פרי צדיק, ויגש י״זPeri Tzadik, Vayigash 17
א׳בפרשה זו שמעתי שרה"ק זצוק"ל אמר רמז בר"ת ויג"ש על בכיה וצעקה ובודאי י"ל שורש בפרשה. והענין דאיתא (בב"ר פ' צג) ר' אלעזר בן עזריה אומר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה ומה יוסף כו' הקב"ה שהוא דיין ובע"ד ויושב על כסא דין ודן כל או"א עאכ"ו כו' וזה שרמז שצריך לצעוק אוי לנו מיום הדין. ובגמ' (חגיגה ד:) אי' ר"א כי מטי להאי קרא בכי ולא יכלו אחיו וגו' ומה וכו' וזה שרמז בכיה. וראב"ע שהיה עשירי לעזרא ואתרחיש ליה ניסא ואהדרו ליה תמני סרי דרי חיורתא (כמ"ש ברכות כח.) אמר כן. מזה יכול כל אדם לדון ק"ו בעצמו ולצעוק מרה אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. ובתנחומא הלשון ומה יוסף וכו' כשעומד הקב"ה לדין דכתיב ביה ומי מכלכל את יום בואו ומי העומד בהראותו שכתוב בו כי לא יראני האדם וחי עאכ"ו והיינו עפמ"ש (בריש הג"ה א"ח) כשישים האדם אל לבו שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו מיד יגיע אליו היראה והפחד כו' ובושתו ממנו תמיד. והוא דמצינו בגמ' (שם ע"ב) שיהא מורא שמים עליכם כמורא בו"ד א"ל תלמידיו עד כאן א"ל ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם. והיינו שזה ג"כ מדרגה ביראה שיהיה מורא ממ"ה כמורא בו"ד מפני שבו"ד נראה לעין והקב"ה רואה ואינו נראה (כמש"ש י.) ורק ע"י אמונה ישים האדם אל לבו שעומד עליו ורואה במעשיו. ויש מדרגה יותר כשיצייר ע"י אמונה שממ"ה הקב"ה עומד עליו ואז יגדל הבושה יותר ויותר. וכ"ז בבחי' אמונה עדמ"ש ברע"מ איהי אמונה. ויש מדרגה גבוה יותר כשזוכין להיות מפורש לעין שממ"ה הקב"ה עומד עליו ולזה אין אדם זוכה בעוה"ז להשיג היראה בבחי' אמת. ולא זכה לזה רק יעקב אע"ה שהיה מרכבה לשם הוי"ה וזש"נ תתן אמת ליעקב ע"ד מ"ש איהו אמת. וע"ז אמרו השבטים כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד (כמ"ש פסחים נו.) ואמרנו כ"פ שהמכוון שע"י אמונה נוכל להשיג אמונת היחוד שיהיה כמפורש לנגד עין שהכל מהש"י כמו קודם בריאת העולם. והוא השגת ה' בבחי' אמת. וז"ש (נדרים כ.) ובעבור תהיה יראתו על פניכם זו בושה. שע"י שאז נגלה הש"י לעין כל ישראל כמש"נ פנים בפנים דיבר ה' עמכם וגו' נשאר מזה לדורות עולם שיוכל האדם לצייר בלבו שממ"ה עומד עליו ורואה במעשיו שע"י כן יגיעהו הפחד ובשתו ממנו תמיד. וע"ז אמרו תלמידי ר"א עד כאן שמברכם רק בציור שעומד עליו בו"ד ורואה במעשיו הא יש מדרגה יותר שיצייר האדם בלבו שממ"ה עומד עליו ורואה במעשיו וע"ז השיבם שגם זה מדרגה בי"ש שעכ"פ מונעתו מלחטוא ועז"א (שם) שכל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני. ולעתיד שהכל יראו עין בעין שהש"י רואה כל מעשי בנ"א אז יבוש האדם במעשיו כענין מש"נ בושתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך וגו' וזה שנא' ומי מכלכל את יום בואו ומי העומד בהראותו. וזה דמסיים במד"ת שכ' בו כי לא יראני האדם וחי שכ"ז שהאדם בחיים הש"י רואה ואינו נראה ולעתיד בהראותו ויראו הכל עין בעין כי הש"י עומד עליהם תמיד תגדל הבושה מאד אך אז לא יועיל תשובה. אשר ע"כ כל זמן שהאדם בחיים ויתן אל לבו להשיג עכ"פ ע"י אמונה שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו יזכה למדת בושת פנים ובשתו ממנו תמיד. וזה הלימוד בפר' זו ממש"נ ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו מפני הבושה כפירש"י. ולכן רמז רה"ק בשם הפרשה לצעוק ולבכות כדי שיעשו תשובה בעוה"ז ולא יבאו ח"ו לידי בושת פנים בעוה"ב כשלא יועיל תשובה. ובשבת שנקראו כל ישראל יראי שמי (כמ"ש תענית ח:) ונעשה האדם עני ונכה רוח וכמו שנדרש (ריש סא"ר) ואי זה מקום מנוחתי על יום השבת. וע"י היראה והבושה יבא האדם לתשובה וכמו שנדרש (ע"ז יט.) ירא ה' שעושה תשובה כו' וזש"נ בשיר של שבת טוב להודות לה' עדמש"נ ומודה ועוזב ירוחם וכמ"ש (פרדר"א פ' יט) שכל מי שמודה ועוזב ניצול מדינה של גיהנם. וכ"כ (ב"ר ס"פ כב) כך כחה של תשובה פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת טוב להודות וגו':
