ב') חשיב מאמר ראשון יהי אור והיינו אחר שנגנז אור הראשון והוא נעלם מכל רעיון אז נחשב הוא למאמר ראשון (ונת' במ"א) וזה זוכין רק על ידי תיקון מדת צדיק. ועיקר התיקון לזה הוא רק על ידי דברי תורה וכמו שאמרנו ממה שנאמר ולכל בשרו מרפא שקאי על הפגם זה שבקדושה נקרא בשר קודש ובהיפך נקרא בשר חמורים וכן כתיב רר בשרו וגו'. והאור הראשון נגנז בדברי תורה וה' פעמים אור שבמאמר יהי אור הם כנגד ה' חומשי תורה (כמ"ש ב"ר פ"ג) ושבת ברזא דברית כמ"ש (זח"ב צ"ב א') שבשבת הזמן לדברי תורה שאף הפועלים העוסקין במלאכה כל ששת ימי המעשה שבת יעשה כולו תורה (סא"ר רפ"א). ובפסיקתא מוקי מ"ד בירושלמי (פט"ו דשבת) לא נתנו שבתות אלא לעסוק בדברי תורה שהוא קאי לפועלים ולכן אז הזמן שיכולין לתקן זה. ומש"ה איתא בגמרא (שבת קי"ח:) ובמדרשים ובזוהר הקדוש שעל ידי שמירת שבת כהלכתה מיד נגאלין. ואברהם אבינו ע"ה היה הראשון שזכה לדברי תורה וכן אמרו (ב"ר פ"ב) יהי אור זה אברהם והיינו דמאמר יהי אור נאמר ביום ראשון שהוא מדת החסד. ומש"ה בסעודה שניה דעתיקא שהוא נגד אברהם אבינו ע"ה כתיב אז תתענג על ה' דאמר בזוהר הקדוש ואנהיר באור קדמאה וכו' שהוא עתיקא ואברהם מרכבה למדת חסד יום רשאון וכן כתיב בי' אתה כהן לעולם וכן אהרן הכהן מדתו חסד. וזה שאמר בזוהר הקדוש בההוא אור דאתהני אברהם מיני' ואהרן כהנא אתקשר בי' דקדק וקרא לאהרן בשם כהנא שעיקר הוא מפני שהוא כהן מדת חסד יום ראשון שנאמר בו מאמר יהי אור ומש"ה אומרים בסעודה זו נהורי ישרי בה היינו תורה אור אור קדמאה דגניז לי' לצדיקיא:
21
כ״בופתח הפסוק בטח בה' שהעיקר על ידי הבטחון בה' כדקא יאות שהוא יעזור לו שיוכל לתקן הפגם דכתיב פני ה' בעושי רע דקאי על פגם זה שנקרא רע וכמו"ש (זח"א רי"ט ב') וכן הוא בגמרא (נדה י"ג:) ואמר צעקו וה' שמע וגו' שצעקה מועיל לזה. קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע שהעיקר שיצעק בלב נשבר ונדכה. וכן דוד המלך ע"ה במזמור שיסד על התשובה שבא להורות תשובה ליחיד (כמ"ש ע"ז ה'.) ולכן תלו בו פגם זה שאם חטא יחיד וכו' אמר זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. תמותת רשע רע היינו הפגם זה כמו שנאמר אוי לרשע רע ושונא צדיק מי ששונא מדת צדיק יאשמו פודה ה' נפש עבדיו הם הצריכין תיקון ופדיון ולא יאשמו כל החוסים בו מכלל שמדבר במי שפגם דהוה ס"ד שיאשמו דאי לאו הכי מאי קאמר ולא יאשמו וכיון שחוסים בהשי"ת לא יאשמו. וזה שאמר בזוהר הקדוש הנ"ל בטח בה' כדקא יאות ועשה טוב דתהא מתקן לי' על העבר ונטיר לי' להבא. והיינו דעיקר התיקון לזה על ידי תורה ותפלה כאמור ובתדב"א דרש פסוק איזה מקום מנוחתי על יום השבת וכתיב ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי שבשבת נעשה הישראל עני ונכה רוח ומשיג לב נשבר ואז הזמן לתקן פגם זה. וזה שנאמר במזמור של שבת טוב להודות לה' טוב היינו מדת צדיק כמו שנאמר אמרו צדיק כי טוב. להודות לה' כד"א ומודה ועוזב ירוחם (כמ"ש בפרדר"א) שאז הזמן לתקן מדת צדיק בחינת טוב. וזה דחשב (זוה"ח תולדות) מוסף שבת נגד יוסף הצדיק והיינו שהתוספת קדושה משבת הוא נגד מדת יוסף הצדיק והוא יברר שיהיה ועמך כלם צדיקים דכל מאן דאתגזר איקרי צדיק כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב כ"ג א') וזה יתברר לעתיד. ושבת מעין עולם הבא א' מששים לעולם הבא כמ"ש (ברכות נ"ז:) ואז מתברר מעין זה וזה שאיתא בזוהר הקדוש דשבת ברזא דברית שהזמן בו לתקן ועשה טוב. שכן ארץ ארץ החיים שהוא מדת מלכות בחינת שבת ורעה אמונה דסעודת שבת סעודתא דמהימנותא כמ"ש זוה"ק (יתרו פ"ח) דיתפרנס על ידי אמונה דלעילא ואז תתענג על ה' באור קדמאה וזה שא' נהורי' ישרי בה. ובפרשה פתח בשמירת שבת אשרי אנוש יעשה זאת וגו' שומר שבת וגו' ואל יאמן בן הנכר הנלוה על ה' לאמר הבדל יבדילני ה' מעל עמו ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש וגו' ומה שייטי' להכא. אך על פי האמור דשבת מעין עולם הבא ומתברר ועמך כולם צדיקים וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ובן הנכר היינו מי שקלקל בזה אל יאמר הבדל יבדילני ה' מעל עמו ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש דשם מדבר מסריסים שסירס מלך בבל (כמ"ש סנהדרין צ"ג:) וכיון שאירע להם כן יאמרו שמהס"ת פגמו בזה עד שאירע להם שנסתרסו על ידי מלך בבל גם יאמרו שנמנע מהם התשובה הראוי' שהוא באותו פרק וכו' (כמ"ש יומא פ"ו:) וכן לפעמים יש תיקון על ידי בנים ברא מזכא אבא (כמ"ש סנהדרין ק"ד.) והם אין להם בנים הן אני עץ יבש כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי היינו שעל ידי שמירת שבת יש תיקון לזה. ובחרו באשר חפצתי שהוא להיות דרופתקי דאורייתא שכל עסקו יהיה רק דברי תורה שזה רצונו של מקום כמו שנ'ת כ"פ בפירוש מה שאיתא (ברכות ל"ה:) בעושין רצונו של מקום ואין עושין רצונו היינו שמקיימים רק המצוה לשבות בשבת (ונת' בפ' לך מא' ג') ומחזיקים בבריתי להחזיק בקדושת השבת שהוא ברזא דברית שיועיל הקדושה לימי המעשה גם כן. ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם ביתי מרמז על תפלה כמו שנאמר כי ביתי בית תפלה וחומותי מרמז על תורה כמ"ש (ב"ב ז':) חומה זו תורה והיינו שעל ידי תורה ותפלה שמשיג לב נשבר ונדכה. ולשניהם זוכין בשבת על ידי זה יכולים לתקן הפגם הזה. ובתוכם היה דניאל שנקרא איש חמודות והיינו דאצל יוסף נאמר יפה תואר ויפה מראה שמדתו נקרא כן וכן כל שפירי דירושלים וכ"מ ששבחו שופרי' אין הפי' יופי הגוף רק שהיה הגוף נאה ונקי מפגם זה וכן רבי יוחנן דמשבחים שופרי' מזרעא דיוסף קאתי (כמ"ש ב"מ פ"ד.) וכן שמעתי מרבינו הקדוש זצ"ל שאמר שהפסוק הלא כבני כושיים הנזכר בעמוס נאמר על מי שאינו נקי מפגם זה (ונת' במ"א באורך). ודניאל נקרא איש חמודות שהיה נחמד למראה והיינו שהיה נקי מפגם זה והוא היה מהסריסים כמ"ש בגמרא הנז'. אך הוא בא לתקן פגם העולם בזה ע"ד מ"ש חליינו הוא נשא והוא מחולל מפשעינו וכתיב משיח ה' נלכד בשחיתותם ולחזקי' המלך דאיתא (סנהדרין צ"ד.) ביקש הבק"ה לעשות חזקי' משיח לו נאמר ומבניך אשר תוליד יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל. דמשיח בן יוסף נכתב עליו בגמרא שיהרג אך הרבי מלובלין זצ"ל אמר שכבר נתבטלה גזירה זו. אך על כל פנים לא יהיה גמר התיקון על ידו והיינו דמדת יוסף הוא צדיק שלא קלקל מעולם ואין רוב הצבור יכולים לעמוד בה והתיקון יהיה על ידי משיח בן דוד שהוא הקים עולה של תשובה (כמו"ש מו"ק ט"ז:) ומשיח יהיה יחיד שעשה תשובה שבשבילו מוחלין לכל העולם כולו (כמ"ש יומא פ"ו:) והיינו שיכניס הרהור תשובה לכל ישראל. וחזקיה שבקשו לעשותו משיח א"ל שעדיין נחסר התיקון לזה הפגם ונצרך עוד שיתתקן על ידי הסריסים שיהיה מבניו שלא הגיע הזמן עוד. ושבת הוא רזא דברית כנ"ל והזמן לתקן הפגם על ידי שבת ואז יהיו מיד נגאלין מכל וכל:
22
כ״גצרורא דלעילא דבי' חיי ולא ויתרבי חילא ותיסק עד רישא. צרורא דלעילא הוא מדת מלכות כמו שנאמר צרור החיים את ה' אלהיך היינו הטפל לשם הויה וכמו"ש בס' הבהיר סי' כ"ט וינפש שממנה פורחים כל הנפשות. ויתרבי חילא דמדה זו מ' מלכות נקרא כח ה' וכמו"ש (זח"א קע"ב א') דבה אתעביד עבידתא דעלמא. ובזוהר הקדוש (פ' זו ר"כא') כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה וגו' כמה יאות לי' לב"נ בעוד דבוצינא דליק ושריא על רישי' לאשתדלא ולמעבד רעותא דמארי' וכו'. בוצינא דליק היינו נר ה' נשמת אדם ושריא על רישי' כמו"ש (נדה ל:) ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו שנאמר בהלו נרו על ראשי וכמו שאומרים דנהרא על רישין שהוא מאור הראשון שהיה האדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו (כמ"ש חגיגה י"ב.) ואמר עוד בגין דהאי נהורא דבוצינא איהי כח דשריא עלי' וע"ד כתיב יגדל נא כח אדנ"י כח ה' דא כח דשריין על צדיקייא. והיינו דמקודם נאמר ועתה והוא ע"ד מ"ש (ב"ר פ' כ"א) אין ועתה אלא תשובה שנאמר ועתה ישראל וגו' שכן מורה לשון ועתה שמעתה ישתנה הדבר לטובה. ואמר ועתה כשיעשו תשובה יגדל נא כח ה' וזה