פרי צדיק, ויקראPeri Tzadik, Vayikra
א׳ויקרא אל משה. ופירש"י ז"ל לכל דברות ולכל ציווים קדמה קריאה בלשון חיבה אבל בנביאי אומות העולם נגלה עליהם בלשון ארעי וטמאה כמש"נ ויקר א' אל בלעם והוא מתו"כ דמפיק כן דלכל דברות ולכל ציווים קדמה קריאה, ואחר כך מפיק בתו"כ דהשיב משה הנני מגז"ש מסנה, ואמר משה משה לשון חבה לשון זירוז, ואחר כך אמר ד"א משה משה הוא עד שלא נדבר הוא משה משנדבר עמו, וצריך להבין הא כל ענין גז"ש נמסרו הללמ"מ ללמדנו, ומה זה בא ללמדנו שהיתה קריאה לכל הדברות ומה נ"מ מה דהוה הוה, וכעין שהקשו בגמרא (יומא ה:) ואף דאשכחן כה"ג (בסנהדרין טו:) שור סיני בכמה, כבר הקשו שם בתוס', אך באמת כל ד"ת הם נצחיים ונוהגין בכל זמן, שהם לימוד לאדם לכל אחד בפרט, והענין בכאן שבא ללמדנו שהעיקר הוא מצד האדם ההכנה, וכמו"ש בפירש"י עמש"נ (יתרו) ביום הזה באו מדבר סיני מהו ביום הזה שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאלו היום נתנו, אף שזה הי' קודם מתן תורה רק שבאו למקום שאחר כך קבלו שם התורה והיא ההכנה למ"ת, וע"ז ההכנה אמר שצריך בכל פעם חשק מחודש לד"ת, ותמיד השי"ת נקרא נותן התורה בהווה, ועל תורה שבעל פה כתיב דברי אשר שמתי בפיך שהשי"ת נותן בלב ישראל ובפיהם, ושבת דאיהו כללא דכל אורייתא כתיב בו' והכינו את אשר יביאו דשבת בעי הכנה דרבה, ומקרא קודש זמין לאתר דאקרי קודש כמש"נ בזוה"ק (אמור צ"ג ע"ב) אך הקריאה וההכנה הוא גם כן מצד השי"ת, שנותן חשק בלב ישראל, כי ענין קריאת שמו הוא התעוררת הנפש כדאי' בכתבי האריז"ל שקריאת שמו של האדם הוא שורש נפש חי' שלו, ולכן הוא מקיץ מן השינה כשקוראין אותו בשמו, מפני שמתעורר בו הנפש חי' שלו, ומה גם כאשר השי"ת קורא אותו בשמו אזי נתוסף בו באותו שעה חיות חדש להנפש משפע הקדושה, ובלשון כפול הוא ענין זירוז ומיד כמש"נ ועל השנות החלום פעמיים כי נכון הדבר וגו' וממהר הא' לעשותו, וזה שנלמד כאן שלכל דברות צריך קריאה מצד השי"ת ושהאדם יאמר הנני הכנה מצד האדם לקבל שיהי' כלי מוכן ומוכשר להשראת הקדושה, מה שאין כן בנבואי אומות העולם כמו בלעם שלא היה נפשו מוכשר ומוכן להשראת הקדושה, כי הגם שהי' מבין ביקרות הקדושה עכ"ז בעצם נפשו הי' מלא זוהמת הטומאה כידוע, ודיבור הנביאה מהשכינה הי' דרך מעבר בעלמא בנפשו הטמאה בדרך ארעי וכדאיתא בזוהר הקדוש (בלק רי"א ע"ב) ע"פ וכה תדבר, ל"ש גבי' לשון קריאה ומעין השפעת שפע קדושה זו נשפע לנפשות ישראל בשבת קודש דבעי גם כן הכנה דרבה, וזהו לשון זירוז לשון חבה שזכה בתו"כ שהחבה גורם הזירוז, שכן אוהב מזורז לעשות רצון אוהבו, ואמר ד"א משה משה הוא עד שלא נדבר עמו הוא משה משנדבר עמו, והיינו שהוא ענין ענוה שמקודם אמר שהוא לשון חבה וזרוז שזה מביא לזה כאמור וכמו באברהם שהי' לו מדת אהבה כמש"נ אברהם אוהבי היה לו מדת הזריזות כמ"ש (בחולין טז.) זרוזותי' דאברהם קמ"ל, ואחר כך אמר שהוא לשון ענוה וכ"ה לשון רש"י (וירא) על הנני לשון ענוה והוא על פי מ"ש (שם פט.) שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם נתתי גדולה לאברהם אמר ואנכי עפר ואפר. שהגדולה שחשב אחר כך שנתן לנמרוד ולנ"נ היינו במלכות וממשלה בעולם הזה, ובאברהם אבינו ע"ה אף שזכה לגדולה זו גם כן כמ"ש (ב"ר לך פ' מ"ג) מלך את עלינו נשיא את עלינו אך זה לא נחשב אצלו למאומה מה שהשוו כל או"ה והמליכוהו, אך כאן שפעל בדבריי ובתפלתו אם אמצא וגו' זה הי' גדולה שלו שחשוב בעיני המקום ב"ה, אז אמר הנה נא הואלתי וגו' ואנכי עפר ואפר, שהשיג שפליתו בעיניו שזה הכח אינו מצדו רק מצד השי"ת. ובמשה רבינו ע"ה שהשיג יותר אמר ונחנו מה שגדול מה שנאמר במשה כו' יותר ממה שנאמר באברהם כמו"ש בגמרא (שם) והיינו שלא הי' לו שום הוי' בעיניו. וידע שהוא רק מה שבחר בו ה' והיה זה רק בבחירת השי"ת שהוצרך לברור אחד ובחר בו. וזהו הלימוד שצריך לכל דבור דברי אשר שמתי בפי. ושיהיה הכנה מצד האדם לשון זירוז ולשון חבה. וגם שישיג ענוה ושפלות שד"ת נמשלו למים מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף ד"ת אינם מתקיימין אלא במי שדעתו שפילה כמ"ש (תענית ז.) וסימן לגסות הרוח עניות כמ"ש (שבת לג.) והיינו עניות דתורה כמ"ש (קידושין מט.) וכשרואין שמשיג האדם שפלות הוא סימן שהוא דברי אשר שמתי בפיך מהשי"ת, והאדם מצדו צריך שיהי' לו הכנה וזהו שיאמר הנני שיהי' כלי מוכן לקבל:
1
ב׳עוד שם בתי"כ (הובא בפירש"י) יכול אף להפסקות היתה קריאה ת"ל וידבר כו' ומה היו הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן וכו'. וצריך להבין דמה ס"ד שיהי' קריאה להפסקות. הענין הוא דאמר דהפסקית היו משמשות וכו' למשה להתבונן בינה ליבא וכמש"נ ולבבו יבין היינו שיכנס ללב. ועיקר הד"ת הוא יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו וז"ש יכול להפסקות היתה קריאה והיינו שהי' מצד השי"ת, תלמוד לומר וידבר לדיבור היתה קריאה. והיינו הד"ת הופיע השי"ת מצדו, וזה שקדמה קריאה לשון חבה לשון שמה"ש משתמשין בו שנ' וקרא זא"ז וגו' והיינו דג' קדושות קק"ק מורה על קדושות הנ' אבות (כמשנתכ"פ) קדיש בשמי מרומא כו' נגד אברהם אבינו ע"ה, קדיש כו' עובד שמדתו אמת וכתיב שפת אמת תכון לעד, ולמעלה מיכאל וגבריאל נגד חו"ג מדת אברהם ויצחק, אוריאל נגד ק' יעקב אבינו ע"ה, והקריאה ג"כ שיופיע בכנסת ישראל קדושת הג' אבות. ועל ידי הקריאה לשון חיבה זוכין ישראל לד"ת מצד השי"ת שכל האבות קדושתם ד"ת, אברהם בו התחיל הד"ת יהי אור זה אברהם (ב"ר פ"ב) ויצחק אבינו ע"ה אורייתא מסטרא דגבורה קא אתיא (זח"ג פ' ע"ב) ויעקב אבינו ע"ה תתן אמת ליעקב אמת זו תורה (ברכות ה:) אבל להתבונן שיכנס ללב בינה לבא, הוא יפתח לבנו בתורתו זה צריך האדם להשתדל מעצמו, ולהתפלל להשי"ת הוא יפתח לבנו וכו' ואז זוכה שיכנסו הד"ת ללב, ויאירו בלבו, והאר עינינו בתורתיך ושבת יש בו השפעה מתורה שבעל פה כמו שאמרנו מכבר שהוא כנגד מלכות פה, ויום השביעי דא תורה שבעל פה:
2
