פרי צדיק, ויחי ו׳Peri Tzadik, Vayechi 6
א׳חדו סגי ייתי ועל חדא תרתי נהורה לה ימטי וברכאן דנפישין בזוה"ק פ' זו (רלג סע"ב) ת"ח כל ברכאן עלאין כלהו אתמסרו להאי דרגא לברכא לכלא. ואע"ג דלית לה נהורא מגרמא כל ברכאן וכל חידו וכל טיבו כלהו קיימי בה ומנה נפקי כו' כמד"כ ברכת ה' היא תעשיר וע"ד כ' ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה. וכן בסעודתא דמע"ש דהיא סעודתא דחק"ת מזכירין שלשה הדברים שחשב כאן בריבוי. חדו סגי כנגד מ"ש כל חידו. וברכאן דנפישין כנגד כל ברכאן. ועל חדא תרתי נהורה לה ימטי כנגד כל טיבו עדמש"נ וירא אלהים את האור כי טוב. והיינו דכל מורה על שלש כמ"ש הראשונים (ונת' מא' ג) וכן סגי ונפישין מורה על ג' כמ"ש (גיטין מו.) רבים שלשה. כל ברכאן היינו חיי בני ומזוני דלא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא (כמ"ש מ"ק כח.) מזלא קדישא היינו עתיקא שהוא על ה' וזש"נ השלך על הוי"ה יהבך וגו' וכן ותתפלל חנה על הוי"ה על דייקא וכמ"ש בזוה"ק (ח"ג עט ב) והיינו שהוא מרומז בקוצו של יוד דלעילא שמרמז לאין שהוא כ"ע (וכמש"ש סה ב) וזהו על ה' שהוא למעלה מד' אותיות השם וזה אתמסרו להאי דרגא בחי' מלכות כידוע דכ"ע איהו כתר מלכות. והאבות נתברכו בג' ברכות אלו. אאע"ה נתברך בבני כש"נ הביטו אל אברהם אביכם וגו' כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו ובגמ' (יבמות סד סע"א) דאברהם ושרה טומטמין היו וכו' וזש"נ כי אחד קראתיו רק ואברכהו ברכה מעתיקא ממזלא קדישא וארבהו. ויצחק אע"ה נתברך בעושר כמש"נ ויברכהו ה' ויגדל האיש וגו' עד כי גדל מאד ובב"ר עד שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך. ויעקב כ' ביה לשון ברכה כ"פ ומתחלה נא' לו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והיינו שמירה מהיצה"ר שהוא השטן ומה"מ (כמ"ש ב"ב טז.) ואח"כ בשובו מבית לבן כתיב ויברך אותו וגו' כי אם ישראל יהיה שמך ושם זה נקרא ע"ש שנצח הס"מ שרו של עשו שהוא השטן והיצה"ר כידוע. וכמש"נ כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל. וכן א' (תענית ה:) יעקב אבינו לא מת והיינו כיון שנצח להשטן שהוא המה"מ וזכה לשורש החיים. וכן כל חידו ג"כ שלשה מיני היפך העצבון שהוא מצד הנחש והיצה"ר וכן נדרש (תמורה טז.) לבלתי עצבי שלא ישגבני יצה"ר מלשנות. ונמצא בהקללה מהנחש ג' לשונות של עצב הרבה ארבה עצבונך. בעצב תלדי בנים. בעצבון תאכלנה והוא נגד ג' הקליפות שהם היפך החיים. שהם הקנאה והתאוה והכבוד שקדושת האבות שזכו לחיי עולם הם נגדם. דאברהם נגד קלי' הקנאה ויצחק נגד קלי' התאוה ויעקב נגד הגאוה והכבוד כמש"נ מי יקום יעקב כי קטן הוא (ונת' כ"פ). וזה הענין שבהאשה שלא היה רק ב' הקליפות קנאה וכבוד שהנחש