פרי צדיק, ויחי ה׳Peri Tzadik, Vayechi 5
א׳ויחי יעקב וגו' במ"ר למה פרשה זו סתומה כו' אלא כיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים ד"א מפני שביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו ד"א מפני שסתם ממנו כל צרות שבעולם. כל הטעמים יש להבין אבל עיקר המכוון עפמ"ש בזוה"ק (ריו ב) מה כ' לעילא וישב ישראל וגו' וכ' ויחי יעקב דלא אתחזי לאפרשא בין דא לדא וכו' ואמרנו דעיקר הפסקות הפרשיות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה כמ"ש ריש תו"כ. ולכן בכאן אין שום פרשה שאין כאן מקום תפיסה איך אחר דכ' וישב ישראל וגו' ויאחזו בה שהיה להם אחיזה במצרים. וכ' ויפרו וירבו שנעשה אז עיקר כנס"י וכ' ויחי יעקב שזה היה עיקר החיים של יעקב שנבנה כנס"י וס"ר נפשות שקבלו אח"כ התורה ובזה אין שום תפיסה. וע"כ לא אתחזי לאפרשא שאין כאן שום הפסק פרשה כיון שאין מקום להתבונן בזה. וע"ד זה יש לפרש כל טעמי המד"ר. דלפשוטו קשה על טעם א' שהפרשה סתומה מפני שהתחיל השעבוד והא כל זמן שהיה אחד מהשבטים קיים לא התחיל השעבוד וכמ"ש בפירש"י וארא דלכך נמנו שנותיו של לוי כו' ע"ש. ובמד"ר (שמות) ע"פ וימת יוסף אי' שכ"ז שהיה א' מהן מאותן שירדו למצרים קיים לא שעבדו המצרים בישראל. ובפרט כ"ז שיוסף קיים והיה מושל הארץ לא יתכן שישעבד מי באחיו. ויוסף חי אחר מיתת יע"א ע"ה נ"ד שנה ואיך אפשר לומר דאחר פטירת יעקב התחיל השעבוד. גם פשט הכתוב וימת יוסף וגו' ויקם מלך חדש וגו' אשר לא ידע את יוסף משמע שכ"ז שזכרו את יוסף לא מלא לבם לשעבד בישראל. אך הענין כמו שאמרנו בפי' מ"ש במד"ר מה גאולה בכל יום שהמכוון על הגאולה מקטרוג ושעבוד היצה"ר שזהו עיקר הגאולה (ונת' מא' ג) וכן כאן אף דכתיב ויאחזו בה שהיה להם אחיזה במצרים מ"מ כל זמן שיעאע"ה היה חיים הופיע מחיות יעקב להכלל. ולא הרגישו כלל ישראל מענין קליפת מצרים. ואף שהיה להם אחיזה מה במצרים היה בהעלם מאד. וכיון שנפטר יעקב התחיל השעבוד שהתחילו להרגיש משעבוד היצה"ר מקליפת מצרים והתחיל העמל במלחמת היצה"ר. וזה שכ' ברש"י שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד. וכן הלשון בזוהר הקדוש בשעתא דמית יעקב אסתימו עיניהון דישראל. עיניהם מרמז על בחינת חכמה מוחא דהעינים שרשם מהמוח וכן נקראו הסנהדרין וחכמי ישראל עיני העדה (כמ"ש ב"ב ד.) ולבם היינו בחינת בינה לבא. והיינו שעל ידי הקליפה נסתמו מעינות חכמה ובינה מישראל ונכנס ללב ומוח השעבוד מקליפת מצרים. אך מכל מקום לא הרגישו במפורש שנתקלקלו ע"י קליפת מצרים. רק נכנס ללב ומוח ולא היה בהעלם כ"כ כמו שהיה בחיי יעקב אע"ה וע"כ פרשה זו סתומה שלא ניתן להתבונן איך שנאחזו בקליפת מצרים בעומק במוח ובלב. וכן טעם הב' שבמד"ר שפ' זו סתומה מפני שביקש יעקב לגלות הקץ ונסתם ממנו. ג"כ לפשוטו קשה דהיה צריך להיות סתומה פרשת ויקרא יעקב ושם מתחיל פרשה והיא פתוחה ומה טעם שיהיה ויחי יעקב סתומה. אך בזוה"ק (רלד ב) הקשה למה נכתב בתורה ענין זה שביקש יעקב לגלות הקץ ונסתם ממנו ולמה נכתב ואגידה אם לא נתקיים. אבל באמת גילה להם זה שיהיה אחרית הימים והיינו שבסוף יהיה הכל לטובה ועדמ"ש (ב"ב יד:) ברות פורענות דאית ליה אחרית והיינו שממנה יצא דוד וזרעו ומשיח שיהיה האחרית לטובה. וכן בגלות בבל כתיב לתת לכם אחרית ותקוה ודרשו (תענית כט:) אלו דקלים כו' ואמרנו שרומז לתושבע"פ שהוא מין האחרון מז' מינים שהם כנגד ז' המדות. ובבבל היה עיקר התפשטות התושבע"פ (כמו שנת' מא' א) וז"ש ואגידה לכם דאי' בזוה"ק רזא דחכמתא איהו. את אשר יקרא אתכם באחרית הימים היינו דשעבוד מצרים והגלות יהיה הכנה שיהיה לכם אחרית לטובה שע"י זה יזכו לההתגלות בקי"ס ולמתן תורה וזה גילה להם באמת. אך מ"ש שנסתם ממנו הוא הגאולה פלאים בחי' פל"א עליון שהוא דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא (כמ"ש זח"ב קפד א) והיינו שיאיר להם איך ממה דכ' וישב ישראל וגו' ויאחזו בה וגו' שע"י שנאחזו במצרים יהיה שלימות הכנס"י וכמו שרומז ויחי יעקב ומזה באו לכלל האחרית טובה. שזה נעלם מהם עד שראו אח"כ עין בעין שע"י גלות מצרים זכו להתגלות עתיקא בקי"ס וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל (כמ"ש במכילתא בשלח וזוה"ק שם סד ב) וכן אח"כ זכו להתגלות מתץ תורה. וע"כ בכאן פרשה סתומה שלא ניתן להתבונן בזה איך שנסתעף האור מתוך החושך. אבל אח"כ בפ' ויקרא יעקב יש פרשה פתוחה שזה גילה להם שיהיה להם אחרית הימים. וזה ג"כ המכוון בטעם הג' שסתם ממנו כל צרות. והוא דאף שהיה נעלם מהכלל איך יהיה ממש"נ וישב ישראל וגו' ויאחזו בה אחרית הימים. מ"מ יעקב בעצמו ידע שמגלות מצרים יהיה עיקר הישועה וצמיחת כנס"י וסתם ממנו כל צרות שבעולם. שידע שהכל לטובה רק אין כאן הפסק פר' להתבונן שנסתם ממנו להראות ולהאיר זה בלב כל ישראל בפרט שיכיר הטובה הצפונה בו בהווה. ושבת שהיא מעין עוה"ב ויש בו התגלות עתיקא כתיב ביום הניח ה' לך וגו' ומן העבודה הקשה וגו' שנדרש בזוה"ק (ח"א מח רע"ב) על יום השבת שהוא יום הניח. והיינו שאף שהוא עדיין בהעבודה הקשה ועיקר הענין נעלם ולא ניתן להתבונן בו איך הוא לטובה. מ"מ בלב מרגיש נייחא שיודע שהכל לטובה.
1