הפירוש ויתרבי חילא ותיסק עד רישא שהוא ע"פ מה שא' בזוהר הקדוש (ח"א קכ"ט ב') אברהם לא עאל באינון יומין עלאין עד דהוה סיב וכו' מארי' דתשובה מיד עאל ואתדבק בי' בקוב"ה וכו' בגין דאינון קריבין למלכא יתיר מכלהו ואינון משכו עלייהו ברעותא דלבא יתיר ובחילא סגיא וכו' וזהו ויתרבי חילא שיגדל כח ה' ותיסק עד רישא בכח התשובה דעאל ביומין עלאין שהוא ג' ראשונות עד רישא כמו אברהם אבינו ע"ה דכתיב בי' זקן בא בימים שזכה למ' עתי"ק. ואמר וע"ד בכחך אצטרך למיעבד רעותא דמארך כי אין מעשה וחשבון וגו' מכלל דבכחך נמצא זאת מה שחשב אחר כך כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול וגו'. כחך היינו כח ה' כנ"ל ואיתא בזוהר הקדוש (פ' זו רנ"ז א') שכינתא אתקריאת שבת מסטרא דתלת דרגין עלאין ש' ג' כתרין כתר חכמה ובינה ואיהי בת רביעאה לון וכו'. ואמר בראשונה חשבון שהוא ההתחלה לכחך שהוא להרגיז היצר טוב על היצר הרע שכחו לשכח מהאדם הכל וכעין מ"ש בגמרא (נדרים ל"ב:) דבשעת יצר הרע לית דמדכר לי' ליצר טוב. והתחלת ההרגז הוא על ידי חשבון וכמ"ש (ב"ב ע"ח:) המושלים אלו המושלים ביצרם בואו חשבון בואו ונחשוב חשבונו של עולם שהוא ההתחלה להרגיז היצר טוב על היצר הרע והוא על ידי בינה שהוא בלב בינה לבא ואחר כך חכמה היינו הדברי תורה שהוא במוח שעל ידי זה יוכלו לשבר היצר הרע כמו"ש בזוהר הקדוש אתער האי כח קדישא עלאה כו' ואתבר בזוהר הקדוש אתער האי כח קדישא עלאה וכו' ואתבר חילא ותוקפא דסטרא אחרא וכו' וכמו"ש בזוהר הקדוש (ח"א ר"ב א') דהא לית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא. ואחר כך דעת שהוא חיבור חכמה ובינה על ידי הדעת שהוא פנימיות מכ"ע והוא שיכנוס למעמקי הלב שיושאר כן לעולם וכמו"ש בזוהר הקדוש (פ' זו ר"מ א') זבחי אלהים רוח נשברה דיתבר האי רוח מסאבא ולא ישלוט וע"ד מאן דיתבר לי' כדקא יאות עלי' כתיב רוח הולך ולא ישוב ליהוי האי גברא באבטחותא דלא יתוב לגבי' לעלמין הה"ד ולא ישוב. וזהו רק על ידי עזר ה' וכמו"ש (סוכה נ"ב:) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וכו' ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו וכו' שהוא ממדת עתיקא שעוזר לו שיהיה רוח הולך ולא ישוב והיינו שיכנוס למעמקי הלב על ידי בחינת הדעת וכמו"ש ברש"י (פ' תשא) ובדעת רוח הקודש היינו מהשי"ת שמופיע בו מכ"ע. ואמר כאן הפ' הסדר חשבון ודעת וחכמה מפני שהדעת הוא גם כן בלב שנכנס במעמקי הלב על ידי הדעת מעזר הקב"ה מכ"ע שהוא שכל הנעלם. ובשבת שהוא בת מסט' דג' דרגין כח"ב כל המשמר שבת כהלכתו מיד נגאל כמ"ש בגמרא ומדרשות על הכלל אלמלא שמור וכו' וכמו"ש במכילתא כל שומרי שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע שהוא בטוח ושמור מן העבירה ובפע"ח הלשון שהוא שמור מקטרוג היצר הרע ואז הוא רוח הולך ולא ישוב:
23
כ״דוהנה הלשון כח ה'. ויתרבי חילא כח וחיל מורה על ידי היראה וכמו שאמרנו בפירוש הפסוק גבור לא ינצל ברב כח היינו היראה. ולכאורה היה צריך לומר זה בסעודת ליל שבת שסדרה האריז"ל נגד קדושת יצחק אבינו ע"ה בחינת ראה ולא בסעודה שניה שהוא כנגד אברהם אבינו ע"ה שמדתו אהבה. רק תחלת התגברות על היצר הרע הוא על ידי היראה מדתו של יצחק אך לזכות לזה שיהיה ותיסק עד רישא כנ"ל הוא רק על ידי אהבה מדתו של אברהם אבינו שזכה למדת זקן וכתיב בי' בא בימים ביומין עלאין. אף שכל האבות זכו מהס"ת גם כן להתברר בכל המדות עד כ"ע אך אברהם אבינו ע"ה היה הראשון שזכה לזה ובו כתיב בפסוק בפירוש זקן בא בימים. ובגמרא (שבת קי"ט.) כל העונה אמן יהא שמיא רבא בכל כוחו קורעין לו גזר דינו שנאמר בפרוע וגו' בהתנדב עם ברכו ה'. כל העונה אמן בכל כוחו פותחין לו שערי ג"ע שנאמר פתחו שערים וגו'. ורש"י פירש על בכל כוחו בכל כוונתו וצריך להבין לשון כל כוחו על הכוונה גם מה זה לשון כל כוחו ובכל מקום שנזכר הכוונה לא נזכר שיעור כל רק אם כוון לבו (ר"ה כ"ט.) כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים (ברכות כ"ט:) ובתוס' פי' כל