פרי צדיק, תרומה י״אPeri Tzadik, Terumah 11
א׳מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר. ביום השבת שאנו שובתין מכל העבודות ומו"מ להכין צרכי פרנסה ומוציאין הוצאה על עונג שבת והעכו"ם שוחקין עלינו ואומרים שכל מה שיגעים ישראל בימות השבת אוכלים בשבת (כמ"ש איכה רבתי פ' ג' פ' יד) ועל ידי טעם זה ביטל ר' ראובן בן איסטרובלי הגזירה דשמירת שבת שאמר להם לא יעשו מלאכה בשבת כדי שיענו (כמ"ש מעילה יז.) ועל כן תיכף בכניסת שבת אחר תפלת ערבית אנו אומרים כי אנו יודעים כי ה' רועי וממילא לא אחסר כלל. וכן אנחנו אומרים מזמור זה אחר סעודת ג' דשבת כדי להמשיך הקדושה הזו בלבבנו שנדע אף בימי המעשה שאנו משתדלין בעסק הפרנסה. מכל מקום ה' הרועה שלנו והמפרנס ולא בכח מעשה ידנו ועל כן לא אחסר אף בחול. והנה בגמרא (יומא עו.) דרשו קרא דתערוך לפני שולחן נגד צוררי על המן וכן גם במד' (שוח"ט תהלם) דרש מזמור זה על המן והוא הוסיף גם על הבאר תערוך לפני וגו' על המן שגבהו נ' אמה. בנאות דשא וגו' על מי מנוחות גו' שהבאר היה מעלה להם דשאים שהיה ריחם נידף מסוף העולם ועד סופו ע"ש. ואנחנו אומרים מזמור זה בשבת דסעודת שבת שהם סעודתא דמלכא הם באמת דוגמת מן ובאר וכמ"ש בזוהר הקדוש (ויקהל רד רע"ב) דנשמה יתירה (ע"ש סע"א) אתהני מעינוגא דמיכלא ומשתיא דשבת עש"ב. ושם (רה סע"א) דיומא דנשמתין איהו ולאו יומא דגופא. ואם כן סעודת שבת הוא מזון הנשמה ולא מזון הגוף ובזוהר הקדוש (בשלח סא סע"ב) דהמן עייל יתיר לנפשא ומתפריש יתיר מגופא ואקרי לחם אבירים [נר' דכיונו לדרשת רע"ק (ביומא עה :) ע"ז דהוא לחם שמלאכי השרת אוכלין] ומזונא עלאה יתיר מכלא מזונא דאינון דמשתדלי באורייתא דאכלי מזונא דרוחא ונשמתא ולא אכלי מזונא דגופא כלל יעו"ש ובמק"א נת' דבשבת דהכל משתדלי באורייתא הוא באמת הך מזונא דעלאה עוד ממן (ע' פ' בא מא' ד) ובס' ברכי יוסף (או"ח סי' תרכה) מביא שמקשים למה נצטוו לעשות סוכות זכר לענני כבוד ולמה אין עושים זכר להמן והבאר הלא שלשתן המתנות טובות שניתנו לישראל במדבר. אכן באמת יש לומר דסעודת שבת הם זכר למן ובאר דבגמ' (שבת קיז סע"ב) למדו לג' סעודות שבת מתלתא היום דכ' במן בפ' ויאמר משה אכלוהו היום וגו' ע"ש. וגם מרומז בגמרא דסעודת שבת זכר למן במ"ש (סוכה לט.) דאין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה יותר ממזון ג' סעודות ופירש רש"י דמזון ג' סעודות איכא למימר לסעודת שבת הוא צריך ואיתא (שם ע"ב) בגמרא בכדי מן שנו מאי משמע דהאי מן לישנא דמזוני הוא דכ' וימן להם המלך. ולמה נקטו בגמרא דייקא על הג' סעודות לשון מן והוצרכו לפרש מנא ליה דמן לישנא דמזוני' כו. ומקרא זה דוימן וגו' הביאו רש"י בפ' בשלח ע"פ ויאמרו וגו' מן הוא ע"ש. אך הוא מצד דסעודת שבת זכר למן ועל כן קראום בגמ' מן. והביאו מקרא דוימן להם המלך לשון שהכין להם המלך וכמו כן סעודת שבת סעודתי דמלכא שהוא כמו מן שהכין מלכו של עולם. ומ"ש זה שם דקאי בע"ה החשוד על השביעית ועל מ"ש דמזון ג' סעודות מותר דלוקח לשבת. דגם ע"ה חשוב אצלו סעודת שבת דעל כן איתא (ר"פ ד' דדמאי) שואלו בשבת ואוכל על פיו דאימת שבת עליו היינו בסעודת שבת לא ירצה להכשיל. ופירות שביעית שיודע שיש בהם קדושה יקח לשבת ובשביל כונה טובה זוכה לטעום טעם מן. והלחם בשבת הוא זכר למן והיין של קידוש ושאר שתיית יין לעונג שבת שאדם קובע סעודתו על היין בשבת (כמ"ש ברכות מב :) הוא זכר לבאר דאיתא (מכילתא יתרו ע"פ ויחד יתרו) דהבאר היו טועמין בו טעם יין ישן וטעם