פוקד עקרים ד׳Poked Akarim 4
א׳והנה בג' אלו שרה רחל וחנה נאמר בכתוב לשון פקידה וזכירה וע"כ על ג' אלו אמרו בפ"ק דר"ה נפקדו בר"ה, ויש עוד ג' עקרות הנזכרות בכתוב שנפקדו רבקה ואמי' דשמשון ושונמית, וזו האחרונה נתייחס פקידתה לאלישע וכמ"ש בדברים רבה (פ"י) הקב"ה פוקד עקרת וכן אלישע, ואע"פ שמפורש בכתוב גבי החיות הולד ויתפלל אל ד' ובתפלתו להש"י פעל זה ולא מעצמו הגם דעשה פעולות בשימת פיו על פיו כו' מ"מ עיקר הפעולה הי' ע"י התפלה לד' (וכמ"ש בפדר"א פל"ג) ומסתמא גם פקידתה הי' ע"י תפלה אף שלא נזכר בכתוב, וכ"א במגילה (כ"ז א') על פסוק הגדולות אשר עשה אלישע דברחמי הוא דעביד מ"מ נתייחס לפעולתו כיון דהש"י מעצמו לא הי' עושה זה רק הוא בכח תפלתו פעל, [וכצ"ל בההיא דרשב"י שבשהש"ר ע"פ הביאני המלך חדריו ע"ש] וא"כ גם פקידת רבקה שהי' ע"י תפלת יצחק עלי' דויעתר ואז"ל (יבמות ס"ד א') תפלתן ש"צ כעתר שהופכת כו' אפ"ל דיש לייחסה ליצחק, ואע"ג דגם רחל וחנה נפקדו ע"י תפלה שם לא הי' התהפכות כעתר, וגבי רחל נאמר שם אלקים לומר דהי' פקידתה מצד שורת המשפט וגם מדה"ד הסכימה לזה כי הולידה את יוסף דכתיב בי' את האלקים אני ירא וגבי חנה דכתיב שם הרחמים גם בתחלה הי' הש"י עלי' ברחמים ולא הי' חסר אלא תפלה דלהוציא לעולם נפש יקרה כזו שפתח שער הנבואה אשר עד אז הי' דבר ד' יקר אין חזון נפרץ הי' צריך שיהי' אתדל"ת מקודם, וע"כ הי' ב"ק מודיע מקודם שעתיד להוולד צדיק א' כדי שכ"א מישראל יתפלל וישתוקק שיהי' מחלציו, וזהו האתדל"ת בכלל ישראל, ואצל חנה בפרט הי' הסיבה שנתעקרה מקודם וצרתה הרעימתה עד שהרעישה עולמות בתפלתה ונדרתו להש"י עד שעי"ז זכתה היא להוליד נפש הזה שהי' כבר מוכן לצאת אלא שהי' צריך אתדל"ת, ונמצא לא הי' כאן התהפכות ברצונו ית' כלל, רק גבי רבקה שפקידה זו היתה גם ללידת עשו וד"ז ודאי הי' נגד רצון הש"י דמוטב שלא יוולד אלא שאם לא הי' נולד גם יעקב לא הי' נולד שהרי הי' תאומים, ומ"מ מצד מדתו של יצאע"ה שהיא מדה"ד הי' קטרוג גדול על הוולדה זו אלא שהיפך למדת רחמנות הוא מדתו של יעאע"ה ומצד מדתו הי' לידתו אע"פ שעי"ז הוצרך ג"כ לצאת הסריות והפסולת דחשוכא הקודם לנהורא, ודבר זה הוא שינוי כביכול ברצונו ית' ואע"ג דלא בן אדם הוא להשתנות מ"מ בכח התפלה כך כד"ש מי מושל בי צדיק והוא כענין נצחוני בני שא' בב"מ (נ"ט ב') במשפטי התורה כי הכל ע"י תורה שבה נברא העולם כמ"ש בריש ברא"ר ובה כל הנהגותו וקיומו:
1
ב׳ויש ב' תורות שבכתב ושבע"פ שבכתב היא דברי הש"י והוא כולל כל ההנהגה של הש"י בעולמו ומסרה הקב"ה לישראל שהם יוכלו לחדש בה וכ"מ שתלמיד ותיק עתיד לחדש בה הוא תורה שלימה וזהו תושבע"פ שהיא עיקר זיו התורה והדרה, וכמ"ש בפרקי היכלות יעו"ש כמה לשונות דאף דניתנה תורה עיקר מעלתה ושבחה לא נתגלה עד בית ב' מאנכנה"ג ואילך שהם התחלת תושבע"פ ופסקה נבואה שהוא דכור הש"י כה אמר ד' דעליו אין להוסיף רק נמסר הדבר לחכמי ישראל מה שיחדשו בכח חכמתם וזהו עיקר התורה וכמ"ש בתנחומא (פ' נח) דעיקר הכריתת ברית על תושבע"פ וכמ"ש (בפ"ז ל"ה א' ובירושלמי פ"א דברכות ה"ג ופאה פ"ב) חביבין ד"ס יותר מיינה של תורה, והיינו דתושב"כ היא נובלות חכמה העליונה כמ"ש בברא"ר, (פי"ז) אבל תושבע"פ היא המשכת חכמה מגוף חכמה העליונה דעכ"א ב"ב (י"ב א') חכם עדיף מנביא דנבואת החכמים היא השגת חכמתם ברוה"ק ע"ש בחי' הרמב"ן והיינו המשנה מקודש העליון דבלא"ה אין קרוי חכמת התורה כלל כשממציא דבר מנפשו מחכמת עצמו וכמו שיש חכמה גם באו"ה אבל אין תורה באו"ה כמשז"ל (איכא רבתי ב' ט') וכמ"ש (בתנחומא תשא סי' ל"ד) מי שמסטורין שלי בידו כו' ולא נמסר תושבע"פ אלא לישראל אבל או"ה אף שיהגו בתורה ויחדשו בה דבר בחכמתם הם דברי הבל ואינו תורה כלל כי הם יחדשום מחכמת עצמם ואינו כלום דהתורה היא חכמת הש"י, אבל חכמי ישראל הם מברכים בתורה תחלה ויודעים דהש"י הוא הנותן התורה והוא החונן לאדם דעת בינה והשכל וכל חידושי חכמתם הוא מהמשכת עומק חכמתו ית' שחלק ליראיו והתושב"כ היא מדת הת"ת אמת ליעקב (עי' זה"ק ריש ויקרא וברכות ה' ב') דנפקא מגבורה (עי' זה"ק שם פ' סע"ב ותרומה קע"ה ב') שהם המדות שהאציל הש"י להנהגת כל העולמות בזמן עוה"ז, והיא רק נובלות חכמה עליונה שהיא למעלה מעלה מז' תחתונות דלמעלה מהם הבינה שהיא סוד עצמא דאתי וההתגלות שיהי' בעוה"ב ולמעלה ממנה היא החכמה שהיא ראשית ההתגלות דיש מאין (עי' זה"ק פנחס רכ"ג א') ובתושב"כ שהוא נובלות החכמה ג"כ כלול הכל דליכא מידי דלא רמיזי באורייתא (כמ"ש תענית ט' א') אלא שאחר שנעשית נובלות להיות כעלה או פרי הנובלת מהאילן לא נגלה בה כח האילן והוא בתכלית ההעלם העצום ואינו מתגלה אלא בלבבות חכמי ישראל שיכולים להמשיך השגה מראשית התגלות ההשגה, וזהו הניצוח וממשלת הצדיק להקב"ה לא לעצמותו ית' כביכול רק למדותיו שהם הנהגת העוה"ז כפי המתגלה בז' תחתונות שהם הו"ק ומהם לארץ התחתונה שהוא הנהגת העוה"ה כנודע, ובני ישראל בחכמתם ומעשיהם יכולים להמשיך בכל פעם אור עליון מחודש לתוך המדות להשפעת ההנהגה בכל העולמות, וזהו הוספת הכח בפמליא ש"מ בסוד תנו עוז לאלקים כי עי"ז ממילא אחר שנתחדש אור זה במדת אף הנהגתם הוא כך שהרי אור זה הוא שופע בהם וכל התושבע"פ היא רמיזה בתושב"כ, וע"כ גם כל מה שנתגלה כבר מהתושבע"פ וכתיבא ומנתה בס' חכמי ישראל הרי הוא אצלנו בגדר תושב"כ שכבר נתגלו רמיזות אלו שבתושב"כ ונעשה להנהגה קבוע וכל הנהגת העולם שהוא עפ"י התורה היינו עפ"י התושב"כ ופירושה שבע"פ וכל מה שכבר גלוי מהתושב"פ הרי כבר ההנהגה גלוי' כך כמו שהלכה קבועה וגלוי' לכל, וכל חידושין שבהנהגה הוא ע"י התחדשות תושבע"פ המתגלית ללבות חכמי ישראל באותו דור וכפי אותם ההחדשות כך הם בהתחדשות בהנהגה ע"י הצדיק המושל ביראת אלקים שהוא הת"ח האמיתי שבחכמי ישראל:
2
ג׳והנה כל פעולת הישועות שישתנה וימולא החסרון ע"י תפלה הוא הכל ע"י התורה שהיא הנהגת העולם וכמ"ש קרוב וגו' אשר יקראוהו באמת ואין אמת אלא תורה. וע"כ התחלת פעולת הישועות שמצינו בתורה הי' ע"י אאע"ה שממנו התחלת ב"א תורה, ומקודם לא מצינו בתורה שום נס לשום אדם דהצלת נח בתיבה הוא בטבע שהתיבה שטה ע"פ המים אלא שהש"י הודיעו מקודם והאמין בד' ועשה לו דבר המציל אבל הי' צריך הצלה טבעית, והתחלת ב' אלפים תורה הוא מאת הנפש אשר עשו וזמן ביאתו לחרן כמ"ש בע"ז (ט' א') ונס דאור כשדים הי' זמן מועט קודם זה ואז היתה התחלת התנוצצת אור תורה דהלא כה דברי כאש היא אש שלמעלה האוכלת אש ועי"ז נכלה אש הכבשן ומ"מ לא היתה עדיין בהתגלות בפעל לחוץ רק בלב אאע"ה [וע"כ לא הי' יכול להציל הרן בזכותו אף שאמר דאברהם אנא (כמ"ש בבר"ר פל"ח) ומסתמא הי' רוצה להצילו ואלו הי' אחר התחלת ב"א תורה ודאי הי' יכול להצילו ומלתא זוטרתי הוא לגבי אאע"ה שינצל אחיו בזכותו ואפי' לוט בן אחיו ניצול אח"כ בזכותו] ע"כ לא נזכר ג"כ הנס בהדיא בתורה בהתגלות רק ברמז ובהעלם כמו שהי' פעולת אותו הנס עי' ד"ת שהי' בהעלם ולא נתגלו עדיין בזמן מועט לפני' ניכר הוא קצת כעין דרך רמז להיודעים הרמיזות ומאי דמחוי במחוג ואותו נס הי' הסיבה ליציאתו לחרן והתחלת הב' אלפים תורה:
3
ד׳והנה צרכי האדם בעוה"ז הם ג' בני חיי ומזוני כי כל דבר חלוק לג' ראש תוך וסוף והם ג"כ ב' קצוות וקו אמצעו והחיות הוא הראש שהתחלת האדם הוא מה שיש בו חיות ושנתהווה נפש חי' והוא קו הימין כמ"ש אורך ימים בימינו כי כן החיים המשכתו מחכמה [וכן הוא בגימטריא חכם] דתחי' בעליה ולב חכם לימינו וע"כ אאע"ה שהי' ראש בנין העולם דב"א תורה שבשבילו נברא כל העולם הוא הי' הראשון לפעול ישועות ונסים להמשכת חיי באור כשדים ובמלחמת המלכים שעז"א ואנכי עפר ואפר כמשז"ל שהוא כטעם קטונתי מכל החסדים דמכיר שפלותו ביותר ע"י הנס שרואה גדולת הש"י ביותר וזה כל חכמת התורה להכיר שאין לו מגרמי' כלום וכל מה שמתחכם יותר ונושע יותר מכיר זה יותר, והכרת אאע"ה הי' זה ביותר בענין החיות שהוא ראשית ומקור כל החיים והנבראים כמו שהוא הי' הראשית של כל הנבראים, ומזוני הוא המשכת קיום חיותו בכל משך זמן קיומו בעולם שהוא התוך שבין הראש והסוף וקו האמצעי מדת יעאע"ה שהוא השיג זה בבקשת המזוני לחם לאכול ובגד ללבוש וכל רכושו הי' דרך נס גמור עפדרז"ל בהחלפת משכורתו עשרת מונים וגם בימי רעב הי' יוסף המכלכלו שהוא זרעו ואצלו הי' כל השפע של כל העולם אז, משא"כ אברהם ויצחק בימי רעבון הוצרכו לילך ממקומם ולא מצינו שנעשה להם נס חוץ לדרך הטבע בזה דמה שגדלו והעשירו הי' בברכת ד' שכדרך הטבע של עולם, ומ"מ ביצחק נאמר ויברכהו ד' ויגדל וגו' שהי' ניכר