פרי צדיק, ויראPeri Tzadik, Vayera
א׳מכי"ק
1
ב׳וירא אליו ה'. בב"ר (ר"פ מח) ומבשרי אחזה אלוה אלולי שעשיתי כן מהיכן הי' הקב"ה נגלה עלי. והוא תמוה לכאורה שהרי כבר נאמר בפ' לך ב' פעמים וירא ה' אל אברם קודם המילה. ואין לומר הכונה כמו ש' רש"י שם י"ז גק מפרדר"א דעד שלא מל הי' נופל על פניו ממורא השכינה ע"ש וכאן נאמר והוא יושב. דלשון המדר' מהיכן הי' נגלה. לא משמע כן. ועוד דמקודם זה י"ב ז' לא אמר שנפל על פניו. ומשמע דאחר שא"ל והיה תמים דנודע לו שעתה אינו תמים היה מתפחד לעמו כ"ז שאינו תמים ונפל ע"פ. אבל מקודם לא ידע דהערלה חסרון. לא פחד ולא נפל ע"פ. וא"כ הרי דהי' נגלה עליו גם מקודם והיה יכול לעמוד. וגם הלשון מהיכן כו' צריך ביאור. וכפי הנראה עיקר החילוק דשם היה ההתגלות לצורך דבור ובזה א"צ מילה והיו נביאי או"ה ג"כ. וכאן נאמר וירא ולא נזכר שום דבור אחריו לאיזה צורך היה ההתגלות וע"כ דחקו חז"ל שהיה לבקר החולה. אבל פשוטו נר' דעד הנה לא היה התגלות אלא לצורך דבור נבואה והיה רק לפרקים בעת שהכין עצמו לכך. אבל עתה נעשה תמים שגופו מוכן תמיד לכך וזהו וירא אליו שעתה נתראה אליו להיות עמו תמיד. וז"ש שם בס"פ לך גבי דבור האחרון שלפני המילה ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם. והוא בנין אב לכל הדבורים הקודמים. שהיה ההתגלות רק בשעת הדבור ותיכף אחר כך נסתלק. רק שכאן פי' הכתוב זה לבאר החילוק שבין ראי' שלפני המילה לראי' שאחר כך. דשם לא היה לצורך דבור או שום צורך ולא נסתלק כלל. כי כבר נתקדש גופו להיות דירה לשכינה בלבו תמיד כמו שהוא בבנ"י שאמרו בשהש"ר ע"פ ולבי ער מנין שהקב"ה לבן של ישראל שנאמר צור לבבי וגו'. וביום השבת ביחוד א' (בתקו"ז תי' מח) ושמרו וגו' תרין זמנין כו' שבת לקבל שכינתא עלאה ותתאה כו' זכאה איהו מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי לבא כו' ע"ש. ובתיקון ו' דבזמנא דשכינתא בגלותא אתמר בה (בשכינתא עלאה ע"ש דעלה קאי) כו' אלא בשבת ויום טוב כו' וכמה נפשות יתירין קא נחתין עמה לדיירא בישראל הה"ד ושמרו וגו' לדרתם זכאה איהו מאן דמתקן לה דירה נאה בלבי' כו ע"ש. וע"ש תיקון כ"ד שכינתא דאיהי נשמה יתירה. ושם תיקון מ"ז אי' שבת שכינתא. והיינו דנשמה יתירה נקרא שבת וכמו ש' בזוהר (יתרו פח ב) בשבתא יהבין לי' לבר נש נשמתא כו' ובג"כ אקרי שבת ועע"ש מהו שבת שמא דקוב"ה כו' היינו דחלק ה' עמו. וכמו כל נשמות ישראל מאותיות התורה ואורייתא כולה שמא דקוב"ה כמו ש' בזוהר בכמה דוכתי. ושבת כללא דכל אורייתא הוא ג"כ שמא דקוב"ה והנשמה יתירה בשם זה. וכדמשמע מלשון הגמ' (שבת קיח סע"א ורע"ב) כל המענג את השבת ולא המתענג בשבת (ומיהו ברי"ף שם הגי' במימרא הא' כל מי שמענג עצמו בשבת ובשאילתות ר"פ בראשית הגיר' במימרא ב' המתענג בשבת. אבל לא מצאנו חבר לנוסחות אלו) ועל היום לא שייך עונג אבל הנשמה יתירה היא נהינת מענוגי שבת וכמו ש' רש"י (תענית כז: וביצה טז.) ד"ה נשמה. וכן משמע בזוהר (יתרו פח ב) בשבתא יהבין לי' לב"נ נשמתא אחרא עלאה נשמתא דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי ובג"כ אקרי שבת מהו שבת משא דקוב"ה שמא דאיהו שלים כו' ע"ש. משמע לפי שהוא דוגמא דעוה"ב ע"כ נקרא שבת. דעוה"ב נקרא יום שכולו שבת במשנה (סוף תמיד) ובגמ' (ר"ה לא.) ועל שבת אמרו (ברכות נז:) דהוא מעין עוה"ב וא' מס' בו. והעוה"ב הרי אמרו (שם יז א) דאין בו כו' אלא כו' ונהנין מזיו השכינה שנאמר ויחזו את וגו'. וע"כ בשבת ג"כ מעין זה והיינו על ידי הנשמה יתירה שהוא כדוגמא דידי' (ובפ' אמרו צה א' אי' הלשון כגוונא כו') ומ"ש שמא דקוב"ה היינו כי נר"נ דשבת מאצילות כמו ש' בת"ז (תיקון ו) וע"ש דנשמתין מסטרא דשכינתא עלאה ונפשין מסטרא דשכינתא תתאה ויוש"ב. וזהו שבת עלאה הנז' ברע"מ (יתרו צב א ובפ' תרומה קלח א) ד"ה מזמור ע"ש. (ובפ' פנחס רנז סע"א) ד"ה פקודא עשיראה. שכינתא אתקריאת שבת מסטרא כו' מבינה ולעילא איהי מנוחה ועונג כו' ע"ש. ובינה הוא שבת ושכינתא עלאה. ובת"ז (תיקון יט) שבת הגדול בינה שבת הקטן מלכות ע"ש והיינו עלאה ותתאה. וכן תרי בתי לבא הנזכר לעיל אי' (שם בתיקון כב) ה' עלאה ה' תתאה בתרי בתי לבא דאינון לקבל בית א' וב' ע"ש. ושם ריש תיקון נ"ח תרי בתי לבא אינון תרי בנינין כו' דאימא עלאה ותנינא דאימא תתאה ע"ש (והם הב' דלב חכם ולב כסיל הנז' בכתוב וכמו ש' בתיקון ס"ט ד"ה קם ר"ש ע"ש ומסתמא מלכות לשמאל דשם משכן יצר הרע. דרגלי' יורדות כו' כידוע) ובאצילות איהו וחיוהי חד כו והכל שמא דקוב"ה:
2
ג׳ועי' בזוהר (ויקהל רד א) וכד סלקא האי נקודה (ר"ל מלכות וע"ש אחר כך בכל אתר נקודה דאיהי עקרא דכל עינא איקרי בת כו' יעו"ש. ולפי שעיקר מכוון הבריאה לגלות כבוד מלכותו וכמו ש' כל מה שברא כו' לכבודו בראתיו וגו' ובמדרש כל פעל ה' למענהו לקילוסו ובשבת (לא:) לא ברא הקב"ה עלומו אלא שייראו מלפניו שנאמר והאלהים עשה וגו' והיינו התגלות כבוד מלכותו דשום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך והוא השם אדני ואם אדונים אני אי' מוראי (ובברכות ז:) לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם. שהוא פרסם כבוד מלכותו וכמו ש' ויקרא שם בשם ה'. ואמר ועתה אלהי הארץ.) כו' אקרי שבת. מהו שבת כו' ואי תימא שבת הגדול ואיהי לעילא כו' נקודה עלאה (ר"ל דבהנסתרות בינה לבא הוא עיקר המכוון וכמו ש' (בסנהדרין קו:) הקב"ה ליבא בעי ובזוהר (שלח קם סע"א) קוב"ה לא בעי מינן אלארעותא דלבא) אקרי שבת כו' האי נקודה אתפשט נהוראה ופריש גדפוי כו' וכדין אתוסף רוח נשמתא בישראל כו' יעוש"ב. הנה מבואר דהנשמה יתירה היא מהתפשטות נהורא דשינתא שנקרא שבת. ושם רע"ב אמר האי רוחא (ר"ל הנשמה יתירה) איהו אתפשטותא דהאי נקודה כו' את השבת לאסגאה ההוא רוחא כו' האי רוחא אתהני כו' זכאה מאן דאהני לי' ומענג לי' כו' יעוש"ב. ומפורש כאן דהעינוגין הוא להנשמה יתירה ודהיא נקרא את השבת (דבכ"מ את מרבי הטפל כמו את בשרו גבי טבילה מרבין שערו הטפל לבשרו. וגבי שור הנסקל מרבינן עורו וכן בכ"מ. וכן הנשמה יתירה אף דהיא מאור השכינה המתפשט עז"א (בפסחים ח.) צדיקים בפני שכינה כנר בפני האבוקה ואור הנר הוא מאור האבוקה וכמו ש' כי חלק ה' עמו ונאמר ויפח באפיו וגו' מאן דנפח מתוכו נפח. אבל הוא נחשב טפל לגבי העיקר). ומדויק ל' הגמ' המענג את השבת על הנשמה יתירה דנקרא את השבת וזהו הדירה דשכינתא בליבי' וב' בתי לבא. כי גם שכינה תתאה דהיא מלכות שמזה בא היראה כעומד לפני המלך כנז"ל והיא האשה יראת ה' שהיא הכנס"י דנפשות בצרור החיים כמו ש' והייתה נפש אדוני וגו' את ה' דהיינו במדה זו שנקרא את ה' טפל לשם הוי"ה. ובס' הבהיר סי' כט מאי וינפש מלמד שיום השבת מקיי כל הנשמות ד"א שמשם פורחים כל הנשמות כו' ע"ש ושמקיים היינו על ידי הנשמה יתירה דשבת אף שנסתלקת אחר כך מ"מ רשימו נשאר כידוע בכל דבר קדושה דמשאיר רשימו. וכמו ש' האר"י על שבת ביחוד וכ"א במכילתא (פ' בשלח פ' ויסע רפ"ה) שכל המשמר שבת מרוחק מן העבירה מקרא ושומר וגו' כל רע. ומזה הוא מ"ש בפע"ח ריש שער השבת דניצול מקטרוג היצר כל ימי השבוע. וזהו קיום הנפשות ומשם ג"כ פורחין כל הנפשות היינו אחר שנתחלקו נפשות ישראל כמו ש' התוס' (בע"ז ה.) אהא דנשמות שבגו דנפשות עכו"ם הם מאוצר וגוף אחר. ומביא החיד"א דזהו אחר שנבחרו ישראל. ומדה זו האחרונה נקרא ג"כ גוף שהיא כגוף לגבי הנשמה. כי זו"נ הם נשמה וגוף כמו ש' במדה"נ על אברהם ושרה. וא' (בברכות כד.) אשתו כגופו ועי' מאורי אור מע' א' אות ל"ח. ועל כן אמרו בירושלמי דדמאי דאפי' ע"ה אימת השבת עליו (בתנעית ח:) דיראי שמי נקראו שומרי שבת ע"ש. והיינו דשבת שמא דקוב"ה דאז התגלות כבוד מלכותו כמו ש' ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו ומזה נופל היראה כנ"ל. והיראה הוא ג"כ וכמו ש' (ביומא עב:) ע"פ למה וגו' ולב אין כשאין בו י"ש דזה כמי שאין לו לב כלל. ועל ידי יראת שמים מסתלק הכסילות דלב כסיל שמלשמאלו. ובינו לבא הוא כשנתוסף חכמה ובינה בהלב חכם