פרי צדיק, ויגש י״בPeri Tzadik, Vayigash 12
א׳ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו וגו'. וא' בב"ר להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו ד"ת כו'. דהנה כל עניני גליות ישראל להוציא הנ"ק ששקוע בקליפה בסוד ואתה מחיה את כולם. ועסק ישראל במצרים שהיא ערות הארץ היה כדי לתקן פגם הברית שההתחלה היה ע"י יוסף כמ"ש (שהש"ר פ"ד) יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל הזכרים בזכותו. ובזכרים לא נמצא אף אחד פרוץ בערוה שהרי בנקבות אחת היתה ופירסמה הכתוב. ומקליפת התאוה יושאר לעתיד ג"כ איזה השארה וכמ"ש במה"נ (זח"א קלז א) לע"ל שלא יהא מנוול כדבקדמיתא כמאן דסחי ומטביל מסאבותיה קראן לו לבן. וכן יושאר ממנו החשק לחמידו דאורייתא שלתכלית זה נברא. וכמ"ש (שם קלח א) דאלמלא יצה"ר חדוותא דשמעתא לא ליהוי. דעיקר היצר נברא שיהיה חשק לד"ת דפי' יצר הוא חשק כמו ליצר מחשבות לבב עמך וגו'. וזה הקדושה שהוציאו ממצרים. והתחיל יוסף להכניס בשבטי' הקדושה ע"י סעודת שבת שעשה להם וע"י המנות שנתן להם משירי סעודת שבת שלו (כמו שנת' פר' מקץ). ובפרשה זו לכלם נתן לאיש חליפות שמלות ואמרנו דהיינו בגדי שבת שמכונים בשם שמלות (כמשנ"ת מא' ז). ובגדי שבת כמו בגדי כהונה שמכניסין קדושה להלובש כן בגדי שבת מכניסין קדושת שבת. וזה שאמרו (שבת קיח.) עשה שבתך חול וכו' ולכאורה הול"ל שבת ומה הלשון שבתך. גם מ"ש חול לכאורה היה צ"ל כחול. אך באמת כבר אמרנו דאף דקדושת שבת קביעא וקיימא מהש"י מ"מ הישראל מכניס בו ג"כ קדושה וכמש"נ לקדשו ואיתא בפ יקתא (פר' כג) ובמד"ר (נשא פר' י) במה את מקדשו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה. והנה קדושת שבת שהיא קביעא וקיימא מהש"י אין ביכולת האדם לעשות כחול כלל כיון שהיא קביעא וקיימא מששת ימי בראשית מהש"י. רק הקדושה שהישראל מכניס ע"י הסעודות וכסות נקיה אם אין מקדשו הוא חול ממש וזה שדקדקו שבתך דייקא חול ממש. ויוסף שהיה בחינתו קדושת השבת וכמו שאמרנו מהזוה"ח דיוסף אקרי כל ושבת נמי איקרי כל הכניס להשבטים מקדושתו קדושת השבת ע"י שירי סעודתו. וע"י בגדי שבת שנתן לכל א' מהם ולבנימין נתן וגו' וחמש חליפות שמלות נגד ה' מדרגות שבנפש נפש רוח נשמה חיה יחידה. וכמו שאמרנו (ונת' שם) וכתיב ולאביו שלח כזאת מלת כזאת מורה ששלח חשבון מכוון בכונה. עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים ועשר אתונות נושאות בר ולחם וגו'. דהנה ידוע דחכמת מצרים היה אז בהפלגה שלא היה בכל העולם דוגמתם. וחכמת מצרים היה בזלעו"ז נגד תושב"כ בקדושה. שכן היה חכמתם מעניני כישוף וכדומה שהם התגלות מכחות הטומאה והוא זלעו"ז נגד תושב"כ שהוא התגלות הקדושה מן השמים. ואז היה כלול כל אור תושבע"פ. וכן ההלכות למשה מסיני שהוא תושבע"פ של משה רבינו היה הכל כלול בתושב"כ. וכמו שנמסר למשה רבינו במ"ת וכמ"ש (נדרים כב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה כו' והיו זוכין להשיג מהם כל סתרי תושבע"פ. וכ"ז היה שקוע בגלות בקליפת מצרים וזהו ששלח