פרי צדיק, ויגשPeri Tzadik, Vayigash
א׳ויגש אליו יהודה וגו' להבין ענין הגשה זו אחר שכבר אמר יהודה מה נאמר לאדוני וגו' שהצדיק הדין על נפשו שכולם יהיו עבדים ואח"ז כאשר הניח להם יוסף שרק מי שנמצא בידו יהיה עבד נגש בתוכחות גם על זה. וי"ל בזה דהנה כאשר נמצא הגביע בידם והיה המשפט ע"פ דיניהם שיהיו כולם עבדים וכמו שאמרו בעצמם אשר ימצא וגו' וגם אנחנו נהיה לאדוני לעבדים אזי הרגיש יהודה בעצמו אשר המשפט צדק בא עליהם מן השמים לשלם להם כפי מדתם שמכרו את יוסף לעבד ועבור זה הצדיק על נפשם שיהיו כלם עבדים גם בנימין הגם שלא היה במכירתו כי העולם נידון אחר רובו וכמו ראובן שלא היה ג"כ במכירתו. והיה סבור שהוא משפט מהש"י וכמו שאמר האלהים מצא וגו' אמנם כאשר אמר להם יוסף שרק בנימין יהיה עבד אזי נתיישב יהודה בלבו שזה לא בא מצד עונש של המכירה. רק שזה בעצמו שנמכר יוסף לעבד מן השמים נסבה כדי שיתקיים על ידו גזרת בין הבתרים ועבדום ועינו אותם ודייקא ע"י יוסף מפני שהוא היה המובחר שבהם. וכמו שראו שהתאבל יעקב עליו ימיר רבים שמזה הוכיחו שיוסף היה צדיק באמת. וסבר שלזה נבחר הוא להשלים בו העינוי. שכבר אמרנו שיעקב היה סבור שכבר נתקיים על ידו העבדות והעינוי שסבל אצל לבן וכמו שאמר הייתי ביום אכלני חורב וגו' וע"כ ביקש יעקב לישב בשלוה (ונת' וישב מא' א) והיה יהודה סבור שנבחר יוסף להשלים על ידו העבדות והעינוי. והנה עתה כאשר רוצה מושל מצרים שבנימין יהיה עבד דן יהודה מזה שבודאי יוסף מת כבר וע"כ נבחר בנימין מן השמים לקיום גזרת העבדות תחתיו. ובזה יונח מה שאמר כאן ואחיו מת והלא כבר אמרו והאחד איננו והגם שפירש"י שמפני היראה אמרו כו כדי שלא יאמר הביאהו אצלי אינו מובן שכבר אמרו והאחד איננו ומה יועיל אם לא ירצה להאמינם מה שאומרים שמת. גם מהיכן יביאוהו כיון שאמרו שאיננו ולא ידעו מקומו. ולפי דברינו אמר זה לדבר אמת כפי מה שדן בדעתו שכבר מת. וע"ז התחיל עתה להתמרמר מאד בנפשו מפני שגם על יוסף היה הוא עיקר הגורם לצער את אביו באבילות ועתה נוסף עוד שע"י הערבות שלו יגרום חלילה מיתה לאביו וע"כ נגש במרירות נפשו לבקש בתפלה שיתקבל הוא לעבד ויתקיים בו העבדות והעינוי והנער יעל עם אחיו. כי כל דברי יהודה היה נשמעים לכאן ולכאן שבפשוטו דיבר ליוסף והדברים הללו בעצמם היה כונתו לתפלה להש"י בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני וגו' הכל המכוון להש"י אדני שאל וגו' שידע שכל המאורע מהשגחתו ית' מה ששאל אותם ומה שצוה שיביאו את בנימין. וכעין מה שפי' הרמ"ע גבי נחמיה דכתיב ואתפלל אל אלהי השמים ואומר למלך וגו' שאף שלא מצינו שם שום תפלה רק הדברים שדיבר למלך היה כונתו בתפלה להש"י. וכן בכאן היו דברי יהודה שאמר ליוסף במכוון להתפלל להשי"ת. וז"ש בב"ר שנגש למלחמה ולפיוס ולתפלה ע"ש אף שלא מצינו כאן שום תפלה רק הדברים שדיבר ליוסף היו דברי תפלה להש"י. וכמו שמצינו ביעקב אע"ה כשהלך נגד עשו שהתקין עצמו לדורן ולתפלה ולמלחמה כמ"ש פירש"י וישלח. כי כל מעשה אבות סימן לבנים כמ"ש הרמב"ן. וגם בפר' זו מרמז המדר"ת שכל ענין התגלות יוסף לאחיו הוא מעין התגלות הישועה לעתיד. והנה כונת יעקב אע"ה בהדורן ידוע שהיה כעין בחי' שעיר המשתלח ביוהכ"פ דאי' בזוה"ק (ח"ג סג א) למרמי ליה גרמא לכלבא וכו' וכמו כן היה ביהודה שכפי דעתו היה נדון עם מושל מצרים התקין עצמו לפיוס שהיה סבור שע"י שיכניע עצמו אליו וקיבל עליו עבדות ויקראהו אדוני ע"י זה יתפייס ויהיה יוצא בזה העבדות. ובלבו כיון הדברים להשי"ת והיה תפלה. והנה במ"ר איתא מקודם מחלוקת ר"י ור"נ ורבנן שכל א' אמר שההגשה היה על אופן א' מג' הגשות הנז' ואח"כ ר"א פשט להון שמוכן לכל הג' דברים למלחמה ולפיוס ולתפלה. והיינו מפני שהענינים האלו מרמזים על הגאולה העתידה שיוצרך ג"כ ג' הענינים האלו וגם בבחי' אחת מהם יהיה די לפנינו שיהיה התגלות הישועה על ידה אחר שכבר סבלנו וכדאי' בשם הצדיקים שענין מלחמת גוג ומגוג והריגת משיח בן יוסף כבר עבר עלינו. וכמו"כ יהודה היה סבור שכבר הוא סוף התיקון ונצרך חבלי משיח ונסתפק מה שנצרך וזה קיבל על עצמו. ואחר שקיבל עליו עבדות שיסבול הוא בעד הכלל אז ולא יכול יוסף להתאפק אף רגע א' כיון שהגיע עת התגלות שלו. כמו כן יהיה בעת קץ שלא יעכב המקום אף רגע וזש"נ אני ה' בעתה אחישנה כשיבא העת יהיה חיש מהר:
1
ב׳ויש אליו יהודה במד"ר רי"א הגשה למלחמה רנ"א הגשה לפיוס רבנן אמרו הגשה לתפלה כו' רא"א פשט להון אם למלחמה אני בא אם לפיוס אני בא אם לתפלה אני בא. והנה ביעקב עם עשו אי' שהתקין עצמו לדורן ולתפלה ומלחמה אך שם דורן ותפלה נזכר בכתוב ומלחמה נרמז במש"נ והיה המחנה הנשאר לפליטה בעל כרחו. ולא הוצרך לו ולכן לא נזכרה. משא"כ כאן שנזכר רק דברי פיוס. ומלחמה יכול להיות שבאם לא היה מתפייס הי' נלחם אבל תפלה לא הוזכר כאן כלל. ואמרנו שהוא עפמ"ש הרמ"ע בנחמיה דכ' ואתפלל אל אלהי השמים ואומר למלך וגו' ולא הוזכר תפלתו ופי' שדבריו שדיבר למלך נתכוין בלבו לתפלה להש"י והמלך היה סבור שאליו מדבר. וכן יש לפרש כאן אך שם יתכן שמה שאמר אם על המלך טוב נתכוין לשמים על ממ"ה וכן מ"ש ואם ייטב עבדך לפניך אשר תשלחני וגו' נתכוין להש"י. אבל כאן שיש מאמר ארוך צריך להבין איך היו הדברים בכונה להתפלל להש"י. אכן יש לפרש מ"ש ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני וגו' נגד הש"י. ומ"ש כי כמוך כפרעה ג"כ להש"י ועדמש"נ פלגי מים לב מלך ביד ה' וגו' והיינו שנתכוין לומר להש"י שידעתי שכל מה שיעשה פרעה הוא רק מעשה ידך ותפס פרעה שהוא שם המלוכה וגם יוסף בכלל שהיה משנהו. וגם אמר לשון כפרעה כדי שיתכן לשון זה נגד יוסף לפי הכונה השניה. ולנגד הש"י התכוין שיודע שכל הדיבורים והפעולות שפעל יוסף שכינוהו בשם פרעה ע"ש המלוכה הוא רק מהש"י. ומלך הוא מרכבה למדת מלכות. ואף במלכי עכו"ם הוא ג"כ ביד ה' רק הוא כבחי' גלות השכינה שצריך להיות הפעולה על ידם. וז"ש (ב"ר סו"פ צא) מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה אלא כך אמר הקב"ה אני עוסק להמליך את בנו במצרים והוא אומר למה הרעותם לי וכו' והיינו שיעקב אע"ה ידע בודאי שכל הסבות מהש"י ולא תלה כלל בבחירתם ומעשיהם שלא בגזרת הש"י ומה שאמר למה הרעותם לי היה כונתו שעכ"פ הסיבה שהרעותם לי להגיד לאיש היה ע"י עונותיכם דמי חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא (כמ"ש ברכות ה:) וז"ש שמעולם לא אמר יע"א דבר של בטלה. רק אמר הקב"ה אני עוסק להמליך את בנו במצרים והוא אומר למה הרעותם לי והיינו שהיה לו לידע שבודאי הוא לטובה ואינו בכלל רעה שיאמר למה הרעותם לי. שבאמת אני עוסק להמליך את בנו במצרים ואף שכבר מלך יוסף כט' שנה במצרים. אך באמת לא היה מלך רק משנה למלך ומה שמשל על מצרים לא נחשב. והעיקר שהיה הקב"ה עוסק שיבאו כל השבטים שהיו כלל כנס"י ויוסף מלך עליהם שהשתחוו לו ועליהם היה יוסף מלך ממש. ואף אחר פטירתו של יעקב אמרו הננו לך לעבדים וכן יעקב צוה יוסף אל יטען שהוא מלך כמ"ש (מד"ר במדבר פ' ב) וז"ש להמליך את בנו במצרים הד"א נסתרה דרכי וגו'. ואח"כ אמר אדוני שאל את עבדיו וגו' והתכוין להש"י שמה ששאל המושל יודע אני שהיה בגזרתך וכאלו הש"י השואל ונאמר אל אדוני וגו' גם מה שהשבנו להמושל היה ג"כ בגזרתך והיית עם פינו וגם אנחנו ידענו שהסיבה מאתך. ותאמר אל עבדיך וגו' שגזרת כן שיצוה להביאו. ועז"א ונאמר אל אדוני לא יוכל הנער לעזוב את אביו וגו' והיינו שרצינו לעורר רחמיך שתטה לב המושל שיחדל מלבקש מאתנו להוריד את אחינו ולא הועיל רק בגזרתך השיבונו המושל אם לא ירד וגו' והם כמו דברך וזש"נ ותאמר וגו' ויהי כי עלינו וגו' ונגד לו את דברי אדוני היינו שקראו כל דברי המושל על שם הש"י שהוא היה הסיבה לזה כש"נ לב מלך ביד ה' וכן יתפרש כל הפר' לעומת הש"י. ועפי"ז י"ל מה שאמר כאן ואחיו מת ורש"י פי' שמפני היראה הוציא דבר שקר מפיו כו' ולבד מה שהקשינו איך יכחיש דבריו הראשונים גם למה נתפחד שיצוה להביאו הלא אמרו שאיננו ומהיכן יקחוהו. לבד זה קשה איך יתכן שיכתוב הכתוב דברים בדאים שאמר. ואף שהוא אמר מפני היראה לא היה התורה כותבת דבר בדאי. וכמ"ש (מד"ת ר"פ תולדות) גדול השלום שדברה התורה דברי בדאי מפני השלום ואי זה כה תאמרו ליוסף וגו' ואין אנו מוצאים שצוה וכו'. ומה קשה לו הא המעשה היה אמת שדברו כן השבטים ליוסף. אך כיון שלא היה דבר אמת אף שהם אמרו מפני איזה טעם לא היה התורה כותבת דבריהם כיון שהיו דברי בדאי. אע"כ שבא ללמדנו שהם עשו כהוגן לומר כן מפני השלום. וא"כ בכאן אם אמר יהודה דבר שקר מפני היראה איך יכתוב זה בתורה וכאן לא למדנו דבר חדש מזה. אכן י"ל בזה שיהודה כיון שראה שרוצה המושל לפי דעתו לתפום את בנימין ויאבד הוא ח"ו ב' עולמות. אז עלה בדעתו שבודאי נתקלקל יוסף במצרים וכיון שנתגלגל דבר כזה על ידו שנמכר יוסף למצרים ונתקלקל ח"ו גדול עונו מנשוא. וע"ז התמרמר מאד ואמר ואחיו מת והיה כונתו עדמ"ש (ברכות יח:) רשעים שבחייהן קרויין מתים ושב ע"ז בתשובה והתודה בזה. ונתיירא פן כשיניח את בנימין במצרים פן גם הוא יתקלקל כאחיו. וזה שאמר והיה כראותו כי אין הנער ומת והיה כונתו גם על בנימין שיתקלקל שזה נקרא מיתה. וגם על יעקב וכמ"ש והורידו עבדיך וגו' והתפלל ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני. והיה כונתו להש"י שטוב יותר שהוא יושאר במצרים והוא בטוח בעצמו שלא יתקלקל במצרים ויהיה עבד לאדוני ר"ל להש"י והנער יעל עם אחיו. ועפי"ז יובן מה שדרשו (בב"ר) כי הנה המלכים זה יהודה ויוסף עברו יחדיו זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה וכן אי' בזוה"ק (רו א) אתרגיזו כחדא ואתרגיזו דא בדא וכו' ובפסוק לא נמצא כלל שהשיבו יוסף וגם בדברי יהודה לא נמצא בפירוש דברי כעס. ואף אם נאמר שנמצא ברמז מ"מ עכ"פ תיקשי מנ"ל להמד"ר וזוה"ק שיוסף ג"כ נתמלא עברה על יהודה. אך ע"פ האמור י"ל דכיון שאמר ואחיו מת שנתקלקל יוסף לפי דמיונו בודאי נתמלא עברה על יוסף במקום שהוא. וכן יוסף נתמלא עברה על יהודה שחשדו ולא דן אותו לכף זכות ותיכף כשנתמלא יוסף עברה על יהודה כששמע הדבור ואחיו מת כבר שב באותו רגע לדבר אמת. ואף שאינו ח"ו לפי המכוון של יהודה שנתקלקל להיות חשוב כמת ח"ו. אך עכ"פ היה הסתלקות רוה"ק שהוא ג"כ כבחי' מיתה עדמש"נ ותחי רוח יעקב אביהם. שהוא שמקודם שהיה בעציבו נסתלק ממנו רוה"ק כמ"ש בזוה"ק (מקץ קצז סע"א) וזהו עיקר החיים. ואמרו (פסחים סו:) כל אדם שכועס כו' אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. ואיתא בזוה"ק (ח"ב קפב סע"א) טורף נפשו באפו איהו טריף ועקר נפשיה בגין רוגזיה וכו'. ולכן נכתב עליו בתורה ואחיו מת שהיה בו זו הרגע כעין בחי' מיתה שהוא הסתלקות החיים. והיינו שהיה לו אז כרגע הסתלקות רוה"ק והשכינה. ומזה גופא שנכתב בתורה ואחיו מת ובודאי לא תכתוב התורה דברי בדאי מזה הוכיחו בזוה"ק ומד"ר שיוסף נתמלא עברה על יהודה וע"כ נכתב בתורה ואחיו מת וע"כ דרשו כי הנה המלכים זה יהודה ויוסף. דמלך מרכבה למדת מלכות כידוע ומלכות הוא רוה"ק וכמו שנדרש (מגילה יד:) ותלבש אסתר מלכות שלבשתה רוח הקודש ודוד המע"ה ושהמע"ה היו מרכבה למדת מלכות שהיה שורש חכמה תתאה תושבע"פ שהוא בחי' רוה"ק כלומר רוח מההוא קדש דלעילא כמ"ש (זח"ג סא רע"א) וזהו כי הנה המלכים יהודה ויוסף שהיו בעלי רוה"ק נועדו עברו יחדיו ונסתלקה רוה"ק מהם כרגע כשנתמלאו עברה זה על זה וזה נרמז בתורה במש"נ ואחיו מת כאמור. וכיון שהתפלל יהודה תפלה זו ונתחרט בלב נשבר על שגרם לזה ושב ואמר שהוא בטוח שהוא יהיה עבד לאדוני שלא יתקלקל במצרים. ובודאי כיון שנכתב זה בתורה האמת כן הוא שהוא בטוח שיהיה עבד ה' וזה עיקר התשובה שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם וכמ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' תשובה) ולכן כתיב מיד ולא יכול יוסף להתאפק שתיכף נצמחה הישועה שהש"י החיש עליו להתגלות ועדמש"נ אני ה' בעתה אחישנה שכשיבא העת הקב"ה מחיש ישועה לעמו שלא יתעכב אף כמו רגע:
2