לימינו דהחכמה בלב כמו ש' בלב כל חכם לב נתתי כחמה וכמו ש' (במדרש משלי) ואז יתוסף על ידי היראה כשיש הכרה יתירה. וכמו ש' להקשיב לחכמה וגו' כי אם לבינה תקרא וגו' אז תבין יראת ה' ודעת וגו' היינו על ידי שימצא דעת אלהים ביותר (כי דעת הוא חיבור חכמה ובינה כידוע והיינו חיבור מוחא ולבא דבחכמה שבמוח יוכל להשיג הרבה וכשהוא מרגיש באובנתא דלבא כפי הבנתו בחכמה זהו דעת שהוא פנימיות הכתר שבחיצונות כידוע. ועפ"י פ' תשא דעת הוא רוה"ק היינו מה שלמעלה מחכמה והשגת השכל) עי"ז יגיע לבינה ביראת ה'. וכמו המלאכים שזעים וחלים מפחדו ית' מה שאי אפשר לבו"ד להגיע ליראה זו. ויש יראה עלאה ותתאה. וכן תשובה שהיא מבינה כידוע. וכמו ש' לבבו יבין ושב יש תשובה עלאה ותתאה דגם מיראה בא תשובה כמו ש' (ברכות יז.) תכלית חכמה תשובה ומע"ט שנאמר ראשית (והתכלית נקרא ראשית דר"ל העיקר. וסוף מעשה במחשבה תחלה חכמה יראה ה' וגו' עושיהם. ועושיהם היינו מעשים טובים. ויראת ה' היא תשובה וכן (בע"ז יט.) אשר איש ירא את ה' אשרי שעושה תשובה כשהוא איש. ודהמע"ה שהוא מרכבה למדת מלכות הקים עולה של תשובה שמכיר הנוכח. וע"כ א' (בברכות לד:) המלך כיון שכרע שוב אינו זוקף. וזהו מרוב פחד ה' שנופל עליו ביותר מכל א' (ושם י רע"ב) אפי' בעל החלומות כו' אל ימנע מהרחמים שנאמר וברוב חלומות וגו' את האלהים ירא. הנה בכתוב נאמר יראה והם אמרו רחמים דהיינו תפלה וכן ע"פ ייראוך עם שמש דרשו (שם ט:) אתפלה. כי עיקר התפלה בהכרת הנוכח להיות עומד ומדבר לפני המלך מ"ה. ושבת שכינתא שריא בי' בא ליראה כנז"ל. וכן מזה בא לתשובה וכמו ש' (בב"ר סו"פ כב) כך כחה של תשובה כו' מיד אמר מזמור שיר ליום השבת וגו' ע"ש וכ"ז העיקר בשבת כי דירה לשכינה צ"ל גוף קדוש. וע"כ הוא רק אחר המילה כנזכר לעיל דעי"ז נעשה בשר הגוף קדוש כמו ש' ובשר קודש יעברו מעליך על ידי ביטול המילה. והגם שהאבר נקרא בשר כמו ש' בריתי בבשרכם ונאמר רר' בשרו או החתים בשרו. מ"מ משמע נמי בשר כל הגוף:
3
ד׳ואמרו (בב"ר ר"פ סג) דאברהם ויצחק נקראו ישראל יעו"ש דעל יצחק אמר בפשיטות ועל אברהם נקרא ישראל אמר שם מילתא עמיקתא היא ע"ש. ואין הכונה לענין דרש הפסוק כמו ש' המפרשים שם דמה עמקות יש בזה והמדרש ודאי לא יאמר ע"ז לשון מילתא עמיקתא. וע' זוהר (בראשית לב א) על פ' מגלה עמוקות אינון כתרין עלאין וקרינן עמוקות ע"ש משמע דעמוקות ר"ל דבר הטמיר ונעלם ולמעלה מהשגת אדם והיינו דאברהם אבינו ע"ה נקרא תחלה לגרים (בחגיגה ג.) כי מתחלה עוע"ז היו אבותינו והוא הכיר את בוראו לחד מ"ד בן מ"ח רק שהקב"ה הבטיחו לך טל ילדותך ואמר (בב"ר פ' לט) מה טל זה פורח כו' ע"ש. שפרח והלך לו אותן שנים וכאלו אינם וזכה לשם איתן האזרחי דהוא אברהם אבינו כמו ש' (בב"ר טו א) דזכה ליקרא אזרח בישראל דר"ל מאן דמשרשא וגזעא קדישא דישראל כמו ש' (בזוהר פ' אמור) וזהו דבר עמקו טמיר ונעלם בעוה"ז. איך אפשר לשנות השורש. ושם ישראל הוא רק על הנולד בקדושת ישראל. אבל הגר נקרא גם בשם ישראל יכנה שהוא רק שם כינוי אצלו ולא שם עצם. אבל מצד העמוקות שהוא ממדרגת הכתר שלמעלה מהחכמה כנ"ל מל' הזוהר. והוא קרקפתא דתפילין כמו ש' במא' מפתח אליהו ותפילין ש"ר הוא הכתר שעל הראש וע"כ נקרא פאר כמו ש' (בברכות יא.) שזה הפאר דישראל ששם ה' נקרא עליהם וכמו ש' (שם ו.) דהם עוז לישראל דכתיב וראו כל ע"ה כי שם וגו' תפילין שבראש. ותפילין דמרי עלמא אמר שם דהם נקראים עוזו דהשי"ת ודכתיב בהו מי כעמך ישראל וגו' ע"ש. והיינו דישראל פאר דהשי"ת וכמו ש' ישראל אשר בך אתפאר ונאמר ועמך כולם צדיקים וגו' מעשה ידי להתפאר. וכן אי' (בוי"ר פ' ב) משל לא' שעשה עטרה למלך כו' כ"מ שאתה יכול כו' שעתיד לינתן בראשו של מלך כך א"ל הקב"ה למשה כל מה שאתה יכול לשבח את ישראל כו' למה שאני עתיד להתפאר בהן כו' ע"ש הרי דהמשילם לעטרה בראש המלך מ"ה (ובשמו"ר פ' כא) דמתפלות ישראל נעשו עטרות בראש הקב"ה שנאמר שומע תפלה עדיך וגו' וכה"א ישראל אשר בך אתפאר כו' שנאמר ועטרת תפארת בראשך ע"ש ונזכר בתוס' (חגיגה יג:) ד"ה וקושר. ובזוהר (וישלח קסז סע"ב בשלח נח א) ע"ש והיינו כמו ש' במא' פתח אלי' כ"ע איהו כתר מלכות ועלי' אתמר המגיד מראשית אחרית. והיינו שהכתר בראש מלך על הוראת מלכותו. והוא כשיש שמקבלים עול מלכותו וע"ז היה בריאת עולם לגלות כבוד מלכותו וזהו בראשית בשביל ישראל כו' שהם המכירים כבודו ומקבלים אדנותו ומלכותו. ובתפלה שהוא אז עומד לפני המלך כנ"ל. וכעיני עבדים וגו' כן עינינו אל וגו' מזה הוא הכתב. וזהו עשרה מאמרות דמעשה בראשית שהם נגד ע"ס. והתחלת התגלות מאמר הוא ויהי אור שהוא התגלות החכמה. דבזה יש התגלות לאדם. כמו ש' שחלק מחכמתו ליראיו. ובראשית נמי מאמר אלא שלא נאמר בו ויאמר כי הוא השכל הנעלם מכל רעיון ישת חושך סתרו והוא טמיר ונעלם מהשגת אדם. וישראל עלו במחשבה תחלה והיינו בהראשית של מחשבה וזה מגיד מראשית אחרית. כי האדם נברא אחור למעשה בראשית כי התכלית הוא בסוף והוא ראשית המכוון בבריאה. וקודם החטא כפי מה שעשה אלהים את האדם ישר היה כל זרעו קודש וכנז"ל ומשקלקל היה ב' אלפים תוהו. עד שבא אברהם אב אומה הישראל והוא עיקר מכוון הבריאה וכמו ש' (בברא"ר פ' יב) בהבראם באברהם ושם אחר כך בהבראם בה' בראם וכן אי' (במנחות כט:) דבה' נברא עוה"ז ע"ש. והוא ה' אחרונה דשם. מדת המלכות שכינת עוזו השוכן בתוך בנ"י. ובאברהם נתוסף הה' כשנצטווה על המילה שאז נעשה בשר קודש ונתקדש גופו בקדושת ישראל ונעשה לבו מדור לשכינה. ובזוה"ק (לך צד א) פתח הג' ע"פ מבשרי אחזה. דכשנימול מיני' חמי לקוב"ה מני' ממש. ונשמתא קדישא אתאחידת בי' ע"ש. ומביא פסוק מנשמת אלוה וגו' מבואר דנשמה קדישא דקאמר היינו מה שהוא חלק ה' וצרורע דלעילא שהוא כנס"י. וזהו אות הה' שנוסף לו אז. וע"י זדה נעשה אזרח בישראל כי הוא שורש ישראל שהש"י מתפאר בו. ותחלת מחשבת הבריאה בשבילו. דעמך כולם צדיקים שהם נימולים כנ"ל מסיים אותו כתוב מעשה ידי להתפאר שהם עיקר מעשה ידי במאמר נעשה אדם שהוא להיות לכתר לו יתברך להתפאר בם כנ"ל:
4
ה׳וכל האומות עכו"ם שנ' עליהם אשר בשר חמורים. דעיקר שם בשר על אבר הערוה וכנ"ל וכן בברכות הנ"ל מייתי לה אערות עכו"ם. כדמסיים וזרמת סוסים זרמתם. (ובברכות נח.) דאמר דבא על חמרתא כו' דכתיב אשר בשר וגו' גם כל הגוף נקרא עי"ז כן. כי אינם מכלל אדם (ובנדה מה. מייתי מזה גם לענין דטבעתם משונה מטבע בנ"א ומשם ראי' דלא על האבר דוקא קאמר דהוא נקרא בשר כנ"ל רק על כל הגוף ע"ש) והא דנקט חמור טפי מכל בע"ח היה אפשר לומר כ"ש (בערכין יט רע"ב) באומר משקל ידי ורגלי שוקל בשר חמור כנגדו ואף על פי שאין ראי' לדבר זכר לדבר אשר בשר חמורים וגו' וא"כ י"ל דמשום דשוה משקל בשר חמור לבשר אדם קרי להו כן. אבל אי רק מטעם זה נקרא בשר חמורים א"כ יש ראי' גמורה מהתם ומאי אף על פי שאין ראי' לדבר דקאמר. וכיוצא בו פריך הגמ' (בנדה ח סע"ב) זכר לדבר הרי ראי' גדולה היא. וכיוצא בזה הק' התוס' (במגילה כ:) ד"ה והיו ע"ש. וע"כ דיש עוד טעם אחר בזה. ועבדים דאמר (ביבמות סב סע"א) דא"ל ייחס לדברי הכל דכ' עם החמור עם הדומה לחמור ואף שהם נימולים דמלו וטבלו לשם עבדות וחייבים במצות כנשים. וכן אי' (ב"ק מט.) בנוגח שפחה מעוברת דחמרתא מעברתא בעלמא דאזיק. מהאי קרא אף דחייבות במצות כנשים ישראלית (ובע"ז יג:) אי' על עבד שמכניסו תחת כנפי השכינה ע"ש (ובקידושין סב רע"ב) אי' מעיקרא בהמה כו'. וכן (שם סט.) בספ"ג. ולד מעי שפחה כולד במעי בהמה. והיינו ג"כ מהאי קרא דחמור מין בהמה( (ובנדה יז רע"א) ואינהו מאי דרוש כו' ע"ש דרצו לדמותם לבהמה לגמרי ובגמ' דיבמות שם מבואר דעבדים גריעי בזה מעכו"ם דהם אינם כחמו וכ"ה (בקידושין סח סע"א) דשפחה לא תפסי קידושין מה"ט דדומה לחמור ושם רע"ב נכרית מנ"ל הרי דלא אמרו זה אלא בעבדים והיינו דעבד כנעני שגופו קנוי לאדונו לעבדו. ה"ה כחמו שקנוי לבעליו לעבוד ולמשא וכמו ש' בלשון הגמרא (ע"ז ה:) ישים עצמו על ד"ת כשור לעול וכחמור למשאוי. ושור אף דג"כ למשא. עלויא