פרי צדיק, לראש השנהPeri Tzadik, Rosh Hashanah
א׳בר"ה המנהג לאכול תפוח בדבש ואומרים יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. ענין חידוש השנה הוא כמו שדברנו בש"ק העבר שלכל שבתות וראשי חדשים שבשנה יש לכל אחד קדושה מיוחדת כל שבת וכל חודש לפי בחינתו. ובהגיע היו"ט של ר"ה אז נתחדשים מחדש קדושת כל הזמנים על השנה הבאה להשפיע מחדש התעוררות הקדושה בנפש כבראשית הבריאה. ולכן נקרא יום הזכרון כמו שאומרים כי תביא חוק זכרון לפניך להפקד כל המעשים. וכמו שאומרים בתפלה ובקידוש היום ודברך מלכנו אמת וקיים לעד היינו שהדבר ה' שבו נבראו כל הברואים הוא אמת וקיים לעולם להתחדש בכל שנה ושנה. וע"ז אנו מבקשים שתחדש עלינו השנה לטובה היינו שיתחדש לבינו בכל הענינים להתנהג בהם בדרך הטוב שהוא כרצון השי"ת ע"פ דרך התורה כמו שנא' אמרו צדיק כי טוב. וצדיק נקרא מי ששומר את דרכיו לילך בדרך הטוב והישר לפניו ית' בדרך התורה גם אם אינו מרגיש בעצמו עוד טעם ומתיקות בעסק הקדושה להיות שמח בעבודתו כאמרם ז"ל (תענית י"ד.) צדיקים לאורה וישרים לשמחה כמו שנא' אור זרוע לצדיק היינו כענין הזריעה שמתחילת הזריעה איננו יודע עוד מה יצמח מזה. אבל ולישרי לב שמחה מפני שהוא כבר מרגיש טעם ומתיקות בהעבודה עד שנולד מזה השמחה בלבו. וזהו ענין כונת מתוקה שהוא הרגשת הטעם והשמחה בלב. ועל רמז זה אוכלים תפוח בדבש ע"ד שאז"ל שישראל נמשלו לתפוח מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע. כי נעשה פי' שיעשה בחי' הטוב בעוד שאין מרגיש עוד הטעם רק לעשות מה שיצטוה מרצונו ית' ללכת בדרך התורה. ונשמע הוא הרגשת הטעם בד"ת ע"י ששומע ומבין ונקלט בלבו המתיקות בשמחה ובטוב טעם ודעת זהו פי' נשמע. וזהו ענין רמז התפוח על בחי' הטוב שהוא בחי' נעשה כנ"ל בחי' אמרו צדיק כי טוב. ודבש מרמז על מתיקות השמיעה והבנה בטוב טעם ודעת ועי"ז מרגיש השמחה בלבו ע"ד שנא' מה מתוק מדבש וכנ"ל ולישרי לב שמחה וזהו שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה:
1
ב׳יהר"מ שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. שנה טובה היינו בד"ת דסתם טוב הוא בד"ת כמו שא' (ברכות ה'.) אין טוב אלא תורה. וכתיב ותורה אור ופעם ראשון שנזכר טוב בתורה הוא בפסוק וירא אלהים את האור כי טוב והיינו האור תורה וכמו שא' (בר"ר פ' ג') ה' פעמים כתיב כאן אורה כנגד ה' חומשי תורה. ובתיקונים (תי' ל"ו) על הפ' יהי אור ויהי אור יהי אור דא פסח אור לי"ד ויהי אור דא ר"ה. היינו שבפסח הי' אז התחלת התגלות האור כי טוב אך אח"כ נעלם מהם כמו שנא' וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ומים היינו ד"ת כמו שא' (ב"ק פ"ב.) אין מים אלא תורה. ובזוה"ק (ח"ב ס' א') וכי מאן יהיב להו אורייתא הכא וכו' ואוליפנא דקב"ה תורה איקרי וכו'. פי' דעיקר האור הוא שיאיר בלב שיש מי שברא העולם וזהו המכוון של כל התורה וזהו ותורה אור. ועל ר"ה נא' ויהי אור שכבר יש הוי' להאור שבכל שנה ושנה מתחדש הד"ת בפנים חדשות (וכמו שנת' במא' הקודם) שבכל שבת ושבת יש קדושה מיוחדת מהד"ת של הפרשה שקורין בשבת זה. ובכל שנה מתחדש כל הד"ת מחדש בעסק חדש. דבחודש ניסן הוא חידוש הלבנה שמקבלת מאור החמה ותשרי הוא אור החמה בעצמה שהוא בחי' תושב"כ ובכל שנה הוא שונה מחדש על היקף השנה. וכמו שמצינו (סנהד' ק"ג:) מנשה הי' שונה נ"ה פנים בתורת כהנים כנגד שני מלכותו. היינו שלפי טעותו שבע"ז שלו כונתו בעבודה לשמים הי' מחדש בכל שנה פנים אחרים בתו"כ שהוא ספר עבודת הקרבנות וסבר שמכוין לשמים. וזה שאנו מבקשים שתחדש עלינו שנה טובה שיהי' חידוש השנה בד"ת שהוא אור כי טוב. ומתוקה כמו שנא' ומתוקים מדבש ונופת צופים היינו שירגישו טעם בד"ת וכמו שא' (פסחים קי"ט.) זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין ומאי ניהו טעמי תורה שירגישו טעם בדברי תורה שיכנסו הד"ת למעמקי הלב. וכתיב ומתוק האור היינו כשמרגישין הטעם בד"ת בהבנת הלב זה הוא ראיית האור ע"ד שנא' ולבי ראה הרבה חכמה וכתיב דבש וחלב תחת לשונך וא' (חגיגה י"ג.) דברים המתוקים מדבש וחלב יהיו תחת לשונך. וזהו המנהג שאוכלים תפוח בדבש ע"פ שא' (שבת פ"ח.) על הפ' כתפוח בעצי היער למה נמשלו ישראל לתפוח וכו' אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע שבשעת מ"ת נמשלו ישראל לתפוח. ואף דהפסוק כתפוח וגו' קאי על השי"ת וכמו שהק' בתוס' רק כיון שנמשל השי"ת לתפוח נמשלו ישראל ג"כ לתפוח ע"ד שא' (תנחו' קדושים) הואיל ונקדשתם לשמי וכו' היו קדושים כשם שאני קדוש וכו' מלה"ד למלך שקדש אשה אמר לה הואיל ונקדשת לשמי אני מלך ואת מלכה כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך. ממילא כשנמשל השי"ת לתפוח נמשלו ישראל ג"כ לתפוח וכתיב בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי והוא ע"ד שנא' ומתוק האור. וזהו שמבקשים שתחדש עלינו שנה טובה באור תורה שנקרא טוב. ומתוקה שנרגיש טעם שיהי' ומתוק האור בד"ת וממילא נכלל בזה גם כל הטובות:
2
ג׳מה שנוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש ומבקשים שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. ולמה בחרו דוקא בתפוח ולא בשאר דברים. הענין דאי' (אדרא נשא קל"ג ב') פסיק שערא ואתחזיין ב' תפוחין וכו'. והוא ע"פ שא' (בר"ר פ' כ"ז) גדול כחן של נביאים שמדמים צורה ליוצרה וכן רשב"י ג"כ מתאר השי"ת כביכול בצורת אדם שתחת שערות הדיקנא יש ב' תפוחים דהיינו עגול כפרי. ואמר (שם) כתפוח בעצי היער וגו' מה תפוח וכו' ובגיניהון אתקיים באור פני מלך חיים ותאנא מהני תפוחין נפקין חיין לעלמא וכו' כתיב יאר ה' פניו אליך וכו' פנים דלבר וכו' וכתיב ויחנך יתן לך חן. וחן משמע אף שאינו ראוי כמו שמצינו (בר"ר פ' כ"ח) על ונח מצא חן לא שהי' כדאי אלא שמצא חן. וכן משרע"ה ביקש ובמה יוודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך וגו' שלא רצה לתלות במעשיו רק במציאות חן לחון במתנת חנם אף אם אינו כדאי. וכן כתיב כה אמר ה' מצא חן במדבר וגו' שאף שהי' קטרוג על הדור ההוא ביצמ"צ ובקריעת י"ס הללו וכו' והללו כמו"ש (שמו"ר פ' כ"א ועוד) מ"מ מצא הדור המדבר חן בעיניו. והנה בעובדא דלתתא אתער לעילא כמו"ש בזוה"ק (ח"ג צ"ב א' וש"מ) לכן אוכלים בר"ה תפוח לעורר לעילא האור פני מלך מהני תרין תפוחין כנ"ל וע"י ההארת פנים יהי' ויחנך שנזכה למתנת חנם ע"י מציאת חן. שאם ע"י משפט מי יוכל לומר זכיתי לבי ויש קטרוגים ע"ז רק ע"י מציאות חן נוכל לבקש מתנת חנם. ובר"ה דאי' בתיקונים (תי' ל"ו) ויהי אור דא ר"ה וכו' שבר"ה כבר יש להאיר פני מלך הווי' וקיום אז הזמן לבקש על האור שיאר לנו פניו ועי"ז נזכה למציאת חן. ואי' (מדרש תהילים פ׳:ד׳) אנו אין לנו אלא הארת פניך הושיעני ונושעה שע"י ההארת פנים נזכה לישועה ע"י מתנת חנם. וכתיב אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון שבר"ה ע"י התקיעות שופר זוכין ג"כ להארת פנים. לכן אוכלים תפוח לעורר האור פני מלך ומבקשים שתחדש עלינו שנה טובה היינו האור כי טוב (כמו שנת' במא' הקודמים) שכן בפעם הראשון טוב שבתורה נאמר וירא אלהים את האור כי טוב ואח"כ נא' בכל מעשה בראשית בכל יום וירא אלהים כי טוב שראה השי"ת שבכל מעשה בראשית יש בחי' האור שנקרא כי טוב. וראש השנה שהוא הראש של השנה כמו שאנו אומרים מה שנקרא ראש חודש ולא ראשון של חודש שהוא הראש של החודש ובתר רישא גופא אזיל (כמ"ש עירובין מ"א.) לכן יכולים לזכות בר"ה שיהי' כל השנה טובה שנזכה בו להאור כי טוב:
3
ד׳ובגמ' (שבת פ"ח.) נדרש כתפוח בעצי היער על ישראל שנמשלו לתפוח מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע. וכבר דקדקנו דמצינו (חולין צ"ב.) אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים עלין שבה אלו ע"ה וכו' דאלמלא עליא לא מתקיימין אתכליא. ולפ"ז הבעלי מעשים נקראו בשם עלים ות"ח הם הפירות וכאן אמרו על שהקדימו נעשה לנשמע שהוא כתפוח שפריו קודם לעליו משל הפריו על שם נעשה. אך ענין נעשה ונשמע שאמרו אף שלא יצוייר שיהי' המעשה קודם השמיעה רק הפי' הוא ע"ד שא' (סנהד' צ"ט:) כאלו עשאו לד"ת והוא ע"ד שמצינו בפסח שני שאמר להם משרע"ה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם ואמרנו שפי' עמדו בתפלה היינו ע"י הצעקה שצעקו מעומק לבם למה נגרע וגו' אף שלא היו ראוים לקרבן פסח רק ע"י החשק שלהם עשאו לד"ת וזכו לפרשה זו. וזה שנא' עמדו בצעקה זו לפני השי"ת למה נגרע ועי"ז אשמעה מה יצוה ה' לכם (ונת' במ"א) וע"ד שא' (סנהד' ח'.) ראוי' וכו' אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן. וזה שאמרו מקודם נעשה שע"י החשק שלנו נעשה לד"ת היינו שיאיר ה' לידע הד"ת והמעשה אשר נעשה. כמו שמצינו באאע"ה שקיים כל התורה עד שלא נתנה (כמ"ש יומא כ"ח:) ומהיכן למד התורה אלא שהאיר השי"ת בלבו וידע מעצמו כל הד"ת כמו שא' (בר"ר פ' ס"א). וזהו שא' (שם פ' ב') יהי אור זה אברהם שהוא הי' הראשון שזכה להאור. וזה שא' שנמשלו לתפוח כיון שהקדימו נעשה לנשמע שהוא שע"י החשק נזכה להאור תורה והוא פריו קודם לעליו שהד"ת אלו קודם להמעשה והשמיעה לעשות. וכתיב בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי היינו בצלו שהוא אור פני מלך חיים ופריו מתוק לחכי וכמו שנא' ומתוק האור וטוב וגו'. וזה שאומרים שנה טובה ומתוקה שנזכה בכל השנה להאור כי טוב ומתוקה שנרגיש טעם בד"ת כמו שנא' ומתוקים מדבש וגו' (ונת' לעיל). ומצינו בד' שנכנסו לפרדס (חגיגה י"ד:) בן זומא ועליו הכ' אומר דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו שלפעמים יכול לקבל יותר מהראוי לו בס"ת שע"ז א' (שם י"ג.) דבש וחלב תחת לשונך דברים המתוקים מדבש יהו תחת לשונך. וע"ז א' ומתוקה שהשי"ת יאיר לנו בהארת פנים לקבל רק ד"ת הראוים לנו שיהי' ומתוק האור שיאיר בלב הד"ת לא יותר מהראוי. ועיקר הד"ת הוא האור כמו שמצינו (שהש"ר פ' ישקני) שכששמעו ישראל אנכי ה' אלהיך נתקע ת"ת בלבם וכו' אף שלא שמעו רק מאמר אנכי ה' אלהיך רק כשהאיר בלבם באמת שהוי"ה הוא אלהיך שהשי"ת הוא בעל הכוחות שלהם זה הוא האור פני מלך ועי"ז זכו לכל הד"ת כמו שזכה אאע"ה והשכיל מדעתו לקיים כל הד"ת עד שלא נתנה. וע"ז מורה התפוח שפריו קודם לעליו שיהי' נעשה לד"ת. וכן מצינו דכתיב אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו' כי קדוש היום לאדונינו והוא דיום ר"ה נקרא בתיקונים (ריש תי' מ"א) דרועא תנינא יום תנינא וכו' אשתאר ר' ראש השנה עי"ש. והוא דחג הזה הוא נגד יצחק אע"ה ובו מצינו שאמר לעשו ועשה לי מטעמים ויצחק הי' סבור שיש קדושה בעשו אבל עיקר המטעמים היו עבור יעקב דאי' בזוה"ק (ח"ג ק' א') ויעקב אתער לתתא בצלותין ובעותין. וזה שנא' אשרי העם יודעי תרועה ואי' במד' (ויק"ר פ' כ"ט) וכי או"ה אין יודעין להריע כמה קרנות יש להם כמה בוקינות וכו' אלא שהם יודעין לפתות את בוראן בתרועה. וע"ז מסיים ה' באור פניך יהלכון שעי"ז זוכין להאור פני מלך להאור כי טוב. כי קדוש היום לאדונינו שאין אוכלים רק לכבוד קדושת היום וזה ושתו ממתקים שיהי' כמו שנא' ומתוק האור שנרגיש טעם מתיקות בד"ת ולקבל האור בצמצום כראוי שיהי' אכול דייך כנ"ל. ולזה אוכלים תפוח מתוק בדבש שבאתערותא דלתתא יהי' אתער לעילא הב' תפוחין האור פני מלך חיים שיהי' כל השנה שנה טובה ומתוקה כאמור:
4
ה׳המנהג לאכול ראש כבש ומבקשים שנהי' לראש ולא לזנב. כבר אמרנו (ונת' פ' תבא) שהברכה הז' שבפר' שם הוא ונתנך ה' לראש ולא לזנב שזה שלימות הברכות כשמתבררין בכל הז' מדות ואז נקרא ראש. והוא דלפעמים מצינו שהוא ראש לשועלים ומ"מ הוא זנב לאריות ע"ד שמצינו (סנהד' ל"ז.) בשורות שלפני סנהדרין עד האידנא הוה יתיבנא ברישא השתא מותביתו לי בדנבי וכו' דא"ל הכי הוי זנב לאריות וכו'. ע"ז מבקשים שנהי' לראש ולא לזנב היינו שיהיו כל ישראל בבחי' ראשים שכל אחד במדרגתו ובחינתו יהי' לראש ולא רק ראש לשועלים רק יהי' לראש ולא לזנב שיתברר כל אחד מישראל שהוא במדרגתו המובחר והראש. וזה שנא' והיית רק למעלה ולא תהי' למטה שלא יצויר עוד שיהי' ח"ו למטה. והוא כמו שא' (תנחו' נצבים ב') אע"פ שמניתי לכם ראשים וכו' כולכם שוין לפני. והיינו שכל אחד מישראל יש לו חלק בתורה אות או חלק מאות ואם יחסר אות או חלק מהאות מהס"ת יופסל הס"ת. וזה שאמר כולכם שוין לפני וכמו שיהי' לעתיד שלא יהי' חילוק מדרגות כמו שא' (סוף תענית) עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכו' ובדבר עגול אין חלוק מדרגות (ונת' ט"ו באב) ובתיקונים (בהקדמה ועוד) שחשב מדרגות ישראל כנגד הע"ס לכל מדה שם אחר חשב ראשים כנגד כ"ע שמה שישראל נקראו ראשים הוא נגד מדת כ"ע שהשי"ת ראשן של ישראל כמו שנא' וה' בראשם. וזה שאומרים לראש ולא לזנב. והמנהג ליקח ראש כבש זכר לאילו של יצחק והוא כמו שאמרנו שביצחק מצינו שאמר ועשה לי מטעמים וע"ז נא' על יום ר"ה ושתו ממתקים וגו' כי קדוש היום לאדונינו. שע"י שהאכילה לש"ש רק לקדושת היום זוכין להאור ולהרגיש טעם בד"ת כמו שנא' ומתוק האור. ואור הראשון שנגנז הוא מה שמופיע לחו"ב מבחי' כ"ע ע"י קיצו דיוד דלעילא דרמיזא לאין (זח"ג ס"ה ב') וזה הוא בחי' ראש. וכל עיקר המכוון התקיעות הוא שיודעים לפתות את בוראן בתרועה וכמו"ש בזוה"ק (הנ"ל צ"ט ב') לאתערא שופרא אחרא וכו' לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא וכו'. וזה שנא' אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון שעי"ז זוכין להארת פנים (כמו שנת' במא' הקודם). ומש"ה אוכלין ראש כבש זכר לאילו של יצחק ומבקשים שנהי' לראש ולא לזנב שכל אחד מישראל יזכה להתברר במדרגתו ובחינתו עד הראש שהוא כנגד מ' כ"ע כנ"ל ועי"ז יזכה לאור הראשון אור כי טוב כנ"ל:
5
