ראשית חכמה, שער היראה י״דReshit Chokhmah, Gate of Fear 14
א׳אחר שביארנו בפרקים הקודמים שיש יראה מחמת הדין ויראה מחמת המות, ראינו לתרץ קושיא שיפול בזה מדברי הרשב"י ע"ה, שפירש בפרשת בראשית (זוהר יא, ב) וכן בתיקונים, שיראת המות ויראה מגיהנם היא יראה חיצונית, וזה לשונו באתר דיראה שרי, מלרע אית יראה רעה דלקי ומחי ומקטרג, ואיהו רצועה לאלקאה חייביא, ומאן דדחיל בגין עונש דמלקיותא וקטרוגא כמה דאתמר, לא שריא עליה ההיא יראת ה' דאקרי יראת ה' לחיים, אלא מאן שריא עליה ההיא יראה רעה, ואשתכח דשריא עליה ההיא רצועה יראה רעה ולא יראת ה', עכ"ל. ופירש לקמן שיראה רעה היא רצועה רעה עונשי הרשעים, ארבע מיתות בית דין שהוא מצד ד' קליפות תהו בהו חשך תהום.
1
ב׳וכן בתיקונים ריש תיקון לג (דף עו, ב) אמר אית דחילו ואית דחילו, יראת ה' דא שכינתא מלכות קדישא, יראה רעה דא רצועה לאלקאה לחייביא ומאי ניהי סם המות דסמא"ל נוקבא דיליה, יראת ה' איהי אגרא למאן דנטיר פקודין דלא תעשה, יראה רעה איהי רצועה לאלקאה למאן דאעבר עלייהו, עד כאן לשונו.
2
ג׳ועוד בתיקונים (שם ה, ב) אמר אית יראה ואית יראה, לא כל אפיא שוין, אית יראה דדחיל בר נש לקוב"ה בגין דלא ילקי ליה ברצועה דאתמר בה (בראשית א, ב) והארץ היתה תהו ובהו, מסטרא דאילנא דטוב ורע דאיהי ארעא ריקניא שפחה בישא, כגוונא דחד מד' אבות נזיקין דאיהו הבור, וכגוונא דבור דיוסף דאוקמוה עליה והבור רק וגו', הבורה נוקבא בישא בור דכורא, ובור בגין דאיהו מתמן אוקמוה עליה אין בור ירא חטא בתר דלית יראת ה', דאיהו דחיל מגו אורייתא דאיהי תפארת מניה נפקת, בגין דא איהי שקילא לגבה, ובגין דא אין כל יראה שוה, דהא יראת ה' היא מלכות דיליה כלילא מכל פקודי אורייתא בגין דאיהי יראה דנפקא מגו תורה דאיהו עמודא דאמצעיתא דאיהו ידו"ד, דבגיניה אוקמוה מארי מתניתין גדולה תורה שמביאה לאדם לידי מעשה, דאי בר נש לא ידע אורייתא ואגרא דפקודייא דילה ועונשין דילה למאן דעבר על פקודייא ומאן הוא דברא אורייתא ומאן הוא דיהיב להו לישראל איך דחיל ליה ונטיר פקודוי, ובגין דא אמר דוד לשלמה בנו (דה"א כח, ט) דע את אלהי אביך ועבדהו, דאי בר נש לא אשתמודע ההוא דיהיב ליה אורייתא ומני ליה לנטרא לה איך דחיל מיניה ועביד פקודוהי, ובגין דא אוקמוה רבנן ולא עם הארץ חסיד ואין בור ירא חטא, בגין דאורייתא דאיהי תרי"א מתרין דרגין אתיהיבת מחסד גבורה דמתמן תרין פקודין אהבת חסד ודחילו דגבורה דאיהי יראה דבהון אשתלימו תרי"ג פקודיא, ובגין דכל אורייתא ופקודהא מתרין דרגין אתייהיבת אוקמוה רבנן אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, עכ"ל.
3
ד׳הרי מוכח בפירוש שהבור ירא מהעונש ולא מהחטא, ויצא לנו קושיא, שהרשב"י ע"ה למה כתב כל העונשין שנזכרו בהיכלות הטומאה ובשאר מקומות.
4
ה׳וכבר אפשר לומר שהוא כדי שהבורים וחסרי הדעת ישמעו העונשים ויחזרו מפני העונש ומתוך שלא לשמה יבואו לקיים היראה לשמה, כמבואר היראה הטובה במאמר הזה.
5
ו׳ולמה שהקשינו שיראת המות נראה שגם היא יראה מפני החצוניות רצועה בישא שמצדה המות, נוכל לתרץ כי היראה הרעה המגונה במאמר הזה הוא שירא לעבור על לא תעשה שבתורה מפני שלא ילקוהו, כי יראה סתם היא יראת לא תעשה שלא לעבור על מה שצווהו הקב"ה, ואם ירא לעבור מפני הרצועה הוא בור ומגונה, אבל העיקר שירא לעבור מפני יראת חטא, כמו שביאר הרשב"י ע"ה במאמר כמה בחינות ביראת חטא, ולכך אמר אין בור ירא חטא כמדקדק, שהעיקר הוא שירא שלא לעבור על לא תעשה מפני החטא, ומה שמצינו יראה מפני המות הוא יראה לקיום מצות עשה כי ירא מהתרשל לעשות המצות ולתקן נפשו שמא יקדמהו המות, ונמצא הולך אל בית עולמו ריקן ממעשים טובים, ועל זה צוו חכמים (אבות פ"ד מט"ז) התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין, וכן (שם פ"ב מ"י) שוב יום אחד לפני מיתתך, וכיוצא הרבה. וכן במאמר שהעתקנו לעיל מפרשת נשא (קכז, א) שאמר דוד המלך ע"ה ברכי נפשי את ה' עד לא תפוק מעלמא וכו'.