דידי' הוא על ידי אכילת בשרו ולכך נוצר. אבל החמור נוצר רק לעבדות האדם והוא מיוחד לכך. ולבשון הגמרא (פ' ע"פ קיח.) זלגו עיניו דמעות אני וחמורו נאכל באבוס א' נקט חמור מכל בעל חייםשהוא המיוחד לעבדות האדם. והעבד אף שאין קרוי בשר חמורים שהוא נימול ויש חותם הברית בבשרו. ואינו בכלל עכו"ם ובר מצות. ותחת כנפי השכינה כנ"ל. (ובסנהדרין נח:) דעבד יצא מכלל עכו"ם ולכלל ישראל לא בא. (ובהוריות יג סע"א) דגדל עמנו בקדושה. אבל גם בחמורים דישראל יש מעלה וכמו ש' בחמורו דרפב"י ודרחב"ד (בשבת סע"ב) וכן נתקדשו פטרי חמורים וא' (בכורות ה רע"ב) לפי שסייעו ישראל בביזת מצרים והיינו לפי שהם עבדים דישראל וע"ל נמשל ג"כ לחמור. משא"כ מצרי עכו"ם שאינו קנוי לישראל והם נקרא בשרם בשר חמור שאין קרוים אדם כנ"ל. אבל אינם בכלל עם הדומה לחמור כיון דאין קנוים לעבדות. אבל מ"מ המשילם לחמור לפי שעיקר יצירתם היה ג"כ רק לצורך ישראל ולעבודתם וכמו לעתיד ועמדו זרים וגו' וב"נ אכריכם וכורמיכם ואתם כהני ה' תקראו משרתי וגו' ובשעת מ"ת נבחרו ישראל לכך כמו ש' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' והכהנים פנוים רק לעבודת ה'. דע"כ לא נטלו חלק בארץ. וה' חלקם. והם נוטלים מתנות כהונה מבני ישראל לפרנסתם. וכל ישראל נבחרו להיות כהני ה' והעכו"ם יעשו צרכי גופם. וא' (בעירובין מג:) דכיון דאתי משיחא לא יצטרכו לטרוח עוד גם בצורך שבת ויום טוב ע"ש. (ובשבת לב:) דהזהיר בציצית משמשין לו כ"ח מאות עבדים. ואף שישארו אז רק הכשרין יהיה ריבוי בהם כ"כ. שכל א' מישראל יצטרך אז לכל כך עבדים. וא"כ אף דאינם עתה עבדים בפעל להיות דומין בפעל לחמור. בשרם שאינו בשר אדם אמר שהוא בשר חמור כי עיקר יצירתם הוא לכך בעוה"ז. וכמו ש' (בברכות ו סע"ב) כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה ולצוות לזה. (ובע"ז ב:) שיאמרו שכל מה שעשו לא עשו אלא בשביל ישראל שיעסקו בתורה ע"ש ולכאורה תמוה איך יהיו שוטים כאלו לומר שקר מפורסם כזה לפני הקב"ה. והם נכנסין לפני הקב"ה ליטול שכר עבודתם בעוה"ז ויאמינו אז בהקב"ה ואיך יעלה על לבם להטעותו בדברי שקר הידוע לכל שעשו הכל לצורך עצמם והיו עוד שונאי ישראל ומשעבדים בהם. והגם דהקדוש ב"ה משיב להם כן כל מה שעשיתם לצורך עצמיכם כו' מכל מקום מה ראו הם לומר כן. וגם למה קראם שוטים ולא שקרנים. אבל באמת כל מעשיהם בעוה"ז אף שהם עושים לצורך עצמם כבר ביאר זה הרמב"ם בהקדמת פ' המשנה שיבנה אדם ארמון ויטע כרם יקר שיהיה לתועלת חסיד א' באחרית הימים שיחסה בא' מהקירות יום א' וישתה כוס יין א' מהכרם. (וכדרך שא' בע"ז מ' ב' בכיוצא בזה ברוך שמסר עולמו לשומרים ע"ש)יעוש"ב וכל מעשיהם הוא מה שהשי"ת רצה שיהיה מזה תועלת לישראל לעסוק בתורה. וכשיכירו שהכל היה באמת לצורך כך יחשובו הם שאף על פי שהם לא כוונו לזה סוף סוף מעשיהם רצוים וירצו לקבל שכר ע"ז. וע"ז יאמר להם שוטים כו' שקראם רק שוטים שזה שטות לבקש שכר על מה שהם לא כיונו לזה ורחמנא לבא בעי וה' יראה ללבב ומה שנסתבב לצורך ישראל זהו מעשה השי"ת והם לא פעלו זה אבל מ"מ שפיר קרו להו מטעם זה בשר חמורים. כיון דמ"מ עיקר יצירת גופם וכל פעולתם הכל לשימוש לישראל:
5
ו׳וגם בישראל עצמם מצינו (ברכות נח.) דבן זומא אמר על אוכלסי ישראל ברוך שברא כל אלו לשמשני וכמה יגיעות יגע אדם הראשון כו' והוא חר החטא שא"ל בעצבון וגו' בזיעת אפיך וגו' ובסוף קידושין ואני בראתי לשמש את קוני כו' אלא שהרעותי מעשי וקפחתי את פרנסתי. וברע"מ (פ' צו כט א) דת"ח כשבת ויום טוב וע"ה כבהמה לעשות מלאכתם יעש"ב. (ובב"מ עג:) דמעייל אינשי דלא מעלו בגוהרקא דרבא במקום חמורים בע"כ ע"ש. אבל בני"י אף הנמכר לעבד לעכו"ם גאולה תהי' לו וביובל יצא ובידו לעולם להטיב מעשיו ולהיות גם הוא חרים משמשים לו. אבל הכנענים אפי' הצדיקים והחסידים שבהם לא נבראו אלא לעבדות ישראל וכמורים וכנ"ל. ועיקר קלקול קדושת הגוף הוא בפגם הברית וע"כ ענשו ע"ז מכירת עבדות. ועיקר חירות הגמור על ידי קבלת התורה כמו ש' בפ' שנו חמכים א"ת חרות אלא חירות שאי לך בן חורין אלא מי שעוסק בת"ת ושנינו (בפ"ג דאבות) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עו"מ ועול ד"א. כי התורה מזכך בשר הגוף ביותר וכמו ש' (בסוף חגיגה) ת"ח שכל גופן אש כו' והוא אש שלמעלה שאוכלת אש ע"ש בתוס' ד"ה שאין (וביומא כא:) ור"ל דע"כ שורפת אש דגיהנם ואש דיצה"ר שהוא ג"כ אש כמו ש' (בקידושין פא.) חזי דאת נורא כו' (וביומא ט:) נפיק אתא כי גוריא דנורא כו' (ובהושע ז) כמו תנור בוערה מאופה וגו' בוער כמו אש להבה (וז"ש בברכות ח' א תתק"ג מיני מיתה כו' ע"ש בגי'. נגד ג' דברים קנאה תאוה וכבוד שמוציאין אדם מן העולם כדחנן סופ"ד דאבות) והם ג"כ ג' דברים שאמרו (שם פ"ב מי"א) עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין כו'. יצר הרע סתם הוא בתאוות וכמו ש' בדור המבול וכל יצר וגו' ובפ' נח כי יצר וגו' מנעוריו. ועין הרע בא מקנאה. ושנאה מרדיפת הכבוד וכמו ש' גבר יהיר ולא ינוה אפי' אאינשי ביתי' לא מיקבל כמו ש' (בב"ר צח.) וא"י לסובלו. ולשלשתם היה הסתת הנחש אף שעיקרו בתאוה היה על ידי הסתת כבוד והייתם כאלהים וגו' וזהו סוף הגיאות וכמו ש' נ"נ אעלה וגו' אדמה לעיון וכן בחירם מלך צר אמר מושב אלהים ישבתי וזהו שורש יצר הרע שבבריאה כמו ש' (בקידושין ל:) והוא על ידי שבירת הכלים ומלכין קדמאין דמיתו שהי' על ידי גיאות דאנא אמלוך כידוע בס"ה. וזה על ידי שהש"י מתלבש בלבוש זה. וכמו ש' ה' מלך גיאות לבש והאדם נברא בצלמנו וגו' יש בו ג"כ לבוש זה וכמו ש' (שמו"ר פ' כג) ד' גאים כו' (ובחגיגה יג:) ואדם מתגאה עליהן. ועז"א שם דברא תורה תבלין דסימן לגסות הרוח עניות דתורה (כמו ש' בקידושין מ"ט:) כי שם תורה שמורה לאדם הדרך ילך. וזהו כשלומד לשמה עם יראת שמים. דזולת זה נקרא רק מחיר ביד כסיל וגו' כמו ש' (ביומא עב:) ע"ש (ובשבת לא סע"א) מוטב אם לא העליתה ושם רע"ב בהי עייל והיינו כמו ש' (בברכות יז.) תכלית חכמה תשובה כו' שלא יהא קורא ושונה ובועט באביו ורבו כו' וע"ש במהרש"א בח"א הק' למה נקט זה דוקא יעו"ש. אבל פשטו דהכונה שלא יכנס גיאות בלב על ידי הד"ת דאדרבא תכלית כחמה תשובה. דאורייתא מודעת לי' חטאוי. ועי"ז נשבר ונשפל לבו בקרבו. ועל כן נאמר כבוד חכמים ינחלו (ובנדרים ס"ב.) שלא יאמר כו' וסוף הכבד לבא. ואין כבוד בא אלא למי שבורח ממנו כמו ש' (בעירובין יג:) ומשה רבינו ע"ה שורש התורה שנקרא' על שמו היה ענו מכל האדם. וכמו ש' (בחולין פט.) על פ' כי אתם המעט וגו' כל שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם והיינו כל מה שמוסיפין השגת ד"ת שזהו תוספות טובה בישראל (ובתענית ז סע"א) דאין ד"ת מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. והלומד לש"ש מביא הד"ת שפלות כנ"ל. וגם על ידי ד"ת [נתקן] אותו מעט שבבריאה שהיא לצורך כמו ש' ויגבה לבו בדרכי ה'. וא' (בסוטה ה' סע"א) ת"ח צריך שיהא בוכו' יעו"ש וזהו התבלין שמתבל אותו דבר מועט שיש בו. ואלו ג' קליפות הם נגד ג' אבות בקדושה. אברהם אבינו ע"ה מכניס כל אהבות בקדושה. ויצחק הגבורות בקדושה. וזה לעומת זה העומד נגד חבירו ימינו נגד שמאלו. ועל גן גם קנאה קודם תאוה. וכבוד נגד יעקב הקטן וכמו ש' קטונתי וגו' ונאמר (עמוס ז) מי יקום יעקב כי קטן הוא. והם נגד ג' יסודות אמ"ש. וגסות הרוח הוא מיסוד הרוח גבוהה והם ג' מדות דבלעם הרשע (שבפ"ה דאבות) ורוצה להיות עולה למעלה מעלה כטבע יסוד האש. משא"כ בקדושה הוא רוח נמוכה. ועל ידי זה ניצול ג"כ מתאוה שהוא נקרא במשנה שם נפש שפלה נגד נפש רחבה דבלעם ויצר דתאוה ג"כ אש כנז"ל. אף בשקדושה הוא מים שהוא היפך אש. אבל מצינו גם בקדושה מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו' שבוער כאש להאהבת השי"ת: ע"כ מכתי"ק
6