ג׳ויגש אליו יהודה במד"ר ובזוה"ק איתא ע"ז הפ' כי הנה המלכים נועדו זה יהודה ויוסף כו' אמרו מלכים מדיינים אלו עם אלו וכו' עברו יחדיו איתא בזוה"ק כדכתיב ועובר על פשע וע"ד עברו יחדיו עברו אינון חובין אתכפרו בגין דהא כדין כל אנפין נהירין וכל חובין אתעברו. הענין דאי' בס' יצירה לב בנפש כמלך במלחמה דידוע דכלל ישראל הם קומה שלימה לכן בהכרח להיות נמצאים בהם פרטי נפשות שהם כנגד איברים פרטים. והסנהדרין והחכמים נקראו עיני העדה (כמ"ש ב"ב ד.) והנפשות שהם בחי' הלב של כלל ישראל המה נכתרים בכתר מלכות. וידוע שיש שני חללים שבלב ונגד זה כאשר נזכה לשלימות הגאולה להתברר מכל וכל שיהיה הקומה שלימה יהיה ע"י תרין משיחין משיח בן יוסף ומשיח בן דוד שהמה נגד שלימות שני החללים שבלב. וכמו כן בהתחלת כניסת ישראל לארץ היה ע"י שני מלכים ע"י יהושע שהיה מלך ראשון בישראל והיה משבט יוסף והיה כובש את הארץ וע"י דוד המע"ה שהיה משבט יהודה. וכדוגמא הזה היה הרשימה בפר' זו מעין התגלות הישועה שלעתיד בזה שנגש יהודה אל יוסף שע"י זה כל חובין אתכפרו. וכדאיתא (במד"ת ו) ע"פ ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף זש"ה המשל ופחד עמו וגו' המשל זה מיכאל ופחד זה גבריאל מיכאל מן המים וגבריאל מן האש עושה שלום במרומיו שאין המים מכבים האש כו' יהודה ויוסף זה ארי וזה שור וכו'. והיינו כי יוסף הוא בחי' אש של היראה ופחד ה' לנגד עיניו לבל יעבור שום נדנוד נגד רצונו ית' כש"נ בו את האלהים אני ירא. ובזה נשמר מהחטא בהנסיון מבחי' גבורה הכובש את יצרו. והוא נגד חלל הלב הימין דכ' לב חכם לימינו וכ' ראשית חכמה יראת ה'. וע"ז מרמז פחד זה גבריאל של אש. ובחי' יהודה נקרא המשל והוא בחי' דוד המע"ה שנא' בו הגבר הוקם על שהקים עולה של תשובה (כמ"ש מ"ק טז:) כדי להורות תשובה לדורות. כי בחינת יוסף להיות נשמר מכל רע אין בזה בירור לדורות לכל נפשות ישראל להיותם נתבררים בשלימות להיות ועמך כולם צדיקים כי אדם אין צדיק בארץ וגו'. אמנם כאשר יזדווג בזה גם בחי' יהודה אזי יתברר הכל בשלימות להיות נתקן עי"ז גם כל פרטי נפשות שאירע להם איזה פגם וקלקול. וע"ז הועמד יהודה נגד הלב כסיל לשמאלו שגם אם אירע איזה פגם מסיבתו שיוכל ג"כ להיות נתקן. וע"ז מרמז בזוה"ק דכד מתחברן כחדא כו' כל חובין אתעברו. וכאשר שמענו מרה"ק זצוק"ל ע"פ לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים. היינו שהבעל תשובה יש לו תקיפות גדול בעצמו שאליו דיבר צור ישראל ביחוד בלשון עז ותוקף. מושל באדם צדיק היינו רשב"י שאמר על פגה"ב שלא יועיל תשובה ח"ו שלא ישגיח ע"ז. וגם מושל ביראת אלהים אפילו בדבר שנשמע מהש"י שלא יועיל לו תשובה כענין אחר ששמע הב"ק שובו בנים שובבים חוץ מאחר. עכ"ז אם היה דוחק עצמו לשוב בתשובה היה נתקבל כמ"ש בשל"ה בשם ס' ר"ח שע"ז רמזו כל מה שיאמר לך בעוה"ב עשה חוץ מצא (פסחים פו:) וכדאיתא העצה מהבעש"ט זצוק"ל שאמר על עצמו שיעבוד את הש"י גם אם לא יהיה לו חלק לעוה"ב ויהיה במעלה גדולה שלא ע"מ לקבל פרס. ובחי' זו נקרא המשל זה מיכאל שיש לו תוקף וממשלה להרהיב עז ברפשו לגשת אל הקודש הגם שלמראה עין נראה שאפס תקוה ח"ו עכ"ז בל יתייאש בעצמו ועי"ז בא התגלות הישועה להתוודע שנתקן הכל. וזה ענין פרשה זו שנפעל ע"י הגשת יהודה התגלות הישועה בשלימות. דהנה בענין מכירת יוסף לעבד כבר אמרנו במ"ש (ב"ר פ' פד) אמרו נלך ונתפוס דרכו של עולם כנען שחטא לא לעבד נתקלל שע"י פגם הברית של חם נתקלל לעבדות וכמו"כ חשדו ליוסף שיש בו פגם בזה שהוציא דיבה שבמומו פוסל ולכן יתברר בזה ע"י העבדות להיות נתקן ע"י זה הפגם. והנה אחר שהודה ואמר צדקה ממני דהיינו שהרגיש בעצמו והודה שבו פגם זה וגם הרגיש בזה ע"י הסיבה של מיתת בניו שהיה מצד הפגם הזה ומה גם כשהגיע לפניו המעשה בפ' זו שנתפס בנימין בסיבת ערבתו ע"י הגביע והיה הפסק ממושל מצרים להיות עבד אז הכיר בנפשו שהוא החייב בדבר ובו נמצא הפגם הזה. ואז נגש בצעקה גדולה להש"י מעומקא דלבא וכמ"ש (בב"ר) ויגש וגו' הגשה לתפלה כו' בי אדוני וגו' ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני היינו שקיבל עליו דין שמים באהבה להיות עבד ברצונו הטוב כדי שיהיה נתקן בו הפגם הזה ע"י שבטך ומשענתך המה ינחמוני. וכדאי' (שוח"ט תהלים מ כו) על דהמע"ה שאמר למה הרצועה תלויה הכוני בה. ובזה דייקא פעל התגלות הישועה כש"נ ולא יכול יוסף להתאפק:
3
ד׳ויגש אליו יהודה במד"ר אחד באחד יגשו זה יהודה ויוסף ורוח לא יבא ביניהם אלו השבטים לכאורה מה ענין פסוק זה המדבר בלויתן לענין השבטים. אמנם כי בזה גילה המדרש שעיקר שלימות הישועה נגמר דייקא ע"י שנתאחד יהודה עם יוסף ולא ע"י שום שבט אחר. ובזה דייקא נגמר כלל קדושת ישראל שהם נקראים ע"ש יוסף שארית יוסף (כמ"ש ב"ר פע"א) וע"ש יהודה יהודי אנא (כמ"ש שם פ' צח) כי ע"י שניהם ביחד נשלם קדושת ישראל לקיום עולם. כי בחי' יוסף להיות יראת ה' על פניו תמיד שיהיה נשמר מכל נדנוד דבר רע ח"ו כמ"ש בו את האלהים אני ירא וזהו בחי' צדיק. אבל אין בזה קיום להכלל מפני שאין רוב צבור יכולים לעמוד בו זולת כשיצטרף לזה בחי' יהודה שאמרו (סוטה לו:) שנקרא כולו על שמו של הקב"ה. והיינו שנמצא בו כל שם הוי"ה וגם אות דל"ת שעל ידה נשלם ה' אחרונה בחי' התגלות. מלכות שמים. כמ"ש בזוה"ק ה' דלת הוית דהיינו ע"י שהאדם בדלות ושפלות להכיר דלית ליה מגרמיה כלום. כי כל מעשיו גם היראת שמים שלו הוא רק מכח הש"י ע"י זה נשלם בחי' התגלות מלכות שמים. וזהו שנקרא כולו על שמו של הקב"ה היינו שכל עניניו הוא מוסר להשי"ת. וע"י ב' הבחי' של יהודה ויוסף נשלם כל העבודה בשלימות. כי ראשית הכל היראה בחי' יוסף כש"נ ראשית חכמה יראת ה' והיראה מצד האדם וזה מדרגת יוסף. ובחי' יהודה היא עדמש"נ הן יראת אדני היא חכמה היינו שגם היראה היא בידי שמים. ואיתא (קה"ר פ' ט) עיר קטנה זה מצרים ואנשים בה מעט אלו אחי יוסף כו' ובא אליה מלך גדול וסבב אותה זה יוסף כו' ומצא בה איש מסכן חכם זה יהודה וכו' ואדם לא זכר וגו' אמר הקב"ה אתון לא אדכרתוניה אנא מדכר ליה ואת יהודה שלח לפניו וגו'. והוא לרמז דברינו שא' מלך גדול זה יוסף כי מי שיש בו הכח ממשלה להתגבר על יצרו להיות סר מכל רע רק ביראת ה' כל היום נקרא מלך גדול. ובנה עליה מצודים גדולים היינו שבענין זה היה לו טענה על אחיו שאינם בשלימות כמותו. וע"ז הביא את דבתם רעה אל אביהם ומה גם כשראה עתה שעשו שלא כשורה במה שמכרו אותו. ומצא בה איש מסכן זה יהודה היינו בחי' הדלות והשפלות בעצמו לידע בנפשו שהכל הוא מהש"י. ועי"ז ומלט הוא את העיר שנשלם ונתקן הכל ואדם לא זכר וגו' שעפ"י פשטיות הפרשה לא נראה שעיקר התגלות הישועה פעל יהודה דייקא. רק מזה שנא' ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו ואמרו (מד"ת) להתקין לו בית תלמוד כו' שיהא מלמד את השבטים. שאינו מובן עפ"י פשוט למה הוצרך יעאע"ה לזה לשלוח את יהודה דוקא ולמה מזכיר אל יוסף. רק שזה היה לאחר שנתודע ליעקב אע"ה שנעשה בזה התגלות הישועה להיות נבנה ונתקיים קדושת ישראל לדורות ע"י שבטי יה בלא שום פגם. והנה מקודם לזה נא' ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק ופירש"י והוא מב"ר חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו. והקשה הרמב"ן שהיה צריך לומר לאלהי אבותיו ועוד שאר דקדוקים. והנראה בזה עפ"י פשוט כי באמת לא נאמר כאן ביעקב שבנה מזבח בבאר שבע רק ויזבח זבחים. ונראה מזה שהקריב על אותו מזבח שבנה יצחק בבאר שבע כנאמר בכתוב. אבל באאע"ה לא מצינו שבנה שם מזבח אלא ויטע אשל בבאר שבע ואמר (סוטה י.) פונדק לאורחים. ולזה נאמר לאלהי אביו יצחק מפני שלא היה לו שם רק המזבח של יצחק. ועכ"ז קשה למה לא הקריב בחברון מיד טרם לכתו לבאר שבע ולהקריב על המזבח שבנה אברהם. עז"א שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו ולכן הלך לבאר שבע. ובב"ר (פ' צד) איתא ר"י אמר שחייב כו' ור"ל אמר על ברית השבטים הקריב משמע דר"ל בא ליישב זה בדרך אחר וצריך ביאור. וענין המכוון בזה כי אאע"ה היה תחלה לגרים (כמ"ש חגיגה ג.) כי ענינו היה להקריא שמו של הקב"ה בפי כל הבריות ולקרב רחוקים תחת כנפי השכינה. וכמ"ש הרמב"ם (פ"ד מה' בכורים) שהגר מביא וקורא שיכול לומר לאבותינו שנא' לאברהם אב המון גוים נתתיך וכו' וכן אמרו לו נשיא אלהים אתה בתוכנו. ואמרו (ב"ר פ' מג) אל עמק שוה ששם השוו כל או"ה כו' ואומרים לו שמענו אדוני וגו' ולכן הורשה לילך למצרים מפני שגם שם גייר גיורים. אמנם ביצחק אע"ה לא מצינו מפורש בפסוק שגייר גיורים רק ברמז בארץ מגורי אביו מגיורי אביו (כמ"ש בב"ר). וגם לא נמצא שהיה לו שייכות עם האומות לקבלו עליהם לנשיא רק באבימלך מצינו שפייס אותו לאחר שגרשו והיינו מפני שראה שהוא איש מצליח וירא ממנו. אבל לא היה לו שום שייכות ומו"מ עם האומות מפני שהוא היה הראשון שנימול לח' ונא' עליו כי ביצחק יקרא לך זרע. והיינו שבו יתחיל להשתרש הקדושה שיהיו כל צאצאיו נשרשים בקדושה ולכן לא הורשה לצאת לחו"ל. וגם מה שרצה לקרב את עשו היה מפני שהיה לעשו הבחירה שנקרא ישראל מומר (קידושין יח.) והיה הדבר עומד במשקל שיוכל לכנום בכלל קדושת ישראל. וע"כ יעאע"ה כאשר הבין שע"י התקרבות בחי' יהודה ליוסף יהיה נשלם קדושת ישראל לדורות ע"י צאצאיו דייקא אשר כולם בשם זרע ישראל יכונה. לכן נאמר בו ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק והיינו בחינת יצחק אשר ממנו התחילה הקדושה להתייחד לזרעו דייקא. וז"ש ר"ל שעל ברית השבטים הקריב והיינו לרמז דברינו שמפני כך ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק על שראה שנעשה עתה כריתת ברית להשבטים שיתקיים הקדושה בזרעם. וגם איתא בהרמב"ן שאמר זבחים להודיע שהיו שלמים משא"כ באברהם שהקריב עולות למ"ד (זבחים קטז.) לא קרבו ב"נ שלמים. והיינו מפני שענין שלמים הוא שיהיה נחשב אכילת והנאת אדם כקרבן וזה אין כח רק בקדושת זרע ישראל אבל בן נח אין לו שייכות בזה רק להקריב עולות שכולו כליל לה'. וביצחק אע"ה מצינו שהיה הראשון שאכילתו היה כקדושת הקרבנות ועוד יותר כמ"ש (ב"ר פ' סה) אם לקורבנך המציא לך הקב"ה למאכלך על אחת כו"כ. ולכן גם יעקב אע"ה כשראה שנשלם בו קדושת ישראל הקריב שלמים על מזבחו של יצחק כנ"ל. ואח"כ נא' ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף מפני שראה שע"י שיהיה נשלם בחי' יהודה לבחי' יוסף יהיה בזה שלימות הקדושה. ולזה רמזו להתקין לו בית תלמוד עפמ"ש (ברכות ח.) מיום שחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. וכמו כן קודם שנבנה בהמ"ק ג"כ ד' אמות של הלכה היינו קדושת ישראל בשלימות. והנה בקדושת שבת שהיא ג"כ שלימות הקדושה נמצא ג"כ שלימות ב' הקדושות הנז' ביחד כי התחלת קדושת שבת הוא ע"י בחי' היראה אשה יראת ה' חקל תפוחין קדישין וכמ"ש בזוה"ק (ח"א ה ב) מקדשי תיראו דא שבת דמעלי שבתא דאיהי יראה ושריא בה יראה וגם אי' (סא"ר פ"א) ע"פ ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וגו'. שזה מרמז על קדושת יום השבת והיינו בחי' יהודה שמכיר שהכל מהש"י כאמור וזוכין בשבת לשני הקדושות של יוסף ויהודה:
4