6
ז׳וגם אם יזדרז לקיום מצוה שירא שאם יתבטל ממנה יתענש, כענין שאמרו בגמרא (מנחות מא, א) דבעידן רתחא קנסי אעשה, וכן מי שבטל קריאת שמע שחרית וערבית שעליו נאמר (קהלת א, טו) מעוות לא יוכל לתקון, וכיוצא הרבה וירא לבטל מפני העונש, לא בשביל זה יקרא בור, כי עיקר הבור הוא ששם מגמת פניו על לא תעשה ועשה הכל מפני העונש, אבל החכם ירא שלא לעבור מפני החטא.
7
ח׳וצריך לדקדק, שהרי הרשב"י ע"ה הזכיר במאמר הזה בכלל היראה יראת העונשים, כמ"ש דאי בר נש לא ידע אורייתא ואגרא דפקודייא דילה ועונשין דילה למאן דעבר על פקודייא איך דחיל מניה וכו', ואם אינם צורך אל היראה למה צריכין אנו לדעת אותם ולמה נכתבו בזוהר בכמה מקומות.
8
ט׳ואפשר לתרץ בג' פנים הא', כי אחר שיראה החוטא כמה עונש על מה שעבר, כפי חומרת העונש יבקש לעשות תשובתו, כענין תשובת המשקל שפירש בתשובות של ר' אלעזר מגרמיזא.
9
י׳הב', נוכל לומר כי אף על פי שהחכם יראה עונשי הדברים לא מפני זה נכריח שיהיה יראתו מהעונש, אלא מהחטא, והוא שירא מהפגם שיגיע להחשיך לנפשו שיצטרך ללבון גיהנם, וכענין לבושים צואים שילביש לנשמה כדפירשתי לעיל, ויאמר בלבו אין ראוי שנשמתי שהיא חלק אלוה ממעל אמסרה ביד החצוני העבד הרע שימשול בה, שנמצאתי פוגם בכבוד קוני, ונמצא (משלי ל, כא) תחת שלש רגזה ארץ תחת עבד כי ימלוך וגו'. וכענין זה מצינו שהזהירה התורה (שמות כא, ז) וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים, וכן לעם נכרי לא ימשול למכרה (שם ח) כדפירש בסבא בפרשת משפטים (צו, א).
10
י״אהג', נוכל לומר כי העונשים נכתבו כי כפי מדרגת החטא כן צריך לטהר פגם הנפש, והעד מה שפירש הרשב"י בז' היכלות הטומאה, וכן במדרש רות (זוהר חדש עט, א) בז' מדורין, שעון פלוני נפקד בהיכל פלוני ובמדור פלוני, והטעם כי כפי שירד ופגם בנפשו כך צריך שתרד למקום מדור פלוני, ובזה יבא להתרחק מהחטא מפני שהוא מטמא הנפש שיעור טומאה כך, עד שלטהר הטומאה ההיא צריך לרדת למקום פלוני, ולעולם הוא היראה מחמת החטא.
11
י״בוהיראה הרעה שהיא יראה מחמת רצועה בישא, נתבארה בברייתא זו, והביא אותה בספר הרוקח בשורש היראה, זה לשונו בברייתא דר' פנחס יש עובדין להקב"ה ביראה ובאימה, ובאימה גדולה ופחד מרובה, ומתפללין להנצל מן הקללות הכתובות על המועלין במצותיו ועל העוברים פקודיו של הקב"ה בין בעולם הזה בין בעולם הבא, בעולם הזה מן החלאים והמכות והמכאובות ושלא יצטרכו לבריות ושלא ימשלו בם זרים ולא יראו מיתה או דבר רע בזרעם, וכדי שימלאו ימיהם בטוב ובברכה. ובעולם הבא להנצל מן הפורענות ומן השחיתות ומן יקדות אש של גיהנם העתידה ללהט ולבער את הרשעים ליום הדין הגדול, ועליה חטאת קריבה, עכ"ל.
12
י״גוביראה הטובה הזכיר ד' דברים, הא' דאם בר נש לא ידע אורייתא וכו', הב' ומאן הוא דברא אורייתא, הג' ומאן הוא דיהיב לה לישראל, הד' דאי בר נש לא אשתמודע ההוא דיהיב ליה אורייתא ומני לנטרא לה.
13
י״דוהד' אלו עיקרם ג', הא', לירא מעילת כל העילות וסבת כל הסבות כי הוא הנותן לנו התורה, כמ"ש הרשב"י ע"ה במאמר שהעתקנו בפרק א' מהשער הזה, כי עיקר היראה למדחל לקוב"ה בגין דאיהו עקרא ושרשא דכל עלמין, ונמצא המבזה מלעשות המצוה או עובר על מצות לא תעשה נוגע בכבודו דקונו, שנמצא ח"ו מבזה אדון הכל מלך מלכי המלכים הקב"ה שצוהו לעשות. וזהו שאמר ומאן הוא דברא אורייתא.
14
ט״והב', יראה מחמת הפגם שיגיע לתורה, והוא מה שדקדק דאי בר נש לא אשתמודע ההוא דיהיב ליה אורייתא ומני לה לנטרא לה. והענין, כי התורה כלה תלויה באצילות המדות העליונות, וכמו שנאריך בעזרת ה' במעלת התורה, ונודע שהמדות דבקות במאציל איהו וגרמיה חד בהון, וערך זה ממש לתורה, הוא ותורתו א', וכמו שיגיע פגם למדות על ידי סבת החטא כמו שנתבאר בפרקים הקודמים שיפגמו שלא יהא להם דבקות במאציל וימנע האור מהם, בערך זה יגיע פגם לתורה, וכערך שיגיע פגם לנשמה דאצילות כמו שנתבאר בפרק ט' כן יגיע לתורה דאצילות, שיש תורה דאצילות ותורה דבריאה כמו שנתבאר בתיקונים (ד, ב). ובערך בחינה זו אמר בתחלה דאם בר נש לא ידע אורייתא, פירוש עצם מהות התורה, כי בסבת זה יצא שכר גדול למקיים מצוותיו או עונש למבטל.
