פרי צדיק, לראש חודש מנחם אב ה׳Peri Tzadik, Rosh Chodesh Av 5
א׳האריז"ל כתב שיש לכוין בראש חודש זה צירוף השם מי"ב צירופי שמות שם הוי"ה היוצא מראשי תיבות של הפ' "הסכת "ושמע "ישראל "היום. הענין דקדושת חודש אב הוא לזכות לשמיעה שיכנס ללב. והנה סדר שם הוי"ה כשהוא כסדר היוצא מראשי תיבות הפ' ישמחו השמים ותגל הארץ ידוע שהוא מרמז יוד על חכמה ה' בינה ו' ת"ת ה' מלכות. וגם יוד מכונה בחינת אבא וה' ראשונה בחינת אמא והאימא מולידת ברא וברתא דאינון ו' ה' כידוע מזוה"ק בכ"מ. ובצירוף של החודש הזה היוד בין אותיות ו' ה'. והוא שהו' ידוע שהוא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה דהיינו מאות י' שהוא בחינת חכמה עם קוצו דרמיזא לאין כ"ע כידוע משפיע עד ה' תתאה מ' מלכות. והנה יש יוד עלאה שהוא חכמה עלאה ויוד תתאה משם אדנ"י מרמז לחכמה תתאה וכמ"ש (זח"ג רט"ו ב') ויו"ד זעירא נפקא מגו יו"ד עלאה קדישא. וזה הטעם שבא בצירוף זה היו"ד אחר הו' ואחר כך ה' של תיבת היום ה' תתאה שהוא מ' מלכות ומרמז על יום השבת שכן נדרש תמיד תיבת היום על יום השבת כמ"ש (שבת קי"ז סע"ב) שנדרש ג' סעודות שבת מתלתא היום וכן נדרש (שוחר טוב תהלים צ"ה) היום אם בקולו תשמעו על יום השבת שאם משמרין שבת אחד מיד נגאלין שנאמר שמור את יום השבת. ומדת מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. ואות ו' הוא אות אמת (זה"ק ר"פ ויקרא) ואמת זו תורה (ברכות ה':) והיינו שכל התורה שבעל פה מרומז בתורה שבכתב. ומדת מלכות הוא בחינת רוח הקודש כמ"ש (מגילה י"ד:) ובזוהר הקדוש (ח"ג ס"א א') רוח הקודש כלומר רוח מהאי קודש דלעילא. ושבת הוא בחינת תורה שבעל פה כמ"ש (זח"א מ"ז ב') ויום השביעי דא תורה שבעל פה דאיהי יום שביעי. וזה הוא מ"ש בזוהר הקדוש (שם ל"ב א') והאי דיבור אקרי שבת ובגין דשבת איקרי דיבור וכו'. והוא על דרך שנדרש (שבת קל"ח:) דבר ה' זו הלכה וכן מצינו (תענית ד'.) האי צ"מ דרתח אורייתא היא דקא מרתחא לי' שנאמר הלא כה דברי כאש והוא ע"ד מה שנאמר דברי אשר שמתי בפיך. וזה הענין שבצירוף חודש זה בא האות י' בין אותיות ו"ה שמרמז על היוד תתאה בחינת חכמת שלמה דנפקא מגו יוד עלאה חכמה עלאה שהוא מאמר יהיה אור דבו ה' פעמים אורה נגד ה' חומשי תורה (ב"ר פ' ג') עם קוצו של יוד שהוא אור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא. והוא בחינת תורה שבעל פה שבא מטלא דעתיקא כמו שנאמר תזל כטל אמרתי. וזה השייכות צירוף זה לחודש זה שבו בעונינו נחרב הבית וירושלים וכתיב כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים ששם הי' המקור לבחינת תורה שבעל פה כמו"ש (סנהדרין פ"ו:) שממנו יוצאה תורה לכל ישראל. אבל אחר החורבן באמת עיקר התגלות והתפשטות תורה שבעל פה הוא בבבל כמו"ש (סוכה כ'.) שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה וכו' עלה הלל הבבלי ויסדה וכו' עלו ר"ח ובניו ויסדוה. וגם בבבל היו האנשי כנסת הגדולה שאמרו עשו סייג לתורה והעמידו תלמידים הרבה. ובגלות כנסת ישראל איקרי בשם ציון ובשבת שהוא פריסת סוכת שלום הוא ק' ירושלים וישראל אקרון בשמא דציון דכתיב ולאמור לציון עמי אתה (זח"ג ל"ה א') ועיקר אריכת הגלות לזכות לאור תורה שבעל פה שהם הני"ק שיש באומות כמו שנאמר ואתה מחיה את כולם (ונת' כ"פ). וזה קדושת חודש אב ראשי תיבות מן הפ' הסכת ושמע ישראל היום לזכות לאור תורה שבעל פה מטלא דעתיקא שהוא היוד עם קוצו שמרמז לאור הגנוז. והאות י' הוא בראשי תיבות של תי' ישראל וישראל מורה על כי שרית עם אלהים ואנשים ותוכל. היינו שעל ידי התפשטות החכמה תתאה שמקבלת מטלא דעתיקא הוא הרב חכמה לתקן הרב כעס והוא התורה שבעל פה שעל ידו זוכין לתברא יצר הרע. ושבת הוא מיוחד לזה לק' תורה שבעל פה ולתברא יצר הרע (כמו שנת' כ"פ) ומשתדלי באורייתא דמיין לשבתות וימים טובים כמ"ש (זח"ג כ"ט ב') וזוכין לתורה שבעל פה שעיקרו מציון וירושלים כנ"ל:
1