פרי צדיק, פנחס ג׳Peri Tzadik, Pinchas 3
א׳פנחס בן אלעזר וגו' בקנאו את קנאתי בתוכם וגו'. לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. בזוהר הקדוש פ' זו (רי"ד ב') רבי יהודה פתח זכר נא מי הוא נקי אבד ואיפה ישרים נכחדו והאריך. ואחר כך (דף רי"ז א') מסיק נדב ואביהוא מאי עבידתייהו בפנחס וכו' דהא פנחס בעלמא הוה וכו' בשעתא דקני פנחס על ברית קדישא וכו' כד חמא שבטא דשמעון וכו' פרחא נשמתי' מיני' ותרין נשמתין וכו' וע"ד איהו נקי דלא אתעבד בההוא שעתא וכו' ואיפה ישרים נכחדו אלין בני אהרן וכו'. להבין שייכות הפתיחה דקשיא לי' על מה שא' (זבחים ק"א:) לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי ואם כן כשנמשחו וזכה אהרן לכתר כהונה וזכו גם נדב ואביהוא ולדורותם אחריהם ואם כן כשנתכהן פנחס הלא נטל מחלקם ונשתתף עמהם בברית כהונה שהיה שייך רק לאהרן וזרעו ויכול להיות שיזכו מזרע פנחס לכהונה גדולה וזרע אהרן שנמשחו יפסידו ואין השי"ת לוקח בחזרה ממתנות שמים. ועל זה מייתי הדרוש הזה שבשעה שיצא פנחס פרחה נשמתו ממנו וכנולד מחדש דמי ונתעברו בו נשמות נדב ואביהוא והם לא היה להם בנים ושפיר זכה פנחס לזרעו אחריו ברית כהונת עולם שהם זרע נדב ואביהוא ממש. וזה הענין שבשעת מעשה לא נזכר שם איש ישראל המוכה ולא שם האשה המדינית ובפ' זו שמדבר מגדולת פנחס נזכרו שמותם. והנה במדרש (רבה ותנחו' ב') כשם שהקב"ה מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסמם כך מתעסק בגנותן של רשעים לפרסמן. נראה שבא ליישב זה שכאן שהוזכר הצדיק פנחס לשבח הזכיר אותן לגנאי. אך אחר כך מייתי דשמו באמת שלומיאל בן צורישדי ונקרא זמרי בן סלוא רק ע"ש אותו מעשה ומה שייך פרסמו לגנאי בזה כיון שלא נקרא מעולם בשם זה ושוב הו"ל להזכיר שם זה בשעת מעשה. ב) גם קשה הא מצינו בגמרא (שבת צ"ו:) דדרש רע"ק מקושש זה צלפחד ואמר לו ריב"ב לרע"ק בין כך וב"כ אתה עתיד ליתן את הדין וכו' התורה כסהו ואתה מגלהו וכו' אף דרע"ק דרש גז"ש רק דריב"ב גז"ש לא גמר. ואם כן כאן שאין שום רמז בתורה שזמרי הוא שלומיאל בן צורישדי ולמה דרשו בגמרא (סנהדרין פ"ב:) ובמדרשים שהוא שלומיאל בן צורישדי וכמה שמות היו לו ולמה להו לגלות מה שהתורה כסהו. ג) גם יש להבין דדרשו שם שאול שהשאיל עצמו לעבירה ומשום הטעם הזה למה נקרא שאול אז בבואו למצרים על שם שהשאיל עצמו לעבירה אחר ר"י שנה במצרים ומ' שנה במדבר. ד) גם מה שדרשו בן הכנענית שעשה מעשה כנען קשה גם כן למה נכתב שם זה מקודם המעשה ר"נ שנה. ה) גם מה שדרשו (ב"ר פ' פ') הכנענית בן דינה שנבעלה לכנעני קשה למה הזכירו לגנאי את דינה הצדיקת האנוסה. ו) גם יש להבין למה לא נקרא בן שמעון ולמה נקרא על שם דינה. ז) גם מה שנקרא בן סלוא שהסליא עון משפחתו שפירשו שרומם ובפירש"י שגרם שיזכרו ויספרו