פרי צדיק, ויצא ג׳Peri Tzadik, Vayetzei 3
א׳בתפלת ערבית דשבת אומרים ברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים. וסתם זמנים היינו קדושת ג' רגלים שנכלל בקדושת שבת גם קדושתם. והיינו כי קדושת חג הפסח הוא ענין גאולת מצרים ונמצא בשורש קדושה של שבת כמ"ש (שבת קיח:) אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהילכתן מיד נגאלין. ובתיקונים (תיקון כא) אי' ובג"ד אמרו קדמאי אם ישראל הוו מקיימין שבת אחת כהלכתה מיד הוו נגאלין. ואמרו קדמאי מרמז באמת על דרשת גמ' הנ"ל כי הוא באמת ענין א' שהשתי שבתות המכוון ג"כ על שבת אחת הנקרא בלשון שבתותי. וכמו שדרשו ממש"נ אשר ישמרו את שבתותי והמכוון על ב' הקדושות דשבת עלאה ושבת תתאה. וכדאי' בזוה"ק (ח"א ה ב) ע"פ את שבתותי תשמרו והיינו ה' עלאה ה' תתאה. כי ה' תתאה הוא בחי' התגלות מלכות שמים בנפשות ישראל ומזה מופיע היראה בנפשות ישראל כש"נ ואם אדונים אני איה מוראי וכדאי' בריש או"ח שכאשר ישים אל לבו שממ"ה עומד עליו מיד יגיע אליו היראה והבושה כו'. וענין יראה זו היא בלב וכמו"ש (יומא עב:) ע"פ לקנות חכמה ולב אין על עוסקין בתורה ואין בהם י"ש שנקרא בשם לב. וה' עלאה בינה לבא והיינו כשנקנה היראה כבר בפנימיות נקודה שבלב. וה' תתאה מרמז על היראה בחיצוניות וע"ז אז"ל (ירוש' דמאי) אימת שבת על ע"ה והיינו בחי' היראה בחיצונות הלב. והוא ע"ד אמרם (פ"ג דאבות) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול ד"א ולעיל (פ"ב) אי' יפה ת"ת עם ד"א שיגיעת שניהם משכחת עון ונראה שנצרך לעול ד"א עם התורה. אמנם זהו רק לאחר הקלקול של אדה"ר שנאמר לו בזעת אפיך תאכל לחם וגם זה היה לטובתו כש"נ כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך. וכמו שאמרנו בענין יעודי עוה"ז הנזכרים בתוכחות שהמה אינם שכר המצות דבהאי עלמא ליכא ועיקר השכר לעוה"ב. רק הוא מה שהשי"ת מסייע להאדם שאם בחוקותי תלכו היינו כאשר נקבל עלינו עול תורה אזי יהיה נשפע עלינו כל צורכי עוה"ז בהרחבה בכדי שלא יטריד אותנו מקיום התורה ובודאי לא נתפשע בתאות עוה"ז מאחר שיהיה מגמתינו לקבל עול תורה. אמנם בהיפך ח"ו אזי בהכרח לייסר ביסורי חסרון שפע עוה"ז וכל זה לטובתינו כדי שלא נתפשט ח"ו בתאות עוה"ז. וזהו הענין ג"כ באדה"ר יציר כפיו של הקב"ה ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה היינו לקבל עליו עול תורה בפקודין דעשה ומל"ת (כמ"ש זח"א כז א) ועל מעמד זה לא נצרך שום יגיעה על פרנסתו. אמנם לאחר הקלקול שנכנס בו ידיעת ההיפך אזי הי' בהכרח לו להיות בזעת אפך תאכל לחם וכ"ז לטובתו כדי שלא יתפשט בענין התחות של עוה"ז וכאמרם ז"ל שיגיעת שניהם משכחת עון וכן אמרו (ברכות נח.) כמה יגיעות יגע אדה"ר עד שמצא פת לאכול כו'. והנה בכלל ישראל ביום השבת מעבירין מהם עול דרך ארץ שמוזהרים לבל לעשות שום מלאכה לסבת פרנסה והיינו מפני שמקבלים