ג׳במדרש (ויקרא רבה פ"א) ר' תנחומא פתח יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת וכו' מתלא אמר דעה קנית מה חסרת וכו' יש זהב הכל הביאו נדבתן למשכן זהב וכו', ורב פנינים זה נדבתן של נשיאים וכו' לפי שהיה נפשו של משה עגומה עליו ואמר הכל הביאו נדבתן ואני לא הבאתי אמר לו הקב"ה חייך שדיבורך חביב עלי יותר מן הכל וכו' להבין זאת מה זה הצער למשה רבינו ע"ה בזה שלא הביא נדבתו זהב כי בוודאי הוא מפני שלא היה לו אז מה להביא כמ"ש (סוטה יג.) עה"פ חכם לבב יקח מצות שכל ישראל עסקו בביזת מצרים והוא עסק בעצמות יוסף והלא אמרו ז"ל (מנחות קד: ובפירש"י) שנאמר במנחת עני נפש כאלו הקריב נפשו, אמנם הענין הוא שיש ב' כתרים כתר מלכות וכתר כהונה וזהו יש זהב הוא מלכות שמרמז על השלחן בצפון וכמ"ש (ביומא ע"ב:) דזר של שלחן הוא כתר מלכות, וכמש"נ מצפון זהב יאתה והיינו בחינת היראה והצמצום שע"ז רמזו ז"ל (בב"ב כה:) הרוצה להעשיר יצפין היינו מי שהוא בבחינת צפון ביראה גדולה וצמצום בעצמו זוכה לעשירות בפועל, מפני שירא שלא יקלקל לו העשירות כמש"נ בשלמה רש ועושר אל תתן לי פן אשבע וכו' ועי"ז זכה לעשירות והוא מדת מלכות הפלגת היראה וההכנעה בלב כמו"ש (ברכות לד:) מלך כיון שכרע שוב אינו זוקף. ועי"ז היה להם עשירות זהב בפועל ג"כ כמו"ש (הוריות ט.) יצא הנשיא שאינו בא לידי עניות והוא היראה שבלב כמ"ש (יומא עב:) עה"פ ולב אין מי שיש בו וכו' ואין בו יר"ש וכדאיתא בס"י הלב באיברים כמלך במדינה. ורב פנינים הוא נגד כתר כהונה כמ"ש (הוריות יג.) יקרה הוא מפנינים מכה"ג שנכנס לפני ולפנים וכן הי' בפועל שהביאו פנינים דהוא אבנים טובות לבגדי כה"ג והוא בחי' חכמה שבמוח דהיא הנשמה שבמוח שאין בה פגם וקלקול לעולם כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה היא וזהו בחי' אהרן הכהן שלא היה בו שום חטא ועון, כי גם החטא של מי מריבה שנאמר בו יען לא האמנתם בי בלשון רבים איתא ע"ז במדרש (במד"ר פ' י"ט) המשל לבע"ח שבא לטול גורנו של לוה ונטל שלו ושל שכנו כי באמת על אהרן לא היה שום חטא גם במי מריבה, וכמו"כ נאמר בכהן המשיח כי יחטא לאשמת העם כי גם השוגג שאירע לו הוא אינו כשאר אנשים שנאמר ואלוק' אינה לידו מסיבתו רק סיבת הכהן הוא מאשמת הציבור, ולכן לא נאמר בקרבן שלו ונסלח לו מחטאתו אשר חטא כמו שנאמר בכולם, והרמב"ן הק' עמד בזה וכתב שהוא מפני שלרוב מעלתו לא נגמר בזה הכפרה, וי"ל כדברנו מפני שאין לו צורך בכפרה מפני שהחטא לא היה מצדו, ועכ"ז וכלי יקר שפתי דעת כי משה רבינו ע"ה הי' מצר בזה שלא הי' לו שייכות לזהב ולפנינים דהיינו מלכות וכהונה כמש"נ לו אל תקרב הלום אין הלום אלא מלכות אין הלום אלא לכהונה שמות רבה פ"ב) וע"ז נאמר לו כלי יקר שפתי דעת מתלא אמרי דעה קנית מה חסרת כי בחי' מלכות בעצמה שהוא הבינה שבלב יוכל ליארע בה קלקל ע"י הלב כסיל וכמו שמצינו במלכים שלא היו כשורה, וגם לבחי' הכהונה שהוא החכמה שבמוח בלבד יוכל גם כן להתהוות עוד איזה קלקל ע"י הלב שממנו תוצאות חיים להמוח, רק שורש הקיום הוא ע"י הדעת שמחבר החכמה שבמוח עם הרצון שבלב ועי"ז הוא נשמר שלא יתקלקל גם בחינת החכמה כמש"נ ושפתי כה"ן ישמרו דע"ת, וזהו עיקר כח משה רבינו ע"ה בחי' הדעת שהוא כתר תורה ועל ידו דייקא נתקיים הכתר כהונה, וזהו הדרוש על ויקרא אל משה כדאי' במדרש (פ"ז) שעמד לו מן הצד כי ספר ויקרא נקרא תורת כהנים מפני שכל עניינו מקרבנות ועירכין שהוא שייך לכהנים דוקא וחשב משה רבינו ע"ה שאין לו שום שייכות לבחינה זו ע"ז נאמר כאן דייקא ויקרא אל משה להודיע לו שעיקר ענין קדושת תורת כהנים נשתלם ונתקיים דייקא על ידי בחינתו שהוא בחי' הדעת המקשר המוח עם הלב וכדברנו הנ"ל:
3
ד׳ויקרא אל משה. בזה"ק (ג' ע"ב) פתח ר"ח באתי לגני וגו' אריתי מורי וגו' אכלו רעים וגו' מאן דמזמין לאחרא כד מזונא מתתקן קמי', בתר דאיהו אכל היאך יזמן לאחרא והאריך בזה"ק ולא ביאר תירוצו, אך המכוון במ"ש ר"י אמר לא אזדווגא קב"ה בכנסת ישראל אלא בזמנין דאלין שית אתרוון משקיו דנחלא דלא פסק. והיינו דמפרש באתי לגני על המשכן והיינו כנסת ישראל ובזוהר הקדוש (פקודי רכ"א ע"ב) מאן עדות כד"א שבטי י"ק עדות וגו' אלין תרין אתוון סהדן סהדותא בכל אתר וכו' והיינו לוחות שניות שכוללין ג"כ תורה שבעל פה כמ"ש (במ"ר תשא פמ"ו ומ"ז) והם ב' עדות י"ק חכמה ובינה שהוא מבין דבר מתוך דבר דהיינו תורה שבעל פה ומפרש אריתי מורי וגו' על ו' הקצוות והיינו דו' כולל כל ו' המדות ומקודם אלין שית אתרוון משקין דנחלא דלא פסק והוא כעין מ"ש בזוהר הקדוש (יתרו פ"ח ע"א) והאי יומא מליא רישי' דז"א מטלא דנחית מעת"ק ואטיל לתת"ק שמקודם אילן שית אחריון דמליא רישי' דז"א מטלא דעתיקא. ומזכיר אכלתי יערי שתיתי ייני האכילה שהוא לכו לחמי בלחמי נהמא דתורה שבכתב שתיתי ייני יינא דאורייתא דבעל פה כמו"ש בזוהר הקדוש (רע"מ עקב רע"א ע"ב) ואחר כך אטול לחת"ק, וצריך להיות ההמשכה ג"כ מחו"ב שהוא חכמה קודש עלאה ובינה מבין דבר מתוך דבר והיינו התורה שבעל פה הכלול בתורה שבכתב כמו שהיו אלמלא חטאו ישראל שלא היה נותן להם אלא ה' חומשי תורה כמ"ש (נדרים כב:) ואז היה כל אחד מישראל משיג התורה שבעל פה הכלול בה' חומשי תורה, וזהו אכלו רעים לעילא היינו חו"ב תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין באחדותא בחדוותא וזהו אכלו רעים נהמא דאורייתא דבכתב ה"פ אורה כנגד ה' חומשי תורה (כמו"ש ב"ר פ"ג) וכלול בהם התורה שבעל פה מבין דבר מתוך דבר וזהו חמרא דמנטרא ומש"ה כתיב בהו אכילה, שתו ושכרו דודים אינין לתתא והיינו זיווג קב"ה ושכינתי' וזהו שתו ושכרו שהיא יינא דאורייתא דבעל פה שהוא מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה והוא לוחות שניות שכלול בהם מדרש הלכות ואגדות (כמ"ש במ"ר שם) והיינו התורה שבעל פה שהוא הרב חכמה הבאה לתקן הרב כעס, ואחר כך בזוה"ק (ד' ע"ב) ר"ש פתח הנצנים שילטנותא דרברבי עמין דלא ישלטו בהו כו' והיינו כל קליפות הע' אומות שכלולים בקליפת אדום וישמעאל ל"ה מימינא ול"ה משמאלא וכשהוקם המשכן עת הזמיר הגיע לזמר ולעקר ולבטל כל הקליפות והם א' עם שיעבוד מלכיות ויתבטלו כל כחות האומות ג"כ. וקול התור נשמע בארצנו ומדקדק הזוה"ק למה לא כתיב נשמע בארץ, ומפרש בארצנו דא ארץ דלתתא דאחסנו ישראל על ידא דיהושע. והיינו תורה שבעל פה שעיקרה באר"י כמש"נ כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים ושם הי' לשכת הגזית שממנה יוצאה תורה לכל ישראל כמ"ש (סנהדרין פו:) וזהו שדקדק דאחסנו ישראל על ידא דיהושע. שיהושע היה הראשון שחיבר ספר אחר תורה שבכתב ובגמרא (נדרים כב:) אמר שאלמלא חטאו היה נותן להם גם ס' יהושע בערכה של א"י הוא. והיינו חלק כל אחד מישראל בתורה שבעל פה. והי' כל אחד מכיר ומשיג חלקו בתורה שבעל פה הכלול בתורה שבכתב וכ"כ בזוה"ק (תרומה קלז ע"ב) דמ"ש משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע על תורה שבעל פה אתמר דאלו תורה שבכתב הא כתיב ויצו משה את הלוים וגו' ודא ללואי וכו'. ואחר כך אמר קול התור דא תורה שבעל פה דתורה שבכתב איקרי תורה סתם וכו' ואף דתורה שבעל פה נקרא אורה לשון נקבה ותורה שבכתב תורה אור לשון זכר וכמו שאמרנו בפי' הגמרא (מגילה טז:) אורה זו תורה דתורה שבעל פה מקבל מתורה שבכתב. אך הענין הוא דה' בתראה הוא מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה ותורה שבכתב נקרא תורה תור ה' שתורה שבעל פה כלול גם כן בתורה שבכתב וכמו ה' תתאה שהיא אחר הוא"ו שבשם הוי'. ותורה שבעל פה קול התור ה' מקודם ומקבל מתור לשון זכר שהיא תורה שבכתב. וקול התור הוא חיות דתורה שבעל פה קול אתי לדיבור שהוא דבר ד' זי הלכה כמ"ש (שבת קלח ) וכ"ז פתיחה לפסוק ויקרא אל משה דכיון שנגמר המשכן על ידי השי"ת דכתיב וכבוד ד' מלא את המשכן וזהו כלת משה חסר ו' כלת משה ודאי וכן נקרא שבת כלה מלכתא וז"ש ישמח משה במתנת חלקו שהוא כלת משה. ולא יכול משה לבוא אל אוה"מ וגו' והה"ד באתי לגני וגו' דכתיב ויקרא אל משה ההיא כלה דכל ביתא ברשותא דילה ושבת ג"כ מלכות פה תורה שבעל פה:
4
ה׳ברקנטי ר"פ זו. והבן כי באברהם נאמר והוא יושב פתח האהל כי לא נכנס באהל רק בפתח אמנם במשה רבינו ע"ה נאמר מאהל מועד כי נכנס באהל ומשם נסתכל באספקלריא המאירה. והיינו דאברהם אבינו ע"ה ג"כ זכה והו"א ו' ת"ת הבריח התיכון. הו"א הנעלם עתיקא סתימאה דכלא (כמ"ש אדר"ז ר"צ ע"א) אך כ' יושב פתח האהל. שאז במילה הובטח על עצמו שלא יתקלקל עוד ח"ו. ויזכה לכל שם הוי"ה עם תגו של יו"ד שמורה לכ"ע וכמ"ש (זח"ב ל"ו ע"א) דהוי אשרי בגלויא דא וכו' האהל הידוע. וכמש"נ אחר נסיון העשירי ואברהם זקן בא בימים ביומין עלאין כמ"ש בזה"ק (ח"א קכ"ט ע"א) וזכה למדת זקן ואז כ' וה' ברך את אברהם בכל בת היתה לאברהם אבינו בכל שמה בת יהבה לאברהם (כמ"ש זח"א רי"ט ע"א) והיינו שאז הובטח לו שיצא ממנו כללא דכנסת ישראל. אבל מכל מקום לא נכנס באהל רק בפתח. אבל במשה רבינו ע"ה כ' מאהל מועד שהוא היכלא עלאה טמירא דכלא שנסתכל באספקלריא דנהרא (כמ"ש יבמות מט.) וכ' מאהל מועד לאמור ופירש"י צא ואמור להם וכו' והנראה שהדקדוק הוא על יתור הל' של תיבת לאמור בנ' אחר כך דבר אל בני ישראל וגו' וי"ל דהא לאמור היא אמירה בחשאי כד"א ואמרת בלבבך (זח"א רל"ד ע"ב) והיינו שיופיע ממדרגתו לישראל שיוכלו לזכות מעין מדרגתו. וזה זוכין רק ע"י מסירת נפש כמו שזכה אברהם אבינו ע"ה ע"י נסיון העקידה. שהיה כעין מסירות נפש. וכן הורה סדר הקרבנות שהוא שיראה א"ע כאלו הוא שחוט כאלו הוא זרוק כאלו הוא נשרף כמ"ש ברקנטי ובזה"ק. ואף שהקרבנות באים על שוגג ואינו מחויב מיתה. רק לזכות להשיג מהשורש הגבה למעלה והוא יו"ד וקיצו ש"י מכ"ע. והיינו שער הנ' שנמסר לבע"ת. שהוא מקום שהבע"ת עומדים וכו' כמ"ש (ברכות לד:) והוא מהדעת פנימיות מכ"ע. זה לא יוכלו להשיג רק ע"י מס"נ שיראה כאלו הוא נשחט וכו' ועי"ז. יוכלו לתקן אף אם שכח עיקר השבת דהוא כללא דכל אורייתא כלה. מ"מ המס"נ יוכל לתקן מהשורש. ע"י תשובה שיזכה לשבת עלאה דהוא תשובה עלאה. וזהו מעין מדרגת משה רבינו ע"ה אספקלריא דנהרא. רק שהוא זכה לזה בלא שום קלקל מעולם. והיה סוד הדעת. והבע"ת זוכה לשטר הנ' שנמסר לבע"ת שהוא גם כן מסוד הדעת (ונת' במ"א).
5
ו׳במ"ר (פ' זו פ"ג טוב מלא כף נחת זה יום השבת ממלא חפנים עמל אלו ו' ימי המעשה כו' ויש להבין אם על הריוח קאי שבו' ימי המעשה מרויחים מלא חפנים רק דהוא עמל ובשבת מרויחין כף א' והוא נחת. הא בשבת מרויחין הרבה כמו שנדרש ברכת ד' תעשיר זו השבת (כמ"ש ב"ר ר"פ י"א) ובזכות שמכבדין השבת מתעשרין (כמ"ש שבת קי"ט.) ואם קאי על העמל ומלאכה שבשבת הוא רק כף אחת ובימי המעשה חפנים ג"כ קשה דבשבת אין שום מלאכה אף בכף אחת, גם הא דמסיק במ"ר תדע לך שכן אין ישראל נגאלין אלא בזכות שבת ואם קאי על מעשה עולם הזה פשיטא דמעשה חול הוא רשות ושבת מצוה, אך הפי' הוא על מי שעוסק בימי המעשה גם כן בעבודה ועמל שנברא לתכליתו שנקרא גם כן עמל כמ"ש (סנהדרין צט:) לעמל תורה נברא וכמו"ש (פ"ו דאבות) ובתורה אתה עמל וכמ"ש (תו"כ פ' בחקותי) שתהיו עמלים בתורה, ועמל זה נקרא מלא חפנים ע"ד שמצינו ברבי (כתובות קד:) שיגעתי בתורה בעשר אצבעותי והיינו מלא חפנים, ואף שד"ת עמל פה מ"מ עיקר הלימוד להביא לידי מעשה וקיום המ"ע הוא ע"י מדת אהבה וחסד דרועא ימינא, והשמירה ממל"ת הוא ע"י הגבורה והפחד דרועא שמאלא, ומי שאין בו י"ש נקרא התורה אצלו מחור ביד כסיל כמ"ש (יומא עב:) וחסד וגבורה תרין דרועין שהם כלי המעשה. ואברהם אבינו ע"ה הי' מרכבה למדת חסד כמש"נ חסד לאברהם ומדתו הי' הזריזות למ"ע כמ"ש (חולין טז.) קרא זרוזותי' דאברהם קמ"ל. ויצחק אבינו ע"ה הי' מרכבה למדת גבורה פחד יצחק והוא השמירה מהרע. ובזוהר הקדוש (פ' זו י"ב סע"א) דשלמים מכפר על מ"ע ומל"ת ומסיק המשל דא אברהם כו' ופחד דא יצחק כו עושה שום במרומיו דא יעקב כו' בגין דאחיד להאי ולהאי ושלמים אחידן במ"ע ובמל"ת וכו', והיינו דמ"ע מצד האהבה וקיום מל"ת מצד היראה כמ"ש בירושלמי (פ' הרואה הובא בתוס' סוטה כב:) וכן זריזות שהי' זרוז לעשות מצות בפועל. וזהירות הנזהר מעבירות שלא יכשל כמ"ש (בפירש"י לריף פ"א דע"ז לדף כ:) וזהו שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה שאמר רבי דהיינו ע"מ לעשות חסד דרועא ימינא וגבורה דרועא שמאלא. וכן תפילין של יד על יד שמאל ידכה יד כהה היינו העצלות שלא לעשות רע ויד ימין שהוא פשוטה במצות כמ"ש (תנחומא ויצא ג') שבכ"מ נקרא המעשה טוב למיימינים בה וההיפוך למשמאילים בה כמ"ש (שבת פח:) וז"ש ממלא חפנים עמל והיינו עמל תורה שהוא בעשר אצבעות בתרין דרועין ימינא ושמאלא וכאמור. ושבת כף נחת דמ"ד לא נתנו שבתות אלא להתענג (בירושלמי פט"ו דשבת) מוקי לה בפסיקתא ותנחומא (הובא בב"י או"ח סי' רפ"א) לת"ח שכל ימי המעשה עמלים בתורה ושבתות להתענג. והיינו לקבל ד"ת מצד השי"ת בלא שום יגיעה ועמל רק בנחת ועונג אז תתענג על ד'. והאדם מצדו מחויב רק בשמירת השבת שהוא בשוא"ת ממלאכת שבת ורק זכור בפה רגע א' והשאר הכל הוא בשוא"ת וזהו כף אחת דרועא שמאלא היראה ושמירה ממל"ת. וע"ז מייתו תדע שאין ישראל נגאלין אלא בזכות השבת שנאמר בשובה ונחת תושעון. והיינו שאף בודאי ע"י עסק התורה נגאלין כמ"ש כי יתנו בגוים אתה אקבצם אי תנו כלהו עתה אקבצם כמ"ש (ב"ב ח.) מ"מ עיקר הגאולה בזכות השבת. בשובה ע"י שמשיג האדם מדת יראה ששומרי שבת נקראו יראי שמי כמ"ש (תענית ח:) ואימת שבת על ע"ה כמ"ש (ירושלמי פ"ד דדמאי) ועי"ז באים לתשובה לתקן העבר. ונחת המנוחה בשבת כף נחת אחת ואמה"כ בשובה ונחת תושעון:
6
ז׳ואמר במ"ר אח"ז אלא ורעות רוח רעותי' למיעבד עבידתי' בהון והוא עדמ"ש (ב"מ לח.) אדם רוצה בקב שלו מט' קבין של חבירו ותפוס גוזמא כמש"ש בגמרא. ומדרך לתפוס גוזמא מספר שלם והול"ל מעשר קבין של חבירו. ואמרנו שמרמז על ט' מדות שהוא הקדושה מצד השי"ת. ומדת מלכות קב אחד שלו מצד האדם. והאדם מצדו חבוב עליו יותר קב שלו מפני שבא בעמלו. מט' קבין הקדושה מצד השי"ת שבא במתנה. ומזה הטעם קרו בגמרא (זבחים צא.) מוספי ר"ח מקודש נגד מוספי שבת אף דקדושה שבת הקבועה וקיימא מצד השי"ת מקודש יותר. מ"מ מצד האדם שבת הוי תדיר יותר ור"ח מקודש יותר מפני שהוא קב שלו דישראל מקדשי לה (ונת' במ"א.) וזמ"ש במד' רעותי' למיעבד עבודתי' בהון וכן ג"כ המכוון במ"ש במד' (קה"ר ד') דגרים התם ורעות רוח רעותי' דמתקרי לעי ונגוס, והיינו עדמש"נ יגיע כפך כי תאכל שרצונו של אדם יותר בהקדושה הבאה עליו על ידי עבדיתי'. וכן דרש עוד טוב מלא כף נחת העולם הבא ממלא חפנים עמל העולם הזה כו' כדתנן יפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעולם הזה מכל חיי העולם הבא ויפה שעה