ז׳שלום עליכם כו' מלאכי השלום. נקראו בכאן המלאכים בשם מלאכי השלום. דשם מלאכי השרת מובן שהם משרתי ה' ומשמשיו. אבל לשון מלאכי שלום מצינו רק בחורבן מלאכי שלום מר יבכיון ובגמרא (חגיגה ה':) שאני חורבן בהמ"ק דאפי' מלאכי שלום בכו. וגם שם צריך להבין מה שדקדקו אפי' מלאכי שלום והול"ל דאפי' מלאכים בכו. וכן יש להבין למה קוקאין בסל"ש המלאכים בשם מלאכי השלום. אך הענין עמפ"ש בזוה"ק פ' זו (קכ א) שהובא פ' זה לענין העיקדה הן אראלם צעקו חוצה וגו' הן אראלם אלין מלאכי עלאי צעקו בההיא שעתא ובעו לקיימא על ההוא מלה דכ' ויוצא אותו החוצה כו' מלאכי שלום אלין אינון מלאכין אחרנין דהוו זמינין למיהך קמי' דיעקב. ובגיני' דיעקב אבטח שלון שלימו קוב"ה דכ' ויעקב הלך לדרכו וגו' ואאלין אקרון מלאכי שלום וכו' והיינו דמלאכי א"י שעליהם נאמר ויפגעו בו מלאכי אלהים נקראו מלאכי שלום. ואמר דבגיני' דיעקב אבטח לון שלימו והוא דיעקב מדתו אמת כמש"נ תתן אמת ליעקב וכן מדתו שלום וכמו ש' (בזוה"ק ח"ג יב ב) עושה שלום במרומיו דא יעקב כו' והאמת והשלום אהבו דאמת ושלום קשיר דא בדא ע"ש דיעקב אע"ה נקרא שלימו דאבהתא כמו ש' בזוה"ק והוא עפמ"ש (בזוה"ק ח"ב קעה ב) והבריח התיכון וגו' דא הוא יעקב קדישא כו' שלים מכלא שלי לעתי"ק והיינו שהוא מבריח מכ"ע למדת מלכות. ועל שם זה נקרא מדתו שלום. שהוא ההמשכה לכנס"י. והוא דיעקב ויוסף כחדא אינון (זח"א קעו סע"ב) ודא הוא רזא דאת ו"ו דאזלי תרווייהו כחדא (כמש"ש קפב א) והיינו דו' המילוי מדת יוסף שלום. ועיקב אע"ה מדתו אמת תורה שבכתב כמו ש' (ברכות ה:) אמת זו תורה. ומדתו שלום שמשפיע למ' מלכות פה תורה שבעל פה מטלא דעתיקא. ומדת אמת היה לו ליעקב גם בחו"ל כמו ש' עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי. אבל מדת שלום זכה רק כשבא לא"י דשם שורש תורה שבעל פה כמו ש' קידושין מ"ט: עשרה קבין חכמה ירדו לעולם תשעה נטלה ארץ ישראל. ואי' (ב"ב קנח:) אוירא דארץ ישראל מחכים. וכן (כתובות עה.) וחד מינייהו עדיף כתרי מינן וחד מינן כי סליק להתם עדיף וכו' וכן חלוקת ארץ ישראל היה על ידי יהושע מזרע יוסף שמדתו שלום. וכן לעתיד משיח בן יוסף יכניס ישראל לארץ ישראל. שמלחמת גומ"ג יהיה בארץ ישראל כשיהיו ישראל נקבצים לתוכה על ידי משיח בן יוסף. ולכן רק כשנכנס יעקב אע"ה לארץ ישראל זכה למדת שלום. ונעשה שלימו דאבהן להשפיע למדת מלכות שהוא תורה שבעל פה מטלא דעתיקא. וז"ש בזוה"ק ובגיני' דיעקב אבטח לון שלימו קוב"ה כו' אלון אקרון מלאכי שלום. והיינו שנקראו כן ע"ש שלימו דאבטח לון קוב"ה בגיני' דיעקב והוא עפמ"ש (בזוה"ק ס"פ ויצא) השתא אינון ויפגעו בו בגין דבגיני' דיעקב ובאינון שבטין אתשקיין אינון ממיא דימא רבא ע"ש. והיינו דמים תורה שבעל פה שנמשל למים כמש"נ הוי כל צמא לכו למים. ונדרש (תענית ז.) על תלמיד ע"ש והיינו בתורה שבעל פה. וזה נמשל למים שמניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך. דאלו תורה שבכתב כרוכה ומונחת כל הרוצה יבא וילמוד כמו ש' (קידושין סו.) וכן נמשלה התורה שבעל פה באותו פסוק ליין וחלב. וכמו ש' (זח"ג רעא ב) ביין מסכתי יינא דאורייתא דבע"פ. וז"ש דבגיני' דיעקב ובאינון שבטין. שהשבטים כנס"י מלכות פה תורה שבעל פה. ויעקב ממשיך מכ"ע מטלא דעתיקא למדה זו. אתשקיין כו' והיינו כמו דאכילת המלאכים מסטרא דאברהם וכמו ש' (בזוה"ק קד א) דהא מהווא סטרא נפיק מזונא לכלהו מלאכי עלאי. כמו כן בגיני' דיעקב אתשקיין המלאכים ממיא דימא רבא. והיינו תורה שבעל פה. ולכן נקראו מלאכי שלום. והם מלאכים אחרנין מלאכי ארץ ישראל. ואי' (ב"ר פ' ח') בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כתים כו' מהם אומרי אל יברא ומהם אומרים יברא הה"ד חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו ע"ש. מפרש שהמלאכים נעשו חבורות. והמלאכים נקראו ע"ש המדות מהם של חסד מדת א"א. ומהם מלאכי אמת ת"ת מדת יעקב. ומהם של צדק מלכותא קדישא. ומהם של שלום מדת יוסף הצדיק. וכבר אמרנו במ"ש שם נטל אמת והשליכו לארץ כו' והלא גם שלום אמר אל יברא דכולי' קטטה. ולא נזכר מה נעשה בשלום. אך כל הקטטות הוא רק על ידי שנחסר מדת אמת. אבל כשכולם מכוונים על דבר אמת ממילא יש לשום וכמו שמצינו במחלוקת ב"ש וב"ה שחיבה וריעות נוהנין זב"ז לקיים מש"נ האמת והשלום אהבו כמו ש' (יבמות יד:) וכיון שנטל אמת והשליכו לארץ. והיינו שבארץ נמצא דבר אמת וכמו ש' אמת מארץ תמצח. שוב לא קטרגו מלאכי שלום. דאדרבה יהיה שלום דאמת ושלום קשיר דא בדא. וכמו שמצינו במתן תורה ויחן ישראל כאיש א' בלב א' מיד וירד ה' כמו ש' במכילתא. וזה מ"ש בגמ' לרבותא בחורבן דאפי' מלאכי שלום שאין להם שייכות לגלות וכמו ש' (אבות) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו כו' (ובמדרש תנחומא נח) ואותן ב' ישיבות לא ראו שבי ולא שמד כו' ולא שלט בהם כו' שאינן בכלל גלות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. מ"מ גם מלאכי שלום בכו. וז"ש בזוה"ק דבעעידה מלאכי שלום שהם מלאכי ארץ ישראל מר יבכיון. שכיון שישחוט את יצחק איך יצא ממנו יעקב דבגיני' אבטח לון שלימו. ועל שם זה נקראו בשם מלאכי שלום. ובשבת דאי' (ב"ר פ' י') יעקב שכ' בו שמירת שבת ירש את העולם שלא במדה כו' והיינו נחלה בלא מצרים שזכה כשהלך לחו"ל ונתפחד. ואז הבטיחו השי"ת ופרצת ימה וקדמה וגו' שבכל מקום שילך תלך עמו קדושת ארץ ישראל. ובכניסת שבת פריסת סוכת שלום עלינו וכו' ועל ירושלים. וכל א' מישראל כמו בארץ ישראל ובירושלים. מש"ה נקראים המלאכים מלאכי השלום מלאכי ארץ ישראל דבגיני' דיעקב אבטח לון שלימו ואקרון מלאכי השלום:
7
ח׳וירא אליו ה' במ"ר ד"א אם אמאס משפט עבדי זה אברהם ויקח אברם את ישמעאל בנו וגו' אלולי שעשיתי כן מהיכן היה הקב"ה נגלה עלי וכו'. יש להבין מה שייכות מילת ישמעאל שאמר שאלולי שמל את ישמעאל לא היה ראוי להתגלות זה. ולמעלה אמר ומבשרי אחזה וגו' אלולי שעשיתי כן מהיכן היה הקב"ה נגלה עלי יתכן שעל ידי המילה זכה להתגלות וירא אליו ה'. אבל מילת ישמעאל שיגרום זה אינו מובן. גם לבד זה כבר הקשו גם למעלה. שהרי גם קודם המילה כ' ב' פעמים וירא ה' אל אברם. אבל כבר עמד ע"ז (בזוה"ק צח א) דאי לאברם מאי שבחא הא יתיר מבקדמיתא עד דלא איתגזר כו' אלא כו' דהשתא אתגלי קול ואתחבר בדבור כד מליל עמי' ע"ש. והיינו דשם כ' וירא ה' אל אברם והיינו לנפש אברם שחיות האדם הוא שמו וכמו ש' בסה"ק שהאב מכוין בקריאת שם בנו לשורש חיות של הבן. וכן רואים שבקריאת שם האדם ניעור משנתו. וכאן כ' וירא אליו ה'. אל י' ו' דמדריגות נר"נ ח"י הם נגד ד' אותיות הוי"ה וקוצו של יוד כמו ש' בכ"מ. וכאן זכה שההתגלות היה להרוח שהוא מאות ו' שבשם שהוא בריח התיכון וגו' וי' חכמה שמשם נשמתא לנשמתא שמופיע לה' עלאה. עדמש"נ כי תבא חכמה בלבך וגו' ומפיע לה' תתאה שמשם הנפש וז"ש דהשתא אתגלי קול ואתחבר לדבור. והוא שהקול חיות הדבור וכמו ש' (זח"ב ג א) קול אתי לדבור וכו' ומקודם זכה רק לדבור שהוא ממדה אחרונה כמ"ש (זח"א לב א) שבת דבור אקרי. וכאן זכה לקול חיות של הדבור וזש"נ אליו אל י' ו' תורה שבכתב ו' ת"ת י' חכמה. והנה כל זמן שהיה בו הפסולת. שאף שיצחק לא נולד עדיין ולא היה פסולת של עשו. מ"מ פסולת של ישמעאל לא יצא עדיין שעדיין נחשב לזרעו. ורק אחר כך נתברר כי ביצחק וגו' ולא כל יצחק כמו ש' (נדרים לא.) שישמעאל ועשו אינם נחשבים זרעו. אבל כאן כ' לו ישמעאל יחי' לפניך ואף דכ' ואת בריתי אקים את יצחק. מ"מ הי' ישמעאל נחשב עוד בכלל זרעו ולא היה זוכה עדיין למעלה זו. אך כ' ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אתו וגו' וברכה של השי"ת היא בחיי עולם. ובאמת לא היה ישמעאל עדיין מקולקל אז. וזש"נ ויקח אברהם את ישמעאל וגו' בעצם היום הזה. וכ' בעצם היום הזה נמול וישמעאל בנו. היום הזה מורה על אור עדמש"נ ויקרא א' לאור יום. הזה מורה שהאור מפורש עד שיוכל להיות מראה באצבעו כמו לעתיד והיינו שהאור נקבע בלב שכן מורה לשון זה. והיינו דאברהם אבינו ע"ה הכניס קדושה ואור בישמעאל על ידי המילה. וז"ש אם אמאס משפט עבדי ויקח אברהם וגו' וסמיך על סוף הכ' בעצם היום הזה. וז"ש אלולי שעשיתי כן. שהיה מכניס