ו׳בגמ' (כריתות ו'.) השתא דאמרת סימנא מלתא יהא אינש רגיל למיכל ריש שתא קרא ורוביא וכו'. ומזה א' בשו"ע (או"ח סי תקפ"ג) וכשיאכל רוביא יאמר יה"ר שירבו זכיותינו וכו' ונוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש ואומרים שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה וכו' ואוכלים ראש כבש לומר נהי' לראש וכו'. הענין הוא שהאכילות מורים לסימן טוב כפי שמותם. דבראשית הבריאה הי' עיקר החיים ד"ת וכן אפי' האכילה שהוא קיום החיים הי' ג"כ ד"ת ע"ד שנא' לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי שנדרש בזוה"ק (ח"ג רע"א ב') נהמא דאורייתא דבכתב ויינא דאוריי' דבע"פ. ואחר הקלקול שהי' ע"י אכילה שנעשה הערבוב טוב ורע מ"מ כשמגיע היו"ט של ר"ה שהוא יום הרת עולם יכולים ג"כ לזכות לטעום רק מהטוב וכמו שיהי' לעתיד כמו ששמעתי מרבינו הק' מאיזביצא זצללה"ה שאמר שלעתיד יהי' הצירוף הפסוק מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב. ג"כ תאכל ורע לא תאכל שרק מהרע של עה"ד לא תאכל ושאז יתברר שישראל מעולם לא אכלו רק מהטוב שבעה"ד. והיינו דהמכוון הי' רק ד"ת תורה אור וכתיב וירא אלהים את האור כי טוב. והשמות מכל דבר מורה על שורש החיים שיש בדבר זה. וכשאוכלים דבר שנקרא ראש וזה שורש החיים שלו מורה לסימן שנהי' לראש וכן רוביא שירבו זכיותינו וכדומה. ותפוח מתוק בדבש שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה כתב בס' מטה משה (סי' תר"צ) רמז לזה מפסוקים אלו מן התורה דכתיב ויורהו ה' עץ וגו' וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט. ומשפט זה ר"ה וכן נדרש (ביצה ט"ז.) שמזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה וכו' כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. ומן הכתובים דכתיב משפטי ה' אמת צדקו יחדיו וכתיב בתרי' ומתוקים מדבש וגו'. והענין דכתיב וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ומים היינו תורה כמו שא' (ב"ק פ"ב א') אין מים אלא תורה ובזוה"ק (ח"ב ס' א') וכי מאן יהיב להו אורייתא וכו' ואוליפנא דקב"ה תורה איקרי וכו'. והיינו שבמצרים שהיו מוקפים מקליפת מצרים מכל צד לא יכלו כלל להשיג האור ה' ואח"כ בקריעת י"ס שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל ג"כ אח"כ נעלם מהם כמו שא' בזוה"ק ואח"כ בעו לאסתכלא זיוא יקרא דמלכא וכו' ולא מצאו מים ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה שאף בד"ת לא יכלו להרגיש טעם ומתיקות כי מרים הם. וכמו שא' בזוה"ק (ח"ג קנ"ג א') וימררו את חייהם בעבודה קשה זו קושיא היינו שחייהם שהוא הד"ת ג"כ נא' וימררו שלא היו יכולים להרגיש טעם. בחומר דא ק"ו וכו' ויורהו ה' עץ שהורה למשה עצה איך למתוק אז וימתקו המים שהתחילו להרגיש טעם ומתיקות בד"ת. וכמ"ש בזוה"ק שם דאורייתא דבע"פ אתהדרו מתיקן וכמו שנא' ומתוק האור. וכתיב שם שם לו חק ומשפט ובמכילתא נדרש חק זה שבת שבשבת ג"כ הזמן שיוחקקו הד"ת בלב ויכולים להרגיש האור כי טוב והמתיקות בד"ת. ומשפט היינו ר"ה כמו שנא' כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב שבר"ה ג"כ הזמן להרגיש האור כמו שנדרש בתיקונים ויהי אור דא ר"ה שאז הוא הווי' להאור ואז ג"כ הזמן להרגיש מתיקות בד"ת. וכן הרמז בכתובים שכ' המט"מ הנ"ל דכתיב משפטי ה' אמת והוא ע"ד שאמרנו כ"פ על הפ' מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל משפטיו דייקא היינו שמרגישים טעם בהם. אבל באו"ה נא' ומשפטים בל ידעום שאף המשפטים שיש להם לא יוכל להכניס בהם הדעת ואצלם לא כתיב ומשפטיו דמשפט של השי"ת הוא רק לישראל דבאו"ה המשפט הוא דין ואצל ישראל הוא מרמז לרחמים כמו שא' (בפתח אליהו) משפט ידיעא דאיהו רחמי (ובזח"ג קי"ג א') ומשפט דא קוב"ה. וזהו משפטיו שהם רחמים זה נמסר רק לישראל כמו משפט סנהדרין שהוא ברחמים (כמו שנת' במ"א). ובר"ה שחל בשבת אז הזמן ביותר מוכשר לזכות לאור כי טוב ולהרגיש טעם ומתיקות בד"ת ואז הזמן שירגישו בכל מאכל רק מהטוב שבו שהוא האור כי טוב:
6
ז׳לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו וזה נאמר על יו"ט של ר"ה. ויש להבין שמפני זה שקדוש היום לה' עבור זה יאכלו משמנים הלא בגמ' (פסחים ס"ח) הפלוגתא דר"א ור"י חציו לה' או כולו לה' מפני שנא' לה' אלהיך דלשון לה' משמע שאינו לכם. וגם בגמ' (ביצה ט"ו:) מצינו שאמר ר"א לתלמידיו לכו אכלו משמנים והקשו שם בתוס' הלא ר"א סבר או כולו לה'. אבל צ"ב ענין יו"ט של ר"ה זמן בריאת האדם לשמחה הלא אמרו חז"ל נוח לו שלא נברא משנברא. ובאמת מבואר בפוסקים שיש שמתענים בר"ה ואין מצוה לאכול ולשתות דוקא וצריך ביאור מקרא הנ"ל. אמנם הענין כידוע שבכל ר"ה נתעורר הענין של ראשית הבריאה כמו שאומרים היום הרת עולם ואז נא' והאלהים עשה את האדם ישר ואח"ז הי' הקלקול בתאות אכילה ע"י אכילת עה"ד טוב ורע. ואי' בתיקונים (תי' כ"ד) דרבנן סברי חטה הי' ואיכא דאמרי גפן הוה ואוחרנא אמרין תאנה היתה וכו' וכולא קשוט וכו' ובכל מחלוקת ידוע דאלו ואלו דא"ח ובזה ביחוד שמפורש כן בתיקונים. כי עה"ד ועץ החיים היו באמצע הגן וכל עצי הגן סביבם ובהם הי' נטעם הטעם של כל עצי הגן כולם ואם הי' טועם בתחלה מעץ החיים הי' מרגיש אח"כ בכל הפירות טעם של עץ החיים. וכשטעם מעה"ד טו"ר עי"ז נעשה הקלקול להיות מרגיש בכל האכילות טעם עה"ד שהוא תאות אכילה (ונת' במק"א). וביום ר"ה שיש דיעות שמותר להתענות היינו מפני שבאותו יום בא התעוררות לתקן הפגם הראשון מתאות אכילה וע"י התענית הוא ענין בחי' אתכפיא להיות היצה"ר נכנע בלב האדם ועי"ז יוכל לתקן הפגם הראשון. וגם מצות שופר שבר"ה הוא על התעוררות השופר שלעתיד לבא כדאי' בפסיקתא רבתי (ר"פ ל"ט) דבר"ה עתידים ליגאל ממה"מ ור"ל דאז יבוער היצה"ר מהעולם וזה ע"י השופר גדול כמו שנא' והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארמ"צ היינו שיהי' תיקון הפגם הראשון בשלימות עד שאפי' הנטמעים בין האו"ה יתעורר בהם פנימיות נקודה שבקדושה לחזור לשרשם כבראשית הבריאה. וכדאי' בירושלמי כד שמע קל שופרא זמנא חדא מתבהיל השטן שהוא היצה"ר אמר מטי זימנא למתבלע כי באמת בכל ר"ה נתעורר ענין התיקון של תקיעת השופר גדול לעילא כמו שאומרים ובשופר גדול יתקע ומלאכים יחפזון מפני שהם מרגישים בזה. ולכן בא גם המצוה מצדנו לתקוע בשופר שגם אנחנו נתעורר בזה מצידנו להתיקון הנ"ל. ועל זה מרמז הפשוטה לפני' ופשוטה לאחרי' היינו מצד השי"ת שעשה מתחלה את האדם ישר זהו התקיעה לפני'. ופשוטה לאחרי' היינו כמו שיהי' לעת"ל שיחזור הכל לתיקון הראשון מצד השי"ת והתרועה באמצע הוא התיקון ההוה מצד האדם:
7
ח׳ובזה יש להבין מה שתקנו בנוסח התפלה העשרה פסוקי שופרות לומר פסוקי כתובים קודם פסוקי הנביאים מה שעמד ע"ז בתוס' גם על מלכיות וזכרונות הלא הסדר הוא נביאים קודם כתובים. אך הוא מפני סמיכת פסוקי שופרות שעשוים באמת וישר כי ג' פסוקי התורה נזכר בהם קולות השופר של מתן תורה שהוא לרמז הפשוטה לפני' שהי' אז תיקון להקלקול מצד השי"ת כמו שא' (שהש"ר פ"א) בשעה ששמעו לא יהי' לך נעקר יצה"ר מלבם וע"ז נא' אני אמרתי אלהים אתם. ובג' פסוקי הכתובים נזכר ענין מצות תקיעת שופר מצידנו שהוא רמז התרועה באמצע כנ"ל. ובג' פסוקי נביאים נזכרים קולות השופר שלעת"ל שיהי' גמר התיקון מצד השי"ת לרמז פשוטה שלאחרי' כנ"ל. וממילא עי"ז תקנו גם סדר פסוקי מלכיות וזכרונות בסדר הזה. ונחזור לעניננו שענין התענית של יום ר"ה הוא תיקון בחי' לאכפייא. ויש עוד תיקון במדרגה יותר גדולה שהוא ענין בחי' אתהפכא מרירו למיתקא היינו שע"י האכילה עצמה בקדושה יתוקן הפגם שיהי' כאכילת מעץ החיים ע"פ התוה"ק שהוא עץ חיים. וע"ז רמו להם הנביא לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים דייקא וכל אכילה ושתי' בד"ת הכתוב מדבר כמו שנא' לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. וביחוד ענין משמנים וממתקים מרמז על הרגשת הטעם והתענוג בד"ת כדאי' בגמ' אכלו בשרא שמינא בי רבא היינו הלכות בטוב טעם. וזהו כי קדוש וגו' דביום קדוש יכולים לעשות הכל בקדושה. ואח"ז נא' ושלחו מנות לאין נכון לו ולא מצאנו מצוה כזו בשום יו"ט אך הוא על רמז חז"ל (ע"ז ה':) כל מי שהוא עוסק בתורה וגמ"ח יצרו מסור בידו כמו שנא' אשריכם זורעי על כל מים וגו' זורעי היינו צדקה וגמ"ח כמו שנא' זרעו לכם לצדקה ועל כל מים הוא תורה שנמשלה למים והיינו תיקון הפגם על להבא. ועוד א' חז"ל (ברכות ה'.) כל העוסק בתורה וגמ"ח מוחלים לו על כל עונותיו שנא' בחסד ואמת יכופר עון חסד הוא גמ"ח ואמת זו תורה וזה תיקון הפגם מהעבר. וע"ז מרמז כאן אכלו משמנים וגו' היינו עסק התורה ושלחו מנות היינו גמ"ח והמה תכלית התיקון. וגם נא' שם שעסקו בתורה עד חצי היום ובחצי השני אמר להם אכלו משמנים. והנה מקודם זה נאמר ויאמר נחמי' התרשתא ועזרא הכהן לעם אל תתאבלו וגו' וגם אח"ז נאמר ויאמרו הלוים זולת בכאן נאמר סתם ויאמר לכו אכלו משמנים ונראה מזה שהוא מאמר נחמי' לבדו. והענין בזה כי נאמר שם בנחמי' ששלחו לו צרי יהודא ואת הוה להם למלך ונביאים העמדת לך לאמור מלך ביהודא והוא השיב להם שקר הדבר. וא"כ למה נכתב מה שא' דבר של שקר שלא לצורך הלא ארז"ל (מד"ת סוף ויחי) שדברה התורה בדוים מאחי יוסף רק בשביל השלום. אמנם כי באמת הי' אז בו ניצוץ מהמלוכה על ישראל לפי שעה כי הי' פחה ביהודא וכאמרם ז"ל שקידש החומה בשתי תודות והקשו שם הלא צריך להיות במלך ואורים ותומים ומי הי' להם או"ת נראה מזה שבחי' מלך הי' להם שהם מינו אותו למלך ולא למרוד במלך פרס רק שיהי' לו דין מלך לקדש החומה. ואי' בס' יצירה הלב בגוף כמלך במדינה ולכן הי' לנחמי' הכח הזה להופיע השמחה בלב כללות ישראל להיות התיקון ע"י אכלו משמנים כי חדות ה' הוא מעזכם וביחוד ע"פ מאמר חז"ל שנחמי' התרשתא הוא הי' זרובבל פחת יהודא ובו הופיע מבחי' התיקון שלעת"ל ע"י משיח ב"ד שיהי' מזרעו וכידוע מסה"ק וכפי דברנו הנ"ל. [מכתי"ק] וא' ואל תעצבו כי חדות ה' וגו' ר"ל שמתענית יכולים לבוא לעצבות ועיקר מעוזם הוא השמחה בה' וכמו שאומרים ובכן צדיקים יראו וישמחו וגו' ור"ל ישראל דעמך כולם צדיקים. ועי"ז יוסתם פה המקטרגים ועולתה תקפץ וגו' וי"ל זהו שסיים שם וילכו וגו' ולעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים וגו' ומה בינה צריך רק הכונה שהרגישו בלב קדושת היום ונתמלא לבם קדושה וגם שמחה בה' דבינה לבא והוא הרגשת הש"י. גם יש לפרש חדות ה' שהש"י בשמחה זהו מעוזכם וע"כ א' אל תעצבו כמ"ש בזוהר תצוה קפ"ד רע"ב ד"ה תא חזי וכו' אי איהו בעציבו יהבין לי' דינא וכו' חדוה דב"נ משיך חדוה עילאה וכו' וזה שא' כי הבינו וגו' דהם הלכו לעשות שמחה גדולה והם א"ל רק אל תעצבו אבל לפי שהבינו בדברים כי הם מעוררים במעשיהם למעלה וע"כ ע"י שמחה גדולה יעוררו למעלה שמחה גדולה
8
ט׳[ע"כ מכתי"ק]:
9
י׳ענין הפלוגתא דר"א ור"י (ר"ה כ"ז.) דר"א סבר בתשרי נברא העולם ור"י סבר בניסן אי' בתוס' שם שאלו ואלו דא"ח שבתשרי עלה במחשבה לבראות ובניסן הי' הבריאה בפועל. ונמצא גם בכתבי האריז"ל שלכן אומרים בר"ה היום הרת עולם לשון הריון שהוא המחשבה שהוא הריון המעשה. וצריך להבין א"כ למה עושים כל הענינים והתפלות בתשרי זכר ליום הראשון כמו שאומרים זה היום תחלת מעשיך כיון שבמעשה הבריאה הי' בניסן הי' יותר ראוי לעשות כל התיקונים בזמן שהי' הבריאה בפועל אמנם יובן זה ע"פ שכתב רש"י ז"ל ע"פ ביום עשות ה' אלהים וגו' שמתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדה"ר. ובודאי שאין שייכות שום שינוי רצון ח"ו אצלו ית' וגם חילוק הזמן ממחשבה למעשה. רק הענין הוא כידוע שבראשית הבריאה הי' כמו שנא' יהאלהים עשה את האדם ישר שיהי' תמיד דבוק בחיי עולם וזה מכונה בשם בחי' מדת הדין כי כן הוא ההנהגה של צדיקים השלימים שהם במעשיהם בדקדוק גדול שלא יטה כחוט השערה מרצונו ית'. וכמו שדרשו עה"פ וסביביו נשערה מאוד שהקב"ה מדקדק עם הצדוקים כחוט השערה. וכמו שנא' ביעקב אע"ה והי' ה' לי לאלהים ופי' בזוה"ק (ח"א קנ"א ב') אפילו רחמי וכו' אתוב לקבלי לדינא בגין דאנא פלח קמי' תדיר. והיינו מפני שהוא נתברר בשלימות בחייו כמו קודם החטא וכמו שכתב רשיז"ל על הפ' הבה את אשתי שרק כדי להוליד תולדות אמר כך היינו שלא הרגיש בזה שום בושה כקודם החטא שנא' ולא יתבוששו וע"כ אמרו ז"ל יעקב אבינו לא מת. וכשראה שאין העולם מתקיים היינו לאחר הקלקול שאין באופן שיהי' האדם מתקיים בציווי' ע"פ שורת הדין לכן שיתף עמו מדה"ר לרחם עליו אע"פ שאינו כדאי מצד מעשיו. ולעת"ל כשיהי' תכלית בירור הפגם הראשון בשלימות אז יחזור להיות הנהגת העולם במדה"ד כמו בראשית המחשבה וכדאי' בכתבי האריז"ל שאז יהי' הלכה כב"ש שהם מסט' דדינא והלוים יהיו אז במעלה על מדרגת כהנים:
10
י״אוהנה בר"ה מתעורר בכל שנה מבחי' תיקון הפגם כקודם החטא כמו שדברנו מזה וממילא יהי' ההנהגה במה"ד כבראשית המחשבה ולכן נקרא ר"ה יומא דדינא והוא דייקא בתשרי שהוא הזמן של התעוררות ראשית המחשבה כנ"ל. ובכל שנה ושנה נעשה התיקון מעט מעט עד שנזכה לתכלית התיקון לעת"ל בשלימות כנ"ל שיהי' מובחר הנהגת העולם רק בגבורות קדושים. ולכן אומרים ובכן תן פחדך על כל מה שבראת וישתחוו לפניך כל הברואים וגו' וגם אומרים ויאתיו כל לעבדך ויקבלו כולם את עול מלכותך כמו שיהי' לעת"ל לאחר הבירור שגם האו"ה יקבלו מלכותו ית'. וזה יש לרמז בפסוק והי' כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם שע"פ פשוטו אין לו שום הבנה שהמחשבה שהי' על יושבי ארץ כנען שלא יחיו כל נשמה יהי' ח"ו נהפך כזאת על ישראל. אמנם המכוון הוא שבאמת שניהם שהוא ראשית המחשבה להיות האדם ישר להתנהג במדה"ד כנ"ל וגם מה ששיתף הנהגת במדת הרחמים הי' מיד כי אין התחלקות זמן לפניו ית'. רק שבחי' הנהגת מדה"ד הי' בשביל ישראל שנקראים אדם שהם יתנהגו בדין המדוקדק כחוט השערה ולא יצטרכו לשיתוף מדה"ר. והנהגת עם מדה"ר הי' רק בשביל האו"ה שגם הם יכנעו להקדושה ויהיו עבדים לישראל כמו שיהיו לאחר התיקון לעת"ל כמו שנא' והי' בני נכר אכריכם וגו' ויהי' הנהגתם ע"י מדה"ר. וזה הפי' והי' כאשר דמיתי לעשות להם שיהי' ההנהגה עמם במדה"ר גם בראשית המחשבה אעשה לכם כי לאחר החטא בהכרח לשתף מדה"ר גם עם הנהגת ישראל. ולכן בתשרי שהוא זמן התעוררת ראשית המחשבה אומרים ויאתיו כל לעבדך וישתחוו לפניך כל הברואים. וגם בסוכות מקריבים שבעים פרים להגין על האומות כמו שיהי' הנהגה שלעת"ל בתכלית התיקון כנ"ל. ומה שמסיימין וכל הרשעה בעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ מרמז על קליפת עמלק שהוא השורש הרע שאין לו שום בירור בהקדושה ולכן אמרו ז"ל שאין מקבלין גרים מעמלק מפני שהוא תכלית הרע בלי תיקון לעולם. וע"י העברת ממשלתו מן הארץ עי"ז ותמלוך אתה ה' לבדך וכו' כמו שנא' האויב תמו חרבות לנצח וגו' וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו:
