פרי צדיק, ויחי ג׳Peri Tzadik, Vayechi 3
א׳בב"ר ע"פ המלאך הגואל אי' רא"א הקיש גאולה לפרנסה ופרנסה לגאולה מה גאולה כפלים אף פרנסה כפלים ומה פרנסה בכל יום אף גאולה בכל יום. והנה בודאי אין פי' גאולה על גאולה העתידה דא"כ איך אמר שהוא בכל יום אך עיקר הגאולה ממלחמת ושעבוד היצה"ר. שמזה מסתעף כל הקטרוגים שאף בישראל נמצא מהקליפה שלהם. וז"ש דגאולה בכל יום עפמ"ש (סוכה נב:) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וכו' ה' לא יעזבנו בידו והא בהא תליא. וז"ש (שבת קיח:) שהמענג את השבת ניצול משיעבוד. והיינו דכ' שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע ואי' במכילתא (בשלח) הא למדנו שכל מי שמשמר את השבת מרוחק מן העבירה. ובפע"ח הלשון שניצול מקטרוג היצה"ר וניצול ממילא משיעבוד. ונדרש בגמ' מדכתיב והרכבתיך וגו' ובזוה"ק (ח"ב פח ב) אי' שבסעודת ליל שבת כתיב והרכבתיך וגו' והיינו דסעודת ליל שבת חשב האריז"ל נגד קדושת יצחק אע"ה. והיינו שאז זוכין למדת היראה פחד יצחק וע"י מה שנכנס הפחד והיראה בלב זוכין להוריק הרע מלב כסיל לשמאלו. וע"י זה ניצול משיעבוד ואף שהעולם נידון אחר רובו כבר אמרנו על מה דאי' בגמ' שם שע"י ג"ס ניצול מחבלו של משיח ויש להבין מה הוי עלייהו שקיימו הג"ס וכבר עבר כמה דורות ולא היו בזמן משיח. אך כל נפש בפרט ניצול מחבלו של משיח שיש בכל דור (ונת' וישב מא' ה) וז"ש מה פרנסה בכל יום שצריך בכל יום לפרנסת יומו. אף גאולה בכל יום הגאולה מקטרוג היצה"ר ג"כ בכל יום. וז"ש מה גאולה כפלים כמ"ש בזוה"ק (רל א) דמלאך הגואל הוא השכינה. ובפ' בשלח (נא א) עש"ב. ומלבד ההצלה מרע הנה היא עוד מאירה בתוספת חיים וקדושה בלב. וכן הפרנסה עיקרה דעל מוצא פי ה' שבמאכל יחיה האדם. בתוספת חיות וקדושה כשהאכילה בקדושה דע"ז ברא הש"י צורך המזון. והיא מצלת גם מרע כמש"נ וברך את לחמך וגו' והסירותי מחלה מקרבך. והגאולה מרע בעצמו הוא ג"כ כפלים דכתיב המלאך הגואל אותי מכל רע. והנה הקדמונים כתבו דלשון כל הוא לפחות על ג' (כמ"ש תוס' כתובות ח. סוד"ה שהכל) ובאמת מצינו בכמה פסוקים ומשניות וגמ' לשון כל אף על ב'. ומ"מ מצינו ג"כ במדרש (ב"ר ס"פ צ) ע"פ ויהי רעב בכל הארצות בשלש ארצות בפנקיא ובערביא ובפלסטיני. נראה שדייקו מלשון כל על ג' ארצות כדעת הראשונים. ונראה דבאמת כל הוא ג' והיינו ב' קצוות והאמצעי הכוללם וכ"ה החשבון תמיד בקדושה. וכ"ה זלעו"ז בקליפה דג' מדות דרע הידועות קנאה תאוה וכבוד שהם ג' ראשי העבירות ע"ז ג"ע וש"ד. דע"ז בא ע"י הכבוד דכשבא לתכלית הכבוד כמו בנבוכדנצר שמלך בכיפה אמר אעלה על במתי עב וגו' וכן הסתת הנחש היה והייתם כאלהים. והם נגד ג' אבות בקדושה. ומאברהם ויצחק יצא פסולת ישמעאל ועשו שהם ג"ע וש"ד. אבל מיעקב שהוא תכלית השפלות כמ"ש (ב"ר פ' עא) כ"מ שנא' דל עני ואביון בישראל מדבר. וזש"נ האלהים אשר התהלכו וגו' האלהים הרועה אותי וגו' כי הוא ידע דהכל מהש"י וממנו לא יצא פסולת. והגיאות הוא ענף התאוה או הקנאה ונמשך מא' מאלה. וכן ע"ז דאי' (סנהדרין