ברכת ד' מיהת כי הוא המוליד את יעקב דע"כ מצפון זהב יאתה דהזהב הוא עצמו אינו המזוני רק מוליד המזוני כי על ידו יוכלו לקנות כל צרכי האדם, אבל אצל אברהם לא נזכר כלל ברכת ד' רק ואברם כבד מאוד וגו' שלא הי' ניכר שהי' ברכת ד' רק ע"ד הצלחה טבעית דע"כ גם ללוט ההולך אתו הי' כן אף שבאמת גם זה בזכותו והליכתו אתו מ"מ לא נגלה זה עדיין לכל, ואף דבאמת גם אברהם נקרא ישראל וכן יצחק כשאז"ל (בבר"ר פס"ג) וכל האבות כלולים יחד וכולם כוללים כל התורה כולה מ"מ הי' בכל אחד התגלות פרטי בפ"ע ואצל אברהם לא הי' עדיין בפעל גמור ואפי' בכח גלוי הכרה זו דכל שפע מזוני הוא רק מהש"י לבדו, ואף דאאע"ה בעצמו הכיר זה לא הי' עדיין שמץ התגלות הכרה זו לזולתו כלל עד שמלך סדום הי' יכול לטעות ולומר אנכי העשרתי את אברהם אלמלא קיבל ממנו כלום אף שראו כולם אז תוקף ישועת הש"י לו דרך נס שלמעלה מן הטבע בענין הנוגע לחיי עד שמפני כן המלכוהו עליהם כשאז"ל (בבר"ר פמ"ב) והוא א"ל לא יחסר העולם מלכו ואלקיו, שהם חשבוהו לצינור המשכת השפעת החיות בעולם שעל ידו יוכלו להמשיך גם להם כשיהי' הוא מלכם ומנהיגם, וז"ש תן לי הנפש היינו החיות דהכיר שיש לאברהם כח המשכת חיות והוא יכול ליתן לו הנפש ולו לא יחסר כלום, והרכוש קח לך דלא ידע שגם להמשכת רכוש אם ירצה ויצטרך לזה א"צ לשלו כלל כי לא הי' התגלות בזה עדיין:
4
ה׳וזה ענין המחזה שהי' אחר הדברים האלה דא"ל אל תירא, ונ"ל דייראתו הי' שראה אחר כל השתדלותו בפירסום האלקות עדיין לא הועיל כלום וכל מלחמתו במלכים הי' זה להראות ישועת הש"י יחיד נגד רבים כדי לפרסם כח האלקות ולמלך סדום ביוחד ההצלה מבארות חומר דחז"ל שהי' כמו נס א"א דכבשן ודעי"ז האמינו גם באאע"ה, ומפורש בכתוב ויצא מלך סדום לקראתו דיציאתו מהבארות הוא בעת שאאע"ה עבר עליו וסיפר לו הנס והאיר עיניו באמונת השי"ת איך הוא המושיע ועי"ז נתחזקה לבבו באמונה זו בהש"י עד שזכה לנס כאאע"ה, וכל כך הגיע מדת טובו וחסדו של אאע"ה שרצה להשפיע לזולתו כ"כ עד שיהי' ממש כמוהו ויזכה לנסים כמוהו, ולכאורה הי' זה פחיתות לאאע"ה והי' נראה שיגרום אדרבא חסרון אמונה בו כשיראו שדבר זה יארע גם לפחותי ערך וא"כ אינו דבר גדול, אך הוא לא רצה שיאמינו בו ויחזיקו אותו לצדיק גמור וחשוב אצל הש"י רק שיאמינו בהש"י ושהש"י ישפוך רוחו עליהם עד שישיגוהו גם הם כמוהו ושלא על ידו, ע"כ רצה ונשתוקק שיהי' האמונה בהש"י לא דייקא ע"י הנסים שיראו שנעשים לו רק שהש"י יעשה נס גם לאחר ע"י שיאמין בו ית', והוא הכניס בעברו עליו אמונת הש"י בקרב לבבו ועי"ז זכה לנס לצאת לקראתו, ולא חש אם עי"ש יקטן מעלתו, ובאמת אין הקב"ה מקפח שכר ואדרבא עי"ז נתגדלה מעלתו והימלכוהו עליהם דכולם הכירו האמת דמלך סדום עצמו לא הי' ראוי לנס זה כלל רק זכות אברהם בעברו עליו והשתוקקתו לכך גרמה לו, ואדרבא עי"ז האמינו עוד יותר באאע"ה גם בנס דאור כשדים כשראו כמה כחו גם לאחרים כ"ש לעצמו ולא תלו הדבר במלך סדום עצמו כלל, ואאע"ה כשראה זה לא תלה בנפשו אבל חשב דודאי הוא זכותו דמלך סדום עצמו שזכה להיות כמוהו וכבר זכה להעמיד תלמיד אחד עכ"פ שיהי' שלם באמונת הש"י כמוהו, וכשראה אח"כ דגם הוא יחשוב אנכי העשרתי וגו' שעדיין לא השיג כלל איך הכל מהש"י ועדיין לא עלה בידו כלום משלימת האמונה, ע"ז נתיירא מאד דראה שכל השתדלותו למגן וכמו שבאמת מכל הנפש אשר עשו בחרן לא מצינו שנשאר אחד מהם ומצאצאיהם תחת כנפי השכינה וכאז"ל (בפדר"א פכ"ט), דלאחר מיתת אברהם חזרו כולם לטעותם, וע"כ א"ל ד' אל תירא וגו', ומ"מ הגם דהש"י הבטיחו שכרך הרבה מאוד והשתדלותך לא לחנם א"ל מה תתן לי ואנכי הולך ערירי היינו דחשב תחלה כל אותם הנפשות שעשה הם תולדותיו דהמלמד בן חבירו תורה כאלו ילדו ושיהי' התפשטות התגלות האלקות בעולם אחר מותו על ידיהם ועתה רואה שאינו כן ובן משק כו' ודרז"ל (יומא כ"ח ב') שדולה ומשקה כו' היינו שראה כל ההשארה באליעזר ואיך אפשר זה והוא עבד ולא יצא אפי' מכלל ארור אז עדיין [עד זיווג יצחק דכ"ז שאליעזר חשב ג"כ שהוא יהי' ההשארה וגם אחר שנולד יצחק חשב אלי כתיב שיזדווג עם בתו וסוף סוף יצא ההשארה ממנו הי' עדיין בכלל ארור ולא יצא לכלל ברוך עד שנתברר לו שזיווג יצחק ממשפחתו והוא אין לו שייכות לאומה ישראל והי' בו טובת עין מצד מדת החסד לאברהם הנשרש בקרבו עד שנשתחוה יהודה לד' על החסד שעשה עם אברהם, אף שהי' זה כעין רעה לגבי דידי' כפי מחשבתו הקודמת, כי ידע והכיר ערכו מעתה, ע"כ נקרא אז ברוך ד' דהי' זה באמת טובה גם לו כשהכיר האמת לדעת מדריגתו ושלא לחפוץ לקפוץ יותר ממעלתו ומדריגתו ודי לו מעלה שיוכל לצאת מכלל ארור לכלל ברוך ובזה השיג שלימת מדריגתו מה שאא"ל להשיג יותר מצד מדריגתו], ותחלה לא זכר זרע ולא ירושה כי לא ביקש כלל על עצמו שיהי' השתלשלות מזרעו או שיהי' עכ"פ ההשארה ממנו ומירושתו דוקא היינו מהמקבלים ממנו רק שישאר עכ"פ דבר זה דאמונת האלקות בעולם שזה כל מגמתו התגלות כבוד שמים בלבד, וז"ש ואנכי לא אני דאנכי מורה עצמיות יותר ר"ל עצמיותי וכל שורש ענייני והשתדלותי וביאתי לעולם ילך ערירי ולא ישאר מזה כלום, וסימן התפלה המקובלת היא כשהניבו שפתיו כמשז"ל על פסוק (ברכות ל"ד ב') בורא ניב שפתים, והש"י בורא זה יש מאין לשלוח לפיו דברי תפלה ובקשה מה שלא הי' במחשבתו, ועכ"נ שנית תיכף ויאמר אברם טרם השיבו על הראשונה הש"י הניב שפתיו עוד תפלה חדשה מה שלא עלה על לבו מקודם לבקש דבר הנראה כנוגע לגרמי' רק נחשב זה לאמירה מחודשת שאין נמשך עם אמירה הקודמת שזה מה שהש"י שלח לתוך פיו לבקש על זרע ושיהי' השתלשלות מצאצאיו שהרגיש שההשתלשלות ראוי להיות מורשה ממנו דוקא ולא נתפייס להיות הירושלה ע"י בן ביתו זה ולא קראו עוד בן משק כי הרגיש שכל השקאתו ד"ת לאחרים הוא רק בכחו וכל זמן שהוא חי אבל לאחר משעה שיורש כחותיו כבן היורש כחות אביו כנודע בסוד הירושה זה אין כחו כלל להיות דולה ומשקה מעצמו עוד אח"כ ודי רק מה שישאר בו שהוא בן ביתו היינו מגודל במדותיו במידת גמ"ח וטוב עין [שזה נשרש בו דע"כ עי"ז יצא לכלל ברוך כמש"ל] לא לענין לימוד והשקאת ד"ת וידיעת הש"י:
5
ו׳וחשק זה דבני הוא החשק של יצחק אע"ה שהוא הראשון שמצינו בתורה שהתפלל על בנים דבאברהם לא נזכר בזה תפלה להדיא רק כמזכיר דבר זה וכמתאונן לבד וכמ"ש בזוהר תולדות (קל"ז רע"ב) ע"ש [ומ"ש רש"י (פ' לך ט"ז ה') כשנתפללת עליך כו' לאו דוקא ובבר"ר (פמ"ה) לא אמרו בזה לשון תפלה רק תבע דקיון ובא ללות זרע יעו"ש ודבריהם באו בדיוק גמור וכמפורש בדברי הזוהר הנז' ועמש"ל סי' ב'] ודבר זה ג"כ מצד השורש שהי' בו מיצחק שהוא הולידו כי שורש החשק לבנים אינו אלא בישראל לבד וכמש"ל (סי' ב), ויצחק הוא הראשון לשם ישראל שנימול לשמונה ונולד בקדושה הורתו ולידתו משא"כ אאע"ה נקרא בחגיגה (ג' א') תחלה לגרים אלא שזכה אחר לידת יצחק להיות נקרא איתן האזרחי (כמ"ש בב"ב ט"ו א') להיות אזרח בישראל ותיקן גם הילדות כאלו נולד בקדושה כמ"ש בבר"ר (פל"ט) ע"פ לך טל ילדותך וכן נק' ישראל (כמ"ש בבר"ר פס"ג) והכל מצד ההשתלשלות שממנו אבל יצחק עצמותו כן, והוא התחלת התגלות התורה דאורייתא מסטרא דגבורה נפקא (כמ"ש בזה"ק ח"ב פ' סע"ב) כי באאע"ה אף דהוא עצמו קיים כהת"כ (כמ"ש ביומא כ"ח ב') וב' כליותיו היו נובעות תורה (כמ"ש בבר"ר פס"א) מ"מ עיקר שם תורה לשון הוראה שמורה דרך לאחרים זה לא נתברר עדיין באאע"ה שלכל אותן שלמד לא נשאר בהם כלום רק מה שלימד אח"כ לבנו יצחק זה נשאר קיים לעד, וביצחק לא מצינו עוד נ פש אשר עשה ושלמד לאחרים שכבר הי' בוח כח הצמצום לצמצם ההשפעה שלא ללמד ולהשפיע תורת חסד לחיצונים ולשאין ראויים לה ולא לימד אלא לבניו, ומ"מ גם בהם הי' שאין ראוי אלא שנקרא ישראל מומר בקידושין (י"ח א') שהי' בו שורש יהדות מלידה דע"כ ראשו קבור במערת המכפלה בעטפי' דיצחק (תרגום יונתן ויחי נ' י"ג) ע"ש הציד בפיו דנפשות רע"ק ור"מ שרשי תושב"ע דהמשניות יסוד תושבע"פ סת"מ ר"מ וכולהו אליבא דרע"ק כנודע, וע"כ גם בו הי' קצת אחיזה לד"ת ומ"מ סוף סוף הי' פסולת ג"כ, ושלימות התורה הי' ביעאע"ה שמטתו שלימה שהוא שלימות מדת אמת זו תורה, ומ"מ מסטרא דגבורה נפקא כבר החל שורש היציאה ביצחק, ולפי שעיקר ענין התורה הוא ההשתדלות במצות ומע"ט שהם תולדותיהם של צדיקים (כמ"ש בתנחומא נח וברש"י עה"ת שם) ע"כ הוא עיקר ההשתדלות בתולדות גופנים ג"כ, והוא השורש לבקש בני שהוא הסוף דקיום החיות גם כשיעדר עצמותו ישאר קיים במין, דהבן הוא חלק מחיות האב ונמשך ממנו ולהיות חיותו מושך גם אחר מותו וזה בכח הגבורה שבשמאל דנקרא גבורת אנשים וכחצים ביד גבור כן בני הנעורים, ונאמר אשתך כגפן פורי' וגו' כן יבורך גבר ירא ד' ונאמר אשרי איש ירא את ד' וגו' גבור בארץ יהי' זרעו, ונמשך מן הבינה אותיות בני (עי' בזה"ק האזינו ר"נ א') שהוא מן הלב מבין דשרש כח הבנים הוא ממעמקי לב האבות:
6
ז׳וזהו התחלת הישועה הש"ס שהי' בעולם ע"י אאע"ה בלידת יצחק שהוא התחלת התגלות התורה שעל ידה שורש הישועה לזה וע"י תושב"כ הוא לידת יצחק וע"י תושבע"פ הוא לידת יעקב שבו הי' שלימות התורה בהתגלותה בכנס"י שהם זרע יעקב ואומת ישראל הכוללים חכמת תושבע"פ, וע"כ נולד תאומים עם עשו ובבטן עקב את אחיו להיות ידו אוחזת בעקבו כי שקר אין לו רגלים כמו שאין לו ראשית כי הש"י אומר אני ראשון ואני אחרון, והוא המלך הא' והי' מי' מלכים שמלכו בעולם כמ"ש בפדר"א (פי"א) ועשו הוא החזיר שעתיד להחזיר המלוכה לבעליו (כמ"ש בוי"ר ספי"ג) הוא יעאע"ה קו האמצעי המבריח מהקצה אל הקצה מעומק ראשית עד עומק אחרית (כמ"ש בזה"ק תרומה קע"ה ב' ובח"א בהקדמה א' ב') ובזה קלט כ"מ שבאמצע ג"כ, ועכ"א אנכי עשו בכורך היינו דגם הציד שבפיו של עשו הרגשת תושבע"פ שהרגיש יצחק בו היתה באמת ביעקב כי רע"ק ור"מ שמצאצאיו לא זכו לתושבע"פ כלל בעודם זרע עשו רק אחר שנתגיירו ובשם ישראל יכנו [וכנדרש באדר"נ פל"ו קרא זה על הגרים] ולא נקרא עוד על שם אבותיו דהוא כקטן שנולד [וכמ"ש ביבמות כ"ד א' וערמב"מ פ"ד מבכורים ה"ג] ולפי שהתגלות תושבע"פ אינו אלא ע"י תוקף ההעלם וכמ"ש סנהדרין (כ"ד א') במחשכים הושיבנו זה תלמודה של בבל דהוא שורש חכמת תושבע"פ, וכ"א (גיטין מ"ג א') אין אדם עומד עד"ת אא"כ נכשל ברן, והיינו על ד"ת שבע"פ והתחדשות הלכות שלא נתבררו עדיין א"א לעמוד כלל בלי מכשול הקודם כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא (שבת ע"ז ב') שכך היא השגת האור המושג לנבראים דוקא מתוך החושך וההעלם, (כמ"ש בזה"ק תצוה קפ"ד א') וע"כ קדם יצירת עשו ליעקב שהוא החושך הקודם המביא להשגת אור תורה דאח"כ, וזהו הציד בפיו שיצחק ראה שהוא הגורם אבל באמת אינו אלא גורם בעלמא אבל הוא אין לו שייכות לה כלל, וע"י שאז היתה התגלות שלימות התורה להיות מטתו שלימה בלי פסולת הי' התגלות התושבע"פ שהיא שלימות התורה והמסטורין דלא עשה כן לכל גוי (כמ"ש בתנחומא תשא סי' ל"ד וברבה פמ"ז) רק למטתו של יעאע"ה השלימה, וזה הישועה דויעתר בהתהפכות כעתר ע"י צדיק ות"ח המושל ביראת אלקים, והן הם כלל החלוקות ב' מיני פקידות שכ"א כלול מג' ג' והיינו דכל דבר כלול מג' הנז' ב' קצוות או ראש וסוף ואמצעי וגם בני עצמו כלול מג' מדריגות אלו והם ג' נגד ג':
7
ח׳והענין דכל מניעת דבר ודאי הוא מצד חטא השייך לאותו דבר דכל משפטיו של הש"י מכנג"מ, ומניעת הולדה ודאי הוא מצד חטא בענין ההולדה והנוגע ליסוד ברית קודש, ובאבות העולם לפי שהי' ראוי לצאת נפש יקרה בקדושת הברית לעולם הי' חטאם הנמצאים בעולם מה שאין העולם כדאי לכך מונעים זה, ויצאע"ה הי' הוא הראשון שנימול מיד לח' בטרם ידע מאוס ברע ובחור בטוב שיבחר בכך ע"י השתדלותו רק שתחלת יצירתו הי' בקדושה זו ולהוציא נפש יקרה כזו לעולם הי' עיכובים וקטרוגים הרבה והי' צריך תחלה שיתגלה גוף קדושת המילה בעולם באאע"ה שא' הקב"ה דיו לערלה עד כאן (כמ"ש בבר"ר פמ"ו) ואין הערלה נקראת אלא ע"ש או"ה (כמ"ש בנדרים ל"א ב') היינו שצריך להתגלות שורש היהדות וע"כ מיד אחר שנימל באו המלכים לבשרו בלידת יצחק שכבר מוכן ויכול להולידו, ושמעתי דג' המלכים שבאו מלאו כל העולם כי המלאך שליש עולם כמשז"ל [בחולין צ"א ב' דב' אלפי פרסי הוה, ועלמא הוה ו' אלפי פרסי כמ"ש פסחים צ"ד א'] ונתמלא כל העולם קדושה ע"י המלאכים ונפלט כל אויר העולם מטומאה וחיצונית ועי"ז הי' כח לעולם לקבל נפש יצאע"ה והי' אפשר לו להתגלות ולבוא לעוה"ז, והיינו כי שורש עוה"ז שהוא עלמא דשקרא היינו שמלא מתאות וחמדות גופנית הפוסקות ויצאע"ה הוא היושב בארץ הנגב מנוגב מכל תאוה וחמדה דהאי עלמא [עד"ש בתמורה ט"ז א' גבי ארץ הנגב דיעבץ] והוא התחלת קדושת ישראל שנקראים מולים היינו קדושת התאות שבאבר זה שורש כל תאות הגופניות, וזה ענין שאותן מלאכים נשתלחו ג"כ להפך סדום שהם המשוקעים בתאות בתכלית ההשתקעות האפשרי עד שהגיע משפטן לאבדן מן העולם כמו דכשמגיע לתכלית השלימות האפשרי אז משפטו להתעלות בעולמות עליונים כך כשמגיע לתכלית הקלקול האפשרי משפטו לירד לשאול מטה ועולמות היותר שפלים עוד מעוה"ז, והאש דיצחק שהתחיל להתנוצץ הוא שהבעיר את סדום ונתהפך לים המלח הרומז ליסורין כמ"ש בברכות (ה' א') מה מלח ממתקת כו' כי יצחק חידש יסורין כמשאז"ל (בבר"ר פס"ה) והיינו לכפרת עון כי הוא השורש לתורה ומצד משפט התורה אין התשובה לבד מכפרת לכל העבירות אלא בצירוף היסורין ממרקים כמ"ש ביומא (פ"ו א') דקרא צווח כמה פעמים שובו אלי ואשיבה אליכם ונא' קחו עמכם דברים ושובו וגו' וכן בכ"ד לא מצרים טפי רק תשובה ובקדושין (מ"ט ב') דאפי' רק הרהר תשובה בלב הוא מיד צ"ג, היינו מצד הש"י די בכך וכמ"ש בירושלמי דשבועות שאלו להקב"ה א' יעשה תשובה אבל התורה אמרה יביא קרבן היינו עם התשובה, דבלא"ה זבח רשעים תועבה כמ"ש בזבחים (ז' ב'), וכן בזדונות סיגופי הגוף במקום הקרבן אלא שדי בתכלית יסורין וכאב ומכה והיא מצוה שקבלוה בשמחה ועיין כן שבשמחת לב האב עושה יסורין אלו בידים לבנו יחידו הרך וענוג וחביב עליו מאוד, וע"כ הוא דוגמת קרבן ומכפר גם מצד משפט התורה על כל העולם כמ"ש בעירובין (י"ט א') דאאע"ה מסיק מגיהנם כ"י ע"י אות הברית שבבשרם דבזה מבשר להו, והיינו דעי"ז הוא כח ההצלה וכבר הוא חתום בתולדה מיצאע"ה בכל זרע יעקב שהוא הנק' זרעו שאפי' הערלים נק' מולים כמ"ש בנדרים (ל"א ב') דכבר יש בהם שורש זה שמרוצים לקבל ע"ע סיגוף בעוה"ז כאשר ידע שעי"ז יהי' דבוק ומקורב להש"י ואפי' רשעי ופו"י יש בהם דבר זה אע"פ שחוטאים מצד הסתת היצר משאור שבעיסה באמיתות רצונם יש נקודה זו דיכולים לעזוב כל חמדות עוה"ז בשביל רצון הש"י דע"כ מהני כופין עד שיאמר רוצה אני כידוע טעמו דרמב"מ (ספ"ב מה"ג), וזהו מורשה מיצאע"ה:
8
ט׳ודבר זה הביא אאע"ה לעולם בהולדת יצחק שנתגלה אור קדושת הברית בפעל להיות אומה שלימה מזרעו נקאים מולים ע"י שהוא נימול לח' דהיינו שהוא מתולדה ומבטן מוסר תאותיו להש"י וזהו כח הצמצום שהי"ל מצד התושב"כ המגדרת ומצמצמת המעשים וע"כ ביצחק לא נתגלה עדיין בפעל ד"ז דאין הערלה נק' אלא ע"ש או"ה ושאפי' המולים שבהם נק' ערלים ובישראל בהיפך דהיינו לפי שא"א לזרע ישראל להשתנות כלל משרשו דחלק ד' עמו שאפי' חטא והגדיל עונות זו למעלה זו עד אין קץ ישראל הוא ואפי' ישראל מומר לכהת"כ קדושיו קידושין וגיטו גט וסוף הכל לא ידח מזרע יעקב שום נדח דמטתו שלימה משא"כ ביצחק גם עשו נימול לח' והי' נקרא ישראל אבל ה י' בכחו להחליפו וליעשות גוי ולצאת לתרבות רעה עד שיעקר משרשו וא"כ אין המילה לח' ראוי' לו כלל שהרי אין שרשו כך לגמרי דמה שהוא בשורש א"א להשתנות דהיפוך כושי עורו וכדומה מה שבתולדה. והנה אאע"ה חידש התגלות כח התורה שהתחיל ממנו וע"כ זכה להוליד נפש יצחק שהוא שורש התושב"כ ויצחק חידש התגלות כח התפלה בויעתר יצחק שיוכל להשתנות כביכול ממדה"ד למדה"ר וזכה להוליד נפש יעקב שהוא שורש התפלה והתעוררת הרחמים ונולדו תאומים כי הם ב' קולות כמש"ל, וקול תורה היינו תושבע"פ דמה שבכתב כתיבא ומנחא ומה שבפה הוא בקול דחיים הם למוציאיהם בפה, וכל השתנות הוא ע"י התחדשות דתושבע"פ כמש"ל, ועי"ז הוא פועל בתפלה ג"כ, וכן ע"י התפלה הוא מחדש בתורה והא בהא תליא, והם תאומים יחד ב' הקולות ויצחק הקדים קול תפלה בקרא דהקל קול יעקב הרומז לב' הקולות כמשז"ל היינו דשורש יעקב הוא התורה אמת ליעקב ועיקר תורת אמת היא התושבע"פ שאין אחיזה לאו"ה בה משא"כ בתשב"כ הם אומרים אנו ישראל כמשז"ל (שמו"ר ותנחומא תשא) ואף דהוא ודאי תורת אמת שניתנה מן השמים מ"מ משירדה לעלמא דשיקרא יש כח לשקר לאחוז בה ולפרש בה פירוש של שקר וכפי הפירוש שלהם היא כולה שקר ח"ו, ורק ע"י ישראל שהם משיגים בה בחכמת תושבע"פ שבלבם הפירוש האמיתי עי"ז היא תורת אמת וע"כ בתשבע"פ שהוא עיקר אמיתות התורה א"א לאו"ה לאחוז ולומר אנו ישראל שא"ל שייכות כלל לתושבע"פ, וזהו עיקר ההבדל בין ישראל לעמים דלא עשה כן לכ"ג והיא מטתו של עיאע"ה הנבדל לחלק הש"י ובדד ינחנו, וע"כ נסמך מלת קול ליעקב שזהו עיקר שורש יעקב קול דתשבע"פ וקול דתפלה נמשך ממנו כר' אמי ור' אסי דלא מצלי אלא ביני עמודי דגרסי (ברכות ח' א') כי תקנו לומר מקודם ד' שפתי תפתח שא"א להתפלל אלא כשהש"י פותח שפתיו ופתיחה זו הוא ע"י התשבע"פ, והוא הסמיכות