פרי צדיק, תולדות ג׳Peri Tzadik, Toldot 3
א׳סעודות שבת נקראו סעודתא מהימנותא ונקראו סעודתא דמלכא. וכמ"ש בזוה"ק (ח"ב פח ב) והוא עפמ"ש (זח"ג רל א) איהי אמונה והיינו שם אדנ"י שכנגד מדת מלכות. וזה שמצינו (סוף ברכות) כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה כאלו נהנה מזיו שכינה שנ' עם חותן משה לפני האלהים. ושם אלהים היינו שכינה אלהים שבמע"ב אלהים בתראה (זח"א לא ב) וכן מצינו בזוה"ק (ח"ב כב ב) משה דהוה מארי' דביתא איש האלהים וכו' ע"ש. וזהו סעודתא דמהימנותא איהי אמונה. ויש סעודתא דמלכא והוא כמ"ש (אבות פ"ג) ג' שאכלו ואמרו עליו ד"ת כו' זה השלחן אשר לפני ה'. והיינו שהוא כאכילת מזבח שולחנו של מקום והוא שולחן של שם הוי"ה. והיינו שיש ב' מיני סעודות. מצד מדרגות צדיק הוא סעודת מצוה והיינו סעודתא דמהימנותא שע"י הפחד והמורא שנמשך עליו שהוא משם אלהים והוא כעומד לפניו שנופל הפחד והיראה נתבטלה הנאת הגוף שאינו מרגיש כלל כענין שאמר רבינו הקדוש ולא נהניתי אפי' באצבע קטנה (כמ"ש כתובות קד.) אף שלא פסק מעל שולחנו לא צנון ולא חזרת וכו' (כמ"ש ע"ז יא.). ויש סעודה מצד מדרגת חכם דאי' בזוה"ק (ח"ב סא סע"ב) מזונא עלאה יתיר מכלא הוא מזונא דחברייא כו' מזונא דרוחא ונשמתא כו' החכמה תחי' בעלי' כו' עייש"ב. שהוא מוצא פי ה' שבמאכל זהו אכילה בקדושה הרבה יותר ממצוה. שהוא מאותיות של תורה לכו לחמו בלחמי ומכניס קדושה בלב וזה נקרא שלחן אשר לפני ה' שהוא כקרבן ממש. וכמו שמצינו (ברכות י:) כל המארח ת"ח בתוך ביתו כאלו מקריב תמידין. וא' (יומא עא.) הרוצה לנסך יין ע"ג המזבח ימלא גרונן של ת"ח יין. וכן (כתובות קה:) כל המביא דורון לת"ח כאלו מקריב בכורים. וכל קרבן הוא לשם הוי"ה וזהו סעודתא דמלכא. וסעודת שבת הוא מצד ב' המדרגות. שהוא סעודת מצוה שצוה השי"ת לאכלה ונקראה סעודתא דמהימנותא. ונקרא ג"כ סעודתא דמלכא כקרבנות עפמ"ש (שבת קיט.) מי עדיפת לן מינה שבשבת כל ישראל כת"ח וזוכין למזונא דחבריא והוא כאכילת קרבנות. וזה ענין המחלוקת בזוה"ק פ' זו (קמב סע"א) בההוא זמנא ערב פסח הוה כו' וע"ד עבדת תרי תבשילין. רי"ה אמר רמז הכא דזמינין בנוי דיעקב לקרבא שני שעירים כו' ביומא דכפורי כו' ומתרוייהו טעים יצחק ואכיל. והיינו דמ"ד שהיו נגד פסח וחגיגה היינו שהי' סעודתו סעודת מצוה כפסח וחגיגה שצוה השי"ת לאכול. ומ"ד שהיו כנגד שעירי יוהכ"פ ס"ל שהיו כקרבנות ממש דהשעירים ביוהכ"פ הם קרבנות רק שאסור לאכלם ביוהכ"פ. וכאן מתרוייהו טעים יצחק שהיה אכילת יצחק כקרבנות ממש. וזה שחידש יעקב שא"ל כי הקרה ה' אלהיך לפני ואי' במ"ר אם לקורבנך המציא לך הקב"ה כו' למאכלך עאכ"ו. והיינו שאכילתו כקרבנות ממש ומעולה מהם. וכן אמרה לו רבקה ואברככה לפני ה' והיינו שרבקה ידעה מעלת יצחק אע"ה כי אכילתו כאכילת קרבנות ונקרא שלחן אשר לפני ה'. רק יצחק אע"ה לא רצה לומר כן לענוותנותו וביקש שיעשה לו מטעמים והיינו שיהיה סעודת מצוה כאשר אהבתי תמיד שיהי' סעודתו סעודת מצוה. ויש הבדל בין תשמישי מצוה לתשמישי קדושה דתשמישי מצוה נזרקין. ומ"מ בשעת המצוה תשמישי מצוה ג"כ יש בהם קדושה כמ"ש (שבת כב.) שלא יכסנו ברגל שלא יהו מצות בזויות עליו והיינו שיש בהמצוה קדושה לשעתה ולכך אמר בעבור תברכך נפשי. והיינו בעת האכילה תשרה עליו שכינה ויצא מפיו הברכות כמו שאמרנו. ורבקה שידעה מעלת יצחק שאכילתו כקרבנות ממש והוה תשמישי קדושה אף לאח"כ ונקרא השלחן אשר לפני הוי"ה ולכן אמרה ואברככה לפני ה'. וכן יעקב אע"פ שאמר בעבור תברכני נפשך כלשון יצחק לעשו. מ"מ רמז לו אם לקורבנך המציא לך כו' שאכילתו כקרבנות ממש ומעולה מהם:
