פרי צדיק, ויחי ב׳Peri Tzadik, Vayechi 2
א׳ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב וגו' ויקרבו ימי ישראל למות. להבין זאת מה דאי' בזוה"ק (ריו ב) ובתדב"א (סא"ר פ' ה) שי"ז שנים הללו שבארץ מצרים היה עיקר החיים שלו שלא בצער ושלא ביצה"ר ומעין עוה"ב. ומ"מ נא' בלשון יעקב שהוא קטנות המדרגה כידוע וכמו כן בכללות חייו קמ"ז שנה נאמר ג"כ בשם יעקב ואח"כ נא' בלשון ויקרבו ימי ישראל וגו' שהוא בחי' המדרגה הגדולה. והקשה זה ג"כ בזוה"ק (רכא ב). וגם הלא אמרו (ספ"ק דב"ב) שג' האבות הטעימן הקב"ה בעוה"ז מעין העוה"ב ולא שלט בהן יצה"ר ודרשו מדכ' בכל מכל כל והנה זה שאמר יעקב אע"ה וכי יש לי כל היה עוד הרבה שנים קודם ויחי יעקב בארץ מצרים ואז כבר נשלם בבחי' כל היינו שלימות החיים והיאך אמרו בזוה"ק ובתדב"א שעיקר שלימות החיים היה השבע עשרה שנה ובארץ מצרים דייקא. אמנם יובן עפמ"ש (ב"מ לג:) ולבית יעקב חטאתם אלו ע"ה שזדונות נעשות להם כשגגות. כי בודאי יעקב אע"ה בעצם שרש נפשו כבר היה נשלם בעת שישר אל המלאך ויוכל שהיה שרו של עשו שהוא כח היצה"ר. וקרא שמו ישראל כי שרית עם אלהים וגו' ולכן אח"ז אמר לעשו וכי יש לי כל שכבר זכה באמת לשלימות החיות שלא ביצה"ר. אך מפני שכל ענינו של יעקב אע"ה לסבול צער גידול בנים כדי להשריש הקדושה לזרעו אחריו לדורות עולם גם לנפשות הנמוכים אשר בשם יעקב יכונה שיזכו ג"כ לחיי העוה"ב שלא ביצה"ר. וזה היה דייקא בי"ז שנה שהיה בארץ מצרים שאז נשלם החיות גם ב' נפשות של בחי' יעקב כנז"ל. וזש"נ לו במראות הלילה יעקב יעקב אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם דייקא ע"י ירידתם למצרים יתבררו כל הנפשות להיותם מוכנים לקבלת התורה. שהם בעצמם שזכו להזדכך היו כל הס' רבוא נפשות שהיו הדור דעה. וזה ענין פר' זו שהוא סוף ספר בראשית ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה שבזה נשלם שלימות הבריאה גם לנפשות הפחותים שבישראל שיזכו לחיי עולם. ואיתא בב"ר על רבי שהיה ניצוץ מנשמת יעקב אע"ה שהיה דר בציפורי י"ז שנה וקרא על עצמו ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה וחיה יהודה כו'. וכל אותם השנים היה חושש ביסורין כדי לתקן כללות נפשות ישראל שיזכו לשלימות החיות של עוה"ב וגם מה שעבר עליהם יהיה בסוף נתקן הכל כמש"נ ורבים מישני אדמת עפר יקיצו וגו' וענין היקיצה נא' בצדיקים כמש"נ הקיצו ורננו שוכני עפר שהמיתה הוא רק כשינה ומזה הלשון בדברי רז"ל על המיתה כד דמך. ומ"מ מצינו זה הלשון (בב"ר פר' סה) בהדא סיעא דפריצין כו' חד מנהון דמך וכמ"ש מזה כבר. וע"ז גמר אומר ויהי ימי יעקב שני חייו בכלל קמ"ז שנה שע"י הי"ז שנה שבסוף נתבררו כל בחי' חיי יעקב שהמה הנפשות השפלים לטובה. כי עיקר המכוון מן האדם רק מה שיתברר בסופו ועי"ז נתקן ונשלם כל מה שעבר עליו דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא (כמ"ש זח"ב קפד א) וכמו ששמענו בשם הרה"ק מפרשיסחא זצ"ל ע"פ ותלך לדרוש את ה' שפירש"י מה תהא בסופה דהיינו שרבקה חשבה שהוא עובר א' שיש בו שינוי עתים