15
ט״זהג' ומאן הוא דיהיב לה לישראל, והענין כי נודע כי נשמותיהם של ישראל ברורות מע' לשון, כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו (תהלים קלה, ד), וכן (דברים לב, ט) כי חלק ידו"ד עמו יעקב חבל נחלתו, וכן אמר (שם י, טו) רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים וגו', וכיון שהקב"ה מרוב אהבתו בחר באבות ועשה אותם שורש לכל הנשמות הקדושות, ואנו נשמותינו בנים להם יונקים משורש האבות, ולכך צריך הבן שידמה לאביו, ולכך אמר בתנא דבי אליהו (רבה פכ"ה) שחייב אדם לומר אימתי יגיעו מעשי כמעשה אברהם יצחק ויעקב וכו', ונעתיק כל לשונו בעזרת ה' בשער הבא בפירוש.
16
י״זמלבד זה, כי יעקב חבל נחלתו, פירוש היות ששים רבוא נשמות של ישראל אחוזות כלם זו בזו כחבל הזה השזורה מיוחדת כאחת בלי פרוד, וכן החבל המתוח אם תנענע ראשה תנענע כולה, ולכך יחטא איש אחד ועל כל העדה יקצוף כענין מעשה עכן (יהושע ז), והטעם שכל ישראל ערבים זה לזה, והאריך מורי ע"ה בטעם הדבר בספר פרדס בשער הכוונה פ"א, ולכך פירשו רבותינו ז"ל (יבמות סד, א) שאין שכינה שורה בישראל פחות מששים רבוא, ואמר הרי שהיו ששים רבוא פחות אחד ואחד מנע עצמו מפריה ורביה, גורם לשכינה שתסתלק מישראל. וכמו שפירש רשב"י (בראשית ב, ב) מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר (ישעיה מ, כו), שכל פעם שנמנו ישראל אף על פי שהיה בהם מגפה וכיוצא לא חסרו לעולם מששים רבוא, להורות שכל הששים הם אחדות אחת. נמצא הפוגם פוגם בכל נשמות ישראל עד שובו לתקן מה שקלקל מצד נשמתו.
17
י״חועוד כי הם חלק ידו"ד כאומרו (דברים לב, ט) כי חלק ידו"ד עמו, והכוונה כי החלקים אחר היותם להם יחס זה עם זה לא יפרדו, ונאמר כי חלק משם ידו"ד הוא למטה עם עמו שהם ישראל, והוא כענין (יהושע ז, ט) והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול, כי חלק משמו תפוס עמנו, וגם נאמר כי חלק נשמותינו אחוז למעלה עם שמו, וזהו כי חלק ידו"ד באותו החלק מידו"ד שם עמו אחוזים ומושרשים. ונמצא בזה כי הפוגם בנשמתו אחר שהיא קשורה בידו"ד ח"ו מגיע פגם לידו"ד וההקדמה הזו מוכרחת מעצמה כמו שביארנו לעיל בפרק ט'.
18
י״טעוד ביארו בתיקונים (ז"ח קי, א) כי מג' יודין שבשם יו"ד ד"י וא"ו ד"י נמשכו נפש רוח ונשמה דישראל, ועל זה נאמר (דברים יד, ב) ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה, סגולתא ייי, וכל זה אפשר לומר באומרו ומאן הוא דיהיב לה לישראל, כי אחר היות לישראל מעלות אלו, הפוגם נשמתו שהיא מכלל ישראל פוגם בכל האמור.
19
כ׳וראיתי לתשלום השער הזה לבאר היראה החשובה שבה יבחר האדם. ומעלת היראה אמר במכילתא פרשת שמיני, זה לשונו בפסוק (ויקרא ט, ו) ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, אמר להן משה לישראל אותו יצר הרע העבירו מלבבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו, שנאמר (דברים י, טז) ומלתם את ערלת לבבכם וגו', מפני מה, כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו', ואם עשיתם כן - וירא אליכם כבוד ה', עכ"ל.
20
כ״אאמר להם משה לישראל וכו', רבותינו ז"ל הוכרחו בפירוש זה בפסוק, מפני שהפסוק הזה מיותר ואין בו הבנה, כי למעלה אמר הכתוב (ויקרא ט, ב) ויאמר אל אהרן קח לך וגו' ואח"כ (שם ט, ג) ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר וגו', אם כן מאי ויאמר משה, הרי נאמר על ידי אהרן, ואם היה רוצה לומר דבר אחר יאמר זה הדבר תעשו ומה הוא, ולא אמר מה, כי אחר הכתוב הזה אומר (שם ט, ז) ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח וגו'. לכן הוכרחו לומר כי דיבור זה של משה הוא שיעבירו יצר הרע מלבם.
21
כ״בואומרו אותו יצר הרע, הענין כי ישראל בנתינת התורה פסקה זוהמת עונותיהם והשיגו השגת הנבואה עד ששמעו מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך, וכאשר חטאו בעגל חזרו להמשיך עליהם ערלת הנחש ויצר הרע שאפילו פני הסרסור לא היו יכולים לראות כדפירשו ז"ל (שהש"ר ג, יח), ועתה אחר ז' ימי המלואים שהיה תקון קצת לאהרן ולכל ישראל על ידי תקון קרבנות אלו, אמר להם משה אם תרצו לראות כבוד ה' שהיא המתנה הגדולה שהיה להם קודם העגל, אותו יצר הרע העבירו מלבבכם, ובאומרו אותו כיון לומר אותו יצר הרע שהמשכתם עליכם העבירו מלבבכם.