1
ב׳וזה שנא' ותתן את המטעמים ואת הלחם אשר עשתה ביד יעקב בנה. אף שלא מצינו שעשתה רק מטעמים מהגדיים. ואי משום דכל סעודה קרוי לחם כמ"ש רש"י עפמש"נ עבד לחם רב מ"מ כיון שכ' את המטעמים למה כ' את הלחם. רק הענין לפי האמור דאכילה זו היה כקרבנות שנקרא לחם אלהיהם לחמי לאשי. ולכן נזכר כאן ביד יעקב בנה שיעקב אע"ה הכנים בהם קדושה יתירה ע"י כונתו לש"ש לקיים מצות אמו ולא נתכוין כלל להנאת עצמו. וע"י כן נתעלה קדושת המטעמים. וכן היה שאחר שסעד אמר הברכות וכ' בקרבן בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. ואי' במ"ר (ר"פ וירא) מה אם זה שהקריב שור ואיל לשמי הריני נגלה עליו ומברכו. ובגמ' (ברכות ו.) שאפי' א' שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנא' בכל המקום וגו'. אף דזה נאמר במזבח וקרבן אבל ד"ת גדול מקרבנות כמ"ש (מנחות קי.) ע"פ זאת התורה לעולה ולמנחה דא"צ לא עולה וכו' וד' אמות של הלכה כקדושת מזבח כמ"ש (ברכות ח.) משחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה. ומש"נ אזכיר את שמי ולא כ' תזכיר כי מאתע"דלת אתער כן לעילא. ושמי נקרא ד"ת כמו שנדרש (שם כא.) לברכת התורה לפני' מדכ' כי שם ה' אקרא וגו'. והקב"ה יושב ושונה כנגדו (כמ"ש תמיד לב.). ובקרבנות דכ' לחמי לאשי שנקרא לחמו ית' הקב"ה משפיע לו ג"כ לחמו שהוא ד"ת וע"כ גם בקרבנות נא' אזכיר וגו' ועי"ז אבוא אליך וברכתיך והיינו שהברכות הם מהשי"ת. ויעקב אע"ה הוסף ויבא לו יין וישת. ואם היה פסח הוא הזמן שתקנו חכמים לשתות ד' כוסות. ואם הי' כנגד שעירי יוהכ"פ הי' היין כנגד נסכי יין כמ"ש הרוצה לנסך יין ע"ג המזבח ימלא גרונן של ת"ח יין. ובמ"ר ג"כ נרמז טובים לך כו' וטובים לבניך שעל ידן הוא מתכפר להן ביוהכ"פ כו' ונשא השעיר עליו זה עשו כו' עונותם עונות תם כו'. ובאמת אלו ואלו דא"ח ככל מחלוקת חז"ל. ועדמ"ש בס' קדושת לוי (דרוש לפסח) על מ"ש הפייטן שבפסח מל א"א ובמ"א כ' שביוהכ"פ מל א"א. וכ' דקדושת המועדים ישראל מקדשי לי' ובזמן שכל ישראל מכניסין בו קדושה יש בו קדושת החג. ואברהם אבינו הי' א' שה' עובד את הבורא ב"ה ומעורר המדות כמש"נ אחד הי' אברהם. נמצא א"א היה אפשר לו לעשות יו"ט בכל יום שהוא מעורר איזה מדה ממדות וכן הי' אפשר לו לעשות שני יו"ט ביום א'. דהיינו כשהי' לו אהבת הבורא הי' אפשר לו לעשות פסח וכן כשהיה לו באותו יום יראת ה' אז אותו יום הוא יוהכ"פ כו' עייש"ב. וכן כאן כשהתעוררו בבחי' גודל אהבה מדת אאע"ה הי' אז קדושת חג הפסח שכנגד קדושת א"א והיו הקרבנות פסח וחגיגה. ואח"כ ע"י הצער שהיה ליעקב אבינו ממה שהיה צריך ללבוש עצמו בבגדי עשו ולומר דבר שאינו והתפלל הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה כמ"ש בזוה"ק. ע"י זה הוריד יע"א ע"ה קדושת יוהכ"פ ומחילת עונות והיה אז קדושת יוהכ"פ בעשיה ממש כמ"ש בס' קדושת לוי. והיו הב' גדיים כשעירי יוהכ"פ שהיו קרבנות ממש שא' הי' להשם והב' הי' צריך ג"כ להיות במקדש. ולהיות שניהם שוין במראה ובקומה ודמים ובלקיחתן כא' כמ"ש במשנה (יומא סב.) ואלו ואלו דא"ח:
2