11
י״בבתפלת ר"ה ויוהכ"פ בברכת אתה קדוש אומרים ובכן תן פחדך וכו'. והנה ידוע דג' ברכות ראשונות הם כנגד הג' אבות (זח"ג ד' א') וברכת אתה קדוש כנגד יעקב אע"ה. ולכאורה לפ"ז הי' יותר שייך התפלה ובכן תן פחדך בברכת אתה גבור שהוא כנגד יצחק אע"ה שמדתו פחד יצחק. הענין הוא כידוע דג' התוארים הגדול הגבור והנורא הם כנגד קדושת הג' אבות הגדול הגבור כנגד מדת גדולה גבורה שאאע"ה ויצחק אע"ה מרכבה להם והנורא כנגד יעקב אע"ה שאמר מה נורא המקום הזה. פי' כמו שאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו שהם עבדו בהשתדלותם כל אחד במדרגתו אברהם במדת אהבה ויצחק במדת יראה ועל עצמו אמר האלהים הרועה אותי וגו' שאין לו ע"י השתדלותו כלום רק מה שהשי"ת מאיר לו ורועה אותו. ואמר מאין יבוא עזרי עזרי מעם ה' לית אנא מוביד סברי מן בריי כמ"ש (בר"ר ר"פ ויצא) עושה שמים וארץ פי' הנשמות הגבוהות אנשי שמים וגם השפלות כארץ (ונת' כ"פ) לכן מדתו כנגד תואר הנורא פי' שנופל עליו היראה והפחד מהשי"ת בלא השתדלותו. שמדת יצחק אע"ה הוא כמו שנא' ופחד יצחק שמצייר לפניו שהשי"ת עומד לפניו וכשרואה שממ"ה הקב"ה עומד עליו מיד יגיע אליו היראה והפחד. אבל מדת יעקב אע"ה הוא הנורא שנופל עליו היראה מצד השי"ת ממילא. ואי' בגמ' (פסחים פ"ח.) לא כאברהם שכתב בו הר וכו' ולא כיצחק שכתב בו שדה וכו' אלא כיעקב שקראו בית. פי' שכל שהפחד מצד האדם שמשים אל לבו שממ"ה עומד עליו זה אפשר שלא יהי' לו קיום עוד שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומתחדש עליו בכל יום (כמ"ש סוכה נ"ב.) אבל מדת יעקב שנופל היראה מצד השי"ת זה יש לו קיום לעד. וזה שאמר שקראו בית כשאמר מה נורא המקום הזה סיים אין זה כי אם בית אלהים בקביעות:
12
י״גוזה שא' בפסיקתא לר"ה (ד"ה ילמדנו רבינו) הריעו לאלהי יעקב למה ליעקב מכל האבות כך שנו רבותינו במדה שאדם מודד וכו' למלך שהי' לו ג' אוהבים וכו' אברהם קרא לבהמ"ק הר וכו' ויעקב קרא אותו פלטין חייך שאני בונה אותו וקורא אותו בית יעקב וכו'. ואף אסף וכו' ולא הזכיר בתרועה אלא יעקב שנא' הריעו לאלהי יעקב. ולכאורה מה זה לטעם מה שהזכיר תרועה דוקא אצל יעקב והטעם שייך רק על מה שנקרא בית אלהי יעקב שבות אהלי יעקב. אך הענין ע"פ האמור דמצות התרועה הוא לעורר היראה בלב כמו שנא' היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו והעיקר שיושאר היראה קיים לעד וזה מדת יעקב הנורא שנופל הפחד מהשי"ת ממילא. וזה נשאר בלב בקביעות קיים לעד וזה שקראו בית. וכ"כ בתיקונים (תי' נ"ה) ותרועת מלך בו הרי לך תרועה איהו ביעקב. וזה המכוון בהפסיקתא שהזכיר רק הריעו לאלהי יעקב מפני שקראו בית. והוא מפני שידע שאין לו ע"י השתדלותו כלל רק מה שמופיע השי"ת היראה והפחד מצדו. ומטעם זה קבעו בברכת אתה קדוש שהוא ברכת יעקב התפלה ובכן תן פחדך ה' אלהינו וכו' פי' שהשי"ת יתן הפחד מצידו שהוא מדת יעקב נורא אלהים וגו' וייראוך כל המעשים ויושאר היראה לעד. שידענו ה' אלהינו שהשלטן לפניך אף שהבחירה נתונה ביד האדם מ"מ השלטן לפניך וכמו שא' (סוכה נ"ב:) ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו שנא' ה' לא יעזבנו בידו. ואומרים עוז בידך וגבורה בימינך והוא התכללות מדת חסד בגבורה וגבורה בחסד. עוז אין עוז אלא תורה שנא' ה' עוז לעמו יתן (שמו"ר פ' כ"ז ועוד) וכתיב מימינו אש דת למו וימינו בחי' חסד. ובידך מרמז על יד שמאל כשנזכר אצל ימין (כמ"ש מנחות ל"ו:) וזהו עוז בידך התכללות חסד בגבורה. וגבורה בימינך זהו התכללות גבורה בחסד ומהתכללות ב' המדות בא מדת יעקב בחי' נורא וזה ושמך נורא על כל מה שבראת. וסיום הברכה קדוש אתה ונורא שמך קדוש שהוא מדת יעקב אע"ה כמו שנא' והקדישו את קדוש יעקב ומדתו נורא וזה ונורא שמך וכו'. ככתוב ויגבה ה' צבאות במשפט כבר אמרנו שלשון גדול או רם ונשא וכן גבוה כשנאמר על השי"ת הוא בלא שיעור עד למעלה מתפיסת אדם והוא בחי' עתיקא. ויעקב הוא הבריח התיכון וגו' דאחיד לעתי"ק (זח"ב קע"ה ב'). ובזוה"ק (ח"ב מ"ד ב') עביד לאברהם ברזא דחכמה ליצחק ברזא דתבונה ליעקב ברזא דדעת ודעת הוא פנימיות מכ"ע כידוע. וזה שאמר ויגבה ה' צבאות במשפט משפט בחי' יעקב כמו דאי' (בפתח אליהו) משפט עמודא דאמציעותא שיעקב אע"ה מרכבה למדה זו ועי"ז ויגבה ה' צבאות וגו':
13
י״דבר"ה ובכל עשי"ת אומרים הקפיטל שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה' אדני שמעה בקולי תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני. ולהבין הלשון שמעה בקולי הלא א' חז"ל המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה. וכמו שמצינו שהתל אליהו בנביאי הבעל ואמר להם קראו בקול גדול וגו' כי אצל השי"ת אין חילוק אם אפי' מתפלל בלחש כי הוא עונה לחש. אמנם המכוון הוא על קול צעקה היוצא ממעמקי הלב עד שאינו יכול לפרוט בשפתיו אפי' בחיתוך הדיבור רק שצועק בקול פשוט מכאב לבו. ותפלה כזו מקובלת ביותר כמו שנא' תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו שתפלת העני עוטפת שאר התפלות מפני שלפני ה' ישפוך שיחו היינו כמי שמשיח צערו ודאגתו לפני אוהבו כדי להפיג הצער מלבו. וכלשון הזה נמצא באנכה"ג שנא' ויקראו בקול גדול וגו' ואמרו ז"ל (סנהד' ס"ד.) שאמרו בייא בייא וכו' היינו צעקת קול פשוט מעומק כאב הלב על גודל הצער של התגרות היצה"ר. וזה הפי' תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני לקול דייקא לא להתחנונים כי לתפלה נצרך עת רצון ולא בכל עתים נענה. אבל הקול צעקה היוצא מאנקת מעמקי הלב זה נשמע תמיד מצד מדת הרחמנות שלפניו ית' שנק' האב הרחמן. והענין הזה נפעל בכללות נפשות ישראל בר"ה ע"י שמיעת קול שופר שיהי' נתעורר בהם עי"ז הצעקה שיהי' מפנימיות נקודת הלב כדאי' בהרמב"ם ז"ל הרמז על תקיעת שופר בר"ה מפ' עורו ישנים מתרדמתכם. וע"ז נאמר הפסוק אשרי העם יודעי תרועה יודעי דייקא היינו שנכנס בהם הדעת של התרועה היינו ההכרה והדעת של שבירת הלב בפנימיות נקודת עומק הלב. כי בחי' דעת הוא ע"י חיבור המוח עם הלב ועי"ז נכנס ההכרה בעומק הלב. ועי"ז מבקשים ה' שמעה בקולי וגו' כי זה נפעל ע"י שאנו מקיימים מצות שמיעת קול שופר כמו שמברכין אשר קדשנו וגו' לשמוע קול שופר שעי"ז נתעורר הדעת בפנימיות מעמקי הלב וממילא עי"ז השי"ת שומע בקולנו ואזניו קשובות לקול תחנונינו כמו דאי' (בפסיקתא) שהשי"ת ג"כ מקיים כל המצות. וכדאי' בשם הבעש"ט זצ"ל ע"פ ה' צילך. וע"ז אנו מסיימין בברכת שופרות כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה היינו הקול היוצא מעומק שבירת הלב וחותם שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים.
14
ט״ווסוף המזמור יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות. דאי' במדרש שמשרע"ה נתקשה במחצית השקל כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו והיאך יוכל האדם ליתן כופר ופדיון נפשו בדבר קטן כזה עד שהראה לו הקב"ה כזה יתנו היינו שבאמת אין דעת האדם משגת חסדי ה' כמה שמיקל על האדם להמציא פדות לנפשו בדברים קלים כמו שא' (ערכין ט"ז.) אפי' פשט ידו בכיס ליטול וכו' ואפי' נהפכה חלוקו נחשב לתכלית יסורין לכפרת נפשו. וגם אפי' על אלו הפגמים שנא' מפורש שאין להם תיקון ח"ו עכ"ז הרבה פדות והצלה לפניו ית' כמו שנא' נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך ונא' ואתן אדם תחתיך ואמרו ז"ל אל תקרא אדם אלא אדום. והוא כמו שנא' הלא אח עשו ליעקב וגו' ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי. כי יעקב ועשו היו משרש אחד בקדושה כי הניצוץ הטוב שהי' בעשו כידוע מרמז הפסוק כי ציד בפיו הי' באמת משרש קדושת יעקב ומזה הי' החיות שלו כמו שנא' ואתה מחיה את כולם. וזכה יעקב ליטול מעשו גם הניצוץ הק' שלו כמו שא' זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע וחבירו נוטל גם חלקו בגיהנם. ומה שקוראו חבירו היינו שהם שייכים זל"ז מצד העירבוב דטוב ורע. וממילא גם המעט פסולת של יעקב יחולו על ראש עשו כמו שדרשו (בר"ר פ' ס"ה) על הפ' ונשא השעיר עליו את כל עונותם עונות תם. וקודם לזה במדרש (שם) עה"פ ואנכי איש חלק ר' לוי אמר משל לקווץ וקרח שהיו עומדין על שפת הגורן ועלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו עלה המוץ בקרח נתן ידו על ראשו והעבירו כך וכו'. וענין יעקב ועשו הי' הרשימה והשרש של כללות נפשות נגד האו"ה וביחוד בזמן עשי"ת כדאי' ע"ז הרמז בזוה"ק. כי כמו כן נגד כל פרט נפש ישראל נמצא פרט כנגדו באו"ה שיש לו ניצוץ משרש קדושתו המחי' אותו. וכשנפש ישראל מייחל וחוסה בהשי"ת נפדה נפשו מכל מיני פגמים שלו ויחולו על ההיפך כמו שנא' נתתי כפרך מצרים וגו' ויהי' ונשא השעיר עליו את כל עונותם שנתגלה שנפש ישראל בעומק לבו הוא קשור בקדושה כענין רצונינו לעשות רצוניך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות וממילא נחשב כל סיבת הפגמים עליהם. וע"ז רומז הפ' פני ה' בעושי רעה וגו' ושונאי צדיק יאשמו היינו דייקא מי שהוא שונא לבחי' הקדושה של מ' צדיק. אבל פודה ה' נפש עבדיו ולא יאשמו כל החוסים בו. וע"ז מרמז גם הפ' הזה יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות והוא יפדה את ישראל וגו' הכל על רמז דברנו הנ"ל:
15
ט״זאי' בתיקונים (תי' ו') אלא כלהו צווחין בצלותא ביומא דכפורי ככלבים הב הב לנו מזונא וכו'. והכונה ע"ד שא' פרנסני ככלב ומה שגינה זה בתיקונים ולכאורה מאמר הגמ' (ב"ב ח'.) ביונתן בן עמרם שאמר לרבי פרנסני ככלב כדי שלא יחזיק טובה לעצמו בכבוד התורה סותר לזה. אמנם שבודאי אין לאדם להחזיק טובה ולהתפאר בעצמו לומר על נפשו שהוא מיושבי בבית ה' כל ימי חייו ואין לו שום שייכות בהצטרכות עוה"ז. אבל גם לא יפריז על המדה לשום כל תוחלתו ומגמתו רק על צרכי גופו. וזה שמגנה בתיקונים דצווחין ככלבים הב הב כי עכ"פ גם אם מוטל על האדם עול הפרנסה יקוה בנפשו וישתוקק לזכות להיות מיושבי בבית ה'. וכמו שאמר הרבי ר' בונם מפשיסחא זצ"ל על הפ' אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש וגו' שדוד המע"ה לא החזיק בעצמו שהוא מיושבי בבית ה' רק שזה בעצמו שאל מהשי"ת להיות אותה אבקש שיהי' עכ"פ זאת כל המבוקש שלו לזכות להיות שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו'. [מכאן ועד הסוף מכתי"ק] בר"ה נידונין על בני חיי ומזוני כמו שא' בר"ה נפקדה שרה רחל וחנה. חיי הוא עיקר הדין כמ"ש ג' ספרים נפתחים וכו' לאלתר לחיים וכן כל ההוספות בתפלת י"ח זכרנו לחיים וגו' מי כמוך וגו' לחיים וכתוב לחיים ובספר חיים. ומזוני כמ"ש בביצה (ט"ז.) מזונותיו של אדם קצובים וכו' כי חוק לישראל וכו' לישנא דמזוני וכו'. והיינו כי זה היום וגו' ליום ראשון ובר"ה הראשון דבריאת עולם נברא אדם וניתן בו החיות כמו שנא' ויפח וגו'. ובני כמו שנא' ויברך וגו' פרו ורבו וגו' ומזוני כמו שנא' נתתי וגו' לאכלה. (ושם נאמר ויהי כן דאז הוא שנעשה למאכל וע"כ נחשב זה בין י' מאמרות ולא מאמר דפרו ורבו שזהו ברכה ולא הוי' חדשה ולכן א' בר"ה ל"ב א' דויאמר דבראשית ט׳:א׳ היו ובז' הקנה מונה גם ויאמר פו"ר והם י' דאז ניתן הכח דפו"ר וזהו מאמר ט' דכנגד מדת היסוד וי"ל) ולכאורה קשה דכל דין ר"ה הוא בשיקול הזכיות וכמו שא' ר"ה ט"ז ב' ג' ספרים וכו' צדיקים גמורים וכו' בינונים תלוים וכו' זכו וכו' והרי אמרו סוף מו"ק בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא. אבל ידוע מ"ש בזוהר ס"פ אחרי ע"ט ב' על פסוק ותתפלל חנה על ה' דבנין במזלא קדישא תליא ר"ל עתי"ק כמ"ש שם כידוע דד' אותיות שם הוי' רומזים לד' פרצופים אבא ואמא זו"נ וא"א דהוא עתי"ק מרומז בקוצו של יוד שהוא על הוי'. וכן באדם דנקרא בצלמנו יש מוחא ולבא וגופא הכולל תרין דרועין ושוקין וברית קודש הם כלי המעשה ופה הוא הדיבור הם נגד הט' מדות כידוע וזה מושג לאדם. ומזלא נקרא שורש הנשמה שאינו מושג לאדם עצמו כמ"ש במגילה ג' א' אע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזו. ע"כ:
16