פיתה אותה שתאכל מהטוב שבעה"ד וכמש"נ ותרא האשה כי טוב העץ וגו' ובב"ר (פ' יט) ג"ד כו' טוב למאכל ויפה לעינים ומוסיף חכמה. ורצתה לאכול מהטוב רק הנחש הכניס בה קליפת הגאוה כמש"נ והייתם כאלהים וגו' וזה שורש הקליפות שהוא ע"י שבירת הכלים ומ"ק דמיתו שהיה ע"י גאות דאנא אמלוך כידוע. ובא ע"י לבוש מלכות שהש"י מתלבש כמש"נ ה' מלך גאות לבש והאדם נברא בצלמנו וגו' יש בו ג"כ לבוש זה (כמו שנת' וירא סוף מא' א) ורצתה חוה לטעום מהטוב שבעה"ד רק היה עם גאוה. ואח"כ ותתן גם לאישה וגו' זה היה מקליפת הקנאה שנתקנאה שתמות והוא יחיה ויקח אחרת כמ"ש בב"ר. לבד שהיה גם רציחה שעי"ז שפכה דמו וזה שורש קליפת הקנאה. ולכן נתקללה בב' מיני עצבון. בעצב תלדי בנים נגד בני שתלד בעצב. וארבה עצבונך נגד חיי שתסבול חיי צער בגידול בנים וכמ"ש (עירובין ק:) וע"י קדושת אברהם ויעקב שנתברכו בבני וחיי ניצולין מב' מיני עצב אלו. ואדה"ר שידע האיסור שנאסר מהש"י לטעום מעה"ד רק התנצל האשה אשר נתתה וגו' ואוכל והיינו ע"י קליפת התאוה שהכניס בו הנחש להרגיש הנאת הגוף והיא זוהמת הנחש וע"כ נתקלל בעצבון תאכלנה עצב ג'. וע"י קדושת יצחק שבחינתו נגד קליפת התאוה ניצולין מעצב זה. וזהו כל חידו נגד ג' מיני עצב הנז'. וז"ש חדו סגי ייתי רוב שמחה. רבים שלשה. ג' מיני שמחה שניצולין מג' הקליפות המכונים בשם עצב. וכ' לישרי לב שמחה ואמרנו כ"פ שהוא כשזוכין ליישר הלב שגם הלב כסיל לא יפתהו לרע כלל ויהיה ניצול מכל ג' מיני היצה"ר וזהו חדו סגי ייתי לישרי לב שמחה. וברכאן דנפישין רבים שלשה היינו הג' ברכות שנתברכו בהם ג' האבות חיי בני ומזוני. וכשזוכין לקדושתם ניצולין מכל ג' מיני עצב וזוכין לג' בחינות שמחה חדו סגי וכל טיבו היינו אור כי טוב ואין טוב אלא תורה וכ' ותורה אור והיינו תושב"כ. רק זהו בדברות ראשונות שהיה רק אור א'. אבל אח"כ בשניות דאי' (שמו"ר פ' מו ופ' מז) שיש בהן מדרש הלכות ואגדות ועז"נ כי כפלים לתושיה יש ב' מיני אור אור תושב"כ ואור תושבע"פ וב' האורות היו כלולים באור א' כפי מה שזכו לו במתן תורה בלוחות ראשונות. וכמו שזכה משה רבינו (ונת' במ"א) וז"ש ועל חדא תרתי נהורה לה ימטי והיינו שהאור א' תורה אור כולל ב' אורות תושב"כ ותושבע"פ וז"ש בזוה"ק וכל טיבו אור כי טוב. ולשון כל מורה על שלש כמ"ש הראשונים. ומ"מ מצינו לשון כל גם על ב' בהרבה מקומות (וכמ"ש בס' יד מלאכי סי' שלו) ואמרנו דהכל אמת שהשורש שנים והאמצעי כוללן (ונת' מא' ג) וזה וכל טיבו כפלים לתושיה. ושבת ש' רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהו (כמ"ש זח"ב רד א) שזוכין ישראל לג' בחי' קדושות האבות וזוכין לכל חידו וכל טיבו וכל ברכאן דע"י קדושת שבת זוכין לחיי בני ומזוני (כמו שנת' חיי סו' מא' י):
1