אור בישמעאל מהיכן היה הקב"ה נגלה עלי. כיון שנחשב אז מזרעו. היה מניעה מצד ישמעאל שלא היה יכול לזכות למדרגה זו וירא אליו שמורה אל י' ו' כאמור. ומקודם אי' במ"ר ותתן לי מגן ישעך זה אברהם כו' וענותך תרבני מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם שהיה יושב והשכינה עומדת הה"ד וירא אליו ה'. ולכאורה לא נרמז כאן שהשכינה עומד. אך הענין דכ' עד די כרסון רמיו ועתיק יומין יתיב. וכשיש התגלות עתיקא. יושב על הכסא. אז אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד כמו ש' (יומא כה.) והוא דבגמ' (חגיגה יד.) א' לו וא' לדוד כו' ואחר כך אי' א' לכסא וא' לשרפרף כו' שנאמר השמים כסאי והארץ הדום רגלי. ואמרנו שהכל א' שדוד המע"ה הי' מרכבה למ' מלכות. וזש"נ והארץ הדום רגלי. ארץ דאיקרי כ"י כמ"ש בזוה"ק (ח"א לא רע"ב) ובבהמ"ק שיש התגלות השכינה נקרא בית הדום רגלי אלהינו כמו ש' (מכות כד סע"א) ובבית קה"ק שיש התגלות עתיקא עתיק יומין יתיב. יושב על כסא כמו ש' בגמ' (ברכות ו.) וראיתי כו' יושב על כסא רם ונשא ונזכר שם שם של כתר ע"ש. ושם אין ישיבה כלל. ואברהם אבינו ע"ה מדתו היה אתה כהן לעולם כמו ש' (נדרים לב:) ואם היה זוכה אז בהתגלות זה. להתגלות עתיק יומין יתיב יושב על הכסא לא היה אברהם אבינו ע"ה יושב. אך לא זכה להתגלות עתיקא עד אחר נסיון העקידה דכ' ואברהם זקן וגו' וכאן אחר המילה זכה רק וירא אלי"ו שמרמז שהופיע מאות י' ו' למדה אחרונה הארץ הדום רגלי ומש"ה היה הוא יושב פתח האוהל. שהוא הפתח לזכות לאור מתן תורה שהוא הרכוש גדול זשכו אז להתגלות עתיקא. וזה שדרש ותתן לי מגן ישעך זה אברהם והיינו דכ' אנכי מגן לך. וכן זכה לברכת מגן אברהם כמו ש' בגמ' והיינו שיהיה מגן בעדו שלא יתקלקל. וימינך תסעדני בכבשן האש ברעבון במלכים ע"ש. והוא עפמ"ש (ברכות ו.) בימינו זו תורה וכו' ושלש אלו מורים על ד"ת. כבשן האש אור כשדים שם היה שורש תורה שבעל פה שבבבל עיקר יסודה (כשנ"ת כ"פ). ברעבון ירד למצרים ושם היה בגלות כל התורה שבעל פה שמשם זכו להרכוש גדול שהוא מתן תורה והיה במצרים בגלות בחכמת מצרים. ובמלכים שם הציל את לוט שהיה כלול נפש דוד שיצא ממנו וזה מורה על ד"ת של משיח שעתיד לגלות. ועז"א במדרש (קה"ר ב) כל התורה שאת למד בעוה"ז הבל הוא לפני תורה שבעוה"ב והיינו לימות המשיח. וכן נזכרו אלו ג' דברים יחד בעצת ממרא בזוה"ק (תוספתא צח ב) א"ל ממרא דכרת וכו' ע"ש שזכר כבשן האש ומצרים ומלכים. והיינו מפני שמורים על ג' חלקי ד"ת ותורה שבעל פה ותורה של משיח. וזש"נ וימינך תסעדני בימינו זו תורה ואברהם אבינו ע"ה חסד דרועא ימינא וממנו התחיל הב' אלפים תורה וזכה לכל הד"ת שע"ז מורים ג' נסים אלו. ועי"ז זכה להיות התגלות השכינה הארץ הדום רגלי וז"ש והשכינה עומדת. וז"ש במדרש וענותך תרבני כו' שלזכות לכל הד"ת זוכין רק על ידי ענוה. וכמו שמצינו במשה רבינו שנקראת התורה על שמו וכ' והאיש משה ענו מאד וגו'. ומסיק מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם כו' והיינו שזכה למדת ענוה ועל ידי זה זכה להתגלות השכינה שהופיע מי' חכמה ו' קוב"ה למדה אחרונה. וזכה להתגלות השכינה עומדת. וע"כ והוא יושב. אבל אם היה זוכה להתגלות ועתיק יומין יתיב כמו שזכה אחר נסיון העקידה דכ' ואברהם זקן. אז לא היה יושב שמדתו היה אתה כהן וגו' וזה דמסיק הה"ד וירא אלי"ו דייקא. ומה שזכה לזה הי ג"כ על ידי מדת ענוה:
8
ט׳והנה שלשה אנשים וגו' אי' בזוה"ק מאן אינון שלשה אנשים אלין אברהם יצחק ויעקב דקיימי עלי' כו'. והיינו כי מצד המילה נרמז לו כי כל קדושת אומה הישראלית יצאה מאתו. וגם שבו נכללים כל קדושת הג' אבות הקדושים שהם שורש קדושת ישראל כמו ש' (ב"ר פ' סח) עה"פ יעקב חבל נחלתו מה החבל הזה פחות מג' אין מפקיעין אותו כך האבות אין פחות מג'. ואמרו ג"כ שהיו שלשה מלאכים מיכאל גבריאל רפאל כמו ש' (ב"מ פו:) והכל א'. עפמ"ש (שבת נג:) אדם אית לי מזלא ופירש"י מלאך שלו ומליץ אליו. והיינו כי שם מדרגות נפש רוח ונשמה. נפש מעולם השעיה. רוח מעולם היצירה עולם המלאכים. ונשמה מעולם הבריאה. ולכן יש לכל אדם מצד מדרגת רוחמלאכך שלו בשמים. והשלשה מלאכים מרמזים על הג' אבות שהם המלאכים שלהם. דהאבות הם אבות העולם וכלליות המכוון בבריאת העולם וכן המלאכים שלהם. וזה שבא לבשר את שרה הוא מלאך של אברהם. וזה שבא להפוך את סדום הוא המלאך של יצחק שהיה מדת אש דקדושה. וכשבא הזמן שיולד יצחק בעולם התחילה המשכת אש הקדושה דעולם וזה האש עצמו הפכה את סדום. והפיכת סדום היתה בפסח כשנתבשרה שיולד יצחק. וז"ש זועמו סדומים ולוהטו באש בפסח. ור"ל באש של הפסח עצמו נשרפו כי בפסח נולד יצחק. ובאותו פסח בשרו כעת חי' וגו' על לידתו. וגבריאל הוא האש שלמעלה מצד הגבורה כמו ש' (פסחים קיח סע"א) שהוא שר של אש. והמלאך שבא לרפא את אברהם והלך ג"כ להציל את לוט כמו ש' (ב"ר פ'נ) היה מלאך של יעקב אבינו. כי הצלת לוט היה בשביל להוציא ממנו נפש דהמע"ה. והוא מרומז מצד יעקב שמדתו אמת שהוא החיות של הקדושה שקיים לעד בזרעו שהוא בלא הפסק. ועיקב אע"ה לא מת שמצד מדתו קיים לעד. וגם בזרעו יש נקודת אמת הקיים לעד דכל ישראל יש לו חלק לעולם הבא ואותו החיות שא"ל הפסק לא מת. ונקראו ישני עפר ובלשון המדרש וירושלמי נקרא המיתה דמך. וכון אי' (בסוטה כא.) ע"פ בשכבך זו מיתה והקיצות לעתיד לבא. ויתגלה זה על ידי משיח בן דוד ודוד עבדי נשיא להם לעולם ואז יהי' בלע המות לנצח ויהיה קיום הקדושה בעולם לגמרי במדרגת חיות דהוא דהמע"ה הוא משיח דכ' חיים שאל ממך וגו'. והלשון נצבים עליו מלשון ציפוי שהקב"ה מצפה לזה שיתקיים. מלשון ונצבת לי שם שהוא שימתין ויצפה עליו ית"ש. והנה אי' במ"ר על המלאכים א' נדמה לו בדמות סדקי וא' נדמה לו בדמות נווטי וא' בדמות ערבי. ופירש"י סדקי מוכר פת נווטי ספן מנהיג הספינה ערבי ישמעאל. ויש להבין מה נרמז בזה במ"ש שנראו המלאכים בדמות אלו הג'. ושייכות ג' ענינים אלו לענין המילה ולענין אברהם אבינו ע"ה. אך המדרש מרמז לנו בענין קדושת אברהם שזכה על ידי מצות המילה שנכלל בו קדושת ג' האבות שהיו עיקר המכוון בבריאת העולם. ומהם יצאו אומה ישראלית שבשבילם נברא העולם כדכ' קודש ישראל לה' ראשית תבואתו והם מכניסים קדושה בכל העולם. ואי' בגמ' (חולין צא:) דמלאך תרי אלפי פרסי ושיתא אלפי פרסי הוי עלמא כמו ש' (פסחים צד.) והוה מלאכך שליש העולם. והתוספות בפסחים שם הביא בשם מדרש שכל העולם שליש ימים שליש מדברות שליש ישוב. וזה שרמזו הג' מלאכים לאברהם שכל העולם בשבילו ובשביל יצחק ויעקב שיצאו ממנו. והנדמה לו בדמות סדקי מרמז כנגד א"א ומרמז נגד שליש ישוב. ופת מרמז על כל אכילה שגדל בשליש ישוב וממנו החיות לכל הבריאים שבעולם. וזה היה כנגד אברהם שהאכיל פת לעוברים ושבים ועי"ז פרסם אלהותו ית' כדאי' במדרש. והנה מצד ההיפך מהקודשה היצר הרע שולט מתוך אכילה ושתיה וכמו ש' בספרי מקרא דואכלת ושבעת השמרו לכם וגו' ועד טובא. וא"א כ' בי' ויטע אשל בבאר שבע פונדק לאכילה ושתיה לכל העולם כדי להכניסם תחת כנפי השכינה. ונתן אכילה ושתיה חנם חוץ מאותם שלא רצו לקבל עליהם כבוד מלכותו ית"ש. ופרסם אלהותו בכל הארץ. וכמש"נ ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ ואי' (בב"ר) עש שלא הודעתי אותו לבריותיו אלהי השמים וכיון שהדועתי אותו לבריותיו אלהי הארץ. והא' שנדמה לו כערבי שהם שוכני מדבריות ובאוהלים חודש כאן וחודש כאן הוא מרמז על שליש מדבר. וזה המלאך כנגד יצחק אבינו כי בישמעאל כ' וישב במדבר פארן ונאמר והוא יהיה פרא אדם וכ' פרה לימוד מדבר וכנ"ל מפני שגדל במדבר ואינו כלל בישוב העולם ואין לו מקום בישוב רק באוהלים חודש כאן וחודש כאן. וכן אי' (סוכה נב:) ד' מתחרט עליהן הקב"ה שבראם כו' ישמעאלים דכ' ישליו אוהלים לשודדים וגו'. כי הם יושבי אוהלים במדבר ושודדים לעוברים ושבים והוא מפקיר עצמו כמדבר למלאות תאותו וחמדות רעות. ולעומת זה יצחק אע"ה הכניס ענין הפקירות ומדבר לקודשה כי יצחק אע"ה מרמז על תורה שבכתב דכ' אש דת