י״זבסיום ברכה אמצעות דשמ"ע וקידוש היום אומרים ודברך מלכנו אמת וקיים לעד. והוא ע"פ מה שנא' לעולם ה' דברך נצב בשמים דכתיב בדבר ה' שמים נעשו וכתיב שפת אמת תכון לעד. והוא ע"פ מ"ש תוס' (ר"ה כ"ז.) במחלוקת ר"א ור"י דאלו ואלו דא"ח שבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן וכ"כ בפע"ח. וזה שאומרים בר"ה היום הרת עולם שהוא כפי המחשבה וכפי המחשבה עלה לבראות במדה"ד רק אח"כ שראה שיהי' הקלקול ואינו מתקיים במדה"ד לכן שיתף לו מדה"ר. ובכל ר"ה הזמן שמתגלה תמיד כפי שעלה במחשבה כמו שנא' והאלהים עשה את האדם ישר. וזה שא' (שם י"א.) בתשרי עתידין להגאל היינו שיהי' כפי המחשבה וע"ד שנא' כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עושה בהווה בכל ר"ה. ובמדרש (ויק"ר סו"פ כ"ט) בכל מוספין כתיב והקרבתם וכאן כתיב ועשיתם וכו' כאלו היום בראתי אתכם ברי' חדשה הה"ד כי כאשר השמים החדשים. והתחלת הברכה מלוך על העולם כולו בכבודך דעיקר כוונת הבריאה הי' רק כדי שיתגלה כבוד מלכותו וכמו שא' (ספ"ו דאבות) כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו וכו'. והנשא על כל הארץ ביקרך לשון והנשא היינו למעלה מהתפיסה שכן מורה נשא עד אין שיעור. והיינו שיתגלה כמו לעתיד שנקרא יום ההוא יום היינו אור כמו שנא' ויקרא אלהים לאור יום היינו שיאיר כיום מדת הו"א בחי' עתי"ק כמ"ש (זח"ג ר"צ א') עתי"ק דאתכסיא אקרי הוא וזה שאומרים ביקרך יקר מורה על דבר שהוא יקר המציאות בעוה"ז שא"א להשיגו. וכמו שנדרש (רו"ת חקת) כל יקר ראתה עינו זה רע"ק וחבריו. פי' שלהם נתגלה שער הנ' וכמו שכתב שם דברים שלא נגלו למשה נגלה לרע"ק וחבריו וכמו שנא' ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים (ונת' כ"פ) וזה שנא' וידע כל פעול כי אתה פעלתו ע"ד שא' (במדב"ר פ' י') ודעת זה המכיר את בוראו. ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ע"פ שא' בינה לבא היינו שיכנס היראה למעמקי הלב וכמו שנא' אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא וכן כתיב כי תבא חכמה בלבך והיינו לבינה לבא שתבין במעמקי הלב אז ודעת לנפשך ינעם זה דעת שהוא פנימיות מכ"ע. וזה כל יקר זה שער הנ' שהוא הדעת. והוא נגד מה שנא' והנשא על כל הארץ ביקרך. ועי"כ ידע כל פעול ויבין כל יצור וכו'. ומסיימים ודברך מלכנו אמת וקיים לעד שהוא כפי המחשבה ובדבר ה' שמים נעשו ויהי' שפת אמת תכון לעד:
17
י״חבמ"ר (אמור פ' כ"ט) דרש על הפסוק בחודש השביעי באחד לחודש משל לבן מלכים שהי' לו דין בפני אביו א"ל אביו ואם אתה מבקש לזכות לפני בדין ביום זה מני נקלוגוס פלוני וכו' כך אמר הקב"ה לישראל בני אם אתם מבקשים וכו' תהיו מזכירין זכות אבות וכו' באחד זה אברהם שנא' אחד הי' אברהם זכרון תרועה זה יצחק שנא' וירא והנה איל. מקרא קודש זה יעקב וכו'. והנה זה שקרא להו במשל נקלוגוס שהוא לשון מליץ ופעולת המליץ הוא להמליץ על הנידון בטענות ולהראות שהוא זכאי בדין. וכן כאן שע"י שמזכירין זכות אבות זה הוא לימוד זכות על ישראל שבהם נמצא ג"כ קדושת הג' אבות. באחד זה אברהם שנא' אחד הי' אברהם שהי' יחיד בעולם שפרסם כבוד מלכותו ית"ש ולא הביט על כל העולם אף שכל העולם הי' נגדו ואף שהשליכוהו לכבשן האש לא זז מאמונתו. וכן ישראל הם גוי אחד בארץ בין הע' אומות וזה מתברר עוד יותר בגלות כי בעת שהיו ישראל אומה וממלכה בפ"ע אין זה רבותא כ"כ שכל מלוכה מתנהגת ע"פ נימוסים שלהם. אבל כשהם מפוזרין בין כל ע' אומות ואעפ"כ באורך הגלות לא שכחנו שם אלהינו והם מצוינים גוי אחד בארץ כמו אברהם שהי' אחד בעולם. וכן כמה שמדות שעברו עלינו בגלות בדורות של שמד ועכ"ז מסרו ישראל נפשם על קדושת שמו זהו כמו אאע"ה שהשליכוהו לכבשן האש ולא סר מדרכו. וזה כנגד מלכיות שמכירין כח מלכותו כמו אאע"ה שהודיע ופרסם מלכותו שנקרא אלהי הארץ (כמ"ש בר"ר פ' נ"ט) וכמו שא' (ברכות ז':) לא הי' אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וכו' ושם אדנ"י הוא כנגד מ' מלכות (זח"ג י"א ב'). ואמר זכרון תרועה זה יצחק שנא' וירא והנה איל והוא ע"פ שא' (ויק"ר פ' ל"ו) למה נאמר ביעקב ובאברהם זכירה וביצחק לא נאמרה וכו' רואה אפרו של יצחק כאלו צבור ע"ג המזבח. והוא כמו שאומרים בשם הבעש"ט זצ"ל על הפ' ה' צלך שהוא כמו הצל שכמו שעושה האדם כן מתנהג עמו השי"ת. ומדתו של יצחק הוא היראה פחד יצחק שתמיד עומד לפניו פחד השי"ת שהוא עומד לפני המלך. וכשם שאין פחד השי"ת נשכח ממנו כן זכרונו ג"כ עומד תמיד לפני השי"ת. וזהו זכרון תרועה שהשופר הוא לעורר היראה והפחד בלב כמו שנא' אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו ומתעורר זכות יצחק ללמד זכות על ישראל שגם בהם נמצא היראה והפחד מדתו של יצחק אע"ה והוא כנגד זכרונות ועי"ז יעלה זכרוניכם לפני לטובה (כמ"ש ר"ה ט"ז.). ואמר מקרא קודש זה יעקב שנא' שמעו אלי יעקב וישראל מקוראי דג' ברכות ראשונות הם כנגד ג' אבות הראשונה כנגד אברהם כמו שאומרים מגן אברהם. ואתה גבור כנגד יצחק ואתה קדוש כנגד יעקב וכמו שנא' והקדישו את קדוש יעקב (ונת' לעיל) ומזכירין זכות שגם בישראל נמצא קדושה שכן נקראו ישראל עם קדוש והייתם לי קדושים ובגמ' (חולין ז':) ישראל קדושים הם וזהו מקרא קודש והוא ע"פ שא' (שמו"ר פ' ט"ו) ואם כלי חול כשמתמלא מן הקודש מתקדשת עאכו"כ ישראל שהם קדושים ומקדשים החודש. שע"י שיש בישראל קדושה עי"ז יש להם כח להכניס קדושה למועדות. וזה מקרא קודש זה יעקב שמיעקב הוא לימוד זכות שנמצא קדושה בישראל ויכולים להכניס קדושה למועדים. והוא כנגד שופרות דאף דשופר הוא מדתו של יצחק מ"מ אי' בתיקונים (ריש תי' נ"ה) שמצינו מפורש דתרועה הוא מסט' דיעקב דכתיב ותרועת מלך בו היינו דדרש דקאי על ראש הפסוק לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל וגו' ותרועת מלך בו והיינו בו ביעקב. והיינו דהתרועה הוא מצד יעקב שהוא הי' כמו אדה"ר קודם החטא (כמו שנת' כ"פ). והתקיעות הם לעורר השופר גדול שיתעוררו הכל ויתוקן כל הפגם הראשון:
18
י״טוהנה לכאורה מה שמרמז במ"ר במה שנא' זכרון תרועה על יצחק זה יתכן כיון דקאי על ישראל שיקיימו מצות שופר ועי"ז יהי' זכות עליהם שיש גם בהם מדת פחד יצחק. גם מה שמרמז מקרא קודש על יעקב יתכן ג"כ כיון דקאי על ישראל שנקראו קודש ויכניסו קדושה במועדים וזה ע"י שיש בהם קדושה. והיינו מטעם שיש בהם מקדושת יעקב אבינו שהוא שרש הקדושה כמו שנא' והקדישו את קדוש יעקב והוא הזכרת זכות לישראל שהם מתעטרא באבהן. אבל מה שדרש באחד זה אברהם הלא זה קאי על הזמן באחד לחודש ואיך נרמז בזה הזכרת זכות אברהם שנקרא אחד אחד הי' אברהם. אך הענין ע"ד שדקדקו במ"ר על מה שנא' בבריאת עולם יום אחד אם לענין החשבון הי' צריך לומר ראשון שני שלישי ודרשו ע"ז יום אחד שהי' הקב"ה יחיד בעולמו. וכן כאן דקדקו ממה שנא' באחד לחודש דהול"ל בראשון לחודש או בראש חודש גם כולו מיותר דכיון דכתיב בחדש השביעי ג"כ פירושו ר"ח ע"ד שנא' מדי חודש בחדשו וכן וביום החדש יפתח דקאי על ר"ח ולמה לו לומר באחד. אך מצינו (יומא ל"ד:) מאי אחד מיוחד שבעדרו. וכן נדרש כאן באחד לחודש מיום המיוחד ומה הוא יום המיוחד שהוא יום הרת עולם ואז הזמן שיהי' האדם מתוקן שיהי' כפי המחשבה (כמו שנת' לעיל). וכמו שדרשו במע"ב יום אחד שהי' הקב"ה יחיד בעולמו כן נדרש כאן באחד לחודש מצד האדם שאז הזמן שיכיר האדם יחוד ה' הוי"ה אחד. וזה מרמז לקדושת אאע"ה והוא ע"פ שא' (פסחים נ"ו.) שאמרו השבטים ליעקב אבינו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבינו אלא אחד. והיינו שיעקב אע"ה הכיר במדת אמת מפורש כאור יום שהוי"ה אחד אחר שנברא העולם כמו קודם שנברא העולם שע"ז מורה שם הוי"ה הי' הוה ויהי'. אך שם זה אינו נהגה בעוה"ז ואמרו השבטים כך אין בלבנו אלא אחד שאנו משיגים עכ"פ באמונה ג"כ מפורש שהוי"ה אחד. והוא ע"ד שא' (זח"ג ר"ל א') איהו אמת ואיהי אמונה. אך זה משיגים מצד קדושת א"א שהוא הי' הראשון שזכה לזה וכמו שנדרש (שהש"ר ד' ז') תשורי מראש אמנה זה אברהם שנא' והאמין בה' והיינו שהוא זכה ג"כ למדת זקן כמו שנא' ואברהם זקן בא בימים ביומין עלאין כמו"ש בזוה"ק שזכה למדת זקן אך השגתו הי' ע"י אמונה איהי אמונה שהוא שם אדנ"י והוא הי' הראשון שקרא להקב"ה אדון כנ"ל וכ"כ בזוה"ק (ח"א רי"ט א') בת יהבה לאברהם וה' ברך את אברהם בכל בת היתה לא"א ובכל שמה ועי"ז זכה למדת זקן שהוא כולל כל הע"ס הוי"ה אחד כמו קודם שנברא העולם וזה שנקרא ראש אמנה. וזה שדרש במ"ר באחד זה אברהם דמה שנא' באחד לחודש מרמז שיום זה יום המיוחד שישראל זוכין להשיג ע"י מדת אמונה היחוד שהוי"ה אחד. וזה ע"י שהם מתעטרא באבהן מקדושת א"א דכתיב אחד הי' אברהם. ועי"ז שישראל מתעטרין בקדושת ג' האבות יהיו מליצים על ישראל שיזכו בדין כאמור:
19
כ׳בזוה"ק (ח"ג צ"ח ב') ר' יצחק פתח תקעו בחודש שופר וגו' זכאין אינון ישראל דקב"ה קריב לון לגבי' וכו' ומאתר רחיקא קריב לון לגבי' הה"ד ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר וגו' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה דהא מאתר רחיקא אתרעי בהו וכו' וכתיב ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וכו' הני קראי אית לאסתכלא בהו וכו' אלא ודאי סתימא דמלה טיבו סגי עביד קוב"ה בישראל דאתרעי בהו באבהתא וכו' ואפיק לון מגו נהרא עלאה וכו' הה"ד כה אמר ה' בעבר הנהר וכו' הנהר האי נהר דאשתמודע ואתידע מעולם מאי קא בעי הכא וכו' אלא ההוא נהר עולם איקרי וכו'. והוא ע"פ שא' (סנהד' ל"ח.) ע"פ חכמת בנתה ביתה חצבה עמודי' שבעה חכמת בנתה ביתה זו מדתו של הקב"ה שברא את כל העולם כולו בחכמה. והם המדות שהאציל הקב"ה לבריאת העולם נקרא חכמה אבא ובינה נקרא בשם אמא שבהקב"ה במהותו ועצמותו אין שום תפיסה ושום שם רק בהמדות שהאציל השי"ת לבריאת העולם מתארים חכמה ובינה בשם או"א והם המולידים שאר המדות ובינה עלמא דאתי ה' בינה. ומפורש (מנחות כ"ט:) העוה"ז נברא באות ה' והעוה"ב באות י'. וזהו מאתר רחיקא אתרעי בהו היינו בחי' בינה. ואקח את אביכם את אברהם דאברהם נקרא אב הראשון של ישראל שכל האומות נקראו בני נח אבל ישראל אין להם שייכות רק לאברהם שהוא האב הראשון שנולד בקדושת ישראל וכמ"ש (בר"ר פ' י"ב) בהברא"ם באברה"ם והי' ג"כ מאתר רחיקא מבינה. חצבה עמודי' שבעה אלו ז' ימי בראשית שהם כנגד ז' רועים שהם מרכבה לז' מדות כמ"ש בזוה"ק. והנה שייכות פתיחה זו לדברי יהושע וכן בזוה"ק למה פתח בזה לענין תקיעת שופר. הענין הוא דיהושע רצה אז שיקבלו התורה מרצון שבשעת מתן תורה אי' (שבת פ"ח.) מכאן מודעה רבא לאורייתא ורצה יהושע להכניסם בברית שיקבלו ברצון שמה שקבלו בימי משה הי' ג"כ באונס כדי שיכניסן לא"י (וכמו שפי' רש"י שם) אך אצל יהושע הי' ג"כ מצד חיבת הארץ שהכניסן לא"י ולכן אמרו הדור קבלוהו בימי אחשורוש שאז קבלוהו מאהבה שלא נתחדש להם שום חדשות רק מה שנתבטל הגזירה אבל נשארו עוד בגלות כמו שא' (מגילה י'.) אכתי עבדי אחשורוש אנן לכן אז הי' הקבלה מאהבה. ומשום זה זכר יהושע שתחלת הבחירה הי' באברהם מעולם שהי' אב הראשון לישראל. ואתן לו את יצחק ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו שהשי"ת לקח הכל מעולם וברא כל נפשות אבות בריאה חדשה. וגם בעשו נזכר לשון מתנה שהי' נקרא ג"כ ישראל מומר (כמו"ש קידושין י"ח.) והי' בו נצו"ק מבחי' תושבע"פ כמו"ש האריז"ל על הפ' כי ציד בפיו שמרמז על נשמת ר"מ שיצא מנירון קיסר כמו שא' (גיטין נ"ו.) רק הוא הי' יכול עוד לעקור שם ישראל ממנו. והזכיר להם יהושע מאתר רחיקא שהוא בינה משם הביא האבות שהם שורש תושב"כ. אברהם בו התחיל ב' אלפים תורה וקיים כל התורה כולה ויצחק ג"כ ע"פ שא' בזוה"ק (ח"ג פ' ב') אוריי' מסט' דגבורה קא אתיא ויעקב שהוא בחי' אמת וא' (ברכות ה':) אמת זו תורה וכתיב תתן אמת ליעקב. וחכמה ובינה המכונים או"א שהם הולידו האבות שהיו שורש תושב"כ וכן בריאת העולם הי' ע"י חו"ב וכאמור:
20
כ״אוענין תקיעת שופר אי' בתוס' (ר"ה ט"ז:) בשם הירוש' על הפ' והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול כד שמע [השטן] קל שיפורא זמנא חדא בהיל ולא בהיל וכד שמע פעם תניין אמר ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול ומטא זימני' למתבלע ומתערבב וכו'. וצריך להבין וכי לא ידע שמצות היום בשופר ומקיימין בכל שנה מצוה זו כמו כל המצות. וכן מה שחוזרין ותוקעין כשהן עומדין ג"כ תיקון חכמים הוא ולמה הוא מתערבב במצוה זו דוקא. אך בזוה"ק נקרא מדת בינה שופר גדול והוא בחי' בינה לבא שיכנס למעמקי הלב. ושופר הוא התעוררות הפחד והיראה מהשי"ת כמו שנא' אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. ושופר גדול הוא כשנקבע בלב לעולם שלא ישכח עוד שזה הוא פי' גדול בלא שיעור ולעולם. וכתיב יתקע בשופר גדול ולא כתיב מי התוקע כמו דכתיב וה' אלהים בשופר יתקע. אך כל מכוון התקיעת שופר הוא לעורר השופר גדול שהוא התעוררות במעמקי הלב כמו שיהי' לעתיד שנא' והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים וגו' שמזה יתעוררו אף האובדים והנדחים. ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא שיכנוס מלעילא ההתעוררות במעמקי הלב. וכד שמע זמנא חדא בהיל ולא בהיל היינו אף שהוא ג"כ התעוררות אך מ"מ יכול להתבטל אח"כ לכן לא בהיל כ"כ. אך ע"י זמנא תנינא היינו ע"י התקיעות שהם מד"ס ובחי' תושבע"פ שהוא הרב חכמה שבא לתקן הרב כעס אמר זהו ודאי שיפורא דיתקע בשופר גדול היינו שעי"ז יתעורר השופר גדול להיות נקבע במעמקי הלב שהוא בינה לבא ועי"ז מטא זמני' למתבלע ומתערבב וע"י טרדתו לית לי' פנאי למעבד קטוגריא. והענין דעיקר הגליות בין האומות הוא כדי להוציא בלעם מפיהם מה שנמצא בהם ג"כ מבחי' תושבע"פ וע"י תושבע"פ יהי' קיבוץ גליות וכמו שא' (ב"ב ח'.) אי תנו כולהו עתה אקבצם. ושורש תושבע"פ הוא המשנה וכמו שנדרש (בר"ר פ' ס"ו) מטל השמים זה מקרא ומשמני הארץ זו משנה. ואפשר שזה נרמז במה שאמר יצחק לעשו הנה משמני הארץ יהי' מושביך והוא מרמז כמו שנז' לעיל בשם האריז"ל על הפ' כי ציד בפיו שהוא על נשמת ר"מ. ור"מ הי' ג"כ שורש תושבע"פ דסתם משנה ר"מ (סנהד' פ"ו.) ושורש תושבע"פ הוא המשנה כאמור. ורע"ק שהי' שורש תושבע"פ כמו"ש האריז"ל לכן אמרו וכולהו אליבא דרע"ח ור"מ סתם מתני' ר"מ ונקרא ר' מאיר שהי' מאיר עיני חכמים בהלכה (עירובין י"ג:) רק שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו כמוש"ש:
21
