פרי צדיק, וירא א׳Peri Tzadik, Vayera 1
א׳מכי"ק
1
ב׳וירא אליו ה'. בב"ר (ר"פ מח) ומבשרי אחזה אלוה אלולי שעשיתי כן מהיכן הי' הקב"ה נגלה עלי. והוא תמוה לכאורה שהרי כבר נאמר בפ' לך ב' פעמים וירא ה' אל אברם קודם המילה. ואין לומר הכונה כמו ש' רש"י שם י"ז גק מפרדר"א דעד שלא מל הי' נופל על פניו ממורא השכינה ע"ש וכאן נאמר והוא יושב. דלשון המדר' מהיכן הי' נגלה. לא משמע כן. ועוד דמקודם זה י"ב ז' לא אמר שנפל על פניו. ומשמע דאחר שא"ל והיה תמים דנודע לו שעתה אינו תמים היה מתפחד לעמו כ"ז שאינו תמים ונפל ע"פ. אבל מקודם לא ידע דהערלה חסרון. לא פחד ולא נפל ע"פ. וא"כ הרי דהי' נגלה עליו גם מקודם והיה יכול לעמוד. וגם הלשון מהיכן כו' צריך ביאור. וכפי הנראה עיקר החילוק דשם היה ההתגלות לצורך דבור ובזה א"צ מילה והיו נביאי או"ה ג"כ. וכאן נאמר וירא ולא נזכר שום דבור אחריו לאיזה צורך היה ההתגלות וע"כ דחקו חז"ל שהיה לבקר החולה. אבל פשוטו נר' דעד הנה לא היה התגלות אלא לצורך דבור נבואה והיה רק לפרקים בעת שהכין עצמו לכך. אבל עתה נעשה תמים שגופו מוכן תמיד לכך וזהו וירא אליו שעתה נתראה אליו להיות עמו תמיד. וז"ש שם בס"פ לך גבי דבור האחרון שלפני המילה ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם. והוא בנין אב לכל הדבורים הקודמים. שהיה ההתגלות רק בשעת הדבור ותיכף אחר כך נסתלק. רק שכאן פי' הכתוב זה לבאר החילוק שבין ראי' שלפני המילה לראי' שאחר כך. דשם לא היה לצורך דבור או שום צורך ולא נסתלק כלל. כי כבר נתקדש גופו להיות דירה לשכינה בלבו תמיד כמו שהוא בבנ"י שאמרו בשהש"ר ע"פ ולבי ער מנין שהקב"ה לבן של ישראל שנאמר צור לבבי וגו'. וביום השבת ביחוד א' (בתקו"ז תי' מח) ושמרו וגו' תרין זמנין כו' שבת לקבל שכינתא עלאה ותתאה כו' זכאה איהו מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי לבא כו' ע"ש. ובתיקון ו' דבזמנא דשכינתא בגלותא אתמר בה (בשכינתא עלאה ע"ש דעלה קאי) כו' אלא בשבת ויום טוב כו' וכמה נפשות יתירין קא נחתין עמה לדיירא בישראל הה"ד ושמרו וגו' לדרתם זכאה איהו מאן דמתקן לה דירה נאה בלבי' כו ע"ש. וע"ש תיקון כ"ד שכינתא דאיהי נשמה יתירה. ושם תיקון מ"ז אי' שבת שכינתא. והיינו דנשמה יתירה נקרא שבת וכמו ש' בזוהר (יתרו פח ב) בשבתא יהבין לי' לבר נש נשמתא כו' ובג"כ אקרי שבת ועע"ש מהו שבת שמא דקוב"ה כו' היינו דחלק ה' עמו. וכמו כל נשמות ישראל מאותיות התורה ואורייתא כולה שמא דקוב"ה כמו ש' בזוהר בכמה דוכתי. ושבת כללא דכל אורייתא הוא ג"כ שמא דקוב"ה והנשמה יתירה בשם זה. וכדמשמע מלשון הגמ' (שבת קיח סע"א ורע"ב) כל המענג את השבת ולא המתענג בשבת (ומיהו ברי"ף שם הגי' במימרא הא' כל מי שמענג עצמו בשבת ובשאילתות ר"פ בראשית הגיר' במימרא ב' המתענג בשבת. אבל לא מצאנו חבר לנוסחות אלו) ועל היום לא שייך עונג אבל הנשמה יתירה היא נהינת מענוגי שבת וכמו ש' רש"י (תענית כז: וביצה טז.) ד"ה