א' של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה ופירשו דמייתי ראי' מסיפא דמתניתן. והדיוק למה הביאו הרישא. ובאמת שם במד' קהלת הגי' מהופך מקודם מייתי הסיפא ואחר כך הרישא ולמה מביא שם הרישא. אך מ"ש יפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעולם הזה הוא פ' מלא חפנים עמל והיינו תשובה ומעשים טובים תשובה בא מצד היראה כמ"ש (ע"ז יט.) אשרי איש ירא את ד' שעושה תשובה כשהוא איש וע"י היראה מתבייש ושב על העבר וזהו דרועא שמאלא יראה. ומע"ט דרועא ימינא ימין שפשוטה במצות וזהו מלא חפנים עמל בעולם הזה. וכף נחת א' הוא שעה א' של קורת רוח בעולם הבא דאיתא (ברכות יז.) צדיקים יושבין כו' ונהנין מזיו השכינה ואיתא (שם ס"ד.) ת"ח אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא כו' והק' מהרש"א ז"ל הא עולם הבא יום שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים. ואמרנו שהמניחה הוא מצד השי"ת דבשבת דכ' וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד שהכל טוב מאד והיה לו נייחא מן העולם ועולם הבא שלא יהיה יצר הרע הוא וכלו שבת ומנוחה לחה"עו שהשי"ת יש לו נייחא ומנוחה אבל האדם מצדו ת"ח אין להם מנוחה שיש מדריגות רבות בקדושה וילכו מחיל אל חיל ממדרגה למדרגה. וזהו כף אחת אך להיפוך משבת דעולם הזה. דשם הוא כף הימינא שהוא להכניס קדושה ללב חכם לימינו. וזה העסק י"ל לת"ח לעולם הבא בכל ימי המעשה. ובשבת נחים כמו שאמרנו שזהו מש"נ יראה אל א' בציון (ונת' במ"א). אבל בדרועא שמאלא להוריק הרע מלב כסיל לשמאלו ולהיות יד כהה להתעצל לבב לעשות רע שהוא שמאל בזה לא יהי' להם שום עסק. וזהו טיב כף נחת עולם הבא ממלא חפנים עמל ורעות רוח בעולם הזה. ודרש גם כן שרוצה בקב שלו יותר רעותי' למיעבד עבודתי' וכן במדרש קה"ר ליתא למ"ש כאן רעותא דרשיעא למיעבד עבידתהון בעמלא הדן כו' רק אותי הדרש ורעות רוח רעותי' דמתקרי לעו ונגיס קאי על שני הדרשות העהו"ז וששת ימי המעשה שמצד האדם זה חבוב לו יותר שהוא קב שלו אבל העיקר הקדושה הוא מלא כף נחת שהוא העולם הבא ושבת שהוא מעין עולם הבא. והקדושה בא אז בנייחא ועונג שבת. ובשובה ונחת תושעון:
7
ח׳בספרי (בהעלותך) וביום שמחתכם אלו שבתות. ולמה נקרא שבת יום שמחתכם. ובכל המועדים מצינו מצות שמחה בתורה ובשבת לא מצינו. אך בזוהר הקדוש (פ' זו כ"ג ע"ב) ולא אמר איתא אלוה עושי ניתן זמירות בלילה, עושה עשנו מיבע"ל, אלא בשעתא דב"נ קאים בפלגו לילא ואשתדל ברינה דאורייתא דרינה דאו' לא אתקרי אלא בלילה כו' כד נהיר יממא קב"ה וכנסת ישראל מתקנו לי' בחד חוטא דחסד לאשתזבא מכלא וכו'. דתורה שבעל פה בליליא שלטא יתיר מיממא כמ"ש בזוה"ק למעלה (ע"א) ותורה שבעל פה נקרא רינה וזמרה מפני שתורה שבעל פה שהיו למדים בע"פ היו רגילים ללמוד בניגון כדי לחזק הזכרון כמ"ש (מגילה לב.) ושונה בלא זמרה וכן גמרא גמיר זמורתא תהא (שבת קיג.) ואמרו (ע"ז יט.) לגרוס אינש וכו' אע"ג דלא ידע מאי קאמר כדי לזכור השמיעה ע"פ וכן במ"ר (קהלת ז' ה') טוב לשמוע גערת חכם וגו' אלו המתורגמין שמגביהין קולם בשיר להשמיע את העם וכ' קומי רוני בלילה וגו' אין רינה של אדם נשמעת אלא בלילה (כמ"ש מ"ר מצורע פ' י"ט) וכן דרשו גם בגמרא (חגיגה יב:) כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום כו' מ"ט משום ובלילה שירה עמי דבלילה עוסקין בתורה שבעל פה שא"צ להסתכל בספר ונקרא שורה כאמור שהיו נוהגין לשנות בזמרה וזהו הנותן זמירות בלילה. וביום הוא זמן מלאכה כמש"נ יצא אדם לפעלו וגו' ובלילה שהאדם פנוי ועוסק בתורה אז השי"ת מושך עליו חוט של חסד שיהי' פנוי אף ביום ויהי' מלאכתו נעשית ע"י אחרים. וזה ולא אמר איתא אלוה עושי שהשי"ת עושה אותו ברי' חדשה למי שעוסק בתורה בלילה כמו בשבת שנקרא בכל שבת כלה מלכתא שמשפיע השי"ת נשמה יתירה חדשה וההפשעה מחסד שם אל מורה על חסד כמש"נ חסד א' כל היום וקאמר קוב"ה וכנסת ישראל מתקנו לי' דרצונו של מקום שישוב הכל כמו שהי' קודם הקלקול שנברא האדם רק לשמש קונו ורק אחר הקלקול נתקלל בזעת אפך תאכל לחם והעוסק בתורה בלילה זוכה לחוטא דחסד ביום שיהי' מלאכתו נעשית ע"י אחרים. וז"ש בזוהר הקדוש מתקנו לי' בחד חוטא דחסד לאשתזבא מכלא וכו'. ומסיק ואינון עבדין לב"נ ומתקנין לי' בכל יומא כד"א ישמח ישראל בעושיו שעי"ז משיג שמחה שנעשה ברי' חדשה וזהו בעשיו, כמו בשבת שנעשה האדם ברי' חדשה כלה מלכתא וכמ"ש בגמרא (ברכות ל:) וגילו ברעדה כתיב אנא תפילין מנחנא וכו', בכל עצב יהי' מותר אנא תפילין מנחנא, שההולך בתפילין וקשור כלו בהשי"ת משו"ה מותר לו השמחה, וזהו ישמח ישראל בעושיו שהשי"ת מושך עליו חוט של חסד שיהי' נעשה ברי' חדשה כמו בתחילת הבריאה ויהי' מלאכתו נעשית ע"י אחרים והוא ישב כל היום בתכילין וזהו אלוה עושי, ובגמרא (שבת לא.) כשמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה והקשו בתוס' (קידושין מ:) ממ"ש שם אין תחילת דינו של אדם אלא על ד"ת וכו' אך הענין הוא עפמ"ש בזוה"ק (בשלח ס"ב ע"ב) ת"ח עד לא יהיב קוב"ה אורייתא אבחין בין אינון בני מהימנותא ובין אינון דלאו בני מהימנותא וכו' ובמה אבחין לון במן. ואחר כך מסיים ואינון דלא אשתכחו בני מהימנותא מה כתיב בהו שטו העם ולקטו שטותא הוו נסבו לגרמייהו בגין דלא הוו בני מהימנותא מה כתיב וטחנו ברחיים וגו' מה אטרוח לון כל האי וכו', דמי שהאמין בד' אכל המן כמו שהוא וידע שהשי"ת נותן בו כח לקיום החיים וגם לא עמל לאסוף וללקוט, ומי שלא האמין עמל וטרח ואחר כך טחנו ברחיים וע"ז שואלין לו לאדם נשאת ונתת באמונה שהאמין בד' וממילא לא היה מוטרד בפרנסתו וקבע עתים לתורה וזהו תחלת דינו על ד"ת. וזהו שאמר כאן בזה"ק כדין אינון בני מהימנותא קיימן ויהבין גבורה וחילא לכנסת ישראל ודין איקרו רנה דאורייתא וכו'. ובשבת תיכף בכניסת השבת ישראל מקבלין את עול מלכותו סעודתא דחק"ת ואינו ניכר עוד השביתה. שבלילה אינה זמן מלאכה. רק עתי"ק וז"א אתין לסעדא בהדה שהשי"ת מעיד על ישראל שישבתו אף ביום וישמרו כל השבת ובשבת בבוקר שבא זמן יצא אדם לפעלו וישראל שובת ממלאכה אז הוא סעודתא דעת"ק דאברהם חוטא דחסד. אך אינו עוד בהתגלות דמי יודע אם יגמור את השבת בשבותה: ולערב כששבת כל היום אז הוא סעודתא דז"א שהוא בהתגלות ששמר כל השבת וזהו ישמחו במלכותך שומרי שבת היינו ששובתין ממלאכה ונקראים בני מהימנותא שאו"ה אינם מאמינים שיוכל האדם לשבות חלק שביעית מהשנה בכל שבת וכמ"ש (מעילה יז.) א"כ לא יעשו מלאכה בשבת ויענו. וישראל בני מהימנותא שובתין ונעשים ברי' חדשה וישמחו במלכותך כד' א ישמח ישראל בעושיו וכאמור. וז"ש בספרי וביום שמתחכם אלו שבתות שישראל שמחים בו שנעשים ברי' חדשה, וקוראי עונג שישראל מענגין את השבת מתוך שמחה ומוציאין עוד הוצאות על יום זה ששובתין בו והוא יום שמחתכם כמ"ש (תענית סופ"א) ולישרים שמחה ולישרי לב שמחה שאין להם פחד מיצר הרע שהאכילה הוא בקדושה ואינו מביאו לידי היצר הרע והאי יומא יומא דנשמתין ולאו יומא דגופא כמ"ש בזה"ק (ויקהל שם) ובזה יש להם שמחה בהשביתה ונעשים ברי' חדשה ונקראו סעודתא דמהימנותא שלימתא ויום שמחתכם:
8
ט׳ואם זבח שלמים קרבנו. (בזה"ק זו יא ב) רש"א כ' עשרה עשרה הכף בשקל הקודש עשרה עשרה למאי קא אתיא אלא עשרה למעשה בראשית ועשרה למ"ת וכו' אתקלו כחדא בשקולא חדא. וחשוב שם הדיבור הראשון אנכי וגו' נגד מאמר הראשון יהי אור וכו' ודיבור הרביעי זכור את יום השבת לקדשו נגד מאמר תדשא הארץ דשא עשב אימתי אתרביאת ארעא קדושא ואתעטרת בעטרהא הוי אמר ביום השבת דהא כדין וכו' לאפקא דשאין וברכאן לעלמא. והנה המאמר הד' תדשא הארץ היא נגד מדת חסד כי ג' מאמרות הראשונות המה נגד כח"ב ומאמר זה הרביעי הוא נגד מדת חסד שהוא התפשטות חסדו ית' להשפיע מזונות לברואיו שהוא קיום החיות להאדם עוד טרם הבראו. כי אלקים עשה את האדם ישר היינו שיהי' ניזון בג"ע מפרי העץ הגן וזהו שורש החיים שלו בקדושה כמש"נ ויחזו את א' ויאכלו ואמרו ז"ל (זח"ב קכ"ו ע"א) אכילה ודאית אכלו וזני גרמייהו והיינו שורש האכילה ושתי' של ד"ת כמש"נ לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי וכענין אכילת המן שהי' לחם מן השמים וכמ"ש בזוהר הקדוש (זח"ב ס"א ע"ב) אינון דמשתדלין באורייתא מזוניהון מאתר עלאה יתיר כמ"ד החכמה תחי' את בעליה והיא שורש מדת החסד כמ"ש (פסחים קי"ח.) על כ"ו כי לעולם חסדו שבהלל הגדול מפני הכ"ו דורות עד שלא נתלה התורה והקב"ה זן אותם בחסדו ומפני זה נקרא הלל הגדול שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזון לכל בריותיו דחתימת הלל הגדול נתן לחם לכל בשר וגו' ואח"ז הודו לא' השמים כי לעולם חסדו שמזה בא הודאה לא' השמים שיושב ברומו של עולם ומחלק מזון מאתר עלאה יתיר. והכרה זו היא ע"י כח התורה והיינו אינון דמשתדלין באורייתא המה מכירים כי מזוניהון מאתר עלאה יתיר. מה שאין כן קודם מ"ת הי' צריך לזונם בחסדו ית' והנה זהו נגד מדת חסד לאברהם שהי' זן ומפרנס לכל העוברים ושבים. וגם המאמר תדשא הארץ הי' ביום הנ' לשי"ב שהוא נגד בחי' אמת ליעקב שנתאמת בו החסד מהניתן קיום לעולמי עד כמש"נ ביעקב האלקים הרועה אותי מעודי וגו' שהוא הכיר זה ובו נתברר מדת החסד לאברהם שגם אברהם נקרא ישראל (כמ"ש ב"ר פ' ס"ג) והמאמר הזה הוא נגד דיבור הד' זכור את יום השבת לקדשו ודרשו ז"ל (במד"ר פ' י') במה אתה מקדשו במאכל ובמשתה כי עיקר השראת הקדושה של שבת באה ע"י אכילת הג' סעודות של שבת שהיא מכח התורה לכו לחמו בלחמי כי בשבת ניתנה תורה לישראל (כמ"ש שבת פ"ו:) והיינו נהנה מסעודה שת"ח מסובין בה כאלו נהנה מזיו השכינה (כמ"ש ברכות סד.) וכמ"ש (שבת קיט.) מי עדיפת לן מינה וגם השבת היא מעין עולם הבא שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה וזהו נגד המאמר תדשא הארץ אימת אתרביאת ארעא קדישא. וגם לפי הזהר מאמר הג' הוא יקוו וגו' נגד בינה שהיא גילוי הארץ דגם היא נקראת ארץ כמ"ש כ"י יש להם חלעוה"ב דכתיב. ועמך וגו' ירשו ארץ. ובינה היא עלמא דאתי ועז"א ארעא קדושה. כי בשעת הבריאה הי' כלל הארץ בקדושת ארץ ישראל ואתעטרת בעטרהא הוי ביום השבת כי לאחר הקלקול נתקון זה עכ"פ ע"י קדושת סעודת שבת וכמ"ש בזוהר הקדוש (ויקהל) האי ריחא אתפניא כל יומא מרוחא עלאה דעתיקא וכו' וביומא דשבתא אתענג מענינא דגופא מסעודתא דמהימנותא ואתעטר וכו' בעטרה דלעילא ולתתא. כי ענין עטרה היא מבחי' הכתר המקיף על הראש והיינו האור מקיף שהוא למעלה מהשגת המוחין שאינו יכול להכילו בכלי המוח והוא בחי' אין שהוא מילא כמ"ש (מגילה ג.) אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי וכענין מ"ש ד' יהי' בכסלך בדברים שאתה כסיל בהם והיא ע"י תוספת נשמה חי' י' מבחי' עת"ק דאתין לסעדא בהדי' דהא כדין אפיקת ארעא ברכאן לעלמא והיא דייקא ע"י קדושת שבת שנאמר בו ויברך והוא שיום השבת הוא מקירא דברכאן דכולא בי' וכמש"נ בגמר מלאכת המשכן ויברך אותם משה. ואיתא בזוהר הקדוש פקודי (רכ"א הע"ב) ומה ברכה בריך לון יהא רעוא דתשרי ברכה על עובדי ידיכון וכן האי ויברך דיוהש"ב וכמ"ש בתנחומא (ר"פ פקודי סי' ב') בבריאת עולם כ' ויברך ובמשכן כתיב ויברך וכו'. וע"כ ר"ל האי ויברך דשבת שיהי' מקורא דברכאן כמש"נ והי' ברכה:
9
י׳והנה בגמרא (ר"ה לב.) איתא עשרה מאמרות למע"ב הי ניהי ויאמר דבראשית ט' הוי ומשני בראשית נמי מאמר הוא. ובזוה"ק מתחיל חשבון מאמר הראשון יהי אור יגד אנכי ומאמר עשירי הוא ויאמר וגו' אעשה לו עזר כנגדו ונמצא שע"פ חשבון הגמ' בראשית הוא מאמר הא' נגד מדת כתר שהוא אפיסת השגה למעלה מן המוח כמש"נ ישת חשך סתרו ועכ"ז נחשב למאמר הא' כי לית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא כמ"ש (בזוה"ק ח"ב קפ"ד א') הגם שלא נכתב בו לשון ויאמר עד יהי אור שהוא ראשית התגלות הארת החכמה בחי' יש מאין. אמנם ע"פ הזוה"ק כאן שמאמר הראשון הוא מתחיל מיהי אור מפני שגם האור הזה נגנז לצדיקים לעת"ל מה שאין כן בעולם הזה הוא עוד בהעלם. ומאמר ב' דהבדלה הוא כמ"ש (בברכות לג.) הבדלה שהוא חכמה. והבדלה בין מים למים הוא בינה לבא דשם יש לב חכם וכסיל וצריך הבדלה. והנה לפי חשבון הזה ע"כ מאמר העשירי הוא אעשה לו עזר כנגדו וגם הוא בכלל העשרה מאמרות למע"ב. וי"ל שזהו ענין שני דעות דאיפליגו בגמרא (עירובין יח.) ח"א פרצוף וח"א זנב כי למ"ד פרצוף שמיד נבראו דו פרצופים ולא הי' חסר רק הנסירה במאמר אעשה לו עזר ממילא לא נחשב זה למאמר לתשלום העשרה מאמרות שהרי עיקר הבריאה היתה הקודם וזהו לפי חשבון הגמ'. אבל לפי חשבון הזוה"ק כמ"ד זנב ולא היה עוד שום הכרת פרצוף ממילא היה בזה תשלום הבריאה במאמר אעשה. והנה לפי סדר הגמרא דבראשית נמי מאמר המאמר הרביעי הוא יקוו המים וגו' ותראה היבשה הוא נגד מדת חסד שמזה מתחיל עולם הבנין אחר ג' הראשונות כמש"נ כי אמרתי עולם חסד יבנה והוא מדתו של אברהם אבינו ע"ה כמש"נ אלה תולדות השמים וארץ בהבראם א"ת בהבראם אלא באברהם כמ"ש (בזוה"ק ח"א קנ"ד ע"ב) ומאמר הזה הי' ביום ג' שאומרים בו שיר של יום א' נצב וגו' על שם שגילה ארץ בחכמתי והכין תבל לעדתו כמ"ש (ר"ה ל"א.) והיינו ע"י המאמר יקוו המים אל מקום א'. כי מים המה שורש החסדים והתשוקות וזה הי' מדתו של אברהם אבינו ע"ה שכל תשוקתו ואהבתו הי' להשרש לקיים מש"נ ואהבת את ה' ד"א. אמנם מזה נסתעף בעולם גם חסדים המדומים לאהבת זרות שנקראים מים הזדונים וע"י המאמר יקוו המים וגו' נכנעים כל החסדים ואהבת זרים המדומים להקדושה. ועי"ז נתגלה הארץ בחכמתו שיהיה כל האהבה רק לשמו יתברך אל מקום אחד ע"י התגלות החכמה כמש"נ ד' בחכמה יסד ארץ ועל ידי זה הכין תבל לעדתו שזהו תשלום מכוון הבריאה ונמצא שהוא מכוון נגד דיבור הרביעי זכור את יום השבת לקדשו כי זהו גם כן בכח קדושת שבת שהוא תשלום מכוון הבריאה על ידי התגלות הארת החכמה מאתר עלאה וכאמור.