כ״בוזה ענין מה שא' (תוס' ר"ה ל"ג:) בשם הערוך דמאה קולות של תקיעת שופר הם כנגד מאה פעיות דפעי' אימי' דסיסרא. ומהס"ת נמצא באיזה מדרש שידעו בקבלה דפעיא מאה קולות כיון שהובא בערוך. וצריך להבין מה ענין המאה קולות דתק"ש ליבבות דאם סיסרא ובגמ' שלמדו לפי יבבא מדכתיב ותיבב אם סיסרא יתכן אבל לכוין מאה קולות כנגד מאה פעיות מה טעם יש בזה. אך הוא ע"פ שאמרנו בענין מלחמת סיסרא שהוצרכו למלחמה מן השמים כמו שנא' מן השמים נלחמו הכוכבים ממסילותם. ואמרנו ע"פ מה דאי' בס' ע"מ להרמ"ע מפאנו שרע"ק יצא מסיסרא שבא על יעל אשת חבר הקני ורע"ק הי' שורש תושבע"פ כנ"ל והוא הי' בגלות מוקף בקליפה אצל סיסרא והוציאה ממנו יעל אשת חבר הקני שהקינים הי' ג"כ חלקם בחי' תושבע"פ שהוא ענין דושנה של יריחו שנתנה להם כידוע וע"ז הוצרכה המלחמה שיהי' מן השמים נלחמו הכוכבים כדי שיוכלו להוציא נשמת רע"ק שהוא שורש תושבע"פ שהי' בגלות אצל סיסרא (כמו שנת' במ"א). וכתיב אצל יעל מנשים באוהל תבורך ודרשו (נזיר כ"ג:) מאן נשים שבאוהל שרה רבקה רחל ולאה שמהם יצאו האבות שהיו שורש תושב"כ כנ"ל והיא הביאה נשמת רע"ק ובזה כלה החיים שלהם שזה הי' עיקר החיים שלהם כמו שנא' ואתה מחי' את כולם. ולכן פעיא מאה קולות וכנגד זה אנו תוקעין מאה קולות לזכות עי"ז לבחי' תושבע"פ. ומספר מאה מורה על תכלית השלימות דמצינו שיש מ"ט פנים לתורה (כמו"ש מ"ר ר"פ חקת) והיינו מזוקק שבעתים ז' פעמים ז'. ויש שבעים פנים לתורה (כמ"ש בזוה"ק בכ"ד) היינו שכל מדה כלולה אף מהג' ראשונות הוא שבעים. ומאה היינו בתכלית השלימות כשכל העשר מדות כלולה כל אחד מעשר הוא מאה. ובקליפה זלעו"ז כשהי' אצלו הניצוץ מבחי' תושבע"פ כנ"ל הי' לו בקליפה ג"כ מאה כוחות לכן פעיא אמי' מאה קולות. וזה שא' בירוש' כד שמע תניין אמר ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול היינו שעי"ז יתעורר השופר גדול כמו שא' אי תנו כולהו עתה אקבצם. ויתעורר שופר גדול שהוא בינה שיושאר חקוק בלב לעלמי עד ויתוקן כל הרב כעס ומטא זמני' למתבלע ויהי' התיקון האמיתי כמו שנא' והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו'. וזהו פי' הפסוק אשרי העם יודעי תרועה וכמו שא' (ויק"ר פ' כ"ט.) וכי אין אומות יודעין להריע כמה קרנות יש להם וכו'. אך יודעי תרועה שיעוררו בעובדא דלתתא השופר גדול שזה יביא התיקון האמיתי ויבולע המות לנצח ויתוקן כל הקלקול ופגם הנחש ויהי' כמו קודם הפגם שנא' והאלהים עשה את האדם ישר. וזה ה' באור פניך יהלכון וכמו שא' (זח"ג רל"א ב') באור פניו דקב"ה ודא אור קדמאה דגניז קוב"ה לצדיקייא שהוא אור תושבע"פ וכמו שא' (תנחו' נח) ע"פ העם ההולכים בחשך ראו אור גדול אור גדול שנברא ביום ראשון שגנזו הקב"ה לעמלי תושבע"פ וכו' וזהו ענין הפתיחה זו לתקיעת שופר:
22
כ״גאי' בזוה"ק (פ' אמור) ע"פ בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם זכאין אינון ישראל דמאתר רחיקא קריב לון לגבי'. היינו שהתקשרות ישראל בהשי"ת הוא ממקום גבוה מאד נעלה מה שהוא למעלה מהשגת ותפיסת אדם. וזהו שמרמז בעבר הנהר כי נהר הוא היוצא מעדן והוא בחי' בינה כידוע ועבר הנהר הוא בחי' עדן שהוא המקור מה שהוא למעלה מתפיסת האדם. ועד שם מגיע התקשרות ישראל מה שהשרישו בנו האבות הק' וע"י הכח הזה יוכל כל נפש ישראל להתקרב להקדושה גם אם נתרחק ח"ו ע"י מעשיו שעברו עליו איך שיהי'. והוא כמו"ש זכור ברית אברהם ועקידת יצחק והשב שבות אהלי יעקב ברית אברהם הוא קדושת אברהם אע"ה שהשריש בנו שנהי' נקראים בני ברית ומבטן לשמך המה נימולים. ורק ישראל נקראים בני ברית משא"כ האומות. וע"י קדושת הברית שקיבל אאע"ה בא לבחי' אמונה כמו שנא' ומצאת את לבבו נאמן לפניך. וכח הזה נשרש בזרע ישראל להיותם בני מאמינים וכמו שאמרו ז"ל בא חבקוק והעמידן על אחת כמו שנא' וצדיק באמונתו יחי'. והיינו שע"י האמונה שנשרש בנפשות ישראל יוכל להחיות נפשו מני שחת גם אם נתרחק מהקדושה. ועקידת יצחק הוא בחי' מסירת הנפש שלו ע"י העקידה השריש בנו ג"כ שיהי' כל נפש מישראל מוכן למסור נפשו על קדושת השם אפי' הקלים והגרועים שבישראל אם יכופו אותו להמיר דתו ח"ו אז נתעורר בו שורש פנימיות הקדושה למסירת נפש כדאי' בסה"ק. והשב שבות אהלי יעקב הוא בחי' כח התורה שהשריש בנו יעקב אע"ה שנקרא יושב אהלים. והעיקר הוא כח של תושבע"פ כמו שנא' והנהר הרביעי הוא פרת ודרשו ז"ל הוא פרת דמעיקרא היינו שהוא עיקר הנהר היוצא מעדן ששרשו מהמקור כנ"ל. והיינו ע"י השרש של כח תושבע"פ נעשים דבקים בהמקור כי נהר פרת הוא הגבול המפסיק בין א"י לבבל וא"י הוא בחי' תושב"כ כנגד בבל שהוא כח תושבע"פ כמו שא' (סוכה כ'.) עלה עזרא מבבל ויסדה וכו' ור"ח ובניו ויסדוה ואז"ל (שם מ"ד.) דילכון אמרי דלהון הוא. ובחי' התקשרות שלנו בהמקור למעלה מתפיסת האדם שנשרש בנו מהאבות הק' נתעורר בכל נפש ישראל בר"ה ע"י השופר תתאה המעורר לשופר עלאה כדאי' בזוה"ק וכד אתער האי שופר וכו' כדין אתער שופרא עלאה היינו שרש התקשרות שלנו בבחי' עבר הנהר. וכדאי' בהרמב"ם ז"ל רמז של תקיעת שופר עורו ישנים מתרדמתכם כי באמת כל נפשות ישראל מקושרים בפנימיות בשורש למעלה מהשגה רק ע"י המעשים הלא טובים נתיישן הנקודה שבלב וכאשר באה תעוררות של השופר אז מקיצים משינת האוולת ונתעורר בכל נפש ישראל בחי' התקשרות של נקודת הלב שהוא בחי' שופרא עלאה וממילא יתפרדו כל פועלי און. ועיקר כח הזה הוא מבחי' אילו דיצחק כדאי' בזוה"ק ודא שופר אילו דיצחק תקופי' דיצחק תושבחתי' דאבהן והיינו בחי' גבורות שבקדושה והוא השופר שלעתיד לבא שנא' והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכידוע מאחז"ל (שבת פ"ח:) שיאמרו ליצחק כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו וגו' כי בכח החסד ורחמים בחי' אברהם ויצחק לא יהי' לנו זכות רק דייקא ע"י בחי' גבורה שבקדושה. ומעין השופר גדול שלעת"ל יש ג"כ התעוררת עתה בר"ה ועי"ז ובאו האובדים בארץ אשור היינו הנפשות שנטמעו בין הקליפות של מינות וכפירה ר"ל והנדחים בארץ מצרים הם המשוקעים בקליפות של התאות. וע"י התעוררות שרש התקשרות השופר גדול יחזרו כולם לשרש קדושתם כנ"ל:
23
כ״דעוד בע"א על הזוה"ק פ' אמור הנ"ל זכאין אינון ישראל דמאתר רחיקא קריב לון לגבי' כד"א בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם. והיינו מבבל שהי' בעבר הנהר פרת ובבל נקרא רחוקה נגד א"י כדאי' במדרש ע"פ אלה מרחוק יבואו זה בבל כד"א מארץ רחוקה באו אלי מבבל. ולכאורה הלא בבל אינה רחוקה כ"כ מא"י כמו שאז"ל אסתומי אסתתם דרכי. רק המכוון הוא על קליפת בבל שקליפת בבל נקרא אתר רחיקא בזה לעומת זה נגד השורש והמקור של הקדושה שקליפת בבל נקרא ג"כ ראש כמו שנא' אנת הוא רישא דדהבא נגד הראש והמקור של הקדושה. וכשבא הזמן להתעורר השרש ומקור הקדושה בנשמת אברהם אע"ה אז נתעורר כנגדו בזלעו"ז קליפת בבל בדור הפלגה שאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים שהוא נגד שורש ומקור הקדושה של בהמ"ק שנא' ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב זה השיתין ועיר נגד קדושת ירושלים. וע"ז אמר בזוה"ק הנ"ל אי ישראל ויהושע הוי ידעי דא אמאי כתיב כה אמר ה' אלא ודאי סתימא דמלה טיבו סגי עביד קוב"ה בישראל דאתרעי בהו וכו'. דהיינו כמו בראשית שרש הקדושה של אאע"ה שהי' נטבע מקודם בתכלית הריחוק בזלעו"ז ועם כל זה נתעורר שרש ומקור הקדושה מצד התעוררות דלעילא ברחמי שמים כמו שנא' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם שהי' נטבע שם מימות עולם ואקח את אביכם רק מאתדל"ע. כמו כן מאז ועד עתה נתעורר בכל ר"ה בכלל קדושת ישראל מקור שרש הקדושה מלעילא לקרב כל פרטי נפשות מתכלית הריחוק שנטבעו ח"ו בזלעו"ז ע"י סגולת מצות תקיעת שופר כמו שנא' יתקע בשופר גדול ובאו האובדים. והיינו בחי' הדביקות במזלא שהוא למעלה מדעת ותפיסת האדם כענין אמרם ז"ל (מגילה ד'.) אע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזו. ועל רמז זה יתכן מאמר חז"ל בני חיי ומזוני במזלא תליא מלתא לכן בר"ה שנתעורר בחי' מזלא עלאה כנ"ל הוא זמן השפע לבני כמו שאז"ל בר"ה נפקדו שרה רחל וחנה. חיי כדברנו לעיל שאז זמן השפעת החיים. ומזוני ג"כ נקצבין בר"ה כמו שנא' כי חק לישראל הוא כד"א הטריפני לחם חקי כנ"ל:
24
כ״האשור לא יושיענו על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלהינו למעשי ידנו וגו' הפסוק הזה מרמז לכל מיני נפילות שיוכל להיות אצל האדם ע"י השאור שבעיסה שאחר כל אלה יש בכח כל אחד לשוב ולהתקרב להשורש ע"י קדושת ג' האבות הק'. אשור לא יושיענו זה מרמז על מי שנפל בעמקי הקליפות של מינות וכפירה ר"ל עכ"ז יש תקוה עוד לשוב כמו שנא' ובאו האובדים בארץ אשור כי אשור הי' הראשון שלא הי' בעצת דור הפלגה כמו שנא' מן הארץ ההוא יצא אשור כי עצת דור הפלגה הי' לשם ע"ז להיות לעם אחד זלעו"ז נגד בחי' קדושת ישראל שהם גוי אחד בארץ. וכן באמרם נבנה לנו עיר ומגדל הי' כוונתם נגד בנין בהמ"ק זלעו"ז. אבל אשור מיאן בזה מצד שהי' כופר בכל מיני אלהות. ואי' בתדב"א שבשכר שנפרד אשור מהם יצא ממנו סנחרב כי זה הי' ג"כ כוחו של סנחרב בחי' מינות כמו שאמר מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו וגו' כי יציל את ירושלים וגו' וכל האומות קורין ליה אלהא דאלהא. והאובדים בארץ אשור הם עשרת השבטים שנטמעו בין העמים ע"י סנחרב ששלט בהם והכניס בהם בחי' מינות וכמו שאז"ל (שהש"ר פ' ד' י"ט) ביקש הקב"ה לעשות סנחרב גוג ומגוג וחזקי' משיח. כי זהו עיקר קליפת גוג ומגוג זלעו"ז נגד משיח בן דוד כמו"ש יתיצבו מלכי ארץ על ה' ועל משיחו וגו' והוא בחי' מינות. וכמו ששמענו מרבינו הק' מאיזביצא זצלה"ה שמזמן התגלות עסק הבעש"ט הקדוש בעולם זהו התנוצצות בחי' משיח רק בכל דור ודור יש בקליפה זלעו"ז מבחי' גומ"ג ועי"ז נתרבה המינות בעולם. וזה פי' הפסוק אשור לא יושיענו היינו שיש תקוה לחזור להקדושה גם מנפילה זו מבחי' מינות. והוא ע"י כח זכות של אברהם אע"ה שהשריש בנו הכח האמונה כמו שנא' והאמין בה' וכמו שנא' וצדיק באמונתו יחי' שע"י האמונה שנמצא בנפשות ישראל בפנימיות יוכל כל נפש ישראל להחיות נפשו מני שחת. וכמו שאמר הרמב"ן הק' על מה שלא נאמר דיבור הראשון אנכי ה' אלהיך בלשון ציווי מפני שהוא דבר שתלוי באמונת הלב ואם אינו מאמין מה יועיל הציווי רק ע"י דיבור השי"ת לישראל אנכי ה' אלהיך הוטבע זאת בטבע בלב בני ישראל שיאמינו להיותם בני מאמינים. על סוס לא נרכב הוא נגד נפילת האדם בקליפת התאוה וגם מזה יש בכח כל אחד לשוב אל הקדושה. וכמו"ש ובאו וגו' והנדחים בארץ מצרים שזה מרמז על תאות זנות כי מצרים נקרא ערות הארץ ונא' בהם וזרמת סוסים זרמתם ומוצא הסוסים ממצרים והסוס אוהב את הזנות כמשארז"ל. וכן א' (שהש"ר פ' ד' כ"ד) שרה ירדה למצרים וכו' וכל הנשים נגדרו בזכותה יוסף ירד למצרים וכו' ונגדרו כל הזכרים בזכותו וזה שאמ' הפ' על סוס לא נרכב שביכולת נפש ישראל לצאת גם מנפילה זו. והוא ע"י הכח שהשריש בנו יצחק אע"ה שנא' בו והוא יושב בארץ הנגב שהי' לבו מנוגב מכל תאוה וחמדה שבעולם הזה. ולא נאמר עוד אלהינו למעשי ידינו הוא נגד מי שנפל לבחי' השכחה והסתר בעסקי עוה"ז עד שנדמה לו שע"י כוחו ועולם ידו יעשה חיל. וע"ז נאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו שיוכל גם מזה לחזור לשרש הקדושה ע"י בחי' יעקב אע"ה שאמר האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה שהיתה מדתו בחי' אמת ליעקב שידע בנפשו שאין לו שום כח במעשה ידיו בלתי עזר השי"ת. והגם שאמר ללבן את יגיע כפי ראה אלהים וכדאי' במדרש גדולה יגיע כפים שעמדה ליעקב להציל נפשות עכ"ז ידע בטח בנפשו שאין לו שום כח במעשיו גם בעבודה בקדושה רק מה שיסכים השי"ת עליו שהוא טוב וכמו שנא' קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך. וכאשר שמענו מרבינו הק' מאיזביצא זצללה"ה ע"פ לא ברוח ה' זה שיש לו רצון להקדושה אין עוד בירור בזה. ולא ברעש ה' גם מי שנמצא בו בחי' זריזות ותקיפות ולא באש ה' אף מי שנמצא בו התלהבות לבחי' ועסק עבודה בקדושה ג"כ אין עוד בירור בכל אלה. רק אחרי האש קול דממה דקה שלשה תיבות הללו זה חתימת יד השי"ת על השלשה בחי' הנמצא בנפשות ישראל רוח רעש אש ואז יוכל לבטוח בשם ה' אבל לא מצידו כלום. וזהו ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו רק אשר בך ירוחם יתום:
25