ורצונות פעמים לטוב ופעמים להיפך כי כשעוברת על בתי מדרשות מפרכם לצאת וכמו"כ בהיפך. וע"ז דרשה את ה' לידע אם עכ"פ יתברר בסוף לטוב יהיה הכל טוב. ואיתא בזוה"ק (ריו ב) שפרשה זו סתומה דלא אתחזי לאפרשא בין וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד ובין ויחי יעקב והיינו כי ענין הפסקות הפרשיות שבתורה א' (ריש תו"כ) שהוא כדי ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ומה שהפרשה סתומה יורה שאין בו ריוח להתבונן והיינו שאין שכל האנושיי משיג זאת ע"פ בינת הלב מה שנא' וישב ישראל בארץ מצרים. כידוע שמתחלה לא ירדו למצרים להשתקע בה ח"ו רק לגור בה ועכ"ז ויאחזו בה שנעשו נאחזים ונקלטים בקליפת מצרים ערות הארץ כעובר במעי אמו. ומזה דייקא ויפרו וירבו מאד שפרה ורבה הקדושה ויחי יעקב בארמ"צ י"ז שנה והיינו שלימות חיות דקדושה לבחי' יעקב גם לנפשות הנמוכים שירדו בתחתית המדרגה כי לית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא. והוא ענין סתימת הפרשה הנהגת הש"י למעלה מהשגת האדם. וידוע שגלות מצרים היה השרש לכל הגליות ובזה נעשה הרשימה לדורות לכל הגליות וכל הירידות שיעברו על נפשות ישראל בכלל ובפרט. שדייקא ע"י השפלות והירידה יתעלה הקדושה בתכלית להתברר בשלימות כמש"נ וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. וע"ז מרמז ג"כ בסיום הפרשה ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים ובזה נשלם ספר בראשית. שהוא ענין שלימות הבריאה כאשר נשלם קדושת הברית בשלימות. והוא ג"כ דייקא ע"י נהורא דנפיק מגו חשוכא כמו שהיה בגמר הבריאה ביום הששי שהוא כנגד יסוד. והיה מה שהיה ובסוף היום נאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד דייקא שהכל נתקן שיהיה טוב מאד. וכמו כן נא' כאן בסוף הספר על בחי' יוסף שנשלם ע"י ויישם בארון וזה במצרים דייקא. וענין ארון הוא שלימות קדושת הברית כדאי' בזוה"ק (סו"פ זו) דלא עייל בארונא אלא צדיק דנטיר ברית וארון התורה ארון הברית אקרי. והיינו בחי' הטעם והריח של כח התורה ומעשים טובים (כמ"ש ויק"ר פ' ל) שהוא ענין הזדככות בקדושת הברית. וע"ז מרמז תיבת ויישם בארון בשני יודי"ן יו"ד תתאה מרמז על בחי' יסוד שהוא קדושת הברית בפעל. ויו"ד עלאה הוא בחי' חכמה שהוא טעמי תורה. וכמו ששמענו הרמז ע"ז מרה"ק זצוק"ל עמ"ש בסממני הקטורת קנמון תשעה הרמז על קדושת הברית שיוצרך האדם להתעצם בזה מצד עקשות למעלה מן הדעת והוא ע"י בחי' תשעה. והיינו מדה הט' מע"ס מעילא לתתא והוא יסוד. וגם מדה הט' מתתא לעילא והוא חכמה. וי"ל שהוא ע"פ רמז המדרש (ב"ר פ' מו) על מילת אברהם אע"ה דייקא קודם לידת יצחק שהוא הנימול לח' תחלה והיינו שורש המקודש בקדושת הברית בתולדה. אי' שם הלשון קנמון אני מעמיד בעולם וכו'. והרמז במספר תשעה מעילא לתתא ומתתא לעילא הוא שגם אם יזדכך גופו בפועל להיות נשמר בכל עניני שמירה. אם לא יתנהג ע"פ כח התורה שקר ענה בנפשו. רק דייקא שיהיו שני הבחינות כאחד שמירת הברית ע"פ כח התורה שהוא בחי' הטעם והריח ועי"ז ויישם בארון במצרים דייקא:
1