פרי צדיק, שלח ט״וPeri Tzadik, Sh'lach 15
א׳בסעודה שלישית של שבת לא תקנו חכמינו ז"ל קידוש על היין. הענין הוא דאיתא (עירובין ס"ה.) לא נברא יין אלא לנחם אבלים ולשלם וכו' שנאמר תנו וגו' ויין למרי נפש. וצריך להבין הא יש יין דמצוה כמו דקידוש וכן איתא (יומא ע"א.) הרוצה לנסך יין על גבי המזבח ימלא גרונן של ת"ח יין וכן מצינו בר"נ שאמר כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילאי דעתאי (עירובין ס"ד.) הרי שהי' צריך היין לדברי תורה. וכן אין אומרים שירה אלא על היין (ברכות ל"ה.) וכן כגון זה ראוי לקדש עליו ולומר כל שירות ותשבחות שבעולם (פסחים ק"ז.) ואיך אמרו שלא נברא יין רק לנחם אבלים. אך באמת היין הוא רק למרי נפש שעיקר העצבון הביא הנחש שנזכר בקללות עצב בעצבון תאכלנה וזה נקרא אבלות כמו שנדרש (ב"ר ר"פ י"א) ולא יוסיף עצב עמה זה האבל המד"א נעצב המלך אל בנו וכן דרשו (שם סו"פ כ"ז) ויתעצב אל לבו ואין עציבה אלא אבילות ז' ימים נתאבל על עולמו וכו' ויעבץ שהיה הראשון שהחזיר על ידי פלפולו ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה כמ"ש (תמורה ט"ז.) כתיב ואמו קראה שמו יעבץ לאמור כי ילדתי בעצב והיינו שבא לתקן העצב שהביא הנחש. והוא על ידי תורה שבעל פה שבא לתקן הרב כעס כמו שנאמר כי ברוב חכמה רב כעס. ולכן ביקש יעבץ לבלתי עצבי שלא ישגבני יצר הרע מלשנות (כמו"ש בגמרא שם). ואף שעיקר התפשטות תורה שבעל פה היה בבבל (כמ"ש סוכ כ' סע"א) מכל מקום אמרו (ב"ר פ' ט"ז) וזהב הארץ ההוא טוב מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל. והיינו על פי מ"ש (סנהדרין כ"ד:) נועם אלו ת"ח שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה חובלים אלו ת"ח שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה שבבבל היתה התפשטות הפלפול ומלחמתה של תורה ובארץ ישראל היו מקבלין זה מזה דעתם בנועם. ולכן בתחילת ביאתם לארץ ישראל הי' שם יעבץ לתקן העצב שהביא הנחש ולזה הוצרך היין להשיב נפש וליישר הדעת וכמו שאמר ר"נ עד דלא שתינא כו' לא צילאי דעתאי ונצרך היין ליישר הדעת לדברי תורה. ועל זה אמר הרוצה לנסך יין על גבי המזבח ימלא גרונם של ת"ח יין שנצרך היין לשמח לבב אנוש מעצב של הנחש. וכן משתה יין שעשה אברהם ביום הגמל הוא גם כן אחר שכבר יש ערלה ופסולת הוצרך לזה היין לשמח העצב הזה. וכן ענין וישתו וישכרו עמו הי' אחר שראה יוסף שנמכר לעבד שהיה לברר אותו בענין זה ורצה לידע אם תיקן כהוגן גם אם בני ישראל מבוררים בזה שתה עמהם יין והיה זה בסעודת שבת כמו"ש (ב"ר פ' צ"ב) אין והכן אלא שבת. וכל זה היה נצרך רק אחר קלקול הנחש שהטיל זוהמא והי' נצרך בירורים בזה וזה נקרא לנחם אבלים וכמ"ש (וי"ר פ' ט"ז) ואשלם נחומים לו ולאבליו אלו רמ"ח אברים המתאבלים עליו. אבל זולת קלקול הנחש לא היה כלל מרי נפש ולא היה נצרך היין לנחם וליישר הדעת. וכן בשבת מן התורה הוא זכור את יום השבת לקדשו רק זכור בפה וכמו"ש (זח"ב צ"ב ב') זכור אתר דלית בי' שכחה ולא קיימא בי' שכחה. רק חכמים חששו פן יתגבר היצר הרע וכמו"ש בזוהר הקדוש (פ' זו ק"ס א') עמלק יושב בארץ הנגב וכו' הא יצרא בישא קטיגורא מקטרגא דב"נ וכו' והיינו בארץ הנגב שהוא נמצא אף באדם שהוא מנוגב ונקי מכל חמדות עולם הזה כעין שנדרש (תמורה ט"ז.) ארץ הנגב בית שמנוגב מכל טובה שהרי ראינו שהיה יכול הנחש לכנוס אף לג"ע לפתות לאדם הראשון לחטוא. ומפני חשש זה תקנו חכמים קידוש על היין והוא גם כן למרי נפש ולנחם אבלים לתקן העצב מהנחש. וכן לטעם זה תקנו כוס בהמ"ז על היין (כמו שנת' בפ' לך) וכל זה הוא רק ליישר הלב אחר