פרי צדיק, לחמשה עשר באב ג׳Peri Tzadik, The Fifteenth of Av 3
א׳להבין ענין היו"ט של ט"ו באב לעשות בו סעודה של משתה ושמחה מאיזה טעם הוא סעודת מצוה. ואם ע"פ הפסיקתא שבנין בהמ"ק דלעתיד יהי' במזל ארי' זה אב ואמרנו (במא' הקודם) שהמכוון על ט"ו באב מ"מ אין בזה טעם מספיק לעשות בו יו"ט עתה על מה שיהי' בו בנין בהמ"ק לעתיד. כי כל המועדים וימים טובים שנתנו לשמחה ויו"ט הוא על שם המאורע בו ביום מכבר עי"ז נשאר רושם והשראת הקדושה באותו זמן גם לעולם ושייך לעשות בו יו"ט ומשתה ושמחה אבל לא על מה שיהי' לעתיד. וי"ל הרמז ע"פ הגמ' (סוף תענית) על ט"ו באב מכאן ואילך מאן דמוסיף יוסיף ופירש"י ז"ל דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו. וענין הוספה זו הוא עיקר המכוון על התרבות תושבע"פ שהוא דייקא נתרבה אחר החורבן בחשכות הגדול. ועי"ז נזכה לאור גדול של בנין בהמ"ק ב"ב כדאי' בתנחו' (פ' נח) ע"פ העם ההולכים בחושך ראו אור גדול. דהנה אמרו חז"ל (סנהד' צ"ט:) ע"פ כי אדם לעמל יולד לעמל תורה נברא שכל תכלית בריאת האדם בעוה"ז הוא כדי לעשות מלאכתו ועבודתו בעמל תורה ועבודת השי"ת. ובשעת הבריאה שהי' כמו שנא' והאלהים עשה את האדם ישר היה רק המכוון מהאדם בעמל תושב"כ שהוא בחי' אור יום שהוא גלוי ומפורש לכל. וכמו שנא' תזרח השמש וגו' יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב. שעיקר זמן פעולת ועבודת האדם בתורתו הוא ביום דייקא המרמז לתושב"כ וכמו שנא' והי' לנו הלילה למשמר והיום למלאכה למלאכת הקודש. אמנם ע"י הקלקול נצרך דייקא להוסיף בעסק התורה גם בחשכות הלילה והוא בחי' התרבות התושבע"פ כאמז"ל במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי ועל פ' העם ההולכים בחשך אלו בעלי תלמוד שהוא כדי להאיר על החשכות של היצה"ר המחשיך פני הבריות. וכאמרם ז"ל (בנדרים הנ"ל) ע"פ כי ברב חכמה רב כעס על תושבע"פ שדייקא ע"י רוב כעס של היצה"ר שנתרבה בלבו של אדם נצרך להרוב חכמה שהוא ענין התרבות חכמת תושבע"פ ולכן דייקא לאחר החורבן נתרבה חכמת תושבע"פ ע"י התנאים ואמוראים. וכדאיתא בס' היכלות י"ז לשונות של שבח התורה זיווה והדרה וכו' שהי' נתרבה דייקא לאחר חורבן בית ראשון כדי להאיר חשכות הלילה של רוב כעס. ועי"ז נזכה דייקא לתכלית השלימות של בנין בהמ"ק ב"ב וכדאי' ע"פ כי יתנו בגוים בזכות המשניות יגאלו שהוא תושבע"פ וכדאי' בתנחו' (נח) ע"פ העם ההולכים בחושך ראו אור גדול אלו בעלי תלמוד שהקב"ה עתיד להאיר עיניהם לעתיד לבא. וזהו שרמזו ז"ל בט"ו באב מאן דמוסיף יוסיף שיתוספו לו חיי עולם עד שנזכה עי"ז לבנין בהמ"ק ב"ב שיהי' ביום זה כדברנו הנ"ל. וממילא יש סמך ג"כ למשתה ושמחה ביום הזה שנקרא יום שמחת לבו כי אין שמחה אלא ביין כמו שנא' ויין ישמח לבב אנוש. והוא ענין שמחת התרבות תושבע"פ בלב כמו שנא' פקודי ה' ישרים משמחי לב המרמז על בחי' תושבע"פ שהמה מיישרים העקמימיות שבלב שבא ע"י רוב כעס ומזה נולד השמחה בלב. וכמו שנא' אור זרוע לצדיק שהוא בחי' אור של תושבע"פ הנזרע בלב צדיק ועי"ז ולישרי לב שמחה שמיישר העקמימיות שבלב ומזה נולד השמחה:
1