סג:) דלא עבדו ישראל ע"ז אלא להתיר להם עריות בפרהסיא. ובירבעם אי' (שם קא:) גסות הרוח שהיה בו טרדתו מן העולם כו' ע"ש דע"י הקנאה בא לע"ז. וע"כ הם רק ב' מיני רע ומזה נסתעף הג' הכוללם. ונגד אלו ג' השילוח מג' מחנות (וית' במ"א). וכן בקדושה קדושת אברהם ויצחק בחי' חו"ג. ויעקב הכולל ב' הקדושות וכמ"ש (ב"ר פ' סח) יעקב חבל נחלתו מה החבל הזה פחות מג' אין מפקיעין אותו כך האבות אין פחות מג'. ונקרא יעקב חבל נחלתו שכולל קדושת שניהם. וכמ"ש בזוה"ק (ח"א קסג ב וש"מ) דיעקב כללא דאבהן. וכ"ה בכל המספרים ב' הפכיים וא' הכולל אותם. וע"כ אמת הוא דלשון כל שייך על ב' שכולל ג' עם השלישי הכוללם. וכן הסתת הנחש היה בתאוה ורציחה שהאכילה לכל בע"ח ונסתעף בקין דזהו השורש מב' מיני רע ואח"כ מהם נסתעף השלישי הכוללם. ולעומת זה בקדושה כשבא יעקב אע"ה שהיה כלול מב' הקדושות דאברהם ויצחק שוב לא יצא ממנו שום פסולת והיה מטתו שלימה. וזש"נ המלאך הגואל אותי מכל רע מב' המדות בקליפה שהוא כל רע וממילא ניצול גם מהג'. וזהו מה גאולה כפלים שהוא ב' מיני הרע שהוא כל רע ב' ההפכיים והג' הכוללם כאמור. אף פרנסה כפלים שעיקר הסתת היצה"ר מתוך אכילה ושתי' כמש"נ ואכלת ושבעת השמרו לכם וגו' וכמ"ש ע"ז בספרי מכמה פסוקים וכ"ה בגמ' (ברכות לב.) ואמרו (ב"ב יב:) קודם שיאכל וישתה יש לו שתי לבבות לאחר שאוכל ושותה אין לו אלא לב א' והשתי לבבות שקודם שיאכל הם יצ"ט ויצה"ר כמו שנדרש בכל לבבך. ולאחר שישתה לא נתפרש איזהו לב א'. ואמרנו שתלוי כפי שהיה האכילה כשהמכוון למלא כרסו מביא קטרוג יצה"ר. וכשהאכילה בקדושה מביא שמתקן גם הלב כסיל ולו לב א' לאביו שבשמים והאכילה עדמש"נ לכו לחמו בלחמי וגו' וזהו אף פרנסה כפלים כשהוא מיד הש"י לא לבד שאינו מביא לידי קטרוג יצה"ר רק מכניס עוד קדושה בלב חכם לימינו שזוכה ע"י האכילה לדברי תורה וכמו שאמרנו:
1
ב׳ואמרו בב"ר לעיל מינה קשה הפרנסה כפלים כלידה. בלידה כ' בעצב וגו' בפרנסה כתיב בעצבון תאכלנה וכ"ה בגמ' (פסחים קיח.) ואף דבכ"מ נ' מקטין כמו אישון בת עין שכ' הקדמונים שנקרא אישון מפני שנראה בעין כדמות איש קטן. וכאן נדרש בעצבון על לשון רבים. אך שניהם אמת דענין עצב שבלידה הוא מהש"י ששולח לה יסורין ע"י הקללה אבל האשה מצדה אין לה עצב ויסורין. משא"כ בפרנסה שהאדם יש לו עצב מעצמו מה שהומה ומהמה אחר השגת פרנסתו כמש"נ בזיעת אפך תאכל לחם. והבוטח בה' ממציא לו הש"י פרנסתו בנחת וכתיב שטו העם וגו' וא' (זח"ב סב סע"ב) שטותא הוו נסבי לגרמייהו בגין דלא הוי בני מהימנותא. ולכן כתיב בעצבון בנ' הקיטון שהעצב עיקרו מצד האדם והוא קטן. ומ"מ הוא עצבון לשון רבים ג"כ שהוא כפלים שהשורש הוא גם מקללת הש"י בזיעת אפך וגו'. וכן אישון ג"כ מה"ט נקרא בנ' הקיטון שהוא רק מצד האדם המביט בעין ורואה כדמות איש ואינו איש. וכן עצבון הוא מצד האדם וע"כ הוא בנ'. ומ"מ הוא כפלים שהוא גם מצד הש"י מהקללה וגם מצד האדם. ובשבת האכילה במנוחה ונייחא כמש"נ ביום הניח וגו' מעצבך שנדרש על השבת בזוה"ק שאין בה עצבון כלל:
2