לו עשרה חמורים. ומספר עשרה מורה על מספר השלימות מן הקצה אל הקצה כמו שאמרנו (ונת' מא' ט) ושלח לו עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים והיינו אור תושבע"פ. וזה שרמזו בגמ' (מגילה טז:) יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו והיינו תושבע"פ שהוא מטלא דעתיקא וזהו מרומז בחמר עתיק. וז"ש שדעת זקנים נוחה הימנו עפמ"ש (קידושין לב:) אין זקן אלא מי שקנה חכמה. ועשר אתונות נושאות בר ולחם מרמז על תושב"כ. וע"ד מש"נ לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. וא' (זח"ג רעא ב) נהמא דאורייתא דבכתב ויינא דאורייתא דבע"פ. ושלח לו עשרה חמורים ועשר אתונות עפמ"ש (בכורות ה:) שאין לך כל א' וא' מישראל שלא היו עמו צ' חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים. והיינו דקליפת מצרים שורש קליפת התאוה כמש"נ אשר בשר חמורים בשרם וגו' ושם היו הניצ"ק מחמידו דאורייתא שהוא הטוב שבקליפת התאוה. וע"ז אמר הקב"ה לאאע"ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול והיינו הני"ק שיוציאו משם. וזה היה הכנה למתן תורה וז"ש מכספה וזהבה של מצרים אף שבאמת היה כפשוטו הרכוש מכסף וזהב בו היה נכלל גם הרכוש שהם הני"ק. ולזה סייעו החמורים שהוא הקליפה שלהם והם ג"כ סייעו להוציא הני"ק וע"כ נשתנו פיטרי חמורים להתקדש. וזה ששלח יוסף לאביו שצריך להוציא ממצרים קדושת תושב"כ וקדושת תושבע"פ הכלול בתושב"כ. וזה שרמז לו בחמורים ואתונות דהקדושה בזכרים פטרי חמורים ועיקרו בא ע"י האתונות דבפטר רחם תלא רחמנא. ושלח משניהם מספר עשר שמורה מספר שלם מכל וכל. ולכן שלח האתונות שהם מביאי הקדושה דפטר חמור. שהיו נושאות בר ולחם שמרמז על תושב"כ שהוא שורש הקדושה ועשרה חמורים מטוב מצרים שמורה על אור תושבע"פ יינא דאורייתא דבע"פ שהיא הקדושה הכלולה בתורה שבכתב. וז"ש פירש"י ע"פ ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים נבא ואינו יודע מה נבא סופם לעשותה כמצולה שאין בה דגים. והיינו שיוציאו משם כל הני"ק שנקרא חיים כמש"נ ואתה מחיה את כולם. והוא טוב ארץ מצרים דטוב הכתוב בתורה מורה רק על תורה כמ"ש (ברכות ה.) אין טוב אלא תורה שנא' כי לקח טוב וגו'. וכן תושבע"פ נקרא טוב כמש"נ טוב לי תורת פיך וגו' וכן היה בסוף דכ' וינצלו את מצרים ואמרו (שם ט:) שעשאוה כמצודה שאין בה דגן וזה מרמז על קדושת תושב"כ כענין מש"נ לכו לחמו בלחמי נהמא דאורייתא דבכתב. ור"ל א' עשאוה כמצולה שאין בה דגים וזה מרמז על אור תושבע"פ. דדגים הוא מורה על שורש חיים שבדגים נזכר בתורה בראשונה לשון חיים שצא' נפש חיה. ואי' (ב"ר פ' צז) שישראל נמשלו לדגים מה דגים גדלין במים כיון שיורדת טיפה אחת מלמעלה מקבלין אותה בצמאון כו' כך ישראל גדלין במים בתורה כיון ששומעין דבר חדש מן התורה כו' והיינו חידושי תושבע"פ ולכן דגים מרמז על אור תושבע"פ. וע"כ כשירד יעקב אע"ה למצרים שלח את יהודה אל יוסף להורות להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו ד"ת ושיהיו השבטים לומדים בו. שזה היה עיקר