ה׳ויגש אליו יהודה במ"ר אי' ע"ז הנה ימים באים נאם ה' ונגש חורש זה יהודה בקוצר זה יוסף כו' לכאורה אין לו שייכות להפרשה רק מה דכ' ונגש שהרי הפסוק מדבר בגאולה העתידה. אמנם הפרשה שם מתחלת הלוא כבני כושיים וגו' ושמעתי מרה"ק זצוק"ל שזהו מרמז על פגה"ב שנקרא כושי והוא היפך בחי' יוסף שהוא מרכבה למדת צדיק יסו"ע ונקרא יפה תואר ויפה מראה שיש לו גוף נקי ומהודר. וכ"כ בזוה"ק פ' זו (רו ב) יפה נוף דא איהו יוסף הצדיק דכתיב ויהי יוסף יפה תואר וגו'. וכ"כ להלן (רז סע"א) נפיק מיניה ענפא חדא שפירא בחיזו וכו' ומאן איהו דא יוסף וכו'. ואמר הכ' כי הנה אנכי מצוה והנעותי וגו' ולא יפול צרור ארץ. שזה תכלית הגליות שיתבררו כל נפשות ישראל איש מהם לא נעדר שכולם בכלל מש"נ ועמך כולם צדיקים וזש"נ ולא יפול צרור ארץ. ואח"ז נא' הנה ימים באים ונגש חורש זה יהודה וכו' במושך הזרע זה יוסף שמשך זרעו של אביו והורידו למצרים וכו'. שגלות הראשון היה למצרים שהיא ערות הארץ ולשם נמשכו ע"י יוסף שבא ראשונה למצרים. ואי' (שהש"ר פר' ד) יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל הזכרים בזכותו. וז"ש שמשך זרעו של אביו כו' היינו שיתוקנו כולם שיהיו בכלל ועמך כולם וגו' ובאמת נתבררו שם הכל. אך מ"מ הוצרכו עוד לגליות ע"ד מש"נ כי שבע יפול צדיק וקם והוא שיש ז' נפילות שע"י זה יתבררו היטב במדה זו. וזש"נ ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת ועל שם זה נקרא משיח בר נפלי כמ"ש (סנהדרין צו סע"ב) והוא מ"ש (ב"ר פ' עה) שראה יצחק ברוה"ק וכו' א"ל בא ואברכך ברכה של גליות כו' ומה הן הברכות בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע וכו'. והוא ע"ד מה דאיתא (מ"ר נשא פר' י) לכך כתיב ו' פעמים למי כנגד ששה גליות כו' ואלו הן מצרים תחלה ואחר אשור בבל מדי יון ואדום כו'. וזהו בשש צרות יצילך ומ"מ אחר ההצלה היה עוד צרה שהוצרכו לבירור אחר בירור. אך בשבע שזה מרמז למלחמת גוג ומגוג שכנגד מדה ז' וע"ז נא' לא יגע בך רע שאח"כ לא יהיה עוד שום רע בעולם שזה יהיה תשועת עולמים. ונאמר זה ליעקב שאצלו ג"כ מצינו שבע צרות שנחשבו (במד"ת סו"פ מקץ והובא ברש"י) צרת לבן צרת עשו צרת רחל צרת דינה צרת יוסף צרת שמעון. והם כנגד מש"נ בשש צרות יצילך שגם אחר שהיה הצלה היה עוד צרה. ובשבע לא יגע בך רע נגד צרת בנימין שאח"כ נושע תשועת עולמים שבא למצרים וראה את יוסף בגדולה ויחי יעקב בארץ מצרים חיים שלא בצער ושלא ביצה"ר (כמ"ש סא"ר פר' ה). ומעשה אבות סימן לבנים שכן במלחמת גומ"ג לא יגע בך רע שיהיה הישועה לעולמי עד. וע"ז נא' אח"כ ושבתי את שבות עמי וגו' ולא ינתשו עוד מעל אדמתם וגו'. וכן במדרש הביא הרבה דמיונות מפסוקי פר' זו לענין העתיד כמ"ש (ב"ר סו"פ צג) ויתן את קולו בבכי כשם כו' כך הקב"ה אינו גואל את ישראל אלא מתוך בכיה כו' וכן יוסף קטנן של שבטים כו' לכשיבא הקב"ה ויוכיח כל או"א לפי מה שהוא כו' והיינו לעתיד. וכן בזוה"ק פ' זו (רח ב) בזמנא דקב"ה יוקים לה לכנס"י כו' כתיב ומעמים אין איש אתי וכתיב הכא ולא עמד איש אתו וגו' וכדומה. וכן (במד"ת סו"פ זו) חשב כל שאירע ליוסף אירע לציון וכו'. והוא כמו שאמרנו דהגאולה תהיה ע"י ב' המשיחים משיח בן יוסף שיברר כל נפשות ישראל שהם בכלל ועמך כולם וגו'. אך בחי' יוסף הוא שלא פגם כלל ויש פרטי נפשות שפגמו. וע"ז בא בן דוד שהקים עולה של תשובה ומשיח הוא יחיד שעשה תשובה שבשבילו מוחלין לכל העולם כולו (כמ"ש יומא פו:) והיינו שיכניס הרהור תשובה בהכלל. וכמו שאמרנו שבודאי לא ימחלו לכל העולם בכדי. וזה נזכר ביהודה הקלקול בער ואונן והתיקון ע"י פרץ שהוא אורו של מלך המשיח. וזה ענין מה שנדרש פר' אלו על הגאולה. ובזוה"ק (רז ב) דוד מלכא איהו חי וקורבא דיליה לחי העולמים וכו' והיינו דחי העולמים נקרא בחי' יוסף כנודע. ודוד נכתב עליו מקודם הפגם ואח"כ נתברר דוד מלך ישראל חי וקים וכמ"ש (שמו"ר ר"פ ח) באותו שעה חיה דוד. וזה מ"ש ונגש חורש זה יהודה בקוצר זה יוסף וכעין מש"נ וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד. שנדרש (ב"ר פר' צח) התקינו עצמכם לגאולה מה כ' אחריו ועשיתי אתכם לגוי אחד וגו'. ואז יתבררו כל ישראל במדת צדיק יסו"ע דכל מאן דאתגזר וכו' (כמ"ש זח"ב כג א). ושבת מעין עוה"ב שבו ג"כ הזמן לתקן פגם זה וכמ"ש בזוה"ק (שם צב א) דשבת רזא דברית שיש בו התגלות מעין עוה"ב דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שנא' ועמך כלם צדיקים:
5
ו׳במדרש (ב"ר ס"פ יא) אמרה שבת לפני הקב"ה לכולן יש בן זוג ולי אין בן זוג א"ל הקב"ה כנס"י היא בן זוגך כו' לפני הר סיני א"ל הקב"ה זכרו הדבר שאמרתי לשבת כו' היינו דיבור זכור את יום השבת לקדשו. והיינו שמורה שישראל מכניסין קדושה לשבת כמש"נ לקדשו ושבת היא מדת מלכות וישראל בן זוגה שמשפיעין לה כביכול. והיינו שע"י שישראל מכירין עול מלכותו ית' אז נכתר הש"י בכתר. ושבת מעין עוה"ב א' מס' לעוה"ב כמ"ש (ברכות נז:) והיינו שמרגישין בו טעם מעין עוה"ב שהוא יום שכולו שבת. וז"ש בזוה"ק (ח"ב פח ב) בשבתא יהבין ליה לב"נ נשמתא אחרא נשמתא עלאה נשמתא דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי ובג"כ אקרי שבת. והיינו שזוכין לטעום בו מעין עוה"ב שהוא יום שכולו שבת וע"כ נקרא הנשמה יתירה שבת. והנה איתא (שבת קיט.) ר' חנינא מיעטף וקאי אפניא דמע"ש אמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה. ובב"ק (לב:) הגיר' לקראת כלה מלכתא ר' ינאי כו' ואמר בואי כלה בואי כלה. והנה לשון בואו משמע שקרא לתלמידיו שיבאו אצלו ויצאו יחד ולפי"ז יש להבין למה לא יצא אליהם. וכבר אמרנו שפירוש ונצא היינו לצאת מעניני הגוף ועניני עוה"ז והוא ענין התפשטות הגשמיות שזכרו בסה"ק. וזה הכנה לקבל קדושת שבת דאי' (זח"ב ר"ה סע"א) האי יומא יומא דנשמתין איהו ולאו יומא דגופא. וכ"כ (שם קלו ב) ובכל מעלי שבתא יתיב בר נש בעולם הנשמות ע"ש. ור' ינאי קרא לשבת שתבא. וענין המחלוקת שביניהם הוא עפמ"ש (ברכות יז:) אר"י אמר רב בכל יום ויום ב"ק יוצאת כו' כל העולם כולו ניזונין בשביל חנינא בני וחנינא בנו די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש ומשמע שהכונה על רחב"ד וכמפורש בתענית ולפ"ז קשה למה יוצא הב"ק בכל יום דמשמע בכל דור גם בעל המימרא רב והוא היה זמן רב אחר רחב"ד שהיה בזמן ר"י בן זכאי (כמ"ש ברכות לד:) אך הענין דאי' (סנהדרין צח:) מה שמו כו' דבי ר' ינאי אמרי ינון שמו כו' דבי ר' חנינא א' חנינה שמו כו' ופירש"י כל אחד היה דורש אחר שמו ע"ש. והיינו דידוע שבכל דור יש נפש משיח ואמרו כל א' שרבם נפש משיח ואם יהיה הדור ראוי יהיה הוא משיח ור' ינאי ור' חנינא נראה שהיו בדור א' מתלמידי רבי. אמנם נראה שיש ב' מיני משיח לפי כשרון הדור. יש נפש שמכיר שאין לו כלום אצל בוראו והכל בתורת חסד וחנינה וזה נקרא חנינה. ונפש כזו די לו בקב חרובין ובשביל נפש כזה כל העולם כולו ניזון בחסד וחנינה עדמ"ש (ברכות ז.) וחנותי את אשר אחון אע"פ שאינו הגון. ובדור רחב"ד היה הוא נפש זה שכל העולם ניזון בשבילו בחסד והוא היה די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש לסעודת שבת וכל השבוע היה מתענה והיה די לו ולא נחסר לו כלל יותר כי היה יודע ומכיר שאף זה בחסד וחנינה אע"פ שאינו כדי (ונת' חנוכה מא' יד) ונפש כזה שהוא בחי' חנינה יהיה משיח אם לא יזכה הדור לגאולה ע"י תשובה ומע"ט רק הש"י יעשה למען שמו ע"ד מש"נ וירא כי אין איש וגו' ותושע לו זרועו וצדקתו היא סמכתהו. ואז יהיה נקרא המשיח חנינה מלשון וחנותי את אשר אחון אע"פ שאינו הגון. וז"ש בכל יום ויום ב"ק יוצא כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וכו' שבכל דור יש נפש שהוא מעין בחינה זו ונקרא חנינא כאמור. ואם יזכה הדור לגאולה ע"י תשובה ומעשים טובים יהיה נקרא המשיח ינון שיהיה נפש זה משיח הזוכה בשביל מעשיו והוא מלשון ואחריתו יהיה מנון שפירושו שר ושליט. ור' ינאי היה נפש משיח מבחי' זו ולכן אמרו תלמידיו ינון שמו. ודהמע"ה שהיה כולל נפשות ב' בחי' המשיחים קרא לנפשו חסיד וגם עני ואביון והיינו נפשות ב' המשיחים הכלולים בו שיהיו לפי זכות הדור. וזה הענין דר' חנינא שידע והכיר בנפשו שאין לו מעשים כלל וע"כ אמר בואו ונצא לקראת שבת שנצרך הכנה דרבה ע"י התפשטות הגשמיות לזכות לקבל הנשמה יתירה שהיא מעין עוה"ב ונקרא שבת שהיא כדוגמא דעלמא דאתי. וע"כ אמר לקראת שבת המלכה דהיינו מדת מלכות של הש"י ומ"ש בב"ק שם כלה מלכתא היינו כלתו של קב"ה. אבל לא היה אומר שאנחנו בן זוגה של שבת שזה נאמר רק בדברות ראשונות שאז נא' אני אמרתי אלהים אתם וגו'. ואז נאמר זכור הדבר שאמרתי לשבת כנסת ישראל היא בן זוגך ומדת מלכות נקרא כלת ישראל. אבל אחר הקלקול לא נא' זכור רק שמור וגו' דאז רק הש"י מקדש את ישראל כמש"נ לדעת כי אני ה' מקדשכם. אבל ר' ינאי לפי בחינתו מתעטף וקאי ואמר בואי כלה (כמ"ש ב"ק שם) דשבת כלה של ישראל דכביכול ישראל משפיעין למדת מלכות. וכמ"ש ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום השבת לישראל (כמ"ש ריש סא"ר) שישראל מכניסין קדושה לשבת. והוא ע"ד מ"ש (ב"ב עה:) עתידין צדיקים שנקראין על שמו של הקב"ה כו' והיינו שם הוי"ה כעין שאמרו במשיח שנקרא הוי"ה צדקנו וכמו יעקב אע"ה שהוא מרכבה לשם הוי"ה כידוע. ולעתיד כל ישראל נקראין בשמו הוי"ה ויהיו משפיעין למדת מלכות בחי' קבלת עומ"ש. ושבת מעין עוה"ב ואז נקרא מדה זו כלה של ישראל כמ"ש כנס"י היא בן זוגך בן זוגך דייקא. וע"כ לא אמר ר' ינאי בואו ונצא שא"צ הכנה כ"כ כמו שאמר ר"ח ע"י התפשטות הגשמיות רק בהכנה מועטת בכסות נקיה לכבוד שבת זוכין והכלה באה מעצמה. ואנו אומרים כב' הדעות מתחילין לקראת שבת לכו ונלכה והוא כעין מ"ש בואו ונצא. לכו היינו לילך ולהתפשט מכל עניני הגוף ועוה"ז ונלכה לקראת שבת. כי היא מקור הברכה עדמ"ש כ"ע איהו כתר מלכות. וכל הברכות כלולים בחיי בני ומזוני דבמזלא תליא מלתא (כמ"ש מ"ק כח.). ומזלא קדישא היינו עתיקא שהוא בחי' על ה' וכמ"ש בזוה"ק (ס"פ אחרי) וז"ש דמדת מלכות היא מקור הברכה. מראש מקדם נסוכה מראש היינו במאמר בראשית מקדם שנברא העולם שהוא קודם ז' מאמרים שכנגד ז' מדות שהם ז' ימי בראשית. ושם בתיבת בראשית נרמז יר"א שב"ת כמ"ש בתקו"ז (תי' ט) והיינו ע"י שישראל נקראו ע"י שמירת שבת יראי שמי (כמ"ש תענית ח:) ומקבלין עול מלכותו ית"ש עי"ז נכתר הש"י בכ"ע וזהו כ"ע איהו כתר מלכות. סוף מעשה במחשבה תחלה כמ"ש ולו אחד בהם זה יום השבת לישראל שזה היה תכלית מעשה שמים וארץ שיתגלה כבוד מלכותו ויקבלו כל ישראל עומ"ש. ואח"כ אומרים מקדש מלך קומי צאי וכן כל החרוזים הכל בלשון הווה שע"י שמירת שבת מיד נגאלין כמ"ש (שבת קיח:) אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כו'. ובירושלמי (פ"א דתענית) וזה"ח (יתרו) ותקו"ז (תי' כא) ומ"ר (בשלח ס"פ כה) ושוח"ט (תהלים צה) אי' שע"י שבת א' כהלכתה מיד נגאלין וע"כ אומרים בלשון הווה. ואח"כ אומרים ימין ושמאל וכו' ע"י איש בן פרצי שיבא משיח ונשמחה ונגילה אף שאמרו (תענית טו.) לא הכל לשמחה ישרים לשמחה והיינו מי שזוכה ליישר הלב ולהוריק הרע מלב כסיל מכל וכל וצדיקים זוכין רק לאורה. רק בשבת ע"י בחי' היראה זוכין לאור זרוע לצדיק וכ' אור צדיקים ישמח שאח"כ זוכין ע"י האור ליישר הלב וזוכין לשמחה. וכמ"ש בתקו"ז (תי' מח) תרין זמנין אדכר הכא שבת לקבל שכינתא עלאה ותתאה מהו לדרתם אלא זכאה איהו מאן דעביד לון דירה בתרי בתי לבא ואתפני מתמן יצה"ר כו' ואז זוכין לשמחה לישרי לב שמחה. ולכן אף שלא מצינו מצות שמחה בשבת כיו"ט מ"מ נדרש (ספרי בהעלותך) וביום שמחתכם אלו השבתות שישראל זוכין בשבת לשמחה כמ"ש ישמחו במלכותך וכו' וכן מסיימים גם ברנה ובצהלה שהוא התגלות השמחה. ואח"כ מסיימין בואי כלה בואי כלה כר' ינאי. ואומרים אח"כ בואי כלה שבת מלכתא אף שר' ינאי לא אמר כלל מלכתא רקכלה דהיינו כלה של ישראל כמ"ש כנס"י היא בן זוגך. והוא שאנו מדייקים בזה שגם מדת מלכות כלת ישראל שישראל מכניסין כביכול קדושה למדה זו וישראל בן זוגה והיינו כשזוכין לבחי' שם הוי"ה שמשפיע לשם אדנ"י שכנגד מדת מלכות וכמו שיהיה לעתיד. ומקודם אומרים בואי כלה על הנשמה יתירה שנקרא ג"כ שבת כאמור. ואי' מהאריז"ל שפעם ג' אומרים בלחש. והוא טעם א' עם מה שאומרים שבת מלכתא בלשון תרגום ואין אומרים שבת המלכה כמ"ש בגמ' שבת. והוא עפמ"ש (שבת יב:) שאין המלאכים מכירין בלשון ארמי. ולכן אומרים בלשון תרגום שלא יתקנאו המלאכים בישראל שקורין למדת מלכות כלה וע"ד מה שהביאו בתוס' (ברכות ג.) לענין קדיש ואומרים בואי כלה בלחש מפני שמזכירין בזה שבת מלכתא שמורה שמדת מלכות כביכול כלה שלנו. משא"כ מקודם שאומרים ב"פ בואי כלה אין אומרים בלחש שזה קאי על הנשמה יתירה. וכן בקידוש אומרים מתחלה ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית. והיינו המתנה טובה הקדושה מצד הש"י כמש"נ לדעת כי אני ה' מקדשכם. ואח"כ אומרים תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים. והיינו שבתחלת המועדים הוזכר השבת דישראל מכניסין קדושה לשבת אף שקדושת שבת קביעא וקיימא מצד הש"י וכמש"נ זכור את יום השבת לקדשו ואי' (סא"ר פ' כו ומ"ר נשא פ' י) במה אתה מקדשו במאכל ובמשתה כו'. שע"י הסעודות שהם ברזא דענ"ג עדן נהר גן ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן דא שכינתא תתאה כמ"ש בזוה"ק (ח"א כו סע"א) ע"י זה הישראל מכניסין קדושה לשבת:
6
ז׳ואמר ר"ח מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא כו' ר' ינאי לביש מאניה מעלי שבת כו'. והוא כמ"ש (מ"ר וסא"ר שם) במה אתה מקדשו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה והמאכל ומשתה הוא בג"ס שבת והנשמה יתירה זוכין בע"ש בכניסתו כמ"ש בגמ' (ביצה טז.) ובזוה"ק תרומה וכלהו מתעטרין בנשמתין חדתין כדין שירותא דצלותא וכו'. והיינו בתחלת קבלת שבת וזהו זוכין ע"י הכסות נקיה. ואיתא (שבת קיג סע"א) וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול וכי הא דר"י קרי למאניה מכבדותי. ובשאילתות (בראשית) הגירסא למאניה דלביש בשבתא. והיינו דבגדי שבת כמו בגדי כהונה וכמ"ש (מ"ר במדבר פ' ד) לבש בגדי כהונה גדולה כו' בגדי שבת היו וכו'. ובבגדי כהונה כתוב לכבוד ולתפארת וכן נקראין בגדי קודש. ובגדי כהונה מפורש שמכניסין קדושה לכהן וכמ"ש (סנהדרין פג:) בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם. וכך בגדי שבת מכניסין קדושה לישראל והיינו ד"ת כידוע מהזוה"ק דחכמה קודש אקרי. והיינו כבוד וכמ"ש (חולין קלג.) כל השונה וכו' כן נותן לכסיל כבוד ואין כבוד אלא תורה וכו'. והיינו תושבע"פ שע"ז עיקר הלימוד לתלמיד דתשב"כ כרוכה ומונחת כל הרוצה יבא וילמוד וכמ"ש (קידושין סו.). וזה שנקראו מאניה דלביש בשבתא מאני מכבדותי שזוכין על ידיהם לקדושת תושבע"פ שהיא בחי' כבוד וע"כ נדרש מדכתיב וכבדתו. וכן דרשו (שבת שם ע"ב) ושמת שמלותיך אלו בגדים של שבת. ודקדקו מלשון שמלותיך דמשמע המיוחדים לה וזה לא שייך על בגדי חול שאין מיוחד להאדם שהרי קודם שקנאם היו של אחר וגם יוכל למכרם. גם למה לא כתיב בגדים נאים וע"כ דרשו על בגדים של שבת שהם מיוחדים להאדם. וכמו שאמרנו שזוכין על ידם לקדושת תושבע"פ. והוא ע"ד מה שדרשו (חגיגה יד.) שמלה לך דברים שבנ"א מתכסין כשמלה וכו'. וכן אח"כ מש"נ ובביתי אין לחם ואין שמלה שאין בידי לא מקרא ולא משנה ולא גמרא. והיינו דלחם היינו מקרא עדמש"נ לכו לחמו בלחמי נהמא דאורייתא דבכתב (זח"ג רע"א ב). ושמלה היינו משנה וגמרא. ורש"י פי' שבנ"א מתכסין נחבאין שלא ישאלו להם כו' ובישעיה פירש"י עשיר אתה בתורה ומחוורת היא בידך כשמלה. והוא עדמ"ש (ספרי תצא) ופרשו השמלה יחוורו הדברים כשמלה וכעי"ז בגמ' (כתובות מו.). ואח"כ ע"פ ובביתי אין לחם ואין שמלה פירש"י אין בידי לא טעם משנה ולא טעם אגדה. ובפירש"י (שבת קיט:) עמ"ש שבנ"א מתכסין בהם כשמלה פי' כששואלין אותם טעמי תורה הללו עושין עצמן כמעלימין את דבריהן מפני שאינן יודעים להשיב. והיינו טעמי תורה שאמרו (פסחים קיט.) המגלה דברים שכיסה עתיק יומין ומ"נ טעמי תורה וזה מכונה בשם שמלה. וכן מצינו (סנהדרין קב.) בשלמה חדשה מה שלמה חדשה אין בה שום דופי אף תורתו וכו'. ד"א שלמה חדשה שחידשו דברים שלא שמעה אזן מעולם. והיינו דתושבע"פ היא לבוש מלכות תושבע"פ והוא מעין מ"ש (ב"ר פ' ג) שנתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו כו' עוטה אור כשלמה. והיינו אור הראשון שנגנז לעמלי תושבע"פ (כמ"ש מדר"ת נח ג). וזה שדקדק הכתוב ושמת שמלותיך השמלה המיוחד לה לבוש של הנשמה המיוחד לשורשה. ובאסתר דכ' ותלבש אסתר מלכות דרשו (מגילה יד:) שלבשתה רוח הקודש. וכן בזוה"ק (ח"ג קסט ב) מלכות דא רוח דקודשא כו' ואתלבשא ביה אסתר ע"ש והיינו מלכות פה תושבע"פ. וכן דרשו בזוה"ק (שם) מש"נ ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות על רוה"ק שדרשו מלפני המלך ממ"ה הקב"ה עפמ"ש במד' (אסת"ר) כ"מ שנא' המלך סתם משמש קודש וחול. וזש"נ בלבוש מלכות רוה"ק שהתושבע"פ זוכין ע"י בחי' רוה"ק כמ"ש הרמב"ן (ב"ב יב) שעז"א חכם עדיף מנביא. ותכלת היינו יראה כמ"ש בזוה"ק (שם קעה א) וכמש"נ וראיתם אותו וגו'. וחור נדרש מלשון חוור כמ"ש (מגילה יב.) מילת לבנה. וזה רומז על אהבה והיינו בחי' יעקב ויוסף בחי' יוסף שאמר את האלהים אני ירא ובחי' יעקב רחמי ונקרא רחמן שבאבות כמ"ש (ב"ר פ' עח) ותכלת ולבן דינא ורחמי כמ"ש בזוה"ק (שם). ואח"כ כ' ועטרת זהב גדולה ואי' בזוה"ק (שם) דא עטרת דשריאת על רישיהון דצדיקיא כו' כד קבילו ישראל אורייתא כגוונא דא הוה להון עד דחבו וכו'. והיינו הכתרים שזכו בשעת מ"ת כמ"ש בגמ' (שבת פח.) וזש"נ ותכריך בוץ וארגמן. והוא עפמ"ש (מ"ר שלח פ' טז וש"מ) על הכתרים דמתן תורה א' חוגרו זיינו וא' נותן עטרה בראשו. והיינו דכתר נעשה היה חגורה שהוא נגד תפילין של יד. והב' כתרים הם כנגד חכמה ובינה. וזהו עטרת כנגד חכמה ותכריך כנגד בינה. תכריך חגורה כענין חוגרו זיינו. וחשב שנים תכריך בוץ וארגמן ע"ד מש"נ כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם שבחיבור חכמה ובינה מוחא ולבא שנכנס החכמה שבמוח לבחי' בינה לבא זוכין לבחי' הדעת שהוא פנימית הכתר כידוע. וכשזכה להב' כתרים שכנגד חו"ב זכה גם לבחי' הדעת ולכן נחשב עטרת זהב ותכריך בוץ וארגמן. והם הכתרים שזכו ישראל במתן תורה. והיינו שמרדכי זכה לכל קדושת השבת שהם ה' דאי' בזוה"ק (ח"ב רד א) שבת ש' רזא דג' אבהן בת מתעטרא בהו. וברע"מ (זח"ג רנז א) איתא ש' ג' כתרין כתר חכמה ובינה ואיהי בת רביעאה לון. ואמרנו שהכל א' שג' מדות האבות הם ענפים מג' ראשונות כמ"ש בזוה"ק (ח"ב קעה ב') חסד עלאה נפקא מחכמה כו' וכ"כ (שם יד סע"ב) עביד לאברהם ברזא דחכמה ליצחק ברזא דתבונה ליעקב ברזא דדעת. וג' סעודות שבת נחשב בזוה"ק (שם פח א) דחק"ת ועתי"ק וז"א וברע"מ (שם צב א) חשב שבת עלאה שבת דיומא שבת דליליא ע"ש. והיינו דג' סעודות דשבת ברזא דענ"ג ע' עדן נ' נהר ג' גן (כמ"ש זח"א כו סע"א). ושם חשב ונהר דא עמודא דאמצעיתא יוצא מעדן דא אמא עלאה להשקות את הגן דא שכינתא תתאה. ובמ"א (זח"ג רצ ב) איתא מאן עדן דא חכמה עלאה ובמק"א (הקדמת תקו"ז) אי' ולית עדן אלא כ"ע דאיהו מופלא ומכוסה ובג"ד אתמר בעדן עין לא ראתה וגו'. אך באמת עדן כולל כל ג' ראשונות וכמ"ש בתקו"ז (תי' נה) והכל נשפע ע"י הנהר לגן תתאה שהוא בחי' כנס"י שכינתא תתאה. וע"ד מ"ש בזוה"ק (ח"ג קפב ב) האי עדן תתאה אקרי גן והאי גן איקרי עדן לגן דלתתא. ולהרגיש מעין קדושת עתי"ק שהוא כ"ע זוכין רק ע"י בחי' הדעת שזוכין לזה ע"י חיבור חכמה ובינה מוחא ולבא וכמו שאמרנו. וזה שנחשב ברע"מ נגד קדושת עתיקא שבת עלאה שהוא בינה וקדישות שבת עדן כולל כל ג"ר ונהר יעקב ז"א ויעקב ויוסף כחדא אינון כמ"ש (זח"א קעו סע"ב) ברזא דאת ו"ו דאזלי תרוויהו כחדא (כמש"ש קפב ב) וכ"כ בזוה"ק (שם קצד רע"א וש"מ) דנהר דא יוסף הצדיק הוא. והיינו דנהר בתי' יעקב עמודא דאמצעיתא יוצא מעדן שכולל כל ג' ראשונות להשקות את הגן בחי' כנס"י והוא ע"י בחי' יוסף שמדתו דאחיד בשמיא וארעא. וז"ש במרדכי שזכה לכל קדושות שבת ג"ר חב"ד שכנגד זה כ' עטרת זהב ותכריך בוץ וארגמן. ובחי' יעקב ויוסף תכלת וחור וכמו שאמרנו:
7
ח׳וזה שנא' לכולם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימן וגו' וחמש חליפות שמלות. והוא ע"ד מה שאמרנו במש"נ וישא משאת מאת פניו אליהם ותרב משאת בנימן ממשאת כולם חמש ידות. שבודאי לא הוצרכו למנות מחלקי יוסף וכדומה דכלום חסר מבית המלך אלא מפני שהיה אז סעודת שבת כמ"ש (ב"ר פ' צב) ואין והכן אלא שבת והאכילם יוסף משירי סעודת שבת שלו להכניס בהם קדושה (וכמשנ"ת מקץ מא' ו) וכתיב ותרב משאת בנימין וגו' דמשמע שרבתה מעצמה חמש ידות. והוא עפמ"ש בזה"ח (תשא) זכור את יום השבת ברזא דברית דאיהו יסוד דאחיד ביה יוסף וע"ד איקרי שבת דהא יוסף כל איקרי ושבת נמי איקרי כל וכ"כ (שם ס"פ תולדות) דמוסף שבת לקבל צי"ע דאקרי כל ואקרי שבת. וע"כ האכיל יוסף להשבטים משירי סעודת שבת שלו להכניס בהם קדושתו מדת צי"ע דאקרי שבת. ובנימין שהוא צדיק תתאה דכל יומוי לא חטא בהאי אות קיימא וכמ"ש בזוה"ק (ח"א קנג ב) וע"כ ותרב משאת בנימן מעצמה חמש ידות שזכה לכל ה' קדושות שבת שהם ג' ראשונות עדן ובחי' יעקב ויוסף שהם הנהר היוצא מעדן. וכמו כן נתן לכל א' מהשבטים חליפות שמלות. והיינו בגדי שבת שמכונים בשם שמלות כמו שאמרנו ולבנימין נתן חמש חליפות שמלות כנגד כל חמש קדושות שבת. רק בשירי סעודתו כתיב ותרב משאת בנימין שרבתה מעצמה ע"י קדושת בנימין שהיה צדיק תתאה. וכאן בהשמלות כ' ולבנימן נתן וגו' דהשמלות הם בחי' אור מקיף בסוד עוטה אור כשלמה וכתיב אור זרוע לצדיק. והשפעת האור רק ע"י בחי' יוסף ההוא צדיק דאיהו גננא דגנתא דעדן (זח"ב קסו סע"ב). וזה הענין דאי' (מגילה טז סע"א) אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו וכו' רמז רמז לו שעתיד בן שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות שנח' ומרדכי יצא וגו'. ויש להבין מה תירץ שרמז לו דאכתי קנאה יש ביניהם אמנם לפי האמור י"ל שנתקנאו על הכתונת פסים מפני שבאמת לא היה יוסף גדול מהם. ובגמ' (שם) שאלו רק מאי בצירותיה מאחווה ע"ש ועכ"פ לא היה גדול מהם ואדרבה יהודה גבר באחיו ואח"כ א"ל יעקב ישתחוו לך בני אביך ויוסף היה בכלל רק את יוסף אהב כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים וע"ז היה להם קנאה. משא"כ על בנימין הא דכתיב ותרב משאת בנימן וגו' חמש ידות לא שייך להקשות איך לא נתיירא יוסף שיתקנאו בו אחר שיתודע יוסף אליהם דהא אמרנו שהפסוק מדייק שרבתה מעצמה ע"י זכותו וע"ז לא שייך קנאה אצל השבטים רק בחמש חליפות שמלות שנתן לו יוסף מקשה שפיר איך לא נתיירא שיקנאו בו אחיו וע"ז אמר רמז רמז לו כו' והיינו דכיון דבנימין בזכות קדושתו זכה לכל ה' קדושות שבת כמש"נ ותרב משאת בנימין וגו' שנתרבה מאליה וע"ז לא שייך קנאה כיון שהוא יש לו באמת מה שלא זכו הם. ממילא לא שייך קנאה גם על מה שנתן לו השמלות ג"כ חמש חליפות ולהם נתן א' כיון שהוא זכה לזה שצריך הצדיק להופיע לו האור מקיף בחמש קדושות שבת. וז"ש רמז רמז לו שעתיד בן לצאת ממנו שגם הוא יזכה לה' קדושות שבת ויצא מלפני המלך ממ"ה הקב"ה בחמשה לבושי מלכות שהם מרמזין לה' קדושות שבת ג"ר חב"ד ובחי' יעקב ויוסף. וכן הם ג"כ כנגד ה' פרצופין שהם ד' אותיות הוי"ה וקוצא דיו"ד דלעילא דרמיזא לאין כ"ע (כמ"ש זח"ג סה ב) וכנגד זה ה' מדרגות בנפש. שהם נפש רוח נשמה חיה יחידה (כמ"ש ב"ר ס"פ יד) והיינו דנפש רוח נשמה מאותיות הו"ה מהשם כידוע ונשמה לנשמה כולל ב' בחינות והם מיו"ד וקוצו של יו"ד. חיה מהיו"ד חכמה ע"ד מש"נ החכמה תחיה בעליה. ויחידה מקוצא דיו"ד דלעילא דרמיז לכ"ע. וכנגד זה רומז מספר החמש (ונת' מקץ מא' ו) והמהרש"א דקדק דאכתי יש קנאה במה שנתן לבנימין הש' כסף ולא נזכר רמז בזה ותירץ דמה שנתן לבנימין אין קנאה מפני שהוא אחיו גם מהאם רק במלבושים שבגלוי יש קנאה שיחשבו שמראה להם נטירת שנאה מהמכירה ע"ש ויש להוסיף לפי דברינו דעל השמלות כיון שרמז לו שהוא באמת זכה לזה ע"י קדושתו ממילא לא שייך קנאה אף שהם מתנות גלויות כיון שהעולם יוכלו לחשוב שנותן לו מפני חביבות שהוא אחיו יחידו מהאם. והם השבטים ידעו שבאמת זכה לזה ע"י קדושתו וע"כ לא שייך קנאה. משא"כ ביעקב שנתן לו הכתונת פסים מתנה גלויה שמראה גלוי לכל שמחזיקו לגדול מהם. ובאמת לא היה גדול מהם ע"ז שפיר נתקנאו בו משא"כ בבנימין שזכה לפי בחינתו לה' קדושות שבת לא שייך קנאה כאמור:
8