ב׳והנה איתא בגמ' ו' טעמים על יו"ט של ט"ו באב ומכל הטעמים אין בהם טעם מספיק שעבור זה יהי' נקבע בתמידית ליו"ט כשאר הימים טובים שהארת הנס הראשון שהי' להכלל ישראל באותו זמן נשפע הארה מקדושה זו גם בהווה להכלל ישראל כמו מאז. משא"כ בטעמים של ט"ו באב שנזכרו בגמ' שהי' רק בפרט ענין של אותו הדור בלבד. כמו הטעם שהותרו השבטים לבוא זה בזה ושהותר שבט בנימין לבוא בקהל וכן כולם. א"כ מהו ענינו להיות עבור זה יו"ט גם היום לכלל ישראל. אמנם ע"פ דברנו הנ"ל יובן שביום הזה מתנוצץ התיקון של הפגמים מה שעי"ז נחרב הבית וע"י התיקון של הפגמים נזכה לבנין בהמ"ק שיבנה ב"ב באותו יום. והנה ידוע שעיקר רוב כעס של היצה"ר הוא בהג' דברים הקנאה והתאוה והכבוד שמוציאין את האדם מן העולם. והתיקון שלהם הוא כשנתברר הטוב באותו ענין בעצמו. ויש לרמז זה ג"כ בגמ' (גיטין נ"ה:) בענין החורבן אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא אשקא דריספיק חרוב ביתר שהמה נגד הג' פגמים של קנאה תאוה וכבוד. ונגד זה רמזו ג"כ בגמ' ג' טעמים על יו"ט של ט"ו באב מפני שמתנוצץ בו ביום התיקון על ג' הפגמים הנ"ל. וענין קמצא ובר קמצא הוא הפגם של קנאה ושנאת חנם שהי' בהם. ונגד זה רמזו ז"ל הטעם של ט"ו באב יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה שהוא התיקון של קנאה כי גם באותו הדור שנאסרו ע"י טענת בני יוסף שלא יסוב נחלה ממטה למטה הי' נראה על הגוון כענין קנאה כי מה איכפת להם שיתערבו נחלת השבטים. אמנם מפני שפנימיות כוונתם הי' לש"ש מצד חיבת הארץ. כי כל דבר הוא בעולם שנה נפש וכמו שיש פרטי בחינת קדושה בנפש בכל שבט בפ"ע כענין ראובן בקדושת הראי' ושמעון בקדושת שמיעה כמו"כ לעומת זה יש בחי' פרטיות בחדשי השנה וכמו"כ גם בעולם בקדושת ארץ ישראל יש התחלקות בחי' הגבולין לפי ערך בחי' השבטים כאמרם ז"ל שהגורל הי' צווח אם שבט פלוני עולה גבול תחום פלוני עולה עמו. כי כל גבול יש לו שייכות בחי' קדושתו דייקא לאותו השבט. וגם אם לפעמים יארע שיסוב קדושת גבול שבט אחד לשבט אחר ע"י מכירה ג"כ אינו לצמיתות רק עד היובל כמו שנא' ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו. וזה הי' טענת בני יוסף ואם יהי' היובל ונוספה נחלתן על נחלת המטה וגו'. לכן הסכים להם הקב"ה בהוראת שעה מפני שהי' פנימיות כונתם לש"ש הגם שהי' נראה כעין קנאה. אבל לדורות מצאו באותו יום דרש מפסוק זה הדבר שלא יהי' נוהג אלא באותו הדור בלבד אבל בשאר הדורות יוכלו השבטים להתערב זב"ז. וזה התנוצצות תיקון הפגם של קנאה שנעשה ביום זה ע"י שהותרו השבטים לבוא זה בזה. ואתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא היא בחי' פגם של התאוה (כמו שנת' לעיל אות א') ונגד זה הוא התיקון של אותו יום שהותרו שבט בנימין לבוא בקהל כידוע שהי' ע"י פגם התאוה שהי' נפגם בזה כל השבט ע"י פלגש בגבעה שהחזיקו ידי עוברי עבירה ועי"ז נשבעו כלל ישראל שלא יתנו לבנימין אשה שלדעתם נפגם כל השבט לעולם. ואחר זה מצאו להם תיקון ביום ט"ו באב שמותרים לבוא בקהל כי גמירא דלא כלה שבטא והוא התיקון של תאוה. ואשקא דריספיק חרוב ביתר הוא בחי' פגם של כבוד והתנשאות שהי' בביתר לכן הי' נוטעים ארזים ע"ש כארז בלבנון ישגה. ועיקר התנשאות שהי' בהם ע"י שהי' בהם התרבות של ד"ת ועבור זה הי' סבור רע"ק על בן כוזיבא שהוא משיח ואי' בהרמב"ם ז"ל שרע"ק הי' נושא כליו של בן כוזיבא כי רע"ק הי' שורש תושבע"פ כאמרם ז"ל כולהו סתימתאה אליבא דרע"ק וגם אי' בתנחו' (חקת) ע"פ וכל יקר