עול תורה בשמירת שבת בבחי' זכור ושמור שבדיבור א' נאמרו (כמ"ש ר"ה כז.). והיינו כי זכור הוא ענין התעוררות להמשיך עליו קדושת שבת בפעל מצד האדם כמ"ש (תו"כ ר"פ בחוקותי) זכור יכול בלבך כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. והיינו שיזכיר האדם בפיו הודאה להשי"ת בקידוש היום אשר קדשנו וכו' ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו. והנה בלוחות ראשונות נא' זכור שאז היה קודם הקלקול והיה חרות על הלוחות שנחקק הד"ת על הלב והיה די להנפש רק לזכור בפה קדושת שבת הנשפע מלעילא והיה נשמר שלא ישכח שהיא אתר דלית ליה שכחה כמ"ש בזוה"ק. משא"כ לאחר הקלקול נצרך גם השמירה בלב בכל רגע ביום השבת לבל יהיה נשכח מלבו כי בתנועה קטנה יכול לבא לידי חיוב חטאת כענין פשט העני את ידו כו' ע"י הוצאה שהיא מלאכה גרועה. וע"י שמירת שבת זה בכלל נפשות ישראל מקבלים עליהם עול תורה ועי"ז מעבירין מהם עול ד"א. אך מפני שהוא רק בבחי' חיצונות שבלב כנ"ל לכן אינו פועל רק לפי שעה כי מיד אחר יום השבת נצרך ליגיעת דרך ארץ מפני שיגיעת וכו'. ואלמלי שמרו בנ"י שתי שבתות דהיינו שיהיה נקבע גם בפנימיות נקודה שבלב שהוא בחי' שבת עלאה בינה לבא אזי מיד הם נגאלין הגאולה שלמה. כי ע"י שיקבלו עול תורה באמת עד פנימיות נקודה שבלב יהיו מעבירין עול שעבוד מהנפש מכל וכל היינו כל מיני דחק וצער שבנפש הקדושה. שכל הגליות נקראו ע"ש מצרים ע"ש שהם מצירות לישראל (כמ"ש ב"ר פ' טז) וע"י שיהיה ד"ת נקנה בפנימיות נקודה שבלב יהי' אז הגאולה השלמה לכל נפשות ישראל מה שאנו מקוים ב"ב. וכדאי' (באדר"נ פ' כ) כל מי שנותן ד"ת על לבו מבטלין ממנו הרהורי כו' וקא חשב במספר שמונה הרהורים ומסיים שכ"כ בס' תלים פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה מאירת עינים. שמה שניצול משמונה הרהורים הנ"ל מרמז כאשר נכנסים הד"ת בפנימיות נקודה שבלב שהוא בחי' בינה לבא דרגא תמינאה. כי נזדככים בו כל השמונה מדות שבלב שמבחי' מלכות ה' תתאה חיצונות הלב עד בינה ה' עלאה שהיא פנימיות הלב. וזה מרומז בב' הפסוקים משמחי לב ומאירת עינים. כי בהרהורי ההיפך נא' ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ואמרו (ברכות יב:) אחרי לבבכם זה הרהור מינות ואחרי עיניכם זה הרהור עבירה כי העין רואה והלב חומד. אמנם כשנכנסים ד"ת בעומק הלב נולד השמחה בלב והעינים מאירות בכל דבר לראות רק השגחתו ית' כש"נ שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. וכן אי' שם על מי שאינו נותן ד"ת על לבו שנותנין לו כל השמונה הרהורים הנ"ל ומסיים שם שכ"כ במש"ת והיו וגו' תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב. והיינו שזה עיקר המכוון שיהי' העבודה בפנימיות נקודה שבלב ומזה נולד השמחה בלב ועי"ז נגאלין מכל מיני הרהורים המצירים ומעיקים להנפש. וביחוד באים לזה ע"י קדושת שבת והוא זכר ליציאת מצרים.