יין חדש וכו' וטעם כל הממתקים שבעולם. ואיתא במדרש (שוח"ט) נפשי ישובב בתורתך שנאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש. היינו דעל ידי אכילת מן ושתיית באר נבלע דברי תורה בלבם כמ"ש במד' (תנחומא ר"פ בשלח) דעכבם במדבר שיאכלו מן וישתו מי באר והתורה נקבע בלבם ואין הכונה על ידי שיהיו פנוים לבד. רק דאכילה ושתיה זו מבליע דברי תורה שהוא לחמו ומימיו של הקב"ה וכדאיתא (תענית ט.) שהמן בזכות משה ומרמז על התורה שבכתב שהוריד משה מן השמים והאכילם המן מן השמים וכן איתא (בב"ר פ' סו) מטל השמים זה מקרא ומשמני הארץ זה משנה. וכמו כן היה הבאר בזכות מרים שזכתה למלכות שיצא ממנה דוד המלך ע"ה (כמ"ש סוטה יא סע"ב) שהיה מרכבה למדת מלכות פה תורה שבעל פה כו' (וכ"א בבראשית רבה מטל השמים זה המן ומשמני הארץ זה הבאר) ועל ידי מי באר נבלע הדברי תורה שבעל פה בלב וכמ"ש דהאריז"ל השקה את רח"ו ז"ל מי באר ועל ידי כן יכול לקבל כל הסודות בזמן קצר שנבלעו בו הדברי תורה ואיתא (בילקוט חוקת) על פי ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק א' והוא מוציא מים מן הסלע. והיינו פרק מתורה שבעל פה. ועל כן גם בשבת הוא הזמן שיבלעו דברי תורה בלב בני ישראל. ועל ידי שנבלעים הדברי תורה שבכתב ושבעל פה בלב ישראל משיבת ומיישרת נפשם ולבבם. וזש"נ ינחני במעגלי צדק למען שמו כי התורה שבעל פה מורה לנו הדרך נלך בה לילך במעגלי צד"ק. דשנת בשמן ראשי כוסי רויה מרמז גם כן על תורה שבכתב ותורה שבעל פה דשמן מרמז לחכמה (כמ"ש מנחות פה :) והיינו תורה שבכתב דנפקת מחכמה עלאה (כמ"ש זח"ב קכא א) וכוסי רויה רומז לתורה שבעל פה כש"נ ושתו ביין מסכתי ואיתא (זח"ג רעא ב) ביינא דאורייתא דבעל פה שהם גם כן דברי אלוהים חיים שהקב"ה מוסך בלב החכמים חידושי תורה שבעל פה. ושבתי בבית ה' מרמז למ"ש בתקו"ז (תי' ו) לדרתם זכאה איהו מאן דמתקן לה דירה נאה בליביה כו' והיינו כדאיתא במ"ר פ' זו (פ' לד) אתם צאני ואני רועה כו' עשו דיר לרועה שיבא וירעה אתכם לכ"נ ועשו לי מקדש וגו' ולכך בשבת שאומרים ה' רועי צריכים לעשות דירה נאה בליביה לשכינתא שירעה אותנו וזהו הבית ה'. ולאורך ימים רומז שהמקיים שבת בעולם הזה זוכה ליום שכולו שבת וזהו לאורך ימים לעולם שכולו ארוך כי אריכת ימים בעולם הזה אף שיאריך ימים הרבה מאד יש לו קץ וסוף ולא שייך על זה לשון אורך דכלפי שארוך יותר זה קצר וכמ"ש מזה כבר דלשון אורך בדברי תורה שאין רץ לארכו והיינו בעולם שכולו ארוך יום שבולו שבת. ואיתא בזוהר הקדוש (קלה ב) ברכו את ה' את דייקא דא שבת דמעלי שבתא ברוך ה' המבורך דא אפיקו דברכאן וכו' ואף שאנו אומרים בימי החול גם כן ברכו קודם ק"ש שחרית וערבית ויש לומר שמרמז הזוהר הקדוש על מה שאנו אומרים ברכו בליל שבת שנית אחר מזמור ה' רועי. דמזמור זה קאי על קדושת השבת כאמור ועל זה מרמז ברכו את ה' דא שבת דמע"ש שבזו הקדושה אנחנו נכנסים לקדושת שבת ברוך ה' המבורך מרמז למ"ש בזוהר הקדוש (יתרו פח א) והאי יומא מליא רישיה דזעיר אנפין מטלא דנחית מעתי"ק ואטיל לחקלא דתפוחין קדישין כי ברוך מקורא עלאה דכל ברכן נפקן מיניה היינו עתי"ק דכל הג' דברים שנאמר בהם ברכה חיי בני ומזוני במזלא תליין והיינו בעתי"ק (כמ"ש זח"ג עט ב). ה' מרמז לז"א. המבורך מרמז למדת יוסף דשבת ברזא דברית ובזוה"ח (תולדות) חשב מוסף שבת נגד קדושת יוסף הצדיק והוא הממשיך קדושה לעולם ועד שמרמז על חק"ת מדת כנסת ישראל וכמו"ש בזוהר הקדוש (ונת' לעיל מא' ט) וזהו שנרמז סוד ברכו בליל שבת כנ"ל:
1