גאולה לתפלה דהגאולה הוא זכרון מה שהש"י הושיע להם מכבר מכל צרותם ונותן הודאה לשעבר ואח"כ התפלה הצעקה לעת"ל בטענה מי שענה לאבות הוא יענה לבנים, ופסוק ד' שפתי תפתח וגו' הוא כגאולה אריכתא [כמ"ש בטור א"ח סי' קי"א וע"ש בב"י ופרישה ומצאתי בראבי"ה הנד"מ על ברכות סי' ב' ג"כ כטור ע"ש] דגם זה מכלל הגאולה הקודמת שפתחה שער לגאולה העתידה, דכל ישועה שעשה הש"י היא פתיחה והתחלה לישועה אחרת וההודאה על ישועה דבר זה חדשה לאה בהולדת יהודה דע"כ קראתו כל ועל שמו נק' כן כל ישראל דזה כל כח ישראל הנבדלים מהעמים שהם מכירים בכ"ד שהוא מהש"י המושיעם ומודים לו ע"ז משא"כ או"ה חושבים דכחם ועוצם ידם עשה ולעולם אין באים להכרת הש"י מתוך השפעת טובה ושלוה, וכמשאז"ל נתת שלוה כו' דאדרבא עי"ז כופרים ומרשיעים בכל שרירות לבם מאחר שהיכולת בידם ורק ע"י היסורים הם מודים בע"כ להכיר האמת כפרעה, אבל זרע יעאע"ה בכל תוס' שלוה הם מוסיפים הכרה בהש"י ואע"פ שגם ישראל א"י לסבול בעוה"ז רוב טובה כמ"ש ביבמות (מ"ז ב') ונא' וישמן וגו' שמנת וגו' [וע"ש בספרי האזינו ט"ו ועקב ט"ו] זהו מצד השכחה אח"כ אבל בהתחלת ביאת הטובה מכירים שהוא מהש"י ומודים לו ואפי' מי שמשוקע ביותר ושוכח גם בהתחלה הכל רק ע"י שכחה ולעולם חכמי ישראל, וכן כ"א כשמתבונן בחכמתו הוא מכיר דהכל מהש"י דזה כל חכמת ישראל להכיר זה ועיקר הוראת מלת חכמה לשון הכרה כמו חכים בארמי, וזהו שמברכין שחלק מחכמתו ליראיו דחכמתם הוא היראה שהוא ע"י הכרת הש"י לנגדו כמ"ש בריש א"ח וע"כ אם אין יראה אין חכמה וכו' משא"כ חכמת או"ה הוא לבו"ד שכל חכמתם הוא בענייני העולמיים והנבראים מצד פירודם מהש"י ושהם בו"ד וכשנותן טובה לאו"ה אפי' חכמיהם אין מכירים כלל עי"ז להודות להש"י הנותן הטובה, וזהו כל חכמת תושבע"פ שבלבבות בנ"י דלע"כ לכל גוי כי כלל התורה הוא להגיע להכרה דאנכי ד' אלקיך שהוא יסוד כהת"כ, וגוף מציאות השם גם האומות מודים אלא דקרו לי' אלקא דאלקא כמ"ש במנחות (ק"י א') שאין מכירים שכל הנהגת העולם ממנו וכל חיות וכח כל הנבראים הכל מאתו ית' דבר זה א"א להכיר אלא ע"י חכמת תושבע"פ שבלבבות בנ"י, והוא יחודא עילאה ויחודא תתאה שבק"ש שא' יעקב ובניו שהם מכירים זה איך הש"י יחיד ומיוחד גם עתה כעד שלא ניתנה העולם ומלכותו בכל משלה וע"כ ברכה שלאחרי' היא ברכת הגאולה דנפתח הפה להודות להש"י על כל הטוב אשר גמלנו ומזה פתיחת הפה לתפלה, וע"כ מזרע יהודא בא דהע"ה שהוא השלמת כח התפלה כטעם ואני תפלה והוא האומר הימנון ע"י כולם שקולו נעים כמשז"ל (בשהש"ר פ"ד וקה"ר פ"ז) היינו הקול דתפלה הנמשך מקול דתושבע"פ דמלכות פה תושבע"פ קרינן לה:
9
י׳וידוע מ"ש חכמי האמת דהי' ראוי דהע"ה להיות נוצר תאומים עם יעקב שהוא ג"כ אדמוני אלא דיצא הסריות תחלה בעשו והיינו בסוד זו"נ שהם ה"ו דשם הרמוזים בב' הקולות דהקל קול כמש"ל ואז ודאי הי' יעקב יוצא ראשון בלידה ג"כ ואע"פ שהמשיח הבא מזרע דוד ירום ונשא וגבה מאוד מאבות היינו לעתיד דד' עושה חדשה דנקבה תסובב גבר כנודע, ויצחק שחשב בעשו דציד בפיו קדושת הפה דמלכות פה חשב דכבר הוא תכלית השלימות שיוגמר בצאצאיו אלה עד שיצא יעקב באחרונה וע"כ הקדים הוא הקל הרומז לקול תפלה ובאמת מצידו הי' עיקר ההולדה דיעקב הנצמח מויעתר היינו בכח התפלה, אך זהו אצלו מצד הצמצום וכל ישועה הוא ביציאה מגדר הצמצום כמו שהוא לידת יעקב שהוא תכלית ההתפשטות דנחלה בלא מצרים ימה וקדמה וגו' (כמ"ש בר"ר פי"ב) תחלת היציאה א"א אלא ע"י התפלה הבאה מכח היראה ואח"כ גוף ההתפשטות הוא ע"י התושבע"פ דעי"ז יוכל להתפשט במקום שמתפשט ומ"מ לא יצא מהקודש, וכד"ש ברבינו הקדוש שחיבר המשניות יסוד תושבע"פ וע"כ הי' מובדל לגמרי מכל חמדות עוה"ז שלא נשתקע בשום א' וכמ"ש על עצמו (כתובות ק"ד א') דלא נהנה מעוה"ז אפי' באצבע קטנה ונודע פי' המפ' דר"ל באותו אבר ע"ד לא כל האצבעות שוות, (בפסחים קי"ב ב') ומ"מ אמרו בע"ז (י"א א') דלא פסקה מעל שולחנו כו' והיינו דכל הנאותיו הי' בקדושה ואע"פ שהי' לו עושר עצום וכל מיני חמדות והנאות עוה"ז בכל התפשטות הנאותיו לא הי' שום הנאה לגרמי' ביציאה מהקודש וזהו שורש קדושת יעקב וכ"כ גורי האר"י דהי' מניצוץ יעאע"ה, וזהו החילוק בין קדושת יצחק שהוא בהגדרה וצמצום הנאות וקדושת יעקב הוא בהתפשטות דכל מעשיך לש"ש וכל ישראל קדושים דלעתיד יבורר דכל זרע יעקב כל פעולותיהם בקדושה ואפי' לאותם שפרצו ועברו הברית וגדר הצמצום, וזהו קדושת יעקב שאין בה פסולת והם ב' מדרגות ראשונות של ישועת הולדה שהי' בעולם שזכו להם אבות שהם יסוד העולם כי בקדושת ההולדה ושיהי' בשורש ובתולדה קדוש לאלקיו בזה הוא עיקר כל הישועה דשורש הקלקולים בא עי"ז דיצר לב וגו' מנעוריו שבא משעת לידה ע"י דהן בעוון חוללתי ובחטא וגו' בעוון מלא (מד"ר ר"פ תזריע) וע"כ הי' הקטרוג הגדול בלידת אבות העולם עד שהם בכח קדושתם אברהם הוליד את יצחק ע"י שנימול הוא קודם ויצא אב העולם להיות שורש לאומה ישראלית בקדושה זו דברית בפעל שהוא צמצום ההנאה והתאוה בפעל שזהו הישועה דתושב"כ, ולפי שעדיין יש שאין כן בפעל וע"ז אין עצה אלא תפלה להש"י ולעורר רחמים רבים מלמעלה גם על נפשות כאלו ועי"ז זכה להוליד יעקב ולהביא שורש מדת הרחמים למטה והוא הישועה ע"י תושבע"פ שנתייחד מעתה אומה שלימה כולה קודש לד' אפי' מי שאינו כן בפעל נגלה לעין כל בהאי עלמא והם אבות העולם מצד השורש וההתחלה של האומה ומעידין על שרשן שהוא כן ועדיין כשבאים להתפשטות צריכים לבירורים:
10
י״אוזהו מדריגות התוך בלידת יוסף הצדיק יס"ע שהוא יציאת קדושת היסוד לפעל בעוה"ז בהתפשטות שבו נתבררה קדושה זו בפעל בנסיונות הי' שנית קטרוגים מצד טענות שיש אשר לא כן ושעדיין אין ראוי קדושה כזו להתגלות בעולם בפעל בנפש מיוחדת המתלבשת בגוף להיות יסוד העולם נמשך ומתלבש בעוה"ז בפעל בזרע יעקב, ויאע"ה ידע קדושת עצמו השלימה מאוד שאין בלבו אלא אחד עכ"א לרחל אשר מנע ממך וגו' תלה סבת החסרון בה וממנה וע"כ כשנולד אמרה אסף אלקים את חרפתי שהיתה בושה ע"ז שיש בה חסרון שאין ראוי' להוליד נפש כזו, והנה עתה שזכתה להוליד נתברר שגם היא ראוי' לכך והעיכוב רק לפי שקודם התגלות נפש כזה בעוה"ז הי' צריך שיהי' כנסי' ועדה שלמה המיוחדת להש"י וכל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין ל"ט א') שיש עליהם שם כנסי' והשכינה שורה בתוך בנ"י וזרע יעקב שהם כנס"י, אבל יצחק ויעקב הם אבהן דעלמא מולידי הכנס"י ואינם בכלל הכנס"י רק על גביהם ולמעלה מהם והתחלת הכנסי' הוא משבטי י"ק זרע יעאע"ה דאין קורין אבות אלא לג' שהם אבות האומה ושרשם ואח"כ בשבטים התחיל התפשטות הכנסי' וכל קומה כלול מי' כידוע והם מקבלים שפעם מהאבות ומיעאע"ה ביחוד שהוא הדמות אדם שלמעלה מכסה"כ המשפיע באדם התחתון שהוא הכנס"י דרך צינור היסוד שהוא יוסף עיקר תולדות יעקב דזיו איקונין שלו דומה לו וע"כ נק' כ"י גם על שמו שארית יוסף כי הוא הצינור הממשיך השפע לכ"י דצדיק יס"ע שאין קיום העולם אלא ע"י צדיק השומר הברית, ודור המבול שפגמו בזה גרמו איבוד העולם דאפי' ג' טפחים של עומק המחרישה (בר"ר פל"א ורש"י עה"ת שם) שעד שם הוא שליטת יד"א בעולם להוציא שפעו שע"ז הי' כל בריאת העולם לצורך האדם שיעבוד בו ויוציא שפעו ליהנות בו גם זה נטשטש ונתקלקל ע"י מה שקילקלו בנ"א מעשיהם בהוצאת שפעו, ועמך כולם צדיקים הם לעולם ירשו ארץ נחלה עולמית שא"ל הפסק וקלקול כי הם נקראים שארית יוסף דע"י שהם שארית יעקב מה שהשאיר הוא אחריו השארה צאצאים בעוה"ז ה"ה עי"ז נקראים ג"כ שארית יוסף כי כל המשכת ההשארה דיעקב הוא ע"י דרגא דיוסף שהוא הצינור הממשיך ההשארה, דע"כ היתה רחל עקרת הבית וכל גלגולו לבית לבן בשבילה והגרמה דידה הוא שנשא לאה ואח"כ השפחות וגרם לידת כל השבטים שהם עיקר כל הכנס"י אע"פ שעיקר מגמתו הי' לרחל וע"כ עיקר תולדותיו מצידו נחשב רק יוסף זרעא דרחל כי הוא כל כונתו הי' להוליד נפש יקרה דציס"ע להביאה לפועל בעוה"ז שבזה יתייסד העולם על בסיסו, ומצידו דהיינו מצד השתדלות האדם אין נקרא צדיק אלא מי שלא חטא מעולם שזהו הנק' צדיק גמור וזהו דרגא דיוסף וזרעא דרחל משא"כ זרעא דלאה הראשון שבהם ראובן פתח בתשובה תחלה והגדול שבכולם יהודה זכה ויצא ממנו דהע"ה הגבר שהוקם עולה של תשובה (מ"ק ט"ז ב'), ועיקר כנס"י נק' ע"ש יהודה (בר"ר פצ"ח) כי הוא המברר דעמך כולם צדיקים דאפי' ערלי ישראל נק' מולים מצד ההתחלה והשורש וכן מצד היציאה לפעל אפי' כשאינו כן בפעל ואפי' בתכלית קלקול הברית שהוא בביאת ארמית שמכניס השפע לחיצונים דאותו לא מסיק אברהם מגהינם כמ"ש בעירובין (י"ט