22
כ״גוכבר מבואר בפרק ד' היות בלב ב' בתים, האחד משכן ליצר הטוב, ואחד משכן ליצר הרע שהוא החצוני אל זר, ובהיות אל אחר בלבו של אדם אי אפשר לו להשיג כבוד ה' שהוא האחדות, מפני שהחיצוני מחיצה מפסיק בינו לבין כבוד ה', אלא העבירו יצר הרע מלבבכם ותהיו כלכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת, אם עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה', מה שנעלם מכם בסבת מחיצת היצר, שכיון שהעברתם היצר הרע מהלב שהוא בבית הב' שבלב, לא נשאר אלא לב אחד שהוא היצר הטוב, ובזה תהיה היראה אחת מיוחדת למקום שהוא יחידי בעולם, ובהיות היצר הרע בנתים, כל עבודה שיעשה האדם יש בה חלק ליצר הרע, ואין המקום מתייחד בה שהרי היא שניה, ויש בה חלק לשני שהיא ערלת יצר הרע אל אחר, והוא שניות וע"א, ולכך הוזהרנו לא יהיה בך אל זר, ואמרו (שבת קה, ב) איזהו אל זר שהוא בלבו של אדם זה יצר הרע.
23
כ״דוכן ומלתם את ערלת לבבכם (דברים י, טז), ופסוק זה נאמר בפרשת (שם י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. ולמדנו הכתוב ענין היראה כיצד תהיה, ואמר שהיא על ידי שנמול ערלת הלב שהוא היצר הרע הוא שניות אל אחר. והטעם, כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו', וכשם שהוא אחד כך רוצה שנירא אותו באחדות ולא שנשתף היצר בשום דבר הנוגע ליראתו, וישראל בענין העגל פגמו בזה שלא מיחו בערב רב שעשו העגל והחניפו להם, לכך הזהיר עתה שתהיה עבודתם מיוחדת בלב אחד ולא תהיה שום פניה בעבודת האל, כי כל פניה שתהיה בעבודה נמצא אותה הפניה סבת העבודה והיא חלק אל זר ואינה מיוחדת לשם יתברך, וכשם שאילו יעבוד ע"ז ויעבוד לשי"ת אין עבודתו לשי"ת כלל, שהרי בעבודתו לע"א כפר בהקב"ה, כן בהשתתפו עם עבודה האלהית חלק היצר שהוא אל זר, אין לו שום חלק בה, שהקב"ה רוצה שתהיה עבודתו זכה וברה בלב אחד בלי שום ערוב ופסולת.
24
כ״הוהיינו סיום הפסוק (שם יז) אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד (שאין) לומר הואיל ועשה מצוה אף על פי שיש בה חלק ליצר הרע הקב"ה יקח חלקו, לזה אמר לא ישא פנים, מי שיש לו ב' פנים למצוה, פנים לבני אדם שיכבדוהו או נשמר ממקרי היצר, ופנים למצות, אין הקב"ה מקבל אותה.
25
כ״ווכן לא יקח שוחד, ופירשו ז"ל (רמב"ם אבות פ"ד מכ"ב) מאי שוחד, שוחד של מצות, שלא נאמר חטא כך עונות ועשה כך מצות יעלו וינכו העונות כנגד הזכיות וישאר בלי עונש, אלא על סך העונות שחטא הואיל והגביר עליו יצר הרע שהוא אל זר שהוא השונא יענש על כל פנים.
26
כ״זואפשר לומר כי כל הצווי הזה הוא לערב רב שהם עשו העגל, והיינו בתחלה הזכיר (ויקרא ט, ג) ואל בני ישראל, ואח"כ ויאמר משה זה הדבר, והיה הדבר הזה כנגד ערב רב שהם היו עיקר בעשיית העגל, ולכך אמר אותו יצר הרע העבירו מלבבכם. וכן אמר ותהיו ביראה אחת ובעצה אחת - מפני שהם בטלו היראה אמר שיהיו ביראה, והם נועצו כמה עצות רעות לעשות העגל כמפורש בזוהר, אמר שיהיו בעצה אחת לשרת. ואם עשיתם כך תזכו לכבוד ה', וכן נאמר (שם ט, כד) וירא כבוד ה' אל כל העם, וכבר נודע עם סתם הוא ערב רב. ואל יקשה בעיניך אומרו בתחלת המאמר אמר להן משה לישראל, כי ערב רב בכלל ישראל היו, ואין מדקדקין בלשון בני ישראל לעם אלא בכתוב, לא בדברי רבותינו ז"ל.
27
כ״חעוד נאמר שהוכרח בעל המאמר להביא פסוק (דברים י, טז) ומלתם את ערלת לבבכם וגו', מפני שהוא רצה לפרש כי פסוק זה הדבר אשר צוה ה' הוא העברת היצר מהלב, והיכן מצינו שצוה על זה, לזה אמר שמצינו שצוה על זה בפסוק ומלתם וגו'. וסיים המאמר, אם עשיתם כן וירא אליכם, הוקשה כי מציאות העברת היצר הוא לא תעשה, ואינו בכלל תעשו אלא כשיזהיר על עשיית מצוה הנעשית בידים, אמנם מילת הלב אינם בידים אלא לסור מלבו אמונות רעות וכיוצא, והיה ראוי שלא יזכיר מלת תעשו כלל. אלא אמר שפירוש הכתוב אם עשיתם כך, ופסקיה לקרא בסכינא חריפא, זה הדבר אשר צוה ה' דהיינו העברת היצר, ואם תעשון כן למול אותו ולהעבירו, וירא אליכם כבוד ה'.
28
כ״טועד"ה ישראל וערב רב הכל פגמו בעגל, כל אחד כפי בחינתו, ופגם ע"א פוגם בשכינה הנקראת כבוד ה' כדפירשו בזוהר (ע' צו כז, א) ובתיקונים (ע' ג, ב), ולכן זה הדבר שהיא השכינה צריכים אתם לתקן. ומה תיקונה, שתעבירו יצר הרע מלבבכם, כי בהעביר האדם יצר הרע מלבו כן מתעבר מהלב העליון.