ט׳בבזמור של שבת כתיב טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. טוב להודות היינו בחי' תשובה וכמ"ש (פרדר"א פ' יט) שכל מי שמודה על פשעיו ניצול מדינה של גיהנם וכמש"נ מודה ועוזב ירוחם וכן אי' (ב"ר ס"פ כב) כך היא כחה של תשובה וכו' עמד אדה"ר ואמר מזמור שיר ליום השבת. והיינו דכתיב ולזמר שהוא בחי' שמחה ורננה הגם דאי' בזוה"ק (ח"ג ח א) דמאן דתב לקמי דמאריה במאן אנפין יקום קמיה הא ודאי ברוח תבירא ברוח עציב אן הוא שמחה אן הוא רננה כו' רק ע"י הכהנים והלוים בעבודת קרבנו אשלימו שמחה ורננה בגיניה ע"ש. אמנם קדושת השבת פועל להתעוררת התשובה ועכ"ז לזמר ולרנן בשמחה שקדושת שבת פועל להיות בחי' תשובה מאהבה אשר עי"ז נצמח עוד השמחה בלב כמש"נ ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך וגו' שנדרש בזוה"ק (ח"א מח רע"ב וש"מ) על יום השבת שהוא יום הניח המיוחד לנייחא ודקדקו מדלא כתיב בהניח וגו' וכתיב ביום הניח משמע דעל יום המיוחד למנוחה קאי. וזהו הענין הנזכר בפר' זו שאמר יוסף להשבטים ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם וגו' כי למחיה שלחני אלהים לפניכם. ולכאורה מחוסר הבנה מה ניחם אותם בזה כי למחיה שלחני וכי בזה יהיה תרופה למכאובם הא הם לא נתכונו לטובה וכמ"ש (נזיר כג.) מי שנתכוון לעלות בידו כו' ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה. אולם י"ל בזה ע"פ מה דאי' (ברכות לד:) דפליגי דר"י אמר כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה וגו' ור"א אמר מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין וי"ל דאלו ואלו דא"ח ולא פליגי רק תלוי באיכות התשובה דאי' (יומא פו:) דע"י תשובה מיראה והיינו מיראת העונש זדונות נעשות לו כשגגות משא"כ ע"י תשובה מאהבה זדונות נעשות לו כזכיות. והנה צריך להבין מה ענין שהזדונות נעשות כשגגות ממ"נ אם נמחל העון לגמרי לא יושאר ממנו שום רושם ואם לא נמחל הלא הוא היה מזיד. רק הענין הוא עפמ"ש (קידושין נט) דאין מחשבה מוציא מידי מעשה אבל מחשבה מוציא מידי מחשבה שאינה כמעשה וכן דבור אתי דיבור ומבטל דיבור. והנה כאשר עבר אדם עבירה במזיד היה הפגם במעשה ובמחשבה שעשה בכונה בשאט בנפש וכאשר משים אל לבו יראת העונש מה שיגיע אליו הוא מתנחם ומתחרט על העבר במחשבתו וכן בדיבור ששב ומתודה וע"י זה עוקר המחשבה ראשונה של העבירה. אבל מעשה העבירה נשאר בתקפו כמו השוגג שעשה מעשה העבירה בלא כונה ונעשות לו כשגגות. ועכ"פ נשאר לו פגם של המעשה שנצרך לו כפרה וסיגופים משא"כ השב מאהבה שמאיר לו הש"י ומתקן גוף המעשה שנעשות לו כזכיות ולכן הוא יותר מעולה מצדיק גמור מפני שיש לו זכיות חדשים מה שאין בכח הצדיק מעקרו להגיע לזכיות כאלו עדמ"ש (זח"ב קפד א) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא ולית טבא אלא מגו בישא ואז הוא נעשה טוב מאד. והנה השב מיראת העונש הוא תמיד בעצבון על העבר מפני שמרגיש בנפשו שנשאר עליו רושם הפגם של המעשה וע"י זה הוא חרד בנפשו גם על העתיד שלא יסיתהו היצה"ר עוד כענין הידוע שעבירה גוררת עבירה מצד הפגם שנשאר בנפשו מהעבר. והנה כאשר ראה יוסף שנתחרטו אחיו על מכירתו כאמרם אבל אשמים אנחנו על אחינו וגו' על כן באה אלינו הצרה הזאת. וזה היה מיראת העונש כאשר הרגישו שזהו מצד העונש של המכירה וידע שעכ"פ יהיה נשאר בנפשם העצב על העבר וגם הרוגז והחרדה על העתיד כנז'. וע"ז אמר להם ועתה אל תעצבו ואין ועתה אלא תשובה כמ"ש (ב"ר פ' כא וש"מ) והיינו שע"י התשובה שעשיתם לא ישאר בנפשכם שום עצב גם אם הוא מיראת העונש מפני שגם מהמעשה לא ישאר שום פגם כי המעשה היה לטובה כי למחיה שלחני אלהים לפניכם כי גם יוסף בעצמו הוא מפוייס בזה כי עי"ז נעשה מושל בכל ארץ מצרים. ועל המחשבה שלכם אתי מחשבת החרטה ודיבור של הוידוי ומוציא מיד מחשבה הרעה כאמור. וע"ז מורה קדושת השבת שבשבת חושב כל א' העובר עליו כל ימי המעשה והוא מודה ומתחרט אך זה גורם לו עציבו דרוחא ויום השבת מניח לו מהעצבון דשבת הוא מעין עוה"ב שאז יברר הש"י אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו כשלג ילבינו (כמ"ש שבת פט:) והיינו שנעשות לו כזכיות. והיינו שמאיר לו השי"ת שכך עלה במחשבה לפניו להיות נהורא דנפק מגו חשוכא שיתקן ע"י תשובה מאהבה שיהיה טוב מאד וזש"נ ביום הניח ה' לך מעצבך על העבר ומרגזך שהוא על העתיד שמפחד שלא יסיתהו עוד שכן דרכו של יצה"ר שהולך מהקלות אל החמורות (כמ"ש שבת קה:) וכיון שיש לו פגם שגגות עבירה גוררת עבירה. אמנם ע"י השבת שזוכה שיהיו נעשות כזכיות אז אין לו פחד מרוגז היצה"ר וזה שאמר להם יוסף אח"כ אל תרגזו בדרך היינו שגם על להבא לא יעלה בנפשם שום פחד ורוגז שכבר נתקן ולא נשאר שום פגם מהעון הזה. וזה היה ג"כ ממה שהטעים להם מבחי' קדושת שבת בסעודתו שא' בב"ר ואין והכן אלא שבת ואף שקיבל מהם עוד בנימין. בודאי ידע שיתודע להם שהרי רצה להודיע לאביו ולשמחו ולהחיות רוחו אך רצה עוד לברר אותם שלא נתקן עדיין הכל וכמ"ש (ב"ר פ' צג) כל הדברים שדיבר יהודה ליוסף היה בהם פיוס ליוסף ופיוס לאחיו וכו' ואח"כ ולא יכול יוסף להתאפק שכבר תקנו הכל ואמר להם ועתה אל תעצבו על העבר ואח"כ אמר להם אל תרגזו בדרך על העתיד. כי ע"י קדושת שבת נמצא הכח הזה להיות נעשות כזכיות ונכנס נייחא בלב מעצבך על העבר ומרגזך על העתיד וכמ"ש במכילתא (בשלח ויסע פר' ה) ע"פ שומר שבת וגו' ושומר ידו מעשות כל רע שכל מי שמשמר את השבת מרוחק מן העבירה וז"ש להם אל תרגזו בדרך:
9
י׳ובחמרא טבא דביה תחדי נפשא דיין יש שותהו וטוב לו ויש להיפך (כמ"ש ברכות נז.) אנחנו מבקשים בחמרא טבא דביה תחדי נפשא שמחת הנפש ולא שמחה גופניות. ושמחת הנפש הוא רק ישמח ישראל בעושיו וגו' וזה יין ישמח לבב אנוש שמחה במלכות שמים. כתיב בפר' זו ולאביו שלח כזאת עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים ואי' (ספ"ק דמגילה) שלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו. ולא מצינו שנשתבח מצרים בעניני יין ויש להבין למה נקרא טוב מצרים. ורש"י פי' מ"ש שלח כזאת ששלח משא עשרה חמורים ולא חמורים ממש ויש להבין למה הוצרך הכתוב לכתוב חשבון המשא. אכן מצינו (עירובין סה.) לא נברא יין כו' ולשלם שכר לרשעים. והיינו שרצון הרשעלמלא תאותו והיין מסייע לו לתאותו כמ"ש (יומא עה.) הנותן עינו בכוסו עריות כולן דומות עליו כמישור העולם כולו דומה עליו כמישור. ואיתא (סוטה ז.) שאומרים לה הרבה יין עושה וכן אמרו (שם ב.) הרואה סוטה בקילקולה יזיר עצמו מן היין. והנה אאע"ה כשהודיעו הש"י ענין הגלות ונתיירא אולי ישתקעו ישראל בגלות ולא יזכו לגאולה כלל. וא"ל הקב"ה ועבדום וענו אותם ומצד העינוי והיסורין שיסבלו ישראל בהגלות ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. היינו שיוציאו כל הניצוצות קדושה משם כי בכל ענין קליפה שיש בעולם משוקע בתוכה צד קדושה כענין ואתה מחיה את כולם וישראל יוציאו משם כל הנ"ק המשוקע בתוכם. ויזכו למדרגת אהבה וחסד בהתפשטות בבחי' גדול שהוא בלא שיעור שזה היה מדת אאע"ה חסד ואהבה ענין התפשטות בקדושה. ומצד החסד והאהבה שזכו במצרים נמשכו אחר הקב"ה למדבר ולא אמרו מה נאכל שם. והש"י זוכר להם החסד ואהבה הזו לעולמי עד כמש"נ זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר וגו'. והנה קליפת מצרים היה תאות וחמדות רעות כדכתיב אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם. שהסוסים שטופי זמה ובשר חמורים מרמז ג"כ על זנות דבישראל שהם קדושת הברית נקרא בשר קודש. וטוב מצרים הוא הרכוש גדול שהבטיח להוציא הטוב. וכמו שית' עמ"ש בפירש"י נבא ואינו יודע מה נבא כו' דר"ל הטוב שיש בקליפת מצרים מצד הערבוב טו"ר דחטא אדה"ר. וזהו ששלח לאביו לרמוז לו שיזכו לקלוט כל הטוב שבמצרים הגם שהם מלאים זוהמת תאות והיין נשפע להם למילוי תאותם. יש בו טוב שדעת זקנים שקנו חכמה ונתבטל תאותם נוחה הימנו. ובעשרה חמורים נושאים מטוב מצרים מרמז שיוציאו הקדושה וטוב שבקלי' מצרים היינו מענין קליפת התאוה. וזהו המספר משא עשרה חמורים שהזכירו כי מספר עשרה מרמז הענין כולו משרשו עד קצה האחרון. כי כמו בקדושה מספר עשרה מרמז על שלימות הקדושה מן הקצה אל הקצה כמו"כ יש בזלעו"ז בקליפה ג"כ מספר עשרה שמרמז על כל המדרגות. וחמורים מרמז על קליפת מצרים דבשר חמורים בשרם. ולכך שלח משא עשרה חמורים שמרמז שיוציאו הקדושה ממצרים מכל הקליפה מן הקצה אל הקצה. וזה ג"כ מ"ש בפירש"י על מ"ש פרעה ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים נבא ואינו יודע מה נבא סופה לעשותה כמצולה שאין בה דגים. והיינו כי נרמז בדבריו כמו כן שיוציאו כל הקדושה שהוא הטוב שבקליפת ארץ מצרים ולא ישאר בהם שום צד קדושה. וזה שמרמז בחמרא טבא שמצד קדושת הברית מתדבקין ישראל בהשורש בעתיקא קדישא. וכמו שית' במדרש (שהש"ר פר' ז) ע"פ וחכך כיין הטוב כהדין דשתי חמר עתיק אע"ג דהוא שתי ליה טעמא וריחא בפומיה. דהחמרא טבא זהו היין ישן שדעת זקנים היינו אותם שתקנו פגם הברית דזקן הוא שמגיע למדרגת עתיק וכשנ"ת. ואצלו נעשה חמרא טבא לזכות על ידו לשמחת הנפש. והנה סעודת שחרית דשבת סדרה האריז"ל נגד אברהם אבינו והיא סעודתא דעתי"ק. כי אאע"ה השיג ענין עתיקא כמרומז בתיבת ואברהם זקן וכמ"ש בזה כ"פ. ומצינו באאע"ה שעשה משתה ביום הגמל את יצחק ואיתא (פרדר"א הובא תוס' שבת קל.) ביום ה"ג מל ביום ח' דמילה. והיינו מצד שזכה שיצא ממנו שורש התחלת קדושת ישראל שיהיו מדובקים בעתיקא מצד קדושת הברית. ויצחק היה ראשון שנימול לח' שמורה שנעשה מדובק בעתי"ק כי הנמול לשמונה אין בו עדיין שום דעת מצד עצמו. ואי' בזוה"ק (ח"ב כג א) כיון דאתגזר איקרי צדיק ולכן עשה אאע"ה משתה היין שמרמז על היין הטוב חמר עתיק. ולכך כ' משתה גדול כי תיבת גדול מרמז על אין סוף כמו שמרמז אריך אנפין שהוא ארוך בלי סוף. כי כלפי הש"י לא שייך לקרות ארוך כשיש לו שיעור ומדה דהרי אפשר שימצא ארוך אלפי אלפים כמוהו שלגביה נקרא זה זעיר וקצר. וכיו"ב אמרו (סוף חולין) אריכות ימים לעולם שכולו ארוך היינו בעוה"ב שהוא ג"כ אין סוף. וכן אאע"ה שהיה מרכבה למדת החסד שנקרא גדולה כידוע מפ' לך ה' הגדולה והגבורה וגו'. וכן הגדול הגבור והנורא הם ג' מדות חג"ת דאברהם יצחק ויעקב כידוע וכלפי הש"י גדול הוא ג"כ כשהוא א"ס דאל"כ נגד הגדול יותר הוא קטן. וזהו כשמגיע עד עתיקא. וזהו מ"ש בב"ר ע"פ משתה גדול גדול עולמים היה שם וגדול עולמים הוא תואר הא"ס והיינו כשמגיע עד א"ס וכמשנ"ת. דיראה הוא בצמצום וגבול משא"כ האהבה הוא התפשטות בלא גבול. וזהו דנקרא קידוש היום קידושא רבא דר"ל גדול כי מדה זו בהתפשטות ונקרא גדול כמ"ש. וחמרא טבא הוא הוצאת הטוב שבפסולת האהבה כנ"ל. ושלימות הוצאת הטוב הוא במספר עשרה כנ"ל היינו עד עתיקא. וזהו החמר עתיק ויין ישן דטעמו נשאר בפומיה גם אחר השתיה כי כשמגיעים להשורש דעתיקא הוא דבר שאין לו גבול וקץ והפסק כלל. וסעודת ליל שבת היא נגד יצחק אע"ה בחי' יראה שהיא התחלת כניסת שבת שישראל מקבלים עליהם קדושת השבת. וההתחלה צריך להיות באתערותא מצד נפשות ישראל. והאתערותא הוא היראה כמש"נ מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה והוא מ"ש (זח"ג צה א) פתחי לי פתחא כחדודא דמחטא. וצריכים אנחנו תיכף בכניסת שבת לעשות זכירה בפה בקידוש על היין בדברי שבח להש"י על היין. ולכך אנחנו אומרים בלילה בחמרא גו כסא כי כו"ס גימט' אלהי"ם שהוא שם הגבורה ומרמז על ענין צמצום כמו הכוס שהוא כלי המצמצם את היין במדת הכוס. והצמצום מרמז על היראה ומדת הפחד כידוע. ואמנם ביום השבת שהיא סעודת א"א שמדתו האהבה והאהבה בא מלעילא מצד הש"י. כדאיתא מר' ר' בער זצוק"ל שהיראה מצד האדם ואח"כ בא האהבה רבה מלמעלה מאליה וממילא בבחי' מתנה כי דרכו של איש לחזור וכו' ואהבה הוא ענין התפשטות. ולכן נקרא קידוש היום קידושא רבא אף שאין אומרים עליו שום עניני זכירת שבת. מחמת שהוא מצד הש"י מעתיקא שישראל זוכין למדרגת אהבה וחסד בהתפשטות:
10
י״אחדו חצדי חקלא בדבור ובקלא ומלילו מלה מתיקא כדובשא. איתא בזוה"ק (ח"ג רא ב) שבשבת נברא פי ה' וכן איתא (זח"א לב א) דשבת אקרי דבור. דשבת הוא מדת מלכות פה. וצריך לומר דהגם דבריאת העולם היה בעשרה מאמרות ובדבר ה' שמים נעשו מ"מ בשבת היה ההתגלות כמו שאמרנו עמ"ש ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו שהוא התגלות מדת המלכות. וכן איתא בס' יצירה המליך אות ת' וכו' יום שבת בשנה ופה בנפש. כי כתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותינו ובשבת שהוא פי ה' כמו כן הפה שבאדם נוצר באות הת' שבו נברא השבת שהוא ג"כ פי ה'. כי כל בריאת האדם לשמש את קונו כמ"ש (סוף קידושין) ועיקרו לעמל פה נברא כמ"ש (סנהדרין צט:) ובריאת הדבור והפה לשמש קונו דצריכים להיות רק בעניני קדושה בתורה ותפלה כדכתיב הקל קול יעקב קל ה' קל ו' קול תורה וקול תפלה. ומסיים והידים ידי עשו שמרמז דבזה מכריתים ומבערים הקוצים דהיינו הקליפות. דע"ז מרמז חדו חצדי חקלא שמרמז על כריתת הקוצים מהכרם. וכמו הידים ידי עשו שיש לו הכח בחרבו בידיו כמו כן כנגדו נתברך יעקב הקול קול יעקב. שבקול יעקב יש ג"כ הכח דחרב פיפיות לעשות כמו עשו בידיו. וכדכתיב אל תיראי תולעת יעקב ואמרו (מד"ת בשלח ושוח"ט תהלים כב) מה תולעת אין כחו אלא בפה כך יעקב אין כחו אלא בפה. כי התולעת משחית בפיו כל הפירות כמש"נ כי תאכלנו התולעת וכל הארזים אף החזקים שבעולם מכה בפיה. כך יעקב בקול תורה ותפלה מכרית כל הרשעים וכל כחות הקליפות שבעולם. וכמש"נ רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה וגו'. ואיתא (ברכות ה.) כל הקורא ק"ש על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו. והנפש הנבחר לזה מישראל שיכניס כח הקול הזה בישראל מרומז בראשונה ביהודה כמש"נ שמע ה' קול יהודה וגו' ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה מרמז שקול יהודה