למו ומדת יצחק אש דקדושה כנז"ל. והתורה נתנה במדבר שמרמז שאין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו הפקר כמדבר וכמו ש' (במדב"ר פ' א). והיינו שמקדש עצמו ומפריש עצמו מתאות וחמדות עולם הזה. וכדכ' ביצחק והוא יושב בארץ הנגב שהיה מנוגב מתאות וחמדות עולם הזה. והא' שנדמה כדמות נווטי ספן ומנהיג מרמז כנגד שליש ים שהוא מרומז כנגד קדושת יע"א שמרמז על תורה שבעל פה. ובצד ההיפוך מהקדושה הוא עשו והוא הכולל מכל האומות כמו ש' במדר' וכ' הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון. והיינו שרוצה להתפשט על כל העולם ולכסות כל העולם ברעתו כמו מים שמכסה את היבשה בהתפשטות. ומצינו (ב"ר פ' ב) על פני תהום זה ממלכת הרשעה כו'. וכנגדו בקדושה יעקב אבינו שהיה מדת דעת וכ' לעתיד כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. כי על ידי מדת הדעת מתכסה כל הגוף בקדושה ותורה. כי דעת היינו שמחבר חכמת המוח עם בינת הלב ונעשה כל הגוף מלא קדושה כמו שהיה מתכסה כולו תחת המים. וזהו התורה שבעל פה שעז"נ ורחבה מני ים. ובזוהר מרמז על מש"נ מעינות תהום רבה מבועי דחכמתא לתתא שהוא המשכה מאין סוף. וזה שנאמר לעתיד כי מלאה וגו' כמים לים מכסים. וזה שמרמז לנו המדרש שהמלאכים שנתגלו לאברהם אחר המילה רמזו לו שהוא וזרעו הם יסוד הקדושה מכל ג' חלקי עולם ויהיה להם הכח להכניס כל העולם לקדושתו ית"ש:
9
י׳בתנחומא ר"פ זו ילמדנו רבינו כמה ברכות מתפלל אדם בכל יום כו' והאריך בזה. ולאורה אין לו שום שייכות לפ' זו רק מה שסיים תדע שכל דרכיו חסד כו ובאמצעיתה בקר את החולה כו' וזה א"ל קישור לענין התפלה. אך הענין שבפרשה זו מצאנו תפלה ראשונה שהתפלל אברהם אבינו ע"ה על סדום. שדורות הראשונים לא ידעו כלל ענין תפלה שיתפלל אדם לשנות הגזירה. ונח ששמע שעתיד הקב"ה להביא מבול לעולם לא עלה על דעתו להתפלל לבטל הגזירה. וא"א כיון שגילה לו השי"ת עונש סדום התפלל עליהם. ואף אברהם אי בזוה"ק (תולדות קלז ב) שלא מצינו שהתפלל על בנים ורק ביצחק כ' ויעתר יצחק. אוף דאמר הן לי לא נתת זרע ההוא לאו בגין צלותא הוי וכו' ואף שא"א התפלל על סדום היה בשביל אחרים אבל להתפלל על עצמו לא עלה על דעתו. ותפלה הוא חלק ישראל כמש"נ כי מי גוי גדול אשר לו א' קרובים אליו כה"א בכל קראנו אליו. ואף שהתפלל שהמע"ה וגם אל וגו' היינו שישמע הש"י מפני קוידוש השם כמש"נ למען ידעון כל ע"ה את שמך וגו' ורק האבות שחדשו התפלה. וכמו ש' (ברכות כו:) תפלות אבות תקנום. ואברהם ויצחק נקראו ג"כ ישראל כמו ש' (ב"ר ר"פ תולדות) ועיקר תפלה ביעקב דכ' הקל קול יעקב קולו של יעקב נשמע בבתי כנסיות כו' כמו ש' במדרש. וזה הקל קל ה' קול קל ו'. ובפ' זו וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם שמזה נלמד בגמרא שתיקן אברהם תפלת שחרית והתפלה הראשונה שהתפלל א"א היה על סדום. ואף שידע השי"ת שלא יפעול בתפלתו שלא ימצא אף עשרה צדיקים. מ"מ הועילה תפלתו להציל את לוט. שממנו יצא דוד המע"ה שנ' מצאתי דוד עבדי ובמ"ר (פ' נ) היכן מצאתי בסדום. ודוד המע"ה שורש התפלה שנ' ואני תפלה והיה שליח צבור של כלל ישראל. ועל כן פתח המד"ת פ' ז ומענין התפילה:
10
י״אואחר כך אי' בתנחומא והשבת נתנה לישראל לקדושה לעונג ולמנוחה וכו'. חשב כאן ג' קדושת שבת שהם קדושת ג' הסעודות שנלמד בגמ' (שבת קיז סע"ב) מתלתא היום. דכ' אכלוהו היום והיינו לענג. כי שבת היום לה' היינו למנוחה כמש"נ וינח ביום השביעי על כן ברך וגו' ובמד"ת משאלתות בראשית נוח בי' כי היכי דנחי בי' אנא. היום לא תמצאוהו בשדה היינו לקדושה עדמ"ש (ב"ר פ' יא) וקדשו במן שלא ירד בו כל עיק. ונכתב בכל א' לשון היום להורות שכל סעודה אור בפ"ע. וזה היום מלשון ויקרא א' לאור יום. שכל הג' סעודות כנגד קדושת ג' אבות וכל א' אור בפ"ע. יהי אור זה אברהם כמו ש' (ב"ר פ' ב). ויהי אור זה יצחק עדמ"ש בזוה"ק (ח"ב קסז א) ובתיקונים יהי אור דא ימינא ויהי אור דא שמאלא. וכן ויהי אור דא ר"ה דאיהו שמאלא והוא עפמ"ש (תיקון מא) תשרי ודא דרועא תנינא יום תנינא והיינו מדת יצחק. ויקרא א' לאור יום זה יעקב כמו ש' בב"ר שם. והיינו דבא"א יהי אור ההארה וההופעה מהאור. ויצחק הווית האור שיהיה לו הוויה וזהו ויהי אור. ויעקב הוא האור עצמו שהוא מרכבה לשם הוי"ה. וכן נכתבו הפסוקים מהסעודות על סדר האבות אז תתענג על ע' לענג נגד קדושת א"א. והרכבתיך על במתי ארץ היינו למנוחה דכ' ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך וגו' שנדרש בזוה"ק (ח"א מח רע"ב) על יום השבת שהוא יום הניח שהשי"ת נותן נייחא בלב. מעצבך מעצב היצהר הרע שנקרא עצב והיינו על העבר. ומרגזך מרוגז היצר הרע להבא עדמ"ש לעולם ירגיז וכו' ומן העבודה הקשה היינו שעבוד. וזהו והרכבתיך על במתי ארץ היינו על חשקי ותאות ארץ הגבוהים. וכן נדרש על שעבוד בגמ' (שבת קיח:) מדכ' ואתה על במותינמו תדרך וזהו למנוחה. והאכלתיך נחלת יעקב אביך היינו לקדושה שמדת עי"א הוא הדבקות בהשי"ת היו קדושי' כשם שאני קדוש כמו ש' בתנחומא פ' קודשים והיינו יחוד קוב"ה וכנס"י. וזהו נחלת יעקב שממשיך כל קדושת הוי"ה לכנס"י שהוא שלימו דאבהתא כמו ש' (מא' ב). ובזהו"ק (יתרו פח ב) נחשבו הפסוקים בסדר אחר. בסעודת ליל שבת כ' והרכבתיך על במתי ארץ ובסעודתא תנינא אז תתענג וגו' ובס"ג כ' והאכלתיך וגו. והענין שמצד השי"ת הסדר אנכי ואחר כך לא יהיה שבדיבור אנכי נתקע ת"ת בלבם ובדיבור לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם כמו ש' (שהש"ר פ' ישקני). ומצד האדם הסדר סור מרע ואחר כך ועשה טוב. וכן כאן מצד ישראל הסדר לזכות והרכבתיך על במתי ארץ שהוא הנייחא מעצב ורוגז היצר הרע שהוא שאור שבעיסה וממילא ניצול משעבוד. ואחר כך אז תתענג על ה' שהוא לזכות לבחי' ענ"ג עדן נהר גן לכו לחמו בלחמי לזכות לד"ת ענג מעדן עלאה וזהו ברכו במן שהוא לחם מן השמים. משא"כ בישעי' שנסדר כמו שבא השכר מהשי"ת אז תתענג ואחר כך והרכבתיך על במתי ארץ כסדר אנכי ואחר כך לא יהיה. וכן כשברא השי"ת נפשות האבות נולד מתחלה אברהם ואחר כך יצחק. ובסעודת שבת של ישראל שנחשב כנגדן. נחשב מקודם סעודת ליל שבת נגד יצחק ואחר כך סעודת יום שבת כנגד אברהם כפי מה שהוא הסדר מצד ישראל לזכות ולהשתגל לזכות לקדושת האבות. ובפ' ויכולו בא הסדר וישבות שהוא המנוחה. ואחר כך ויברך שהוא ברכו במן כמו ש' בב"ר והיינו ענג שיהיה עדן נהר גן. וכן כ' ברכת ה' תעשיר ונדרש בב"ר זו השבת. והעושר בא על ידי אכילה וענג לכבוד שבת כמו ש' במ"ר מהטבח. ושזוכין לעושר בשביל שמכבדין את השבת כמש"ש ובגמ' (שבת קיט.). ואחר כך ויקדש לקדושה. והטעם דשם מדבר וישבות שהשי"ת היה לו נייחא בעולמו ומצא חן בעיניו כמו ש' במ"ר. רק ממילא על ידי זה ממילא זוכה גם הישראל לנייחא נוחו בי' כי היכי דנחי בי' אנא. משא"כ ויברך ויקדש שהוא לישראל. הברכה אז תתענג על ה'. ויקדש הוא מ"ש מתנה טוב י"ל כו' ואני מבקש לתנה לישראל וז"ש לדעת כי אני ה' מקדשכם ולא נזכר לישראל רק ב' המדרגות עונג וקדושה. משא"כ ישעי' שמדבר מהשכר שנותן השי"ת לישראל בשביל השבת. בא הסדר כמו שהוא מצד השי"ת אז תתענג ואחר כך והרכבתיך כסדר הדברות אנכי ולא יהיה. ובזוה"ק נסדר כסדר ההשתדלות והזכיר מצד ישראל סור מרע ואחר כך ועשה טוב. והרכבתיך וגו' ואחר כך אז תתענג כאמור. ואחר כך מסיים במדרש תנחומא אלו ז' ברכות שמתפללין בשבת ואיזה זה יום המיוחד והמנוחה שאין כיו"ב וכו' ולא זכר מג' קדושת שבת רק המנוחה והטעם שבפ' ויכולו נזכר רק ביום השביעי ואחר כך נקרא היום בתורה בשם שבת. שהעיקר מה שניתן לישראל הוא השביתה בשבת. שמצות עונג לא בא בתורה רק ברמז בתלתא היום ועקרו בדברי קבלה. ונקרא רק ע"ש המנוחה שבת. שהוא נוחו בי' כי היכי דנחי בי' אנא:
11