29
ל׳ומפני שתיקון המדה הזו היא ביראה, שמצדה עיקר היראה, אמר ותהיו כולכם ביראה אחת, ופירש ענין היראה - שכשם שהוא יחידי בעולם כך תהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, פי' שכשם שהוא יחידי בעולם שהוא עלת כל העלות, יחיד הנעלם, מופלא ומכוסה שאליו עיקר היראה, כמבואר בפרק א' מהשער הזה, כך תהיה עבודתכם שהיא השכינה מיוחדת בלי לערב בה קליפה כלל, שנאמר (תהלים יט, י) יראת ה' טהורה, שתהיה השכינה הנקראת יראה, טהורה מכל הסיגים ומכל הקליפות מכל המחשבות הזרות בעת הייחוד והעבודה.
30
ל״אוהטעם, שכל מציאות הייחוד שאנו מייחדים הוא לייחד המאציל והנאצלים שיהיו כולם אחדות אחד, והשכינה שהיא השוכנת עמנו להעלות אותה שתהיה מיוחדת למעלה ע"י תפלתנו ועבודתנו, ואם תהיה בתפלה ההיא או במצוה ובעבודה חלק ליצר, נמצא החיצוני תופס בה ואינה יכולה לעלות ואינה טהורה. ולכך פירשו בתיקונים (צז, ב) ובההוא זמנא דצריך בר נש לייחדא לקוב"ה בשכינתיה צריך להפשיט מניה כל מחשבין דאינון קליפין דאתמר בהון (משלי יט, כא) רבות מחשבות בלב איש, ולסלקא שכינתיה לגביה במחשבתא חדא הה"ד ועצת ה' היא תקום, עכ"ל.
31
ל״בואם עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה', פי' אם עשיתם כן לברר השכינה מכל הקליפות ולייחדה, ירא אליכם כבוד ה', ועיין מה שביארנו בפרק ב' באיזו בחינה נקרא כבוד ה'. ונמצינו למדים מהמאמר הזה שעיקר היראה היא שתהיה מיוחדת לשי"ת ולא יערב בה זולתו.
32
ל״גוהר"י ן' פרחי ע"ה כתב בטעם מצות ליראה, שהכונה שלא נירא אלא להקב"ה לבדו ולא משום מלאך ושרף, כי מטטרו"ן אף על פי ששמו כשם רבו אין לירא ממנו, וזהו (דברים ו, יג) את ה' אלהיך תירא לבדו, והטעם שאין ביד שום בריה להטיב ולהרע זולתי בידו ית', והוא נותן כח לכל המלאכים לפעול, והאדם הירא מהמלאך או מזולתו מורה שיש לו כח בפני עצמו ואינו שואב ממנו ית', ודומה כמי שיש לו שתי רשויות והוא כופר בעיקר. זהו טעם עיקר יראת שמים המורה על יחודו וכו', עכ"ל בקיצור.
33
ל״דבתיקונים ( עז, א) ביארו בענין היראה שתהיה יראת השכינה בין בדין בין ברחמים, זה לשונם קם ר"ש ואמר אלעזר בני מאן דדחיל לקב"ה בגין דיחון בנוי ויסגי עותריה בהאי עלמא, ואי חסר מהאי לא דחיל ליה, האי לא שוי ליה יראת ה' לעקרא, אבל מאן דדחיל לקוב"ה בין בטיבו בין בעקו הא דא שוי יראת ה' ביה לעקרא, עכ"ל. והוא קרוב ליראה שנתבאר, כי בהיות היראה קשורה בדין וברחמים הוא ייחוד אחד, והיינו ה' הוא האלהים, ואם אין שניהם קשורים כאחד הוא פירוד ונראה כשתי רשויות, שאין הא"ס שורה אלא באחדות השלם.
34
ל״העוד מצאתי בספר הרוקח בהקדמת הספר, דברים הנוגעים ליראה, ראיתי להעתיקם הנה, זה לשונו תהא ערום ביראה, סור מרע ועשה טוב, כבד נא הוריך, בקש שלום בין איש לרעהו, תוכיח את עמיתך, תדריכהו בנחת לשמים, תזכהו בכל דבריך, הרחק מלצים ופוחזים, תדבק ביראי השם, תשבר רוחך ותאותך, תקרע סגור לבך, תבכה על רוב חטאתיך, תודה ועזוב רשע, תחנן לבוראך על רוב פשעיך לסלוח לעוניך כרוב רחמיו, התפלל אליו ליתן יראתו על פניך, ליטע אהבתו בלבבך, לעבדו בשמחה, תבקש רחמים על עצמך ועל בני ביתך שלא יבא אחד מהם לידי עבירה, ולא לידי דבר מכוער וחטא, ולא יהא להוט אחר גרונו, ולא לעסוק בהבל שוא, כי אין חפץ לבורא באכילה ובשתיה, מה יתרון שיעמול לרימה ותולעה, אם תחטא מעט יהיה בעיניך הרבה ותשוב, אם תעשה תורה ומעשים טובים תאמר לכך נוצרת, הכר בוראך מי בראך, ירא ה' עושך, חשוב כי מלא כל העולם כבודו, לך בענוה ובכובד ראש, אל תתחבר ללצים, אל תשב עם מדברי דברים בטלים, יהי מורא מלכך בין עיניך, תן לבך כי רואה כל מעשיך, חוקר לב ובוחן כליות יודע כל מחשבותיך, חשוב כי הוא בראך ומפרנסך, הוא עשך לו עבד עולם, על כן תן יראתו על פניך, השמר לך לבלתי תחטא, התהלך לפניו והיה תמים, וימצא לבבך נאמן לפניו, כי אין לו חפץ בכסילים, אנשי לצון ואנשים רקים ההולכים אחרי יצרם ומתפרנסין בחשק תאוותם, החושקים בעדון העולם שוא והבל, ובאנשי לשון אין יראה, הנה בבא אליהם איד יצעקו לאל ולא ישמע, תחת כי שנאו דעת ויראת ה' לא בחרו, המדריך עצמו בענוה וביראה הוא מתחכם ביראה, אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא.