ראתה עינו זה רע"ק וחביריו דברים שלא נגלו למשה נגלה לרע"ק וחביריו. ומחמת שהי' בביתר בדורו של רע"ק התרבות חכמת תושבע"פ הי' סבור שבזכותם יהי' משיח כא' ז"ל ע"פ כי יתנו בגוים וגו' שבזכות משניות שהי' אז עיקר תושבע"פ יהי' הגאולה. וגם אמרו ז"ל (קה"ר פ' י"א) תורה של עוה"ז הבל הוא נגד תורתו של משיח. וע"ז דרשו ז"ל על ביתר גדע בחרי אף כל קרן ישראל כי קרן ישראל הוא ההתנשאות שיש להם ע"י התורה כמו שנא' קרנו תרום בכבוד ואין כבוד אלא תורה כמ"ש כבוד חכמים ינחלו כמ"ש בחולין. וע"י הפגם של התנשאות שלהם נענשו כמו שאמרו ז"ל מה מים מניחין מקום גבוה והולכים למקום נמוך כך אין ד"ת מתקיימין אלא במי שדעתו שפילה עליו ולכן נענשו במדה כנגד מדה שלא נתנו לקבורה שהוא תכלית הבזיון היפך של הכבוד. ובט"ו באב שנתנו לקבור' הי' התיקון שלהם ולכן תקנו אז ברכת הטוב והמטיב כי אין טוב אלא תורה כמו שנא' כי לקח טוב וגו' והמטיב לאחריני הוא השפעת התורה להמקבלים וזה הי' עיקר תיקונם כנ"ל (ונת' באריכות לעיל אות א'):
2
ג׳והנה שלשה פגמים הנ"ל של קנאה תאוה וכבוד הם השורש של הג' עבירות החמורות ע"ז ג"ע ושפיכות דמים כי ע"י הקנאה באים לידי רציחה ושפ"ד ותאוה לידי עריות וכבוד מביא לידי ע"ז. כי ע"י התנשאות שבאדם רוצה למשול על הכל להיות מלך ואחר זה לעשות עצמו אלוה כמו שנא' אעלה על במתי עב אדמה לעליון וכאמרם ז"ל כל המתגאה כאלו עובד ע"ז. ויש עוד ב' טעמים בגמ' על ט"ו באב יום שכלו בו מתי מדבר ויום שביטל בו הושע בן אלה פרוסדאות של ירבעם שלא יעלו לרגל. ושני אלה המה תיקון על פגם עון החמור של לשון הרע שהוא שקול נגד ג' עבירות הנ"ל ועיקר החורבן נמשך מזה. כי מתי מדבר נגזר ע"י עון לה"ר של מרגלים שקבעו בכי' לדורות על חורבן בהמ"ק בת"ב ונגזר אז לזרותם בארצות. וביום שכלו מתי מדבר בט"ו באב נעשה תיקון על לה"ר שקבע בכי' לדורות. והחטא של ירבעם שנחלק מלכות בית דוד נמשך ג"כ ע"י לה"ר שקיבל דוד ואמר אתה וציבא תחלקו את השדה וכמו שא' דאלמלא קיבל דוד לה"ר לא וכו' ולא גלינו מארצנו. ואותו יום שנתבטל מעשה ירבעם של הפרוסדאות נעשה תיקון על הפגם הזה של לה"ר. וטעם האחרון בגמ' שבו ביום פסקו לכרות עצים למערכה. והנה כל הטעמים הקודמים הם היו תיקונים על הקילקולים לבער הפגמים שבנפש. והטעם הזה מרמז על הוספת התלהבות הקדושה בנפש מיום הזה. כי ענין הבאת עצים למזבח הי' בבית שני שחרבו הגוים העצים שבארץ ישראל ולא הי' מצוי מה לבער על המזבח ותיקנו להתנדב עצים להלהיב את אש הקדושה על המזבח. וביום ט"ו באב פסקו מלכרות עצים כי יש די באש הקדושה הנשפע באותו יום על כל השנה. והאש של הקדושה הוא ע"י אותיות י"ה של איש ואשה שזכו ושכינה ביניהם ונעשה עי"ז ב' פעמים אש של גבוה לכלות האש של היצה"ר של תאוה הנקרא אש כמו שא' (קידושין פ"א.) נורא בי עמרם וחזי דאנת נורא. והאש של יצה"ר של כבוד וע"ז כמ"ש (יומא ס"ט:) נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קה"ק. ואמר עוד שם בגמ' וקרו לי' יום תבר מגל הוא מרמז ג"כ שע"י חרב הגבורה של הקדושה שנאמר בגבריאל וחרבו שלופה בידו וא' בסנהדרין צ"ה ב' אמר לו הקב"ה לגבריאל מגלך נטושה ע"ש. עי"ז נשבר המגל חרב גבורה של ההיפך הוא היצה"ר של הקנאה ורציחה שהוא קליפת עשו שנא' בו ועל חרבך תחי' וכל הג' אשות הם רק בקדושה:
3