י״בבמ"ר ר"י פתח מזבח אדמה וגו' מה אם זה שבנה מזבח לשמי הריני נגלה עליו ומברכו אברהם שמל עצמו לשמי אעו"ו. יש להבין היכן נזכר כאן שברך לאברהם. בשלמא שם במזבח כ' אבא אליך וברכתיך משא"כ באברהם לא נזכר רק שנגלה עליו ולא הוזכר ברכה. גם מ"ש אחר כך במ"ר אם זה שהקריב שור ואיל לשמי הריני נגלה עליו ומברכו כו' יש להבין דהא לא הוזכר שם ברכה. ומ"ש ויצאו ויברכו וגו' רחוק מפסוק שור ואיל. אך הענין דעיקר ברכה דהשי"ת הוא בד"ת. וכמו ש' בריש ס' הבהיר ומנלן דאיקרי תורה ברכה וכו' ומלא ברכת ה' ים ודרום וגו' וכ' ורחבה מני ים ע"ש. והיינו ריבוי בתורה שבעל פה שע"ז נאמר רחבה מני ים דתורה שבכתב אותיותיה ספורות ומנויות. וזה ענין מש"נ בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. ברכת ה' ריבוי בתורה שבעל פה. וכן כאן דכ' וירא אלי"ו ה' שאמרנו שמרמז שהופיע מח' חכמה על ידי ו' הבריח התיכון למדת מלכות והוא תורה שבעל פה. וכן כל האמור בפרשה מרמז שזכה לאור תורה שבעל פה. וז"ש עאכ"ו שהריני נגלה עליו ומברכו באור תורה שבעל פה. ואחר כך מייתי ממש"נ ושור ואיל וגו' לזבוח לפני ה'. והיינו למדה שלפני שם הוי"ה כמו שמפרש בזוה"ק (ח"ג עט ב) על ה' שמרמז מזלא קדישא שהוא עתיקא. והוא עפמ"ש (שם סה ב) דקוצא דיוד דלעילא רמיזא לאין כ"ע. והיינו על ה' על אותיות הוי"ה. וכן מורה לפני ה' על מדת עתיקא שלפני ה'. וזה זוכין על ידי שור ואיל לאור טלא דעתיקא שמופיע בלב החכמים אור תורה שבעל פה. שהוא אור הראשון שנגנז לעמלי תורה שבעל פה. וז"ש הריני נגלה עליו ומברכו ריבוי בתורה שבעל פה. ולמד ק"ו לא"א שיזכה לאור זה על ידי המילה:
12
י״גבמ"ר אמר הקב"ה לאברהם אתה אמרת יוקח נא מעט מים חייך שאני פורע לבניך במדבר ובישוב ולע"ל כו'. וחשב במדרש ששה דברים ועל כל א' מסי' חייך שאני פורע לבניך במדבר ובישוב ולע"ל ע"ש. ובכל מקום מספר ששה מורים על ששת ימי בראשית שהם ו' המדות. ואמר שאני פורע במדבר ובישוב ולע"ל זה מורה על ג' חלקי ד"ת. תורה שבכתב שניתן במדבר. ותורה שבעל פה ששורשה ארץ ישראל וכמו ש' (קידושין מט:) עשרה קבין חכמה כו' תשעה נטלה ארץ ישראל ואי' (ב"ר פ' טז) שאין תורה כתורת ארץ ישראל והיינו תורה שבעל פה. ול"ל מורה על התורה שיתגלה לעתיד על ידי משיח שאמרו ע"ז כל התורה שאת למד בעוה"ז הבל הוא לפני תורה שבעוה"ב. וחשב במדר' אתה אמרת יוקח נא מעט מים חייך כו'. והיינו אין מים אלא תורה כמו ש' (ב"ק יז.) והוא נגד מדת חסד ויום א' ובו נאמר מאמר יהי אור וה"פ כ' בו לשון אורה כנגד ה' חומשי תורה כמו ש' בב"ר. ואחר כך חשב אתה אמרת ורחצו רגליכם. והוא נגד יום ב' שלא נאמר בו כי טוב היינו שיוכלו לקלקל. והוא נגד מדת גבורה ומדת היראה לתקן הקלקול וזש"נ ורחצו רגליכם מטנופת ע"ז שחשדן בערביים שמשתחוים לאבק רגליהם. ואמר חייך שאני פורע לביך במדבר וארחצך במים והיינו בד"ת דהא לית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא כמו ש' זח"א (רב א) ואז במדבר בע"ת נעקר יצר הרע מלבם. אך אחר הקלקול חזר יצר הרע למקומו. ואמר בישבו רחצו הזכו. רחצו סור מרע ואחר כך הזכו שיהיו זכאין וטהורין מכל וכל. ולע"ל דכ' אם רחץ וגו' והיינו שיושאר כך לעולמי עד. ואחר כך חשב אתה אמרת והשענו תחת העץ. והוא נגד יום ג' ומדת ת"ת ועפמ"ש בגמ' (ברכות נ"ח.) והתפארת זו מתן תורה ומשענת מורה ג"כ על ד"ת כמו שנדרש (חגיגה יד.) כל לשון משען ומשענה משען לחם וכל משען מים הכל על ד"ת. ועז"א חייך שאני פורע לבניך במדבר פרש ענן למסך. ענן מורה על השראת השכינה כמש"נ כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן. בארץ בסוכות תשבו וגו' שאז זוכין לחסות בצלא דמהימנותא. לע"ל שנ' וסוכה תהי' לצל יומם מחורב כ' יומם במ"ס סתומה שמורה שנקבע האור שיהיה כן לעולמי עד. מחורב שלא יהיה שום קלקול וחורבה. ואחר כך חשב ואקחה פת לחם והוא נגד יום ד' ומדת נצח שמשה רבינו מרכבה לה. והוא הוריד התורה לארץ לתקן כל קלקול ופגם של הנחש. וכן א"א רצה לתקן פגם האכילה שיהיה בקדושה לכו למו בלחמי. ואמר חייך שאני פורע כו. במדבר המן שיה לחם מן השמים שניתן לישראל כדי שתהיה התורה מתיישבת בלבן כמו ש' (במד"ת ר"פ בשלח). בארץ שנאמר ארץ חטה וגו' דחשיב בקרא ז' מינים כנגד ז' המדות. גם חט"א גי' כ"ב נגד כ"ב אותיות התורה. ולעת"ל יהי פסת בר בארץ שנדרש (שבת ל':) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת. והיינו שיתוקן כל פגם הנחש שיהיה האכילה רק מה שיתן השי"ת. כמו קודם הקלקול שהיה החטא מין עץ והיה גדל בו מאכל אדם. ואחר כך חשב ואל הבקר רץ אברהם. והוא נגד מדת הוא דרגא דאהרן שורש תורה שבעל פה. וכן בשר מורה על תורה שבעל פה כמו ש' (קידושין מו.) הרי שולחן והרי בשר ופירש"י הרי משנה שנוי. וכן (ב"ק עב.) דלא אכלי בשרא דתורה ופירש"י לא דקדקתי טעמו של דבר. וזה נגד יום ה' שבו נאמר ישרצו המים שרץ נפש חי'. שמורה שאץ בשרצים יש נפש חי'. ומרמז שאץ בע"ה יש ד"ת שזוכין לטעמי תורה כמש"נ מורשה קהלת יעקב. קהלת ינאי אין כ' כאן אלא קהלת יעקב. כמו ש' (ויק"ר פ' ט) והיינו שאף ע"ה שנקראו בית יעקב כמו ש' בגמרא (ב"מ לג:) מ"מ יש להם חלק בתורה. וחשב ג"כ שפורע במדבר ובארץ ולע"ל. שמורה על ג' חלקי ד"ת כאמור. ואחר כך חשב והוא עומד עליהם. והוא נגד יום ו' שנברא בו אדם הראשון. אד"ם ר"ת "אדם "דוד "משיח כמו ש' האריז"ל. ובתוספת שבת כ' וירא א' את כל אשר עשה והנה טוב מאד. ונדרש בב"ר על כל מה שהוא היפך הטוב שיהי טוב מאד. והיינו שיתוקן באלף הששי על ידי משיח. ועז"א והוא עומד עליהם. עתיקא דאתכסיא אקרי הו"א כמו ש' (זח"ג רצ א) ומדת הו"א ראה שעומד עליהם ואמר חייך שאני פורע לבניך כו' במדבר וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וגו' שמורה על השראת השכינה וכמו שאמרנו. ובארץ אלהים נצב וגו' והיינו כמ ש' במ"ר למעלה נצב אטימוס מוכן ומזומן. והיינו אתעדל"ע שהשי"ת מאיר בלב ישראל וזה ההכנה מצד הש"י. ולע"ל שנאמר עלה הפורץ לפניהם שמורה על משיח. וכן נדרש (בב"ר סו"פ פה) וחשב ו' דברים נגד כל הו' מדות שמופיעים הכל בכנס"י:
13
י״דוזה ג"כ שנרמז לא"א על ידי הג' מאלכים שנראו לו. דאי' במ"ר שנדמה לו א' בדמות סדקי וא' בדמות נווטי וא' בדמות ערבי. ואמרנו שנרמז לו על ג' חלקי העולם שהביאו תוס' פסחים בשם מדרש שהעולם שליש ימים שליש ישוב שליש מדברות (כשנ"ת למעלה מא' ד) הוא ג"כ מרמז לג' חלקי ד"ת. תורה שבכתב שניתן במדבר. ותורה שבעל פה שעיקר שורשה ארץ ישראל שהוא ישוב. ותורה שיתגלה על ידי משיח היא כנגד ימים. וכמו שנרמז (בזוה"ק קיז א') במש"נ מעינות תהום רבה. מבועי דחכמתא לתתא. ובאו ג"כ לרמז לו שיזכה לכל הג' חלקי ד"ת כאמור. וז"ש ג"כ בזוה"ק מאן שלשה אנשים אברהם יצחק ויעקב. והם ג"כ מ"ש במג' מיכאל גבריאל רפאל וכמו שאמרנו. וזהו ג"כ מרמז לג' חלקי ד"ת. אברהם מדתו חסד דנפקא מחכמה כמו ש' (זח"ב קעה ב). והיינו נגד תורה שבכתב ה' חומשי תורה שכנגדם במאמר יהי אור ה"פ אורה. ויצחק מדתו גבורה עלאה דנפקא מבינה והיינו תורה שבעל פה מבין דבר מתוך דבר. ויעקב מדת דעת פנימיות מכ"ע והוא נגד תורה שבעל פה שיתגלה לעתיד על ידי משיח שהם שורש תורה שבעל פה מבועי דחכמתא לתתא:
14