א') דמימשכא ערלתו ולא מבשקר לי' שנדמה לי' לעכו"ם וכאלו אינו מזרעו כלל מ"מ זהו רק למראית העין דלא מבשקר אבל לא על האמת שהרי אע"פ שמשוך ישראל גמור הוא לכ"ד וכ"ה דין המשוך דא"צ למולו שנית מה"ת אלא מדרבנן משום מה"ע (כמ"ש ביבמות ע"ב ב') דרק למה"ע נראה כערל אבל על האמת הוא מהול, ויהודה הוא המברר דבר זה דאע"פ שחטא ישראל הוא וכמו שדרשוהו בסנהדרין (מ"ד א') מקרא דחטא ישראל במעשה דענן שהי' משבט יהודה, וזהו החטא הראשון שהי' מביאתם לנחול הארץ הראוי' לצדיקים ושם הפליגו רז"ל בחטא ענן עד למעלה ועכ"ז א' היום הזה אתה עכור ולא לעוה"ב כי אפי' נשתקע למקום שנשתקע שורש היהדות אינו ניתק כי יהודה נק' כולו על שמו של הקב"ה כמ"ש בסוטה (ל"ו ב') והיינו כי חלק ד' עמו וא"א להיות ניתק מזה כלל, וה' אחרונה דשם מורה על מדרגה האחרונה שרגלי' יורדת מות בעולם העשי' הגופני בעוה"ז הנק' עלמא דשקרא ובה' נברא עוה"ז כמ"ש במנחות (כ"ט ב') ובה הפתח לתשובה דליעול בהך, וביוסף יש רק ג' אותיות ראשונות דשם שהוי"ו הוא אות אמת (זה"ק ריש ויקרא) דרגא דיעקב והיינו הדבוק באמת שאינו חוטא כלל והם צ"ג שהם מועטים מאוד בכל דור, אבל הקב"ה בחר בכל זרע יעקב להיות לו לעם ולגוי אחד בארץ ולא ידח ממנו נדח ומצד הש"י לאה היא עקרת הבית שרובן של ישראל מצאצאי', וכל ישראל נקראים אצל הש"י ג"כ בשם יהודים שהרי כל הכופר בע"ז נק' כן כמ"ש במגילה (י"ג א'):
11
י״בוזהו עיקר היהדות שמצד הש"י וכמ"ש בר"ה (י"ז א') פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין היינו שאין לו שום קישור במחשבתו עם קדושת הש"י שלמעלה שזהו ענין הקרקפתא דתפילין שמורה על מחשבות מוחו שמשועבדים להש"י וקשורים עם פרשת היחוד וקבלת עומ"ש ועול תורה ומצות, אבל פושעי או"ה הוא בעריות דהם אין להם שום אחיזה וקישור בפנימיות כלל רק מצד החיצונית ועיקר הצדקות והתמימות שנשתבח נא הוא מה שלא נכשל בחטא דור המבול דזהו הצדקות השייך לב"נ ביוחד ואצלם לא שייך תשובה דלא ניתנה אלא לישראל וכמ"ש בתנחומא [פ' האזינו] עושה תשובה נושא לו פנים יכול לכל ת"ל אליך ולא לאומה אחרת, ותשובת אנשי ננוה שנתקבלה היינו רק להצלת הפעניות לפי שעה אבל עון עצמו אין נמחק וחקוק על עצמותם כי אין להם הפתח לתשובה שבה' אחרונה הרומז לכנס"י דרק להם ניתן וע"כ לא שייך פו"י בגופן שאין להם תקנה דכיון דיש תקנה בתשובה ואפי' פושעי ישראלים מלאים חרטה ואפי' לא שב לגמרי מ"מ מי שחוטא רק מפני התאוה א"א שלא יתחרט בלב אחר שעבר התאוה והחשק הגם דאינו תשובה גמורה שיגיע למקום שבע"ת עומדין מ"מ כבר יצא מכלל פו"י וע"כ לא משכחת לו פו"י בגופן אלא קרקפתא דלא מנח תפילין שזהו לא מצד התאוה, וגם אמרו הלשון קרקפתא דלא כו' ולא אמרו מי שאינו מניח דעדיין אפשר שיהי' לו שום הרהור של חרטה עובר דרך הלב איזה פעם בימי חייו כי הש"י לבן של ישראל ואפי' פו"י במעמקי לבן הנעלם יש להם דבקות ורצון להש"י אבל קרקפתא דלא כו' היינו שהראש מצד עצמו אין לו שום שייכות לקדושת התפילין, והיינו כשעבר כל י' מדרגות הרע עד השורש וכתר דמסאבותא עד שהמוח שבראש כולו משוקע לגמרי ברע ואין לו שום הרהור טוב מעולם ומ"מ גם הוא אכתי שם ישראל עליו דנק' פו"י, ואף כל אותן שא"ל חלק לעה"ב שנמנו בפ' חלק לא יצאו מכלל ישראל וע"כ דורשי רשומות אמרו דכולן יש להם חלק חוץ מבלעם דהי' מאו"ה אבל אותם שמזרע ישראל אע"פ שנתקו לגמרי ולא הי"ל חלק בתשובה דלבבו יבין ושב שזהו שורש העלמא דאתי כנודע שהיא הי' ראשונה דשם שאחר ששבו נעשה מה' אחרונה ה' ראשונה שהוא המקום שבע"ת עומדין והי' שבו נברא עוה"ב הוא המקום שצ"ג עומדין שהם מועטין ויש מעמקים עוד יותר והיא קוצה של י' שהיא הנעלמת לגמרי רק הרשימו ממנה ניכר לדורשי רשימות כרע"ק שהי' דורש כתרי אותיות במשיגים הנעלם שלמעלה מהשגת אדם בעוה"ז ככתר העומד למעלה ע"ג הראש, וזהו המקום שישראל עלו במחשבה שם יש תיקן לכל זרע ישראל כל אשר נקרא בשם ישראל דלכולם יש חלק שם, ודבר זה הוא רק מצד יהודה שהוא שלימות השם כולו ומפסיק הד' דה' ד' הוות היינו קודם התיקון היא דלה מן המצות ואע"פ שדלותי לי נאה להושיע כמ"ש בפע"פ והיינו מפני ההודאה שאנו מודים להש"י על שיועותיו לנו ולא כאו"ה האומרים כחי ועוצם ידי וגו' ואחר הישועה היא בתר דקבילת עוברה דאתעבידת ה':
12
י״גוהמברר דבר זה בפעל בעוה"ז הוא שבט דן המאסף לכל המחנות שהוא המקבץ כל הנדחים שבישראל כמשז"ל דהגדול שבשבטים יהודה והירוד שבהם דן והשוום הכתוב לחברם במלאכת המשכן ובהמ"ק שהוא השראת השכינה בתחתונים לאחד כל הכנס"י לאגודה אחד אל הבית הזה ואף הפו"י עמהם, ושניהם נק' ארי' שהוא המלך שבחיות כי להם כח הניצוח באומות יהודה נתברך בעורף כמשאז"ל ע"פ ידך בעורף וע"פ תתה לי עורף שלא זכה לזה יהושע כי הוא מזרעא דיוסף ששבחו רק להיות צ"ג ואם חוטאים ח"ו מיד הופכים עורף כי העורף רומז על סילוק ההשגחה כד"ש בחגיגה עמא דאהדרינהו לאפא מיני', ונאמר במרע"ה אשר ידעו ד' פנים אל פנים ונא' פנים בפנים דיבר ד' עמכם וזהו הדביקות הגמור, וע"י סילוק הדביקות, בא חזרת הפנים לאט לאט עד שהופך עורף, וזהוהקשר של תפילין שהוא בעורף כי ישראל יש להם התקשרות בהש"י אפי' כשאינו בהתגלות פא"פ והיינו אפי' למה"ע הוא חוטא והופך עורף הוא רק מצד עוה"ז עלמא דשקרא המראה היפך האמת לאדם הרואה לעינים אבל ד' אשר יראה ללבב רואה מעמקי הלב דבוקים בו ית' אפי' בהיותם בהסתרת פנים והפיכת עורף ועי"ז זוכה לניצוח אויבים דאו"ה שהם מוכרחים להפוך עורף דאצלם אם אינם פנים בפנים א"ל עוד שייכות להש"י כלל, ויהודה שהוא רישא דארי' ע"כ אחיזת ניצוחו בעורף שהוא בראש אבל דן הוא זנבא דארי' ובמדרגות התחתונות היורדות מות לגמרי דעכ"א בספרי ע"פ פן יש וגו' או שבט וגו' זה שבטו של דן שבו יש מקום לשורש פורה ראש שפולטם הענן כמ"ש בתדבא"ר מיכה בעט באנכי שזהו שורש היהדות שלא נא' בלשון ציווי כלל כי שורש ישראל מאמינים בני מאמינים, ואמנם כח הבחירה שרצה הש"י שיהי' בעולם הוא מתפשט עד השורש ואפשר לקלקל גם בשורש האמונה התקועה בלב ולבעוט גם באנכי, ועז"א בברכת דן דידין עמו [ר"ל המיוחד לו ועם בכ"מ מורה על הגרועים ומוקצים שבישראל והם עמו שיש בהם שורש החסרון הנז' הנמצא בשבטו] כאחד שבט"י שדרז"ל כמיוחד שבשבטים זה יהודה שיכול לדון לכף זכות ולקרב גם הרחוקים ביותר, וכן שמשון נק' ע"ש של הקב"ה והוא הנושך עקבי סוס בעקביים שהוא תכלית ההשתקעות דרגלי' היורדות, דסוס מורה זימה כמ"ש סוסים מיוזנים וכמ"ש בפע"פ (קי"ג ב') דאוהב הזימה, וזהו הנחש דקדושה שהוא היפך הנחש דס"א שהוא אשת זנונים המסית לתאוה ומטיל זוהמא ומ"מ נקרא נחש כי למראית עין הי' גם הוא הולך אחר מראה עיניו כמ"ש שמשון בעיניו שזהו תחלת הסתת הנחש בעין רואה דנחמד העץ למראה שזהו התחלת הרע ואח"כ לב חומד וכלי המעשה גומרים בפעל פגם הברית היותר גדול דביאת ארמית, אבל מד' הי' הדבר לבקש תואנה לכלות הרע עי"ז בהריגת הפלשתים עי"ז, ובזה זכה להיות שופט ישראל ומנהיג הדור שכחו הי' להשיב כל הנדחים מישראל ג"כ תחת כנפי השכינה שנעשו אחר התיקון כל חטאיהם כשנים כללו שסדורות ובאות משימ"ב דמאת ד' יצא הדבר וכמו עבירה לשמה דזה הזדונות שנעשים כזכיות ע"י התשובה הגמורה:
13
י״דוע"כ היתה אמו עקרה מצידה כמ"ש הנך עקרה דהיא משבט יהודה כמ"ש בב"ב (צ"א סע"א) דהיא הצלפונית והיא הנזכרת בדה"א (ד' ג') בבני יהודה, כי כך סדר התיקון של הקלקול דדן שיתחבר עם יהודה בחיבור גמור כמער איש ולויות והיו לבשר אחד בשמשון, ולפיכך נתגלה המלאך לה כי התיקון הי' מצידה ולפיכך גם העקרות מצידה דעל זה הי' הקטרוגים שלא יתגלה בעוה"ז אור כזה של תיקון כל קלקולים היותר גדולים הנוגעים עד השורש פורה ראש ומכסים למראית עין כל רושם היהדות, ודבר זה אינו גלוי בעו"ז כלל וע"כ הוצרך להיות נזיר מהבטן, ודבר זה לא מצינו דוגמתו שיוכל מלאך להזיר בנזיר הנער טרם יוולד, וענין הנזירות הוא הפרישות מתאות וע"ז הוא גידול השער שהוא ניוול הגוף שהרי א' בסנהדרין (כ"ב ב') מלך מגלח בכ"י משום מלך ביפיו דהוא צריך לייפות ע"א וזהו כבודן של ישראל וכן כה"ג וכהנים משום כבוד שמים ונוי המקדש להיות משמשים נאים בגוף וזהו הדור מצוה דהתנאה לפניו במצות וכמו שצריך להיות כ"ג גדול מאחיו בנוי, וכ"א בפ' אלו מגלחין שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול, והנזיר הוא שמרגיש בעצמו חשק לתאוות גופניות כאותו שפחז עליו להאבידו מן העולם וע"ז העצה בקבלת נזירות לניול גופו ולהיות קדוש לד' בפרישות מתאות, והלכה היא בנזיר שהאב יכול להדיר את בנו לפי שחסרון זה נמשך בתולדה כמ"ש הן בעוון חוללתי דאפי' חסיד כו', וכשרואה בו בילדות החשק לתאוות זה מורה על החסרון שבתולדה מצד האב ע"כ עליו לתקנו בהדרה בנזיר ויש עוד חסרון שמשרשו בעולם העליון כנודע בסוד שליטת האדם בליעל ועז"נ ואשר הרעותי דהש"י הוא הגורם לזה בבריאת היצ"ר ועז"א אלי' מלאך הברית להמליץ בעד ישראל בטענה ואתה הסבות את לבם אחורנית היינו בהחזרת הפנים והפיכת עורף שמזה נמשך קלקול הברית בלב חומד והתחלת ההסבה הוא מהש"י בבריאת היצר, וזהו ההתנצלות שא' הש"י לעצמו על דור המבול אחר שקבלו עונשן דלא אוסיף וגו' כי יצר וגו' מנעוריו ומשעה שננער ממעי אמו דהיינו שיש בו חסרון משורש שלא בבחירתו [והם ג' שמות שאז"ל שיש לאדם כי השם מורה על העצם וכמו שיש בחסרון כן יש במעלה ג' ענינים מה שהוא בשורשו זהו שם שנק' בו בס' תולדתו ושמתולדתו מצד אבותיו וכד"ש האב זוכה לבנו כו' זהו שם שקראו לו או"א ומה שמעצמו בבחירתו זהו שם שקרא לעצמו], ודבר זה יתוקן לגמרי בביאת המשיח ב"ב שישחט ליצה"ר:
14
ט״וויעקב אע"ה שחשב על שמשון שהוא משיח כמ"ש בבר"ר היינו שראה גם בו התחלת תיקון זה, ועז"נ והוא יחל להושיע היינו התחלת ישועה לבד ולא הגמר שהגמר יהי' על משיח שמיהודה הוא יברר לגמרי קדושת שורש ישראל אף אחר שחטאו עד שביום ההוא יבוקש עון ישראל ואיננו, ושמשון הי' ההתחלה לזה ולפי שבא לתקן השורש וההתחלה שהוא מהש"י ע"כ גם התעוררות התיקון הי' ע"י הש"י בעצמו דלא נזכר שהתפללו ע"ז רק אח"כ נאמר ויעתר מנוח ולשון ויעתר דמשמע הפיכה כעתר ושינוי רצון, ולכאורה לא נתחדש שום דבר אח"כ דכבר א"ל המלאך זה קודם ג"כ, אבל ענין הבטחת המלאך הי' רק לאתדל"ע למנוח על התפלה כי מפני הטענה דאתה הסיבות הי' המשפט שהש"י יעורר ג"כ על התיקון קודם האתדל"ת וא' והרית דעדיין לא נתעברה והדירו בנזיר קודם הלידה דהיינו בשורשו שלמעלה עד שלא שלטו בו השותפין האחרים וחזר וא' הנך הרה כאלו כבר מעוברת בלא שיתוף כח האב עדיין כי החסרון הי' מצידו אך אלו הי' כן שלא הי' בו החסרון שורש פורה א"כ לא הי' בו התיקון לחסרון זה ולא הועיל כלום, אבל ד"ז לא הי' אפשר למלאך להבטיח כי ע"ז הי' צריך לתפלת מנוח מה נעשה לנער היולד היינו מה יעשו הם בשותפתם לו שיהי' בא מכח שניהם ושיוכל לתקן הכל והבטחת המלאך הי' רק לתערותא לתפלת מנוח זו שהיפך כעתר לחדש הוצאת נפש זה מהתייחסת אחר שניהם שהוא תיקן הקלקולים היותר גרועים בקלקול הברית, וקבלת התפלה הי' בגילוי המלאך לבד שד"ז הוא השגה ומדריגה כעין נבואה שעי"ז נזדכך לבו ונעשה הוא כלי מוכן לזה ולא שאל עוד מה נעשה רק מה יהי' משפט הנער ומעשהו כי מיד בראות המלאך הרגיש בעצמו קדושה וטהרה בלב והבין שאפשר מעתה להיות התיקון ע"י צאצאיו ושאל על השפט הנער אם יתקן לגמרי והוא לא השיבו ע"ז כלום דגוף הדבר במשפט הנער תלוי בבחירה, ואפשר אלו זכה הי' באמת הוא המתקן הכל וכמו שחשב יעאע"ה כי יעקב איש האמת לא יטעה בשקר ח"ו ובודאי הי' כלי מוכן לזה אלא שגרם החטא, והמלאך הבטיח דעכ"פ הוא יחל וגו' ויהי' המתחיל, אבל ל"א שלא יגמור בבירור, ומנוח כשהרגיש הקדושה בנפשו חשב ג"כ דאפשר שיהי' על ידו התיקון הגמור וזהו שאלתו על מעשה הנער היינו עד היכן יגיע מדריגת תיקונו והוא לא השיג ע"ז כלום דהוא דבר התלוי בבחירה רק על הנהגת האשה שהיא העיקר בתיקון והיא כבר בעולם והבחירה בידה וכפי השתדלותה כך יהי' הוספת הכח לנער מצד התולדה המורשה מאבות וע"כ נק' גם לידת שמשון ע"י תפילת מנוח דאע"פ שהובטחה תחלה הנה כפמ"ש סיבת עקרותה הי' רק מה שנשואה למנוח ושתוליד נפש כזה המחבר יהודה ודן לתקן השורש פורה הנמצא בדן וזו"ז לא היתה עקרה כלל ואחר שלא הובטחה בלידה ממנוח דהיינו בשיתוף כחו ה"ה כאלו לא הובטחה עדיין על אותו הולדה שנתעקרה [ואפשר שיפורש הנך הרה זה כמו הנך הרה דבהגר שדרז"ל שבאמירת המלאך נקלט הזרע בקרבה ונתעברה ואפשר דבכה"ג שלא הי' מתחלה בשעת הזרעת האב ראוי לקלוטה אין אליו שם האב וכח האב כלל וגרע מנתעברה באמבטי די"א דלא נק' בנו לענין פו"ר, ועי' במל"מ (פט"ו מה"א) דאפי' למ"ד דנק' בנו ההיא דלא הי' ראוי להזריע כלל בשעת מעשה גרע דשם אב הוא משעת הריון וכמ"ש בסנהדרין (ס"ט א') ומגילה (י"ד א') גבי אסתר ע"ש ברש"י והיינו בשנגמר פעולת האב ואם אז לא הי' ראוי ליקרא אב כי לא הי' ראוי ליקלט א"כ אימת יקרא עליו שם אב וע"ז הי' תפלת מנוח מה נעשה], עד אחר התפלה דויעתר:
15
ט״זוקדושת היסוד להיות צדיק גמור כיוסף בכבישת היצר שלא יחטא כלל זהו ע"י קול דתורה המגדרת לאדם ומצד התושב"כ דהאלקים עשה האדם ישר, אבל מה יעשה מי שכבר חטא וקלקל הברית וצריך לתקן ע"י התשובה שזהו שם הוי' הב' דבי"ג מדות דאני ד' אחר שיחטא וישוב כמ"ש בר"ה (י"ז ב'), היינו דהשם שלם הוא ההשגה השלימה דשויתי הוי' לנגדי תמיד איך הוא המהוה הכל ממכ"ע וסוכ"ע מראשית המחשבה וכמו שמאיר ד"ז לאדם השלם שלא חטא כלל כאדה"ר קודם החטא שהי' בחייו בג"ע שהוא תכלית שלימות האדם בעוה"ז כן מאור אותה הארה עצמה ג"כ למי שחטא ושב שאחר התשובה נתקן כקודם ע"י הקול דתפילה וצעקה להש"י שימחול לו, וכשזוכה להשגת הוי' דאחר וישוב זהו כי ידע שמו דיקראני ואענה וזהו התושבע"פ והתורה כולה שמא דקוב"ה כמ"ש בזהר משפטים (קכ"ד רע"א) ומאן דמשתדל בה כמאן דאשתדל בשמא קדישא ותושב"כ שמצד הש"י שעשה האדם ישר הוא השם דקודם שיחטא ותושבע"פ שמצד השגת האדם הוא השגת השם דאחר שיחטא וישוב ע"י עבודה שבלב זו תפלה וזה שמי לעולם היא השם דתושב"כ דאף דכתיבא ומנחא היא נעלמת ואין ממשכת אלא ע"י התושבע"פ דשלימותה יהי' כשישתלם כל סדר השתלשלות חכמי ישראל ויתגלה כל מה שניתן לכל תלמיד ותיק לחדש שהוא בעת קץ אז יתגלה קריאת שם ההוי' להיות נכתב כמו שנקרא וכל שמן שזרעו ש"ע בעולם אין השם לשם ודיו לעולם להשתמש בב' אותיות שהם ההתגלות ביוסף שטנו של עמלק דעדות בהיוסף שמו שהוא עדות לקדושת ישראל בגדר ערוה וכמשז"ל דב' אותיות אלו עדות לישראל ביצי"מ הראובני השמעוני כו' שמי מעיד עליהם שלא נכשלו בעריות והבנים מיוחסים למשפחותם זרע אבותם שהם ב' אותיות אלו המורות סוד או"א כנודע, וזהו קדושת ההתחלה קודם שיחטא וקדושת התושב"כ, אבל קדושת הבעל תשובה אחר שיחטא שהיא קדושת התשבע"פ הוא ביהודה שנקרא כולו על שמו של הקב"ה שממנו משיח בן דוד שהוא התגלות תכלית שלימות כל הבריאה כולה עד שיהי' נכתב כמו שנקרא, וההתחלה בשמשון דנק' ג"כ על שמו של הקב"ה כי שמש ומגן ד' וכמ"ש בסוטה (י' א') ומסיק מעין כו' אף שמשון מגין כו' כי הי"ל מעין השגת אור זה לענין ההגנה נגד אומות לבד וכמו יוסף שטנו של אומות כן הוא רבים אשר המית במותו וגו' כי זה כל כחו לכלות האומות שהם שורש הערלה המקפת לאות ברית קודש דאין הערלה נק' אלא על שמם כמ"ש בנדרים ובבאית ארמית ממשכא ערלתו וע"כ נשבה בידם, ולפי שנתגאה בעיניו היינו מ"ש כי היא ישרה בעיני שהכיר א"ע כי עיניו מלאות קדושה ומה שישר בעיניו ודאי הוא ישר גם בעיני הש"י וכמו שהי' באמת כמפורש בכתוב שם אח"כ ואו"א לא ידעו כי הד' הוא וגו', אבל מ"מ סביביו נשערה מאד ונחשב זה לגיאות מה שסמך ע"ז דישרה בעיניו, דאדם בעוה"ז צריך לעולם לחשוד א"ע אולי גרם החטא לאיזה טעות דע"כ אין הש"י מייחד שמו על החיים שעדיין אינו מבורר, ומאחר דזה נחשב לגבי' לגיאות שעדיין אינו מבורר א"כ גם גוף המעשה אין מבורר והגיע לו העונש אגוף המעשה מה שנפל בידם, והוא טוחן בבהא"ס כמאז"ל דזהו חיבור עוד יותר עמהם להיות נמשך ערלה עוד יותר והם חשבו ע"ע להשקיעו בטומאה ח"ו לגמרי, וע"כ נקרו עיניו כי הי' נראה מזה שלא הי' קדושה גמורה בעיניו שעדיין לא נתברר הד' בעוה"ז ונחשב לגיאות כי בעולה"ז ל"י עדיין ולא נתברר דמד' הוא כי תואנה וגו' שכל שורש שמשון הי' אדרבא לכלות הערלה ולהסירה מעל הברית קודש שהוא כליון האומות שהם הערלה והקוצים הסובבים ומקיפים לשושנה העליונה הם כנס"י, ולברר שלימותו ותיקונו הוצרך למסור א"ע למיתה ואז רבים אשר המית במותו כו' ואז נתגלה לכל כי מד' הדבר להמית הפלשתים וגם שבייתו בידם כדי להמית עי"ז רבים, וזהו התיקון להחטא שהי' נראה כחיבור לעכו"ם והמשכת ערלה ובאמת הוא אדרבא כריתתם והסרתם, וזהו מדרגה הב' דקדושת הברית דישראל אחר יציאתה לפועל באבות לברר הבדלתם מן האומות ושאין בהם ג"כ המשכת ערלה אחר שנכרתה, ויוסף הוא המוגדר בפעל מביאת ארמית, ושמשון הוא המתקן אחר החטא, ונתעקרו אמותם מפני הקטרוגים שהי' נגד קדושה זו עד שזכו לישועת ד' להוציא נפשות אלו העוקרים משתיתם של או"ה שהוא היסוד דרע של כל העכו"ם ערלים בהתגלות קדושת היסוד דקדושה בפעל המרוחק מכל רע בפעל.