35
ל״ואת ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, עבד מלך כמלך, ומכבדו כמקביל פני הכבוד, על כן בעוד רוחך בתוך נדנה, תשוב ביראת בוראך, גול על ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך, יראת ה' מקור חיים לסור ממוקשי מות, ותסיר עצמך מן המהירות ומן העקשות ומן הגאוה ומן העצלות, אחוז בענוה ובשלום, ואל תקנא בעושי עולה, כי אם ביראת ה' כל היום, והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמה ודעת, יראת ה' היא אוצרו, ואם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, הלא עיני ה' המה משוטטות בכל הארץ. ודע כי מנוסה יש בנוי או בגבורה או בכבוד או בקנאה או בחכמה או בעושר או בעוני או בתוקף יצר העבירה. ודע כי המצוה והיראה מכבין אש היצר, והתורה תבלין להסיר המחשבה רעה, עכ"ל לעניננו.
36
ל״זוממעלות היראה, שהירא את ה' לא ירא מפגעי העולם הזה שנאמר (בראשית ט, ב) ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, ופירשו (ע' רש"י בראשית ט, י; ע' בר"ר ז, ה) על כל לרבות המזיקים, וכנגד בני אדם נאמר (במדבר יד, ט) וה' אתנו אל תיראום, וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נו, ה) לא אירא מה יעשה בשר לי, ואומר (ישעיה נא, יב) מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן, וכיוצא הרבה.
37
ל״חוהרשב"י ע"ה וחביריו נשתבחו במעלה זו, כמו שאמר בזוהר פרשת כי תזריע (מו, א) זה לשונו בקיצור ודאי לאו אתון אלא מאינון דדיוריהון בבי ר' שמעון בן יוחאי דלא דחלין מכלא. וירצה שיוכיח על התורה ולא יירא מהם, כענין שנאמר (ישעיה נ, ז) שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש, והיינו בדבר שהוא עבודת השם לא יירא ולא יבוש, כמ"ש (אבות פ"ה מ"כ) הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים.
38
ל״טאבל מכל מקום צריך האדם להתבושש מבני אדם בדברי העולם בדבר שאינו נוגע לעבודה, ולירא מתלמידי חכמים שנאמר (דברים ו, יג) את ה' אלהיך תירא, לרבות תלמידי חכמים. וכן אמרו במסכת שבת פרק ב' (שבת כג, ב) מאן דדחיל מרבנן איהו גופיה הוי צורבא מרבנן ואי לאו בר הכי הוא הויין מליה משתמען כצורבא מרבנן, עכ"ל.
39
מ׳ומה שנאמר (משלי כח, יד) אשרי אדם מפחד תמיד, פירשו ז"ל שהוא על דברי תורה (ברכות ס, א) אמרי ההוא תלמידא דהוה אזיל בתריה דר' ישמעאל ברבי יוסי חזייה דהוה מפחד, אמר ליה חטאה את דכתיב (ישעיה לג, יד) פחדו בציון חטאים, אמר ליה והא כתיב אשרי אדם מפחד תמיד, ההוא בדברי תורה כתיב, עכ"ל.
40
מ״אוכן צריך לירא בכל מקום שיש בו קדושה כגון בית הכנסת וכיוצא, כמו שאמר יעקב אבינו ע"ה כשראה מראה הסולם, אמר (בראשית כח, יז) מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים, פירוש ולא היה ראוי שאישן בו. וכן דוד המלך ע"ה אמר (שמ"ב ו, ט) וירא דוד את ה' ביום ההוא ויאמר איך יבא אלי ארון ה', לחושבו שאינו ראוי מחמת מעשיו לקדושת הארון ושמא לא ינהוג בו הקדושה הראויה לו ויפגום בכבודו. וכיוצא בזה אמר דוד (תהלים ה, ח) אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך. והיינו ממקדשי תיראו (ע' ויקרא יט, ל).
41
מ״בוכן פירש רשב"י ז"ל (זוהר פ' יתרו עט, ב) תניא ר' יוסי אמר, יומא חד הוה קאימנא קמיה דר' יהודה סבא שאילנא ליה מאי דכתיב (בראשית כח, יז) ויירא ויאמר מה נורא, מאי קא חמא דקאמר דאיהו נורא, אמר ליה חמא שלימו דמהימנותא קדישא דהוה שכיח בההוא אתר כגוונא דלעילא, ובכל אתר דהוי שלימותא שכיח אקרי נורא, אמינא ליה אי הכי אמאי תרגמו דחילו ולא שלים, אמר לי לית דחילו אלא באתר דהוי שלימותא שכיח, ובכל אתר דהוי שלימותא שכיח אתקרי נורא, דכתיב (תהלים לד, י) יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו, משמע דקאמר כי אין מחסור, ובאתר דלית מחסור שלימותא שכיח, עכ"ל.
42
מ״גולפי דעתו ז"ל פירוש הפסוק יראו את ה' קדושיו, שהשם ידו"ד הוא שלם וצריך שתראו אותו, והעד לזה שהרי יראיו הם שלימים ואין להם מחסור, מפני שיראו את השם בא להם שלמות, אם כן נראה ודאי ששם ידו"ד הוא מקור השלמות, וצריך שתראו אותו, ומזה נקיש לכל מקום ששרתה השכינה שהוא כללות עשר הנכללות בידו"ד שיש בו שלמות וצריך לירא ממנו, זהו פשט המאמר.