שהביא הנחש העצב. וצריך ליישב הלב ולהביא שמחה כמו שנאמר ולישרי לב שמחה וזה שאמר לא נברא יין אלא לנחם אבלים. וכן מצות נסכים שהוא מצוה מפורשת בתורה מוטב היה לו לומר לא נברא יין אלא לנסכים לבית המקדש כעין שאמרו (ב"ר פ' ט"ז) בזהב ולמה נברא בשביל בית המקדש שנאמר וזהב הארץ ההוא טוב המד"א ההר הטוב הזה וגו'. אך באמת ענין הנסכים הוצרך לקרבנות גם כן רק אחר הקלקול וקרבן ראשון שהקריב אדם הראשון היה רק כשאמר עולם חשוך בעדי וכו' כיון שעלה ע"ה וכו' (כמ"ש ע"ז ח.) ולעתיד כל הקרבנות בטלין חוץ מהתודה כמו"ש (ויקרא רבה פ' ט') והתודה גם כן בא רק כשניצול מצרה וקודם הקלקול לא הוצרך לתודה גם כן. ועל זה איתא (ברכות ל"ה.) אם אנשים משמח אלהים במה משמח מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין. ובגמרא (ערכין י"א.) איזה עבדוה שבשמחה וטוב לבב הוי אומר זה שירה. טוב לבב היינו שני לבבות והיינו ליישר הלב ועל זה מורה נסכים להביא בשמחה שכיון שהאדם הוא מר נפש כביכול אף הש"י אינו בנייחא וצריך נסכים שמורה שהשי"ת בנייחא ושמחה מישראל. וזה שאמר כאן אחר פ' מרגלים ונגזר שיהיו במדבר מ' שנה נאמר פרשת נסכים וכתיב כי תבאו אל ארץ מושבותיכם אמר להם הקב"ה חייכם נתתי אותה לאברהם וכו' ובן יורש את האב וכו'. ועדיין קשה למה דווקא במקום זה נקרא ארץ מושבותיכם ללמד שהוא מוחזקת ירושה מאבותינו. אך זה בא לומר להם שאחר שקלקלו במרגלים אז אף לאחר מ' שנה כשתבאו לארץ ישראל ותהיו בנייחא שכן מורה לשון מושבותיכם וכמו שדרשו (ב"ר ר"פ וישב) וישב יעקב על ידי שבקש לישב בשלוה וכו' גם כן לא יהיה להם הנייחא זו כמו הנייחא שהיה להם אם היה כרצון הש"י שרצה להכניסם תיכף דכתיב וארון ברית ה' וגו' לתור להם מנוחה (כמו שנת' בפ' בהעלותך) שאז הי' המנוחה האמיתית כמו שיהיה לעתיד. ודרך שלשת ימים היינו להתברר בכל הג' מדות רעות על ידי קדושת ג' מדות של האבות. וכעת אחר הקלקול אף לאחר מ' שנה כתיב לא בצדקתך וגו' כי ברשעת הגוים וגו' ולמען הקים וגו' שהוא זכות אבות והוא מוחזקת ירושה מאבותינו כנ"ל. ועדיין יהיה נצרך קרבנות וגם נסכים להורות שאף השי"ת בנייחא ושמחה מזה וכמו"ש אלהים במה משמחו מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין. וכל זה אחר הקלקול אבל זולת הקלקול לא היה נצרך כלל היין אף לקרבנות ונסכים. וזה שאמר לא נברא יין אלא לנחם אבלים כאמור ולשלם שכר טוב לרשעים שהם רוצים בשמחה של הוללות מהבלי עולם הזה ואינו ענין לכאן:
1
ב׳וזהו הענין שבסעודת הלילה תקנו חכמים קידוש על היין לתקן העצב של הנחש שלא יכנוס לפתות ח"ו משמירת שבת וכמו שנכתב בלוחות שניות שיש מקום לשכוח. וכן בבוקר קדושא רבא שיכניס השי"ת קדושה באכילת ושתיית שבת ויועיל אף לימי המעשה להנצל מקטרוג היצר הרע. אבל בסעודה שלישית שהוא בגמר השבת ומי ששימר השבת כהלכתו אין צריך ליין שהרי אמרו במ"ר (ח"ב פ' כ"ה) ועוד בכמה מקומות אם היו משמרים ישראל שבת אחד כתקונה מיד נגאלין שנאמר היום אם בקולו תשמעו. ומה שא' (שבת קי"ח:) שתי שבתות כבר אמרנו שהמכוון הוא גם כן שיהיה נשמר שבת אחד כתקנה. רק העולם נידון אחר רובו אבל כל נפש בפרט אם שימר שבת כתיקונה מיד נגאל מכל וכל וניצול מג' פורעניות. וכמו שא' במכילתא שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע שהשומר שבת משומר מן העבירה ובפע"ח הלשון שניצול מקטרוג היצר הרע ואין צריך להיין ליישר הלב. ומי שלא שמר ח"ו השבת לזה לא יועיל היין ומי ששמרו כראוי הוא ניצול מעצב הנחש ואין צריך ליין לשמח לב שכבר זוכה לאורה ושמחה ולכן לא תקנו קידוש על היין בסעודה זו:
2