פרי צדיק, תולדות ב׳Peri Tzadik, Toldot 2
א׳שלש סעודות שבת למדו בגמ' (שבת קיז:) מתלתא היום ע"ש. ורק בהיום א' שכנגדו סעודת ליל שבת כ' אכלוהו היום משא"כ אח"כ לא נזכר לשון אכילה. ומזה אמרנו סעד למ"ש בזוה"ק (ח"ב פח א) לסדרא פתורא בליליא דשבתא כו' אפי' ביומא דשבתא נמי דעיקר חיוב אכילה בלילה. ומ"ש בגמ' (פסחים קה.) כבוד יום קודם הוא רק לענין יין לקבוע סעודתו על היין. וכן האריז"ל חשב סעודת ליל שבת נגד קדושת יצחק אע"ה ויצחק מצינו שצוה לעשות לו מטעמים לאכילה. דבאאע"ה מצינו רק שעשה משתה ביום הגמל את יצחק שהיה סעודת מצוה וכמ"ש תוס' (שבת קל.) מפרדר"א שהי' ח' דמילה ה"ג מל. אבל כאן לא מצינו שהיה אז שבת או יו"ט. שאף שלא נצטוו על שבתות ויו"ט מ"מ הי' שייך סעודת מצוה כיון שקיימו האבות כל התורה. אבל בחול מצינו בגמ' (שם קנא:) שנינו מי שעושים כל ימיהם כחגים ואיך ציוה יצחק אע"ה לעשות לו מטעמים. גם לשון כאשר אהבתי אינו מובן דזה שייך אם היה אומר מאכל שצריך לפרט כאשר אהבתי אבל כיון שאמר מטעמים והיינו שיהי' לו טעם ערב למה לו לפרט כאשר אהבתי. אך ענין מטעמים הוא עדמ"ש (ב"ר פ' יא) ויברך אלהים את יום השביעי ברכו במטעמים. והיינו דסעודת שבת יש בו מטעמים שערב לנפש שיש בו קדושה ומרגיש הנפש קדושה בטעם. וז"ש שבסעודה שעשה רבי לאנטונינוס בשבת הרגיש גם אנטונינוס מקדושת הטעם וערב לו. וכן בסעודת יו"ט יש בו מטעמים דישראל מקדשי לי' ומכניסים בו קדושה בהסעודות. וזה שמצינו בגמ' לשון עבידנא יומא טבא לרבנן ופירש"י (קידושין לא.) סעודה לתלמידים ומה הלשון יומא טבא. אך המכוון שמופיע קדושה להסעודה וזהו יומא טבא אור כי טוב. ומזה למד היש"ש בב"ק לענין סעודת מצוה דסיום מסכת. וכן כונת יצחק אע"ה במ"ש ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי. והוא דכ' ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ות"א ארי מצידי' הוה אכיל. וע' ברמב"ן עה"פ ויבז עשו שהביא מהאבן עזרא שיצחק היה אז עני ולכן אהב את עשו בעבור צידו והוא ז"ל חלק עליו ע"ש וכ' והציד אשר בפיו כן יעשו השרים בוחרים בציד כו'. ואח"כ כ' במה שאמר לברך אותו אחר עשיית המטעמים שיחול עליו רוה"ק כענין והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' ע"ש. ואף שבודאי דברי הרמב"ן ז"ל אמיתים ויש לו כונה בזה אבל מ"מ גם זה אינו מובן וכי יצחק יאהבהו בשביל הציד והרי אנו רואים שרבקה צותה ליע"א לעשות גדיי עזים שטעמו כטעם הצבי ולא הרגיש יצחק אע"ה שינוי בטעם שיבחר בציד דוקא. גם מ"ש שע"י הסעודה והמטעמים יחול עליו רוה"ק והביא ממ"ש כנגן המנגן וגו'. שם בודאי היו מנגנים בשירות ותושבחות והי' שמחה של מצוה שכן למדו מזה שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה כמ"ש (שבת ל:). ובמדרש תנחומא מהו כי ציד בפיו הי' צד את יצחק הצדיק בפיו ע"ש ודרש זה לתרץ שמפני כן אהבו. אבל מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו כי ציד בפיו וכתרגומו ארי מצידי' הוה אכיל וכמ"ש הרמב"ן וכמ"ש בב"ר ע"פ כי ציד קופרא