המכוון בגלות מצרים להוציא הני"ק שהוא החמידו דאורייתא שהוא טוב דמצרים קליפת התאוה. וכן היה תכלית כל הגליות להוציא הני"ק. ולבן הרמאי שהיה רבהון דרמאי (כמ"ש ב"ר פ' עה) היה כלול בו נפשות האמהות שהם שורש האמת שיצא מהם כל כנס"י. ושם בגלות לבן נולדו ליעקב אע"ה כל הי"א שבטים והיו לו ליעקב אע"ה ס' רבוא עדרי צאן (כמש"ש ס"פ עג) ואמרנו שמרמז על שורש ס' רבוא נפשות ישראל שכל א' נעשה לעדר שלם וזה הוציא משם. אמנם עשו דאיתא (שם פ' סג) הא שוא שבראתי בעולמי ממנו לא היה מה להוציא רק הנפשות כמו ר"מ שהיה ציד בפיו כידוע מהאריז"ל והם נכנסו לכלל ישראל וכן מקליפת הקנאה ורציחה לא יהיה שריד לעתיד. רק יעקב שהובטח ופרצת ימה וקדמה וגו' הוא יקנה כל המקומות ויכניסם לקדושה וע"ז אמר לו יעקב עד אשר אבא אל אדוני שעירה שהוא לעתיד דכתיב ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט וגו' (כמ"ש ב"ר פ' עח) ואז יקחו המקום לקדושה. אבל ממנו אין לקלוט מאומה. ובבבל ויון היו הני"ק מהתפשטות תושבע"פ שהיה בבבל (כמ"ש סוכה כ.) ויון שהיה בזמן שיירי כנה"ג. וחכמת יון היה בזלעו"ז נגד חכמת תושבע"פ בקדושה שחכמתם היה ג"כ מה שבדו מלבם וחדשו משכלם. ואז הוציאו מהם הני"ק התפשטות תושבע"פ שהוא הטוב השקוע בהם וכמו שאמרנו:
1
ב׳והנה מש"נ ולבנימן נתן שלש מאות כסף יש להבין מה זה מתנה למושל הארץ ליתן לאחיו יחיד מאמו שלא ראוהו זה כ"ב שנה. אך נראה שהוא עפמ"ש (זח"א קכג ב בתוספתא) ארבע מאות שחל כסף ארבע מאות עולמות והנאות וכסופין. ובודאי אין המכוון מחמדות עוה"ז רק הוא כענין נהנין מזיו השכינה שהוא השגות גבוהות שיזכו להשיג בעוה"ב כמ"ש בזוה"ק (שם קלה ב). וחשבון ת' עולמות הוא עפמ"ש (סוף עוקצין) עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות שנא' להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. ואוצרותיהם היינו אוצר של יראת שמים שזה אוצר שלהם כמ"ש (שבת לא.) ואפ"ה אי יראת ה' היא אוצרו אין כו'. ובמדרש (שמו"ר פ' ל) א"ל חבירו יש לך אפותיקאות ליתן אותן בהם הכל שלך כו' יראת ה' היא אוצרו. ועל אות צ' איתא (שבת קד.) צדיק כפוף צדיק פשוט. והיינו דצדיק מדתו של יוסף שהיא מדה תשיעית וט' פעמים יוד כשכלול מבחי' כנס"י הוא עולה צ' וכתיב ועמך כולם צדיקים. וזהו ואוצרותיהם אמלא היינו צ' עולמות שזוכין בזכות היראה שהיא מדת יוסף כש"נ את האלהים אני ירא. ולעתיד ימלא הש"י האוצרות ברב טוב אשר צפנת ליראיך. וש"י עולמות שהש"י מנחיל מחסדו לאוהביו כמש"נ להנחיל אוהבי יש עולה ת' עולמות. ושמעתי מרה"ק זצוק"ל שאמר דאות ת' הוא מעלמא דאתי וע"כ כל הגוזמות תפסו במספר ש' כמ"ש הרשב"ם (פסחים קיט.) שהוא מספר היותר גדול בעוה"ז. וכבר אמרנו שזה ענין דאי' בס' יצירה דיום שבת בשנה נוצר באות ת' מטעם דשבת מעין עוה"ב וזה הענין שנתן יוסף לבנימין שלש מאות כסף שמרמז על שלש מאות כסופין וחמדות של עוה"ב והיינו החמידו דאורייתא שהוציא יוסף מקלי' מצרים ולזה נתן לו שלש מאות כסף דזה יכול לטעום בעוה"ז מכיסופי ת' עלמא דכיסופין וכאמור:
2