נשמה. וכן משמע בזוהר (יתרו פח ב) בשבתא יהבין לי' לב"נ נשמתא אחרא עלאה נשמתא דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי ובג"כ אקרי שבת מהו שבת משא דקוב"ה שמא דאיהו שלים כו' ע"ש. משמע לפי שהוא דוגמא דעוה"ב ע"כ נקרא שבת. דעוה"ב נקרא יום שכולו שבת במשנה (סוף תמיד) ובגמ' (ר"ה לא.) ועל שבת אמרו (ברכות נז:) דהוא מעין עוה"ב וא' מס' בו. והעוה"ב הרי אמרו (שם יז א) דאין בו כו' אלא כו' ונהנין מזיו השכינה שנאמר ויחזו את וגו'. וע"כ בשבת ג"כ מעין זה והיינו על ידי הנשמה יתירה שהוא כדוגמא דידי' (ובפ' אמרו צה א' אי' הלשון כגוונא כו') ומ"ש שמא דקוב"ה היינו כי נר"נ דשבת מאצילות כמו ש' בת"ז (תיקון ו) וע"ש דנשמתין מסטרא דשכינתא עלאה ונפשין מסטרא דשכינתא תתאה ויוש"ב. וזהו שבת עלאה הנז' ברע"מ (יתרו צב א ובפ' תרומה קלח א) ד"ה מזמור ע"ש. (ובפ' פנחס רנז סע"א) ד"ה פקודא עשיראה. שכינתא אתקריאת שבת מסטרא כו' מבינה ולעילא איהי מנוחה ועונג כו' ע"ש. ובינה הוא שבת ושכינתא עלאה. ובת"ז (תיקון יט) שבת הגדול בינה שבת הקטן מלכות ע"ש והיינו עלאה ותתאה. וכן תרי בתי לבא הנזכר לעיל אי' (שם בתיקון כב) ה' עלאה ה' תתאה בתרי בתי לבא דאינון לקבל בית א' וב' ע"ש. ושם ריש תיקון נ"ח תרי בתי לבא אינון תרי בנינין כו' דאימא עלאה ותנינא דאימא תתאה ע"ש (והם הב' דלב חכם ולב כסיל הנז' בכתוב וכמו ש' בתיקון ס"ט ד"ה קם ר"ש ע"ש ומסתמא מלכות לשמאל דשם משכן יצר הרע. דרגלי' יורדות כו' כידוע) ובאצילות איהו וחיוהי חד כו והכל שמא דקוב"ה:
2
ג׳ועי' בזוהר (ויקהל רד א) וכד סלקא האי נקודה (ר"ל מלכות וע"ש אחר כך בכל אתר נקודה דאיהי עקרא דכל עינא איקרי בת כו' יעו"ש. ולפי שעיקר מכוון הבריאה לגלות כבוד מלכותו וכמו ש' כל מה שברא כו' לכבודו בראתיו וגו' ובמדרש כל פעל ה' למענהו לקילוסו ובשבת (לא:) לא ברא הקב"ה עלומו אלא שייראו מלפניו שנאמר והאלהים עשה וגו' והיינו התגלות כבוד מלכותו דשום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך והוא השם אדני ואם אדונים אני אי' מוראי (ובברכות ז:) לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם. שהוא פרסם כבוד מלכותו וכמו ש' ויקרא שם בשם ה'. ואמר ועתה אלהי הארץ.) כו' אקרי שבת. מהו שבת כו' ואי תימא שבת הגדול ואיהי לעילא כו' נקודה עלאה (ר"ל דבהנסתרות בינה לבא הוא עיקר המכוון וכמו ש' (בסנהדרין קו:) הקב"ה ליבא בעי ובזוהר (שלח קם סע"א) קוב"ה לא בעי מינן אלארעותא דלבא) אקרי שבת כו' האי נקודה אתפשט נהוראה ופריש גדפוי כו' וכדין אתוסף רוח נשמתא בישראל כו' יעוש"ב. הנה מבואר דהנשמה יתירה היא מהתפשטות נהורא דשינתא שנקרא שבת. ושם רע"ב אמר האי רוחא (ר"ל הנשמה יתירה) איהו אתפשטותא דהאי נקודה כו' את השבת לאסגאה ההוא רוחא כו' האי רוחא אתהני כו' זכאה מאן דאהני לי' ומענג לי' כו' יעוש"ב. ומפורש כאן דהעינוגין הוא להנשמה יתירה ודהיא נקרא את השבת (דבכ"מ את מרבי הטפל כמו את