עושה הפעולה כמו הידים וזה שמרמז במש"נ ידיו רב לו דע"י הקול כח ידיו רב לו. ועזר מצריו תהיה היינו שמכרית ומבער הרשעים וגם הקליפות עוקר ומשרש מתוך לבות בני ישראל. וכמו כן נבחר דהמע"ה שכתוב בו והוא אדמוני עם יפה עינים ונקרא נעים זמירות ישראל דאיתא (שהש"ר פר' ד) עשרה בנ"א אמרו ספר תהלים כו' אמר הקב"ה כולכם נעימים כו' יאמר דוד שקולו ערב כו'. וזמירות היינו מלשון לא תזמור דהיינו כריתה וכמו שאומרים ביה"ר שקודם תהלים לזמר עריצים ולהכרית כל החוחים והקוצים הסובבים את השושנה העליונה. וע"כ הוא הקים עולה של תשובה שהוא לבער הרע שבלב כסיל לשמאלו ומקרב כל נפשות ישראל להקב"ה מצד שהוא בחי' הלב מכל ישראל. כמו שאמרנו כ"פ שהמלך הלב מישראל ומכניס כח התשובה בכל לבבות בנ"י. ובד"ת ותפלה מעקרים ומשרשים את היצה"ר מלבם ומטהרים לבבם מכל שיקוץ ותיעוב ומתקנים כל הקלקולים. וע"ז מרמז חדו חצדי חקלא בדבור ובקלא דאע"פ שבריאת אדם היה ביום ו' ונא' ויהי האדם לנפש חיה ות"א לרוח ממללא. בשבת שהוא פי ה' יכולים בדבורי קדושה דתורה ותפלה להכניס בשבת תשובה בלב ולהכרית ולזמר עריצים ולעקר ולשרש כחות הקלי' מלבבות בנ"י. אכן יש ג"כ כח ד"ת שמלמדים דעת ותבונה לאדם לנעול דלתי הלב מפני היצה"ר שלא יכנוס בלבו כלל שלא יבא לידי קלקולים. וזה ג"כ מרומז בקול יעקב ולזה נבחר כח יוסף הצדיק שמצד היראה היה כובש את יצרו וניצול מן החטא וכמש"נ את האלהים אני ירא. ודוד ויוסף שניהם היו מלכים בישראל כי מזרעא דיוסף היה יהושע ב"נ המלך הראשון בישראל ושאר מלכי ישראל ומשיח בן יוסף. ששניהם מרכבה למדת מלכות פה דכח שניהם להכנים קדושתם בלבות בנ"י. ואיתא (ברכות ו:) כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין. היינו שמצד יראת שמים שבו נעשה מרכבה למדת מלכות שמזה בא היראה בהכרת מלכותו ית' דאימת מלכות עליו והוא השם אדנ"י דאם אדונים אני איה מוראי. והם דברים היוצאים מן הלב ונכנסים ללב. ולכן כתיב ביוסף ויתן את קולו בבכי וישמעו מצרים וישמע בית פרעה. ולכאורה מה שייכות לשון נתינה לענין בכיה והול"ל ויבכה בקול כדרך שנא' ויזעקו בקול גדול. אכן הענין הוא ויתן את קולו דייקא ר"ל הקול שלו היינו עם החיות שלו שהוא מדריגתו להיות קולו בהדיבור. ותיבת קול מרמז על החיות שבדבור כי באם ידבר דברים בלתי חיות אין בדברים שום כח להכניס בלב האדם דיבוריו. רק מצד חיות הקדושה שנותן בדיבור יש כח בהדיבור לכנוס בלב. וכמ"ש מרבינו הבעש"ט זצוק"ל שהראה לר' ר' בער זצוק"ל ענין בקבלה ואמר הרב ר' בער הפשט וכיון האמת. וא"ל הבעש"ט זצוק"ל אם כי הפשט הוא אמת אכן אין שום חיות בהדברים וכשאמר לו הפשט בחיות קדושה נתמלא החדר מלאכים שמצד שהיה בחיות פי ה' נעשה מכל דבור מלאך. וכמו"כ נא' ביוסף ויתן את קולו בבכי היינו שנתן כח חיות בדברי בכיתו ולכן נכנסו דבריו בלב פרעה. וכמש"נ וישמע בית פרעה ונא' וייטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו. כי היו דבריו נשמעים ותיכף כשנכנסו דברי יוסף בלב פרעה אמר ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים וכמו שהיה אח"כ באמת שכל טוב מצרים שייך רק לישראל כמו שאמרנו מענין טוב מצרים. וכמו כן יובן מה שנא' והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם ואז"ל (בב"ר) בלשון הקודש ולכאורה מה שייכות לשון ראיה דעין לשמיעת הקול והיה שייך לומר אזניכם שומעות. גם כיון שאמר להם עיניכם רואות שהיה גם בנימין בכלל כי עם כולם דיבר למה הכפיל ופרט ועיני אחי בנימין. אכן הענין הוא דאף דירא שמים דבריו נשמעים צריך שגם השומע יהיה כלי מוכן עכ"פ שיהיה ביכולת הדברים לכנוס בלבו וקודם שנתגלה להם יוסף לא היו אחיו עדיין כלים מוכנים לקבל דבריו. וכמו שאמרנו כי לא נגמר שלימות תיקון השבטים מחטא מכירת יוסף עד אותה רגע שנתגלה להם. וכמו שאמרנו דע"כ נא' ולא יכול יוסף להתאפק וגו' וכמו שנת' על לשון הגמ' (שבת קיח:) אלמלי משמרין ישראל כו' מיד נגאלין לשון מיד היינו כשנגמר התיקון אין הקב"ה מעכב אפי' רגע אחד. רק שלא נגמר עדיין תיקון הברית בענין יוסף. ואמנם אחר שנתודע להם שהוא יוסף ושנתקן הברית בחי' יוסף א"ל והנה עיניכם רואות כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש היינו בקול חיות שבדיבוריי. ועיניכם רואות מרמז מצד החכמה דעין רומז על חכמה כי סנהדרין נקראו עיני העדה מצד חכמתם. וראיה ג"כ מרמז על חכמה וכמש"נ ולבי ראה הרבה חכמה. ועיני אחי בנימין מרמז על תיקון ענין יוסף כי אחי בנימין לא היה במכירתי ועתה שנתקן הענין גם אתם שוים כמו אחי בנימין (וכעין מ"ש מגילה טז:) ודברים שהם בחיות קדושה מרגיש האדם בהם טעם ומתיקות. וע"ז מרמז ומלילו מלה מתיקא כדובשא כי בשבת מצד כח פי ה' יש כח בדבורי ישראל לענין שני הקדושות שבקול יעקב. קול בחינת דהמע"ה מלכות פה וכן קול שמצד בחינת יוסף הצדיק. כי בשבת כל ישראל נקראו יראי שמי וכמ"ש (תענית ח:) וגם כל ישראל הם בשבת כלי קיבול הדברי קדושה מצד כי תיקון הברית הוא בשבת:
11
י״בויאמר אלהים לישראל וגו' ויאמר יעקב יעקב וגו'. הנה אחר דכ' ותחי רוח יעקב נקרא בכל הפר' בשם ישראל. ויאמר ישראל רב וגו' ויסע ישראל ויאמר אלהים לישראל. ואח"כ נקרא בשם יעקב יעקב וכן אח"כ נקרא כ"פ יעקב. וכן כשבא עם בניו למצרים כתיב ג"כ יעקב ובניו. ואח"כ נקרא ישראל כבראשונה דכ' ויעל לקראת ישראל ויאמר ישראל אל יוסף. והנה קודם לזה כ' ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק ופירש"י מב"ר חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם. אכן הענין הוא דיעקב מצד עצמו היה שלם בתכלית השלימות כמ"ש (ב"ר פר' פב) שאיקונין שלו קבועה בכסא הכבוד. ופירש"י ע"פ הבה את אשתי וגו' והלא קל שבקלים אינו אומר כו אלא להוליד תולדות אמר כך. והוא כמו לעתיד שאז"ל (זח"א קלז סע"ב) ע"פ והסירותי וגו' ונתתי לכם לב בשר לב להוציא בשר. וכמו אדה"ר קודם הקלקול דכ' בו ולא יתבוששו שלא היה לו שום צד תאוה גופניית. ואמרו ז"ל שביקש יעקב לישב בשלוה כו' והיינו שהיה סבור שנשלם תכלית מכוון הבריאה כרצונו ית'. קפץ עליו רגזו של יוסף שנפל עליו פחד מבחי' יוסף שלא נתקן עדיין פגם אדה"ר. וכשנתבשר בבשורת יוסף כתיב ותחי רוח יעקב. אמנם כשראה שצריך לירד עם בניו למצרים ושיתחיל גלות מצרים שהוא לתיקון קלקול הק"ל שנה מאדה"ר ופגם דור המבול שהיה בפגה"ב. ומדת יעקב היה תורה וכמ"ש (במד"ת) ע"פ ואת יהודה שלח לפניו להתקין לו בית תלמוד ועיקר תיקון הברית ע"י ההשתדלות בעסק התורה. ובמצרים שיהיו בניו בגלות ולא יהיו פנוים לעסוק בד"ת היה ירא שישלוט בהם היצה"ר וכמ"ש בזוה"ק (ח"א רב א) דהא לית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא. והש"י שברא היצה"ר אמר ובראתי לו תורה תבלין. ונפל עליו הפחד מצד ביטול ד"ת במצרים. ועדמ"ש (ברכות ס.) פחדו בציון חטאים והא כתיב אשרי אדם מפחד תמיד א"ל ההוא בד"ת כתיב. היינו אשרי מפחד תמיד שלא יהיה לו בטולים מעסק התורה. ולכך כתיב ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. שהיה מענין פחד ויראה מפני שהיה מפחד שיבטלו בניו מדברי תורה. וע"כ קרא לו הקב"ה בזה יעקב יעקב לרמז מדרגת זרעו כשיהיו במצרים במדריגה התחתונה. וע"ד מה שנדרש (ב"מ לג:) ולבית יעקב חטאתם אלו ע"ה שזדונות נעשות להם כשגגות. ואמר לו דאעפ"כ אל תירא מרדה מצרימה. ואמרו (ב"ר פ' עו) אינו אומר אל תירא אלא למי שנתיירא. וכן יעקב נתיירא מצד בניו וזרעו שיוכלו להבטל מן התורה במצרים וא"ל הקב"ה אל תירא מרדה מצרימה וגו' אנכי ארד עמך. והיינו שאהיה עמהם במצרים ואנכי אעלך גם עלה כי דייקא משם יהיה להם עליה גדולה. כי שם זכו ישראל והשיגו בחי' האהבה והחסד בהתפשטות כדכתיב זכרתי לך חסד נעוריך וגו'. ויוסף ישית ידו על עיניך היינו שיתקנו במצרים ענין פגם הברית. כי עינים הם סרסורי דחטאה (כמ"ש ירושלמי פ"א דברכות ה"ה). וכמו שדרשו (ברכות יב:) אחרי עיניכם זה הרהור עבירה. וז"ש ויוסף ישית ידו על עיניך שקדושת יוסף יועיל שיגדרו כל ישראל עצמן בקדושת הברית. וכמ"ש (שהש"ר פר' ד) יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל הזכרים בזכותו. ובאמת היו גדורים מן הערוה במצרים וכמ"ש שם שבזכות גדירת הערוה נגאלו ישראל ממצרים:
12
י״גואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו וגו'. וא' בב"ר להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו ד"ת כו'. דהנה כל עניני גליות ישראל להוציא הנ"ק ששקוע בקליפה בסוד ואתה מחיה את כולם. ועסק ישראל במצרים שהיא ערות הארץ היה כדי לתקן פגם הברית שההתחלה היה ע"י יוסף כמ"ש (שהש"ר פ"ד) יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל הזכרים בזכותו. ובזכרים לא נמצא אף אחד פרוץ בערוה שהרי בנקבות אחת היתה ופירסמה הכתוב. ומקליפת התאוה יושאר לעתיד ג"כ איזה השארה וכמ"ש במה"נ (זח"א קלז א) לע"ל שלא יהא מנוול כדבקדמיתא כמאן דסחי ומטביל מסאבותיה קראן לו לבן. וכן יושאר ממנו החשק לחמידו דאורייתא שלתכלית זה נברא. וכמ"ש (שם קלח א) דאלמלא יצה"ר חדוותא דשמעתא לא ליהוי. דעיקר היצר נברא שיהיה חשק לד"ת דפי' יצר הוא חשק כמו ליצר מחשבות לבב עמך וגו'. וזה הקדושה שהוציאו ממצרים. והתחיל יוסף להכניס בשבטי' הקדושה ע"י סעודת שבת שעשה להם וע"י המנות שנתן להם משירי סעודת שבת שלו (כמו שנת' פר' מקץ). ובפרשה זו לכלם נתן לאיש חליפות שמלות ואמרנו דהיינו בגדי שבת שמכונים בשם שמלות (כמשנ"ת מא' ז). ובגדי שבת כמו בגדי כהונה שמכניסין קדושה להלובש כן בגדי שבת מכניסין קדושת שבת. וזה שאמרו (שבת קיח.) עשה שבתך חול וכו' ולכאורה הול"ל שבת ומה הלשון שבתך. גם מ"ש חול לכאורה היה צ"ל כחול. אך באמת כבר אמרנו דאף דקדושת שבת קביעא וקיימא מהש"י מ"מ הישראל מכניס בו ג"כ קדושה וכמש"נ לקדשו ואיתא בפ יקתא (פר' כג) ובמד"ר (נשא פר' י) במה את מקדשו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה. והנה קדושת שבת שהיא קביעא וקיימא מהש"י אין ביכולת האדם לעשות כחול כלל כיון שהיא קביעא וקיימא מששת ימי בראשית מהש"י. רק הקדושה שהישראל מכניס ע"י הסעודות וכסות נקיה אם אין מקדשו הוא חול ממש וזה שדקדקו שבתך דייקא חול ממש. ויוסף שהיה בחינתו קדושת השבת וכמו שאמרנו מהזוה"ח דיוסף אקרי כל ושבת נמי איקרי כל הכניס להשבטים מקדושתו קדושת השבת ע"י שירי סעודתו. וע"י בגדי שבת שנתן לכל א' מהם ולבנימין נתן וגו' וחמש חליפות שמלות נגד ה' מדרגות שבנפש נפש רוח נשמה חיה יחידה. וכמו שאמרנו (ונת' שם) וכתיב ולאביו שלח כזאת מלת כזאת מורה ששלח חשבון מכוון בכונה. עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים ועשר אתונות נושאות בר ולחם וגו'. דהנה ידוע דחכמת מצרים היה אז בהפלגה שלא היה בכל העולם דוגמתם. וחכמת מצרים היה בזלעו"ז נגד תושב"כ בקדושה. שכן היה חכמתם מעניני כישוף וכדומה שהם התגלות מכחות הטומאה והוא זלעו"ז נגד תושב"כ שהוא התגלות הקדושה מן השמים. ואז היה כלול כל אור תושבע"פ. וכן ההלכות למשה מסיני שהוא תושבע"פ של משה רבינו היה הכל כלול בתושב"כ. וכמו שנמסר למשה רבינו במ"ת וכמ"ש (נדרים כב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה כו' והיו זוכין להשיג מהם כל סתרי תושבע"פ. וכ"ז היה שקוע בגלות בקליפת מצרים וזהו ששלח לו עשרה חמורים. ומספר עשרה מורה על מספר השלימות מן הקצה אל הקצה כמו שאמרנו (ונת' מא' ט) ושלח לו עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים והיינו אור תושבע"פ. וזה שרמזו בגמ' (מגילה טז:) יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו והיינו תושבע"פ שהוא מטלא דעתיקא וזהו מרומז בחמר עתיק. וז"ש שדעת זקנים נוחה הימנו עפמ"ש (קידושין לב:) אין זקן אלא מי שקנה חכמה. ועשר אתונות נושאות בר ולחם מרמז על תושב"כ. וע"ד מש"נ לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. וא' (זח"ג רעא ב) נהמא דאורייתא דבכתב ויינא דאורייתא דבע"פ. ושלח לו עשרה חמורים ועשר אתונות עפמ"ש (בכורות ה:) שאין לך כל א' וא' מישראל שלא היו עמו צ' חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים. והיינו דקליפת מצרים שורש קליפת התאוה כמש"נ אשר בשר חמורים בשרם וגו' ושם היו הניצ"ק מחמידו דאורייתא שהוא הטוב שבקליפת התאוה. וע"ז אמר הקב"ה