טבא לפומי' וכסא טבא לפומי'. אף שדרשו עה"פ איש יודע ציד צד בבית צד בשדה כו' היך מתקנין מילחא ע"ש. ונראה עפמ"ש הר"ן (לריף רפ"ב דקידושין) עמ"ש מצוה בה יותר מבשלוחה אע"פ שאין אשה מצווה על פו"ר מ"מ י"ל מצוה מפני שהיא מסייע לבעל לקיים מצותו ע"ש. והנ' מצינו עשו שהי' מקיים כיבוד אב וכמו"ש (ב"ר פ' סה) ארשב"ג כו' ולא שמשתי אותו א' ממאה ששמש עשו את אביו כו' ואף שבודאי לא היה כונת רשב"ג לשבח את עשו שקיים מצות כיבוד יותר ממנו שהרי זה אסור לומר כמה נאה כו' כמ"ש (ע"ז כ.) וכ"ש לשבחו במדה או שמקיים מצוה. רק בודאי כונת עשו לא היה לש"ש רק מפני ד"א חייבו שכלו לכבד או"א שהביאוהו לחיי עוה"ז היקר בעיניו ואדרבה הם מכבדים יותר לפי חביבות העוה"ז בעיניו. משא"כ ישראל שאין עוה"ז חשוב בעיניו שיכבד אבותיו מפני שהביאוהו לעוה"ז שהרי אמרו (עירובין יג:) נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא רק מכבד או"א מפני מצות ה'. וכונת רשב"ג הי' ללמוד מעשו שקיים מצות כיבוד מפני השכל וד"א ללמוד מזה לקיום המצוה לשם ה' וכמו שלמדו גם בגמ' (קידושין לא.) צאו וראו מה עשה כו' ודמא בן נתינה שמו. אך עכ"פ מצינו שקיים עשו כיבוד ומאכילו מצידי' תמיד. ואין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' אפי' שכר שיחה נאה כו'. ואף בשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות כמ"ש (נזיר כג:) ואף שהיה כונתו להרע לישראל ולעשות נגד רצון השי"ת. כיון שהקריב קרבנות לה' זכה כו' וכש"כ עשו שהי' מאכיל לאביו ומקיים המצוה כתיקונה רק כונתו לא הי' לשם שמים רק מפני חיוב השכל בודאי היה לו מצוה בזה. והי' יצחק אע"ה מרגיש באכילתו קדושת סעודת מצוה שהוא מסייע לו לקיים מצות כיבוד שאי אפשר לבן לקיים כי אם ע"י סעודת האב שססעדו וכסברת הר"ן. וזהו ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ארי מצידי' הוה אכיל שהי' מטריח לחפש ציד להאכיל לאביו והי' מרגיש בזה קדושת סעודת מצוה והי' סבור שכונתו ג"כ לש"ש וע"כ אהבו שמאכילו סעודת מצוה:
1
ב׳וע"כ כשרצה לברכו מפני שהי' סבור שהוא טוב וכמו שדרשו עמש"נ יודע ציד שהי' צד את אביו והי' סבור שהוא מדקדק במצוה. ורצה שבשעה שיברכו תשרה עליו השכינה לכן א"ל וצודה לי ציד ועשה לי וגו'. וכ' ציד יתיר ה' אף שאינו נקרא ואי' מהאריז"ל שבכ"מ שיש תוספות אות משם הק' הוא תוספת קדושה. וכמו שמצינו בהיפך שכ' (ב"ר פ' נח) שחסרתו התורה ואו עפרן חסר וכאן כ' יתיר ה' שיכנים בזה קדושה יתירה ממצות כיבוד. ויצחק הי' סבור שתמיד עושה לשם מצוה וע"כ מרגיש בו קדושת סעודת מצוה. רק כאן היה חושש כיון שמצוהו להביא ציד כדי שיברכנו פן יכוין להנאת עצמו שיקבל הברכות. וע"כ א"ל ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי דייקא והיינו שיהי' בקדושה. וא' והביאה לי ואוכלה בעבור תברכך נפשי וגו' והיינו שע"י השמחה של סעודת מצוה שתרגיש הנפש בהמטעמים. הנפש בעצמה תברך כפי מה שיבא בה מהשכינה שתשרה מתוך שמחה של מצוה. כי הוא מצדו לא ידבר שהרי אין מסיחין בסעודה