כחו על פי הפסיקתא בקול רם. ובזוהר הקדוש (פ' זו ר"כ א' הנ"ל) מייתי על מאמר כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה מאמרם כל העונה אמן יהא שמיא רבה מברך בכל כוחו דא איהו כוחו ודאי אצטריך לאתערא כל שייפוי בחילא תקיף וכו' ומדאמר כל שייפוי נראה שפי' כל כוחו בקול רם כפי' התוס' וכמו שמצינו (עירובין נ"ד:) בטשה בי' אמר לו לא כך כתיב ערוכה בכל ושמורה אם ערוכה ברמ"ח שלך וכו' דאם הוא בקול רם אז הוא ערוכה ברמ"ח אברים והוא ע"ד שנאמר כל עצמותי תאמרנה. וממה שהביא בזוהר הקדוש זאת על ענין לעשות בכחך כח ה' דשריא על רישי' דצדיקייא דאמר קודם נראה דמפרש בכל כוחו בכל כונתו והיינו דעל ידי שעונה בקול רם בכל שייפוי באתערותא תקיף דאתער אתער האי כח קדישא עלאה ועל ידי זה הוא בכל כונתו גם כן. והיינו דכל מורה על שלש (כמ"ש התוי"ט סוף פרה והאחרונים) וזה הפי' בכל כוחו בכל הג"ר שיתברר בג' מדות אלו שהוא חשבון חכמה ודעת שאמרנו. ואמר שאף בדבר א' שאומר כתיקנה גם כן קורעין גזר דינו ופותחין לו שערי ג"ע. וזה שא' בזוה"ק דבאתערותא תקיף אתער האי כח קדישא עלאה כו' ואתבר חילא ותוקפא דסט"א שהוא אבטחותא דלא יתוב לגבי' לעלמין רוח הולך ולא ישוב וכמו שזכרנו מזוה"ק לקמן על רוח נשברה. אך להבין מהיכן למדו בגמרא מפ' ברכו ה' על העונה אמן יהא שמיא רבא או אמן בכל כוחו דוקא ומשם לא נשמע רק משום דברכו ה' שעונה אמן יהא שמיא רבא או שאומרים אמנים אבל מנין דבכל כוחו. אך למדו מדכתיב בהתנדב עם ולשון נדיבות הוא על מדתו של אברהם אבינו ע"ה כמו שמצינו (חגיגה ג') בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב וכו' שהיה תחלה לגרים דכל האבות נקראו נדיבים שקיימו התורה עד שלא נצטוו אך עיקר הנדיבות הוא באברהם אבינו ע"ה שקיימו מנדיבות לבו כמ"ש (ב"ר פ' ס"א) אב לא למדו ורב לא היה לו וכו' מה שאין כן יצחק אבינו ע"ה שכבר נולד מאברהם אבינו ע"ה וכל אותו לשמנה ולמדו תורה וכן ליעקב. ועל ידי הנדיבות מדתו של אברהם אבינו ע"ה יכולים לזכות להיות ותיסק עד רישא כמו באברהם אבינו ע"ה שזכה למדת זקן בא בימים. וזה שדרשו מדכתיב בהתנדב עם ברכו ה' שהוא על העונה אמן יהא שמיא רבא בכל כוחו והיינו בכל הג' ראשונות על ידי הנדיבות מדת אברהם אבינו ע"ה ועל ידי זה יכולים לזכות להיות אתער כח קדישא עלאה ואתבר חילא ותוקפא דסט"א. וכן דרשו מדכתיב פתחו שערים שהוא על שערי גן עדן כמו שנאמר פתחו לי שערי צדק וגו' זה השער לה' יבאו בו וזה נאמר על שערי גן עדן כמו שמצינו (תמיד ל"ב:) גבי אלכסנדרוס מוקדן. ומדכתיב ויבא גוי צדיק דצדיק נקרא מי שיש לו עסק עוד שצריך להיות גבור הכובש את יצרו ועל זה א' (סופ"א דתענית) צדיקים לאורה שנאמר אור זרוע לצדיק היינו שהשי"ת זורע בהצדיק האור הראשון שצריך עוד לאור שיוכל להתגבר על יצרו ואחר כך כשכבר נקרא צדיק כתיב אור צדיקים ישמח והיינו שזוכה לישרות הלב וישרים לשמחה שנאמר ולישרי לב שמחה כמו"ש (בגמרא שם) ומדכתיב גוי צדיק היינו שכבר זכה לאור הראשון שהוא אור הגנוז והוא מעתיקא. וזהו בכל כוחו בכל הג"ר. ואמר שאף בתיבה א' יוכל לזכות שיפתחו לו שערי ג"ע אם יהיה רק כתיקונה בכל כחו בכל כונתו וזה נתעורר על ידי התעוררת בקול שהוא בכל שייפוי:
24
כ״הוהוזכרו אלו הב' מאמרים הנ"ל במסכת שבת בענין שבת שמקודם ואחר כך המאמרים מעניני שבת ולא נתפרש ברש"י שייכות ב' מאמרים אלו לכאן וגם לא נזכר מקודם שום מאמרים מריב"ל ור"ל שיזכיר אגב זה מאמרים אלו ובפרט באמוראים כאלה שנזכרו הרבה פעמים בש"ס לא יתכן שיזכור אגב מאמרים. אך בשבת יכול האדם לזכות לזה להיות בכל כחו ובכל כונתו דגם בחול יכול לזכות אינון דמשתדלי באורייתא דאינון שבתות וכו' אך בשבת יכול כל אחד מישראל לזכות לזה דשבת ומן תשובה כמו שנאמר טוב להודות לה' וכתיב מודה ועוזב ירוחם כמ"ש בפרדר"א. ושבת בת מסט' דתלת דרגין עלאין ש' כח"ב אז יוכלו לזכות להיות רוח הולך ולא שוב לתברא חילא ותוקפא דיצר הרע שיהיה רוח נשברה רוח הולך ולא ישוב ובפרט בסעודה ב' של אברהם אבינו ע"ה שהיה מדתו נדיבות ואהבה שיכולים לזכות להיות ויתרבי חילא ותיסק עד רישא:
25
כ״ובתפלת מנחה דשבת אומרים אתה אחד ושמך אחד בגמרא (פסחים נ'.) ביום ההוא וג' ה' אחד ושמו אחד אטו האידנא לאו אחד הוא וכו' לעולם הבא כולו הטוב והמטיב. והנה מה שאומרים אתה אחד יתכן דבזוהר הקדוש (ח"א מ"ח ב') דרש הפסוק ביום הניח ה' לך וגו' ומן העבודה הקשה על יום השבת שבשבת יש נייחא לישראל אף כהן עוד בעבודה הקשה יש לו נייחא מהכל שרואה שהכל לטובה ואז כולו הטוב והמטיב לכן אומרים אתה אחד. אך מה שאומרים ושמך אחד ובגמרא הנ"ל דרשו על ושמו אחד שלעולם הבא נכתב בי"ה ונקרא בי"ה ועתה גם בשבת אין השם הוי"ה נהגה ולמה אומרים עתה ושמך אחד. אך איתא ברע"מ (פ' זו ר"ל א') דחשב כל הע"ס שנרמזים בהשם הוי"ה י"ה חכמה ובינה ו' הששה מדות ה' אחרונה מלכות (כמ"ש זה"ק פ' זו רנ"ח א') וקוצא דיוד דלעילא רמיזא לאין (זח"ג ס"ה ב') אמר כאן שגם בשם אדנ"י נרמז הע"ס וחשב חסיד גבור וכן איהו אמת ואיהי אמונה איהי נביא ואיהי נבואה נגד הוד וכנגד מ' נצח דרגא דמשה חשב איהו ענו ואיהי ענוה איהו צדיק ואיהי צדקת איהו מלך ואיהי מלכות. ואחר כך חשב כנגד ג' ראשונות איהו חכם ואיהי חכמתא וכו'. ואמר ובגין דא אוקמוה רבנן כל מי שאין תוכו כברו וכו' דאיהו תוכו ושכינתא ברו איהו תוכו מלגאו ואיהי ברו מלבר. רק שבגמרא שם באדם הפי' להיפך שברו נראה טוב וצריך שיהיה תוכו גם כן טוב כברו וכאן בזוהר הקדוש הפי' דגם ברו שהוא שם אדנ"י איהי כתוכו השם הוי"ה וכמו שאמר ולא אשתניאת איהו דלבר מההוא דלגאו וכו'. ובגין דאיהו הוי"ה סתים מלגאו לא אתקרי אלא בשכינתי' אדנ"י. והיינו מפני שבאמת הכל אחד ולעולם הבא יהיה הקריאה גם כן בהוי"ה. ואמר ובג"ד מני קב"ה למלאכי השרת מאן דלא יהא תוכו כברו וכו' והוא ע"ד מ"ש בגמרא (ברכות כ"ח:) אותו היום סלקוהו לשומר הפתח וכו' שהשומר הפתח היה גם כן מלאך שידע להבחין בין מי שתוכו כברו או לאו והוא גם כן כמו שאמרנו כבר שמדיבור ר"ג שאמר שכל מי שאין תוכו כברו אל יכנס זה הדיבור בעצמו היה שומר הפתח והיינו שמדיבורו של ר"ג נעשה מלאך והוא היה שומר הפתח. ומה שא' ברע"מ מאן דלא יהיה תוכו כברו בכל אברין פנימאין וחיצונין לא ייעול בהיכלא דא הוא ע"פ מה שא' (רע"מ ל' רל"ד ב') בתר דגופא איהו מאילנא דטוב ורע לית אבר בגופא דלית בי' יצר הרע ויצר הטוב לבינונים ולצדיקים גמורין תרין יצירות דכר ונוקבא תרווייהו טובים כגוונא דחתן וכלה וכ'ו. וזה שא' בזוהר הקדוש הנ"ל בכל אברין פנימאין וחיצונים היינו שלא יהיה מסט' דטו"ר יצר הרע ויצר טוב רק שיהיה כגונא דחתן וכלה קב"ה ושכינתיה שיהיה תוכו וברו אחד. וזה שא' דגם כן ברע"מ (להלן רמ"ה ב') מי שאין תוכו כברו וכו' בגין דלאו איהו מסטרא דאילנא דחיי אלא מעץ הדעת טוב ורע היינו יצר טוב ויצר הרע כאמור. ובשבת אז הוא האמונה בשלימות כמו"ש בזוהר הקדוש (ח"ב פ"ח א') דהא תליא מהימנותא דלעילא בעתי"ק ובז"א ובחקלא דתפוחין. היינו שבשבת זוכה הישראל לאמונה בשלימות על ידי ג' קדושות שבת שהם ג' קדושות הסעודות ואז על ידי האמונה זו יכולים להשיג היחוד שהכל אחד תוכו וברו. וכמו"ש (פסחים נ"ו.) שאמרו השבטים כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבינו אלא אחד. והיינו שאף בעולם הזה אין יכולים להשיג היחוד ברור בבחינת אמת שזה היה רק ביעקב אבינו ע"ה שהוא מדת אמת ונעשה מרכבה לשם הוי"ה מכל מקום יכולים להשיג היחוד על ידי אמונה. וזה שא' כך אין בלבינו אלא אחד רק על ידי אמונה. ואף שאין נגלה בעולם הזה מכל מקום יכולים לזכות כל חד לפום מאי דמשער בליבי' כמו שנאמר נודע בשערים בעלה כמו שא' בזוהר הקדוש (ח"א ק"ג ב') ויכולים להשיג ששם אדנ"י הוא גם כן שם הוי"ה בבחינת נקרא כמו שנכתב ולא אשתניאת איהי דלבר מההוא דלגאו ותוכו כברו הכל אחד. וזה שאומרים בתפלת מנחה דשבת שהוא כנגד סעודה שלישית שאז כבר זכו לג' קדושת שבת ואמונה בשלימות אתה אחד ושמך אחד שיכולים להשיג היחוד כל חד לפום מה דמשער בלבי' למיחזי זיו דזעיר אנפין:
26