1
ב׳וגם קדושת חג השבועות זמן מ"ת נכלל בקדושת שבת דכו"ע בשבת נתנה תורה לישראל. ואיתא בס' הבהיר לקח שביעי ושם להם במקומו והשאר גנזו לצדיקים כו' שבכל יום השבת מופיע האור הגנוז לצדיקים לע"ל שהוא מעין עוה"ב. וגם האור הגנוז הוא התגלות תושבע"פ שעז"נ וירא אלהים את האור כי טוב. וקדושת חג הסוכות שאומרים בו זמן שמחתנו יותר מבשאר מועדים שבהם ג"כ מצות שמחה. מפני שבסוכות נולד מעצמה השמחה מצד התגלות כבוד מלכותו ית' בימים הקדושים וכש"נ ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם. שמחו צדיקים בה'. וגם ביום השבת תקנו לומר ישמחו במלכותך והיינו שאף שאין בו מצות שמחה השמחה נולד בעצם מצד התגלות כבוד מלכותו ית' כמ"ש ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו. וכמו שדרשו (ספרי בהעלותך) וביום שמחתכם אלו שבתות והיינו שאז השמחה היא שלכם מצד הנפש בעצמה כענין דאיתא (סא"ר רפ"ג) שמחתי מתוך יראתי. וזהו ישמחו במלכותך בקבלת עול מלכותו ית' שהוא היראה. והנה גם קדושת שאר מקראי קודש נכלל בקדושת השבת. כי קדושת יוהכ"פ הוא מחילת עונות והוא ביחוד בשבת שאמרו (שבת קיח:) שאפי' עוע"ז כאנוש מוחלין לו ע"י שמירת שבת. והיינו עוד במעלה יותר מיוהכ"פ שיש ד' חלוקי כפרה ומי שיש בו ח"ה יוהכ"פ תולה ואין בו כח לכפר בשלימות ובשבת מוחלים אפי' עוע"ז כאנוש שיש בו חלול השם. וגם קדושת ר"ה שהוא יום הזכרון שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר (ר"ה טז.) וביום השבת הוא ביתר שאת ולזה כשחל ר"ה בשבת אין מהצורך להעלות זכרונינו לפניו ית' לטובה ע"י פעולת השופר מפני שהוא יום הזכרון בעצם כש"נ ויכל אלהים ביום השביעי ותרגם ירושלמי וחמיד. והיינו שכביכול נשא הבריאה חן וחמדה לפניו ביום השבת וכמ"ש (ב"ר פ' ט) עולמי עולמי הלואי תהא מעלית חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה הזו. וע"ז אומרים חמדת ימים אותו קראת וכמ"ש האבודרהם. שכל יום השבת נעשה כביכול חמדה לפניו כל בריאת שיה"מ להיות נזכר לפניו לטובה. וזהו זכר למעשה בראשית. ועיקר המכוון הם נפשות ישראל כמ"ש בראשית בשביל ישראל שנקרא ראשית:
2
ג׳וענין ברכתו מכל הימים שאומרים בשבת בין אם המכוון שהוא מבורך יותר מכל הימים בין אם המכוון שנמצא בו הברכה של כל הימים. לכאורה לא נמצא בכל ששת ימי המעשה ברכה על עצם היום רק ברכה לדגים ולאדם משא"כ ביום השבת שנא' ברכה על עצם היום כש"נ ויברך אלהים את יום השביעי. ויובן זה עפמ"ש (ב"מ קז:) ע"פ ועבדתם את ה' אלהיכם זו ק"ש ותפלה וק"ש הוא תורה כמ"ש הקורא כו' כאדם שקורא בתורה (ברכות י:) וע"י ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש (כמ"ש מנחות צט:) ועי"ז וברך את לחמך ואת מימך זו פת במלח וקיתון של מים. והיינו שע"י תורה ותפלה שבכל יום נתברך המאכל של כל יום שבכל יום נשפע ברכה מיוחדת בפרנסת האדם. וכדאי' בזוה"ק (ח"ב סב א) ע"פ ולקטו דבר יום ביומו לא ליבעי ליה לאינש לבשלא מזונא מן יומא ליומא אחרינא ובמכילתא ע"פ זה מי שברא יום ברא פרנסתו. ובסידור הרב ע"פ מדי חודש בחדשו מדייק למה נא' בחדשו. וי"ל כי חודש ע"ש התחדשות ולזה נא' בחדשו שמרמז שבכל ר"ח יש התחדשות אחר כמו שי"ב חדשי השנה כל א' י"ל צירוף הוי"ה מיוחד וגם אות מיוחד מי"ב פשוטות וגם אבר מיוחד כמ"ש בסי"צ וכמו כן בכל שנה יש בכל ר"ח התחדשות חדשה. וע"ז מרמז ג"כ ומדי שבת בשבתו שכל שבת יש לו התחדשות קדושה חדשה. ולכן נקראת כלה בכל שבת ושבת וכלה הוא רק פעם א' בז' ימי המשתה רק בכל שבת יש הארת קדושה אחרת מחדש. וכמו כן לשון דבר יום ביומו יורה שאין יום א' שוה לחבירו גם בבחי' שפע הברכה כי לא ברא הקב"ה שני ימים שוים וכמ"ש המחדש בטובו בכל יום תמיד מע"ב והמזון שבכל יום שייך לאותו יום ליתן חיות להאדם כפי שצריך ביום ההוא (ונת' תולדות מא' ח) וכן הוא משמעות הפשט בכ"מ שנא' דבר יום ביומו וכמו לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו שהוא מפני שאין יום שוה לחבירו בגודל וקוטן ולפי ערך שעות היום למלאכה כן סכום הלבנים. וזש"נ ועבדתם את ה' אלהיכם והיינו שלפי ערך התחדשות העבודה בנפש ע"י תורה ותפלה לפי ערך זה נשפע התחדשות הברכה בכל יום בפרנסת המאכל. כי קודם מ"ת היה הקב"ה מחדש בכל יום מע"ב ע"י התורה שהקב"ה מחדש הלכה בכל יום בב"ד של מעלה (כמ"ש ב"ר פ' מט). ולאחר מ"ת נמסר חידוש ההלכות לנפשות ישראל ולכן נקראים ת"ח בנאין שעוסקין בבנינו של עולם (כמ"ש שבת קיד.) שבונים בכל יום ע"י שנמצא בנפשם התחדשות בד"ת לטעום טעם חדש לא מצד ההרגל בכל יום ויום. ודרשו זה מתיבת ועבדתם שזה עיקר העבודה מה שנתחדש הרצון בנפש יותר מטבעו. כדאי' ע"פ בין עובד אלהים לאשר לא עבדו אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד כו' צא ולמד משוק של חמרין כו' (כמ"ש חגיגה ט:) וכ' בס' התניא מפני שהיה הרגילות לשנות פרקו מאה פעמים ופעם א' יותר על ההרגל נקרא עובד אלהים מפני שנתחדש לו הרצון בזה. וכן בענין עבודת התפלה יש בכל תפלה ותפלה בכל יום ענין חדש. כדאי' בכתבי האריז"ל שאין בירור של תפלה אחת דומה לחבירו בענין עליות העולמות. ולפי ערך התחדשות בנפש בכל יום בתורה ובתפלה לערך זה נתחדש בו השפעת הברכה בכל יום ויום מששת ימי המעשה בהמאכל שלו. וביום השבת נא' ויברך אלהים את יום השביעי ואז"ל (בב"ר) ברכו במן שהיה עומרו כפול בע"ש וגם לחם משונה בטעם ובריח ומראה (כמ"ש במכילתא). וע"ז אומרים ברכתו מכל הימים שכל השפעת הברכה של שי"המ שהיה נשפע לנפשות ישראל לפי ערך עבודתם בתורה ותפלה נקלט ונכלל הכל בקדושת יום השבת. וכמו שאמרנו שבתפלת ערבית אומרים וינוחו בה לשון נוקבא המקבל השפעת הברכה מכל עבודת שי"המ שעברו. ובש"ע של שחרית אומרים וינוחו בו והיינו שקדושת השבת הוא משפיע אז שפע ברכה על כל ששת ימי המעשה הבאים וזהו ברכתו מכל הימים:
3