16
י״זוג' דברים יש במילה מוהלין הוא תחלת כריתת הערלה ופריעה הוא ההתגלות אחר שנכרתה ושאין נמשך עוד ובזה נתגלית העטרה וניכר ההבדל שבין ישראל לעמים ועדיין צריך אטופי דדמה במציצה להוציא דם הברית ועיקרה משום רפואה כמ"ש (שבת קל"ג ב') אומנא דלא מייץ סכנתא כי אחר המילה שהיא מכת חרב וסכנתא דעכ"א ע"ז כי עליך הורגנו וגו' כמ"ש בגיטין (נ"ז סע"ב) זו מילה שנתנה בח' אולי ר"ל לפרש לשון כל היום משמע היום הידוע והוא היום ההוא הנז' בכ"מ במקרא שהוא היום לד' שכולו שבת ומנוחה לעת"ל והוא יום הח' שהוא למעלה מז"י הקנין כנודע ומילה ביום הח' כי ע"י יזכו ליום ההוא דכל ישראל י"ל חלק לעוה"ב ע"י דעמך כולם צדיקים שומרי הברית וע"כ כל היום רומז ליום הח' דמילה ובעוה"ז אור אותו היום נעלם ואינו מתגלה אלא ע"י המס"נ להריגה. צריך רפואה, ועיקר ענין הרפואה למכה שנברא בעולם היא בשביל המילה וכמ"ש במגילה (י"ז ב') מה ראו לומר רפואה בח' מתוך שניתנה מילה בח' שצריכה רפואה כו' והיינו דאם אין מכה רפואה למה ואין יסורין בלא עון ואם אין עון מהיכ"ת יהי' מכה בעולם כלל ומה צרוך לרפואה רק מחמת מכת המילה שהיא מצוה וחיוב לכ"י ההכרח לימצא רפואה, וזהו מחץ מכתו של עולם שירפא לעת"ל שהוא הבא מעטיו של נחש דעי"ז נמשכה ערלתו דאדה"ר שנולד מהול וכה הי' ראוי להיות תולדת בנ"א כולם רק שבחטאו מושך בערלתו הי' כמ"ש בסנהדרין (ל"ח ב') שהיא המושכת הכח דכל העכו"ם ערלים המכסה ומעלים קדושת הברית דישראל ולפי שהי' ביום הבריאה דכ"מ שנעשה אז נקבע בתולדה וטבע הבריאה כן ע"כ נולדו כל זרעו ערלים עד שזכו אבות העולם אברהם ויצחק במס"נ להש"י באור כשדים ועקידה להביא לעולם נפש יעאע"ה איש תם שנולד מהול כמו שהי' אדה"ר קודם החטא ולא הוצרך עוד למס"נ כי הוא מצד עצמו הי' שלימות התיקון והתגלות שורש קדושת ישראל דעכ"א תענית (ה' ב') דלא מת כי תיקן שורש החטא שמחמתו המיתה אלא שעדיין לא נתגלה שלימות התיקון לגמרי בעוה"ז דלמראית העין חנטו חנטיא וספדו ספדיא וכך ההלכה דאף הנולד מהול צריך עדיין להטפת דם ברית וגם אטופי דדמא הוא קצת מס"נ כי הדם הוא הנפש ומקצת נפש כלל נפש וזהו סבלות הצרות דיעאע"ה דרבות צררוהו מנעוריו מעת ההחלתו להתפשט ולברר מיטתו השלימה:
17
י״חוכל זה הוא לרפאות מכת המילה דאברהם ויצחק שהם התחלת הסרת הערלה אאע"ה המתחיל בכריתתה מהגוף ויצאע"ה בהתגלות הקדושה לפעל להיות נימול לח' שהוא התגלות העטרה היא קדושת ה' האחרונה דשם הוי' להיות השם שלם ומתאחד עם ה' ראשונה שהוא סוד יום הח' כידוע, וזהו גמר ההבדל בין ישראל לעמים דכל רואיהם יכירום ועי"ז זוכין לבוא לנחלת יעקב בלא מצרים דמטתו שלימה וד' בדד ינחנו ואין וגו' ולירש ארץ העליונה ובכניסתם לא"י ניתנה פריעת מילה ליהושע והוצרך למולם שנית ולגלות קדושת ישראל שירשו ארץ הקדושה כי גופם קדוש לד' ע"י מסירת גופם. לד' במכת חרב דחרבות צורים הרומז לאבות כמשז"ל ע"פ מראש צורים אראני שהם הביאו חרב זה לעולם למס"נ לד', וזהו ברית בנאמר ביסורין שהוא כמלח הממתיק הבשר כמ"ש בברכות (ה' סע"א) ובשר הוא הגוף ותאוותיו שצריך להמתקה דעי"ז ישוב היצה"ר טוב מאוד שנעשה המר מתוק ויזכה לג' מתנות טובות שע"י יסורין תורה וא"י ועוה"ב כמ"ש בברכות (שם), ומילה היא שורש היסורין של אהבה שקבע הש"י בעולם שכ"א עושה לבנו באהבה ובשמחה רבה דהיא מצוה שקבלו בשמחה ומולים היו כל העם היוצאים ממצרים לפני מ"ת וכן בכניסה לארץ דאז ניתנה פרועה, וגלות זה שהיא הכנה לעוה"ב היא אטופי דדמא והתחלת הרפואה ולכשתגמר רפואת מחץ מכתו ש"ע אז נשכה לעוה"ב שהוא סוד יום הח' שהוא שלימות קדושת הברית בשר שיתקדש הגוף עד שיהי' ראוי ליכנס לארץ העליונה ולזכות לחיי עולם, ועד אלישע לא הוה חולה דאיתפח כי לא ידעו עדיין להתגלות בפעל רפואה למכת המילה שהוא שורש הרפואה שבעולם שירד מחמתה מלאך רפאל פעם הראשון לעולם לרפואת אאע"ה אחר המילה דשלימות הרפואה הוא ע"י הש"י בשליחות מלאכו ואינו ביד"א כלל לרפאות א"ע רק ע"י האתדל"ת שהאדם מוסר נפשו להש"י ובא בברית, ומקדש עצמו מלמטה מעט ובעוה"ז עי"ז מקדשין אותו מלמעלה הרבה ובעוה"ב כמ"ש ביומא (ל"ט א') וזוכה לרפואת המכה היינו שלימות הקדושה שלא יצטרך ליסורין עוד והוא חיים בצער ושלא ביצה"ר שזכו לזה אבות העולם והדומים להם כמ"ש בתדבא"ר (פ"ה), וביחוד יעאע"ה באותן י"ז שנה שהי' במצרים שנא' עליו ויחי יעקב וכן קבלתי שהוא שלימות הרפואה למכה זו וע"כ נקרא ישראל כי שרית עם וגו' שכבר נצח הכל בין כחות הרוחנים המסיתים לרע בין כחות הגופנים וגם אברהם ויצחק נק' ישראל כמשז"ל אבל הם רק נק' על שמו ולפי שהם הביאו אותו לעולם וזכו שיצא החלצם והוא השורש לזה שזכה בו לכל זרעו אחריו אלא שאצלם עדיין אינו בהתגלות וצריכין לבירורים בעוה"ז עד עת קץ שיבורר ע"י דהע"ה שהי' ג"כ מכתותם כמשאז"ל ע"פ מכתם לדוד, וזהו שלימות מדת המלכות דקדושה שהובטח עלי' יעאע"ה ומלכים מחלציך יצאו כי שלימות המלוכה היא שלימות כל שלוות הגופניות בלי שום חסרון דכלום חסר מבית המלך כענין שהע"ה שהי' אז סיהרא באשלמותא והוא המאור הקטן נגד יעקב הקטן ודוד הקטן שגם במלכותו מקטין עצמו כי זהו המלכות דקדושה דבמקום גדולתו שם עונתנותו דאינו חפץ כלל בשום דבר רק מה שהש"י נותן לו, ומ"מ שורש המלכות נק' ככל הגוים אשר סביבותי בפ' שופטים ובס' שמואל כי הוא יסודו להנהגה הגופניות אבל אצל בנ"י גם זה מהש"י והכל בקדושה, ועכ"נ בשהע"ה דישב על כסא ד' בדה"א (כ"ט כ"ג) דאעפ"י שהוא התפשט במדת המלכות בתכלית ההרחבה בכל חמדות עוה"ז הגופניים עכ"ז הי' הכל בקדושה על כסא ד' ולא נטה כלום מרצון הש"י, וזהו סיהרא באשלמותא שמקבל שלימות האור שלמעלה משמש ומגן ד' והתחלת התגלות מלכות ישראל בעולם הי' ע"י שמואל הנביא ע"ה שהוא הוכן לזה מתחלת הבריאה כמשז"ל הראהו לשמואל מושח מלכים כי התפרצות החזון בעולם הוא ע"י שלימות קדושת הברית כמ"ש מבשרי אחזה אלוק דהיינו שלימות הברית בשר כי תאוות הגופניות הם עיקר המחיצה המבדלת מהשגת אלקות כי הם ב' הפכים מרוחקים זמ"ז כגבוה שמים מעל הארץ והאלקים בשמים ע"כ להשגת נבואה ומראות אלקים צריך להיות מרוחק מכל ארציות, ורק בתורה נא' לא בשמים הוא כי יכולים להשיג בה גם כשאינו מנוקה עדיין לגמרי דע"כ אנכי קודם לל"י לך אבל ההשגות הם מתוך מחשכים ובתכלית ההעלם רק כמאן דחמי בתר כותלא משא"כ השגת הנבואה שהוא ההתגלות זה א"א אלא אחר שזוכה לתכלית הקדושה שלא יראה בו שום ערות דבר מתאות גופניות, ומלך קודם לכה"ג כה"ג לנביא כדתנן סוף הוריות הם דרך כלל ג' מדרגות של ראש תוך סוף דקומה השלימה ומדת מלכות שהיא האחרונה בסוד נעוץ סופן בתחלתן חוזרת להיות ראשונה דזוכה לכתר מלכות והמלך ראש הכל כי כל מלוכה מצד התורה והחכמה כמ"ש בי מלכים ימלוכו, ושהע"ה שהוא שלימות המלכות דישראל בעוה"ז נא' בו ויחכם מכל האדם ואף בגדולת חכמת ירבעם אחאב ומנשה הגרועים מכולם הפליגו רז"ל בפ' חלק שהיו חכמים ביותר שמזה זכו למלוכה ויניקתן מג' ראשונות שהם חב"ד ומשם יניקת כלל חכמ"י דעכ"א חכם עדיף מנביא כי השגתו למעלה מעלה מהשגת הנבואה רק שהוא בהעלם, וכשיתגלה שלימות המלכות כשתחזור המלוכה לבעלי' בימות מב"ד אז יתגלה האור ההוא שבהעלם ויהי' בהתגלות ג"כ גדול מכל השגות הנביאים רק שבעוה"ז הוא בהעלם שאינו בהתגלות לבו אבל החכמים חפצים בתבונה אף שאינו בהתגלות לבם:
18
י״טוכהן הוא שורש קדושת הנפשות דישראל מצד יחוסת מורשה מאבות וכן קדושת הכהונה הוא יחוס מבית אבותיו וכל מיוחס קרי כהן כמו איש פ' וכהן בכתובות (י"ג א'), וכהן גדול הוא הגדול שביחוסי כהונה והוא הגדול שבישראל מצד היחוס לבית אבותיו שזהו מעלת כלל ישראל ויניקת קדושה זו הוא מג' אבהן שהם ג' אמצעיות חג"ת כנודע, ואאע"ה ראש היחוס נקרא כהן כמ"ש אתה כהן לעולם והם עיקר וגוף הקומה וכן הכה"ג העומד במקום אהרן הכהן להיות שושבינא דמטרוניתא לקרב את ישראל לאביהם שבשמים ע"י כניסתו לבית ק"ק לכפר על כל עונותיהם ולטהרם שיהיו ראוים לעמוד לפני ד' ביחוד האתדבקות גופא בגופא דזהו הכניסה לבית ק"ק מקום היחוד וחדר המטות ששם הכרובים מעורים זב"ז הוא נגד הגוף של קומת כנס"י אחר המלך שהוא הראש, וכן בצלם קומת הקליפה הנז' בס' דניאל שראה נ"נ בחלום נ"נ שהוא הי' נגד דבע"ח בקדושה כמשז"ל דנק' ג"כ ארי' ומלך מ' שנה כמוהו הוא הרישא דדהבא ומעוהי דנחש שהוא הגוף [שנגד מדת יעאע"ה שהוא הנחשת דקדושה] הם מלכות יון שמפלתם הי' בידי החשמונאים הכהנים ומלכות הרשעה הוא נגד שקיהי ורגלוהי די ברזל, ובניצוחם ואבדונם יהי' שפיכת הרוח לכל בשר בהשפעת הנבואה וחזיונות לכ"י שהוא ע"י קדושת הירכין דנו"ה דמשם יניקת הנביאים וכן משה ואהרן ראשי הנביאים דבנ"י כשנבנו לאומה שלימה שרשם בנו"ה כידוע ומכחם זכו כ"י לנבואה בשעת מ"ת ע"י