בשרו גבי טבילה מרבין שערו הטפל לבשרו. וגבי שור הנסקל מרבינן עורו וכן בכ"מ. וכן הנשמה יתירה אף דהיא מאור השכינה המתפשט עז"א (בפסחים ח.) צדיקים בפני שכינה כנר בפני האבוקה ואור הנר הוא מאור האבוקה וכמו ש' כי חלק ה' עמו ונאמר ויפח באפיו וגו' מאן דנפח מתוכו נפח. אבל הוא נחשב טפל לגבי העיקר). ומדויק ל' הגמ' המענג את השבת על הנשמה יתירה דנקרא את השבת וזהו הדירה דשכינתא בליבי' וב' בתי לבא. כי גם שכינה תתאה דהיא מלכות שמזה בא היראה כעומד לפני המלך כנז"ל והיא האשה יראת ה' שהיא הכנס"י דנפשות בצרור החיים כמו ש' והייתה נפש אדוני וגו' את ה' דהיינו במדה זו שנקרא את ה' טפל לשם הוי"ה. ובס' הבהיר סי' כט מאי וינפש מלמד שיום השבת מקיי כל הנשמות ד"א שמשם פורחים כל הנשמות כו' ע"ש ושמקיים היינו על ידי הנשמה יתירה דשבת אף שנסתלקת אחר כך מ"מ רשימו נשאר כידוע בכל דבר קדושה דמשאיר רשימו. וכמו ש' האר"י על שבת ביחוד וכ"א במכילתא (פ' בשלח פ' ויסע רפ"ה) שכל המשמר שבת מרוחק מן העבירה מקרא ושומר וגו' כל רע. ומזה הוא מ"ש בפע"ח ריש שער השבת דניצול מקטרוג היצר כל ימי השבוע. וזהו קיום הנפשות ומשם ג"כ פורחין כל הנפשות היינו אחר שנתחלקו נפשות ישראל כמו ש' התוס' (בע"ז ה.) אהא דנשמות שבגו דנפשות עכו"ם הם מאוצר וגוף אחר. ומביא החיד"א דזהו אחר שנבחרו ישראל. ומדה זו האחרונה נקרא ג"כ גוף שהיא כגוף לגבי הנשמה. כי זו"נ הם נשמה וגוף כמו ש' במדה"נ על אברהם ושרה. וא' (בברכות כד.) אשתו כגופו ועי' מאורי אור מע' א' אות ל"ח. ועל כן אמרו בירושלמי דדמאי דאפי' ע"ה אימת השבת עליו (בתנעית ח:) דיראי שמי נקראו שומרי שבת ע"ש. והיינו דשבת שמא דקוב"ה דאז התגלות כבוד מלכותו כמו ש' ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו ומזה נופל היראה כנ"ל. והיראה הוא ג"כ וכמו ש' (ביומא עב:) ע"פ למה וגו' ולב אין כשאין בו י"ש דזה כמי שאין לו לב כלל. ועל ידי יראת שמים מסתלק הכסילות דלב כסיל שמלשמאלו. ובינו לבא הוא כשנתוסף חכמה ובינה בהלב חכם לימינו דהחכמה בלב כמו ש' בלב כל חכם לב נתתי כחמה וכמו ש' (במדרש משלי) ואז יתוסף על ידי היראה כשיש הכרה יתירה. וכמו ש' להקשיב לחכמה וגו' כי אם לבינה תקרא וגו' אז תבין יראת ה' ודעת וגו' היינו על ידי שימצא דעת אלהים ביותר (כי דעת הוא חיבור חכמה ובינה כידוע והיינו חיבור מוחא ולבא דבחכמה שבמוח יוכל להשיג הרבה וכשהוא מרגיש באובנתא דלבא כפי הבנתו בחכמה זהו דעת שהוא פנימיות הכתר שבחיצונות כידוע. ועפ"י פ' תשא דעת הוא רוה"ק היינו מה שלמעלה מחכמה והשגת השכל) עי"ז יגיע לבינה ביראת ה'. וכמו המלאכים שזעים וחלים מפחדו ית' מה שאי אפשר לבו"ד להגיע ליראה זו. ויש יראה עלאה ותתאה. וכן תשובה שהיא מבינה כידוע. וכמו ש' לבבו יבין ושב יש תשובה עלאה ותתאה דגם מיראה בא תשובה כמו ש' (ברכות יז.) תכלית חכמה תשובה ומע"ט שנאמר ראשית (והתכלית נקרא ראשית דר"ל העיקר. וסוף מעשה במחשבה תחלה חכמה