43
מ״דוכאשר נרחיב הענין יותר נאמר, כי מקום השלמות הוא קוב"ה עם שכינתיה ששניהם כאחד הם אדם שלם, כי דכר בלא נוקבא הוא פלג גופא והוא חסר, ולכן בכל מקום שיש שלמות שהוא הייחוד, שורה היראה, כנודע שמקום היראה היא השכינה. ושורש היראה העקרית היא לעלות על כל עלאין דאיהו רב ושליט וכו', כדפירשתי, והוא אינו שורה אלא על מקום השלם וכסא מתוקן כנודע, ועיקר השלמות הוא הייחוד, ולכן אמר חמא שלימו דמהימנותא קדישא, שהוא מציאות ייחוד כל האצילות עם המאציל, ולכן שם שורה היראה, והיינו יראו את ה', הקב"ה ושכינתיה.
44
מ״הוהזכיר יראה בשם ידו"ד, שבשם הזה מתייחד עלת העלות, ומפני זה הדבקים בשם הזה ויראים ממנו אין להם מחסור, שהשם הזה משובח מכל השמות ומורה על הייחוד השלם ובו שורה עלת העלות כמבואר בשער היראה פרק א' במאמר שהעתקנו מדברי הרשב"י מתיקונים. ומפני זה אמר הפסוק בלשון שלילה כי אין מחסור, מפני היות הדבר תלוי למעלה למעלה במקום שאין חסרון שפע כלל.
45
מ״ווממעלות היראה מה שאמר בתיקונים (דף ה, ב) על פסוק יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו, אמר לא יהא חסרון במשנתיה ולא יהא חסרון בנשמתיה ולא יהא חסרון בעובדוי טבין, דלית חוסר ועניות כחוסר דאורייתא ופקודייא כמא דאוקמוה מארי מתניתין אין עני אלא מתורה ומן המצות, עכ"ל.
46
מ״זעוד במעלת היראה אמר במדרש על פסוק (משלי לא, ל) שקר החן והבל היופי וגו', זה לשונו ד"א שקר החן, אין מתקבל לפני הקב"ה לא יופי ולא עושר, ומהו מבקש יראת חטא, שנאמר אשה יראת ה' היא תתהלל. כמה עשה אברהם אבינו ע"ה לפני הקב"ה ולא נתהלל, ובמה נתהלל שהיה ירא חטא, שנאמר (בראשית כב, יב) עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, עכ"ל.
47
מ״חואגב אורחין נבין מה ענין יראת חטא למלת ירא אלהים, ומה ענין יראת חטא, אלא הענין יובן במה שאמרו רבותינו ז"ל בב"ר בענין העקידה זה לשונם (נו, ז) ויאמר אל תשלח ידך אל הנער, וסכין היכן היה, נשרו שלש דמעות ממלאכי השרת עליה ושחת הסכין, אמר לו ומה אעשה לו אחנקנו, אמר לו אל תשלח ידך אל הנער, אמר לו אוציא ממנו טפת דם, אמר לו אל תעשה לו מאומה, מומה, עכ"ל.
48
מ״טוהענין בכל אלו החלוקות (שלא) היה צריך אברהם אבינו ע"ה לומר אחנקנו, אוציא ממנו דם, למה היה צריך אחר שנפגם הסכין, אלא שהיה ירא חטא שמא איזה חטא קטן היה לי שלא דקדקתי בו שלא יתרצה קרבני כיון שנפגם הסכין. וכיוצא ביראה זו כתב בספר הרוקח, זה לשונו שורש היראה שקשה לו לעשות, ועוזב תאוותו ויצרו בעבור יראת ה', ויירא פן לא יהיה תמים לפני ה' כמו אברהם, שנאמר בו כי ירא אלהים אתה, כי זה גדול מן הנסיונות, עכ"ל.
49
נ׳וירא חטא הוא אפילו על חטא קטן, ולכך ברעיא מהימנא פירש יראת חטא בבינה, כמו שהעתקנו לעיל בסוף פרק ג'. והענין כי כל עוד שיעלה האדם במעלה כך ידקדקו אחריו, כענין (תהלים נ, ג) וסביביו נשערה מאד. ופירושו, שהוא כמשל העבדים העובדים את המלך, שהמלך יש לו עבדים רבים, יש עבדים העומדים לפניו בבית הפנימי שבו המלך עצמו, ויש אחרים שהם עובדים בבית החצון יותר, ויש בחצרו, ויש בעירו, ויש חוצה לעירו, והכל עובדים וכולם יראים את המלך, אבל כל עוד שיהיה קרוב ירא יותר, וכל עוד שיתרחק יתרחק ממנו היראה, ואותם שהם לפניו ממש עומדים באימה ויראה לבל ימצא בהם משגה כל דבר, ולכן אמר וסביביו נשערה מאד, אותם שהם סביב למלך ממש נשערה מאד, כל מקום שנאמר מאד הוא בלי שיעור, כך פירש בזוהר פרשת וארא (דף כז, א).
50
נ״אוכן כאשר יחשוב הצדיק שהוא עומד לעולם לפני השגחתו יתברך ועל ידי עלת כל העלות סבת כל הסבות אשר רגע לא יפסק השגחתו מכל הנבראים, ונמצא שהוא סביב למלך מצד מה שקרבהו המלך להיותו לפניו שהודיעו סתרי היכלו, וזה ודאי מצד הנשמה העליונה הנתונה בצדיק יותר משאר דלת העם, צריך לירא פן לא ימצא המלך העליון בו שום משגה ויעלם אור השגחתו ושפעו מנשמתו ויתרחק ממנו, ואז נמצאת נשמתו פגומה.