כמ"ש (תענית ה:) רק מכח הנפש יגולגל על פיו הברכות ע"י השראת השכינה. וע"כ רבקה כשספרה ליעקב דברי יצחק אמרה ואברככה לפני ה' אף שהוא לא אמר לפני ה'. רק הוא עצמו מה שאמר בעבור תברכך נפשי שהמכוון שתשרה עליו שכינה ותהיה מדברת מתוך פיו הברכות וזהו מ"ש לפני ה'. ואח"כ אמרה ליעקב ועתה בני שמע בקולי וגו' לך נא וגו' ויש להבין למה היה לה לבקשו כ"כ על דבר קל וקטן שישמע לקולה ואמרה בלשון נא ובפרט שהיא דורשת טובתו. אך הטעם שרצתה רבקה אמנו שירגיש יצחק בהמטעמים טעם סעודת מצוה מעין קדושת המטעמים שצוה לעשו לעשות והיינו מצות כיבוד. וזה לא ירגיש במאכל יעקב שהרי לא נצטוה ממנו להביא וחששה פן ירגיש יצחק אע"ה שאינו עשו המצווה ממנו. וע"כ אמרה ליעקב שיעשה בכונה רצוי' לקיים מצות כיבוד אם. וזש"נ שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך לך נא וגו' ותקיים מצות כיבוד אם ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב. והיינו שאמרה שגם היא תוכל לעשות המטעמים אשר דרש יצחק מעשו שהוא להכניס קדושת מצות כיבוד אב. והיא תכניס בזה מצות כיבוד אם וירגיש ג"כ יצחק טעם סעודת מצוה. וכן מצינו שהיו מדקדקין שיהי' סעודתם סעודת מצוה כמו"ש (ביצה טז.) שמאי הזקן כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת כו' אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לש"ש שאמר ברוך ה' יום יום. והוא דשמאי רצה שיהי' אכילתו סעודת מצוה וע"כ נהג שהכין הכל לשבת והיה אכילתו כדי שיושאר היפה הימנו לשבת והרגיש באכילתו טעם מצות ענג שבת. אבל הלל מצינו (ויק"ר פ' לד) גומל נפשו איש חסד זה הלל הזקן כו' א"ל לגמול חסד עם הדין אכסניא בגו ביתא כו' והדין נפשא עלובתא לאו אכסניא היא ע"ש. וז"ש מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לש"ש והיינו שהי' כל אכילתו סעודת מצוה שלא הרגיש הנאת הגוף רק כמאכיל לאורח ומקיים מצות גמ"ח ולא הוצרך למדת שמאי הזקן. וכן כל א' מהקדושים מחפש שיהי' אכילתו סעודת מצוה. ובשבת כל ישראל אוכלין סעודת מצוה שהנשמה נהנית מאכילת שבת וכמ"ש בזוה"ק (ח"ב רד רע"ב) שהנשמה יתירה נהנית מענוגי שבת. ואמרנו שזהו שדקדקו בגמ' וא' כל המענג את השבת ולא אמרו כל המתענג בשבת. דקאי על הנשמה יתירה שנקראה שבת וכמ"ש בזוה"ק (שם פח ב) ושבת יומא דנשמתין איהו ולא יומא דגופא כמ"ש בזוה"ק (שם רה סע"א). ואין בהאכילה שום הנאת הגוף רק עיקר האכילה להנאת הנפש. וז"ש ברכו במטעמים שהנפש מרגשת וערב לה מאכל שבת. ובמ"ר ע"פ ועשה לי מטעמים ג"ד נאמרו בעץ שאכל אדה"ר טוב למאכל ויפה לעינים כו' והוא דכ' טעמו וראו. ובאכילת מצוה יש קדושה בטעם וכן קדושה בראי'. אך באכילת אדה"ר הי' ערבוב טו"ר. אבל בסעודת מצוה שאין בה ערבוב מרע כלל יש הנאת הנפש גם מהראי' וכן מהטעם והוא יפה לעינים ג"כ דהיינו טעמו וראו. ויצחק אמר שכיון שלא יוכל להנות מהראי' של סעודת מצוה עשה לי מטעמים שארגיש טעם סעודת מצוה. ובסעודת שבת יש הנאת הטעם שבקדושה והראיה שבקדושה. והנשמה יתירה ניהנית משניהם טעמו וראו:
2