יראה ה' וגו' עושיהם. ועושיהם היינו מעשים טובים. ויראת ה' היא תשובה וכן (בע"ז יט.) אשר איש ירא את ה' אשרי שעושה תשובה כשהוא איש. ודהמע"ה שהוא מרכבה למדת מלכות הקים עולה של תשובה שמכיר הנוכח. וע"כ א' (בברכות לד:) המלך כיון שכרע שוב אינו זוקף. וזהו מרוב פחד ה' שנופל עליו ביותר מכל א' (ושם י רע"ב) אפי' בעל החלומות כו' אל ימנע מהרחמים שנאמר וברוב חלומות וגו' את האלהים ירא. הנה בכתוב נאמר יראה והם אמרו רחמים דהיינו תפלה וכן ע"פ ייראוך עם שמש דרשו (שם ט:) אתפלה. כי עיקר התפלה בהכרת הנוכח להיות עומד ומדבר לפני המלך מ"ה. ושבת שכינתא שריא בי' בא ליראה כנז"ל. וכן מזה בא לתשובה וכמו ש' (בב"ר סו"פ כב) כך כחה של תשובה כו' מיד אמר מזמור שיר ליום השבת וגו' ע"ש וכ"ז העיקר בשבת כי דירה לשכינה צ"ל גוף קדוש. וע"כ הוא רק אחר המילה כנזכר לעיל דעי"ז נעשה בשר הגוף קדוש כמו ש' ובשר קודש יעברו מעליך על ידי ביטול המילה. והגם שהאבר נקרא בשר כמו ש' בריתי בבשרכם ונאמר רר' בשרו או החתים בשרו. מ"מ משמע נמי בשר כל הגוף:
3
ד׳ואמרו (בב"ר ר"פ סג) דאברהם ויצחק נקראו ישראל יעו"ש דעל יצחק אמר בפשיטות ועל אברהם נקרא ישראל אמר שם מילתא עמיקתא היא ע"ש. ואין הכונה לענין דרש הפסוק כמו ש' המפרשים שם דמה עמקות יש בזה והמדרש ודאי לא יאמר ע"ז לשון מילתא עמיקתא. וע' זוהר (בראשית לב א) על פ' מגלה עמוקות אינון כתרין עלאין וקרינן עמוקות ע"ש משמע דעמוקות ר"ל דבר הטמיר ונעלם ולמעלה מהשגת אדם והיינו דאברהם אבינו ע"ה נקרא תחלה לגרים (בחגיגה ג.) כי מתחלה עוע"ז היו אבותינו והוא הכיר את בוראו לחד מ"ד בן מ"ח רק שהקב"ה הבטיחו לך טל ילדותך ואמר (בב"ר פ' לט) מה טל זה פורח כו' ע"ש. שפרח והלך לו אותן שנים וכאלו אינם וזכה לשם איתן האזרחי דהוא אברהם אבינו כמו ש' (בב"ר טו א) דזכה ליקרא אזרח בישראל דר"ל מאן דמשרשא וגזעא קדישא דישראל כמו ש' (בזוהר פ' אמור) וזהו דבר עמקו טמיר ונעלם בעוה"ז. איך אפשר לשנות השורש. ושם ישראל הוא רק על הנולד בקדושת ישראל. אבל הגר נקרא גם בשם ישראל יכנה שהוא רק שם כינוי אצלו ולא שם עצם. אבל מצד העמוקות שהוא ממדרגת הכתר שלמעלה מהחכמה כנ"ל מל' הזוהר. והוא קרקפתא דתפילין כמו ש' במא' מפתח אליהו ותפילין ש"ר הוא הכתר שעל הראש וע"כ נקרא פאר כמו ש' (בברכות יא.) שזה הפאר דישראל ששם ה' נקרא עליהם וכמו ש' (שם ו.) דהם עוז לישראל דכתיב וראו כל ע"ה כי שם וגו' תפילין שבראש. ותפילין דמרי עלמא אמר שם דהם נקראים עוזו דהשי"ת ודכתיב בהו מי כעמך ישראל וגו' ע"ש. והיינו דישראל פאר דהשי"ת וכמו ש' ישראל אשר בך אתפאר ונאמר ועמך כולם צדיקים וגו' מעשה ידי להתפאר. וכן אי' (בוי"ר פ' ב) משל לא' שעשה עטרה למלך כו' כ"מ שאתה יכול כו' שעתיד לינתן בראשו של מלך כך א"ל הקב"ה למשה כל מה שאתה יכול לשבח את ישראל כו' למה שאני עתיד להתפאר בהן כו' ע"ש הרי דהמשילם לעטרה בראש המלך מ"ה (ובשמו"ר פ' כא) דמתפלות ישראל נעשו