51
נ״בוראיה לזה מה שאמר רשב"י (פ' ויקהל ריז, ב) זה לשונו אמר רשב"י לחבריו, ואתון חברייא הא קוב"ה אשתעשע השתא באינון מילין דקא מתעטרן בההוא ארחא וקא קיימתון קמי מאריכון בדיוקנייכו קדישין, דהא אנא בשעתא דחמינא לכו ואסתכלנא בדיוקנייכו חמינא בכו דאתון רשימין ברזא דאדם, וידענא דהא דיוקנא דילכון אתעתדא לעילא, והכי אזדמנן צדיקיא לאשתמודעא לעיניהון דכלא ולאחזאה פרצופא קדישא לקמי כל עלמא, הה"ד (ישעיה סא, יד) כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'. אדהכי חמא לר' יוסי דהוה מהרהר במילי דעלמא, אמר ליה יוסי קום אשלים דיוקנך דאת חד חסר בך, קם רבי יוסי וחדי במלין דאורייתא וקם עמיה, אסתכל ביה ר"ש אמר ליה רבי יוסי השתא אנת שלים קמי עתיק יומין ודיוקנך שלים, עכ"ל.
52
נ״גוזו היא בחינת היראה העליונה, שיהיה בעיניו כאלו לעולם עומד לפני עלת העלות, כי דיוקנו חקוקה למעלה בסוד הנשמה כמו שהארכנו לעיל בפרק ט. ואם ח"ו יפגום אפילו בהרהור נמצא נשמתו פגומה ומתרחקת מאור פני מלך העליון כמבואר במאמר שהבאתי. ויחשוב האדם כמה מורא היה לו אלו היה עומד לפני הרשב"י ע"ה שהיה מכיר בפרצופו אפילו ההרהור כמבואר, כמו שהיו חביריו עומדים במורא לפניו, כי בהיותן עומדין לפניו היו עומדים לפני השכינה ממש, ובערך זה צריך האדם לירא מהבורא העומד לפניו ומכיר הרהוריו, כנודע, וזהו ענין וסביביו נשערה מאד שפירשתי.
53
נ״דוכפי מה שהאדם מתדבק בבוראו וירא ממנו, כן הבורא נמצא עמו, כענין אם תדרשנו ימצא לך (דה"א כח, ט), וכמו שמצינו שהיה נמצא עם הקדמונים, שהיתה תפלתם נשמעת מיד ודבורם היה עושה רושם למעלה, כמו שאמרו בזוהר בפרשת ויחי (ריח, א) בענין מעשה דרבי יצחק, כורסיא דמאריה קריבא בגדפוי דרבי שמעון, וכן מעשה חוני המעגל ורבים כמוהו הנמצאים בגמרא (תענית פ"ג).
54
נ״הויש חטא שיפגום ברוח ולא יפגום בנפש, כי כפי עליית הרוח כן ידקדקו. וכן יש דבר שיפגום בנשמה ולא ברוח, כענין דקדוק אי זה מצוה שלא ידקדק כראוי בה. והטעם, כי כפי דקות הנשמה כן יפגום בה אפילו דבר קל מאד, וזה נקרא יראת חטא, וזה נקרא ירא אלהים שהוא אלהים עליון שבבינה.
55
נ״ווהעד על זה, שאמר שם במאמר במדרש רבה אחר המאמר שהעתקנו לעיל (בראשית כב, יב) כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, עתה ידעתי לכל שאתה אוהבני. וכן במסכת סוטה (פ"ה מ"ה) פירשו כי ירא אלהים הנאמר באברהם הוא מאהבה. ורבותינו ז"ל הוכרחו לומר שהיה מאהבה, מפני כי עשיית המצוה בחשך ובזריזות מורה על האהבה, וזה מצינו באברהם אבינו ע"ה (בראשית כב, ג) וישכם אברהם בבקר וגו' ויחבוש את חמורו ויקח בידו וגו', הרי משלו מדרגת יראה זו כאהבה ממש, ונודע שאהבה למעלה, ועם היות שימצא אהבה ג"כ למטה בשכינה שהיא אהבה זוטא, עיקרה למעלה.
56
נ״זוכבר אפשר לומר כי מדרשים חלוקיים הם, כי המאמר של משלי שדרשו ירא אלהים על יראת חטא, סוברים שהוא למטה בשכינה שגם בה צודק יראת חטא, ומדרש רבה סובר כי ירא אלהים הוא למעלה במקום אהבה כדפי'.
57
נ״חואפשר לומר כי השכינה נקראת אשה יראת ה' מצד הבינה, על דרך שפיר' בתיקונים (ו, א) שהשכינה נקראת יראה מצד הגבורה, ועתה יצדק יראת חטא למעלה כדפירש ברעיא מהימנא, ושם הוא "אלהים" ומשם ימשך היראה למטה.
58
נ״טעוד נוכל לומר בענין יראת חטא, כי חטא לשון חסרון, כענין (מל"א, א כא) והיינו אני ובני שלמה חטאים. והיראה היא שירא שמא תחסר השפע בסבתו, אם למעלה מאימא עילאה שתסתלק מעל הבנים, אם מאימא תתאה שתחסר השפע משש קצוות שלא ישפיעו לה כענין שהיא אומרת בני אמי נחרו בי (שה"ש א, ו) שפירש בזוהר (ע' תזריע מה, ב,; אחרי נט, ב).
59
ס׳עוד נוכל לומר בענין יראת חטא, כי לא מבעיא בעון אלא אפילו במעשה צודק יראה, כי ירא שמא לא תקן או לא עשה כל צרכו כפי חיוב העבודה לאל ית' מחסדיו הגדולים על הנבראים, כמו שהאריך החסיד בעל חובת הלבבות (ש' עבודת האלהים פ"ג), והיינו חטא גם כן על דרך הנזכר לשון חסרון, ר"ל שמא חסר מחיוב העבודה המוטלת עליו כפי מה שהיה ראוי, כי כל אדם שייטיב לו הקב"ה בחכמה או בעושר או שעשה לו נסים יחוייב לו העבודה יותר ויותר, שלא יהיה כפוי בטובות הבורא העודפות עליו. וזה נלמד ממה שהוכיח הקב"ה לעלי על בניו (שמ"א ב, כז) הנגלה נגלתי אל בית אביך בהיותם במצרים, ובחור אותו מכל שבטי ישראל וגו'.
60
ס״אובזה נכלל הפרק הזה:
61