כ״והנה כשחל ר"ה בשבת אין תוקעין ובמדרש (ויק"ר פ' כ"ט) כתוב אחד אומר זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה בזמן שבא בשבת מזכירין אבל לא תוקעין. ובגמ' (ר"ה כ"ט:) מקשה אי מדאורייתא אסור במקדש היכי תקעינן. והמד"ר נראה דלא חש לזה דדרש אח"כ (שם) יום תרועה יהי' לכם ועשיתם אשה במקום שהקרבנות קרבין תוקעין בשבת וגזה"כ הוא. אך בגמ' מקשה עוד ועוד הא לאו מלאכה הוא דאצטריך קרא למעוטי ומה תירץ המ"ר לזה. אך התוס' הקשו שם אדרבה משום דלא מלאכה הוא הו"א דמותר אצטריך קרא למעוטי ותי' ע"ז ע"ש. ונראה דהמ"ר ס"ל כקושית התוס' ושפיר דרשו מזכרון תרועה שאין תוקעין בשבת בגבולין אבל במקדש תוקעין ודרשו שני הפסוקים על שבת. אך יש להבין טעמו של דבר בשלמא למה שא' בגמ' במסקנא שהוא דרבנן יש לומר שבמקדש לא גזרו ע"ד שא' (שבת כ'.) כהנים זריזין הן ואין שבות במקדש אבל להמ"ר שהוא גזה"כ יש להבין טעמו של דבר. אך הענין הוא דעיקר כונת תקיעת שופר כמו שדברנו (ונת' במא' הקודמים) לעורר היראה בלב וכמו שנא' אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו והרמב"ם ז"ל כתב רמז יש בדבר עורו ישנים מתרדמתכם. ובשבת דרשו חז"ל (תענית ח:) הפ' יראי שמי על שומרי שבת (כפירש"י) ואין צריך אז לשופר לעורר היראה ולא שייך הטעם עורו ישנים מתרדמתכם. שכל אחד מישראל נופל עליו הפחד בשבת וכמו שא' (ירוש' פ"ד דדמאי) אימת שבת על ע"ה. וכן בזוה"ק דאי' הטעם מסדר התקיעות תקיעה מסט' דאברהם שברים מסערא דיצחק תרועה מסט' דיעקב שכינתא תתאה קש"ר דכלהו דהיינו ק' תקיעה ש' שברים ר' תרועה (כמ"ש זח"ג רל"ב א') והיינו שע"י התקיעות מעוררין זה שישראל מתעטרין באבהן. וע"ז נא' אשרי העם יודעי תרועה ולא כתיב שומעי או תוקעי תרועה וכמו שדקדקו בזוה"ק (שם רל"א ב') וכן דקדקו במ"ר (שם) וכי אין או"ה יודעין להריע כמה קרנות יש להם כמה בוקינם יש להם וכו' אלא שהם מכירין לפתות את בוראן בתרועה וכו'. ובזוה"ק (שם) מאן עמא כישראל דידעין רזין עלאין דמאריהון למיעל קמי' ולאתקשרא בי' וכו' יתקרבון למיהך באור פניו דקוב"ה וכו' ומה שאמר ולאתקשרא בי' הכונה כמו שרמז אח"כ בר"ת קש"ר תקיעה שברים תרועה. ולמיהך באור פניו וכו' הכונה על לשון הכ' ה' באור פניך יהלכון. והוא ע"ד שנא' אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'. ולאתקשרא בי' היינו להיות קשור בשורש וזהו כשיש יחוד קוב"ה ושכינתי' וכמ"ש בזוה"ק אוף הכי לית לאפרשא שכינתא מן קוב"ה. והיחוד קוב"ה ושכינתי' הוא רק כשיש יחוד בחי' או"א וכמ"ש בזוה"ק (ח"ג ק"ט ב') וכן זה מורה קשר של תפילין שישראל קשורים בשורש. ומטעם זה אין שייכות למצות שופר בשבת דאי' (זח"ב ר"ד א') שבת ש' ב"ת ש' רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהו. ועיקר השופר הוא כמו שאמרנו להיות יודעי תרועה לעורר שופר אחרא שופר גדול שהוא בינה שיהי' יחוד או"א (כמ"ש זח"ג צ"ט ב'). ובשבת יכולין ג"כ לזכות לשבת עלאה ובכל היום יש יחוד קוב"ה ושכינתי' שכל היום הוא כעושה מצוה שהוא כבא לידו דבר עבירה וניצול הימנה שהוא כעושה מצוה (כמ"ש קידושין ל"ט: ונת' במק"א) וממילא יש יחוד קוב"ה ושכינתי' ואין צריך עוד למצות שופר לאתקשרא בי'. גם שבת לאו זמן תפילין שהן גופן אות (כמ"ש עירובין צ"ו.) והוא מטעם שהולך בקבלת עומ"ש כל היום. וע"י שמירת שבת הוא כהולך כל היום בתפילין. ועוד א' בזוה"ק (פנחס שם) וכל אינון דידעין רזא דתרועה יתקרבון למיהך באור פניו דקוב"ה ודא אור קדמאה דגניז קוב"ה לצדיקייא וכו'. ובשבת אי' בס' הבהיר לקח שביעי ושם להם במקומו והשאר גנזו לצדיקים וכו' שבשבת זוכין להשיג מאור הגנוז וכמו שאומרים נהורי' ישרי בה וזוכין ג"כ להיות באור פניך יהלכון ומטעם זה אין שייכות לתקיעת שופר בשבת (ומה שתוקעין במקדש יבואר להלן):
26
כ״זבברכת שופרות מסיימין כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה וכו'. ובשבת שאין תוקעין לכאורה הי' צריך להשמיט לשון זה כיון שאין קול שופר ותרועה. אך הענין הוא ע"פ שא' (ר"ה ל"ב.) הני עשרה מלכיות וכו' כנגד עשרת הדברות וכו' כנגד עשר מאמרות וכו'. ובזוה"ק (ח"ג י"א סע"ב) עשרה מאמרות במע"ב ועשרה מאמרות במ"ת וכו' והם כנגד ע"ס כידוע. ואומרים עשרה פסוקי מלכיות דאי' בגמ' (שם ט"ז.) אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם והוא ע"פ שא' (בפתח אליהו) כ"ע דאיהו כתר מלכות. וזה שאומרים עשרה מלכיות לקבל עול מלכותו ית"ש בכל הי' ספירות עד השורש מדת הכתר היינו להכתיר השי"ת בכ"ע. וכן זכרונות א' (בגמ' שם) כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה וכתיב והיה לכם לזכרון לפני אלהיכם. לפני מורה כמו שרואין בחוש שיוכל להראות באצבע וזה רק בהתגלות מדת עתיקא כמו שהי' בקריעת י"ס שא' בזוה"ק (ח"ב נ"ב ב') דבעתיקא תליא לזה זכו לומר זה אלי. וכן לעתיד א' (סוף תענית) שכל אחד ואחד מראה באצבעו וכו' שאז יתגלה מדת הו"א שהוא עתי"ק כמו שא' (זח"ג ר"צ א') עתי"ק דאתכסיא אקרי הוא. וכן מורה לפני ה' על בחי' עתיקא כמו שאמרנו (ונת' במ"א) דלפני ה' הוא כמו על ה' שמורה על מ' עתיקא כמ"ש (זח"ג ע"ט ב'). ולזה אומרים עשרה פסוקי זכרונות שיעלה זכרוניכם לפנ"י דייקא לטובה שיהי' הזכרון עד מ' כ"ע. ומסיק בגמ' ובמה בשופר שזוכין לזה ע"י השופר שמורה על יראה כמו שאמרנו ואומרים ג"כ עשר פסוקי שופרות היינו שהיראה צריך ג"כ להיות עד השורש פי' שיכנוס למעמקי הלב שהוא בינה לבא שעי"ז זוכין לדעת כמו שנא' כי תבא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם ודעת פנימיות מכ"ע כידוע. אך בשבת שאין תוקעין איך יתכן זאת שאמר ובמה בשופר ולמה מזכירין פ' שופרות. אך ע"פ מה שאמרנו שבשופר שאנו תוקעין אתער עי"ז שופר אחרא עלאה והיינו השופר גדול שהוא בינה והוא מצד השי"ת שהוא מכניס היראה במעמקי הלב של ישראל. ואי' בזוה"ק (ח"ג רל"א ב') אלא יודעי תרועה בגין חכימין דדיירין באוירא דארעא קדישא אינון יודעי תרועה וכו'. והענין דא"י הוא קדושה העשירית מהעשר קדושות והוא כנגד מ' מלכות ובשבת זוכין לנחלת יעקב כמו שנא' ופרצת ימה וקדמה וגו' שבכל מקום שישראל שם הוא קדושת א"י (ונת' כ"פ). ובשבת אומרים הפורס סוכת שלם עלינו שהוא בהמ"ק היינו שזוכין לקדושת המקדש. גם הקרבנות הוא כמו שהיינו מקריבין כי רצונינו באמת להקריב רק שאנו אנוסין שאין לנו בהמ"ק ונאנס ולא עשאה מעה"כ כאלו עשאה (קידושין מ'.) וכמו שאנו אומרים ואת מוסף יום פלוני הזה נעשה ונקריב באהבה וכו' (ונת' במק"א) ואי' (ר"ה כ"ז.) בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' לפני המלך ה' הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר. ואמרנו דשופר ידוע שמורה על יראה ופחד כמו שנא' אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. וחצוצרות מורה על אהבה כמו דאי' בס' רמזי תורה מרבינו הרב ר' בער זצ"ל דלשון חצוצרות חצי צורות היינו שרש יחוד קוב"ה ושכינתי'. וזה שא' (תענית כ"ו:) וביום שמחת לבו זה בנין בהמ"ק ושם יש חצוצרות וקול שופר הא בעלמא לא. וזה הענין דבגבולין כשחל בשבת אומרים עשרה פסוקי שופרות דאתער שופרא אחרא מצד השי"ת שהוא השופר גדול כיון שבאמת זוכין ישראל לקדושת א"י וקדושת המקדש ומקריבין קרבנות ע"י הרצון והאהבה ויש ג"כ מצות שופר אך שהוא בכח ולא בפועל. וע"ז מורים העשרה פסוקים עד השורש לבחי' הדעת שהוא פנימיות מכ"ע כנ"ל. והשי"ת שומע קול שופר באמת וזוכין בשבת ג"כ למה שא' בגמ' אמרו לפני מלכיות וכו' ובמה בשופר ע"י שמזכירין פסוקי שופרות והש"י שומע קול שופר. ובבהמ"ק שמקריבין קרבנות בפועל לכן כשחל ר"ה בשבת ג"כ תוקעין. וע"י מצות שבת ומצות שופר זוכין לבחי' תגו של יו"ד שמופיע מכ"ע לחכמה (כמ"ש זח"ג י' ב' ועוד) והוא אורו של מלך המשיח דאי' בפסיקתא (קומי אורי) אור שכנס"י מצפה אורו של משיח והוא אור שלא נתגלה עוד כלל בעוה"ז. והיינו אור תגו של יו"ד דרמיזא לאין שאין ממנו שום התגלות בעוה"ז שאף משרע"ה לא זכה רק לבחי' הדעת שהוא פנימיות מכ"ע אבל לאור כ"ע לא זכו עוד בעוה"ז והוא אורו של משיח שיזכו לעתיד. ובמקדש כשיש שבת ושופר ג"כ זוכין לאור כ"ע בעצמו וע"ז מורים אז י' פסוקי שופרות. ובשבת שע"י שמירת שבת מיד נגאלין כשחל ר"ה בשבת יכולים לזכות להיות מיד נגאלין ולזכות לאור של משיח. והשי"ת באמת שומע תמיד בשבת קול שופר ע"י פסוקי י' שופרות דאתער שופר אתרא ע"י שישראל זוכין לקדושת א"י וקדושת המקדש ונחשב ע"י החשק להקריב כמו שהיינו מקריבין אף שאין לנו מקדש נאנס ולא עשאה מעה"כ כאלו עשאה כנ"ל:
27
כ״חעוי"ל בסיום ברכת שופרות כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה. ע"פ שא' (בספרי האזינו) לפי שהי' משה קרוב לשמים לפיכך אמר האזינו השמים בא ישעי' ואמר שמעו שמים שהי' רחוק מן השמים והאזינו ארץ שהי' קרוב לארץ. וזה הפי' שומע קול שופר מרחוק ומאזין תרועה ע"פ שא' בזוה"ק (ח"ג רל"ג א') תרועה מסט' דיעקב ובתיקונים (תי' נ"ה) תקיעה מסט' דימינא שברים מסט' דשמאלא תרועה מסט' דתרווייהו. ואח"כ אמר ותרועת מלך בו הרי לך תרועה איהו ביעקב. וכשזוכין לקדושת יעקב אבינו אז ישראל הם קרובים להשי"ת כמו שנא' לבני ישראל עם קרובו אז השי"ת מאזין תרועה האזנה מקרוב כנ"ל. ומסיק בת"ז (שם) זכרונות זכור לזכר ודא מוחא לימינא ותמן זכרונות. והיינו דחכמה מוחא כידוע ושם יש מקום הזכרון אך מ"מ יוכל להיות ג"כ שכחה לעתים רחוקות אף במוח שיש זכרון. אך זכור שהוא אחר דלית בי' שכחה ולא קיימא בי' שכחה (כמ"ש זח"ב צ"ב ב') והוא כמו שנא' אין שכחה לפני כסא כבודך לפני מורה על בחי' עתיקא כנ"ל דלפני ה' כמו על ה' והיינו כשמופיע מתגו של יוד דרמיזא לאין כ"ע כנ"ל אז אין שכחה כלל וכלל כיון דלית בי' שכחה ולא קיימא בי' שכחה. לכן בשבת במקדש שהי' זוכין לאור תגו של יוד כנ"ל היו הזכרונות ג"כ למעלה למעלה עד השורש לפני כסא כבודך דלא קיימא בי' שכחה:
28
כ״טיום תרועה יהי' לכם יש להבין הלשון לכם ובסוכה (ט'.) דרשו מתעשה לך למעוטי גזולה. וביו"ט דכתיב מקרא קודש יהי' לכם יתכן לשון לכם שבא לומר שישראל יכולין להכניס קדושה במועדות אבל יום תרועה יהיה לכם הלא פשיטא דישראל יתקעו ומה לשון לכם. אך הענין ע"פ מה שמצינו (פסחים כ"ב:) שנדרש לכם שלכם יהא וכן הענין כאן דאי' (ר"ה ל"ד.) אתקין ר' אבוהו בקסרין תשר"ת. וכבר שאלו הראשונים ז"ל איך יתכן להיות ספק בדבר שהוא רגיל בכל שנה ושנה וכתב ר"ה גאון ז"ל כי קבלה הי' בידם דבין גנוחי בין ילולי כולהו תרועות מקריין ונפיק אינש ידי חובתו בהון. והיו מקומות בישראל חלוקין במנהגיהון איכא דעביד הכי ואיכא דעביד הכי ובא ר' אבוהו להשוות המנהגים וכו'. ועדיין יש להבין למה בדורות הקודמים לא באו להשוות לצאת י"ח כל הדיעות. אך מנהג ישראל תורה הוא כמו שא' (פסחים ס"ו.) אם אין נביאים הם בני נביאים הם. ובאמת אי' בזוה"ק דתקיעה א' כנגד אברהם ותרועה כנגד יצחק ותקיעה הב' כנגד יעקב. וכן בסדר תש"ת מרמז תקיעה א' כנגד אברהם שברים כנגד יצחק תקיעה ב' כנגד יעקב. אך בסדר תשר"ת הוא תקיעה מסט' דאברהם שברים מסט' דיצחק תרועה מסט' דיעקב (כמ"ש זח"ג רל"ב א') וכ"כ בת"ז (תי' נ"ה) הרי לך תרועה איהו ביעקב. ולפי סדר זה מורה התקיעה האחרונה לאורו של משיח שהוא אור תגו של יוד שמופיע במדת חכמה שהוא אור בחי' כ"ע ממש (כמו שנת' במא' הקודם) וזה שא' אשרי העם יודעי תרועה ובזוה"ק (שם רל"א ב') אינון יודעי תרועה רזא דתרועה כמד"כ תרועם בשבט ברזל. והיינו דאף דתרועה מורה לפחד יצחק אך ישראל בכוחם לעשות מהתרועה שיהי' רחמים פשוטים מסטרא דיעקב וזה הוא בסדר תשר"ת ואז התקיעה אחרונה מרמז לאור של משיח כאמור. ובכל מקום ומקום ידעו והכירו שרש נפשם שיש שידעו שאצלם מורה תרועה ליצחק אע"ה ותקעו תר"ת ויש שהכירו שאצלם מורה שברים ליצחק אע"ה ותקעו תש"ת. ואתקין ר' אבוהו תשר"ת שהתרועה יהי' מרמז ליעקב כמו שנא' ותרועת מלך בו. וזה שנא' יום תרועה יהיה לכם שלכם יהא שאתם בכוחכם לעשות מהתרועה שהוא כנגד יצחק אע"ה פחד יצחק שמורה על דין שיהי' שברים או שיהי' התרועה ביעקב שיהי' רחמים פשוטים והתקיעה הב' יורה על אור משיח כאמור:
29
ל׳והנה בתורה נשתנה הסדר שבפ' אמור כתיב בחודש השביעי באחד לחודש יהי' לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש כתיב לכם אחד על זכרון תרועה ועל מקרא קודש. ובפ' פנחס כתיב ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהי' לכם וגו' יום תרועה יהי' לכם כתיב ב' פעמים לכם. גם בפ' אמור כתיב זכרון תרועה ואח"כ מקרא קודש וכאן בפ' פנחס הקדים מקרא קודש ואח"כ יום תרועה גם הלשון ובחודש השביעי באחד לחודש דהול"ל באחד לחודש השביעי ובחודש למה לי גם כל תיבות באחד לחודש מיותר כיון דכתיב ובחודש השביעי ידעינן שמוסב על ר"ח כמו לא חדש ולא שבת וכן מדי חדש בחדשו וכן וביום החודש יפתח. ואמרנו דמה"ט דרשו במ"ר (אמור) על האבות באחד זה אברהם וכו' וכן כאן בפ' פנחס צריך לדרוש על ג' האבות באחד זה אברהם. אך כאן יהי' נדרש מקרא קודש על יצחק שהוא הי' הראשון שנימול לשמונה ונולד בקדושת ישראל וכתיב קודש ישראל לה'. יום תרועה זה יעקב וכמו"ש בזוה"ק ותיקונים תרועה מסט' דיעקב ותרועת מלך בו. והוא דלפי מ"ש במ"ר מיירי פסוק זה דפ' פנחס במקדש שמקריבין קרבנות דדרש יום תרועה ועשיתם ששם היו תוקעין אף בשבת ושם היו זוכין לאור משיח (כמו שנת' במא' הקודמים) ושם מרמז התרועה כנגד יעקב והתקיעה אחרונה כנגד אור של משיח כנ"ל. משא"כ בפ' אמור שמרמז תיבת באחד זה אברהם זכרון תרועה זה יצחק מקרא קודש זה יעקב וכמו"ש במד"ר (שם) והיינו כסדר תר"ת דשם נא' זכרון תרועה ומדבר בגבולין דכשחל בשבת אין תוקעין וכמ"ש במ"ר (ונת' לעיל) ומש"ה לא כתיב רק יהי' לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש שע"י הזכרון תרועה יוכל להיות לכם שיוכלו לזכות למקרא קודש שהוא כנגד יעקב אבינו כמ"ש במ"ר. משא"כ בפ' פנחס כתיב יום תרועה יהי' לכם שלכם יהא לעשות התרועה שיהי' רחמים פשוטים שיהי' מסט' דיעקב שהוא מבריח מן הקצה אל הקצה עד השורש בחי' הדעת שהוא פנימיות מכ"ע. וממילא זוכין ע"י התקיעה אחרונה לאור של משיח שהוא אור כ"ע בעצמו שא"א לזכות בעוה"ז וכמו שא' בפסיקתא (הנז' לעיל) אור שכנס"י מצפה לו באורך נראה אור:
30