ט״ובגמ' (ב"מ פו:) מאן נינהו שלשה אנשים מיכאל וגבריאל ורפאל כו' ויבאו שני המלאכים סדומה דאזל מיכאל בהדי' לשיזבי' ללוט. (ובב:ר פ' נ') רפאל שהלך להציל את לוט. ובכל מחלוקת אלו ואלו דא"ח ואף שחלוקים במציאות כמו שמצינו (גיטין ו':) אביתר בני כך הוא אומר יונתן בני כו' ומי איכא ספיקא קמי שמיא אלו ואלו דא"ח ע"ש. והשי"ת הזכיר דבריהן שכל א' המציא בהפסוק דבר זה. והענין אברהם יצחק ויעקב כו' שהכל א'. דכיון שנצרך להוליד נפש יצחק שנימול לח'. והיינו שנולד ישראל. הופיע שורש קדושת ישראל שהוא ג' האבות. ומיכאל וגבריאל ימינא ושמאלה חסד וגבורה כמו ש' (זח"ג יב ב) קדושת אברהם ויצחק. ורפאל נגד קדושת יעקב אע"ה שמטתו שלימה. ובאמת המלאך נגד יעקב הוא אוריאל. ומלפני אוריאל. והוא דיעקב מדתו אמת זו תורה (ברכות ה':) וכנגדו אוריאל אור תורה. אך כ' ויגע בכף יריכו ואי' בב"ר נגע בצדיקים כו' שהן עתידין לעמוד ממנו. והיינו שאף שלא היה לו לקטרג על יעקב מצדו שהוא שפת אמת תכון לעד. מצא מקום לקטרג על יוצאי יריכו שיש מהם מנותקים משפת אמת. וע"ז בא דוד המע"ה שהקים עולה של תשובה והוא יתקן הכל. וכנגדו המלאך רפאל. טזה מורה שנתרפא מצלעתו. וכל ישראל נקראים על שם יהודה כמו ש' (ב"ר פ' צח) ונקראים על שם יוסף שארית יוסף (כמו ש' פ' עא) דיוסף יברר ועמך כולם צדיקים. ויעקב ויוסף כחדא אינון כמו ש' בזוה"ק. ועיקר הבירור על ידי יהודה שהודה. ומזרעו דוד שהקים עולה של תשובה. ועל כן כאן שנצרך קדושת יעקב שיהיה שפת אמת תכון לעד ולא יתקלקל עוד. נשלח נגדו מלאך רפאל שהוא כנגד דוד המע"ה. והנה באמת כ' ומיכאל שרכם. דאברהם זכה להיות אזרח בישראל. שנקרא איתן האזרחי כמו ש' בב"ב. ונקרא ישראל כמו ש' בב"ר. ותכלית מכוון הבריאה בראשית בשביל ישראל כו' וכ' בהבראם באברהם כמו ש' בב"ר שהוא היה שורש ישראל אב ראשון. ומצדו כבר היה מטתו שלימה. שא"ז שהשי"ת כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק כמו ש' (נדרים לא.) ולכן מיכאל מלאך שלו הלך להציל את לוט שהיה בו נפש דוד ומשיח. והיינו שהתחלת ביאת המלאכים. היה ביאת מיכאל לעורר זה להציל לוט כדי להוציא נפש דוד שהיתה כלולה שם וההתעוררות היה על ידי שהיה נגד קדושת אברהם אבינו ע"ה ועז,נ ויבאו שני המלאכים מיכאל וגבריאל וכמו ש' בגמ'. אבל מה שנאמר אחר כך ויחזיקו האנשים בידו וגו' קאמר שפיר במדרש מי היה זה רפאל. שעיקר המציל היה רפאל שהוא מלאך של דהמע"ה וכאמור. וז"ש בגמ' (יומא לז.) וכן מצינו בג' מלאכי השרת שבאו אצל אברהם מיכאל באמצע גבריאל בימינו רפאל בשמאלו. ופירש"י מדכתיב ג' נצבים עליו מכלל שבשורה אחת הוו קיימי כו' ומ"מ צריך להבין מנ"ל דגבריאל בימינו ורפאל בשמאלו. ונראה דנפקא להו מדכתיב ויבואו שני המלאכים בה' ואשכחן בגמ' (חולין צא.) הירך המיומנת שבירך. וכן דרשו כאן המלאכים המיומנים. שנסתלק רפאל ובאו גבריאל ומיכאל שהיו בימין. ולשי' הגמ' בב"מ דאזל מיכאל בהדי' לשיזבי' ללוטץ וגבריאל פשיטא שהלך להפוך את סדום שמדתו מדת גבורה כמו ש' בזוה"ק ויקרא שם ופחד דא גבריאל כו' דא יסודא דילי' מאשא. ומיכאל פשי' שהי' באמצע ועיקר הראי' שהגדול בימין. וקטן משמאלו. ולשי' הגמ' מייתי שפיר ראי'. וכ"ז בהתחלת ההליכה לסדום שהיו מיכאל בהדי גבריאל. אבל אחר כך היה עיקר ההצלה על ידי רפאל וכמו ש' במדרש ואלו ואלו דא"ח וכאמור:
15
ט״זאחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו' והיינו דבשבת נקראו ישראל בני היכלא דמלכא ומבקשים שבתי בבית ה' כל ימי חיי אף בימי המעשה. ושמעתי בשם רבינו ר' בונם זצוקללה"ה. שאמר שהמכוון ששאל מאת ה' שזה יהיה המבוקש שלו. וזש"נ אותה אבקש שבתי בבית ה' וגו'. והעיקר הוא הרצון. וכמו שאנו רואים שמכל פעולת אברהם אבינו ע"ה שהיה מכניס אורחים ומקרבן לידיעת ה' והקריא שם ה' בפי כל בריותיו. לא נכתב בתורה רק ברמז ויטע אשל וגו' כמו שנדרש (סוטה י.) וקירא בשם ה'. ויקרא כו' ובפרשה זו כתבה תורה כל פרטי הסעודה שהאכיל למלאכים. שלא היו צריכים למזונותיו ואכלו רק לכבודו וכמו ש' במ"ר עלת לקרתא הלך בנימוסה כו' ואי' בגמ' (ב"מ פו:) בשכר שלשה זכו לשלשה כו' ובמ"ר קא חשיב על כל פרט שפרע הקב"ה לבניו במדבר בישוב ולעתיד לבא. ולכאורה טפי היה להתורה להזכיר מה שזן לבני אדם הצריכין למזונות. ושפרסם אלהותו ית' שיהי' נקרא אלהי הארץ. ולרמז קיבול שכר על זה. משא"כ המלאכים שלא הוצרכו למזונות וגם לא לפרסום מלכות שמים. אך הענין עפמש"נ כי קרוב וגו' בפיך ובלבבך לעשותו. ולא כ' ובמעשיך. והטעם שהשי"ת דורש מהאדם רק הרצון בפיך ובלבבך. וגמר המעשה מסייע השי"ת וזש"נ לעשותו. וכמו ש' בזוה"ק (ח"ג קס א) כיון דישתדל ב"נ ברעותא דלבא גבי קב"ה. לא בעי מינן אלא לבא כו' וכ"ה בגמ' (סנהדרין קו:) הקב"ה ליבא בעי. ובכאן אחר המילה השיג אברהם אבינו ע"ה חשק מחודש לעבודת השי"ת וכמו ש' (יומא כח:) אנן מאברהם ניקום ונגמר ופירש"י להיות זריזין כאברהם. וכאן שהשיג חשק ישראליי ועשה כל דבר בחשק נפלא. ולכן נפרע לבניו על כל פרט ופרט במדבר ובישוב ולע"ל. ונכתב בתורה מעשה זו להודיעינו שהעיקר מה שהשי"ת דורש מאתנו הוא החשק והרצון בפיך ובלבבך רעותא דלבא. וגמר המעשה יגמור השי"ת שיהיה לטוב. וזש"נ אחת שאלתי וגו' אותה אבקש שבתי וגו' שיהיה זה עכ"פ המבוקש שלי. שבתי בבית ה' כל ימי חיי. וזה החשק משיג הישראל בשבת. דשבת ברזא דברית. ומשיג ישראל החשק וכמו ש' בגמק גו"י שרצונינו לעשות רצונך כו' ואף שרק בשבת נקרא הישראל יושב בבית ה'. מ"מ המבוקש להיות תמיד בבית ה'. ומשתדלי באורייתא ת"ח כשבתות ויום טוב (כמו ש' רע"מ זח"ג כט א) שהם תמיד יושבין בבית ה' כמו בשבת. ובגמ' (קידושין לב:) ושמא תאמר כמלאכי השרת נדמו לו. לא נדמו לא אלא לערביים וכ"כ בגמ' (ב"מ שם) א"ל וכי בערביים חשדתנו שהם משתחוים לאבק רגליהם כבר יצא ממנו ישמעאל. ולכאורה נראה שאמרנו לו זה לחידודא. אבל ענין ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם הוא ע"ד מ"ש (סנהדרין סג:) לאדרמלך וענמלך אלהי ספרוים ומאי ניהו הפרד והסוס. אדרמלך דאדר לי' למרי' בטעינה וענמלך דעני לי' למרי' בקרבא ע"ש שזה היה דרכם לעשות הדבר שבא להם ההשפעה על ידו לדחלא ולע"ז. ולאשר שהיה להם הטובה מבע"ח אלו הפרד והסוס עשו דמותם אלהות. ועדמש"נ (חבקוק א׳:ט״ז) ע"כ יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו כי בהמה שמן חלקו ומאכלו בריאה. והיינו לאשר פרנסתם היה על ידי הצידה זבחו וקטרו לרשתות הצידה (וכמו ש הרד"ק) וכמו כן הערביים שהיה פרנסתם מנסיעות והובלת סחורות ממדינה למדינה וכמש"נ והנה אורחת ישמעאלים באה ות"א שירת ערבאי.ולכן השתחוו לאבק רגליהם. שמסיבתם בא פרנסתם. ובאמת היה אז כשהיגע זמן לידת יצחק אע"ה הנימול לח' שממנו יצא אומה ישראלית שיהיה זה דרכם אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'. וכל חיי האדם צריך להיות הולך ממדרגה למדרגה וכמש"נ כי הולך האדם אל בית עולמו. ואברהם אבינו ע"ה כ' בי' ג"כ הלוך ונסוע הנגבה לברר מדתו וכמו ש' בזוה"ק וכמו שאמרנו הנגבה שיהיה מנוגב מכל חמדתו עוה"ז. ועל כן אז נדמו לו המלאכים כדמות ערביים שכל עסקם בהילוך ונסיעה. וזה שא"ל בערביים חשדתנו כו' כבר יצא ממנו ישמעאל. שהוא שעדיין יש פסולת שיצא ממך. שבחר להתפרנס בעניני עוה"ז על ידי הילוך ואבק רגליו ולזה הוא עובד. משא"כ אנחנו באנו לשורש נסיעה שלך שהוא בקדושה הלוך ונסוע הנגבה. וכמו שיצא ממך נפש יצחק וממנו יצאו אומה ישראלית תמימי דרך ההולכים בתורה ה'. והאבות היו הראשונים שעבדו שהי"ת בהשתדלות והיו מהלכים. וכמו ש' (סנהדרין צו.) כשאני משלם שכר לאברהם יצחק ויעקב שרצו לפני כסוסים כו' ועל כן המלאכים שהיו נגד קדושת האבות וכמו שאמרנו נדמו כערביים שעסקם ההילוך והנסיעה. ובאמת אף שמתחלה אכלו המאלכים רק לכבוד אברהם כמו ש' במדרש. מ"מ באמת היה אכילה ודאית דאי' בזוה"ק (ח"ג ז ב) ובג"כ ישראל מפרנסי לאביהן שבשמים כו' ועדמ"ש תנו עוז לאלהים ובזוה"ק (ר"פ בא) וכד עבדן עובדן דכשרן יהבין תוקפא וחילא לקוב,ה כו' ק"ו שהמלאכים נזונין ממעשה ישראל. וממעשה המצות יש להם הקיום. וכן כאן ראו המלאכים אחר כך שעל ידי החשק שהיה לאברהם במצות הכנסת אורחים מזה היה להם הכח. והיה להם אכילה ממש וכמו שמצינו (יומא עה:) לחם שמלאכי השרת אורכלין אותו דברי ר"ע כו' עקיבא טעית וכי מלאכי השרת אוכלין לחם כו' ובאמת אלו ואלו דא"ח שבודאי ידע ר"ע שאין מלאכי השרת אורכלין לחם. רק שהם ניזונים מרוחניות המן. והיינו מעשה המצות של צדיקים. וישראל אכלו המן כמו שבא לעוה"ז בלבוש. ומן כזה אין מלאכי השרת אוכלים וכמו ש' ר' ישמעאל. וז"ש במ"ר (פ' מח) עד שלא יצא ידיהם נצבים עליו וכיון שיצא ידיהן והוא עומד עליהם אימתו מוטלת לעיהם מיכאל מירתת גביראל מירתת כו' שמתחלה שרצה לכבדם קראם אדוני. ואחר שיצא ידיהן ראו שעל ידי החשק והזריזות שלו יש להם הקיום. והוא מפרנסם ואימתו מוטלת עליהם שראו שהאכילם ממש. דהיינו על ידי זריזות וחשק המצוה. ונכתב בתורה הסעודה שהיה באמת אכילה ממש. לחם שמלאכי השרת אוכלין:
16