היניקה מהם שהם השורש ליניקת הנביאים ושמואל שקול כנגד משה ואהרן כמשז"ל כי הוא התחלת התפשטות בנבואה וינק משניהם, וד"ז רק ע"י שלימות קדושת הברית שהוא קדושת הירכין וע"כ ראשית התגלות הנבואה לו הי' בעונש בני עלי שנא' עליהם אשר ישכבון וגו', ואז"ל שבת (נ"ה ב') מתוך ששהו את קיניהם כו' ונ"ל הכונה דעי"ז מידי הרהור לא יצאו שאע"פ שהם היו נקיים מצד עצמם מתוך הרהור בנשים שהם גרמו להרהורים עי"ז נכנס ההרהור גם בלבם ובאו לידי טומאה בלילה כי בא החלום מהרהורי דיומא וזהו אשר ישכבון וגו' היינו בחלום ואע"פ שלא חטאו בפעל, ואף על ונשמרתם מכ"ד רע שלא יהרהר כו' לא עברו בשאט נפש כי העיקר שלא יביא עצמו לידי הרהור וכמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם וגו' אבל כניסת ההרהור בלב מעצמו ע"ז ל"ש האזהרה רק שצריך לדחתו מלבו ושלא לתור אחריו והם מסתמא ג"כ דחו ההרהורים מלבם רק חטאם הי' ע"י ששיהו כו' דעי"ז גרמו לכניסת ההרהורים, וזה כפי הנראה חטא קל ואין ראוי לעונש חמור כ"כ לפי שאז התחיל להופיע התפשטות אור הנבואה שהיו צריכים לשלימות קדושת הברית הזמן גרמא להחשיב זה לחטא חמור כי חומר כל חטא הוא כפי הזמן והמקום והנפש כמו דוד בב' ועלתה לו, ושאול בא' ונענש מיד בהסרת המלוכה כי לפי מעלת הנפש שלו הי' זה חטא גדול מאוד כי הכל כפי הנפש וזהו מצד חלוק הנפשות וכן יש חלוק בזמנים ובמקריות, ושמואל שהוא רבן של הנביאים דע"כ הי' בתכלית שלימות הקדושה הזה ע"כ ראשית נבואתו ה' התגלות ריחוק בני עלי שהוא תכלית ההרחקה מפגם הברית כ"ש, והוא התחלת שלימות קדושת הברית לגמרי שאחרי הרפואה למכת המילה הבא מצד הש"י והש"י רוצה לתלות הכל בישראל שגם גמר הרפואה ותכלית השלימות אף דהוא רק מה שהקב"ה עוזרו דאלמלא זה א"י לו מ"מ כיון שהעזר בא רק להבא לטהר, וע"י התחלת ההתקדשות באתדל"ת ע"כ קורא הכל על שמו וזהו עד"ש בתחלה נק' תורת ד' ולבסוף תורתו שז"ס תושב"כ ותשבע"פ וכ"ה בכל העניינים והמדרגות, ודרגא דשמואל השקול נגד משה ואהרן שהם שורש התושב,כ הוא ההתחלה במדרגה זו שנק' תורת ד' כי הי' תולדתו כן דב"ק הי' מפוצץ מקודם לידתו עליו, וחבקוק בן השונמית הוא הסוף בעת תכלית התפשטות הנבואה בישראל שהי' בימי אלישע שהי"ל פי שנים ברוח אלי':
19
כ׳ובדור אלי' הי' התפשטות הנבואה בכל עיירות דישראל כמשז"ל דבני הנביאים אין פחות מב' ובכל עיר הי' בימיו בני נביאים והוא מלאך הברית ובתכלית הקדושה בזה דע"כ לא מת שנתקדש גופו הגשמיי לעלות בסער' השמים אלא שדורו לא הי' ראוי להתפשטות ברבוי הנביאים יחד מצד ריבוי נביאי הבעל והאשרה שהי' בימיו זלעו"ז עד שבעורם והחזיר את ב"י בתשובה להודות דד' הוא האלקים שזהו תכלית ביטול ההשפעה מאלהים אחרים לנביאי ע"ז ואז נמשח אלישע לנביא תחתיו ביציקת המים על ידיו אז שחז"ל ע"ז גדולה שימושה יותר מלימודה כי אלי' הוא לימודה ואלישע שימושה וזכה לפי שנים, ושמעתי דשימושה היא החשק שיש לאדם כי מצד גודל החשק להשגה שראה באלי' הי' הנקל בעיניו לשמשו וליצק מים על ידו כדי שיצא לפעל המופת הגדול שהראה והארת האור לכ"י להכיר עי"ז דד' הוא האלקים, והחשק הוא גדול מההשגה עצמה כי ההשגה היא מהש"י מה שהוא חולק ומשפיע לכל נפש והחשק הוא מצד האדם באתערותא דילי' ומצד החשק הי' אלישע גדול, וכן תחילתו הי' בחשק גדול לעזוב באמצע פרישתו הכל ולזבוח הבקר העומדים לחרישה שיקרים כמ"ש בב"ב (צ"ב א') ולבשל בכלי הבקר ולא עבר על בל תשחית רק שרצה למהר לרוץ אחר אלי' ולא רצה לעכב רגע לבקש עצים, והכתוב סיפה זה להראות גודל חשקו שהי"ל מיד בהתחלה דהעיקר היא ההתחלה ולהודיע בזה מנין הגיע למדריגת הגדולה דלא נמצא משום נביא מסופר כ"כ מופתים במקרא כממנו ונאמר בו לשון ספרה נא לי הגדולות וגו', ודברים שנכתבו בכתובים להיות קיימום לעד ודאי הוא ענין הקיים לעד כי הגדולות דאלישע ראויים שיסופרו בכל דור ומצויינים משאר כל הנביאים וברחמי עביד כמ"ש במגילה (כ"ז א'), וכח אל' הי' בתורה וכד"ש במנחות (מ"ה א') פרשה זו עתיד אלי' לדורשה וכן בכ"ד שהוא המגלה סתרי תורה, וכח אלישע בתפלה וזהו מצד החשק והמ"נ שמצד האדם, וכשנחה רוח אלי' על אלישע אז זכה לפי נשנים ב' הכחות דתורה ותפלה ובזוהר ריש בשלח (מ"ד רע"א) דאלישע זכה בהאי עלמא מה דלא זכה נביאה אחרא בר ממשה כי עי"ז הי' בו התפשטות כח הנבואה יותר מכולם חוץ מרע"ה דלא קם וגו' וע"כ הי"ל תלמידי נביאים הרבה כמשמעות לשון הגמ' כתובות (ק"ו א') יעו"ש דישיבתו היתה גדולה הרבה מכל הישיבות הגדולות ביותר שבימיהם ע"ש, והוא מצד תוקף קדושתו שמצינו בכתוב עליו דאיש קדוש הוא וא' בברכות (י' ב') של"ר קרי והיינו גם מאונס וטורח הדרך דד"ז יארע גם לגדולי ישראל כמ"ש בשבת (קכ"ז ב') ומשמע דהוא הי' מצויין ומיוחד בקדושה זו ביותר וזהו תכלית שלימות קדושת הברית והשונמת הכירה בו מסתמא הי' גם מדריגתה בקדושה יתירה ולא לחנם קראה הכתוב אשה גדולה ובזוהר שם גדולה בעובדהא כו' על כל שאר נשי כו' ובמגילה שם דרשו גדול וגדולות אתפלה וה"נ י"ל גדולה ותפילה מסט' דנוק' כידוע דהיא דרגא דדהע"ה ואני תפלה והיא גדולה בזה, וע"כ זכתה להוליד חבקוק דג"כ מצינו בו תפלה לחבקוק דלא נמצא כן לשום נביא וכמו שדקדק בזוהר שם וע"ש (מ"ה רע"א) דהוא מסטרא זה ובתענית (כ"ג א') דעג עוגה וא' אינו זז עד שיענה בתפלתו, וד"ז כבא בזרוע ולא נמצא לפניו כן רק שבטח בזכותו הגדול ועד"ש ברכות (י"ז ב') והם נידונין בזרוע וקרי להו שם אבירי לב והיינו שלבו אביר נגד היצר כי משכן היצר על ב' מפתחי הלב כמ"ש (שם ס"א סע"א) ואביר הוא בתכלית התוקף והגבורה שאין ליצ"ר שום כח נגדו, וזהו שלימות קדושת הברית דבזה הוא עיקר הסתת היצר ומי שנקי בזה לגמרי הוא יכול לבוא בזרוע, ולהוציא נפש כזה לפעל הי' קטרוגים וע"כ הוצרך לתפלת אלישע שגם הוא קדוש בתכלית וכחו בתפילה גדול וכן גדולת אמו דעי"ז זכתה לזה ואישה זקן שכבר פסק יצר תאותו דעז"א דהע"ה הן בעוון חוללתי דאז"ל בעוון מלא אפי' חסיד שבחסידים כו' וע"כ אא"ל נקי לגמרי מצד התולדה אבל חבקוק הי' נקי אגב אמי' וגם אביו זקן ובהשתדלות אבותיו זכה לכך ובכתוב נתייחס פקידה זו דואלישע לבד ולא נזכר שום תפלה ושפעל מהש"י שנתקבל תפלתו כביצחק רק הוא הבטיח לה מיד ויגזור אומר ויקם וגם זה ע"ד הבא בזרוע וכמ"ש בתענית שם אחוני המעגל מקרא זה, וזהו תכלית ההשתדלות בקדושה שהש"י תולה הכל באדם שהוא בהשתדלותו זכה לכך וע"כ יכול לבוא בזרוע וא"צ לבקש צדקה ומתנת חנם והוצאת נפש כזה לעולם הוא ע"י אותו הכח עצמו כי כן היא המידה בכל דבר:
20
כ״אופקידת עקרה זו הוא האחרון הנמצא בתנ"ך כי כל פקידה שנכתב בכתוב לדורות עולם הוא פתיחת שער מחודש שנפתח בפקידה זו, וזהו השער האחרון ואין עוד כי כל עקרות הוא מצד קטרוג בענין קדושת הברית והם ו' מדרגות מראשית ימי הבנין עד היסוד בו נשלם שלימות קדושת הברית, וכל הבא להתפלל על בנים הוא צריך ליכנס בא' מו' שערים הללו שיענה בתפלתו שמי שענה לאברהם ושרה והשאר הוא יענה לנו ג"כ והאחרון הוא מי שזוכה להיות בא בזרוע או שזוכה לבוא לצדיק כזה שיוכל לגזור אומר בזרוע ויקם לו, אלא שבזה צריך השגת רוה"ק לדעת הנפש שיוליד אם הוא ראוי לכך לבוא עבורו בזרוע כדרך שהי' בחבקוק, ובתפלה מהש"י דרך חינון יכול להתפלל בכל ענין כי כל רבוי נפשות בישראל שיצאו לעולם הוא לרצון לפניו ית' ואם הש"י יודע שעתיד להוליד רשעים ושל"י בהם שום לחלוחית קדושה ויציאת טוב מזרעם עד סוף כה"ד וכד"ש אאותן ב' ילדים שהעניש אלישע דכה"ג ודאי מוטב שלא יוליד גם הש"י ימנעם ממנו כי מבקש מהש"י רק חסדים טובים ולא מה שאינו טוב וכד"ש שהע"ה בתפלתו ונתת וגו' אשר תדע את לבבו וכמשאז"ל ושם הוא בתפילה בכל עניינים וטובות עוה"ז וגם בענין הבנים הוא כן וכ"ה להדיא אהאי קרא דשהע"ה בתנחומא (פ' תרומה) ע"פ ועשית יריעות עזים שכן שלמה סידר כו' אם הוא תובע בנים ואתה יודע שיהו מכעיסין לפניך אל תתן לו וכ"א בברא"ר (פמ"ד) גבי אברהם ודוד שבקשו כן, ואף דמצינו בפ' בא (י"ב כ"ז) ויקוד העם וישתחוו ופירש"י על בשורת הבנים ושם נא' שאלת בן רשע מה העבודה הזאת לכם, שם הוא הבטחת הש"י מעצמו להם ומפי עליון לא תצא הרעות ובודאי עתיד לצאת מהם שלשלת טוב וכד"ש בחזקי' ברכות (י' א') בהדי כבשי דרחמנא למ"ל, ואף שהי' בנו רשע עד שנמנה באותן שא"ל חלעה"ב מ"מ יצא ממנו אח"כ שלשלת גדולה של צדיקים וגם המשיח יהי' מזרעו וע"כ מה שהש"י נותן מעצמו ודאי טוב וכשמתפלל על בנים צריך להתפלל לבנים כשרים ות"ח ושיהי' כבוד שמים מתגדל ומתקדש ומתרבה על ידיהם, [ושמעתי דזהו ענין הקדיש שהבן אומר אחר אביו יתגדל וגו' לומר דכונת אביו בהולדת בנים כדי שיתגדל ויתקדש וגו' שיוליד נפשות בישראל שיגדלו ויקדושו שמו ית' וזהו כל הכונה לש"ש של איש יהודי בהולדת בנים]:
21