ל״אבפע"ח עמד ע"ז מה שבהזכרות בשמ"ע משונה הנסחאות שבברכת אבות אומרים זכרנו וכתבנו ובברכת אתה גבור אומרים רק זכירה זוכר יצוריו ובברכת מודים רק לשון כתיבה וכתוב ובשים שלום אומרים לשון זכירה וכתיבה נזכר ונכתב. גם דקדק על שינוי הלשון בברכת מודים שאומרים כל בני בריתך. הענין דידוע דברכת י"ח דתפלה מרמזים י"ב אמצעיות כנגד י"ב שבטי י"ה בחי' כנס"י וג' ברכות הראשונות כנגד ג' האבות ברכה הראשונה מגן אברהם כנגד אברהם אתה גבור כנגד יצחק אתה קדוש כנגד יעקב כמו שנא' והקדישו את קדוש יעקב והם מרכבה לג' מדות חג"ת. והם כעבד שמסדר שבחו לפני רבו ואח"כ ג' אחרונות שהם כעבד שקיבל פרס מרבו וכו' (כמו"ש ברכות ל"ד.) והם כנגד נצח הוד יסוד ברכת המחזיר שכינתו לציון הוא נגד משה רבינו דאי' (בר"ר ? י"ט) על השכינה עמד משה והורידה מלמעלה למטה. וברכת מודים כנגד אהרן הכהן הוד דרגא דאהרן והם שושבינא דמלכא ושושבינא דמטרוניתא בחי' תושב"כ ותושבע"פ. שים שלום כנגד יוסף הצדיק שמדתו שלום כמו"ש בזוה"ק ועליו מרמז כי כל בשמים ובארץ ומתרגמינן דאחיד בשמיא וארעא שהוא מחבר קוב"ה ושכינתי'. גם שמים וארץ מרמזים לגוף ונשמה כמ"ש (סנהד' צ"א:) אל השמים מעל זו נשמה וחל הארץ זה הגוף. והנה בברכת אתה קדוש שכנגד יעקב שהוא הבריח התיכון וגו' אין מבקשים כלל וכן בברכת עבודה שכנגד משה רבינו דאי' בת"ז (תי' י"ג) והא משה תמן הוה אלא מסט' דלגאו הוה דא מגופא ודא מנשמתא ג"כ אין מזכירין כלל לא זכירה ולא כתיבה. והנה זכור הוא אתר דלית לי' שכחה ולא קיימא בי' שכחה כמו"ש (זח"ב צ"ב ב') ובתי"ז (תי' נ"ה) זכור לזכר ודא מוחא והוא כנגד הנשמה שבמוח וכתיבה שהוא כבר בהתגלות מרמז על הגוף והוא כנגד מדת יסוד. ובברכה ראשונה שכנגד אאע"ה מבקשים זכרנו נגד הנשמה וכתבנו נגד הגוף ואומרים בספר החיים ע"פ מה שאמרנו על מה דאי' (ר"ה ט"ז.) ג' ספרים נפתחין בר"ה וכו' שהספרים הם גופן ונשמות של ישראל שע"ז אמרו וכל מעשיך בספר נכתבין היינו שחקוקים בגופות ונפשות ישראל. ואח"כ בברכת אתה גבור שהוא של יצחק אע"ה אומרים רק זכירה זוכר יצוריו הוא ע"פ מה שאמרנו (במא' הקודם) דמקרא קודש הנא' בפ' פנחס מרמז ליצחק אע"ה מפני שהי' הראשון שנולד בקדושת ישראל דאאע"ה הי' נקרא אב לגרים (כמו"ש חגיגה ג'.) ומשום זה אומרים רק זוכר שמרמז לנשמה ולא כתיבה. ואח"כ בברכות אחרונות שדומה למקבל פרס מרבו אומרים בברכת הודאה שכנגד אהרן הכהן שהוא שושבינא דמטרוניתא וכתוב לחיים טובים דהיינו תורה דאין טוב אלא תורה (כמו"ש ברכות ה'.) ואומרים כל בני בריתך שמרמז לגוף. משא"כ בברכת אבות וגבורות שנזכר לשון זכירה שהוא אתר דלית לי' שכחה שמרמז לעתיד אין צריך לומר כל בני בריתך שאז לא יהיה שריד לבית עשו ולא יהי' רק ישראל. וזה שאומרים זוכר יצוריו לחיים ברחמים. וכן בזכרנו אינו מפרט כלל רק סתם כיון שאז יהיו ישראל כאיש אחד בלב אחד כמו שהי' במתן תורה. ואח"כ בברכת שים שלום שהוא כנגד יוסף שמחבר שמים וארץ אומרים נזכר ונכתב כנגד הנשמה והגוף ומפרטים אנחנו וכל עמך בית ישראל לכלול עצמו בהדי דציבורא בתוך כלל בני ישראל ומפרטים ג"כ בית ישראל:
31
ל״באי' בגמ' (ר"ה ל"ב.) ג' טעמים על מספר עשרה פסוקים שאומרים במלכיות זכרונות שופרות חד אמר כנגד עשרה מאמרות שנברא העולם וח"א כנגד עשרת הדברות וח"א כנגד עשרה הילולים שבספר תהלים. וי"ל שמר אמר חדא ומא"ח ולא פליגו שג' מ"ד אלו כיוונו להג' מספרים של מלכיות ושל זכרונות ושל שופרות וכל אחד מרמז על ענין אחד. והיינו כי המ"ד כנגד עשרה מאמרות אמר הטעם על עשרה פסוקי מלכיות כי זהו תכלית המכוון של הבריאה כדי שיתגלה מזה כבוד מלכותו ית"ש ע"י העשרה מאמרות שמרמזים ג"כ לעשר ספירות הק' וכמו שא' (ר"ה ל"א.) בששי היו אומרים ה' מלך וגו' על שם שגמר מלאכתו ומלך עליהם. ומ"ד כנגד עשרת הדברות אמר הטעם על עשרה פסוקי זכרונות שא' בגמ' כדי שיעלה לפני זכרוניכם לטובה היינו שעל ידם יהי' נזכר זכות ישראל שהוא זכות קבלת התורה שקיבלו העשרת הדברות שעל ידם נקבע בלבם קדושת העשר ספירות שהם ענין אחד עם העשרה מאמרות למע"ב כידוע. ודיבור הראשון אנכי ה' אלהיך הוא נגד בחי' כ"ע שהוא שכל הנעלם מכל רעיון והוא נגד מאמר בראשית שנמי מאמר הוא כמו שא' (ר"ה שם) ועכ"ז לא נא' בו ויאמר דלית מחשבה תפיסא בי'. וכמו כן לא נאמר דיבור אנכי וגו' בלשון ציווי מפני שעל ענין אמונה אין שייך ציווי שאין זה ביד האדם (כמו"ש הרמב"ן) רק שעל ידי מאמר השי"ת אנכי ה' אלהיך בזה הופיע בהם האמונה מהשורש משכל הנעלם בכללות נפשות ישראל. ועל הסדר הזה נאמרים כל העשרת הדברות עד האחרון שהוא לא תחמוד והחמדה שבלב ג"כ אינו ביד האדם למנוע ממנה אמנם לאחר שכבר נקלט כל העשרת הדברות שהוא כל הד"ת בנפש בתכלית ממילא נתבטל מהלב כל מיני חמדות מהעוה"ז ודיבור לא תחמוד הוא ג"כ לשון הבטחה שעוד לא יהי' לך שום חמדה בלב מעתה. ומ"ד כנגד עשרה הילולים שבתהלים זה הטעם הוא על עשרה פסוקי שופרות כי ענין הילול אינו לשון תפלה רק ענין שבח שמהללים להשי"ת כרוב גדלו ורחמיו על כל מעשיו. דהנה עיקר ענין תקיעת שופר הוא על רמז התעוררות השופר גדול שלעתיד שיהי' בזה תכלית התיקון לקבץ הנדחים והאובדים (כמו שנת' לעיל). וענין מצות תקיעת שופר שלנו הוא רק להתעורר עי"ז מעין בחי' השופר גדול מלעילא שהוא אתערותא דלעילא אבל לא במעשינו. וע"ז בא מספר עשרה פסוקי שופרות נגד עשרה הילולים שאנו מהללים לשמו ית' ע"ז שהכל הוא מכוחו ית' להתעוררות המקור והשרש של השופר עלאה. ולזה הג' פסוקים של תורה אנו מזכירין מהשופרות של מתן תורה שהי' ג"כ מאתו ית' כמו שנא' ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד שהי' אז באמת ג"כ התיקון בשלימות כעין לעת"ל שפסקה זוהמתן אז כמו שנא' אני אמרתי אלהים אתם וגו' רק אח"כ חזר כידוע. וכמו כן פסוקי שופרות דנביאים הם כולם משופרות של לעתיד לבא. ובאמצע הוא הפסוקי שופרות של כתובים הם ממצות השופר שלנו והמה מספר תהלים לרמז שגם במעשה שאנו עושים אנו יודעים שאין בכותינו לתקן כלום רק אנו מהללים לשמו ית' שזיכנו לזה שע"י פעולה שלנו אנו נכללים להגיע לבתי' התעוררות השופר גדול כנ"ל:
32
ל״גאשרי העם יודעי תרועה. במ"ר (אמור כ"ט) וכי אין או"ה יודעין להריע כמה קרנות יש להם כמה בוקינום יש להם וכו' אלא שהן מכירין לפתות את בוראן בתרועה. ובזוה"ק (ח"ג י"ח ב') זכאה חולקהון דצדיקיא דידעין לכוונא רעותא לקמי מאריהון וידעין לתקנא עלמא בהאי יומא בקול שופרא וע"ד כתיב אשרי העם יודעי תרועה יודעי ולא תוקעי. והיינו שעיקר כונת התקיעות הוא לחיים מצות הבורא שצוה לתקוע ולשמוע בקול שופר ועי"ז מתקנים כל העולם כמו שאמר לתקנא עלמא. וזה הפי' יודעי תרועה להכניס הדעת בלב וא' (במדב"ר ר"פ י') דעת זה המכיר את בוראו ונאמר מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל וגו' ומשפטים בל ידעום דבריו שהוא הד"ת הוא רק לישראל כמו שנא' מורשה קהלת יעקב וגוי העוסק בתורה חייב מיתה (כמ"ש סנהד' נ"ט.) וחקיו ומשפטיו מגיד רק לישראל. שאו"ה נצטוו רק בז' מצות ואין רשאין להוסיף שום מצוה מדעתן רק או שיתגייר ויקבל כל המצות או יעמוד בתורתו (כמ"ש רמב"ם פ"י מה' מלכים) ולכן נתחייבו אנשי שכם מיתה מפני שהוסיפו מצות מילה שלא לשם גירות. אך מ"מ משפטים שהם מצות שהשכל מחייב אותם רשאים ונאה להם להתנהג מצד ד"א כמו שמצינו (בר"ר פ' ע"ו) שהי' יעקב אבינו מפחד מעשו מכיבוד אב שקיים שאמר כל השנים הללו יושב ומכבד את הוריו וכו' אף שעשו עקר שם ישראל והי' כבן נח. וכן מצינו (ב"ב י':) חסד לאומים חטאת כל חסד שאו"ה עושין חטא להן שאין עושין אלא להתגדל וכו' אלא כדי שתמשך מלכותן שאין עושין אלא להתיהר. ובזה החטא הוא רק כשהמכוון שלהם אינו לש"ש אבל בלא"ה היו מקבלין שכר אף שאינם מז' מצות. אך מפני שכיבוד וצדקה הוא ממצות שהשכל מחייבים ורשאים לקיימם מצד השכל ומקבלין שכר. אבל עליהם נא' ומשפטים בל ידעום שאצלם המשפטים שעושין אין מכניסין דעת בלבם שהוא דעת המכיר את בוראו כנ"ל. משא"כ ישראל שהמשפטים ג"כ מכניסין דעת והכרת הבורא בלב. וזה שנא' אשרי העם יודעי תרועה שהתרועה מכניס הדעת בלבם שמכוונין למעבד רעותא דמאריהון ובזה מתקנים כל העולם. ויודעין לפתות את בוראן בתרועה. והכל מכוון אחד שע"י המצות מכירין הבורא ומכניס דעת בלבם:
33
ל״דויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו' כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' הוא מעוזכם. ומ"מ אי' בפוסקים דאם ירצה רשאי להתענות בר"ה ויש עוד מצוה בזה. אך אי' (ברכות ג'.) בשעה שישראל וכו' ועונין יהא שמו הגדול מבורך הקב"ה מנענע בראשו אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו משלחן אביהם. וזה הענין שבר"ה כששמעו אז הד"ת וידעו בעצמם שיש טענות עליהם אם שהי' להם פחד ויראה אבל באו מזה גם לעצבות. ואמר להם נחמי' לכו אכלו משמנים וגו' כי קדוש היום לאדונינו שיום הזה באמת מכניס יראה ופחד בלב כמו שנקרא יום זה בתיקונים (תי' מ"א) דרועא תנינא יומא תנינא ואל תעצבו וגו' שלא יביא לכם עצבות שיצחק אע"ה נקרא ע"ש השחוק והשמחה וכן הוא בזוה"ק (מה"נ תולדות קל"ה א') תולדות יצחק תולדות השחוק והשמחה וכו' והיינו שמדת יצחק הוא פחד יצחק ואי' (שבת ל"א.) לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו שנא' והאלהים עשה שייראו מלפניו. וכ"א (סו"פ ו' דאבות) כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו וכו' היינו שיהי' התגלות כבוד מלכות שמים. וזה ע"י היראה כמו שא' (קידושין ל"ב:) מלך שתהא אימתו עליך. וכשמקבלין עול מלכותו אז יש להשי"ת שמחה מזה כמו שנא' ישמח ה' במעשיו שזה הי' תכלית הבריאה כאמור. ומזה יצמח אף לישראל שמחה כמו שא' (תדב"א רפ"ג) שמחתי מתוך יראתי. וזה שאמר להם ואל תעצבו שלא יביא היראה והפחד לידי עצבות כי חדות ה' הוא מעוזכם כי זה שהשי"ת שמח מהיראה של ישראל וקבלת מלכותו עליהם הוא מעוזכם שעי"כ יכניס שמחה אף בלבבכם לכן לכו אכלו משמנים וגו'. וכן כששומע שישראל עונין יהא שמו הגדול מבורך וכו' אומר אשרי המלך וכו' ומה לו לאב ואוי להם לבנים שגלו. ומש"ה עתה בשעת חורבן רשות להתענות ג"כ ומ"מ אף בגלות השי"ת שמח בקבלת עול מלכותו שכל ישראל מקבלין עליהם בר"ה וחרדין מהדין וחדות ה' הוא מעוזכם זה כל התקיפות שלהם. וכתיב וילכו כל העם וגו' ולעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם. היינו שנכנסו הדברים בלבם שהבינו הוא לשון בינה לבא והכניס בהם עי"ז גם הדעת והכירו השמחה והי' שמחתי מתוך יראתי. והשמחה הבא ע"י היראה הוא שמחה גדולה ולכן נאמר ולעשות שמחה גדולה:
34
ל״הבגמ' (ר"ה כ"ו.) על מה דאמר עולא הטעם שאסרו חכמים קרן דאין קטיגור נעשה סניגור מקשה הגמ' שופר נמי מבחוץ הוא כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי והיינו בקודש הקדשים דהא בהיכל נכנס כה"ג בבגדי זהב. ובזוה"ק (ח"ב קכ"א א') על הפ' והחכמה מאין תמצא אורייתא מחכמתא נפקא מאתר דאיקרי קודש והחכמה נפקת מאתר דאיקרי קודש הקדשים ומפרש דבחי' אין נקרא קדש הקדשים. ואין היינו עתיקא (כמו"ש זח"ב ס"ד ב') וכן במשנה (פ"א דכלים) חשב עשר קדושות והיינו דעשר קדושות כנגד ע"ס וקה"ק כנגד כ"ע. ובגמ' (ברכות ז'.) אר"י פעם אחת נכנסתי להקטיר וכו' וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות יושב על כסא רם ונשא. ושם אכתריאל הוא השם של כ"ע שכן יש בו אותיות כתר. וכן ראי' ממה שא' יושב על כסא וכו' דאי' (שמו"ר פ' כ"ג) נכון כסאך מאז וכו' המלך עומד על הלוח ואגוסטוס יושב. כך אמרו ישראל וכו' משבראת עולמך אתה הוא אבל כביכול עומד שנא' עמד וימודד ארץ אבל משעמדת בים ואמרנו לפניך שירה באז נתיישבה מלכותך וכו'. והוא מ"ש בזוה"ק (ח"ב נ"ד א') אלף אנקיב בחשוכי ונהיר לכל עיבר וכו' נהירו דאל"ף עד דמטו לז' שהוא בחי' התגלות עתיקא. והרי שבהתגלות מ' עתיקא בחי' כ"ע מאז נכון כסאך שנקרא אז ה' יושב על כסא. וכן כתיב עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב. והמצוה הוא לשמוע בקול שופר שהשי"ת נקרא ג"כ שומע קול שופר ומאזין תרועה. וכתיב והלכת בדרכיו לכן נצטוו ישראל ג"כ לשמוע קול שופר והשי"ת יושב על כסא בקה"ק ששם התגלות מ' כ"ע וזה שא' בגמ' הנ"ל כבפנים דמי. ומה שאמר כיון דלזכרון הוא המכוון ע"פ שא' בזוה"ק (ח"ג רכ"ד א') שמור בלב ולא באתר אחרא והיינו בינה לבא בחי' אם הבנים. זכירה בזכר במוחא וכו' וע"ד זכור לזכר ושמור לנקבה. והוא ע"ד שא' בזוה"ק (ח"ב צ"ב ב') זכור אתר דלית לי' שכחה ולא קיימא בי' שכחה והיינו בחי' עתיקא וכמו שנא' כי אין שכחה לפני כסא כבודך והיינו עתיק יומין יתיב. והוא קוצא דיוד דלעילא דרמיזא לאין כמ"ש (זח"ג ס"ה ב') ואותיות י"ה משם הוי"ה מרמזים לחכמה ובינה וע"י הקוצא דלעילא מופיע מכ"ע לחכמה וזהו זכור זכירה במוחא שהוא חכמה מוחא שמופיע לה מכ"ע ע"י תגו דיוד דלעילא. וזה שא' כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי והיינו לפני ולפנים. והנה לעיל מינה תי' בגמ' בדם פר דלכן מותר כיון דאשתני אשתני וק' אמאי לא פריך משופר שאינו נכנס רק הקול שופר לבד וזה עדיף מדם הפר דנכנס מגוף הפר רק דאשתני וכאן אינו נכנס כלל מעצם הפר רק קול השופר. אך מזה מבואר שאין הפי' שהקול שופר עולה למעלה והשי"ת שומע משם הקול שופר רק שהשי"ת כביכול יורד לקדשי קדשים ויושב על כסא וישראל בשעה שתוקעין אז הוא התוקע עם השופר כמו שהי' נכנס בקה"ק. וזה שא' כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי כמו שהתוקע הי' עומד עם השופר בפנים והשופר לא אשתני כלל מכפי מה שהי' על גוף הפר ומשום זה ניחא מה שאסרו חכמים קרן פרה:
35