10
י״אוי"ל שענין חילוק הסדר החשבון שבין הזוה"ק ותלמוד בבלי שלנו הוא ע"ד רמז כמ"ש (בפירש"י בראשית וב"ר פ' י"ב) שבכל מע"ב נזכר שם אלקים ובעשי' בפועל נאמר ביום עשות ד' אלקים שמתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים שותפו למדת הרחמים ובודאי שאצלו ית' אין לכנות ח"ו שום שינוי ברצון. אמנם הרמז הוא שענין עלה במחשבה הוא הנהגה עליונה מאד מה שהוא בהסתר ובהעלם מאד ואין בזה שום השגה רק ע"י תורה שבעל פה כמ"ש (מדרות"נ חקת) וכל יקר ראתה עינו זה ר"ע וחבריו שהוא הי' השורש של תורה שבעל פה כמ"ש (סנהדרין פו.) וכלהו [סתומתאה] אליבא דר"ע ובנפשות הללו הוא הנהגה במדה"ד כמש"נ וסביביו נשערה מאד כמ"ש (יבמות קכ"א:) שצדיקים מדקדקין עמהן כחוט השערה. והוא השורש של תלמוד בבלי שנת' עליהם העם ההולכים בחשך ראו אור גדול כמ"ש (מד"ת נח ג') שהקב"ה מאיר עיניהם מאור הגנוז לצדיקים לע"ל ועז"נ בזה"ק דחברין בבלאה ידעין לאתכסאה מילין בגוויהו והיינו שמלבשין כל התורה שבעל פה בהסתר בעניני עולם הזה כענין המחליף פרה בחמור ושאר כל הענינים שבין אדם לחבירו ובזה דייקא נגנזים כל הסודות של הנהגתו ית' וכמו ששמענו בזה מרה"ק זצללה"ה שלעתיד יתגלה שאין שום תנועה בעולם הזה גם בעניני גשמיות שבין אדם לחבירו שיהי' לרבן ובכלם יש הנהגת הקדושה רק שבעולם הזה הוא בהעלם מאתנו וזהו כל ענין גופי הלכות הנאמרים בתלמוד והמה חיים וקיימין לעולמי עד ועל דרך זה מאמר ר"י הטוען אחר מעשה ב"ד לא"כ. אבל דרך לימוד הזוה"ק כל אורות הקדושה המה גלוין ומפורשין לעין בלי שום לבוש והסתר ואלו דא"ח כמ"ש התוס' (ר"ה כז.) על הפלוגתא שבין ר"א ור"א (בר"ה י':) אם בניסן נברא העולם או בתשרי שאלו ואלו דא"ח דבתשרי עלה במחשבה. דהוא הנהגה במדה"ד. ובניסן נברא בפועל. שהוא הנהגה במדה"ר. ועד"ז יובן סדר התלמוד דמאמר הראשון מתחיל מבראשית הגם שלא יוכל הכתוב לתארו בשם ויאמר מפני שרק עלה במחשבה בבחינת ישת חשך סתרו וכאמור עכ"ז מזה דייקא בא התגלות האור של תורה שבעל פה דלית נהורא אלא דנפיק מגו חשוכא מתוך ההסתר שזהו עצם שרש התורה שבעל פה ויהי אור הוא ראשית התגלות בתורה שבעל פה (כמשנ"ת פ' שמות מ"א) וזהו ? לצדיקים לע"ל ולכן נחשבים כל עשרה מאמרות למע"ב רק מה שנאמר בהם ויאמר קודם ויכלו השמים וגו' מה שאין כן מאמר ויאמר וגו' אעשה לו עזר שנזכר על המעשה בפועל אחר הפ' ביום עשות ד"א ארץ וגו'. אמנם בזוהר הקדוש מתחיל החשבון מאמר הא' בויהי אור והיינו התגלות בפועל ולכן גם המאמר אעשה לו עזר נחשב בכלל הי' מאמרות וכאמור דזה תלוי בפלוגתא (דעירובין שם) דח"א פרצוף ואלו ואלו דא"ח כדאי' שם בגמ' דבתחלה עלה במחשבה לברוא שנים ולבסוף נברא אחד נמצא שלפי תלמוד בבלי היה נכלל כבר בריאת זכר ונקבה במחשבה של נעשה אדם ולכן לא נחשב אעשה לו עזר בכלל העשרה מאמרות אבל לפי דרך זוה"ק שמתחיל מן ההתגלות בפועל שלא נברא אלא אחד שפיר קחשוב המאמר דאעשה לו עזר בכלל הי' מאמרות, ומ"ש זה ע"פ עשרה עשרה הכף דהוק"ל למה ל"א עשרה הכף האחד כמש"נ שם בקערות ומזרקים. עכ"א דכופל מלת עשרה רומז להנ"ל והני י' דמע"ב שהם כל עניני העולם כלו בשקילא חדא בקדושה כמו עשרת הדברות שהם כלל התורה. כי גם ענייני העולם הכל תורה כנ"ל וזהו ע"י הקטורת:
11
י״בבזוה"ק (שם) יעקב איהו שלים בנין דאחיד להאי ולהאי ושלמים אחידן במ"ע ומל"ת כו'. דשלמים שלימותא דכולא והיינו מה שהשלמים נאכלין לבעלים והוא אכילה בקדושה וכן יעקב אבינו ע"ה הי' הראשון שהוריד מדת הקדושה וכמש"נ והקדישו את קדוש יעקב וברכת אתה קדוש כנגד יעקב אבינו ע"ה כמ"ש (ברע"מ פ' זו ד' א') וזה מ"ש (בב"ר פ' יא) יעקב שכתוב בו שמירת שבת כו' ירש את העולם שלא במדה כו' והיינו דשבת היא קדושה ראשונה שנכתב בתורה כמש"נ ויקדש אותו ובשבת גם כן האכילה בקדושה כשלמים. דיעקב אבינו ע"ה מצדו הי' הקדושה שלא ידע כלל מהנאת הגוף ואמר מה שקל שבקלים אינו אומר כן אלא להוליד תולדות נתכוין כמ"ר (מ"ר ופירש"י ויצא) שלא עלה על דעתו שיש בזה הנאת הגוף שיהי' בושת בדבר זה וכמו אדם הראשון קודם הקלקול דכ' ולא יתבוששו. וזהו קדושת שבת יומא דנשמתין ולאו יומא בו שמירת שבת. וכל העסק שלו שיהי' מטתו שלימה וזה שכרו ירש את העולם שלא במדה ופרצת ימה וקדמה וגו' שתתפשט הקדושה בכל הקצוות. דבזוה"ק מתחיל בפ' עשרה הכף וגו' אלא עשרה למע"ב ועשרה למ"ת דהוקשה לו כפל הלשון דכתיב בכפות זהב יותר ממזרקי כסף וע"ז משני דמרמז עשרה למע"ב ועשרה למ"ת בשקל הקודש דאתקלו כחדא והיינו שכל העולם מלא קדושה כמו עשרה למ"ת שהוא בודאי חכמה קודש עלאה איקרי כמ"ש (זה"ק ח"ג רצ"ז א) כן עשרה מאמרות למע"ב כולו מלא קדושה. דאף ההיפוך הוא מקודש עלאה כמש"נ וירא א' וגו' טוב מאד וגו' שההיפוך להיות טוב מאד וזהו ענין שלמים שנאכל לבעלים שהאכילה והגוף הכל בקדושה. והשייכות לכף מלאה קטורת גם יש עוד שינוי בפ' דבקערות ומזרקי כסף לא הוזכר מלאים סולת ובכתוב כ' כפות זהב שתים עשרה מלאות קטורת. אך זה מיושב במ"ש הזוה"ק לעיל (י"א א') חטאות ואשמות נאכלין לכהנים כו' והם שלוחי דרחמנא ומפלחן המלך אוכלין ומכל קרבני לא חבובין קמי קב"ה כמו שלמים כו' ועילא מכלהו קטורת דאיהו שלים מכלא כו' אלא על שמחה כד"א שמן וקטורת ישמח לב וע"ד קטורת לא מתקרב אלא בזמנה דשמן מתקרב וכו' ואחר כך חשיב עשר שמות שאין נמחקין. והיינו דבקטורת יש עשר סממנין שהם בעצם ריח טוב והוא כנגד ע"ס. שכנגדו יש עשר שמות שאינם נמחקין. והחלבנה שמצטרף עמהם נותן גם כן ריח טוב והוא מרמז לפושעי ישראל כמ"ש (כריתות ו:) והשמחה היא רק ישרים לשמחה שנ' לישרי לב שמחה כמ"ש (סופ"א דתענית) והיינו כשמתיישר הלב וזהו רק כשכלול מעשר שהוא מספר הכולל מכל וכל ושמן מורה על חכמה. שהיא עשר דברות. למ"ת דכ' בהו פקודי ה' ישרים משמחי לב. דלית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא כמ"ש (זה"ק ח"א רב א') והוא הקטורת שאף החלבנה נותן ריח טוב. וזהו שמן וקטרת ישמח לב. והקטורת מעולה יותר משלמים שמברר שאף החלבנה יתן ריח טוב והוא טוב מאד כמ"ש בזה"ק (ח"ב קפד א') דלית נהורא וכו' ולית טבא אלא ההוא דנפיק מגו בישא וכו'. ושלמים מורה שאף הגוף קדוש והאכילה בקדושה. שאין יצר הרע שולט אלא מתוך אכילה כמש"נ ואכלת ושבעת השמרו לכם וגו' ובגמרא (ברכות לב.) מלי כריסי' זני בישא ובספרי (עקב) מייתי מכמה פסיקים. והאכילה שהוא בקדושה אין יצר הרע שולט ע"י. וזהו קדושת יעקב אבינו ע"ה שהגוף קדוש כמו אדם הראשון קודם החטא וזהו קדושת שבת שהאכילה היא בקדושה ושכרו שנותנים לו נחלה