עטרות בראש הקב"ה שנאמר שומע תפלה עדיך וגו' וכה"א ישראל אשר בך אתפאר כו' שנאמר ועטרת תפארת בראשך ע"ש ונזכר בתוס' (חגיגה יג:) ד"ה וקושר. ובזוהר (וישלח קסז סע"ב בשלח נח א) ע"ש והיינו כמו ש' במא' פתח אלי' כ"ע איהו כתר מלכות ועלי' אתמר המגיד מראשית אחרית. והיינו שהכתר בראש מלך על הוראת מלכותו. והוא כשיש שמקבלים עול מלכותו וע"ז היה בריאת עולם לגלות כבוד מלכותו וזהו בראשית בשביל ישראל כו' שהם המכירים כבודו ומקבלים אדנותו ומלכותו. ובתפלה שהוא אז עומד לפני המלך כנ"ל. וכעיני עבדים וגו' כן עינינו אל וגו' מזה הוא הכתב. וזהו עשרה מאמרות דמעשה בראשית שהם נגד ע"ס. והתחלת התגלות מאמר הוא ויהי אור שהוא התגלות החכמה. דבזה יש התגלות לאדם. כמו ש' שחלק מחכמתו ליראיו. ובראשית נמי מאמר אלא שלא נאמר בו ויאמר כי הוא השכל הנעלם מכל רעיון ישת חושך סתרו והוא טמיר ונעלם מהשגת אדם. וישראל עלו במחשבה תחלה והיינו בהראשית של מחשבה וזה מגיד מראשית אחרית. כי האדם נברא אחור למעשה בראשית כי התכלית הוא בסוף והוא ראשית המכוון בבריאה. וקודם החטא כפי מה שעשה אלהים את האדם ישר היה כל זרעו קודש וכנז"ל ומשקלקל היה ב' אלפים תוהו. עד שבא אברהם אב אומה הישראל והוא עיקר מכוון הבריאה וכמו ש' (בברא"ר פ' יב) בהבראם באברהם ושם אחר כך בהבראם בה' בראם וכן אי' (במנחות כט:) דבה' נברא עוה"ז ע"ש. והוא ה' אחרונה דשם. מדת המלכות שכינת עוזו השוכן בתוך בנ"י. ובאברהם נתוסף הה' כשנצטווה על המילה שאז נעשה בשר קודש ונתקדש גופו בקדושת ישראל ונעשה לבו מדור לשכינה. ובזוה"ק (לך צד א) פתח הג' ע"פ מבשרי אחזה. דכשנימול מיני' חמי לקוב"ה מני' ממש. ונשמתא קדישא אתאחידת בי' ע"ש. ומביא פסוק מנשמת אלוה וגו' מבואר דנשמה קדישא דקאמר היינו מה שהוא חלק ה' וצרורע דלעילא שהוא כנס"י. וזהו אות הה' שנוסף לו אז. וע"י זדה נעשה אזרח בישראל כי הוא שורש ישראל שהש"י מתפאר בו. ותחלת מחשבת הבריאה בשבילו. דעמך כולם צדיקים שהם נימולים כנ"ל מסיים אותו כתוב מעשה ידי להתפאר שהם עיקר מעשה ידי במאמר נעשה אדם שהוא להיות לכתר לו יתברך להתפאר בם כנ"ל:
4
ה׳וכל האומות עכו"ם שנ' עליהם אשר בשר חמורים. דעיקר שם בשר על אבר הערוה וכנ"ל וכן בברכות הנ"ל מייתי לה אערות עכו"ם. כדמסיים וזרמת סוסים זרמתם. (ובברכות נח.) דאמר דבא על חמרתא כו' דכתיב אשר בשר וגו' גם כל הגוף נקרא עי"ז כן. כי אינם מכלל אדם (ובנדה מה. מייתי מזה גם לענין דטבעתם משונה מטבע בנ"א ומשם ראי' דלא על האבר דוקא קאמר דהוא נקרא בשר כנ"ל רק על כל הגוף ע"ש) והא דנקט חמור טפי מכל בע"ח היה אפשר לומר כ"ש (בערכין יט רע"ב) באומר משקל ידי ורגלי שוקל בשר חמור כנגדו ואף על פי שאין ראי' לדבר זכר לדבר אשר בשר חמורים וגו' וא"כ י"ל דמשום דשוה משקל בשר חמור לבשר אדם קרי להו כן. אבל אי רק מטעם זה נקרא בשר חמורים א"כ יש ראי' גמורה מהתם ומאי אף על פי שאין ראי' לדבר דקאמר. וכיוצא בו פריך הגמ' (בנדה