לאאע"ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול והיינו הני"ק שיוציאו משם. וזה היה הכנה למתן תורה וז"ש מכספה וזהבה של מצרים אף שבאמת היה כפשוטו הרכוש מכסף וזהב בו היה נכלל גם הרכוש שהם הני"ק. ולזה סייעו החמורים שהוא הקליפה שלהם והם ג"כ סייעו להוציא הני"ק וע"כ נשתנו פיטרי חמורים להתקדש. וזה ששלח יוסף לאביו שצריך להוציא ממצרים קדושת תושב"כ וקדושת תושבע"פ הכלול בתושב"כ. וזה שרמז לו בחמורים ואתונות דהקדושה בזכרים פטרי חמורים ועיקרו בא ע"י האתונות דבפטר רחם תלא רחמנא. ושלח משניהם מספר עשר שמורה מספר שלם מכל וכל. ולכן שלח האתונות שהם מביאי הקדושה דפטר חמור. שהיו נושאות בר ולחם שמרמז על תושב"כ שהוא שורש הקדושה ועשרה חמורים מטוב מצרים שמורה על אור תושבע"פ יינא דאורייתא דבע"פ שהיא הקדושה הכלולה בתורה שבכתב. וז"ש פירש"י ע"פ ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים נבא ואינו יודע מה נבא סופם לעשותה כמצולה שאין בה דגים. והיינו שיוציאו משם כל הני"ק שנקרא חיים כמש"נ ואתה מחיה את כולם. והוא טוב ארץ מצרים דטוב הכתוב בתורה מורה רק על תורה כמ"ש (ברכות ה.) אין טוב אלא תורה שנא' כי לקח טוב וגו'. וכן תושבע"פ נקרא טוב כמש"נ טוב לי תורת פיך וגו' וכן היה בסוף דכ' וינצלו את מצרים ואמרו (שם ט:) שעשאוה כמצודה שאין בה דגן וזה מרמז על קדושת תושב"כ כענין מש"נ לכו לחמו בלחמי נהמא דאורייתא דבכתב. ור"ל א' עשאוה כמצולה שאין בה דגים וזה מרמז על אור תושבע"פ. דדגים הוא מורה על שורש חיים שבדגים נזכר בתורה בראשונה לשון חיים שצא' נפש חיה. ואי' (ב"ר פ' צז) שישראל נמשלו לדגים מה דגים גדלין במים כיון שיורדת טיפה אחת מלמעלה מקבלין אותה בצמאון כו' כך ישראל גדלין במים בתורה כיון ששומעין דבר חדש מן התורה כו' והיינו חידושי תושבע"פ ולכן דגים מרמז על אור תושבע"פ. וע"כ כשירד יעקב אע"ה למצרים שלח את יהודה אל יוסף להורות להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו ד"ת ושיהיו השבטים לומדים בו. שזה היה עיקר המכוון בגלות מצרים להוציא הני"ק שהוא החמידו דאורייתא שהוא טוב דמצרים קליפת התאוה. וכן היה תכלית כל הגליות להוציא הני"ק. ולבן הרמאי שהיה רבהון דרמאי (כמ"ש ב"ר פ' עה) היה כלול בו נפשות האמהות שהם שורש האמת שיצא מהם כל כנס"י. ושם בגלות לבן נולדו ליעקב אע"ה כל הי"א שבטים והיו לו ליעקב אע"ה ס' רבוא עדרי צאן (כמש"ש ס"פ עג) ואמרנו שמרמז על שורש ס' רבוא נפשות ישראל שכל א' נעשה לעדר שלם וזה הוציא משם. אמנם עשו דאיתא (שם פ' סג) הא שוא שבראתי בעולמי ממנו לא היה מה להוציא רק הנפשות כמו ר"מ שהיה ציד בפיו כידוע מהאריז"ל והם נכנסו לכלל ישראל וכן מקליפת הקנאה ורציחה לא יהיה שריד לעתיד. רק יעקב שהובטח ופרצת ימה וקדמה וגו' הוא יקנה כל המקומות ויכניסם לקדושה וע"ז אמר לו יעקב עד אשר אבא אל אדוני שעירה שהוא לעתיד דכתיב ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט וגו' (כמ"ש ב"ר פ' עח) ואז יקחו המקום לקדושה. אבל ממנו אין לקלוט מאומה. ובבבל ויון היו הני"ק מהתפשטות תושבע"פ שהיה בבבל (כמ"ש סוכה כ.) ויון שהיה בזמן שיירי כנה"ג. וחכמת יון היה בזלעו"ז נגד חכמת תושבע"פ בקדושה שחכמתם היה ג"כ מה שבדו מלבם וחדשו משכלם. ואז הוציאו מהם הני"ק התפשטות תושבע"פ שהוא הטוב השקוע בהם וכמו שאמרנו:
13
י״דוהנה מש"נ ולבנימן נתן שלש מאות כסף יש להבין מה זה מתנה למושל הארץ ליתן לאחיו יחיד מאמו שלא ראוהו זה כ"ב שנה. אך נראה שהוא עפמ"ש (זח"א קכג ב בתוספתא) ארבע מאות שחל כסף ארבע מאות עולמות והנאות וכסופין. ובודאי אין המכוון מחמדות עוה"ז רק הוא כענין נהנין מזיו השכינה שהוא השגות גבוהות שיזכו להשיג בעוה"ב כמ"ש בזוה"ק (שם קלה ב). וחשבון ת' עולמות הוא עפמ"ש (סוף עוקצין) עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות שנא' להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. ואוצרותיהם היינו אוצר של יראת שמים שזה אוצר שלהם כמ"ש (שבת לא.) ואפ"ה אי יראת ה' היא אוצרו אין כו'. ובמדרש (שמו"ר פ' ל) א"ל חבירו יש לך אפותיקאות ליתן אותן בהם הכל שלך כו' יראת ה' היא אוצרו. ועל אות צ' איתא (שבת קד.) צדיק כפוף צדיק פשוט. והיינו דצדיק מדתו של יוסף שהיא מדה תשיעית וט' פעמים יוד כשכלול מבחי' כנס"י הוא עולה צ' וכתיב ועמך כולם צדיקים. וזהו ואוצרותיהם אמלא היינו צ' עולמות שזוכין בזכות היראה שהיא מדת יוסף כש"נ את האלהים אני ירא. ולעתיד ימלא הש"י האוצרות ברב טוב אשר צפנת ליראיך. וש"י עולמות שהש"י מנחיל מחסדו לאוהביו כמש"נ להנחיל אוהבי יש עולה ת' עולמות. ושמעתי מרה"ק זצוק"ל שאמר דאות ת' הוא מעלמא דאתי וע"כ כל הגוזמות תפסו במספר ש' כמ"ש הרשב"ם (פסחים קיט.) שהוא מספר היותר גדול בעוה"ז. וכבר אמרנו שזה ענין דאי' בס' יצירה דיום שבת בשנה נוצר באות ת' מטעם דשבת מעין עוה"ב וזה הענין שנתן יוסף לבנימין שלש מאות כסף שמרמז על שלש מאות כסופין וחמדות של עוה"ב והיינו החמידו דאורייתא שהוציא יוסף מקלי' מצרים ולזה נתן לו שלש מאות כסף דזה יכול לטעום בעוה"ז מכיסופי ת' עלמא דכיסופין וכאמור:
14
ט״ובני היכלא דכסיפין למיחזי זיו דזעיר אנפין. דאי' (ב"ר פ' יא) ע"פ ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו ברכו באור פניו של אדם קדשו באור פניו של אדם לא דומה כו'. כי קודם החטא של אדה"ר היה זיוו וקלסתר פניו מכהה גלגל חמה כמ"ש (מד"ר ר"פ אחרי) ואחר הקלקול ניטל זיוו כש"נ משנה פניו ותשלחהו רק שנשאר אצלו הזיו עד אחר השבת (כמ"ש ב"ר שם). וכמו כן גם לדורות נשאר המאור פנים של האדם שזוכה לו בשבת. שלא דומה אור פניו של אדם שיש לו בשבת לבימות החול והגם שאין לנו עתה שום היכר להכיר זאת בעלי המדרש היו מבינים ע"ז. וכמו כן אומרים עתה בני היכלא היינו אותם אנשים שהם בני עליה והמה מהיכלא דמלכא. ודכסיפין שיש להם תשוקה גדולה להקדושה הם יכולים למיחזי את הזיו דז"א שישנו עתה בכל נפשות ישראל. ודייקא בסעודה זו לאחר שפנה כל יום השבת בקדושה אבל לא מקודם. וכענין מ"ש (מד"ת תולדות ז) שאין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהן כו' שאין הקב"ה מאמין בהם שלא יטעה אותן היצה"ר וכמש"נ הן בקדושיו לא יאמין. וכמו"כ לאחר שקיימנו כל יום השבת כראוי אז דייקא ניכר בנו הזיו שהוא בחי' המאור פנים דז"א שהוא שופריה דיעקב מעין שופריה דאדה"ר. ואיתא (ב"ב נח.) קא מציין מערתא כו' כי מטא למערתא דאדה"ר יצתה ב"ק ואמרה נסתכלת בדמות דיוקני היינו בצורת יעקב אע"ה בדיוקני עצמה לא תסתכל שהוא שופריה דאדה"ר שנא' עליו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. וע"ז אמרו (ב"ר ר"פ כז) גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה כו' שנא' ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם וגו'. ואמרו (שם פ' פב) שצורתו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד. ובענין זה ג"כ התוארים בזוה"ק דז"א ודאריך אנפין ובאיזו מקומות בזוה"ק (ח"א קמב ב ח"ב קיא סע"א) אי' דשופריה דיעקב הוא שופריה דאדה"ר ממש. וי"ל בזה דהנה נאמר בב"ר ב' לשונות על המאור פנים ברכו וקדשו כי שורש המאור פנים של האדם זוכים אליו בשני אופנים. ע"י קדושת חכמת התה"ק כדאי' (נדרים מט:) מורה ורוי וכו' אלא חכמת אדם תאיר פניו. וגם ע"י שמחת הלב כמו שנא' לב שמח ייטב פנים. וזה שאמרו קדשו באור פניו היינו מבחי' חכמת אדם כי קדש הוא חכמה כידוע מהזוה"ק. וברכו באור פניו הוא מבחינת שמחת הלב כמ"ש בב"ר ע"פ ויברך אלהים את יום השביעי כתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה כו'. וכבר אמרנו דויברך ויקדש מרמז על בחי' קדושת יעקב ויוסף כי ויקדש הוא בחינת יעקב אע"ה שמדתו הקדושה כש"נ והקדישו את קדוש יעקב והיינו שופריה דיעקב מבחי' חכמה כנ"ל. ויברך מרמז על בחי' יוסף שהיה ירא אלהים וממנה בא השמחה ללב וכמ"ש (סא"ר ר"פ ג) יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי וברכת ה' היא תעשיר וגו'. וזהו ברכו באור פניו היינו שליוסף כמ"ש (בב"ר) ע"פ כי בן זקונים הוא לו שהיה זיו איקונין שלו דומה לו. וי"ל שזהו ענין השינוי לשון שבזוה"ק (שם וש"מ) איתא שהוא שופריה דאדה"ר ממש ובגמ'(ב"ב שם) דשופרי' דיעקב אבינו מעין שופרי' דאדה"ר. שהוא דבאדה"ר נאמרו שניהם ויברך ויקדש שהיה השופרא דיליה מבחינת חכמה ומבחינת שמחת הלב כנ"ל. ויעקב אע"ה היה לו השופרא מבחי' קודש שהוא שופריה דאדה"ר ממש בצד אחד ועכ"ז הוא רק מעין שופריה מפני שבאדה"ר היה המאור פנים גם מבחי' דרגא דיוסף. ויש לומר בזה מש"נ ביוסף וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם ופירש"י שנעשה להם כנכרי לדבר קשות והרמב"ן מיאן בפירש"י וכ' ואיננו נכון והיינו משום דבאמת מה שדיבר קשות היה רק ע"י שהם אחיו ואלו היה נכרי לא היה מדבר עמם קשות כלל. ופי' הרמב"ן שהתנכר עצמו ממש בשינוי בגדים שלא יכירוהו ועפ"י דרכנו י"ל מפני שעלה על דעתו פן יכירוהו אחיו שהיו קדושי עליון ע"י הזיו מאור פניו שלו ועל זה התנכר שהטמין והסתיר את המאור פנים שלו בקרבו שלא יכירוהו. וכמו שידוע בקדושי עליון שביכלתם לעשות כן להטמין א"ע עם בחי' קדושתם שלא יכירום. ובזה יובן הלשון שנא' אח"ז בפר' זו כשאמר להם אני יוסף דכ' ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו דלכאורה הול"ל ממנו ומה הלשון מפניו שמיותר אות. אמנם מפני שכשבא העת להתודע להם אז שוב לא הסתיר את מאור פניו מהם ואז הכירוהו באמת ונבהלו ממאור פניו שראו בו שהוא יוסף. ובענין הזה י"ל ג"כ במש"נ אח"ז כשבא יוסף אל אביו שנא' ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו וגו' שתיבות וירא אליו נראה כמיותר וכמ"ש הרמב"ן ע"ש אמנם הוא על רמז הנ"ל שבעת שבא אל אביו נתגלה אליו להראות לו את מאור פניו שלו שנתקיים בקדושתו:
15
ט״זובזה י"ל ג"כ מ"ש בפרש"י בשם רז"ל ע"פ ויבך על צואריו עוד אבל יעקב לא נפל כו' שהיה קורא את שמע. ולכאורה למה לא קרא יוסף ק"ש אם הגיע זמן ק"ש אז. ואם יוסף כבר קרא הי"ל ליעקב ג"כ לקרות מקודם. אמנם יובן עפ"י דברנו כי בעת שהביאו לו כתונת הפסים אמר כתונת בני חיה רעה אכלתהו ואי' (שבת קנא:) אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה והיינו שנשתנה זיו פניו וכדאי' בזוה"ק (ח"א קצא א) בגין דאתחלף ליה האי דיוקנא קדישא אתחלף ליה האי דיוקנא דבר נש. ועי"ז וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה כי מפני שהיה זיו איקונין של יוסף דומה ליעקב כמ"ש מהב"ר וממילא כאשר שלטה חיה רעה ביוסף מזה נראה שיש פגם וקלקול גם בדיוקנא של יעקב אע"ה. והנה אח"ז כשבשרוהו שיוסף חי ולא שלטה בו חיה רעה עכ"ז היה עוד מסופק אם ח"ו לא נתקלקל הדיוקנא שלו במצרים ערות הארץ ובפרט שהיה מושל ושליט והיה ברשות עצמו. וע"ז אמר רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו דייקא שנצרך לו עוד לראות במאור פניו אם עומד על עמדו ולא נפגם ח"ו זיו פניו. והנה אמרנו על מ"ש בני היכלא דלאו כל אדם זוכה לזה שיהיה מבין על מאור פניו של אדם רק מי שהוא מבני היכלא דמלכא. והגם שיעקב אע"ה היה מהאבות שלא שלט בהן יצה"ר ושהטעימן הקב"ה בעוה"ז מעין עוה"ב שנא' בהם בכל מכל כל (כמ"ש ספ"ק דב"ב) וגם יעקב אע"ה אמר זאת על עצמו וכי יש לי כל. אמנם מפני שהיה ירא בעצמו תמיד שמא יגרום החטא (כמ"ש ברכות ד.) וכש"נ בו קטנתי מכל החסדים וגו' לכן לא היה נכון לבו בטוח בעצמו שיהיה תמיד עומד בקדושתו ויהיה מכיר תיכף בראיית פניו של יוסף אם הדיוקנא שלו קיימת. ולכן עשה הכנה לזה ע"י ק"ש שיהיה עכ"פ עתה לפי שעה מבני היכלא דמלכא ע"י היתוד של ק"ש כש"נ אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו כי ע"י שיזכה ליחד נפשו לקשרה בהמקור לחזות בנועם ה' דנפיק מע"ק עי"ז נעשה מבני היכלא דמלכא כש"נ ולבקר בהיכלו וע"ז היה הכנת יעקב אע"ה בק"ש כי ע"י היחוד של ק"ש יהיה נפעל לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו כידוע שע"י בשכמל"ו נעשה יחודא תתאה בחי' התגלות מלכות שמים שאין מלך בלא עם ועיקר היחודא עלאה נעשה בשמע ישראל שהוא בחינת היחוד והאחדות עד השורש והמקור שהוא היה הווה ויהיה וכמ"ש אתה הוא עד שלא נברא העולם וכו' וע"י היחוד הגדול שעשה בשעת מעשה יזכה לחזות בנועם ה' וגו' וממילא היה מבין אז בראיית פניו של יוסף שהדיוקנא של זיו פניו קיימת ולא נפגמה ח"ו וע"ז אמר אח"כ אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך דייקא שהכיר במאור פניו כי עודך חי בצדקו כאמור:
16
י״זבזוה"ק על פ' והקל נשמע וגו' אי' דאצטריך לצלאה בלחש בההוא קלא דלא אשתמע ודא היא צלותא דאתקבלת תדיר וסימניך והקל נשמע קל בלא וא"ו נשמע. ולהבין זאת דהא כתיב אכן שמע אלהים הקשיב בקול תפלתי וכ' בקול בוא"ו. אכן אין המכוון בזה על הקול הברה הנשמע לאזני האדם רק הצעקה היוצא מפנימיות נקודה שבלב ואין לה הבנה בתפיסת האדם זולת להיודע תעלומות הלב וכמ"ש ושמע צעקתנו יודע תעלומות וזהו קול דבלחש דאתקבלת כי עי"ז נתקן כל הפגמים עד השורש. ואיתא (במד"ת ה) והקל נשמע ואין קול זה אלא קול יהודה שנא' שמע ה' קול יהודה. כי בזה שנא' ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני היה הגשה לתפלה מעומק הלב להש"י (וכמ"ש בב"ר ונת' מא' א ב) שאין לו שום עצה רק שמצפה לישועתו ית' ובזה היה נתברר להיות נתקן גם השרש ונעשה בזה הכנה לכל כלל ישראל. ולכן אחר שנא' והקל נשמע בא בפי פרעה לומר ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים נבא ואינו יודע מה נבא (כמ"ש רש"י) כי כאשר באמת כבר נתקן השורש אזי ממילא נתלקטים כל הניצוצות קדושות אשר הם מפוזרים בין הקליפות וזה טוב כל ארץ מצרים דהיינו עצם החיות שלהם וממילא נשארו בלא חיות וע"ז רמז ג"כ יוסף בפ' ולאביו שלח כזאת עשר חמורים נושאים מטוב מצרים ובגמ' (מגילה טו:) שלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו והיינו חמר עתיק דאע"ג דהוא שתי ליה טעמא וריחא בפומיה (כמ"ש שהש"ר פר' ז' ונת' מא' ט) והיינו תיקון השורש ע"י בחי' עתיקא ועי"ז נלקטים כל הני"ק שזהו טוב מצרים כמו שאמרנו:
17
י״חואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו ואי' (במד"ת יא) להתקין לו בית תלמוד וכו' י"ל בזה ג"כ על רמז דברנו (מא' ג) עמ"ש במד"ת ע"ז הפר' המשל ופחד עמו וגו' דזה מרמז על תכלית השלימות כשנזדווגו ביחד שני הבחי' של יוסף ויהודה בקדושה ועיקר השלימות נמצא ע"י ד"ת וזה להתקין לו בית תלמוד. ועפ"י דברנו הנ"ל פחד זה גבריאל שהוא מן האש כמ"ש במד"ת והיינו בחי' יוסף להיות פחד ויראת ה' על פניו לבל לעבור עבירה וזה ע"י בחי' אש של גבורה הכובש את יצרו וזה דייקא ע"י ד"ת שנאמר בה הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע (וכמ"ש סוכה נב:) כי האש של התלהבות התורה שורף האש של היצה"ר ועי"ז יהיה נשמר על להבא להטיב דרכיו. והמשל הוא בחי' יהודה להיות מושל ביראת אלהים לתקן את העבר ע"י כח התשובה וזהו מ"ש במד"ת המשל זה מיכאל מן המים והיינו ג"כ ע"י כח התורה שנמשלה למים שנא' הוי כל צמא לכו למים (תענית ז.) והיינו בחי' התשובה שנא' בה שפכי כמים לבך נוכח פני אדני (כמ"ש ב"ר פ' ב) וכל השלימות הזה הוא בעסק התורה כאשר מיגעים א"ע בפנימיות הלב עד שנתחדש הארה בלב מטעמי תורה ועל רמז זה אי' במד"ת ע"פ זה י"ר כו' אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו והוא על רמז דברנו הנ"ל:
18
י״טויפל על צוארי בניסן אחיו ויבך ובנימן בכה על צואריו. הנה המזבח נקרא זאב הטורף שכן קראתו לוקוס (סוף סוכה) והוא ע"ש אכילת הקרבנות של הבהמות כדי לברר כל מיני אכילות של נפש הבהמית ועבור זה נקרא בנימין זאב יטרף שע"כ בנוי בחלקו המזבח בבית עולמים כמ"ש (זבחים נד:) ע"פ מצאנוה בשדה יער. וע"ז יש לרמז מש"נ ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך וגו' ופירש"י (מגמ' מגילה טז:) בכה על שני מקדשים שעתידין להיות בחלקו של בנימין ובנימין בכה על צואריו על משכן שילה כו' כי עיקר רמז הצואר הוא על קדושת האכילה והוא ענין המקדש שהיה בו המזבח המברר האכילות (וכשנ"ת מקץ מא' ו) והנה בפר' מקץ דכתיב וירא יוסף אתם את בנימין וגו' כתיב וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות וגו' ואמרנו דהיינו מפני שראה את בנימין אתם בבחינתם על ענין פלגש בגבעה שחלילה יהיה נחסר שבטו על פגם הברית. אמנם לאחר שנתועדו השבטים ביחד ונתגלו זה לזה קדושת כל א' אז נא' ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך דידוע שעיקר פגם הברית נמשך מתאות אכילה כמו שהיה ראשית הקלקול בתאות אכילה כש"נ ותרא האשה כי טוב העץ למאכל ומזה נמשך שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא. אמנם כשנתודעו זה לזה ראה יוסף באמת דבנימין אחיו צדיק לתתא (כמ"ש זח"א קנג ב) ובהמ"ק יהיה בנוי בחלקו עם המזבח וזהו הצואר הרומז לקדושת האכילה אשר הוא שייכות לקדושת הברית שלו הרומז על צואר משכן שילה שיהיה בחלקו ואז הכירו שניהם את בחינתם שהוא אחד ונתיחדו. ובכו על שעתידין ליחרב שלא יהיה גמר התיקון עוד עד עת בוא קץ:
19
כ׳בפרשה זו שמעתי שרה"ק זצוק"ל אמר רמז בר"ת ויג"ש על בכיה וצעקה ובודאי י"ל שורש בפרשה. והענין דאיתא (בב"ר פ' צג) ר' אלעזר בן עזריה אומר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה ומה יוסף כו' הקב"ה שהוא דיין ובע"ד ויושב על כסא דין ודן כל או"א עאכ"ו כו' וזה שרמז שצריך לצעוק אוי לנו מיום הדין. ובגמ' (חגיגה ד:) אי' ר"א כי מטי להאי קרא בכי ולא יכלו אחיו וגו' ומה וכו' וזה שרמז בכיה. וראב"ע שהיה עשירי לעזרא ואתרחיש ליה ניסא ואהדרו ליה תמני סרי דרי חיורתא (כמ"ש ברכות כח.) אמר כן. מזה יכול כל אדם לדון ק"ו בעצמו ולצעוק מרה אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. ובתנחומא הלשון ומה יוסף וכו' כשעומד הקב"ה לדין דכתיב ביה ומי מכלכל את יום בואו ומי העומד בהראותו שכתוב בו כי לא יראני האדם וחי עאכ"ו והיינו עפמ"ש (בריש הג"ה א"ח) כשישים האדם אל לבו שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו מיד יגיע אליו היראה והפחד כו' ובושתו ממנו תמיד. והוא דמצינו בגמ' (שם ע"ב) שיהא מורא שמים עליכם כמורא בו"ד א"ל תלמידיו עד כאן א"ל ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם. והיינו שזה ג"כ מדרגה ביראה שיהיה מורא ממ"ה כמורא בו"ד מפני שבו"ד נראה לעין והקב"ה רואה ואינו נראה (כמש"ש י.) ורק ע"י אמונה ישים האדם אל לבו שעומד עליו ורואה במעשיו. ויש מדרגה יותר כשיצייר ע"י אמונה שממ"ה הקב"ה עומד עליו ואז יגדל הבושה יותר ויותר. וכ"ז בבחי' אמונה עדמ"ש ברע"מ איהי אמונה. ויש מדרגה גבוה יותר כשזוכין להיות מפורש לעין שממ"ה הקב"ה עומד עליו ולזה אין אדם זוכה בעוה"ז להשיג היראה בבחי' אמת. ולא זכה לזה רק יעקב אע"ה שהיה מרכבה לשם הוי"ה וזש"נ תתן אמת ליעקב ע"ד מ"ש איהו אמת. וע"ז אמרו השבטים כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד (כמ"ש פסחים נו.) ואמרנו כ"פ שהמכוון שע"י אמונה נוכל להשיג אמונת היחוד שיהיה כמפורש לנגד עין שהכל מהש"י כמו קודם בריאת העולם. והוא השגת ה' בבחי' אמת. וז"ש (נדרים כ.) ובעבור תהיה יראתו על פניכם זו בושה. שע"י שאז נגלה הש"י לעין כל ישראל כמש"נ פנים בפנים דיבר ה' עמכם וגו' נשאר מזה לדורות עולם שיוכל האדם לצייר בלבו שממ"ה עומד עליו ורואה במעשיו שע"י כן יגיעהו הפחד ובשתו ממנו תמיד. וע"ז אמרו תלמידי ר"א עד כאן שמברכם רק בציור שעומד עליו בו"ד ורואה במעשיו הא יש מדרגה יותר שיצייר האדם בלבו שממ"ה עומד עליו ורואה במעשיו וע"ז השיבם שגם זה מדרגה בי"ש שעכ"פ מונעתו מלחטוא ועז"א (שם) שכל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני. ולעתיד שהכל יראו עין בעין שהש"י רואה כל מעשי בנ"א אז יבוש האדם במעשיו כענין מש"נ בושתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך וגו' וזה שנא' ומי מכלכל את יום בואו ומי העומד בהראותו. וזה דמסיים במד"ת שכ' בו כי לא יראני האדם וחי שכ"ז שהאדם בחיים הש"י רואה ואינו נראה ולעתיד בהראותו ויראו הכל עין בעין כי הש"י עומד עליהם תמיד תגדל הבושה מאד אך אז לא יועיל תשובה. אשר ע"כ כל זמן שהאדם בחיים ויתן אל לבו להשיג עכ"פ ע"י אמונה שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו יזכה למדת בושת פנים ובשתו ממנו תמיד. וזה הלימוד בפר' זו ממש"נ ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו מפני הבושה כפירש"י. ולכן רמז רה"ק בשם הפרשה לצעוק ולבכות כדי שיעשו תשובה בעוה"ז ולא יבאו ח"ו לידי בושת פנים בעוה"ב כשלא יועיל תשובה. ובשבת שנקראו כל ישראל יראי שמי (כמ"ש תענית ח:) ונעשה האדם עני ונכה רוח וכמו שנדרש (ריש סא"ר) ואי זה מקום מנוחתי על יום השבת. וע"י היראה והבושה יבא האדם לתשובה וכמו שנדרש (ע"ז יט.) ירא ה' שעושה תשובה כו' וזש"נ בשיר של שבת טוב להודות לה' עדמש"נ ומודה ועוזב ירוחם וכמ"ש (פרדר"א פ' יט) שכל מי שמודה ועוזב ניצול מדינה של גיהנם. וכ"כ (ב"ר ס"פ כב) כך כחה של תשובה פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת טוב להודות וגו':
20
כ״אאחר הבדלה
21
כ״בבמכילתא (יתרו) זכור ושמור זכור מלפניו ושמור מלאחריו כו' הענין עפמ"ש בזוה"ק (ח"א רמח סע"א) יברכך ה' מדכורא וישמרך מנוקבא יברכך ה' מזכור וישמרך משמור. והיינו דברכת ה' מורה שהש"י מכניס קדושה וד"ת ללב ועז"נ יברכך ה' בשם הוי"ה קוב"ה תורה איקרי (זח"ב ס א) וישמרך היינו השמירה מכל רע וזהו משמור מנוקבא בחי' כנס"י שהיא מדת היראה וע"י היראה נשמר האדם מלעבור על מל"ת כמ"ש (ירושלמי פ' הרואה הובא תוס' סוטה כב:) עשה מיראה שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא מבעט. וזהו זכור מלפניו שקדושת יום השבת מועיל לתקן ימי המעשה שעברו ע"י בחי' זכור שהוא ד"ת דבכניסת שבת כתיב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. והיינו שע"י קדושת השבת ראה הש"י אחר קלקול של אדה"ר שמזה יהיה נעשה טוב מאד ע"י תשובה מאהבה ועדמ"ש (זח"ב קפד א) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא ולית טבא אלא מגו בישא. ואיתא (זוה"ח בלק) מאשר יקרת בעיני נכבדת יקר מיבע"ל כו' מאי יקרת מכלל דאיהו מגרמיה אתיקר כו' ואני אהבתיך דלית רחימו לקב"ה בהדי ב"נ בעלמא אלא מאן דתב מחובוי ועדמ"ש (זח"א קכט סע"א) זכאין אינון מאריהון דתשובה דהא בשעתא חדא ביומא חדא ברגע חדא קריבין לגבי קב"ה מה דלא הוו הכי אפי' לצדיקים גמורים דאתקריבו גבי קוב"ה בכמה שנין אברהם וכו' וזהו זכור מלפניו שמועיל לתקן העבר ע"י קדושת השבת בבחי' תשובה מאהבה (כמו שנת' מא' ח) שיהיה טוב מאד וזדונות נעשות כזכיות. משא"כ לאחריו מועיל רק בבחי' שמור וישמרך שיהיה נשמר מכל רע בששת ימי המעשה שאחריו. וז"ש בהבדלה בתפלה החל עלינו הימים הבאים וכו' חשוכים מכל חטא כו' ומדובקים ביראתך דשורש היראה להשמר ממל"ת כמו שאמרנו מהירושלמי. ומקודם אומרים ותלמדנו לעשות חוקי רצונך. והוא דשבת יומא דנשמתין איהו ולאו יומא דגופא כמ"ש (זח"ב רה סע"א) ונשמה נקרא שמים והגוף ארץ וכמ"ש (סנהדרין צא:) השמים מעל זו נשמה ואל הארץ לדין עמו זה הגוף ובשבת הישראל מאנשי שמים שאין לו שום עסק בעניני הגוף והארץ. וע"כ ביום א' השיר שלו לה' הארץ ומלואה. והיינו שלא ישוקעו כ"כ בעניני הארץ והגוף בימי המעשה ע"י שיזכרו שהכל מהש"י. והנה מי שזוכה להיות משמר שבת כהלכתו שזוכה להיות נגאל מכל וכל אז זוכה שיהיה אצלו ימי המעשה ג"כ כשבת וכמ"ש ברע"מ (זח"ג כט ב) ת"ח בנוי דמלכא ומטרוניתא אתקריאו שבתות. ומועיל השבת להיות נחקק בלב לעשות כרצונו של מקום כמו שהיה תכלית מכוון הבריאה אשר עשה האלהים את האדם ישר להיות פנוי רק לתורה ועבודה וכמ"ש (סוף קידושין) ואני נבראתי לשמש את קוני. רק אחר הקלקול שנתקלל בזיעת אפיך תאכל לחם אז מצותו של מקום לשבות רק בשבת ובימי המעשה הותרה המלאכה. אבל רצונו של מקום הוא שיהא האדם דרופתקי דאורייתא וכמו שאמרנו בפי' מ"ש (ברכו' לה:) ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנא' ואספת דגנך וגו' והיינו שעושין כמצותו של מקום שעושין מלאכה בששת ימי המעשה ושובתין בשבת (ונת' פ' לך מא' ג) אך עכ"פ כל א' מישראל זוכה ע"י קדושת השבת לימי המעשה שאחריו. שאף אם הוא מוכרח לעסוק במלאכה לצורך פרנסתו שלא זכה להיות דרופתקי דאורייתא שיהיה מלאכתו נעשית ע"י אחרים. מ"מ עכ"פ לא ישוקע כ"כ בזה ויזכור כי לה' הארץ ואף בעניני הגוף שמכונה בשם ארץ נמצא רצון השם יתברך והוא המכוון לשם שמים שעל ידי זה נתקדש המעשה רשות להיות כמצוה וכמו שאמרנו כ"פ וזהו שמור לאחריו:
22