ל״ובזוה"ק (ח"ב נ"ב א') אשכחנא ברזא דא בתקיעותא דרב בבבל תלת ובכן ובכן ובכן לקבלי הני תלת וכו' היינו דבכן גימ' ע"ב שמרמז לע"ב שמות היוצאים מהג' פסוקים ויסע ויבא ויט ואמר בזוה"ק לעיל שהם עטורא דאבהן. וזה שאמר לקבלי הני תלת. וכתב האריז"ל הפי' ובכן יתקדש הוא נגד אברהם אע"ה שקידש שם שמים בכבשן האש. ובכן תן פחדך כנגד יצחק אע"ה שמדתו פחד יצחק. ובכן תן כבוד כנגד יעקב אע"ה שאמר בשכמל"ו. והנה מה שאמר על ובכן יתקדש ובכן תן פחדך שהם נגד אברהם ויצחק מובן אך מה שאמר על ובכן תן כבוד שהוא כנגד יעקב יש להבין השייכות. הענין ע"פ שא' בפסיקתא (לר"ה ד"ה ילמדנו) הריעו לאלהי יעקב כך פתח ר' תנחומא לא הביט און ביעקב ונו' מה ראה בלעם להזכיר ליעקב ולא לאברהם ולא ליצחק וכו' ראה שעמד מאברהם פסולת וכו' מיצחק פסולת וכו' אבל יעקב כולו קודש לפיכך לא הזכיר לאחד מן האבות אלא ליעקב הריעו לאלהי יעקב סלה. והנה זה הדרש יובן על מה שנא' לא הביט און ביעקב וגו' מפני שכולו קודש שמטתו שלמה אבל מה זה טעם למה שנא' הריעו לאלהי יעקב. אך אי' בפסיקתא (שם ד"ה דבר אל בנ"י) שכך התקנתי לכם שתהיו תוקעין בשופר בר"ה כשתהיו חרדים מתקיעת השופר להתקין עצמכם לתשובה. והיינו שהשופר הוא כדי להחריד הלב כמו שנא' היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו וע"י היראה והפחד באין לתשובה כמו שא' (ע"ז י"ט.) אשרי איש ירא את ה' אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש וכו'. והיינו כשישים אל לבו שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו מיד יגיע אליו היראה והפחד (כמ"ש הג"ה ריש או"ח) ואז מתוך היראה מתבייש על העבר ועושה תשובה. וזה עסק התקיעת שופר לעורר כל לבבות ישראל לתשובה והוא ע"י שמטתו שלימה היינו שישראל קשורים בשורש בהשי"ת כמו שא' (ברכות י"ז.) גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצונך וכו'. וזה שא' (ויק"ר פ' כ"ט) אשרי העם יודעי תרועה וכי או"ה אין יודעין להריע כמה קרנות יש להם וכו' אלא שיודעין לפתות את בוראם בתרועה. ולכאורה הלא ישראל נצטוו על מצוות שופר ואם היו גם האו"ה מצוון על מצות תקיעת שופר ג"כ היו תוקעין שיש להם כמה קרנות ובוקינוס ולמה אין בהם יודעי תרועה. רק ההתעוררות שע"י קול השופר מועיל רק בישראל שקשורים בשורש בהשי"ת שרצונינו לעשות רצוניך. וזה ענין שפעל יעקב בזה שמטתו שלמה משא"כ באו"ה אף שהיו מצוון על השופר והיו תוקעין לא היו מועיל להם הקול שופר כלל. וזה שנא' לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל אמר ליעקב וישראל שמטתו שלמה כמו שכתב בפסיקתא. וכתיב בתרי' ותרועת מלך בו ואי' בתיקונים דתרועה מסטרא דתרוייהו והיינו עמודא דאמצעיתא כמו שכ' שם שהוא מדת יעקב. וכ"כ בפי' בתיקונים אח"כ ותרועת מלך בו הרי לך תרועה איהו ביעקב. וזה שא' בפסיק' לפיכך לא הזכיר לאחד מהאבות אלא ליעקב הריעו לאלהי יעקב שעיקר תועלת מהתקיעת שופר מועיל רק לישראל שהם זרע יעקב שמטתו שלמה כאמור:
36
ל״זוזה כונת האריז"ל שא' ובכן תן כבוד נגד יעקב אע"ה שאמר בשכמל"ו והיינו כבוד תתאה בחי' שכינתא. וזאת אמר יעקב כשאמרו לו בניו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר בשכמל"ו (כמ"ש פסחים נ"ו.). והיינו שכבוד מלכות שמים מתגלה רק כשיש אומה שלמה כנס"י שמכירין ומקבלין עול מלכותו ית"ש. וזה שמבקשים מהשי"ת ובכן תן כבוד ה' לעמך וכו' ותקוה טובה לדורשיך ע"ד שנא' כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך. והיינו כמו שנא' אלהי בושתי ונכלמתי להרים פני אליך כי עונותינו רבו עד למעלה ראש וגו' שע"י החטאים בא הבושה והכלימה להרים פנים לפני השי"ת. וע"ז אמר כי דורשיך לעולם לא יכשלו היינו שינצלו מהיצה"ר לעולם ע"ד שא' (סוכה נ"ב.) ישעי' קראו מכשול וכו' וממילא ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך. וכן מבקשים כאן ותקוה טובה לדורשיך אך יצרו של אדם מתגבר ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו (כמש"ש ע"ב) וצריך תפלה לזה. ולפעמים גם כח התפלה אין לו שיוכל להתפלל לפניו ע"ז מבקשים ופתחון פה למיחלים לך ע"ד שנא' אדני שפתי תפתח וגו' שהשי"ת יפתח שפתינו בתפלה שנוכל להתפלל לפניו. ועי"ז נזכה להגאולה שיהי' שמחה לארצך וכו' וצמיחת קרן לדוד עבדך. וכמו"ש שע"י השם ע"ב עתידין להגאל והיינו ע"י תשובה כימי צאתך מארמ"צ אראנו נפלאות. והזמן ע"י תשובה הוא באמת בכל יום כמו שאז"ל היום אם בקולו תשמעו. רק עיקר הזמן בר"ה שאז מתעוררין ע"י השופר לתשובה. וכמו שאמרנו מהפסיקתא שבר"ה נגאלים ממה"מ. וזה ענין מ"ש בזוה"ק הנ"ל דג' ובכ"ן שהם גימ' ע"ב נגד הג' אבות המרומז בפסוקי ויסע ויבא ויט כאמור. והנה ובכן הד' ובכן צדיקים וכו' אי' בפע"ח שהוא כנגד דוד המע"ה. והוא ע"פ שא' בתיקונים (תי' כ"ב) ודא איהו רזא דשבת ש' דאינון ויסע ויבא ויט דאתכלילן בבת וכו' ודוד המע"ה מרכבה למ' מלכות בחי' בת. ונראה שכמו בשבת שא' (זח"ב ר"ד א') ש' ב"ת בת מתעטרא באבהן כן גם בר"ה ג"כ בת מתעטרא באבהן. ומבקשים ובכן צדיקים יראו וישמחו אף דאמרו (תענית ט"ו.) ולא הכל לשמחה צדיקים לאורה וכו' אך ע"ז נא' אור צדיקים ישמח שע"י האור זוכין לישר הלב ואז לישרי לב שמחה. וז"ש וישרים יעלוזו וחסידים ברנה יגילו רנה הוא התגלות השמחה ואז ועולתה תקפץ פיה והרשעה כולה כעשן תכלה שאז יבולע היצה"ר והשטן והמה"מ וכמו"ש בפסיקתא שבר"ה נגאלים ממה"מ כאמור ואז ותמלוך אתה הוא ה' אלהינו לבדך:
37
ל״חאי' בזוה"ק (ח"ב מ"ד א' ועוד) ויהי היום וכו' ת"ח ההוא יומא יומא טבא דר"ה הוה. כי תיבת היום מורה על אור כמו שנא' ויקרא אלהים לאור יום ומטעם זה אי' באור זרוע שהיום סתם מרמז על שבת וכדאי' בתיקונים (תי' ל"ו) ויהי אור דא ר"ה ובמד"ר (ויק"ר פ' כ"א) על פ' ה' אורי וישעי אורי בר"ה וישעי ביוהכ"פ. והנה תיבת ויהי נדרש בכל מקום שהוא לישנא דצערא ולכאורה היאך יתקיימו שני התיבות ויהי היום שהם שני הפכים בנושא אחד. אמנם באמת שניהם צדקו יחדו שדייקא ע"י הצער והריחוק שמרגיש כל אחד בנפשו ביום זה כאשר יעלה על לבו שהוא זמן התגלות מלכותו ית' כמו"ש ובכן תן פחדך על כל מה שבראת וייראוך כל המעשים וכו' וכל אחד כפי שמכיר את נגעי לבבו כמה שהוא רחוק מקבלת עול מלכות שמים באמת מזה הוא גודל הצער והפחד ביום הזה שנקרא בזוה"ק בכ"ד יומא תנינא פחד יצחק. ולפי ערך הצער והיראה מזה נשפע להנפש הארה מלעילא שנקרא יום. וזהו שאומרים קודם תקיעת שופר הפ' מן המצר קראתי י' שע"י הקריאה בלב מן המצר עי"ז ענני במרחב שהוא הארה דלעילא הנשפע מתקיעת שופר. וכדאי' בגמ' (ר"ה ט"ז:) שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה וכפירשיז"ל שם שישראל רשים ולבם נכנע למקום. שע"י שמרגיש בעצמו הריחוק ולבו נכנע עי"ז הוא סופו שיש לו אחרית שמיד מרגיש הארה של הצמיחת ישועה. וזה פי' המד"ר הנ"ל אורי בר"ה וישעי ביוהכ"פ שבר"ה הוא התחלת הבהקת האור לצמיחת הישועה ותכלית הישועה בהתגלות נגמר ביוהכ"פ וכדאי' במד' ע"פ כי עמך הסליחה למען תורא מראש השנה הסליחה ממתנת לך כל כך למה למען תורא כדי ליתן אימתך על בריותך. והיינו כי באמת עצם הישועה לעילא נעשה בר"ה רק שהוא בהעלם מלהיות בהתגלות בהנפש עד יוהכ"פ למען תורא. כי כל עשרה ימים נקראים ימי תשובה שנמצא עוד היראה של ר"ה בנפש לפשפש במעשיו להתקרב מהריחוק. ומזה באים להתגלות הישועה ביוהכ"פ להיות נגלה לכל נפש התקרבות להשי"ת בשלימות:
38
ל״טבזוה"ק (ח"ג רל"א ב') תנן ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו יום ביומו מאי הוא אלא הני תרי יומין דר"ה אמאי תרין יומין בגין דאינון תרין בתי דינין דמתחברין כחדא דינא עלאה דאיהו קשיא בדינא תתאה דאיהו רפיא. והיינו בחי' ה' עלאה וה' תתאה שכינתא עלאה ותתאה ושניהם שוכנים בלב כי גם יראה תתאה בחי' מלכות נקרא ג"כ לב כמו שנדרש (יומא עב:) ע"פ ולב אין על מי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים. ובינה שהוא בינה לבא כמו"ש (בפתח אליהו) הוא כשכבר נכנס היראה בפנימיות נקודה שבלב והם בחי' תושב"כ ותושבע"פ. ולכן נמצא הרמז הזה על יום ב' של ר"ה בפסוק דבר יום ביומו שנא' בשלמה המע"ה שהוא הי' בחי' תושבע"פ חכמה תתאה חכמת שלמה. וגם הרמז בתורה יום תרועה וזכרון תרועה שאז"ל כאן כשחל בשבת ובאמת מדאורייתא אין חילוק רק לרמז על תושבע"פ מדרבנן. כי גם אסמכתא יש לו שרש גדול בתורה. ולכן גם בזמן המקדש היו עושים שני ימים מטעם שבאו עדים מן המנחה ולמעלה והם כיומא אריכתא. כי באמת שני הבחי' כלולים יחד כמו שנא' דבר יום ביומו דבר נקרא ד"ת כמו שאז"ל דבר ה' זו הלכה גם אמרם ז"ל (סוטה מ"ט.) הלוך ודבר בד"ת. דיום הראשון הוא נגד בחי' תושב"כ כמו בראשית הבריאה שנא' אז והאלהים עשה את האדם ישר ואז נשפע מלעילא הארה גם בפנימיות נקודה שבלב מבחי' עלמא דאתכסיא כדאי' (בזוה"ק שם) על בכסה דא הוא דינא קשיא פחד יצחק דינא דאתכסיא וכו' ותרווייהו אינון כחדא. וביום השני באים ע"י התגלות תושבע"פ ג"כ לבחי' נקודה שבלב כמו שנא' כי ברוב חכמה רוב כעס שכדי להכניע הרוב כעס של היצה"ר הוא ע"י הרוב חכמה שהוא בחי' תושבע"פ. ועי"ז זוכין להארת פנימיות נקודה שבלב וכדאי' (בזוה"ק שם) ע"פ אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון רזא דתרועה כד"א תרועם בשבט ברזל וכל אינון דידעין רזא דתרועה יזכון ויתקרבון למיהך באור פניו דקוב"ה ודא אור קדמאה דגניז קוב"ה לצדיקייא:
39
מ׳הנה אמרו חז"ל (ר"ה י"ח.) על פסוק דרשו ה' בהמצאו וגו' אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוכ"פ יש לומר בזה ע"פ המד' (ויק"ר פ' כ"א שוח"ט ק' כ"ז) ע"פ ה' אורי וישעי אורי בר"ה וישעי ביוהכ"פ היינו כי בר"ה בא הארה ללב מהתגלות מלכות שמים. וזה שאמר אורי דייקא ולא לאחר כמו שאמר שם במד' (שוח"ט הנ"ל) אדם מדליק את הנר בפלטין שלו וכו' אלא הכל משתמשין לאורו אבל הקב"ה אינו כן אלא וכו' בני יראו ושונאי אל יראו וכבר עשה דוגמא זו במצרים ולא ראו איש את אחיו וגו' ולכל בנ"י הי' אור ואומר ויאר את הלילה ויהי הענן והחשך ולהלן (שם) שנא' כי הנה החשך יכסה ארץ אבל לישראל ועליך יזרח ה'. וכמו כן בר"ה שהוא זמן התגלות כבוד מלכותו ית' נופל מזה הפחד על או"ה כמו שנא' ובכן תן פחדך וגו' וכל הרשעה כולה בעשן תכלה וגו' ובכן צדיקים יראו וישמחו וכל ישראל נקראו צדיקים כמו שנא' ועמך כולם צדיקים. כי לישראל בא הארה בלב מהתגלות מלכות שמים שעי"ז נעשה קרוב להשי"ת ומתחיל לדרוש ה' בהמצאו. וזה ממי אירא שאין לו ממה לירא כי אדרבא מזה עוד נולד לו השמחה כמו שנא' אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך. וזהו ה' מעוז חיי ממי אפחד כמו שנא' בר"ה כי חדות ה' הוא מעוזכם שבחי' העוז והגבורה מביאה לחדוה ושמחה בלב. ואמר עוד במד' הנ"ל וכן הוא אומר שלח אורך ואמתך המה ינחוני כי ע"י התגלות הארת מלכות שמים בר"ה מופיע נקודת האמת בנפשות ישראל וזהו האורך ואמתך והמה ינחוני כי בהארה זו של נקודת האמת שנתגלה בר"ה מנהל השי"ת לנפשות ישראל בעשי"ת שיהי' קרוב לקוראיו עד גמר התגלות הישועה ביוהכ"פ וכמו שנא' אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון כי ע"י הארת פנים של תרועת ר"ה שמאיר הנקודה של אמת בלב זוכין להלך ממדרגה למדרגה עד יוהכ"פ שנתגלה הישועה בחוש. וזהו שלח אורך ואמתך המה ינחוני:
40
מ״אעוד שם במד' (שוח"ט) הנ"ל הה"ד נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי אם נא' נר למה נא' אור ואם נא' אור למה נא' נר אמר דוד כשאני מתחיל בד"ת מעט וכו' נובעים וכו' נפתחים לי שערים הרבה וכו'. והוא מרמז ג"כ על המשך הזמן מר"ה עד יוהכ"פ שבר"ה מתחיל הארת התורה מהמקור כמו נר ואח"כ מיום השני ואילך נתרבה המאור של תורה כנחל נובע עד יוהכ"פ שבא התגלות הישועה כנ"ל. וע"ז מרמז ג"כ הפ' אח"כ ה' מעוז חיי ממי אפחד כי מעוז מרמז על השפעת ד"ת שנקראת עוז כמו שנא' ה' עוז לעמו יתן. וכן נא' בנחמי' כי חדות ה' הוא מעזכם על השפעת ד"ת כי זה הי' בר"ה כמו שנא' שם באחד לחודש השביעי. ויקראו בספר תורת אלהים מפורש ושים שכל ויבינו במקרא והיינו השפעת בחי' תושב"כ שהוא מבחי' חכמה מוחא וזהו תורת אלהים מפורש. ואח"כ נא' שם וביום השני נאספו העם להשכיל בתורה זה מרמז על השפעת בחי' תושבע"פ שהוא ע"י הבנת הלב כי בינה לבא וזה להשכיל בתורה. וזהו השרש של קדושת יו"ט שני של ר"ה בחי' השפעת תושבע"פ וכדאי' בתוס' על אמרם ז"ל שמימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר שהי' באותו השנה שעלה עזרא מבבל שנא' כאן וביום השני. וכידוע שמעזרא הי' התחלת של אנכה"ג שהיו שרש התגלות תושבע"פ. ולזה הי' אז הרשימה של בחי' תושבע"פ ע"י יום ב' דר"ה. ואח"כ בכל ימי הבית שני הי' רק יום הראשון נתקדש ע"פ ראיית החדש עד לאחר החורבן מתקנת ריב"ז ואילך גזרו ותקנו לעשות שני ימים. כי מאז נתייסדה בחי' תושבע"פ על מכונה מתלמידי שמאי והלל שהי' מחלקותם לש"ש ואלו ואלו דא"ח. וזהו עיקר תושבע"פ שממנה נובע ונתרבה עד דורי דורות ולכן נקבעו ג"כ קדושת שני ימים של ר"ה עד לדורת עולם לרמז הזה:
41
מ״בהנה כל הפסוקים של מלכיות זכרונות ושופרות שנזכר בכל אחד פסוקים מתורה נביאים וכתובים הם מדברים מג' ענינים. כי הפסוקים של תורה רובם ככולם מדברים מהתגלות מלכות זכרונות ושופרות של העבר. כי זהו שרש התורה להורות לנו דרכיו ית'. ובכל פסוקי הנביאים של המלכיות זכרונות ושופרות מדברים ומרמזים על לעתיד לבא כי הנבואה מגלה מה שעתיד להיות. ופסוקי הכתובים של מלכיות זכרונות שופרות המה כולם מרמזים על ההנהגה של ההווה. והמה מרמזים בכללות על השתלשלות הקדושה של העבר וההווה והעתיד. ובזה יתורץ קושית התוס' מה שאומרים פסוקי כתובים קודם פסוקי נביאים כי כך הוא הסדר מתחלה ההווה ואח"כ העתיד. והוא מרמז על השם הוי"ה ב"ה שהוא היה הווה ויהי':
42
מ״גואחרון חביב איזה מילין מכתי"ק. ואם שלא נגמר. מפני חיבת הקודש דפסנוה ולא עזבנוה.
43
מ״דבסיום ברכת שופרות כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה וכו' ברוך אתה ה' שומע קול תרועת וכו'. משמע דהעיקר הוא שהקב"ה ישמע קול השופר וכמו שכ' ג"כ בזוהר פ' אמור בסוד התקיעות ובכ"ד. וכן בירוש' דהשטן מתערבב דבהיל וכו'. ולכאורה לפ"ז הי' די המצוה לתקוע לבד והרי עיקר המצוה הוא השמיעה ומברכין לשמוע קול שופר שכל אחד צריך שישמע הקול ולא לתקוע. וי"ל שהוא כטעם ה' צלך שכשהאדם שומע גם הש"י שומע וגם על כל המצות נאמר והלכת בדרכיו כי כולם דרכיו של השי"ת וכמ"ש בב"ר דהקב"ה מקיים כל המצות (וכמ"ש בגמ' דהקב"ה מתפלל ומניח תפילין) דהם חוקי הנהגתו דע"כ ע"י התורה נברא העולם. ובמצות שבת מפורש בכתוב דבו שבת וינח וע"כ ציוה גם לישראל כן וכמ"ש בתנחומא בראשית ונחו בי' כי היכי דנחי בי' אנא וכן הוא בכל המצות וע"כ אמרו הכל בפני שכינה כקוף בפני אדם שהקוף עושה כל מה שהאדם עושה.
44
מ״הנגמר ראש השנה בס"ד
45