ח סע"ב) זכר לדבר הרי ראי' גדולה היא. וכיוצא בזה הק' התוס' (במגילה כ:) ד"ה והיו ע"ש. וע"כ דיש עוד טעם אחר בזה. ועבדים דאמר (ביבמות סב סע"א) דא"ל ייחס לדברי הכל דכ' עם החמור עם הדומה לחמור ואף שהם נימולים דמלו וטבלו לשם עבדות וחייבים במצות כנשים. וכן אי' (ב"ק מט.) בנוגח שפחה מעוברת דחמרתא מעברתא בעלמא דאזיק. מהאי קרא אף דחייבות במצות כנשים ישראלית (ובע"ז יג:) אי' על עבד שמכניסו תחת כנפי השכינה ע"ש (ובקידושין סב רע"ב) אי' מעיקרא בהמה כו'. וכן (שם סט.) בספ"ג. ולד מעי שפחה כולד במעי בהמה. והיינו ג"כ מהאי קרא דחמור מין בהמה( (ובנדה יז רע"א) ואינהו מאי דרוש כו' ע"ש דרצו לדמותם לבהמה לגמרי ובגמ' דיבמות שם מבואר דעבדים גריעי בזה מעכו"ם דהם אינם כחמו וכ"ה (בקידושין סח סע"א) דשפחה לא תפסי קידושין מה"ט דדומה לחמור ושם רע"ב נכרית מנ"ל הרי דלא אמרו זה אלא בעבדים והיינו דעבד כנעני שגופו קנוי לאדונו לעבדו. ה"ה כחמו שקנוי לבעליו לעבוד ולמשא וכמו ש' בלשון הגמרא (ע"ז ה:) ישים עצמו על ד"ת כשור לעול וכחמור למשאוי. ושור אף דג"כ למשא. עלויא דידי' הוא על ידי אכילת בשרו ולכך נוצר. אבל החמור נוצר רק לעבדות האדם והוא מיוחד לכך. ולבשון הגמרא (פ' ע"פ קיח.) זלגו עיניו דמעות אני וחמורו נאכל באבוס א' נקט חמור מכל בעל חייםשהוא המיוחד לעבדות האדם. והעבד אף שאין קרוי בשר חמורים שהוא נימול ויש חותם הברית בבשרו. ואינו בכלל עכו"ם ובר מצות. ותחת כנפי השכינה כנ"ל. (ובסנהדרין נח:) דעבד יצא מכלל עכו"ם ולכלל ישראל לא בא. (ובהוריות יג סע"א) דגדל עמנו בקדושה. אבל גם בחמורים דישראל יש מעלה וכמו ש' בחמורו דרפב"י ודרחב"ד (בשבת סע"ב) וכן נתקדשו פטרי חמורים וא' (בכורות ה רע"ב) לפי שסייעו ישראל בביזת מצרים והיינו לפי שהם עבדים דישראל וע"ל נמשל ג"כ לחמור. משא"כ מצרי עכו"ם שאינו קנוי לישראל והם נקרא בשרם בשר חמור שאין קרוים אדם כנ"ל. אבל אינם בכלל עם הדומה לחמור כיון דאין קנוים לעבדות. אבל מ"מ המשילם לחמור לפי שעיקר יצירתם היה ג"כ רק לצורך ישראל ולעבודתם וכמו לעתיד ועמדו זרים וגו' וב"נ אכריכם וכורמיכם ואתם כהני ה' תקראו משרתי וגו' ובשעת מ"ת נבחרו ישראל לכך כמו ש' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' והכהנים פנוים רק לעבודת ה'. דע"כ לא נטלו חלק בארץ. וה' חלקם. והם נוטלים מתנות כהונה מבני ישראל לפרנסתם. וכל ישראל נבחרו להיות כהני ה' והעכו"ם יעשו צרכי גופם. וא' (בעירובין מג:) דכיון דאתי משיחא לא יצטרכו לטרוח עוד גם בצורך שבת ויום טוב ע"ש. (ובשבת לב:) דהזהיר בציצית משמשין לו כ"ח מאות עבדים. ואף שישארו אז רק הכשרין יהיה ריבוי בהם כ"כ. שכל א' מישראל יצטרך אז לכל כך עבדים. וא"כ אף דאינם עתה עבדים בפעל להיות דומין בפעל לחמור. בשרם שאינו בשר אדם אמר שהוא בשר חמור כי עיקר יצירתם הוא לכך בעוה"ז. וכמו ש' (בברכות ו סע"ב) כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה ולצוות לזה. (ובע"ז ב:) שיאמרו שכל מה שעשו לא עשו אלא בשביל ישראל שיעסקו בתורה ע"ש ולכאורה תמוה איך יהיו שוטים כאלו לומר שקר מפורסם כזה לפני הקב"ה. והם נכנסין לפני הקב"ה ליטול שכר עבודתם בעוה"ז ויאמינו אז בהקב"ה ואיך יעלה על לבם להטעותו בדברי שקר הידוע לכל שעשו הכל לצורך עצמם והיו עוד שונאי ישראל ומשעבדים בהם. והגם דהקדוש ב"ה משיב להם כן כל מה שעשיתם לצורך עצמיכם כו' מכל מקום מה ראו הם לומר כן. וגם למה קראם שוטים ולא שקרנים. אבל באמת כל מעשיהם בעוה"ז אף שהם עושים לצורך עצמם כבר ביאר זה הרמב"ם בהקדמת פ' המשנה שיבנה אדם ארמון ויטע כרם יקר שיהיה לתועלת חסיד א' באחרית הימים שיחסה בא' מהקירות יום א' וישתה כוס יין א' מהכרם. (וכדרך שא' בע"ז מ' ב' בכיוצא בזה ברוך שמסר עולמו לשומרים ע"ש)יעוש"ב וכל מעשיהם הוא מה שהשי"ת רצה שיהיה מזה תועלת לישראל לעסוק בתורה. וכשיכירו שהכל היה באמת לצורך כך יחשובו הם שאף על פי שהם לא כוונו לזה סוף סוף מעשיהם רצוים וירצו לקבל שכר ע"ז. וע"ז יאמר להם שוטים כו' שקראם רק שוטים שזה שטות לבקש שכר על מה שהם לא כיונו לזה ורחמנא לבא בעי וה' יראה ללבב ומה שנסתבב לצורך ישראל זהו מעשה השי"ת והם לא פעלו זה אבל מ"מ שפיר קרו להו מטעם זה בשר חמורים. כיון דמ"מ עיקר יצירת גופם וכל פעולתם הכל לשימוש לישראל:
5
ו׳וגם בישראל עצמם מצינו (ברכות נח.) דבן זומא אמר על אוכלסי ישראל ברוך שברא כל אלו לשמשני וכמה יגיעות יגע אדם הראשון כו' והוא חר החטא שא"ל בעצבון וגו' בזיעת אפיך וגו' ובסוף קידושין ואני בראתי לשמש את קוני כו' אלא שהרעותי מעשי וקפחתי את פרנסתי. וברע"מ (פ' צו כט א) דת"ח כשבת ויום טוב וע"ה כבהמה לעשות מלאכתם יעש"ב. (ובב"מ עג:) דמעייל אינשי דלא מעלו בגוהרקא דרבא במקום חמורים בע"כ ע"ש. אבל בני"י אף הנמכר לעבד לעכו"ם גאולה תהי' לו וביובל יצא ובידו לעולם להטיב מעשיו ולהיות גם הוא חרים משמשים לו. אבל הכנענים אפי' הצדיקים והחסידים שבהם לא נבראו אלא לעבדות ישראל וכמורים וכנ"ל. ועיקר קלקול קדושת הגוף הוא בפגם הברית וע"כ ענשו ע"ז מכירת עבדות. ועיקר חירות הגמור על ידי קבלת התורה כמו ש' בפ' שנו חמכים א"ת חרות אלא חירות שאי לך בן חורין אלא מי שעוסק בת"ת ושנינו (בפ"ג דאבות) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עו"מ ועול ד"א. כי התורה מזכך בשר הגוף ביותר וכמו ש' (בסוף חגיגה) ת"ח שכל גופן אש כו' והוא אש שלמעלה שאוכלת אש ע"ש בתוס' ד"ה שאין (וביומא כא:) ור"ל דע"כ שורפת אש דגיהנם ואש דיצה"ר שהוא ג"כ אש כמו ש' (בקידושין פא.) חזי דאת נורא כו' (וביומא ט:) נפיק אתא כי גוריא דנורא כו' (ובהושע ז) כמו תנור בוערה מאופה וגו' בוער כמו אש להבה (וז"ש בברכות ח' א תתק"ג מיני מיתה כו' ע"ש בגי'. נגד ג' דברים קנאה תאוה וכבוד שמוציאין אדם מן העולם כדחנן סופ"ד דאבות) והם ג"כ ג' דברים שאמרו (שם פ"ב מי"א) עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין כו'. יצר הרע סתם הוא בתאוות וכמו ש' בדור המבול וכל יצר וגו' ובפ' נח כי יצר וגו' מנעוריו. ועין הרע בא מקנאה. ושנאה מרדיפת הכבוד וכמו ש' גבר יהיר ולא ינוה אפי' אאינשי ביתי' לא מיקבל כמו ש' (בב"ר צח.) וא"י לסובלו. ולשלשתם היה הסתת הנחש אף שעיקרו בתאוה היה על ידי הסתת כבוד והייתם כאלהים וגו' וזהו סוף הגיאות וכמו ש' נ"נ אעלה וגו' אדמה לעיון וכן בחירם מלך צר אמר מושב אלהים ישבתי וזהו שורש יצר הרע שבבריאה כמו ש' (בקידושין ל:) והוא על ידי שבירת הכלים ומלכין קדמאין דמיתו שהי' על ידי גיאות דאנא אמלוך כידוע בס"ה. וזה על ידי שהש"י מתלבש בלבוש זה. וכמו ש' ה' מלך גיאות לבש והאדם נברא בצלמנו וגו' יש בו ג"כ לבוש זה וכמו ש' (שמו"ר פ' כג) ד' גאים כו' (ובחגיגה יג:) ואדם מתגאה עליהן. ועז"א שם דברא תורה תבלין דסימן לגסות הרוח עניות דתורה (כמו ש' בקידושין מ"ט:) כי שם תורה שמורה לאדם הדרך ילך. וזהו כשלומד לשמה עם יראת שמים. דזולת זה נקרא רק מחיר ביד כסיל וגו' כמו ש' (ביומא עב:) ע"ש (ובשבת לא סע"א) מוטב אם לא העליתה ושם רע"ב בהי עייל והיינו כמו ש' (בברכות יז.) תכלית חכמה תשובה כו' שלא יהא קורא ושונה ובועט באביו ורבו כו' וע"ש במהרש"א בח"א הק' למה נקט זה דוקא יעו"ש. אבל פשטו דהכונה שלא יכנס גיאות בלב על ידי הד"ת דאדרבא תכלית כחמה תשובה. דאורייתא מודעת לי' חטאוי. ועי"ז נשבר ונשפל לבו בקרבו. ועל כן נאמר כבוד חכמים ינחלו (ובנדרים ס"ב.) שלא יאמר כו' וסוף הכבד לבא. ואין כבוד בא אלא למי שבורח ממנו כמו ש' (בעירובין יג:) ומשה רבינו ע"ה שורש התורה שנקרא' על שמו היה ענו מכל האדם. וכמו ש' (בחולין פט.) על פ' כי אתם המעט וגו' כל שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם והיינו כל מה שמוסיפין השגת ד"ת שזהו תוספות טובה בישראל (ובתענית ז סע"א) דאין ד"ת מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. והלומד לש"ש מביא הד"ת שפלות כנ"ל. וגם על ידי ד"ת [נתקן] אותו מעט שבבריאה שהיא לצורך כמו ש' ויגבה לבו בדרכי ה'. וא' (בסוטה ה' סע"א) ת"ח צריך שיהא בוכו' יעו"ש וזהו התבלין שמתבל אותו דבר מועט שיש בו. ואלו ג' קליפות הם נגד ג' אבות בקדושה. אברהם אבינו ע"ה מכניס כל אהבות בקדושה. ויצחק הגבורות בקדושה. וזה לעומת זה העומד נגד חבירו ימינו נגד שמאלו. ועל גן גם קנאה קודם תאוה. וכבוד נגד יעקב הקטן וכמו ש' קטונתי וגו' ונאמר (עמוס ז) מי יקום יעקב כי קטן הוא. והם נגד ג' יסודות אמ"ש. וגסות הרוח הוא מיסוד הרוח גבוהה והם ג' מדות דבלעם הרשע (שבפ"ה דאבות) ורוצה להיות עולה למעלה מעלה כטבע יסוד האש. משא"כ בקדושה הוא רוח נמוכה. ועל ידי זה ניצול ג"כ מתאוה שהוא נקרא במשנה שם נפש שפלה נגד נפש רחבה דבלעם ויצר דתאוה ג"כ אש כנז"ל. אף בשקדושה הוא מים שהוא היפך אש. אבל מצינו גם בקדושה מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו' שבוער כאש להאהבת השי"ת: ע"כ מכתי"ק
6