והביא מלשון לא תסולה בכתם אופיר והביא הפסוק המסולאים מפז ואין הבנה לפי' לשון הסליא ולמה לא נקרא בשם שהוא מפורש בלשון רומם או יסופר. ח) גם קושית המהרש"א ז"ל למה לא דרשו גם שם צורישדי כמו שדרשו שם סלוא ובן הכנענית. ט) גם יש להבין איך יצוייר שלא צעקו זמרי וכזבי שיצילום בני שבטו שבכניסת פנחס הטעה אותם שגם הוא הולך לעשות צרכיו אבל בעת מעשה למה לא צעקו ובגמרא חשב זה בין הנסים. י) גם בצאתו איך לא הרגוהו שבט שמעון וגם זה מהניסים. אך באמת בזוהר הקדוש מפורש שפרחה נשמתו מהפחד כשראה שבט שמעון. והענין הוא שמה שנאמר בתורה ותדבק נפשו בדינה וגו' היינו דשדי בה זוהמא וכמו שא' (יבמות ק"ג:) בנבעלת לארמי. ומה"ט אמרו ב"ר שם שהנבעלת לערל קשה לפרוש. ואותה זוהמא הזיק להבן הנולד ממנה אחר כך משמעון שעל ידי זה אחר כך אחר ר"ן שנה השאיל עצמו לעבירה. והיינו אף שכבר היה אז בן ר"ן שנה ולא לה על דעתו למלאות תאותו ולעשות זר מעשהו רק השאיל עצמו עפ"י טעותו שסבר שנצרך לו לעשות כן. ובאמת היה לו הרגשה שיש לה איזה שייכות אליו (כמו"ש רח"ו בסוף הס' חסד לאברהם שהיתה בת זוגו אלא שאכלה פגה) וטעה וסבר שבזה יתקן עון משפחתו. דמצינו בגמרא שאמר לו שבטו הם דנין דיני נפשות ואתה שותק וכו' ואף שהדיני נפשות היה בעון ע"ז נראה שסברו שעבודת הפעור מותר הוא כיון שהוא דרך בזיון ואיסור ארמית לא נאסר אז ורצה בזה להראות שאין איסור בדבר ועל ידי זה יתקן עון משפחתו. אבל הטעות הזה בא לא על ידי שנבעלה אמו לכנעני. ועל ידי זה נדבק בה הזוהמא וממנה נדבק גם בזרעה עד שעשה מעשה כנען לפי שעה:
1
ב׳ואח"כ בא פנחס על ידי קנאתו והכניס הרהור תשובה בהם בכל שבט שמעון וגם בזמרי וכזבי שהיתה גלגול דינה כמ"ש האר"י הק' ז"ל. ומטעם זה שתקו זמרי וכזבי והוטב בעיניהם ליהרג על ידי פנחס כי יכי דתהוי להו כפרה. וכן שבט שמעון שתקו מפני שהרהרו תשובה בלבן. אך זה שהכניס פנחס הרהור תשובה בהם היה ע"פ נס ומשום זה חשב לה בין הנסים שנעשו לפנחס. וזה שנאמר השיב את חמתי וגו' בקנאו את קנאתי בתוכם ומלת בתוכם מיותר ואינו מובן דהול"ל בהם. אך הפי' שהכניס קנאת ה' גם בתוכם היינו בלב זמרי וכזבי ושבט שמעון. ובשכר זה לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום שזכה למדתו של יוסף שמשפיע לכנסת ישראל. וכן פנחס השפיע התשובה לשבט שמעון ונשיאם. וזה שנדרש שם זמרי על החטא ובן סלוא שהסליא עון משפחתו לשון המסולאים בפז שהזהיב חטאם שבחטאו רצה ליפות עון משפחתו שהותר בידם ושלא היה להם לדון דיני נפשות בהם (ובאמת הסליא עון משפחתו במה שהכניס בהם פנחס הרהור תשובה בשבט שמעון נמצא שעל ידי זמרי ייפה והזהיב עון כל השבט שעשו תשובה) ומסיק ומה שמו דהשם הוא עיקר החיים שלומיאל בן צורישדי שלומי אל שלום הוא מדת יוסף הצדיק ואל הוא בחינת כנסת ישראל (כמו"ש זח"א ח' א' כבוד אל דא כבוד כלה דאקרי אל) והוא כנגד שם אל שדי שכולל יסוד ומלכות והיינו שמשפיע לכנסת ישראל. וכן בן צורישדי צורי הוא ע"ש כנסת ישראל וע"ד מ"ש (שיר השירים ה' ב') ואיכן מצינו שהקב"ה לבן של ישראל וכו' דכתיב צור לבבי וחלי אלהים לעולם. וזה צורי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל. שדי שם של יסוד (כמו"ש זח"ג י"א ב') ונקרא שלומיאל ע"ש יסוד מלכות בן צורי שדי מלכות יסוד שהוא בחינת צדיק את האלהים אני ירא כמו שאמר יוסף ע"ד מ"ש (זח"א ה' ע"ב) איהי יראה ושריא בה יראה. וצדיק יסוד עולם כי כל בשמים ובארץ דאחיד בשמיא וארעא (זח"א ל"א סע"א) והיינו שמשפיע לכנסת ישראל וזה עיקר שמו והחיים שלו. אך לפי שעה טעה והשאיל עצמו לפי שעה לעבירה ופנחס הכניס בו תיכף הרהור תשובה וקיבל על עצמו מיתתו שיהיה לכפרה ואחר כך אמר הכתוב והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וגו' שזכה לכתר כהונה לו ולדורות תחת אשר קנאה לאלהיו וגו' ומסר נפשו על קנאת ה' ופרחה נשמתו מפחד ונכנס בו נשמות נדב ואביהוא ועל ידי זה זכה לכהונה לו ולזרעו שהרי נדב ואביהוא נמשחו עם אהרן. ולכן מזכיר הכתוב כאן ושם איש ישראל וגו' להודיע שמזרי היה נשיא שבט שמעון ועל ידי כן פרחה נשמתו של פנחס ועל ידי זה זכה לכהונה לו ולזרעו. ומזכיר שמותן לטעם והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. וזה שדרש בזוהר הקדוש (רי"ז א') על הפ' זכור נא מי הוא נקי אבד על פנחס שלא נאבד כשפרחה נשמתו. ואיפה ישרים נכחדו על נדב ואביהוא דאתהדרו לעלמא מה דאבד בחייהון. ובזה יובן מ"ש בזוהר הקדוש (רכ"א ב') אשר הכה פנחס מיבע"ל ולא המוכה אשר הוכה וכו' כיון דסלקי' לפנחס לכהנא רבא לא בעא לאדכרא לי' לפנחס בקטלנותא דב"נ וכו' עד דלא סלקי' לכהנא רבא אדכר לי' ואמר וירא פנחס וכו'. וקשה להבין מאי נ"מ שנכתב באורח סתים אבל באמת פנחס הרגם ואינו ראוי לכה"ג. אך יובן ע"פ מה ששמעתי מרבינו הקדוש זצלה"ה במה שאמרו (ב"ק ס"א.) על הפ' ולא אבה דוד לשתותם דלא אמרינהו משמייהו וכו' כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו וכו' מאי ויסך אותם לה' דאמרינהו משמא דגמרא. ולמה זה העונש למוסר עצמו למות על דברי תורה שלא לאמרם בשמו. ואמר רבינו הק' ז"ל שאין זה לעונש רק כיון שמסר עצמו למות על זה אין לו עוד שייכות להד"ת זו רק הוא מהשי"ת ומש"ה אמרינהו משמא דגמ' וזה הפי' ויסך אותם לה' שהוא רק מצד השי"ת ולא מכוחו. וכן כאן כיון שזכה לכהונת עולם לו ולדורות בשביל המסירת נפש כמו שנאמר תחת אשר קנא וגו' משום זה לא נקרא ההריגה על שמו כ"א על שם השי"ת. וזה שנאמר המוכה אשר הוכה בלשון סתים שהוכה על ידי השי"ת וכן ושם האשה המוכה גם כן באורח סתים שהיה על ידי השי"ת כעין מה שנאמר ויסך אותם לה' כנ"ל:
2