פרי צדיק, ויגש י״גPeri Tzadik, Vayigash 13
א׳בני היכלא דכסיפין למיחזי זיו דזעיר אנפין. דאי' (ב"ר פ' יא) ע"פ ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו ברכו באור פניו של אדם קדשו באור פניו של אדם לא דומה כו'. כי קודם החטא של אדה"ר היה זיוו וקלסתר פניו מכהה גלגל חמה כמ"ש (מד"ר ר"פ אחרי) ואחר הקלקול ניטל זיוו כש"נ משנה פניו ותשלחהו רק שנשאר אצלו הזיו עד אחר השבת (כמ"ש ב"ר שם). וכמו כן גם לדורות נשאר המאור פנים של האדם שזוכה לו בשבת. שלא דומה אור פניו של אדם שיש לו בשבת לבימות החול והגם שאין לנו עתה שום היכר להכיר זאת בעלי המדרש היו מבינים ע"ז. וכמו כן אומרים עתה בני היכלא היינו אותם אנשים שהם בני עליה והמה מהיכלא דמלכא. ודכסיפין שיש להם תשוקה גדולה להקדושה הם יכולים למיחזי את הזיו דז"א שישנו עתה בכל נפשות ישראל. ודייקא בסעודה זו לאחר שפנה כל יום השבת בקדושה אבל לא מקודם. וכענין מ"ש (מד"ת תולדות ז) שאין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהן כו' שאין הקב"ה מאמין בהם שלא יטעה אותן היצה"ר וכמש"נ הן בקדושיו לא יאמין. וכמו"כ לאחר שקיימנו כל יום השבת כראוי אז דייקא ניכר בנו הזיו שהוא בחי' המאור פנים דז"א שהוא שופריה דיעקב מעין שופריה דאדה"ר. ואיתא (ב"ב נח.) קא מציין מערתא כו' כי מטא למערתא דאדה"ר יצתה ב"ק ואמרה נסתכלת בדמות דיוקני היינו בצורת יעקב אע"ה בדיוקני עצמה לא תסתכל שהוא שופריה דאדה"ר שנא' עליו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. וע"ז אמרו (ב"ר ר"פ כז) גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה כו' שנא' ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם וגו'. ואמרו (שם פ' פב) שצורתו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד. ובענין זה ג"כ התוארים בזוה"ק דז"א ודאריך אנפין ובאיזו מקומות בזוה"ק (ח"א קמב ב ח"ב קיא סע"א) אי' דשופריה דיעקב הוא שופריה דאדה"ר ממש. וי"ל בזה דהנה נאמר בב"ר ב' לשונות על המאור פנים ברכו וקדשו כי שורש המאור פנים של האדם זוכים אליו בשני אופנים. ע"י קדושת חכמת התה"ק כדאי' (נדרים מט:) מורה ורוי וכו' אלא חכמת אדם תאיר פניו. וגם ע"י שמחת הלב כמו שנא' לב שמח ייטב פנים. וזה שאמרו קדשו באור פניו היינו מבחי' חכמת אדם כי קדש הוא חכמה כידוע מהזוה"ק. וברכו באור פניו הוא מבחינת שמחת הלב כמ"ש בב"ר ע"פ ויברך אלהים את יום השביעי כתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה כו'. וכבר אמרנו דויברך ויקדש מרמז על בחי' קדושת יעקב ויוסף כי ויקדש הוא בחינת יעקב אע"ה שמדתו הקדושה כש"נ והקדישו את קדוש יעקב והיינו שופריה דיעקב מבחי' חכמה כנ"ל. ויברך מרמז על בחי' יוסף שהיה ירא אלהים וממנה בא השמחה ללב וכמ"ש (סא"ר ר"פ ג) יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי וברכת ה' היא תעשיר וגו'. וזהו ברכו באור פניו היינו שליוסף כמ"ש (בב"ר) ע"פ כי בן זקונים הוא לו שהיה זיו איקונין שלו דומה לו. וי"ל שזהו ענין השינוי לשון שבזוה"ק (שם וש"מ) איתא שהוא שופריה דאדה"ר ממש ובגמ'(ב"ב שם) דשופרי' דיעקב אבינו מעין שופרי' דאדה"ר. שהוא דבאדה"ר נאמרו שניהם ויברך ויקדש שהיה השופרא דיליה מבחינת חכמה ומבחינת שמחת הלב כנ"ל. ויעקב אע"ה היה לו השופרא מבחי' קודש שהוא שופריה דאדה"ר ממש בצד אחד ועכ"ז הוא רק מעין שופריה מפני שבאדה"ר היה המאור פנים גם מבחי' דרגא דיוסף. ויש לומר בזה מש"נ ביוסף וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם ופירש"י שנעשה להם כנכרי לדבר קשות והרמב"ן מיאן בפירש"י וכ' ואיננו נכון והיינו משום דבאמת מה שדיבר קשות היה רק ע"י שהם אחיו ואלו היה