1
ב׳אחר הבדלה
2
ג׳במכילתא (יתרו) זכור ושמור זכור מלפניו ושמור מלאחריו כו' הענין עפמ"ש בזוה"ק (ח"א רמח סע"א) יברכך ה' מדכורא וישמרך מנוקבא יברכך ה' מזכור וישמרך משמור. והיינו דברכת ה' מורה שהש"י מכניס קדושה וד"ת ללב ועז"נ יברכך ה' בשם הוי"ה קוב"ה תורה איקרי (זח"ב ס א) וישמרך היינו השמירה מכל רע וזהו משמור מנוקבא בחי' כנס"י שהיא מדת היראה וע"י היראה נשמר האדם מלעבור על מל"ת כמ"ש (ירושלמי פ' הרואה הובא תוס' סוטה כב:) עשה מיראה שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא מבעט. וזהו זכור מלפניו שקדושת יום השבת מועיל לתקן ימי המעשה שעברו ע"י בחי' זכור שהוא ד"ת דבכניסת שבת כתיב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. והיינו שע"י קדושת השבת ראה הש"י אחר קלקול של אדה"ר שמזה יהיה נעשה טוב מאד ע"י תשובה מאהבה ועדמ"ש (זח"ב קפד א) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא ולית טבא אלא מגו בישא. ואיתא (זוה"ח בלק) מאשר יקרת בעיני נכבדת יקר מיבע"ל כו' מאי יקרת מכלל דאיהו מגרמיה אתיקר כו' ואני אהבתיך דלית רחימו לקב"ה בהדי ב"נ בעלמא אלא מאן דתב מחובוי ועדמ"ש (זח"א קכט סע"א) זכאין אינון מאריהון דתשובה דהא בשעתא חדא ביומא חדא ברגע חדא קריבין לגבי קב"ה מה דלא הוו הכי אפי' לצדיקים גמורים דאתקריבו גבי קוב"ה בכמה שנין אברהם וכו' וזהו זכור מלפניו שמועיל לתקן העבר ע"י קדושת השבת בבחי' תשובה מאהבה (כמו שנת' מא' ח) שיהיה טוב מאד וזדונות נעשות כזכיות. משא"כ לאחריו מועיל רק בבחי' שמור וישמרך שיהיה נשמר מכל רע בששת ימי המעשה שאחריו. וז"ש בהבדלה בתפלה החל עלינו הימים הבאים וכו' חשוכים מכל חטא כו' ומדובקים ביראתך דשורש היראה להשמר ממל"ת כמו שאמרנו מהירושלמי. ומקודם אומרים ותלמדנו לעשות חוקי רצונך. והוא דשבת יומא דנשמתין איהו ולאו יומא דגופא כמ"ש (זח"ב רה סע"א) ונשמה נקרא שמים והגוף ארץ וכמ"ש (סנהדרין צא:) השמים מעל זו נשמה ואל הארץ לדין עמו זה הגוף ובשבת הישראל מאנשי שמים שאין לו שום עסק בעניני הגוף והארץ. וע"כ ביום א' השיר שלו לה' הארץ ומלואה. והיינו שלא ישוקעו כ"כ בעניני הארץ והגוף בימי המעשה ע"י שיזכרו שהכל מהש"י. והנה מי שזוכה להיות משמר שבת כהלכתו שזוכה להיות נגאל מכל וכל אז זוכה שיהיה אצלו ימי המעשה ג"כ כשבת וכמ"ש ברע"מ (זח"ג כט ב) ת"ח בנוי דמלכא ומטרוניתא אתקריאו שבתות. ומועיל השבת להיות נחקק בלב לעשות כרצונו של מקום כמו שהיה תכלית מכוון הבריאה אשר עשה האלהים את האדם ישר להיות פנוי רק לתורה ועבודה וכמ"ש (סוף קידושין) ואני נבראתי לשמש את קוני. רק אחר הקלקול שנתקלל בזיעת אפיך תאכל לחם אז מצותו של מקום לשבות רק בשבת ובימי המעשה הותרה המלאכה. אבל רצונו של מקום הוא שיהא האדם דרופתקי דאורייתא וכמו שאמרנו בפי' מ"ש (ברכו' לה:) ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנא' ואספת דגנך וגו' והיינו שעושין כמצותו של מקום שעושין מלאכה בששת ימי המעשה ושובתין בשבת (ונת' פ' לך מא' ג) אך עכ"פ כל א' מישראל זוכה ע"י קדושת השבת לימי המעשה שאחריו. שאף אם הוא מוכרח לעסוק במלאכה לצורך פרנסתו שלא זכה להיות דרופתקי דאורייתא שיהיה מלאכתו נעשית ע"י אחרים. מ"מ עכ"פ לא ישוקע כ"כ בזה ויזכור כי לה' הארץ ואף בעניני הגוף שמכונה בשם ארץ נמצא רצון השם יתברך והוא המכוון לשם שמים שעל ידי זה נתקדש המעשה רשות להיות כמצוה וכמו שאמרנו כ"פ וזהו שמור לאחריו:
3