כ״זבני היכלא דכסיפין וגו'. בכל הסעודות דשבת נקראו ישראל בני היכלא דמלכא וכמו"ש בזוהר הקדוש (ח"ב רנ"ב ב') כד עייל שבתא מתסדראין תמן כל פתורי דבני עלמא דאקרו בני היכלא דמלכא שאוכלים מסעודתא דמלכא ולמה דוקא בסעודה זו אומרים בני היכלא וכו'. אך בזוהר הקדוש (פ' זו ר"כ א') איתא פינחס באת י' זעירא בגין דתרין אלפין ביתין רשימין א"ב דאתוון רברבין וא"ב דאתוון זעירין אתוון רברבין אינון דעלמא דאתי ואתוון זעירין אינון דעלמא תתאה. והיינו דיוד רומז על חכמה ואות י' על שם הוי"ה מרמז לחכמה עלאה ואות י' משם אדנ"י על חכמה תתאה. וזה שא' בזוהר הקדוש (להלן רל"ח א') ותרין יודין אינון יוד עלאה מן הוי"ה וכו' יוד זעירא מן אדנ"י דכרת לי' וכו' ואיהי את קדישא וכו' ודא אתרשים תמיד לעלמין איהו אות דשבת אות דתפילין אות דיומין טבין וכו'. והנה אות דתפילין הוא רק בשעת שהוא לבוש בהם על זרועו וראשו אבל אות ברית הוא תמיד וזה שא' אתרשים תמיד לעלמין. וכן אות שבתות וימים טובים שהן גופן אות (עירובין צ"ו.) הם כל היום כיון ששובת ממלאכה כל היום הוא כמו שא' (קידושין ל"ט:) ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה וזה מיקרי בא לידו כיון שהוא מורגל במלאכה כל השבוע. והנה זה הוא רק על ידי כח המצוה בחינת שכינה וזה שא' בזוה"ק (שם) דאינון בנוי דמטרוניתא בנוי דהיכלא דמלכא והיינו דהשכינה נקראת בזוהר הקדוש מטרוניתא שהוא שם אדנ"י השוכן בתוך ישראל ואדנ"י גימטריא היכ"ל כמו שנאמר וה' בהיכל קדשו שהשם אדנ"י נקרא היכל ה'. וזה בנוי דמטרוניתא דהיכלא דמלכא. ואחר כך אמר ובאורייתא אינון רשימין באת י' עלאה דאינון בני מלכא עלאה כמה דאוקמוה והא אתמר בנים אתם לה' אלהיכם וכו' והיינו דהתורה הוא בחינת שם הוי"ה כמו שנלמד (ברכות כ"א.) לברכת התורה לפני' שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל וגו' ואז נקראים בנים לה' והוא כמ"ש ברע"מ (ח"ג קכ"ג ב') ו' ה' התורה והמצוה דאינון בן ובת היינו דו' שהוא מדת ת"ת שם הוי"ה מורה על תורה וה' שהוא מ' מלכות שם אדנ"י מורה על מצוה הוא על פי מ"ש בגמרא (סוטה כ"א.) תלה הכתוב את המצוה בנר מה נר אינו מאירה אלא לפי שעה כך מצוה אינה מאירה אלא לפי שעה וכו'. ובזוהר הקדוש (ח"ב קס"ו א') איתא דנר מצוה הוא שרגא והיינו נר ופתילה בלא שלהבת שאין מאיר עוד כלל. ותורה אור מאן דאתעסק באורייתא זכי להאי נהורא דאדליק שרגא מיני' דהא שרגא בלא נהורא לאו כלום הוא וכו'. ואמרנו דאלו ואלו דברי אלהים חיים דכשעושה מצוה כמצות אנשים מלומדה הוא שרגא בלא נהורא ובזה מיירי בזוהר הקדוש אבל כשעושה המצוה לשמה אז יש גם בהמצוה אור בחינת תורה אור שכל התורה הוא רק רמ"ח מ"ע ובזה מיירי בגמרא הנ"ל. רק החילוק שהאור שבמצוה מכל המצות הוא רקנר שמאיר לפי שעה מה שאין כן התורה אור של מצות התורה מאן דאתעסק באורייתא הוא אור שמאיר לעולם:
27
כ״חובשבת איתא בתדב"א (ריש סא"ר) אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ימים שבת יעשה כולו תורה מכאן אמרו ישכים אדם וישנה. בשבת ובפסיקתא אמרו שמאן דאמר לא נתנו שבתות אלא לעסוק בתורה הוא לפועלים שהם טרודין בעסקיהם בו' ימי המעשה נמצא ממילא בשבת רשימין באת י' עלאה ואינון בנוי דמלכא עלאה בנים אתם לה' אלהיכם על ידי כח התורה אור. ומצות עונג שבת הוא נר מצוה שכ"כ האריז"ל שאף שאוכל בשבת להנאת הגוף גם כן האכילה בקדושה והוא מצוה אך זהו רק שרגא בלא נהורא כנ"ל. אך להאיר צריך שיהיה הכוונה לש"ש ואז יאיר התורה אור שבהמצוה כמו שאנו אומרים תמיד שדקדקו בגמרא בלשון המענג את השבת ולא אמרו המענג עצמו בשבת שלהביא אור מהמצוה צריך לכוין לש"ש ואז יאיר בהמצוה התורה אור ומשום זה בב' סעודות הראשונות אין מזכירין בני היכלא שבשבת הישראל זוכה לאורתורה רשימין באת י' עלאה והם בני דמלכא עלאה בנים אתם לה' לכן אומרים נהוריא ישרי בה ובלילה נהורא לה ימטי רק בסעודה ג' שהוא כנגד קדושת יעקב אבינו ע"ה שמטתו שלמה אומרים שאף מי שלא זכה לאור תורה מכל מקום כתיב מורשה קהלת יעקב וא' במדרש (ויקרא רבה פ' ט') ירותתי גבך וכו' מורשה קהלת יעקב קהלת ינאי אין כתיב כאן אלא קהלת יעקב והיינו שכל אחד מישראל יש לו חלק בתורה ואף ע"ה שכן נדרש (ב"מ ל"ג:) ולבית יעקב חטאתם אלו ע"ה. ועל זה אנו מבקשים בשבת ותן חלקנו בתורתיך שכל אחד מישראל יש לו חלק בתורה. ועל זה אומרים בסעודה זו דאף מי שלא זכה להיות רשימין באת י' עלאהמ אור תורה להיות בנוי דמלכא עלאה מכל מקום על ידי שמירת שבת לבד שהוא נר מצוה על כל פנים רשימין באת י' תתאה משם אדנ"י ואינון בנוי דמטרוניתא בני היכלא דמלכא וכמ"ש בזוהר הקדוש. ואומרים בני היכלא דכסיפין על ידי החשק שיש להם בלב למיחזי זיוא דזעיר אנפין שהוא דברי תורה אות ו' שהוא אות אמת זו תורה שהוא שם הוי"ה כמו שאמרנו מהגמרא יכולים לזכות גם כן בסעודה זו למיחזי זיו דזעיר אנפין:
28
כ״טאתה אחד ושמך אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד. הנה היחוד האמיתי יהיה בעולם הבא וכמו שנאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד וכשיש היחוד האמיתי אז קוב"ה משתבח אחד. וכשיש היחוד האמיתי אז קוב"ה משתבח בשבחייהו דישראל ומי כעמך ישראל וגו'. ושבת שהוא מעין עולם הבא כמ"ש בגמרא לכן אומרים אתה אחד וכו'. ולכאורה לפי מה דאיתא בזוהר הקדוש (ח"ב פ"ח א') והאי יומא מליא רישא דז"א מטלא דנחית מעתי"ק וכו' ואטיל לחקלא דתפוחין קדישין תלת זמני מכד עייל שבתא וכו' וע"ד בעי ב"נ לאתענגא תלת זמנין אלין וכו' הרי שהיחוד הוא בכל זמן ג' סעודות שבת ולמה דוקא בתפלת מנחה שכנגד סעודה ג' אומרים אתה אחד וכו'. אך בזוהר הקדוש (פ' זו רט"ז ב') איתא שיש ג' קדושות יב"ק דאת י' איהו יחוד ומני' אתייא נביעי לאת ב' דאיהי ברכה ואיהי קדש ומנה אתקדשת ק' דאיהי קדושה היינו דהיחוד שהוא על ידי בחינת יוסף שנקרא נביעו מבועא דברכאן וכתיב בי' בך יברך ישראל וגם הקדושה הוא מדת יוסף דנטיר ברית וקדושה וברכה אחת. ור"ת מג' קדושות אלו אותיות יב"ק גימ' ג' שמות הק' אהי"ה הוי"ה אדנ"י. והם ג' קדושות שבת אהי"ה פי' דאנא עתיד וכו' והוא נעלם בעולם הזה הוא כנגד עתי"ק. הוי"ה כנגד קדושת זעיר אנפין ושם אדנ"י כנגד קדו' חק"ת שהוא כנסת ישראל השוכן בתוך בני ישראל והוא כל קו האמצעי. וג' קדושות שבת שנזכר בפ' ויכולו וישבות ביום השביעי היינו השביתה והמנוחה הוא כנגד יחוד וכמו שנאמר ומצאן מנוחה אשה בית אישה. ויברך אלהים וגו' ויקדש אותו הוא כנגד ברכה וקדושה דהברכה שהוא מהשי"ת הוא ממשיך קדושה. שלפעמים על ידי הברכה שיש לאדם יכול להתקלקל ח"ו אך כשהברכה מהשי"ת אז מאתו לא תצא הרע ח"ו וברכה מהשי"ת הוא רק לטוב וממשיך קדושה. וביעקב כתיב ויעבור את מעבור יב"ק היינו שהוא כבר נשלם בכל הג' קדושות קו האמצעי שהם ג' שמות הק' הנ"ל גימ' יב"ק. רק כשבא לעבר השני רצה שרו של עשו לעכבו ואמר שעדיין לא נשלם בכל הג' קדושות ולא יוכל לעבור את מעבר יבק אבל לא יכול לו ויעקב נצחו. ואמר בזוהר הקדוש (שם) ברבי אלעזר בן פדת דלא הוי לי' אלא קב חרובין אמאי האי וכו' ובגמרא לא מצינו זה גבי ר"א בן פדת רק גבי רבי חנינא בן דוסא ובר"א בן פדת מצינו דהוי דחיקא לי' מלתא טובא וכו' (כמו"ש תענית כ"ה.) וכאן בזוהר הקדוש מייתא זה גבי ר"א בן פדת דהו"ל קב חרובין כמו לרבי חנינא ולמה לא הביא השאלה על ר"ח בעצמו. אבל ברבי חנינא איתא (בגמרא שם) וחנינא בני דיו בקב חרובים שלא היה חסר לו כלל ולא היה צריך יותר רק אחר כך לבקשתו אשתו ביקש שיתנו לו מה מן השמים. לכן הביא מרבי אלעזר שמצינו (בגמרא שם) שאמר להקב"ה עד מתי אצטער בהאי עלמא וכו' והרי שלא היה לו נייחא מהלחץ והדוחק. ומייתי מרבי חנינא לענין הגדלות שיצא בת קול שכל העולם ניזון בשביל חנינא בני. ומרבי אלעזר שלא היה נח דעתו בזה. ומפרש בזוהר הקדוש ק"ב חרובין שבגלגול ראשון גרים דחרב ק"ב היינו קדושה וברכה כיון שלא היה היחוד שהוא יוד על ידי זה חרב ק"ב שהוא קדושה וברכה. וגפן אלו ישראל (כמ"ש חולין צ"ב.) וכן כתיב כי כרם ה' צבאות בית ישראל וגו' והייונ דבישראל בהם נמצא יינא דאורייתא דבעל פה שהוא יין