נכרי לא היה מדבר עמם קשות כלל. ופי' הרמב"ן שהתנכר עצמו ממש בשינוי בגדים שלא יכירוהו ועפ"י דרכנו י"ל מפני שעלה על דעתו פן יכירוהו אחיו שהיו קדושי עליון ע"י הזיו מאור פניו שלו ועל זה התנכר שהטמין והסתיר את המאור פנים שלו בקרבו שלא יכירוהו. וכמו שידוע בקדושי עליון שביכלתם לעשות כן להטמין א"ע עם בחי' קדושתם שלא יכירום. ובזה יובן הלשון שנא' אח"ז בפר' זו כשאמר להם אני יוסף דכ' ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו דלכאורה הול"ל ממנו ומה הלשון מפניו שמיותר אות. אמנם מפני שכשבא העת להתודע להם אז שוב לא הסתיר את מאור פניו מהם ואז הכירוהו באמת ונבהלו ממאור פניו שראו בו שהוא יוסף. ובענין הזה י"ל ג"כ במש"נ אח"ז כשבא יוסף אל אביו שנא' ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו וגו' שתיבות וירא אליו נראה כמיותר וכמ"ש הרמב"ן ע"ש אמנם הוא על רמז הנ"ל שבעת שבא אל אביו נתגלה אליו להראות לו את מאור פניו שלו שנתקיים בקדושתו:
1
ב׳ובזה י"ל ג"כ מ"ש בפרש"י בשם רז"ל ע"פ ויבך על צואריו עוד אבל יעקב לא נפל כו' שהיה קורא את שמע. ולכאורה למה לא קרא יוסף ק"ש אם הגיע זמן ק"ש אז. ואם יוסף כבר קרא הי"ל ליעקב ג"כ לקרות מקודם. אמנם יובן עפ"י דברנו כי בעת שהביאו לו כתונת הפסים אמר כתונת בני חיה רעה אכלתהו ואי' (שבת קנא:) אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה והיינו שנשתנה זיו פניו וכדאי' בזוה"ק (ח"א קצא א) בגין דאתחלף ליה האי דיוקנא קדישא אתחלף ליה האי דיוקנא דבר נש. ועי"ז וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה כי מפני שהיה זיו איקונין של יוסף דומה ליעקב כמ"ש מהב"ר וממילא כאשר שלטה חיה רעה ביוסף מזה נראה שיש פגם וקלקול גם בדיוקנא של יעקב אע"ה. והנה אח"ז כשבשרוהו שיוסף חי ולא שלטה בו חיה רעה עכ"ז היה עוד מסופק אם ח"ו לא נתקלקל הדיוקנא שלו במצרים ערות הארץ ובפרט שהיה מושל ושליט והיה ברשות עצמו. וע"ז אמר רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו דייקא שנצרך לו עוד לראות במאור פניו אם עומד על עמדו ולא נפגם ח"ו זיו פניו. והנה אמרנו על מ"ש בני היכלא דלאו כל אדם זוכה לזה שיהיה מבין על מאור פניו של אדם רק מי שהוא מבני היכלא דמלכא. והגם שיעקב אע"ה היה מהאבות שלא שלט בהן יצה"ר ושהטעימן הקב"ה בעוה"ז מעין עוה"ב שנא' בהם בכל מכל כל (כמ"ש ספ"ק דב"ב) וגם יעקב אע"ה אמר זאת על עצמו וכי יש לי כל. אמנם מפני שהיה ירא בעצמו תמיד שמא יגרום החטא (כמ"ש ברכות ד.) וכש"נ בו קטנתי מכל החסדים וגו' לכן לא היה נכון לבו בטוח בעצמו שיהיה תמיד עומד בקדושתו ויהיה מכיר תיכף בראיית פניו של יוסף אם הדיוקנא שלו קיימת. ולכן עשה הכנה לזה ע"י ק"ש שיהיה עכ"פ עתה לפי שעה מבני היכלא דמלכא ע"י היתוד של ק"ש כש"נ אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו כי ע"י שיזכה ליחד נפשו לקשרה בהמקור לחזות בנועם ה' דנפיק מע"ק עי"ז נעשה מבני היכלא דמלכא כש"נ ולבקר בהיכלו וע"ז היה הכנת יעקב אע"ה בק"ש כי ע"י היחוד של ק"ש יהיה נפעל לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו כידוע שע"י בשכמל"ו נעשה יחודא תתאה בחי' התגלות מלכות שמים שאין מלך בלא עם ועיקר היחודא עלאה נעשה בשמע ישראל שהוא בחינת היחוד והאחדות עד השורש והמקור שהוא היה הווה ויהיה וכמ"ש אתה הוא עד שלא נברא העולם וכו' וע"י היחוד הגדול שעשה בשעת מעשה יזכה לחזות בנועם ה' וגו' וממילא היה מבין אז בראיית פניו של יוסף שהדיוקנא של זיו פניו קיימת ולא נפגמה ח"ו וע"ז אמר אח"כ אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך דייקא שהכיר במאור פניו כי עודך חי בצדקו כאמור:
2