בלי מיצרים כמ"ש (שבת קי"ח.) והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו' שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וגו' והיינו שתתפשט הקדושה בכל יוצאי ירכו שמטתו שלימה. וישראל אף על פי שחטא ישראל הוא כמ"ש (סנהדרין מד.) וזהו קטורת קשור קשירו דמהימנותא שאף החלבנה יתן ריח טוב. דהיינו אפילו ישראל שחטא. נמצא יעקב הוא שורש הקדושה כמו השבת, שנזכר בו קדושה הראשונה קדוש יעקב וגו' והוא שלמים שלמא דכלא, ולכן שכר שבת הוא נחלת יעקב, והוא קדושת הקטורת שנמצא בכל מעשי בראשית דדרש בזוה"ק עשרה למ"ת עשרה למע"ב הכף בשקל הקודש אתקלו כחדא וכו' בשקל הקודש. וזש"נ כפות זהב וגו' מלאות קטורת היינו קדושת הקטורת, שהחלבנה שבו נקשר עם עשר סממנים שהם כנגד עשרה שמות שאינם נמחקין ונותן גם כן ריח טוב וזהו העשרה למ"ב גם כן בשקל הקודש, והוא הענין קדושת השבת שכתב האר"י הק' ז"ל דאף שעיקר המכוון שיהי' האכילה לש"ש לענג את השבת מכל מקום כשאוכל להנאת הגוף בשבת הוא גם כן בקדושה כמו קדושת שלמים, ולכן ביעקב אבינו ע"ה כתיב בו שמירת שבת וירש את העולם שלא במדה והיינו קדושת הקטורת, וכן בשבת הוא פריסת סוכת שלום עלינו ועכע"י ועל ירושלים שבכ"מ שישראל שוכן בשבת שם קדושת ארץ ישראל וקדושת ירושלים:
12
י״גבזוה"ק (רפ"ז) אמר ר"י א"ה והא כ' ויקם משה את המשכן וגו' וכ' ולא יכול משה לבוא וגו' וכ' ויהי משה בהר וגו' וכ' ויקרא אל משה משמע דמשה בטורא דסיני הוה בההוא זימנא דקרא לי' וכ' מאהל מועד ואהל מועד לא הוי בטורא דסיני וכו' א"ל בההוא זימנא אשתלימו ארבעין יומן כו' עננא אחרא עלאה הוה מתקין משכנא כו' תרי ענני הוה חד דעאל בי' משה וחד דשארי על משכנא ובס"א ענן דנהיר וענן דחשיך. והכל א' לפי פי' הגה"ה רח"ו ז"ל שפי' חד דעאל בי' משה סוד ענן מלכות, וחד דשארי על משכנא בינה, והיינו ענן דחשיך מלכות מדת לילה, סיהרא שיש דמיכסי סיהרא והוא ענן דחשיך, וענן דנהיר בינה, דחו"ב תרין רעין דלא מתפרשין כמ"ש (בזוה"ק ד' ע"א) ותמיד נהיר מאמר יהי אור שכנגד חכמה, דבשמא קדושא, ובנציצי אורות הביא משמונה שערים צ"ע דהא פ' ויהי משה בהר בסו"פ משפטים ומה שייך לפ' ויקרא אל משה וידבר אליו מאה"מ והניח בצ"ע. ובאמת בתי' הזוה"ק מפורש שבההר הי' אהל מועד ומשכן. והי' שם חד עננא דשארי על משכנא. אך מצינו (חגיגה ו:) לר"ע כללות ופרטות נאמרו למשה בסיני ונשנו באוה"מ, וכל ס' ויקרא נאמר גם כן בסיני אע"פ שלא נכתב כמ"ש בפירש"י, ובר"פ בהר פירש"י מתו"כ מה שמיטה נאמר פרטותיה וכללותיה ודקדוקיה מסיני אף כלן וכו' ומה שפרט בשמיטה ויובל כיון שזה נוהג בארץ ישראל והוה ס"ד שנאמר בביאתן לארץ וקמ"ל שנאמרו גם כן בסיני, ונלמד מכאן לכהת"כ שנאמרו כללות ופרטות מסיני, ובסו"פ התוכחות כ' אלה החוקים וגו' בהר סיני ביד משה, וכן בסוף ס' ויקרא אלה המצות וגו' בהר סיני:
13
י״דוהנה כל ענין הקרבנות לא הוזכר אף בכלל. רק מש"נ בסו"פ יתרו מזבח אדמה וגו' וזבחת עליו וגו' ולא נזכר רק עולות ושלמים ומפרש הזוה"ק כר"ע שכל ס' ויקרא נאמר בהר סיני. וכמ"ש בפירש"י (סוטה לז:) דלר"י הר סיני ואהל מועד חדא הוא ולר"ע תרין נינהו, שנאמרו בסיני ונשנו באה"מ. ולמה לא נזכר רמז מס' תו"כ בהר סיני זולת בסוף הספר. ולכן פירש הזוהר הקדוש שבאמת היה בהר סיני המשכן. והוא שבקי"ס כ' מכון לשבתך וגו' מקדש אד' כוננו ידך ובגמרא (כתובות ה.) ואלו במעשה ידיהם של צדיקים כו' כוננו ידך, והוא על פי מ"ש (מ"ר בשלח ר"פ כ"ג) נכון כסאך מאז משל למלך וכו' משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתיישבה מלכותך וכסאך נכון הוי נכון כסאך מאז מאז ישיר, וכ' השמים כסאי והארץ הדום רגלי והביהמ"ק נקרא הדום רגלי אלוקינו (מכות כ"ד סע"א) וכבר נבנה הביהמ"ק ע"י מעשה צדיקים שקבלו עול מלכותו, וזש"נ כוננו ידך ולא כ' יכוננו ידך מפני שכבר הי' הביהמ"ק בנוי ומשוכלל למעלה, ובשעת מתן תורה דכ' אני אמרתי אלקים אתם, אם היו ישראל זוכין הי' הביהמ"ק יורד בנוי ומשוכלל כמו בנין העתיד שיורד מן השמים בנוי ומשוכלל כמ"ש (פירש"י ר"ה ל'.) והזוה"ק מפרש דהפרשות נאמרו על הסדר ופ' תרומה ותצוה נאמרו במ' יום ראשונים קודם הקלקול ודלא כמ"ש בפרש"י (תשא ע"פ ויתן אל משה) דאין מוקדם ומאוחר בתורה. וכ"כ הרמב"ן ז"ל וכן מפורש בזוה"ק (ויקהל קצ"ה א') וזש"נ בפ' תרומה שנאמר למשה בסיני ועשו לי וגו' ככל אשר אני מראה אותך וגו' ואחר כך בפ' מנורה וראה וגו' אשר אתה מראה בהר, ובהקמה כ' והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר, ובמזבח הנחושת כאשר הראה אותך וגו' והענין דבמ' יום הראשונים בלוחות הראשונות אם לא היה הקלקל ולא נשברו היה משה רבינו משיח כמו שנרמז מה שהי' הוא שיהי' ר"ת משה. עד כי יבוא שילה גימ' משה כמ"ש (זח"ג רמ"ו ע"ב ות"ז תי' י"ח ותי' ס"ט) והי' נתגלה כל הד"ת אתוון עלאין אתוון רברבן כמו שיתגלה לעתיד ע"י משיח. והביהמ"ק הי' יורד בנוי ומשוכלל. ונקרא מעשי ידיהן של צדיקים. שהם יסדוהו ע"י שקבלו עול מלכותו. וזש"נ את תבנית המשכן וגו' וז"ש בזה"ק (רע"ב) אינין מאנו משכנא דלעיל כלהו הוו גו עצנא כו' וכן במנורה שהוא מרמז לתורה שבעל פה כמ"ש (במ"ר תצוה ובהעלותך) באו והאיר לי כ' וראה ועשה בתבניתם וגו', וכן בהקמת המשכן כולו גם כן כ' כמשפטו אשר הראת וגו' ששם אי' הביהמ"ק בנוי ומשוכלל מקי"ם כאמור: וכן במזבח הנחושת כ' כאשר הראה אותך בהר וגו' וכמ"ש בזוהר הקדוש עננא אחרא עלאה הוה מתקן משכנא ותקין פתורי מכל אינון ריחין קדושין (כצ"ל ומ"ש רוחין ט"ס) והיינו ריח נחוח הקרבנות, וזהו גם כן נצרך למעשי ידיהן ש"צ שבהכנתם יזכו שורד בנוי ומשוכלל, ומ"ש תיקון פתורי היינו השלחן שהזיר שעליו רומז לשלחן מלכים כמ"ש (יומא ע"ב:) והוא גם כן מרמז לתורה שבעל פה חכמת שלמה. שהי' מרכבה למ' מלכות, מלכות פה תורה שבעל פה. ומפרש בזה"ק מ"ש בפ' משפטים ויקרא אל משה מתוך הענן היינו עננא דחפא על משכנא שהי' בהר ושם נאמר למשה כל ס' תו"כ, אך לאחר הקלקול נשנה באוהל מועד שבמדבר כר"ע, ומש"נ כאן ויקרא וגו' וידבר אליו מאה"מ מרמז גם כן לאה"מ שהי' בהר סיני, ואף שזה השם נקרא אחר כך ע"ש אשר אועד לך, שם בהר סיני כבר הי' נקרא אוה"מ, שאז הי היחוד בין קוב"ה וכנסת ישראל מקי"ס שקבלו מלכותו ונעשה לב ישראל משכן לשכינה. וזהו שהק' מקודם דאה"מ ביניהו דישראל הוה ולא בטורא דסיני, א"ל בהאי זמנא אשתלימו ארבעין יומין והיינו. שבסוף מ' יום נאמר לו פ' תרומה ותצוה. ויקרא אל משה מאוה"עמ, והיינו דאף דמשה הוה בענן כל מ' יום, תרי עננא הוו חד דעאל בי' משה מ' מלכות, ענן דחשיך, וחד דשארי על משכנא ועז"נ ולא יכול משה לבוא אל אוה"מ וגו', ועז"נ ויקרא וגו', וידבר אליו מאומות העולם:
14
ט״וואח"כ מסיק בזוה"ק ת"ח מה כתיב וכבוד ה' מלא את המשכן מילא לא כ' אלא מלא דהוה שלים לעילא ותתא עם משכנא דלתתא ולכאורה מה נ"מ בין מילא למלא. אך המכוון דאם הי' כפשיטו שאחר הקמת המשכן מלא כ' ה' את המשכן הול"ל מילא, ומדכ' מלא היינו שהי' מלא מכבר כבוד ה'. כבוד דלעילא שהי' מלא את המשכן דלכילא מכבר ולא הי' יכול משה לבוא אל הענן. עננא דנהיר דשארי על משכנא מאז והוצרך להכנה ויקרא אל משה, וקאי גם על משכנא דלתתא וזש"נ דהוה שלים לעילא ותתא עם משכנא דלתתא, והיינו דמשכנא דלעילא בינה וכולל כל ג"ר עד מש"נ כי תבא חכמה בלבך ודעת לנפשך יונעם ושם נתגלה הד"ת אתוון עלאין. ואחר כך אחר הקלקל משכנא דלתתא ממדת מלכות, ומ"מ הקה"ק מורה לכ"ע וכמ"ש בזה"ק (ח"ב קכ"א ע"א) והחכמה מאין תמצא כו' וחכמה נפקת מאתר דאיקרי קודש הקדשים וכמ"ש (ברכות ז.) שהכה"ג בקה"ק ראה שם של כתר יושב על כסא וכו', וזהו ענין עתיקא סתומאי דאיקרו אין כמ"ש (באדר"ז רפ"ח ע"ב) וזהו כבוד ה' מלא את המשכן משכנא דלעילא ועז"נ ויקרא אל משה וידבר ה' אליו ממשכנא דלעילא כל תו"כ בה"ס וזש"נ בסיום הס' אלה המצות אשר צוה ה' את משה וגו' בהר סיני. ולכוונה שניה וידבר ה' אליו מאוה"מ שבמדבר שנשנה באוה"מ וכר"ע, ובשבת הוא פרוסת סוכת שלום עלינו ועכע"י דאף שאין לנו מקדש. מ"מ כשישראל מקבלין עול מלכותו ית' זוכין להתגלות עתי"ק מקדש ה' כוננו ידך ונעשה המקדש ע"י מעשי ידיהם של צדיקים משכנא דלעילא וכמ"ש ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו וכ' עד די כרסיון רמי' ועתיק יומין יתיב ואז יכולין לזכות למקדש אד', והלב נעשה ק"ק מי שזוכה:
15
ט״זבזוה"ק (ג' רע"א) באתר דאיקרי קדש נציץ חד את בטמירו ובגניזא ואיהו את ו' וכו' וקלא הוא נפיק ובטש בכל אינון נציצין דאתוון כחדא נציצו דאת ו' בי' נצילו די' בק' נצילו דק' בר' נציצו דר' בא' ומתחברן כו' נפק קלא מביניהון ומתחברן ברזא דא ויקרא. ומשה היה מסתכל כל אינון יומין דלא עאל. היינו דאף דמשה רבינו באמת הי' מרכבה לשם הוי"ה אות ו' כמ"ש בזה"ק (ח"ג רמ"ו ע"ב) בדרגי' תפארת ישראל ובתיקונים (תי' י"ג תמינאה בהודאה) והא משה תמן הוי כו' דא מגופא ודא מנשמתא והיא הבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה. וז"ש כאן בזה"ק חד את בטמירו בגניזא ואיהו אות ו' כו' ולו באמת נמסר הד"ת אתוון רברבין אתוון עלאין מעין תורה שבעולם הבא. מ"מ משה רבינו יהה כבור שכל השגתו רק מאתוון זעירין א' זעירא דויקרא. והי' הכנתו מנדו שיוכל לכנס לאהל מועד דלעילא משכנא דלעילא ע"י מדתו שהוא ו' לנציצו דאת י' רישא דשמא קדושא כענין מה שנאמר או הגבה למעלה. ואחר כך נציצו די' בק' פו' דאותיות ק"ר מס"א כמ"ש הזוה"ק (ח"א ב' ע"ב) ובגין לאתקיימא נטלו את ש' בגוויהו (וכמש"ש) מכאן מאן דבעי למימר שקרא יטול יסודא דקשוט בקדמיתא, ש' את קשוט דאבהתן דאתייחדא בהו וכמ"ש בזוה"ק (ח"ב כ"ד ע"א) ש' רזא דג' אבהן כו' ובזוה"ק (ח"א כ"ז ע"א) ורזא דאבהן דא הוא יעקב דאיהו כללא דלהון כו' וכ' תתן אמת ליעקב וז"ש דש' את קשוט, ובס' יצירה (פ"ה) המליך את ק' כו' ואדר בשנה. שבאדר זמן מחיית עמלק והוא שורש יצר הרע כמ"ש זה"ק (ח"ג ק"ס ע"א) הא עמלק יצרא בישא. והוא הכנה לחודש ניסן שבו נגאלו מצד השי"ת (כמשנ"ת במ"א) וז"ש במגילה (ו' ע"ב) מסמך גאולה לגאולה עדיף. ובאת ר' נברא יום השישי כמ"ש (בס' יצירה פ"ד) והיינו שאז נברא אדם הראשון שהוא הי' ראוי להיות צדיק יסוד עולם. ונברא ביום ו' שהוא מדת יסוד. ואף לאחר הקלקל. מכל מקום סמוך לכניסת שבת שהוא בתוספת שבת שאז ימות המשיח כ' וירא א' את כל אשר עשה והנה טוב מאד והנה טוב אד"ם כמ"ש (ב"ר פ"ט) ונדרש טוב מא"ד על כל היפך הטוב שאז מצא כל הבריאה חן בעיניו (כמש"ש) עולמי עולמי הלואי תהא מעלות חן לפני תמיד. כמו שהעלת לפני בשעה זו. שמהכל יהי' טוב מאד. דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכה ולית טבא אלא ההוא דנפיק מגו בישא (זח"ב קפ"ד ע"א וז"ש נציצו די' בק' שאז יהיה מחיית עמלק ויהי' הק' קדוש כמ"ש (שבת קד.) ינציצו דק' בר' לתקן שיהי' הכל טוב מאד ואחר כך נציצו דר' בא' זעירא זה כי ההכנה מצד משה רבינו שיוכל לבוא לאה"מ משכנא דלעילא שהוא כ"ע וכ"ע איהו כתר מלכות:
16
י״זומסיק בזה"ק שמצד השי"ת היה צירוף אחר וז"ש לבתר דאתהדרו אתוון הוי מתגלגלין בקולפוי בצרופין דאתוון דהתמסרו לאדם בגנתא דעדן, והיינו כמו אדם הראשון בג"ע קודם התקלקל והתחיל הצירוף מאת א' שמורה פל"א עליון. ונפיק ו' ויהב דוכתא לאת א' לנו ו' שבאמת הו' כולל כל שם הוי"ה ב"ה עם תגו של יוד שמורה כ"ע כמ"ש בזה"ק י' ע"ב ס"ה ע"ב) דבתרי' ק"ב וי' עאל בין ק' ור', והיינו שהתיקון יהיה מצד השי"ת כמו שאמרנו במחלוקת ר"א ור"י דלר"א בתשרי עתידין להגאל ולר"י בניסן (ר"ה יא.) דלשו' אזלו (בסנהדרין צז:) דלר"א נגאלין ע"י תשובה ואז הזמן בתשרי וכשאין כדאין ונגאלין בחסד ד' מצד השי"ת כר"י הזמן בניסן ולכן היו"ד עאל בין ק' ור' ויצא הצירוף אוקי"ר אנוש מפז דפז הוא דבר מועט בעולם וכמ"ש בגמרא (גיטין נח.) תרתי מתקלא איסתרא פיזא נחות בעלמא כו' ואף לפמש"כ תוס' (ע"ז יא:) דתרין אסתרי ל"ד, מ"מ עכ"פ דבר מועט הוא, ומשה רבינו יקר מזה, והיינו שהוא יחיד בעולם כמש"נ ולא קם עוד נביא כמשה. ואמר אבל צרופא לא אתחזי לעינא דמשה כו' בגין דשבחא דב"נ לא מודעין לקמי' כו' והיינו שבאמת משה רבינו זכה להסתכל באספקלריא דנהרא כמ"ש (יבמות מט:) וכמו שזכו ישראל לשעה בשעת קי"ס דאיתא (מכילתא וזה"ק בשלח ס' ע"א) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, אך בפני משה לא גילה השי"ת הצירוף אוקיר אנוש מפז שמורה שהיא יחיד בנביאים, וכמש"נ בשבח הד"ת הנחמדים מזהב ומפז רב, ומש"ה משה רבינו מצדו הי' ההכנה צירוף אותיו"ת ויקרא, ואל"ף זעירא, וע"ז מסיק וסימנך צאו שלשתכם וכ' ויקרא אהרן ומרים וכ' פא"פ אדבר בו' וגו' לא כן עבדי משה ושם נאמר בכל ביתי נאמן הוא, בכל ביתי היינו שהוא שכינתא עלאה שנקרא גם כן בית כמ"ש (זח"ב כ"א ע"ב) בעשרה דרגין אשתכלל דכ' בכל ביתי נאמן הוא ולא נאמן ביתי (ועי"ש בהג"ה רח"ו) וז"ש ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו. אבל משה רבינו בענותניתו לא ידע מזה והוה מסתכל כל אינון יומין דלא עאל בצירוף האותיות ויקר"א. וזה בעצמו היה ההכנה מצדו לכנס לאהל מועד. בעננא דחפי על משכנא דלעילא וכאמור:
17