מסכתי (כמ"ש רע"מ עקב רע"א ב') וכתיב שם וגם יק"ב חצב ק"ב ר"ת יחוד קדושה ברכה היינו שהש"ית נתן בישראל הכח שיבררו עצמם בג' קדושות אלו רק בהפסוק הסדר להיפך מקודם קדושה ואחר כך ברכה בצירוף יק"ב ובזוהר הקדוש הסדר ברכה ואחר כך קדושה יב"ק. והענין שמצד האדם הפי' יחוד כמו שבכל מצוה אומרים לשם יחוד קוב"ה ושכינתי' אחר כך קדושה היינו להתקדש ואחר כך בא הברכה מהשי"ת המרומז באות ב'. ומצד השי"ת הסדר דאות י' הוא יחוד ומני' אתיא נביעו שהוא מבועא דברכאן ותיכף בא מהשי"ת הברכה וברכת ה' מביא קדושה כמו שאמרנו. לכן בזוהר הקדוש הצירוף יב"ק:
29
ל׳וכבר אמרנו שלזה תקנו חכמים הקידוש על היין קודם הסעודה מפני שעיקרו הוא היין כמו שרואים בבוקר שאין אומרים שום קידוש רק ברכת היין שהוא ברכת הנהנין שעיקר הקידוש הוא היין. ובכל מקום נזכר הסדר אכילה ושתיה מקדשו במאכל ובמשתה אכילה קודם והו"ל לתקן היין אחר האכילה. אך הוא מרומז בפסוק שנאמר ויין ישמח לבב אנוש ואנוש הוא מדרגה הפחותה ולא כתיב אדם כמו שנזכר בפסוק שקודם לו ועשב לעבודת האדם. אך הפירוש הוא שהיין ישמח לבב היינו ב' הלבבות ואף במי שהוא במדרגת אנוש ע"ד שדרשו (שבת קי"ח:) אשרי אנוש יעשה זאת שאפילו עובד עבודה זרה כאנוש וכו' וכתיב ויין למרי נפש והיינו למי שנפשו מרה עליו וכתיב לב יודע מרת נפשו והיינו ישראל שהם באומות כמו לב בין שייפין כמו"ש בזוהר הקדוש (פ' זו רכ"א ב') לבא איהו רכיך וחלש ואיהו קיומא דכל שייפין לא ידע מצערא ועקרא ויגונא אלא לבא וכו' וע"ז כתיב ויין למרי נפש שהם ישאל לב יודע מרת נפשו מפני קטרוג היצר הרע שהוא השונא התמידי שבתוך לבו של אדם לב כסיל לשמאלו. והיין ישמח גם לבב אנוש ב' הלבבות להוריק הרע מהלב כסיל לשמאלו ולהכניס קדושה ללב חכם לימינו. להצהיל פנים משמן כמו"ש בזוהר הקדוש (שם רי"ז ב') להצהיל פנים אלין אינון פנים דאקרון אנפי רברבי ואנפי זוטרי והוא הנקרא בכל מקום בזוהר הקדוש אריך אנפין וזעיר אנפין וכן הוא גם מגמרא (חגיגה י"ג:) ונת' במ"א. משמן מנגידו דעלמא דאתי. והיינו דקדושת שבת שהוא דמליא רישי' דז"א מטלא דנחית מעתי"ק ואטלי לחקל תפוחין שהוא נפשות ישראל זה זוכין על ידי היין שהוא משמח לבב אנוש להצהיל פנים לזכות לקדושה אריך אנפין וז"א. ואחר כך כתיב ולחם לבב אנוש יסעד שהוא הסעודה שסועד אחר כך שאין קידוש אלא במקום סעודה (כמו"ש פסחים ק"א.) ועל ידי זה זוכין להיחוד בשבת. ובכל הסועדות הוא היחוד הזה דמליא רישי' דז"א וכו' הנ"ל. וכמו שנת' כ"פ שמה שכ' בזוה"ק (יתרו שם) וע"ד בעא ב"נ לאתענגא תלת זימנין אלין מנין יודעין מתי הוא הזמן גם אין סעודת של כל אחד שוים בשבת בשעה אחת. אך הפי' בשעה שהישראל קובע לסעודת שבת אז זוכה שיהיה היחוד דמלי' רישי' דז"א וכ'ו וזה בכל סעודה בשעת הסעודה. ומשום זה תקנו חכמים לקדש עלך היין קודם הסעודה בליל שבת ובבוקר כמו שנאמר ויין ישמח לבב אנוש ממרת נפשו מקטרוג היצר הרע ששולט אף בשבת להצהיל פנים וגו' שהם אנפי רברבי ואנפי זוטרי ז"א ואריך אנפין עתי"ק ואז יוכל להיות היחוד רק בשעת הסעודה. מה שאין כן בסעודה ג' שהוא כנגד יעקב אבינו שהוא בבחינת מנוחה כמו שאומרים יעקב ובניו ינוחו בו שהוא יחוד קוב"ה ושכינתי' וכמו שנאמר ומצאן מנוחה אשה בית אישה אז בא המנוחה והיחוד בשעת התפלה ומשום זה אומרים בתפלה זו אתה אחד ושמך אחד שכבר הוא מעין עולם הבא שאז היה היחוד האמיתי כמו שנאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד וכמו שנתפרש בגמרא (פסחים נ.) ומי כעמך ישראל וגו' שהקב"ה משתבח בשבחייהו דישראל וכמו שנאמר (ברכות ו.) אתם עשיתיני חטיבה אחת בעולם וכו' ה' אחד ואני אעשה אתכם חטיבה אחת ומי כעמך ישראל גוי אחד מה שאין אומרים כן בשאר התפלות דשבת שאז בא היחוד רק אחר כך בשעת הסעודה הוא על ידי היין שתקנו חכמים כמו שנאמר ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן כנ"ל. ומטעם זה בסעודה ג' לא תקנו חכמים קידוש על היין כיון שכבר בא היחוד מקודם בשעת התפלה שאומרים אתה אחד ואין צריך יין:
30